תפארת עוזיאל חלק ב· רבי עוזיאל מייזלש
תהלים
אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. ונראה דידוע כי ימי שנותיו של אדם נחלקים לשלשה. ימי עלי' וימי עמידה וימי ירידה. דימי הבחירות היינו ימי עלי' שעולה ומוסיף כח. ואמצע שנותיו ימי עמידה ובימי עמידה אין לו שבח כ"כ על מה שלא הלך בעצת רשעים כי חש כחו ובימו ירידה גם ע"ז שלא עמד אין לו שבח אלא מה שלא ישב במושב לצים דזה יכול לעשות גם בימי הזקנה ולכך נקט אשר לו הלך דהיינו בבחרותו שהולך ומוסיף ודרך האדם לחטוא ביותר ולכך נקט בעצת רשעים ולא עמד בימי עמידה שלא חטא כ"כ נקט חטאים הקל ולא ישב בזקנה הרמז לישיבה שתש כחו ונקט היותר קל מושב לצים:
או יאמר אשרי האיש אשר וגו'. והי' כעץ שתול וגו' לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'. וקשה חדא מה על כן לא יקומו. עוד קשה דהו"ל ליכתוב וחוטאים בעדת צדיקים כמאמרם בברכות (על מקום אחר) מי כתיב חוטאים חטאים כתיב דחטאים קאי על עבירות וחוטאים קאי על אדם החוטא. ונראה כי הרשעים כל מגמתם למצוא עלילה במעשיו של צדיק ואומר עליו שעבר על זה ועל זה ואם לפעמים רואה מעשה טוב מן הצדיק אומר עליו שהוא עושה למען שהבריות יקלסוהו ודן אותו הכל לכף חובה ובאמת הצדיק הוא צדיק באמת והרשע נבלה ידבר ולא יאמר עוד לכילי שוע ולנבל לא יאמר נדיב כי נבל נגלה ידבר. וזה אשרי האיש כפשוטו כפרש"י אשר לא הלך וגו' והי' כעץ שתול וגו' וקאמר הפסוק לא כן הרשעים. פי' שהרשעים אומרי' שאינו כן יהי' לצדיקים כי הם דנין אותם לכף חובה ומה הם אומרים על הצדיקים שיהי' להם עונש כ"א כמוץ אשר תדפנו רוח כי הם אומרים על הצדיקים סרה שהם רשעים ע"ז קאמר הפסוק על כן על מה שהרשעים אומרי' כן יהי' העונש של הרשעים שלא יקומו רשעים במשפט. פי' שלא תהא להם תקומה במשפט וכפי' הפסוק במלות שונות על מה לא יהי' להם תקומה וחטאים בעדת הצדיקי'. פי' על שאומרים שיש חטאים. פי' עבירות יש בעדת צדיקים שדנין אותו לכף חובה כמדובר:
בי יודע ה' דרך צדיקים. כי הצדיק תמיד לבו בפחד ורעדה כי משים אל לבו שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו ופורש מעבירה ומקיים כל המצות וזה כי יודע ה' דרך צדיקים. פי' שהצדיקים משימים אל לבם שה' מכה"כ ויודע ה' כל דבר ודבר הוא דרכם של הצדיקים משא"כ הרשעים ודו"ק:
אלהים שופט צדיק ואל זועם בכל יום מה מאוד מתוק דברי הזוהר הקדוש שהקש' דהא אל מדת החסד ולמה זועם ותירץ דזועם על מדה"ד דהחסד זועם על מדה"ד שרוצה להעניש. וזה מרומז בקרא אלהים מדה"ד שופט הצדיק אבל ואל זועם מדת החסד זועם עליו למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה. הכוונה בזה. כי יש שני מיני מדריגות כשהקב"ה רוצה לוותר על חטא האדם והוא בב' אופנים הא' שהוא יתברך מחזיק עצמי בגבהות כפי מהותו ואינו מהראוי לו כלל להקפיד על מעשה התחתונים כי אין מזיק לו מאחר שהוא הופרש בתכלית הריחוק מכל העולמות. והב' אדרבא שהוא מחזיק עצמו בסוד קטנות מאוד ואז ג"כ אין העון גדול כ"כ כי הכל לפי המבייש והמתבייש ודו"ק. וזה מכוון ג"כ בגמרא דר"ה מר כובש וחד אמר נושא ר"ל הכוונה ע"ד הנ"ל והיכי עביד ר"ל באיזה אופן יצויר שהיא ית' יוותר על עונות ישראל ביום הדין הגדול חד אמר כובש ר"ל במדריגה הב' הנ"ל שהוא יתברך כובש א"ע כביכול לירד ממדריגתו הגבוה אל שפל המדריגות ואז אין החטא גדול כי הכל לפי המתבייש כנ"ל וחד אמר נושא כמדריגה הא' הנ"ל שאדרבא באופן זה שהוא יתברך נושא ומגביה עצמו מאוד כדי שיועדר השגחה על מעשה התחתונים כמד"א אם צדקת מה תתן לי ואם חטאת מה תפעל לי נמצא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי באיזה אופן שיהי' מ"מ העונות מכופרין וזה פי' הפ' למה ה' תעמוד ברחוק וגו' שהקושיא ממה נפשך אם כוונתו ית' בכיוון לעמוד מרחוק מעמנו כדי להיות מופרש ומנושא מכל עולמות כדי שלא להשגיח על מעשה התחתונים כמדריגה א' הנ"ל א"כ קשה תעלים לעתות בצרה ר"ל למה מגיע עלינו הצרות שונות בכל יום כיון שאין החטא מגיע לו חסרון מחמת רוממותו יתברך ולמה מגיע לנו צרות על עונותינו כי אין צרה מגיע לאדם כ"א בעבור עונותיו אלא ודאי להיפוך כפי האמת שבודאי משגיח מאוד בהשגחה פרטיית על מעשה התחתונים כמד"א ולו נתכנו עלילות בני אדם א"כ קשה קושיא ראשונה למה ה' תעמוד ברחוק שכיון שכבר אין שייך סברא הנ"ל ודו"ק והבן:
בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזימות זו חשבו וגו'. הענין ידוע שאף צדיק גמור צריך לפעמים לעבור דרך גיהנם בהעבירה בעלמא ומכח זה נשמות הרשעים נאחזים בו והצדיק מעלה אותם. ולכאורה יפלא הענין. וזה שקאמר בגאות רשע ידלק עני לשון תימה שלמה תצא זאת מלפניו ית' שע"י רשעתו של רשע שהוא בגיהנם יהא נדלק ונשרף עני ר"ל הצדיק שבשבילו יצטרך הצדיק להיות נשרף בגיהנם כי מגיע ג"כ חסרון לצדיק ופגם משריפת הגיהנם מידי עברו וקאמר התירוץ יתפשו במזימות זו חשבו ר"ל שעי"כ צריכים שניהם אף הצדיק לעבור בגיהנם וידוע שאפילו לצדיק נזדמן לו לפעמים איזה מחשבה בקטנות רק שאין הקב"ה מצרף למעשה והרשע הי' לו לפעמים איזה מחשבה והרהור על תשובה והקב"ה מזמנן למקום אחד להיות זה מעלה את זה נמצא הצדיק מקבל עונש על המחשבה שלו והרשע יש לו עלי' ע"י המחשבה רק שאין לו עלי' רק ע"י הצדיק ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו: יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק. כי דרך הרשע לדבר על צדיק עתק בגאוה ובוז. ומי שנגע יראת ה' בלבבו לא הי' שומע לרשע והי' מזלזל אותי כראוי אך ורק שזה הרשע אינו מראה רשעתו לגמרי בפני הבריות אלא מראה טלפי החזיר שהוא כשר ובשביל זה סובר השומע שכוונתו לשמים ונכנס דברי הרשע באזני השומע ומיצר לצדיק וזה ביקש שיגמור מעש' הרשעי' ויצא מכח אל הפועל וידעו כולם שרשע הוא ולא ישמעו אל דבריו ויכונן צדיק וגם על אדם עצמו קאי הבקשה שכל זמן שהרשעות מטבעו אינו יוצא מכח אל הפועל סובר האדם שצדיק הוא ואינו נותן אל לבו להכניע א"ע לפניו ית' ולבקש שיטיב דרכיו משא"כ כשיגמור הרע ויצא מכח אל הפועל אז ויכונן צדיק שיראה אדם לתקן א"ע ויהא צדיק או ותכונן צדיק קאי על צדיקו של עולם ית':
שויתי ה' לנגדי תמיד מי מימיני בל אמוט. הכוונה בזה כי יש ב' מיני טובות מאתו ית' לבני אדם וע"י ב' אופנים האחד בהיות האדם מצדיק מעשיו ומסגל מעשה מצות מגיע לו תשלום גמול אף מצד הדין והב' בהיות האדם אין צדיק כ"כ במעשיו ואין מגיע לו גמול מצד הדין רק שהוא יתברך ברחמיו משפיע עליו השפעה מצד החסד ובודאי מדריגה הא' יותר טוב בכמה מעלות וזה שויתי ה' לנגדי תמיד. ר"ל שהרחמים עלי הוא אצלי להתנגדות להיות כמו מדריגה הב' כי מימיני בל אמוט לעמוד תמיד על ימין צדקו לסגל מעשים טובים ואז יגיע עלי השפעה מצד הדין ג"כ כמדריגה הא' וזה יותר טוב לאדם שיגיע לו שפע אף מצד הדין:
תורת ה' תמימה משיבת נפש. במדרש ח"א אורייתא היא תמימה כשהיא משיבת נפש וח"א אימתי הוא משיבת נפש כשהיא תמימה. נראה דידוע שיש כמה כמה פנים לתורה והיינו בתורה שנתונה מאתו ית' כגון מקרא ומשנה וגמרא אבל ברוב בני אדם אשר לומדים התורה מחדשים חידושים ומחברים ספרים אין להם אלא פ"א אשר השיג המחבר ועוסק בפנים אחד ובוודאי אין החיבור זה חשוב כעיקר התורה אשר מאתו ית' שכללה מכמה פנים וזה אחשוב בכוונת הפסוק דרכיה דרכי נועם כו' והיינו אימת דרכיה דרכי נועם שכל נתיבותיה שלום פי' דכל הנתיבות והפנים שנאצל מאתו ית' שלם אבל לא כשחסר הנתיבות ופנים ואין לה רק נתיב א' ופנים א' מה שהשיג שכל האנושי. אבל מי שחינן הש"י אותו זוכה להשיג דיבורי' ואותיות בפנים אשר הוא עוסק שיוכל לפרש הדיבורים והאותיות גם בפנים אחרים כמו תורה הקדושה הנתונה מאתו ית' וזה אחשוב במדרש על פסוק צוארך בחרוזים בשעה שהי' חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים כו' והיו הדברי' שמחין כנתינתן מסיני כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נרמז בתורה ובוודאי נכלל ונרמז כל דברי הנביאים וכתובי' בתורה וכמו שמצינו שדרשו ז"ל מרדכי מן התורה מנין וכדומה וזה שאמר המדרש שהיו חורזים מן התורה לנביאים פי' שדרשו רמזים בתורה למה שמפורש בנביאי' כי היינו שהשיגו כל הפנים בתור' וזה שמסיים שהיו הדברו' משמחין כנתינתן מסיני. וגם בדבריהם וחידושיהם הוא נכלל כל הפנים ונתיבות התורה כמו במשנה ובגמרא כמדובר וזכיי' זו בא לאדם ע"י עסקיו בתורה בחפצה רבה ובדביקות ושמחה כי תענוג זה הוא יותר מכל התענוגים שבעולם וזה כוונת המדרש אימתי היא תמימה פי' שיזכה לתורה תמימה בכל הפנים והנתיבות כשיהא משיבת נפש פי' שלומד התורה בהשתוקקות גדול וח"א אימתי היא משיבת נפש שהנשמה תהי' נהנה מהתורה כשהיא תמימה א"כ זכה לכל הפנים והנתיבות:
או יאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' הכוונה בזה דידוע מאמרם ז"ל תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגינה ומצלי ומצוה בעידנא דעסיק בה כו' נמצא אם האדם רוצה להנצל בזכות המצוה צריך לעסוק בה תמיד מאחר שאינו מציל כ"א בעידנא דעסיק בה משא"כ התורה אף אם לו יעסוק להתיגע בה תמיד אעפ"כ הוא נצול בזכותה וזה הכוונה תורת ה' תמימה משיבת נפש. ר"ל נכש הוא לשון מנוחה כמו שבת וינפש. ור"ל שע"י עסק התורה אז אף בזמן שנתיגע כבר מדברי תורה ויושב לנוח מעט אז אעפ"כ מגיע לו הצלה ע"י התורה מאחר שהיא מצלת אף בדלא עסיק בה משא"כ במצוה:
או יאמר תורת ה' תמימה וגו'. בגמרא חד אמר אימתי משיבת נפש כשהיא תמימה. וחד אמר אימתי תמימה כשהיא משיבת נפש. נראה ע"ד הידוע שכל מצוה מהמצות כלול מתרי"ג מצות כי נחצבין מאתו ית' שהיא חד כן כל התורה וחתיכה מהתורה נכללת מכל התורה וזה תורת ה' תמימה שכל דבר ודבר מהתורה היא תמימה שנכלל מכל התורה וזה בא לאדם כשעוסק לשמה ומקשר הכל באחדות. וזה חד אמר אימתי משיבת נפש כשהיא תמימה שלומד כ"כ בקדושה שבתורתו יהי' בגדר תמים האף שאין לומד כלה מ"מ נקראת תמימה כאלו לומד כולה וזהו משיבת נפש. וחד אמר אימתי תמימה שהיא משיבת נפש כיון גם לזה רק בהיפוך שהתקשרות התורה באחדותו היות נקראת תמימה כי בא מחמת שבלימודו משיב נפשו. ואז הנשמה מעוררת בכחה להקשיר האחדות ודו"ק והבן:
יראת ה' טהורה עומדת לעד וגו' צדקו יחדיו הנחמדים וגו' ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. הכוונה כי בבחינת לו רשע וטוב לו. נרא' ב' טעמים לדבר. א' כי לכ"א מישראל נגזר מאתו ית' גם איזה טוב בעוה"ז כמאמרם ז"ל שאוכלין פירותיהן בעוה"ז רק שהענין שלרשע אין לו נחת כלל רק לאסוף ממון הרבה וזה כל חמדתו ע"כ ממלא לו הוא ית' שאין מקפח שום שכר לכל ברי' ונותן לו כל עיקר המתאוה לו דהיינו טובות עוה"ז אבל לצדיק יש לו בלא"ה טובות עוה"ז ברוחניות בהעסקו בתורה הקדושה המשיבת נפש ובתפלה בדביקות גדול. וזה מרומז במאמרם ז"ל ששכר. מצוה מצוה ומגיע לו תענוג ונחת גדול מלימוד ואז אין צריך מאתו יתברך לתענוג ונחת מגשמיות כי די לו מתענוג הרוחני טעם הב' כי לרשע אין לו אמונה בגמול עוה"ב ואינו מאמין כ"א מה שעיניו רואות תיכף ע"כ הוכרח הקב"ה למלאות לו שכר בעוה"ז פן יבעוט בו יותר:
אבל לצדיק שהוא מאמין לשכר הטוב הצפון לעוה"ב אין צריך הוא ית' למלאות לו תאותו בעוה"ז וזה שאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי וגו' צדקו יחדיו ר"ל אף שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו ומסיק ב' טעמי' הנ"ל הטעם הא' הנ"ל הנחמדי' מזהב ומפז רב ומתוקי' מדבש ונופת צופים ויש לצדיק בדבר זה עצמו חשק ותענוג בעוה"ז כנ"ל והטעם הב' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב ר"ל עבדך שהוא צדיק נזהר אעפ"כ במצותיו ית' אף שיודע שרב טוב הצפון אינו כ"א לעקב ר"ל לסוף בעוה"ב כי עקב הוא סוף ובעוה"ז אינו רואה שום טובה אינו מבעט בו ית' אזי באמת אינו נותן לו בזה העולם כלל אחר שיודע הקב"ה שאעפ"כ לו יבעוט בו אבל הרשעי' בהעדר שלותם וטובתם בעוה"ז בודאי יבעטו כי אינם מאמינים לעוה"ב כמדובר ע"כ מהמוכרח לשלם להם שכרם בעוה"ז משלם ולכך יש רשע וטוב לו צדיק ורע לו:
רחוק מישועתי דברי שאגתי הכוונה בזה כענין שמביא בשל"ה ע"פ ענני באמת ישעך שפעמי' שהאדם מתפלל על עצמו איזה דבר והסוף שהוא לרע לו ומתחלה נדמה לו שהוא לטובתו ואחריתו מרה כלענה וזה הכוונה ג"כ בסיום הש"ע אלהי נצור לשוני מרע ר"ל שלא אתפלל על עצמי דבר שהוא לרע לי וכ"ז מחמת שאין אדם יודע עתידות הדבר לא כן הוא ית' שהוא יודע מראשית דבר אחרית דבר וזה הכוונה ענני באמת ישעך ר"ל שתתן לי אות' הישועה שהוא באמת ישועה ואם יודע שבתפלתי שהוא לרע לי לא יעשה לי בקשתי וע"ז קאמר הפסוק רחוק מישועתי דברי שאגתי ר"ל כמו הרם המקרא ודרשהו שדברי שאגתי הם על דבר שהוא רחוק מישועתי וע"ז, קאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה שהוא ית' ברחמיו אינו רוצה לענות על תפלתי מאחר שהוא ל מן הישועה:
לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' בקש וגו' הכוונה בפסוק כמו שכתבנו בפסוק בשיר השירים כי קולך ערב ומראך נאוה ע"ש ר"ל שמתחלה בקשו פני שקודם התפלה יראה תחלה לבקש פניו שיהי' לו צלם אלהים ולא יהי' מלוכלך מהעבירות ואז אח"כ את פניך ה' אבקש ואז יהי' התפלה לרצון לפניו ית':
או ע"ד זה מהענין שמביא בזוהר ע"פ או הודע אליו חטאתו שהשכינה מודעת החטאים לההולכים בדרכיו ית', כי אין אדם מבין כלל על נגעי עצמו ואינו יודע מעוונותיו ולזה אמר לך אמר לבי בקשו פני ר"ל שתודיעני תחלה איזה עבירות שעשיתי ואז אח"כ את פניך ה' אבקש:
או יאמר לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש נראה דכל דברי דהמע"ה בזה המזמור הוא דעיקר הוא עם הישראלי ולא האומות וכמו שמתחיל ה' אורי וישעי וחושך לרשעים כמ"ש בילקוט (והכוונה הוא ע"ד לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וזה אורי הוא ולרשעי' חושך) ועד"ז מסיים צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו כי כשם שא"א לעולם בלא ד' רוחות כן א"א בלי צדיקים וזה כשקרבים עלי למלחמה המה נופלים כי חלילה בנפול העיקר בודאי יפול הטפל ומסיים ועתה ירום ראשי על אויבי כי העיקר הוא הצדיקים (ואפשר כמאמרם אין ועתה אלא תשובה וידוע כי לא הנחש ממית אלא החטא ממית וזה ועתה בתשובה בודאי ירום ראשי על אובי) אך לזה יש קושיא המנגדת שורש זה וכמו שמצינו בזוהר הקדוש שרשב"י הקש' כן לאליהו (ששאל הצדוקי הקושיא לרשב"י והקשה הוא הקושיא לאליהו הנביא) אם הישראל מקורבים מאוד לבורא יותר מכל אומה ולשון למה הם תלושין יותר מכל אומה וגם כל האומות מותרים לאכול מה שהם רוצים והישראל אסורי' בשרצי' וכדומה ותירץ אליהו הנביא שהישראל נמשלו ללב והלב יותר חלוש מכל אברים וגם המאכל כי דקות המאכל בא ללב ולכך אסר הבורא לנו בשרצים וכדומה וזה בעצמו כשם שא"א לעולם בלא ארבע רוחות כו' כי מחוסר אבר יכול לחיות משא"כ מחוסר לב כי הלב הוא עיקר וכו' ודו"ק וז"ש דהע"ה אנכי מדבר כל מעלות ישראל על כל עובדי כוכבים ויש קושיא המתנגדת לזה ועז"א לך אמר לבי כמ"ש רש"י בקשו פני דהיינו פני הלב כמ"ש האלשיך כי בקשו פני קאי על אמירת הלב הנזכר וזה שהלב אומר בקשו פני פי' שיתבוננו בלב ובשאר אברים כמדובר ומתורץ קושיא המתנגדת והעיקר שהצדיקים יותר מעולים בעולם כמי הלב וכתירוץ אליהו כנ"ל ועי"ז את פניך אבקש שתראה לי האמת במהרה שתרומם קרני כמדובר: רגלי עמדה במישור במקהלי' אברך ה' דידוע מאמרם ז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה באזניך תתפלל שלא יכנסו דברי הבאי באזניך באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא כוורי הרי כמו שאדם אוכל הרבה ירקות א"א שירצה שוב בטעם הבשר כן א"א שהקדושה יחול וישרה כ"ז שאדם לא מטהר ומפנה עצמו מהבלי עולם כמד"א סור מרע ועשה טוב וא"א לסור מהבלי עולם כ"א בהסתכלותו על מעשים טובים להנטותם לטובה וידוע דברי הקדמונים שבכל המדות יראה האדם שיהא ממוצע שלא לנטות לשם צד כי בודאי צריך האדם לכל המדות לא בחנם בראם השי"ת וזה בכל לבבך בשני יצריך וזה רגלי ההרגל שלי דהיינו המדות שיש בי עמדה במישור במדות הממוצע אז במקהלים אברך ה' כי דברים היוצאין מן הלב נכנסין כו':
לדוד ה' אורי וישעי וגו' בקרוב עלי מרעים וגו' המה כשלו ונפלו וגו' הכוונה בזה כי בהיות הקליפות מתגברי' מאוד בהסתם להחטיא את האדם שלא יעסוק בדרך מצוה כלל אז גם להם מגיע פגם גדול בדבר שכל החיוני שלהם אינו כ"א ממעשינו שאנחנו מוסיפים כח למעלה וגורמים השפעה למעלה ואז יש להם ג"כ יניקה משא"כ להיפוך לא הי' שפע כלל וממילא גם מהם הי' נעדר השפע וזה הוא שאמר המשורר ה' אורי וישעי ואין אני מתירא כלל מהקליפות פן יחטיאו לבלע אותי כי בקרוב עלי מרעים להחטיא אותי המה כשלו ונפלו ר"ל שגם להם מגיע כשלון ונפילה כמדובר שנעדר מהם השפע ע"כ בודאי לא תתגבר עלי כ"כ מאחר שגם להם מגיע רעה מזה:
או יאמר לדוד ה' אורי וישעי וגו' בקרוב עלי מרעים וגו' המה כשלו ונפלו וגו' בזאת אני בוטח. הכוונה כי הנה ידוע כי היסורין ממרקין עונותיו של אדם כדי שיהא בלא חטא וזה הוא בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי ר"ל לקטרג עלי ולהביא פורענות עלי ע"י חטא המה כשלו ונפלו ר"ל שעי"ז מגיע להם חסרון שעי"כ נזדככו מעבירות וזה שאמר אחריו אם תחנה עלי מחנה וגו' בזאת אני בוטח, ר"ל בהיסורין גופא אני בוטח שיהא לי לישועה מאחר שעי"ז נתמרקו עונותיו:
לדוד שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא. כפל הלשון נרא' כי יש ב' בחינות בהתקבל הוא ית' תפלות בני אדם אחד שהוא אינו צדיק כ"כ ואין דברי תפלתו ערבים כ"כ לפניו ית' אז הוא תיכף ממלא משאלותיו שלא יתפלל עוד כי מאוס אצלו ית' דברי תפלתו משא"כ לשרידים אשר ה' קורא אף שמתפללין על איזה דבר אעפ"כ אין הקב"ה ממלא לו רצינו תיכף כדי שיתפלל עוד כמו דאיתא בגמרא שמתאוה הקב"ה לתפלתן של צדיקים וזה הענין כאן שמעה תפלתי אף פן ח"ו אהי' בסוג הב' שממהר לקבל תפלתו ולמלא משאלתו כדי שיפסוק מלהתפלל עוד ולא יבוא שועתו ותפלתו עוד לפניו ית' ע"כ מסיים ושועתי אליך תבוא ר"ל שיהי' בסוג המעלה ביותר שימלא משאלתו תיכף והתפלה שלו אעפ"כ לא יהי' נדחה מלמעלה כסוג הא':
גם כי אלך בגיא צלמות וגו' שבטך ומשענתך המה ינחמוני. הכוונה כי בהיות ישראל מדוכאין ביסורין אף לו ית' מגיע לו גרעון בדבר ונחשב לו ג"כ ליסורין וזה דקאמר שבטך ר"ל שאף לך לשבט ופורענות נחשב ומשענתך ר"ל שבודאי יהי' הוא ית' לעצמו כביכול למשען כמד"א למעני למעני אעשה ובהיות לו ית' לעצמו למשען לפדות השכינה כמד"א כי כבודי לאחר לא אתן אז גם אנחנו נוושע וזה המה ינחמוני שבזה אנו מתנחמים:
הפכת מספדי למחול לי.
שבהיות האדם עושה תשוב' מאהבה אז כל העבירות נעשין זכיות וזה הוא מספד למחול לי ר"ל שהעבירות עצמן המכונים בלשון הספד נעשה מחול דהיינו מצות וכדי להבין מה הוא הענין מחול שמכנה בזה. נראה כי מדרך העולם שהענין מחול הוא אצלם שמתחלה עומדין בבת אחת ואח"כ מתרחקין איש מחבירו כי זה הוא המחול ואח"כ חוזרין ומתקרבין כן הענין בנו כי התירוץ שלנו נגדו ית' כי אף שחזרנו לאחור מעבודתו ית' אעפ"כ דעתינו להתקרב אליו ית' ולגרום יותר שעשועי' למעלה שהי' רחוק ונתקרב אח"כ וזה שאמר הפכת מספדי למחול לי ר"ל שמזה הטעם הוא ית' יכול לכפר העונות שהוא ית' מכנה החזרה שחזרנו אחור מאצלו רק למחול כמדובר וזה כמו שאמרו חז"ל האי עלמא כבי הלולא דמיא ר"ל כמדובר כמו שבבית החתונה שרוקדין בתולות ורחוק כל אחד מחבירו ולבסוף מקרבין כן האי עלמא כמדובר:
או יאמר הפכת מספדי למחול לי. הכוונה כי בהיות האדם עושה תשובה מאהבה אז הזדונות נעשין כזכיו' וזה מספדי למחול לי ע"ד הכוונה הנ"ל שמעבירות עצמן נעשין זכיות פתחת שקי ותאזרני שמחה כי שק מרומז על הקליפות והקב"ה פתח שקו ועשה שמחה במקומו שהעבירו' עצמן נעשין אח"כ מלאכי' קדושים:
רבות רעות צדיק. הקשה בזוהר הקדוש לצדיק הו"ל לכתוב וי"ל דלצדיק לא מזמין שום רעה חלילה כי כולם לא נבראו אלא לצוות לזה לציית לזה (והיינו שמתחלה צריך סיוע לדרך הטוב וזה לצוות ואח"כ נתגדל במעלה יותר עליונה ורצון יראיו יעשה וזה לציית לזה) אלא אם יש רשעים בעולם והוא ית' רוצה להענישם אז כיון שנותן רשות כו' חלילה אז נותן הוא ית' השגתו להציל הצדיק וזה עיני ה' אל צדיקי' וגו' כי פני ה' בעושי וגו' ואז רבות רעות צדיק שלא יכוה בגחלת רשעים חלילה (אבל לצדיק הוי משמע שהרעות חלילה על הצדיק עצמו בעצמם וזה אינו) ומכולם יצילנו: הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש כי מי שאוכל דבש הרבה נפשו קצה בה אבל זה מתוק מדבש כי גם עבדך נזהר בהם בשמרם לשון המתנה עקב רב ע"ד שכתב במדרש עושי דברו לשמוע בקול דברו כי בשעת עשותם שליחות זה מקוי' כבר לשליחות אחרת וכן באדם מצו' גוררת מצוה שעושה מצו' ומקוה לעשות עוד הרבה הרי נחמד ומתוק מדבש:
חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי וגו' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. יש לדקדק כפל הלשון ועוני לא כסיתי ועוד פעם אחד אמרתי אודה עלי פשעי וכן דקדק הזוהר הקדוש וכן מה שסיים ואתה נשאת עון חטאתי סלה. נראה הכפל שהתחיל בזה חטאתי אודיעך ואם בא לאשמעינן שהוא ית' מכפר ה"ל למימר תיכף חטאתי אודיעך ואתה נשאת וגו' למה המתין בזה עד סוף המקרא ונראה דידוע שיש שני מיני תשובה אחד מאהבה דהזדונות נעשין זכיות והשני מיראה שהזדונות נעשין שגגות והנה לא מצינו בגמרא אלא בזדונות הכל ולא בשגגות העושה מאי דינם ונראה הטעם דהתשובה על שגגות הוא בודאי מאהבה ולא מיראה דמיראה א"א להיות דלא מעניש השי"ת על השוגג ולא עושה תשובה רק מאהבה דגם בשוגג נתטנף הנשמה כמו ששופכין על בגד יפה בשוגג מ"מ נתקלקל הבגד רק דעונש ליכא דעשה בשוגג אבל מאהבה ודאי ראוי לעשות תשובה והנה כשאדם עושה תשובה מסופק בעצמו אם זה מאהבה או מיראה וכ"ז במזיד משא"כ בשוגג בודאי הוא מאהבה כמדובר ויש תרופה לדבר בירור הדבר גם במזיד והיינו לעשות שני פעמי' תשובה על המזיד דאז בודאי הוא מאהבה דנהי דפעם ראשון הוא מיראה מ"מ לא נשאר כ"א שוגג מאותו מזיד ואז התשובה שנית הוא בודאי מאהבה כמדובר בתשובה על השוגג אבל בשוגג ממש אין צריך לעשות תשובה רק פעם אחד ובודאי הוא מאהבה כמדובר וזה י"ל כוונת המקרא חטאתי דהיינו שוגג כידוע אודיעך פי' אני מתודה פעם אחת דבודאי הוא מאהבה ועוני דהוא המזיד לא כסיתי אז אמרתי אודה עלי פשעי וגו' ואתה נשאת עון וגו' כפל הלשון דהיינו שעושה שני פעמי' תשובה ואז בודאי נשאת עון חטאתי פי' שלא נשאר אפי' שוגג מהמזיד שהוא מחמת שעשה תשובה שני פעמים ואז הוא בודאי מאהבה משא"כ מי שלא עשה תשובה על המזיד רק פעם אחד אפשר שנשאר שוגג מאותו הזדון דפן הי' התשובה מיראה כמדובר בצר לי אקרה ה' ואל אלהי אשוע ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבא באזניו. נראה כי כשאדם רוצה להתפלל לפני השי"ת העיקר הוא שיתפלל עבור השכינה הקדושה רק שבעו"ה יש לנו לב הערל ואין יכולת בנו להתפלל על גלות השכינה ועצה היעוצה שיתפלל מקודם על עצמו בלב שלם ואח"כ באותו הלב יתפלל עבור גלות השכינה וזה פי' הפסוק בצר לי אקרא דהיינו ההצטרכות שלי ואח"כ ואל אלהי אשוע דהיינו בשביל אלהים עבור גלות השכינה וזה ישמע מהיכלו קולי דהיינו ההצטרכות שלי רק מהיכלו ושועתי לפניו תבא דהיינו מה שאני מתפלל עבור גלות השכינה דהיינו שועתי לפניו תבא באזניו דהיינו באזניו שהוא יותר מקובל ועיין וזה פי' הפסוק אודך כי עניתני דהיינו שאני משבח להקב"ה על שמיצר לי ומחמת זה אני יכול להתפלל עבור גלות השכינה ותהי לי דהיינו לשמי לישועה: יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. הכוונ' בזה לדחות האדם מעל עצמו טענות ותחבולות היצר אשר בקרבו משים רשת עליו בחלקת פיו ומראה לו ראי' שאין טוב להיות צדיק מאחר שהצדיק הוא מחוסר לא כן דרך הרשעים דרכם צלחה ולזה קאמר יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו ר"ל שבודאי נדחה טענת היצר ואין תלוי כלל חסרון העניות דוקא ליראים כטענת היצר כ"א כמאמרם ז"ל הכל תלוי במזל וראי' לדבר במה שמסיק מכפירים רשו וגו' ר"ל דבשלמא אם הי' רעה לכל הצדיקים שבעולם ולכל הרשעים היו מושפעים טובות עוה"ז הי' אפשר לתלות החסרון מחמת העדר היראה אבל באמת אנו רואים לפעמים אף להיפוך שהכפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ואז בודאי אין הטעם מחמת היראה והצדקות ואז בודאי נדחה טענת היצר:
או יאמר יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. וזה מכחיש הידיעה דלפעמים הצדיקים עניים והרשעים עשירים. אך איזה עשיר השמח בחלקו כי יתברך במעיו והכל טוב לו בתענוג וזה הטיבה ה' לטובים ולישרים הוא בלבותם. פי' הטבה שמטיב הוא ית' לטובים ולישרים הוא בלבותם שנותן להם הרווחה בלבם ועד"ז כתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי התשלומין הוא חסד כי מצוותיו יתברך הוא תענוג הגשמי דרכיה דרכי נועם שלא יכעוס ואל יבא לחולש' שלא יהי' לו קנאה ויש לו תענוג תמיד ולא צער ואף על פי כן הוא יתברך משלם על צד החסד. וזה לא תתאוה לשולחנם ששולחנך גדול שלא חסר לך כלום משא"כ ע"ד אין אדם מת וחצי תאותו בידו ויש לך טוב בזה בתענוג ולא בצער ואעפ"כ נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך על צד החסד וזה מאמרם ז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין ולא אמרו אין לו אלא קב חרובין כדי להורות דדי לו ששמח בחלקו ונתברך במעיו וזה כי אין מחסור ליראיו שלא חסר להם ולא אמר כי יש להם עושר אלא שאין חסר להם אף שאין להם אבל הכפירים שהם רשו בודאי רעבו הוא וגם כל הכפירים רשו הוא כי חסר להם הכל ואין חצי תאותו בידו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב שאין חסר להם:
או יאמר יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. הכוונה כי בעניני העוה"ז לעוה"ב יש חילוק גדול ביניהם שעוה"ב הוא דבר חשוב מאוד עין לא ראתה ולהיפוך בתאות עוה"ז שהם דברים נפסדים ונחשב לאין (ולצדיק יש עוה"ב שהוא קיום לעולמות ולרשע יש עוה"ז שהוא דבר הנפסד ואינו קיום ולצדיק חסר עוה"ז שהוא דבר ההעדר והנפסד שאינו קיום עולמות ולרשע חסר עוה"ב ונעדר ממנו עיקר תכלית דהיינו עוה"ב ויש חילוק גדול בין הצדיק והרשע שלצדיק חסר דבר הנפסד ויש לו קיום האמיתי שהוא עוה"ב ולרשע חסר עיקר הדבר ויש לו דבר הנפסד וראוי לבעל נפש שיבחין זה בדעתו ולאחוז במדת הצדיק כמד"א ובחרת בחיים וז"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו להצדיקים דהיינו עוה"ז שהוא דבר הנפסד משא"כ לרשעים נחסר העיקר דהוא עוה"ב ודו"ק:
מציל עני מחזק ממנו ועני וגו'. קשה עני עני למה לי הענין כך כי יש ב' מיני עניים א' כמו שאמרו ז"ל אין עני אלא בדעת. והב' עני בממון. והא' אינו תואב ודאי דיגעתי ומצאתי וע"כ דאין תואב להתור'. והב' עני בממון הוא תואב לכן נקרא פעמים אביון וידוע כי אין בכל א' כח אלא בסיבת האדם כי כח הוא בקדוש' ושם נפל הוא בשבירה וכשאומר הוידוי בדחילו ורחימו מעלה אותיות החטא וזה מציל עני מחזק ממנו. ר"ל שהחיזוק והכח הוא מסיבתו והצלתו שהוא ע"י התשובה נרמזת במילת מציל כי צדיק הוא המחבר עליון בין תרין ריעין יו"ד ווי"ן בסוד מילו"י ובסוד דרכו של איש וז"ש צלם ר"ל המשכה למעלה ע"י מגדל הפורח באויר למ"ם הסתומה ובהמשכה ממנה למעלה צריך ג"כ צדיק התחתון וז"ש מציל. ר"ל שהלב צריך ליראה ולהתקשרות הבורא ועיקר התשובה בלב סוד עלמא דחירות סוד הלמ"ד ועי"ז מציל מחזק ממנו:
אשר תנה הודך על השמים מפי עוללים ויונקים וגו' למען צורריך. ידוע מאמרם ז"ל שהמלאכים קטרגו על נתינת התורה לנו ואמרו אשר תנה הודך על השמים ואמר השי"ת למשה החזיר להם תשובה כלום קנאה יש ביניכם. כלום גזל יש ביניכם וא"כ מכח היצה"ר שיש באדם זכינו לתורה ואפשר דמילת תשובה הוא מלשון תשובה ממש על החטא כמו שפירשו המפרשים לדרכם וע"ד פשוט י"ל שהשי"ת ציוה למשה שיחזיר להם דאיכא מצות תשובה מה שאין המלאכים יכולים לקיים כיון שאין החטא ביניהם וזה שהחזיר להם משה כלום גזל כו' ואין לכם על מה לעשות תשובה וידוע שהיצה"ר וסייעתו נקרא אויבי ה' כי הנה אויביך יאבדו וזה אשר תנה הודך. פי' קטרוג של המלאכים ואתה לא כן עשית רק מפי עוללים וזה הי' למען צורריך. וזה שכתב במתן תורה וידבר ה' אל משה מן ההר. פי' שהדיבור בא למשה ולא למלאכי השרת ע"י ההר דהיינו היצה"ר כמ"ש בגמרא דהרים הם הקליפות וזה ויחן ישראל נגד ההר כי בסיני פסקה הזוהמא והי' נגד היצה"ר שלא אבו בדרכיו הלוך או ידוע שהעולם עומד על הבל פיהם של תינוקות כי בגדולים היצה"ר מצוי משא"כ בתינוקות. וזה מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ולא מן הגדולים למען צורריך שיש ביניהם:
אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם. במדרש עוז לו בך יכול לכל ת"ל מסלות בלבבם. נראה לפרש ע"פ מ"ש בזוהר דאסור לאדם שיבטח בשם ה' כ"א שיעבוד אותו בשלימות כראוי לשמה ולא על דבר אחר. וזה כוונת המדרש יכול לכל. פי' שמותר לבטוח בה' על הכל על כל הדברים אף על מילי דעלמא ת"ל מסלות בלבבם. פי' דוקא ע"ז אשרי שעוז לו בך שיהי' לו מסלות בלבבם ולא על דבר אחר והנה בגמרא דברכות איתא על הקרא דהלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר הרשות הלך חשכים לו. מ"ט משום דהו"ל לבטוח בשם ה' וא"כ הוא לכאורה נגד הזוהר. אך ידוע בכל דרכיך דעהו אפי' דברים הצריכים לאדם כגון אכילה ושתי' וסיכה יהי' הכל לש"ש כמ"ש המפרשים וא"כ כל דבר הצריך לאדם יהי' הכל לשמו ית' וע"ז אנו מבקשים רפאינו. ראה נא. כי הכל צריך לשמו ית' ויתעלה וצריך כל אדם לראות שלא ירצה שום דבר מהבורא ית' כ"א לכבודו ושוב לא יהא סתירה מגמרא אזוהר כי באמת הו"ל לבטוח בשם ה' רק הבטחון יהי' שיהי' לו כל הצטרכות שלא יהי' לו שום מניעה בעבודת בוראינו ית' וזה נראה לי פי' הפסוק גול על ה' דרכיך בטח עליו והוא יעשה דהוא כפל לשון גול ובטח וא"ש לדידן מתחלה גול על ה' כל דרכיך כל ההנאות שאתה צריך יהי' הכל עבור עבודת ה' ואח"כ רשאי לבטוח עליו והוא יעשה משא"כ אם לא תגלול על ה' אז אסור לבטוח עליו כנ"ל וזה בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:
לך זרוע עם גבורה תעוז ידך תרום ימינך. ע"ד כי שחה לעפר נפשינו וגו' קומה עזרתה לנו כשהנפילה הוא מאוד אז בא העזר כי כשהאב מכה לבנו באמת אח"כ לבו ומעיו יהמו לרחם עליו. וזה תעוז ידך יד כהה כשמתגבר הגבורות בחוזק אז תרום ימינך בא חסד:
חסד ואמת נפגשו. איתא חסד אמר יברא ואמת אמר אל יברא והפיל ה' האמת לארץ הה"ד אמת מארץ תצמח והוא תמוה. נראה שהשי"ת אלמלא רצה להסתכל על האדם באמת באשר שפשע נגדו ית' שהוא מרומם בלי שיעור וערך לא הי' האדם יכול לעמוד נגדו ית' רק שהוא ית' מסתכל בארץ שיש בחירה לאדם בעולם ובני אדם הם חומרים ונוטים בתר חומריות וגם היצה"ר שבקרבו מסית אותו ואז גם באמת יכול האדם לעמוד כי נשכח ממנו גדולת הבורא ונמשך אחר תאוותו הבהמיות וזה ברום עולם מושבך שאתה מרומם על כל נעלה משפטיך כשאתה עושה משפט אז וצדקתך הצדק שאתה עושה הוא עד אפסי ארץ שאתה מסתכל שהם בחומריות הארץ והדין נותן שימשכו אחר תאותם ואפשר ששמעתי זה מהגאון אב"ד דק"ק זעלחאב ובחסד יכול לקיי' העול' אף אם השי"ת יסתכל בגדלותו כמו שהוא למעלה כי חסד הוא לפנים משורת הדין וזה חסד ואמת נפגשו שהי' מחלוקת ביניהם והפיל ה' אמת לארץ כמד"א אמת מארץ תצמח. פי' שלא יסתכל באמת כמו שהוא למעלה רק באמת על הארץ ואז בני האדם יכולין לזכות גם מדת האמת כי הנפילים היו בארץ מלאכי מעלה וקלקלו מעשיהם וזה מארץ תצמח ובכתבי האר"י ז"ל והנורא תפארת דהוא עולם האמת ואין לו ית' התחברות עמנו ולכך הוא נורא משא"כ בשאר מדות שהשפיל את עצמו ית':
כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. פי' אנכי שובר המשחית שבראתי בעון ואדע הוא מלשון ויודע בהם את אנשי סוכות אבל וחטאתי נגדי כי חשש מחמת ששב ע"י שליחות נתן הנביא הוי שב מיראה וזדונות נעשין כשגגות ונשאר חטא לנגדי תמיד דהיינו שוגג:
הן בעון חוללתי. כמאמרם ז"ל שישי אביו סבר לבא על אמתו ובאמת יש בזה סוד נעלם שצדיק כמותו שמת בעטיו של נחש ירצה לעשות מעשה כזה וזה דקאמר דוד המע"ה הן אמת שאתה חפץ בצדיקים. וזה חפצת בטוחות כי טוחות מלשון טח ודבק פי' שהוא ית' חפץ בצדיקים הדבקים בו וממילא לא הי' ראוי ישי אביו לחטוא אלא שיש בזה סוד נעלם ולכך אני מבקש ובסתום חכמה תודיעני:
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו הכוונה למה שמבואר בגמרא כאן מאהבה וכאן מיראה מאהבה נעשה מהעבירות זכיות ומיראה אין נעשה כ"א שגגות. והנה ב' חילוקים בדבר שבהיותו עושה תשובה מאהבה שגורם להעשות ממנו זכיות אז הוא רודף בזה מאוד ליצה"ר מאחר שנעשה מהעבירות מצות משא"כ בהיותו עושה תשובה רק מיראה שאין נעשה ממנו כ"א שגגות אין רדיפה כ"כ להיצר כמד"א גם בלא דעת נפש לא טוב והחילוק הב' כי בהיות אין נעשה מהעבירות רק שגגות אז אף לאחר התשובה אין לו שלימות בנפשו כנ"ל גם בלא דעת נפש וגו' משא"כ בתשובה מאהבה שנעשה ממנו מצות נמצא מחמת התשובה קונה לו שלימות מאחר שנעשה מצות וז"ש סור מרע שיעשה תשובה מהעבירות ועשה טוב. ר"ל שיהא התשובה באופן שיעשה מהעבירות שהם רע יהא נעשה מהם דברים שהם טובים דהיינו מצות:
פני ה' בעושי רע להכרית וגו'. פי' שבא טובה לרשעים בעוה"ז מאור פניו ית' כדי להאביד זכרם מארץ החיים וכמד"א לא יאחר לשלם לשונאיו, וגו' כתרגומו דמשלם לו הזכיות בעוה"ז להאבידו מעוה"ב אבל להצדיק אין עושה כן ית' אלא מצילו מצרה כמו שמסיים אבל אינו מרבה לו שכר טובה כ"כ אבל לרשע רע שאין לו שום זכות לגמרי:
אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד. פסוק זה אין לו הבנה כלל, בפרט מה שאמר המה מהבל יחד. ונראה ע"ד שכתב האלשיך הקדוש ע"פ אבן ואבן איפה איפה תועבת ה' גם שניהם שלא תאמר הואיל שהמוכר נותן איפה שאינו צדק ממילא גם הלוקח משקיל המעות על אבן לא צדק וליכא גזל ביניהם ממילא לא איכפת לו ית' כי יצא זה בזה אלא שתועבת ה' גם שניהם. ונראה בזה כוונת הפסוק כספך הי' לסיגים סבאך מהול במים פי' שהכסף של הקינה הוא מעורב עם הסיגים בשביל שסבאך של המוכר מהול במים ומאנה זה לזה ומסיים הפסוק כולם אוהבי שוחד וזה רע בעיני ית' וזה כוונת הפסוק הבל בני אדם וגו' במאזני' לעלות שיצאו בדיינים כשישקול למעלה עונותיהם וזכיות מחמת מהבל יחד פי' שהמוכר עוסק בהבל לרמות אותו כמו הקונה ויצא זה בזה אבל גם זה רע בעיני ית' וסיים הפסוק כי עוז לאלהים כמד"א תנו עוז לאלהים שאנחנו צריכים להתעורר ליתן כח למעלה ואם המוכר והקונה עוסקים ברמי' הגם דליכא גזילה ליכא קושטא בעלמא ומי יגביר כח האמת ואדרבא מגביר כח השקר חלילה:
כי שמש ומגן אלהים. הכוונה בזה כי מחמת גודל אהבתו ית' להבריות וראה שאין העולם יכול לקבל בהירתו אז מחמת אהבה צימצם עצמו כביכול לקבל בהירתו בכל עלמין כמבואר בגמרא דסנהדרין כד הוה רחימנא עזיזא אפותיא דספרירא שכיבנא שהוא רמז שמחמת אהבה בא הצמצום והצמצום הוא שורש אלהים וזה פי' הפסוק כי שמש ומגן כמו השמש שאין מקבלין אור השמש אלא ע"י מסך ומגן המבדיל בין השמש ובין האדם כן ה' אלהים לא היו יכולין לקבל בהירתו של הוי"ה ב"ה אלא ע"י אלהים וזה מאויבי תחכמני ר"ל שיהא התפשטות והסתלקות האור וזה הסתלקות הי' כמו אויב לי שהוא אור חוזר אבל מזה הי' תחכמני שמזה בא חכמה ודו"ק והבן:
שמחנו כימות עניתנו. מקשה העשרה מאמרות הא מתחלה אמר ונשמחה בכל ימינו משמע בלי קצבה וא"כ מבקש כימות עניתנו. ויש לפרש דידוע פסוק ורם לבבך ושכחת וגו' כי כשאין משפיע כ"כ לאדם הוא נכנע נגד בוראו משא"כ בהיפוך וכן בזוהר שהש"י רוצה לדבק עצמו בנשמת האדם ומזה הטעם אמרו יאה עניותא לישראל כו' וזה מבקש ונשמחה בכל ימינו שתשפיע עלינו ברכות טוב אבל אנכי מבקש שמחנו כימות עניתנו שמחמת השמחה לא אפריד עצמי ממך רק שגם בעת השמחה יהי' לנו לב הנשבר ונדכה והדביקות בך כמו שהי' בעת עניתנו וראינו רעה אכי"ר במהרה:
ויהי נועם וגו'. פי' שיהא כ"כ קדושה עלינו עד שמעשה ידינו הגשמיות לא יהא עלינו אלא ככן דהוא רגל פי' שנדע כי הגשמיות אינו רק הכרח לא יגונה אבל אינו חשוב כלום אלא כרגל שהוא מדרגה תחתונה רק שהוא הכרח וזה מעשה ידינו כוננה עלינו שלא יהא אצלנו כ"א ככן כד"א וכנו נחשת: ומעשה ידינו כוננה עלינו. פי' כי כח הפועל כנפעל והוא ית' עשה אותנו וממילא כחו ית' מגן עלינו וזה ומעשה ידינו העשי' שעשה אותנו כוננה עלינו ואח"כ ומעשה ידינו פי' מעשה ידינו ממש שאנו עושין כוננהו אותו ית' כי מוסיפין כח בפמליא של מעלה וזה ע"ד יהיב חכמה לחכימין שע"י שרוחו ית' מעשותו אותנו כוננה עלינו יש לנו כח להוסיף כח בגבורה של מעלה ע"י מעשינו הטובים:
במדרש גם איש שלומי אשר בטחתי בו וגו' נאמר על אהרן שמשים שלום בין איש לאשתו כו' הגדיל עלי עקב. הכוונה שכמה מדריגות זכה אהרן ע"י מרע"ה וגם איש שלומי פי' מה שהוא משים שלום בין איש לאשתו בא על ידי וזה שלומי בטחתי בו כי טח הוא לשון טיחה ודבק שאנכי דבק בו הגדיל עלי עקב דיבר עלי שאנכי פרוש ואינו משים שלום ביני לאשתי כי האמת הוא אלמלא לא הי' מרע"ה פרוש לא זכה אהרן שישים שלום כי קדושת משה גרם זה:
אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים וגו' הכוונה ע"פ מה שכתבו המקובלים ע"פ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ר"ל נו"ן פלאות שלעתיד יתגלה השער נו"ן השקול נגד בל השערי' אבל בעת הגלות אינו מגולה שער נו"ן ועליו נאמר ותחסרהו מעט מאלהים וזה פי' אלה אזכרה כי אעבור בסך אדד"ם שהוא מנין מ"ט שחסר שער נו"ן מחמת הגלות אשפכה עלי נפשי:
ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. הכוונ' כשאני תפילתי ר"ל ביחידות אז בהכרח צריך אני להתפלל לך ה' דהיינו הרחמים בעת שרחמים נתגלי' בעולם ועת רצין ולא למדת אלהים ומסיק הטעם אלהים ברב חסדך. ר"ל כי מדת אלהים אין נמשך חסד למטה פ"א ברוב כשמתפללין בציבור או מתעורר החסד גם ממדת אלהים וזה הוא ברב חסדך ענני באמת ישעך:
לך דומיה תהלה. גם בשתיק' יש לך תהלה במחשבותינו כי אתה מבין תעלומות וזה התהלה אין לשום מלך ואדם רק לך לבד כי אדם אין מבין מחשבה וזה כעין פי' אחר שהתהלה לך במה שהדומי' לך תהל' ולא נמצא שבח זה כ"א בך:
לא יהיה בך אל זר ע"ד מאמרם ז"ל ע"פ זר זהב זכה זר לא זכה זר כי ידוע הפרש שבין זר לקרוב כי קרוב שוקד על טובת קרוביו משא"כ זר ואם זכה התורה והמצות ומעש"ט לזר ואם לאו זרה ואין לו זכות כלל וכן הוא ית' כשאנו זוכים הוא אב וקרוב לנו ושוקד לטובתינו בני בכורי ישראל ואם לאו חלילה מוליך אותנו בגלות ולא חם עלינו אלא כמו נכרים וזרים נחשבנו לו וזה תלוי בעבודתינו אם אנו עושים מאהבה כמו בן לאב שהבן שוקד לטובת האב כמו האב עצמו הוא ית' באמת לנו לאב ואם אין עושין אלא לפעולת שכר כמו שכיר שאינו משגיח בטובת בעה"ב רק השכר מקווה והאכילה והשתי' רוצה מבעה"ב ולא איכפת לו אם בעה"ב משתכר או אובד גם הוא ית' אצלינו כמו זר ולא משגיח על טובותינו וזה לא יהי' בך אל זר שלא יהי' בך בחינה שהוא ית' יהי' זר אצלך ולא תשגיח על כבודו בעסקך בתורה ומצות לש"ש לקרב ביאת משיחנו ולאוקי' שכנתא מעפרא אלא כאב וקרוב יהא לך הוא ית' ותעבדהו מאהבה כמו לאב. וזה הכוונה שאנו אומרים בר"ה היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים פי' שאנו קרואים בנים וזועקים אליו ית' על ביאת משיחנו ואנו רוצים בטובת קוננו ובכל ר"ה נתעורר למעלה כסאות למשפט כסאות לבית דוד אם יבא משיחנו. וזה כל יצורי עולמים מיימינים ומשמאילים מצבא מעלה אם נהי' כבנים ויבא משיחנו או חלילה שנהי' כעבדים ועדיין לא יאסף המקנה וזה שאנו מסיימים אם כבנים רחמנו ואם חלילה כעבדים עינינו לך תלויות שתתן לנו מחי' בשיעבודנו:
או יאמר שכל יצורי עולמים עומדים למשפט אם יזכו להיות בנים למקום או חלילה שיהיו כעבדים:
לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו:
פי' שאם שמעו בהר סיני כל התורה מפיהו ית' היו מקיימין הכל בנקל אלא ע"י מה שאמרו למרע"ה דבר אתה עמנו וגו' וזה אם שמעו לי בודאי בדרכיו הלכו או כי עם כנוי להמון עם וישראל להמובחרין וידוע מאמר חז"ל כמה פעמים ראוי זה שתשרה עליו שכינה כמרע"ה אלא שאין הדור ראוי לכך וזה אם עמי שומע לי ישראל הצדיקים בדרכי יהלכו היינו בעולמות של מעלה וכעין שנאמר בכל ביתי נאמן הוא:
או יאמר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו. דהנה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולכך נתקע האמונה בלב כל א' מישראל ואפילו פושעי ישראל אינם מכחישים בו יתברך לפי ששמעו מפי הקדוש ב"ה בעצמו ואלו הי' שומעין כל התורה מפי הקב"ה בעצמו הי' מקיימין כל התרי"ג מצות וזה לו עמי שומע לי ר"ל שהיו שומעין ממני כל התורה ישראל בדרכי הלכו כמדובר ודו"ק:
מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך. פי' שגדולת המחשבה אינה ניכרת אלא ע"י הברואים ומכח גדולת המעשים ניכרת עומק המחשבה אבל לידע עומק המחשבה בודאי א"א כי איש בער לא ידע:
צדיק כתמר יפרח וגו' להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו. פי' כשיפרח בקדושתו ית' ויהיו שתולים בביתו אז הוא ישר בלא עולה מה שהוא ית' צורי שברא וצר אותי אבל זולת זה הוי כעולה חלילה כי טוב שלא נברא: או להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו כי נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא נמצא עולה בו ית' על מה שבראנו אך כל זה אמרו התנאים והאמוראים שהחזיקו א"ע לבינונים אבל צדיקים גמורים בודאי טוב להם שנבראו כגון האבות והנביאים וכדומה ובמדרש הנעלם ריש פ' נח אר"י אלמלא לא הוינא בעלמא יאות לן כו' לבתר אמר הדרי בי וזה צדיק כתמר כו' ויזכה לפרוח בחצרות אלהינו להגיד כי ישר עושה ה' צורי במה שיצר וברא אותי ולא עולת' בו במה שבראנו:
כארז בלבנון ישגה, פי' שהצדיק יגיע למדרגה ומעלה גבוה כארז ישגה בלבנון פי' בבהמ"ק הנקרא לבנון ישיג מדרגות גבוהים כארז. שתולים בבית ה' שיהיו נצמדים במקום קדושה ומחובר כמעט שא"א להפרד משם מחמת רוב השתוקקותם:
וישבר ה' את ארזי הלבנון. פי' מה שמתגבר א"ע כארז נגד בנין בהמ"ק הנקרא לבנון. יתפרדו כל פועלי און ותרם כראם קרני כי אם זה נופל זה קם וכשהמה יתפרדו אז ותרם כראם קרני:
להגיד בבוקר. פי' בימי נערות שאין לאדם שכל לעבודת קונו ונהנה רק מחסדו ית' אבל בימי הזקנה לילות אז הקב"ה עושה אמונה שמשלם לאדם חלף עבודתו:
אז ירננו כל עצי היער לפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. הכוונה עצי היער מכונה לבינונים כי הצדיק מכונה בשם עץ השדה העושה פירות תמיד כן הוא תמיד מרבה מצות ומעש"ט אבל הבינונים שאינם מרבים במצות כ"כ אינם מכונים כ"א לעצי היער שג"כ אינם עושים פירות והכוונה כי לשון אז ירננו הוא לשון קינה ומדרך הבינונים המכונים לעצי היער שאינם מתחילין לקונן כל השנה על עונות שלהם כ"א בראותם שהקב"ה בא לשפוט הארץ דהיינו בר"ה וביו"כ משא"כ הצדיק כל ימיו הוא בתשובה:
עבדו את ה' בשמחה וגו' דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולוא אנחנו וגו'. ויש כאן קרי וכתיב ולוא אנחנו עם א' ו' והענין כפשוטו ששניהם צדקו יחדיו ויחדיו יהיו תמים על ראשו הפסוק דקאמר כי ה' הוא אלהים וזה הוא דבר המתהפכת או נוכל להבין שר"ל שה' הוא אלהים שמדת אלהים שהוא דין יכול להתהפך למדת הוי"ה להיות רחמים או להיפוך חלילה שה' שהוא מדת רחמים יוכל להתהפך למדה"ד אבל הענין ששניהם אמת וזה כיוון ג"כ הקרי והכתיב שבהיות אנחנו במדרגת ולו אנחנו שמו עם ו' שמכונים אנחנו להיות רק שלו ית' שכל שכלנו רק על עבודתו ית' אז הפי' בראש הפסוק כאופן א' שהדין נהפך לרחמים ובהיות אנחנו במדרגת ולא אנחנו עמו שאין אנו מכונים כלל להיות שלו אז הפי' כאופן ב' שהרחמים נהפך לדין חלילה:
עוטה אור כשלמה. פי' שהוא ית' מעוטף באור וכמלבוש שפעמים אדם לבוש בה ופעמים מפשיט לבושו כך הוא ית' לפי ערך המקבל כל כמה שהמקבל מגושם טפי הוא ית' מלביש א"ע באיזה לבוש כדי שיוכל מקבל לקבל מאתו ושלא יקרה לו כמסתכל באור השמש שעיניו כהות וכשהמקבל מזוכך כבר הוא ית' מפשיט הלבוש והכל בזכות המקבל לפעמים מפשיט ית' שני לבושים כי הבריא בראי' יוכל להסתכל מעט גם באור השמש ממש וכן הוא אומר פשטתי את כתנתי:
חדשים לבקרים רבה אמונתך. הכוונה כי אהבה אותו ית' נקרא בלשון בוקר אור ובהיות מתגדל שכל האדם ומרבה יותר באמונת השם אהבה מתרבה ביותר ועיקר אהבה בה' בא מחמת אמונה דכל פעם שמחזיק לבו יותר באמונת השם בא יותר אהבה להשי"ת וזה דקאמר חדשים לבקרים ר"ל באיזה סיבה יצוייר שמתחדש לבקרים דהיינו שמגיע לאדם יותר התחדשות אהבה בכל יום יותר מאתמול לבורא ב"ה לזה קאמר רבה אמונתיך כשהאמונה נתרבה אצלו יותר בהתחזקות לה' אז בא ממילא יותר א אהבה להשי"ת:
אשרי תמימי דרך ההולכים וגו'. פי' אע"פ שהולכי' בתורה מכל מקום רואים ודואגים הכל לתמם דרכיהם וכל ימיהם בפחד פן ואולי מקצרים בעבודתו ית' וכמ"ש האלשיך הקדוש אשרי כל ירא ה' אע"פ שהולכין בדרכיו וזה אשר אנכי מצוך היום ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים פי' כאלו לא עשית מאומה עד הנה שקצרת בכוונת העשי' וכדומה:
או יאמר אשרי תמימי דרך, כי עוה"ז מכונה בשם דרך וכ"כ האלשיך ע"פ ובלכתך בדרך וקרא גילה לן שעבודתו ית' אינו כמו מילי דעלמא שאדם נוסע לדרך להביא סחורה ממילא לא מגיע רק לו תועלת ולא לדרך אבל ההולכים בתורתו מתמימים גם הדרך דהיינו לעולם עצמו וכמאמרם ז"ל ע"פ נמוגו ארץ וגו' ואנכי תכנתי:
או יאמר אשרי תמימי דרך. פי' הצדיקים מתמימים ומשלימים הדרך ועי"ז אף לא פעלו עולה דהיינו הבינונים יכולין לילך בדרך זה של הצדיק וזה אף גם מי שאינו רק לא פעלו עולה בדרכיו הלכו היינו בדרך ה' ית' או בדרכיו של הצדיק אליו ית':
חשבתי דרכי וגו'. במדרש כל יום אני חושב לילך לבתי קרקראות כו' ואשיבה רגלי אל עדותיך כי אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו ודרשו חז"ל אם הגיע עבירה לידו ופורש ומי שיושב בד' אמות של הלכה ואין יוצא לחוץ ומחשב טובות עוה"ז ומחשב גדולתו ית' ושהכל כאין נגדו אז ממליך אותו ית' על כל נבראיו והוי ג"כ כאלו בא עבירה לידו ופורש וזה חשבתי לשון חשוב ויפה שהרהרתי כי גם טובות עוה"ז הוא יפה לחשוב אלא שאשובה רגלי אל עדותיך היותר טוב:
או יאמר פי' המדרש כל היום אני חושב לילך לבתי קרקראות. הכוונה. ע"ד מאמרם ז"ל אל תאמר א"א בבשר חזיר כו' ולכך הי' דוד מחשב תענוגי עולם ונפרד מהם ע"י יראתו ית' או שעשה כן במכוון לבחון כמה מתלהב לעוה"ז ומכ"ש שיתלהב לעבודתו ית':
או יאמר חשבתי דרכי וגו'. כי הדרך שהוא לקדושה הוא חשוב כמאמרם ז"ל הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו אבל הדרך שהוא לצורך האדם בגשמיות אינו חשוב אבל אם האדם גם דרכי עצמו לעבודתו ית' כי עושה צדקה בכל עת וכדומה נחשב גם דרכי עצמו וכן מצינו שאסור לרוץ מבה"כ אבל ע"מ למיעול שרי לרהוט וזה חשבתי דרכי דרכי עצמי ג"כ חשבתי שיהי' חשוב כי ואשיבה רגלי אל עדותך כי כוונתי בצרכי עצמי ע"מ למיעול ולזה ואשיבה רגלי שכל כוונתי בעסקי עוה"ז להיות פנוי לעבודתו ית':
מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי. הכוונה במה שמבואר בספר הזוהר משל על יצה"ר ממה שדרך המלך לעשות לבנו שרוצה להתפאר במעשיו אז מעמיד א' ומצוה עליו להסית את בנו בכל מיני פתויין ואם הבן לא יניח לפתות עצמו בשביל כבוד אביו אז הוא בעיני המלך לתפארת בעיני כל ואז עושה שעשועין גדולי' לבנו וגם להמסית נותן יקר ותפארת ע"ז שהוא גרם כל שיהי' תפארת למלך על ידו משא"כ להיפוך כשהבן מניח לפתות עצמו להיות כדרך מנאפים אז נותן עונש גדול לבנו לגרש אותו מביתו וכפלים עונש להזונה שהיא גרמה להתפתות על ידה כן הענין ביצה"ר כשהאדם כובש את יצרו אז יש שכר לשניהם גם ליצה"ר משא"כ להיפוך אז גם היצה"ר יש לו עונש גדול לעתיד כל זה מבואר בספר הזוהר נמצא לפ"ז הסברא נותנת שהי' לו ליצה"ר להניח מלהתגרות כ"כ באדם מאחר שגם לו. קשה הדבר ומדוע הוא מתגבר בכל יום ואין הדבר כ"א מחמת שרצונו וחשקו מאוד לעבודתו ית' מאחר שע"ז התפעלות הוא נברא הוא עושה כ"כ בהחחזקות יותר אף שמגיע לעצמו רעה ואף שממ"נ אם לא יציית לו האדם מה פעל בהסתו ופיתויו ואף אם יציית אותו לעבור עבירה מכ"ש שיקבל היצה"ר עונשו אעפ"כ אינו מניח צווי המקום ב"ה בשביל זה ק"ו ב"ב של ק"ו לאחינו בני ישראל כי כשירבה לעשות מצות ולא יציית ליצה"ר אז בודאי מקבל שכר הנצחי ולהיפוך בזה כשיציית ליצה"ר בודאי יקבל עונשו א"כ האדם הוא להיפוך לטוב לו יותר מן היצה"ר שהיצה"ר אף שיציית לצווי המקום ב"ה לעמוד על משמרתו להחטיא לבני אדם אז ג"כ יש לו עונש כנ"ל ואם לא יציית פשיטא שיקבל עונש והי' לאדם לעשות יותר רצון קונו ית' מן היצה"ר וזה הוא מאויבי תחכמני ר"ל מן היצה"ר שהוא אויב לכל אדם להפילו לבור שחת תחכמני שאני, מתחכם ממנו לעשות רצון קוני ית' כי לעולם הוא לי ר"ל כי בעשות רצון קוני אז בודאי אזכה לעולם הנצחי משא"כ ביצה"ר כנ"ל:
או יאמר מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי. כי ידוע מספרי יראים כשאדם רוצה לדעת הפחיתות שלו ילך בין אויבים שלו שמתקוטטים עמו ויגידו לו כל העוונות שעשה כי הם רואים חובות לו וזה הפי' מאויבי תחכמני מצותיך ר"ל כשאני רוצה לדעת העבירות שעשיתי ואיני נותן חוב לעצמי אלך בין האויבים ויחכמני כי לעולם וגו' ר"ל שנעלמים מאתי. עולם הוא לשון נעלם שאותן עבירות הנעלמים מאתי ע"י שאין אדם רואה חוב לעצמו נזכרתי ע"י האויבים שלי כמדובר:
מפקודיך אתבונן ע"כ שנאתי כל אורח שקר. כי כל דרך איש ישר בעיניו כי כל הרשעים סוברים שדרכם ישר. אבל אנחנו נבדלין מן התועים והוא יתברך נתן לנו תורת אמת וע"י אנו זוכים להשכל האמיתי ומבינים שדרכו ית' דרכי התורה נועם וחיים למוצאיהם. וגלל כן נצטוינו לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס כי ההולך בדרך תמים נפקחו עיניו שיוכל לידע שדרכיו ית' נחמדים מזהב ומפז ואלמלי הי' באפשר ליתן שכר אליו ית' בודאי הי' ראוי ליתן לו את כל ונוכחת על מה שהדריכנו בדרך אמת אלא שהוא בלתי אפשרי ועכ"פ אין לנו לילך בדרכים הטובים ע"מ לקבל פרס אעפ"כ סוף הכבוד לבוא כי הוא ית' אינו מקפח שכר כל ברי' מכ"ש לצדיקים וחסידים אבל רשעי ישראל כל מי שאינו עוסק בתורתו עיני בשר להם ושמים מר למתוק ואוהבים השקר, כי אין להם שכל וסוברים ששקר היא אמת וזה מפקודיך אתבונן שע"י שמירת פקודיך יאיר לי השכל ועל כן שנאתי כל אורח שקר כי ידעתי נכונה שהוא שקר ורע וגם האדם נולד בטבעות רעות וכל מגמותיו ותנועותיו הוא נגדו ית' ונגד האמת ולכך נצטוינו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וזה שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי פי' דריבוי הטובות הוא נגדך. פי' התנגדות:
שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. קשה הא במקום אחר אמר הנחמדים מזהב ומפז רב. ותו קשה וכי דהע"ה שמלך על כל ישראל הי' צריך לממון שישמח בה. תו קשה למה אמר שלל ולא אוצר. ונראה כי מלת שלל הוא דבר הנגזל והגנב ואח"כ מוציאין אותה ומי שהוא חכם במעשיו שמח באמיתת הדבר כי מתחלה הי' השקר גובר והשוללים גזלו ועשו שלא כדת ואח"כ גבר האמת והוחזר הדבר לבעליו וזה שמחה שהאמת יהא נגבר בעולם והשקר יהא מוחלש ומוכנע תחת גבירתה. ובמצות ותורת ה' ג"כ נפעל דבר זה כידוע שמגבירין כח הקדושה והאמת ומכניעים כח הס"א והשקר וזה שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב ובזה מתורץ קושית המפרשים שאמר הוא ית' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר בראתיך שהוא ית' הורה לנו הכל כדי להדבק במדותיו כידוע מה הוא רחום כו' וכן גילה לנו מדותיו ית' שהוציאנו ממצרים בכבודו ובעצמו כן המדה לעשות משפט לעשוקים ולהכניע השקר דהיינו העושקו ולהגביר האמת דהיינו העשוק כן יהי' מדתינו לראות הכל להעמיד האמת על תילה ולהציל העשוק כמו שהוא ית' עשה לנו במצרים: שקר שנאתי ואתעבה תורתך אהבתי. הכוונה לדרך הנ"ל כי במי שמושרש עדיין אצלו אהבת תענוגי עולם דהיינו ריבוי אכילה ושתי' והמשגל אז אף בהקיימו בה מצות ומפריש עצמו מהמותרות אין לו הנאה בדבר רק שעושה הדבר בע"כ כמקיים גזירת המלך משא"כ דהע"ה השביח עצמו בזה באומרו שקר שנאתי ואתעבה ר"ל שכבר מותעב ומשוקץ אצלו כל תאות המותרות ונעשה לו לטבע ואין לו הנאה כלל ליצא מגדר השוה לגדר המותרות ע"כ מסיק ותורתך אהבתי שאז התורה והפרישות שבה אהוב אצלי:
שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. פי' נשיר המעלות שיש לו ית' שאף שאין קורין אותו ית' באמת אלא בצרתה לי קראתי ומ"מ יענני ואין זה מדת מלך ב"ו וזה ביום צרתי אקראך וגו' כי אין כמוך: שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי וגו'. ידוע דברי של"ה מה שנ' באמצע התוכחה וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' שגם זה מעין התוכחה והיינו שאתם בני קדושים אברהם ויצחק וגו' ולא אביתם לילך בדרכיהם ואם לא הייתם בני קדושים לא הי' עונש כ"כ. וידוע דברי חז"ל שהרים נקראו אבות וזה אשא עיני אל ההרים ושברי גדול כים וזה מאין יבא עזרי שעונשי קשה בהיותי בן קדושים ולא הלכתי בדרכיהם ואפשר שלא יועיל לי תשובה וע"ז אומר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ כי ידוע מכתבי האר"י ז"ל שתכלית בריאת שמים וארץ והעולם לא הי' אלא כדי להראות כחותיו ית' שהוא רחום וחנון כו' ואם אין העולם על מי ירחם נמצא כל מה שהדין נותן שלא יועיל תשובה והוא ית' לא כן עושה אלא אין לך דבר שלא יועיל תשובה ניכרים יותר מדותיו ית' שהוא רחום וחנון ונראה כי מטעם זה אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי ע"י בעלי תשובה ניכר יותר מידותיו ית' ממה שניכר ע"י צדיקים גמורים וכיון שעיקר תכלית הבריאה הוא להראות כחותיו ית' ממילא בעלי תשובה יותר במדרגה מהצדיק וזה עזרי וגו' עושה שמים וארץ שאדרבא הואיל שהחטא גדול מחמת שאני בן קדושים כמדובר בודאי יקבל תשובתי להראות מדותיו ית' אשר לתכלית זה ברא, שמים וארץ. ומסיים ברוה"ק אל יתן למוט רגלך כי ידוע דברי של"ה על מאמרם בשעה שעושין לפני כסדר הזה כו' דהיינו שיעשו הי"ג מדות מה הוא רחום אף אתה רחום כו' והטעם כי במדה שאדם מודד מודדין לו שהאדם הוא כמו מרכבה ומחזיק מדותיו ית' ע"י פעולותיו במד' הזאת מעורר ומחזיק למעלה אותו מדה עצמו וזה מכונה בשם רגלים ע"ד ואת היקום אשר ברגליהם דהיינו דבר המעמיד ומחזיק לדבר נקרא בשם רגלים וזה שמסיים הרוה"ק כשאתה בוטח בהעושה שמים וארץ שיקבל תשובתך במדותיו הנעימים שהוא רחום וחנון אז עצה היעוצה לך שאל יתן למוט רגליך ותדבק תמיד במדותיו הנעימים מה הוא רחום אף אתה רחום ואז תפעל שאל ינום שומריך שגם הוא ית' יצא לקראתך במדותיו הטובים וישמור אותך וזה שמסיים הנה לא ינום וגו' פי' שהוא ית' לא ינום לעולם משמירתך אלא שזולת פעולתך ח"ו כמו שינה לפניו כי ה' שומרך ה' צלך פי' שהוא ית' כמו הצל שתלוי בפעולות אדם אם פושט ידו גם בצל נראה כך וכדומה כל התנועות וגם ה' שומרך הוא צלך וכפי הפעולה שאתה עושה כך הוא ית' עושה וזה שמסיים על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה פי' כשאתה תלך בדרך ימינך דהיינו דרך הישר והטוב בודאי לא יגיע לך שום נזק וזה על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה אלא ישמרך מכל רע והטעם כי ישמר את נפשך דהיינו מפאת הנשמה אשר בקרבך שהיא חלק אלהי ממעל ה' ישמור צאתך וגו' מעתה ועד עולם כי אין ועתה אלא תשובה שהימים הראשונים יפלו והוא ית' לא יזכיר ולא יפקוד מעשיו הראשונים שוב אלא כאלו נברא עתה וזה ה' ישמר צאתך מעתה ועד עולם ויקבל תשובתך כאלו לא חטאת מעולם:
או יאמר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. הכוונה למה שמביא בגמרא האפיקורסים שכופרים בתחיית המתים מטעם מה דהוה לא הוה מה דלא הוה לא כ"ש והדחי' לדבריהם שאדרבא הכ"ש להיפוך מתחלת בריאת שמים וארץ שהוציא הוא ית' יש מאין ומה דלא הוה הוה דהוה לא כ"ש. והנה מבואר בספר הזוהר הקדוש על פסוק בתירה ויסע לוט מצוער וישב בהר ויסע לוט דא יצה"ר מצוער מצער של גיהנם. וישב בהר דא גופא דבר נש מה הר לית בי' תועלת אף הגוף אין בו תועלת כלל נמצא שמכוון הגוף בלשון הר וז"ש אשא עיני אל ההרים. ר"ל על הגופים המתים השוכבים בקבר ומתמה עליו לומר מאין. ר"ל מדבר שכבר אין יבא עזרי בתמי' והאיך יצייר התחי' ומסיק הפסוק עצמו הדחי' לדבר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ כנ"ל שבעיקר הבריאה הי' ג"כ כזה וכ"ש להיפוך כנ"ל:
או יאמר אשא עיני אל ההרים וגו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. ר"ל הכוונה שמסיבה זו יבא לי העזר מאת השי"ת מחמת שעשה שמים ר"ל שעשה בעולם רוחניו' וגשמיות והאדם מורכב מטוב ורע ובהיותו מגביר בשכלו את חלק הרוחני על חלק הגשמי אז הוא ראוי לגמול עוה"ב משא"כ אם לא הי' סיבה זו באדם לא הי' שום אדם ראוי לגמול כמאמרם ז"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא כו' ואגב יבואר פסוק בהפטורת פ' בלק והי' ביום ההוא והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך. הכוונה שסוס מורה על הגבורה כמד"א לא בגבורת הסוס והאדם צריך מאוד להתגבר עצמו נגד יצרו מתיבת ההפסד שהוא מורכב מטוב ורע משא"כ לעתיד שיהי' הכל נכלל בהטוב ולא יהי' שום הרכבה באדם. ואז והכרתי סוסיך מקרבך שלא יהי' שום אדם צריך להתגברות ומסיק הטעם והאבדתי מרכבותיך מחמת שלא יהי' שום הרכבת טוב ורע באדם:
או יאמר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים. שיר הוא מלשון שור הסתכלות כמו אשורנו ולא עתה וזהו בראות המעלות הגבוהות עד שאין העין שולטת בהם אשא עיני אל ההרים הם האבות הנקראים הרים שהמה יהיו בעזרי: למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. כי אם האדם מבקש מאתו ית' על חבירו יש תענוג אליו ית' מהאחדות שבעמו ומי שאוהב את אביו ואמו אוהב כל אחיו בשביל שיודע שאביו ואמו אוהבים את כל בניהם וזה כשאני מדבר למען אחי וריעי בשבילם אז שלום בך יש להאל תענוג ושלימות:
ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו. נראה כי הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. כי הפשתני זה כשהוא מקיש על השלמים מקיש שיודע שישאר שלם כן הבינונים צריך שמירה יותר מאתו ית' משא"כ לצדיקים. וזה ירושלים הצדיק ירא שלם הרים סביב לה כי הרים רמז לס"א כמאמרם ז"ל וגם אמרו צדיקים דומים להר אבל לעמו דהיינו סתם עם כידוע ה' סביב להם השגחתו ית' יותר ויותר. וכמאמר השטן על איוב שלכך הוא כשר שהקב"ה בירך אותו:
לולא ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו וגו'. נראה הכוונה דידוע כיון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע ולכך הוא ית' בכבודו הכה למצרים כדי שיפסח על בתי בני ישראל להצילם משא"כ אם הי' ע"י שליח וידוע שהוא ית' מעניש במדת דינו הצדק הנקרא אלהים והרשעים מהפכין מדת הוי"ה ב"ה שהוא רחמים לדין וידוע כי הצדיקים נקראים חיים וזה לולא ה' שהי' לנו. פי' לולי שהוי"ה ב"ה נתהפך ללנו שגימטרי' פ"ו כמנין אלהים. פי' לולי שהוא ית' מעניש בעצמו אותנו אלא בקום עלינו אדם ששלח שלוחו ואז חיים בלעונו. פי' הצדיקים שבנו הנקראים חיים היו ג"כ נבלעין כי אין מבחין כו'. משא"כ כעת שהוא יתברך מעניש ונמלטים הצדיקים:
או יאמר הכוונה במה שהשליח אינו מבחין בין טוב לרע כי ידוע שהמקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק גמור אע"פ שהוא רשע גמור חוששין לקדושין כי שמא הרהר בתשובה וקמ"ל המתני' אע"ג דבעינן תשובת המשקל וכדומה מ"מ גם הרהור בתשובה מהני וזה אצלו יתברך משא"כ אצל המשחית לא יבין עד שיראה התשובה בפועל ויתקן מעשיו נמצא כשהוא ית' מעניש גם בעונש קל אם האדם משים על לבו ומהרהר בתשובה אז באותו רגע נעשה צדיק תיכף ושוב אין מעניש אותו ית' והעונש נפסק תיכף וזה נקרא בין טוב לרע שברגע אחד נתחלף בין אויב לאוהב הגם שעדיין לא נגמר העונש בשלימות נפסק ע"י תשובתו בלבו משא"כ המשחית אין מבחין בין טוב לרע וגומר כל העונש כי אין מבחין החילוף שנעשה טוב ברגע ובין רע שהי' מתחילה מחמת שלא עשה תשובה במעשה כפי הצורך וזה לולי ה' כמדובר אז חיים בלעונו בחרות אפם שהיו מרים כל הכעס אבל כעת שהוא ית' מעניש נפשנו כו' מפח יוקשים פי' מאותן היסורין בעצמם יש מליטה לנפשנו שעושין תשובה בלבם ותיכף הפח נשבר שהעונש לא בא לידי גמר כלל ואנחנו נמלטנו. ורבותינו דרשו על ימי המן בקום עלינו אדם ולא מלך והיינו הפח נשבר ואנחנו נמלטנו שנהפך להמן ובניו להשמיד ולהרוג ואנחנו נמלטנו מכח תשובה תיכף ולא בא העונש עלינו כלל וכמדובר למעלה. ולפמ"ש למעלה פי' הפסוק הנ"ל כשקוב"ה מעניש בעצמו אז אין מעניש הצדיקים משא"כ ע"י שליח. יובן הפסוק כי ידין ה' עמו שהוא ית' מעניש בעצמו אז ועל עבדיו הצדיקים יתנחם משא"כ ע"י שליח:
הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרנו בשם וגו'. הכוונה כי תיבת פ"ח עם הכולו הוא פ"ט כמנין גוף שעולה ג"כ פ"ט ור"ל שהגוף נשבר אצלינו דהיינו שכבר המעטנו כל תאות הגופניות ע"כ אנחנו נמלטנו להיות עזרנו בשם ה' שזה העיקר לאנשי הלבב ובזה השער צדיקים יבאו בו לשבר כל תאות הגופנית ואז יזכו לחזות בנועם ה':
ה' צלך על יד ימינך וגו'. הכוונה כי הקב"ה נדמה אצל האדם כמו צל שבהיות האדם שלם בכל רמ"ח איבריו אז גם בהצל אין נחסר כלום והצל הוא בשלימות משא"כ לאדם גידם נראה הצל ג"כ בלא יד או קיטע או חסרון בשאר איבריו כן הדבר אצלנו שכדמיון מה שחסר אצלנו בתיקון נפשינו אבר אחד מרמ"ח איברים מחמת חסרון המצוה המרומז לזה האבר כידוע בספרי המוסר כן באותו מדה למעלה שורש נשמתו שיש לכל אדם שורש נשמה ושורש קדושה למעלה ג"כ חסר שם אותו אבר הרוחני כפי אשר חסר באיברי הגשמי כדמיון הצל לאדם וזה ה' צלך וגו':
אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. ע"פ דרך רבותינו ז"ל ע"פ ארץ אשר אבני' ברזל אל תקרא אבני' אלא בוני' שהת"ח נקראים בנאים שבונים ירושלים כמו ששמעתי בלשון בונה ירושלים דבונה הוא לשון הוה שבכל יום הוא ית' מקרב הגאולה כדמיון המניח אבן לחומה וזה הוא בונה בכל יום עד שתמלא בנינו וזה ע"י מעשה הצדיק בהתעוררות התחתון ועד"ז אמרתי פי' במקדש מלך עיר מלוכה כי מה שאנו מקדשין למלכו של עולם אזי אנו מעוררים המלוכה בו יתברך כידוע והיינו מדת מלכות של השי"ת שהיא מלכות בעין כל אומה ולשון וכעת לאו בהתעוררות התחתון אנו מעוררים שימלוך לעין כל. וזה נקרא צהלה ורנה לזכר מלכות כשרואין שהשי"ת מזכיר מלכותו ורוצה למלוך על כל העמים יש שמחה למלאכים קדושים או לזכר הוא לשון זכר על דרך מאמרם ז"ל כביכול תשש כחו כנקיבה משא"כ כשיבא שילה במהרה בימינו אז ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו' ויגבר כחו כמו זכר וזה זכר מלכותו ע"ז הם שמחים:
או דבכל המדות שיש לו ית' לא נכללין עבדיו בו אבל ית מלכות נכללין עבדיו כי אין מלך בלא עם וע"ז הם שמחים דוקא בזוכרם מלכותו. סוף כל דבר את האלהים ירא ובהתעוררות התחתון לעבד נאמן אז השי"ת יכין מלכותו עלינו. וזה מקדש מלך שאנו מקדשין אותו עיר הוא לשון עורי עוררין אנו באמת המלוכה אצלו ית' שיקבל תענוג ממלכותו ויתפשט מלכותו על כל העולם במהרה בימינו אבל כשאנו רואים שהשי"ת לא בונה מקום קדשו אף שיש לומדי תורה מוכרח שבשוא הם עוסקים לאיזה פני' או כדומה חלילה וזה אם אנכי רואה שה' לא בונה בית מוכרח ששוא עמלו בוני הת"ח בו. וכן אם ה' לא ישמר עיר פי' ע"פ דרכם ז"ל הנהו נטורי קרתא חרובי קרתא נינהו הן הצדיקים שומרים העיר וחלילה אם ה' לא ישמר שוא שקד שומר: ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני. כפל לשון א' שלא הי' לו גבהות מצד עצמו שנית אף שאחרים היו משבחין אותו מ"מ לא רמו עיני וכמאמר החסיד בחובת הלבבות השתוות שהשבח והגנות יהיו שוין בעיניך וע"ז מסיים אם לא שויתי וגו' שלפעמים נפלתי ממדריגת השתוות ועכ"ז ודוממתי כשגינה אותי והייתי מקבל צער ומ"מ עברתי על מדותי וזה נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. פי' שקבלתי צער בחורפי אותי כמו הילד שמקבל צער בעת שגומלין אותו מחלב כך כגמול עלי נפשי שהי' לי צער כעת שלא שויתי ועכ"ז עברתי על מדותי:
או יאמר נפשי כגמול עלי אמי. פי' שמה שלפעמים יש לאדם סיעתא דשמיא והוא במדריגת השתוות ולפעמי' לא וכן בכל המדריגות הוא לטובת האדם כמו שהאם גומלת את בנה וכמדומה להילד שהוא לרע לו ועם כ"ז הוא לטובתו כך הוא יתברך לוקח סייעתו לפעמים מבני אדם לטובתם להרבות להם שכר חלף עבודתם בעצמם בלי סיעתא. וזה נפשי וגו' כך כגמול עלי נפשי הוא ית' גומל לאדם מסייעתו כדי להרבות לו שכר ולאחר שגלוי לכל מה שהוא ית' מתנהג א"ע עם האדם הן שמקרבו או שמרחקו הוא לטובת האדם. סיים יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם הגם שכמדומה לכם שהוא ית' מרחיק אותנו מ"מ יחל לו כי הכל היא לטובתינו:
ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל דהנה ישראל העשירו ממכת דם כדאיתא במדרש והאלשיך שאף אם שתה המצרי עם הישראל בכלי א' הי' לו דם עד ששלמו לישראל ממון בעד המים ששתו ונעשו עשירים. וזה ויוציאם בכסף וזהב. ר"ל שהיו עשירים גדולים וע"י מה לזה קאמר הפסוק ואין בשבטיו כושל. ר"ל בשבטי יה לא הי' כושל מכת דם וכדומה ועי"ז נעשו עשירים ודו"ק:
תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. להבין הכוונה במה דקאמר תכלית שנאה גם לדייק תיבת לי. הענין כי יש ב' מיני שנאות א' מה שכל אומן שונא את האחר העוסק ג"כ את אומנתו ומתקפח הפרנסה ע"י. והב' שהוא שונא לחבירו על שחבירו שונא לאוהב שלו ובודאי השנאה הא' יותר גדול שהוא מחמת עצמותו משא"כ הב' שאינו כ"א מחמת אחר. וידוע כי הוא ית' אוהב אותנו מאוד כמד"א אהבתי אתכם בית ישראל וגו'. ואותם ששונאים להקב"ה שהוא אוהב שלנו מוסיפים אנחנו שנאה עליה' כאלו הי' השנא' לנו בעצמותנו וז"ש תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. ר"ל שכ"כ גדולה השנאה כמו אם היו שונאים לנו ממש מאחר שהם שונאים לאוהב שלנו: ה' יספור בכתוב עמים כו'. ע"ד נצב לריב עמים שעמנו ית' אין מדקדק כ"כ ומה שהשי"ת כותב עמים בר"ה ויו"כ סופר מאוד דרכיהם משא"כ לנו: ישמח ישראל בעושיו כו'. מדקדק בס' הזוהר הק' בעושו מיבעי לי' ע"ש. ונראה שהכוונה לזה דהנה בעיני בני אדם כשהפועל עושה איזה מלאכה לבעה"ב והוא נותן לו מעות שכר תשלומין אז אין הדבר בהחלט ליתן לו דוקא מעות בעד פעולתו כי יכול לסלקו בדבר אחר כגון ליתן לו איזה בגד או קרקע בעד תשלומיו רק שבהכרח מחוייב ליתן לו איזה דבר בעד תשלומיו ע"כ הוא מסלקו במעות ולא שהוא בהכרח לסלקו דוקא במעות כי בכל מה שמסלקו ויהי' לערך תשלומיו הפועל מרוצה ליטול. ולהיפוך הוא בבורא ית' ששכר מצוה מצוה שהאור הרוחני שהתנוצץ למעלה בכח עשיית המצוה זו בעצמו הוא בהכרח שכר תשלומיו ולא בדבר אחר כמו שכתבתי במקום אחר פי' על דברי חז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם שר"ל שעטרותיהם עצמם שהתנוצצו בבהירות המצוה בזה עצמו הם יושבין וזה ישמח ישראל בעושיו דייקא. ר"ל שישמח בדבר המצוה עצמו שעשה דוקא והתנוצצות הבהירות שהתנוצצו בהמצוה בזה עצמו הם שמחים לעתיד ודו"ק: