תפארת עוזיאל חלק ב· רבי עוזיאל מייזלש
לקוטי תנ"ך
שופטים אנכי לה' אנכי אשירה. פי' מתחלה צריך האדם להיות דבוק בו ית' ואח"כ אומר שיר ושבח ועולה אליו ית'. וזה מתחלה אנכי לה' ואח"כ אנכי אשירה:
שמואל אשה קשת רוח אנכי. האמור בחנה הוא כי קשת רמז לזכר (ולכך כשנולד זכר כותבין קשת באיגרות כידוע) והאר"י ז"ל כתב שאשה שאין לה בנים הוא משום שנשמתה הוא נשמת זכר. וזה כי קשת רוח. פי' שרוחי ונשמתי הוא מקשת הרמז לזכר:
מלכים וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כי גם הס"א עובדין אותו יתברך אלא שהעבדות שלהם הוא להסית את האדם לעבור על רצון קונו והאדם לא ישמע לו אבל עבדות של מלאכים קדושים הוא להיישיר את האדם לעבודת קונו וזה לימינו מיימינים ומשמאלו משמאילים:
ישעי' אני ה' לא שניתי ובני יעקב לא כליתי. והיינו כידוע דלאחר החורבן לא רצו לומר הגבור כי אי' גבירותיו וא"כ אמרו הן הן גבורותיו שבעים אומות על אומה אית ואין עושין כלי' ופירשו המפרשים שמה שלא רצו לומר הגבור אינו שחשבו שח"ו אינו גבור אלא שבגלות אינו מתנהג במדת הגבורת וא"כ הי' השנות אצלו כביכול שקודם החורבן התנהג במדת הגבורה ולא אח"ז אבל אחר שעלו על דעתן כי הן הן גברותיו במה שלא בא כלי' על ישראל א"כ אין שינוי אצלו ית' כי תמיד הוא ומדותיו שוין וזה אני ה' לא שניתי אין לי שום השתנות שגם בגלות מתנהג בכל המדות גבורה וכדומה במה שבני יעקב לא כיליתי שאינם כלים בן האומות:
כי ביה ה' צור עולמים. הכוונה ע"ד שאמרתי רמז במדרש ר' ישמעאל כו' מבנין אב כו' שר"ל שמדרך הרב לתלמיד שהשכל שנפל להרב במחשבתו ועושה ממנו איזה בנין לתרץ איזה דבר בזה הסברא נמצא אצל הרב הוי הבנין למדריגה תחתונה שמתחלה נפל לו איזה סברא ומאותו סברא עושה הבנין והבנין הוא טפל אליו אבל אצל התלמיד שהוא חלוש בשכלו אזי הבנין הוא ג"כ אצלו לעיקר והוא נקרא כדמיון אב שהוא עיקר וזה הוא שאמר ר' ישמעאל בי"ג מדות התורה נדרשת בהן וקאמר אח"כ מבנין אב שע"י התור' נעשה פעמים ע"י דרוש וסברא מבנין אב כו' ר"ל שנעשה מבני"ן א"ב כמדובר כן הענין בו ית' כי שם הוי"ה ב"ה מורה על המדות שלו ית' ובנין העולמות בהם ואף שצר צורה וגליף גליפין בשם י"ה לבדו שלא תאמר ח"ו א"כ הוי כמו פרוד שבמחשבה לא הי' כל הבנין רק בחצי השם דהיינו שם י"ה ולא היו כל המדות בשלימות במחשבתו ית' וע"כ אמר כי ביה צור עולמים. ר"ל בשם י"ה הי' ג"כ השלם דהיינו הוי"ה שהיו כל המדות בשלימות אף בהמחשבה רק שאח"כ צור עולמים. ר"ל שהוציא את המדות מכח אל הפועל חבל מתחלה הי' ג"כ כשלהבת הקשורה בגחלת וכהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' ואח"כ צייר בהם צורה וגילה ית' מה שהוא בסו"ד העל"ם זה צור עולמים שצייר וגילה מה שהוא בסוד העל"ם כדמיון האדם הכותב אגרת לחבירו וכל דברי האגרת הי' ג"כ במחשבתו רק שבהיותו נכתב על הכתב אז נעשה הדבר בגילוי ונתגלה הדבר כן הענין בו ית' ודו"ק והבן:
כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. כי בשל"ה הקדוש בכוונת מאמרם ז"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו. שאינו מובן וכי בגוף עלה משה ששאלו כך. אלא הכוונה שמדריגות משה וישראל הוא למעלה מן המלאכים ע"י קבלת התורה והמלאכים מקבלים קדושתו ית' ע"י משה וישראל נמצא משה ממוצע בינו ית' למלאכי' וזה ששאלו מה לילוד אשה בינינו שילוד אשה יפסיק בין הבורא לביניה' והשיב ית' לקבל התורה בא ולכך מדריגתו יותר גבוה וזה כסא כבוד מרום מראשון התרוממות הראשון הוא מקום מקדשינו קדושתינו הוא הראשון וגבוה יותר ממדריגת המלאכים וקדושת המלאכים שניים לנו ובנתינת התורה הי' משה צינור לנו מבוראנו וזה אנכי עומד בין ה' וביניכם וזה בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא תליתאי בידי תליתאי כי בכל הדברים צריכים לשלשה בחינו' חומר וצורה וצלם שהוא ממוצע בין החומר לצורה כידוע מכתבי האר"י ז"ל וזה הכוונה נעשה אדם בצלמנו כדמותינו שע"י הצלם שהוא ממוצע בין החומר והצורה יוכל לקבל צורה והיינו הנשמה ובה נתדמה לעליון ונקרא אדם מלשון אדמה לעליון ונתדמה במדותיו ית' מה הוא רחום כו' וזה כדמותינו ולכך אנו אומרים ג"פ קדוש אחד כנגד קדושתו יתברך כמ"ש המתרגם בית שכינתי' ואחד קדושתו בארץ כמ"ש קדיש על ארעא שממשיכים קדושתו ית' בארץ ע"י ממוצע קדיש לעלם ולעלמי כו':
ירמי' עולותיכם ספו, על זבחיכם ואכלו בשר. כי עיקר הקרבן הוא הזובח תודה יכבדנני. והאדם צריך לזבוח את לבו בהחשב כי כל מה שעושין לקרבן הי' ראוי לעשות לו רק שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. וזה עולותיכם ספו על זבחיכם שאתם אין זובחים לעצמיכם בהרהור תשובה ומע"ט וזה זבחיכם. ואכלו בשר ואינו רוצה בקרבן כפירש"י שם ובזוהר הקדוש פ' פנחס כתב שורש הקרבן שידוע מרכבתו יתברך. שור. נשר ארי'. אדם. ומשור נבראו השוורים למטה וכל הבהמות. ומנשר כל העופות. והקרבן בא מבהמות ומעופות ואדם המקריב ודמות ארי' הי' ע"ג המזבח שהי' אוכל הקרבן כידוע הרי הי' קשר לכל המרכבה בשעת הקרבה של הקרבן והבהמה הי' מדבק א"ע בשרשו והעוף ג"כ בשרשו וגם האדם הי' מדבק א"ע באדם של מעלה והיו ממשיכין השפע עי"ז מהמרכבה ית':
ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ושמחה בישועתו. הכוונה כי הצדיק אינו רוצה שהשי"ת יתן לו עשירות גדול רק כדי חיוני כמ"ש יעקב אע"ה ונתן לי לחם לאכול וגו' ואפי' אם הקב"ה הולך עמם במדת אלהים אין שוה להם ואין מזיק להם כי הם אינם רוצים בעשירות ובטובה רבה אלא שע"ז מתפללים י' רחמים משום גלות השכינה ועל העולם אבל הם בעצמם אין חילוק להם בין דין או רחמים וזה הפי' ואמר ביום ההוא ר"ל לעתיד לבא כשיבא הגואל צדק יאמרו הצדיקים הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו.
ר"ל אל מדת אלהים אנו נמי קוינו שיושיענו כי אין אנו חפצים ברבות הטובה רק כדי סיפוק רק על זה ה' קוינו נגילה ונשמחה בישועתו. ר"ל לטובת השכינה היינו מקוים על ה' דהוא רחמים כמדובר ודו"ק והבן:
יחזקאל בדמיך חיי. פי' הפכת מספדי למחול לי שהשונאים רצו לראות דמינו ואדרבה נתוסף לנו חיים:
הושע אנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, עד"מ לאדם אם בנו הקטן אינו יכול לעלות על ידו מגביה אותו ואח"כ כשמחזיק אותו משתעשע א"ע בזקן שלו כך האדם אינו יכול להדבק בהשי"ת והשי"ת נותן אהבה ויראה ללבו של אדם שהם נקראים ידים שהם כדמיון ידים שכמי שבידים נותן אדם לחברו כך ע"י מה שעובדים באהבה ויראה (כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא) מביאים שפע בכל העולמות וכשיתדבק האדם לקוב"ה ע"י אהבה ויראה אזי כביכול ממשיך מדותיו ית' רחום וחנון כו' והמדות נקראו שערות ודיקנא כי הם מותרות כי העצמיות אינו צריך לשום מדה כי הוא אחד אף בלא מדות רק העולמות צריכין שיהא הוא ית' רחום וחנון שאלמלא כן לא הי' להם קיום לפיכך הם רק צורך עולמות שהם לא עצמותו ית' לפיכך נקראו מותרות:
מיכה לא החזיק לעד אפו. כי האף היא הקליפה כמ"ש משרע"ה כי יגורתי מפני האף והחימה ונרמז בפסוק והוא רחום וגו' כי בריאות הקליפות לא הי' על קיום קיימת אלא אי"ה יהי' בלע המות לנצח ולא ברא אותם רק שיהי' הבחירה וזה לא החזיק לעד אפו שאינו על קיום ולעד הוא לשון קישוט מלשון עדי עדיים שהקליפות לא ברא הקב"ה שיהא לו קישוט מהם כמדובר:
מלאכי מפני שמי ניחת הוא. הרמז בזה למה שמבואר במקובלים שכוונת ית' הי' בבריאת עולם להשגיח על העולם השפל הכל הי' בשביל שיכונה בו כל שמותיו שיקרא מלך כי אין מלך בלא עם וכן מדת רחום וחנון ושאר כנוים ע"ש וזה הוא מפני שמי ניחת היא ר"ל בשביל שיכונה בו ית' כל השמות כמדובר ניחת היא לשון נחת לארעא דהיינו שירד עצמו ממדריגתו כביכול לברוא העולם משא"כ בלא"ה ודו"ק: