אור ברסלב
תפארת עוזיאל חלק ב על הויות דאביי ורבא

תפארת עוזיאל חלק ב· רבי עוזיאל מייזלש

על הויות דאביי ורבא

דרוש והספד

משנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו הרי אלו נאמנים ומסיק דוקא אנוסים מחמת נפשות ולא מחמת ממון ע"כ. רמי. כי ידוע שיד כל אדם יחתום ומי מעיד משוכבת חיקך ואומר שבאמת כתב ידי היא זה אבל אנוסים היינו שהי' לנו ביטולים הרבה מעבודתו ית' הרי זה טענה מעולה ודוקא מחמת נפשות שלא עסק בעוה"ז כ"א לפרנסתו והסתפק עצמו במעט ועסק בעבודתו יתברך אבל אנוסים מחמת ממון לאסוף ממון קרח כי עין אוהב כסף לא ישבע כסף זה נקרא רשע וע"ז נאמר גדול הנהנה מיגיע כפו. פי' כעין עשיר השמח בחלקו וכל מה שחנן ה' אותו הוא נהנה ממנו משא"כ מי שמאסף אוצרות שאין נהנה כלל וע"ז נאמר תוחלת ממשיכה מחלת לב:

במשנה נותנין לבתולה שנים עשר חודש כי ידוע מה שדרשו ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים והיא רמז על חודש אלול כי בחודש הזה יש התעוררות מלמעלה על ישראל. שיחזורו בתשובה וימינו פשוטה לקבל ונתקן בחודש זה כל השנה. וזה נותנין לבתולה דהיינו מזל בתולה השולט בחודש אלול י"ב חודש כידוע שכל החדשים יהיו מתוקנין ונכללין בה:

במשנה כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהם בין שאין קורין בהם ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול ביהמ"ד. יש לדקדק דכך הו"ל למיתני מצילין לכל כתבי קודש מפני הדליקה. ונראה דבא לרמוז דידוע דתורה מגינה ומצלה והוא ית' אינו מבחין באיזה ספר לומד אדם כי כל מה שלומד בספרי קודש לתורה יחשב יש במקרא ויש במשנה וכדומה. וזה כל כתבי הקודש מצילין לאדם מפני הדליקה מפורעניות ונכלל בלשון דליקה בין שקורין בין שאין קורין בהן. פי' בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק מגינה כידוע מאמרם ז"ל. וזה כי נר מצוה ותורה אור כי הנר אינו מאיר מרחוק כמו אור גדול שמאיר גם מרחוק והמצוה אינו מגינה אלא בעידנא דעסיק בה דהוא מקרוב והתורה אור שמגינה גם בעידנא דלא עסיק דהיינו מרחוק. ואע"פ שכתובין בכל לשון כי ידוע שכל מעשיך בספר נכתבין כל הזכיות ג"כ. וידוע כי יש כמה מיני לשונות כגון לה"ק ותרגום וא"ת ב"ש וכדומה וכ"א מדריגה משונה זה מזה זה יותר למעלה וזה יותר למעלה ומי שלומד לשמה מאוד בודאי נכתב הלמוד בלשון היותר גבוה ומי שאינו לומד כ"כ לשמה נכתב במדריגה פחותה כגון תרגום וכדומה וזו אף על פי שכתובין בכל לשון מגינא וקאי למעלה לרישא דמתניתין דמצילה אע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה כי מנשה שהי' רשע גמור הוכרח השי"ת לחתור חתירה מתחת כסא כבודו לבל יראו:

במשנה מנין לספינה שהיא טהורה שנא' דרך אני' בלב ים. הכוונה ע"ד מוסר ידוע כי התפלה בדמעות הוא פועל התקרבות גדולה אל הבורא יתברך, למשל. אדם צריך לילך למרחקים ואם ילך דרך יבשה הוא רחוק מאוד אל מקום חפצו והתחבולה לדבר לילך דרך ימים ונהרות והוא דרך קרוב יותר כן הענין זה בבכי' שבתפלה פועל התקרבות לבורא ב"ה וכשהוא בבכי' הוא כמו דרך ימים ופועל יותר מהרה התקרבות מבלא בכי' וידוע שהזוהר מכנה לגוף אדם בלשון ספינה וזה הוא מנין לספינה שהיא טהורה. ר"ל מנין כמו מאיזה סיבה יפעול הספינה שהוא הגוף לעצמו טהרה וקדושה שנאמר דרך אני' בלב ים. ר"ל בים הבכי' וזה דרך המקורב לה יותר לפעול בה התקרבות לבורא ב"ה:

במשנה ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער. שמעתי מפי הקדוש אדמ"ו מו"ה דוב בער ז"ל. דד' מיתות גרועין יש שמזיקין לאדם. השור הוא ההסתכלות בדברים שאינם ראוים להסתכל. והבור הוא פנוי יש אדם הולך בטל ופנוי מתורה ומצות ומחשבות קדושות. והמבעה הוא השן כדאיתא בגמרא והיינו המותרות אכילה. וההבער הוא האש של כעס ע"כ. ועד"ז נ"ל לסיים דברי המשנה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי אש שאין בו רוח חיים כי ידוע דברי הזוהר הקדוש ע"פ חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כשאדם כועס ר"ל הולך ממנו הקדושה שיש בו ולא נשאר בו מנשמתו הקדושה שום דבר משא"כ בשאר דברים שפלים שעושה מ"מ נשאר בו נשמתו וזה אשר נשמה באפו לשון אף וחימה שמחליף נשמתו באפו. וזהו לא זה וזה שיש בהן רוח חיים שעדיין נשמת רוח חיים בקרבו כהרי אש שאין בו רוח חיים שכל החיוני מקדושה הולך ממנו:

נתגלה לי בחלום. בכור שנפל לבור. פי' ישראל בני בכורי נפל בגלות ירד המומחה הוא יתברך ויראה אם יש בו מום ע"ד שהקב"ה משתמש בכלים שבורים והיינו לב נשבר ונדכה אם יש הכנעה לנו יעלה את בנו בכורו מגלות. ועוד נתגלה לי בחלום כי מו"ם היא שם א' מע"ב שמות ואפרש שהכוונה כי בגמטרי' אלהים ומי שיש לו מום שמדה"ד שלטה בו אסור להקריבו כי כל קרבן הוא להוי"ר רחמים:

במשנה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"א ובא חבירו ושחט בה אסרה רמ"א אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי אינו רק לצעורי' קא מכוין. הכוונה היתה בהמת כו' ר"ל שהגוף מחלקי בהמות של חבירו הנפש הוא לפני עבודת כוכבים היינו כל חלקו רק להקליפה ואינו משגיח בתכלית הקדושה כלל ובא חבירו ושחט בה פי' שבא אדם אחר והוכיח אותו על מעשיו המקולקלים נגדו ית' וגרם אצלו הכנעה מעט לשוב מדרכו הרעה ואסרה פי' לשון אסרו חג בעבותים. שפי' ל' התקשרות כן הענין כאן שבודאי יכול בתוכחתו ליישר ולחזור להדבק אותו באל חי רמ"א אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ר"ל ע"ד הלצה שלא יצוייר כלל התקשרות מאחר שכבר נפרד מכל הקדושה ובדברים לא יוסר עבד ולא פעל בו כלל רק לצעורי' קא מכוין ר"ל שמגיע לו אדרבא צער בדברי המוכיח וקשה לו כמדקרת חרב כמד"א יש בוטה כמדקרת חרב ולא פעל אצלו כלום רק מה שציער לו אבל באמת נשאר כבראשונה:

במשנה ב"ש אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין וב"ה אומרים נוטל את הטבלא כולה ומנערה. הכוונה כי ידוע שב"ש הי' מסטרא דדינא ע"כ הי' דרכו להחמיר תמיד ואף שנראה שכאן מקיל מ"מ נראה שכוונתו הי' גם כאן לחומרא ומרמז לזה בש"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. ר"ל שע"י השולחן ואכילת האדם אף ביום השבת שהאכילה הוא מצוה אעפ"כ מגיע הגבהה גדולה להקליפות וחלק הנחש וזה הוא עצמות וקליפין. ר"ל לעצם הקדושה הרוחניות שיש בכל מאכל וגם לקליפות ויחדיו יהיו תמים על ראשו ע"כ צריך האדם לקדש את עצמו במותר לו אף בשבת ולהניח מלמלאות תאוותו כ"כ ובה"א נוטל את הטבלה כולה. ר"ל טבלא הוא כמו שני תיבות שכולו טוב הוא לה שבשבת אף חלק הרע נכלל בקדושה וע"כ מותר להרבות באכילה כל מה שצריך ובודאי הלכה כב"ה ע"כ יסד האר"י ז"ל בחרוז בני היכלא כו' קריבו לי כו' לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין כו' שכוונתו לדבר זה לבר נטלין. ר"ל שבשבת רשאין כל איש הישראלי ליטול לעצמו ולהנות מכל דבר החיצונות ובר הוא לשון חיצונות כידוע ולא עאלין הני כלבין דחציפין ר"ל שע"כ רשאין כ"כ להרבות בתאוותם בשבת יותר משאר ימים כי לא עאלין בשבת הני כלבין דחציפין שגם חלק הרע של הקליפה נכלל בקדושה ואין להם שום עלי' כלל בשבת להאחז בקליפות האכילה:

בגמרא מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל נקרא שכן רע. הכוונה כי הנה הכוונה בנוסח התפלה בליל שבת מקדש מלך עיר מלוכה כו' שבהיות הצדיקים מקדשים את מלכם הוא ית' ע"י מעשיהם הטובים אז עיר מלוכה ר"ל עיר הוא לשון התעוררות שנתעורר אז אצל הקב"ה החשק להיות מלך משא"כ להיפוך כשאין מקדשין הקב"ה למטה אז המדה להיות מלך הוא כמו סתום שאינו חפץ בהמדה וזה מי שיש לו בהכ"נ בעירו ר"ל ביהכ"נ בית כנוסיא לכל שלשם כל הנשמות נתקבצין כמו ובמקהלות רבבות שכל רבבות ישראל מתקבצין לשם במדה ההוא ויש לו ביהכ"נ בעירו הוא לשון התעוררות ר"ל שהכניס אליו הוא ית' התעוררות מלמעלה ואינו נכנס בה שאינו קונה שום שלימות בהתעוררות ואינו פועל בה כלל נקרא רשע שכן רע שמיד בהגיע אליו התעוררות מלמעלה צריך שיתמיד וישתדל בה ויעשה מצות ולא יהא התעוררות מלמעלה לריק ח"ו:

בגמרא אמר שמואל נהירין לי שבילין דרקיעא כשבילין דנהרדעי. לכאורה הוא התפארות ולמה דיבר שמואל כן וגלה סודו. ונראה דאדרבא שמואל לא החזיק טיבותא לעצמו דידוע דברי ית' לברוך בן נרי' דאי אפשר לו להשיג הנבואה כיון שחטאו ישראל וזכות הנביאי' למדריגת נבואה לא בא אלא מצד זכות ישראל וכן מצינו במרע"ה כשחטאו ישראל אמר הקדוש ברוך הוא לך רד הרי דלפעמים מצד עצמו אין ראוי לגדולה כ"כ רק מצד זכות ישראל שצריכים למנהיגים וכן אם אדם ראוי למדרגה גדולה מ"מ אם הדור אינו ראוי לא משיג בעון הדור כמאמרם ז"ל ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וזה נראה כוונת שמואל דהי' נשיא בנהרדעי אמר נהירין לי שבילין דרקיע כשבילי דנהרדעי פי' כמו שאנשי נהרדעי מנהרין במעשה ידיהם כן מגיע לי מדריגה מבורא ית' לפי מעשים ואין זה גאות אלא אדרבא קצת ענוה יש בו דאני איני שוה לעלות למעלה כ"א ע"י בני עירי והי' מוכיח זה לאנשי עירו שייטיבו דרכם:

בגמרא ביהמ"ק של מטה מכוון נגד ביהמ"ק של מעלה ר"ל הכוונה שהצדיקים הם מקדש להקב"ה כמד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ר"ל בתוכם ממש וכפי אשר הכין אדם מחשבתו ולבו לעבודתו ית' ועושה בתוך עצמו מקדש כן משפיעין עליו מלמעלה מקדושתו עליונה אם מעט ואם הרבה או כפשוטו שכשיעור הקדושה הנובע מלמעלה כן נשרש באדם שבהיותו זוכה להשפעת טהרה ממקום הקדושה הרבה אז נעשה בו רושם גדול לעבודתו ית' וזה דמיון להפוך:

בגמרא שאמר הקב"ה חזור בך ואני ובן ישי נטייל עמך בג"ע אמר מי בראש בן ישי בראש כו'. לכאורה יפלא בשלמא אצל ירבעם הי' שאף שאמר הקב"ה אני ובן ישי דמשמע הקב"ה ילך קודם מ"מ הוא יקדים עכ"פ לבן ישי אבל אצל הקב"ה שיודע באמת שבודאי בן ישי יקדים מדוע הקדים הקב"ה לומר ואני ואתה ובן ישי והקדים לו ללכת קודם בן ישי רק שהענין הוא שמחשבת הקב"ה הי' בתחלה שיעשה תשובה מאהבה ולא לשום פני' ואז הי' באמת לו הליכה קודם בן ישי ואף שהי' צדיק גמור כמאמרם ז"ל מ"מ מקום שבעלי תשובה עומדין כו' אבל כיון שהראה בדיבורו שאין כוונת תשובתו ממש אלא כדי להקדים לבן ישי כיון ששאל מי בראש ע"כ לפ"ז שפיר השיב לו הקב"ה מכיון שכך אין בכח תשובתך להקדים לבן ישי:

בגמרא כל הדר בארץ ישראל דומה כמי כו' וכל הדר בח"ל דומה כמי כו' הלשון דומה לו אינו מדויק כלל ונר' כוונת הגמ' ע"פ מה שמובא בחיבת הללבות מהתחבולות היצר לכל א' בא אצלו לפי ערכו לזה שמרגיל א"ע בעבודת השי"ת אומר לו כבר הגעת למעלות החסידות וראוי לך להוכיח את אחרים ע"ש שמאריך בזה ולרשע אשר קרבת אלהים לא טוב לו הוא בא ג"כ אליו במרמה לומר כבר אין לך חלק באלהי' חיים אין לך עוד תקומה להתקרב לעבודתו ית' וזה כוונת הגמ' הדר בא"י כי א"י נקראת יראת אלהותו ית' כידוע וזה כל הדר בא"י ר"ל מי שמרגיל א"ע לגור בא"י ביראת אלהים בא היצה"ר אצלו ואומר לו כבר הגעת למדריגה גדולה חלק אלוה אבל באמת אין לו אלהי וזה דומה כמי שיש לו אלהי והדר בחוץ לארץ. ר"ל מי שהיא חוץ ליראת השם אף שהוא רק מעט מרוחק מהשי"ת מסית היצה"ר אותו ואומר לו כבר אין לך חלק באלהים שמח בחור אכול ושתה ובודאי הי' יכול לבא לידי תקנה ע"י תשובה כי חפץ חסד הוא והיצה"ר מטרידו מן העולם וזה דומה כמי שאין לו אלהי שמייאש א"ע שאין לו שום אלהי וא"א שיהי' לו תקומה עד שנטרד ובאמת הי' באפשרי שיהא לו תקומה ע"י תשובה וזה דומה דייקא ודוק:

בגמרא רשעים בחייהם קרוים מתים צדיקים במיתתם קרוים חיים. הכוונה כי המצות ומעש"ט מכונים בלשון חיים והעבירו' מכונים בלשון מות והצדיקי' במיתת' ר"ל שאף שעוסקין בעוה"ז כמו אכילה ושתי' ושאר דברי' שהוא נראה כמות אצל הקדושה שהיא כולה חיות רוחניות אעפ"כ מאחר שמכוונים בה לש"ש אז אף בדבר שהוא נראה כמו מיתה קרוים בה חיים ונעשה צלם אף מדברי גשמיות דבר שהוא חיות רוחניות אבל להיפוך ברשעים אף שחייהם ר"ל בהמצות שעושין לפעמי' שהוא מכונה בלשון חיים אעפ"כ קרוים בה מתים מאחר שאף בעשותם איזה מצוה לפעמי' אינם מכווני' לש"ש אז אף המצות שלהם נעשה חלק לצד הקליפה הנקרא מות:

בגמרא ידע איניש בנפשי' אי צדיק גמור הוא. הכוונ' דהנה אצל רשע הוא בתוך גופו ב' דברים הפכים נחלקים הגוף נוטה לצד החומריות והנשמה לצד הרוחניות מה שא"כ אצל הצדיק שיש לו הזדככות החומריות ונעשה מהחומר ג"כ צורה אז הוא הכל אחד כי שניהם לדבר א' נתכוונו וזה הוא ידע אינש בנפשי' לשון התחברות שהוא מחובר בנפשי' ר"ל בהנשמה שלו והם לאחדים בידו ומסיק שכ"ז הוא אי צדיק גמור הוא יזכה לזה המעלה משא"כ אצל רשע הגוף נחלק מכל וכל מן הנשמה שאין להם שייכות כלל זאצ"ז:

בגמרא למיגמר בעתיקי קשה מחדתי וסימנך טינא בר טינא. הכוונה בזה עמ"ש בזוהר הקדוש מפני שיבה תקום ר"ל שיעשה תשובה קודם השיבה בעודו בבחרותו שאז היא התשובה המעולה ואם ירגיל אדם את היצה"ר עליו בבחרותו אז גם כי יזקין לא יסור ממנו כמד"א מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהי' מנון ואז יקשה עליו מאוד הדבר לשבר את יצרו וזה הוא למגמר בעתיקי ר"ל כשרוצה לעשות תשובה בלימוד התורה בעת זקנותו קשה מחדתא יותר מאם הי' מרגיל עצמו תיכף בימי נערותו בלימוד התורה וע"כ צריך התחזקות גדול לדבר בימי זקנתו כשירצה לעשות תשובה וסימנך טינא בר טינא ר"ל לפירש"י ע"ש והנמשל על האדם כשהוא מגבל הטיט שלו מחדש ולשבר תאוות החומריו' מנעוריו תיכף אז יתר קל הדבר אבל בר טינא שהי' כבר חומר מוגבל רק שנתייבש אז יותר קשה לחזור לשרות אותו ולעשות אותו טיט לבנין כן הנמשל באדם כשהוא מפנק את החומר שלו בימי נערותו ואל פעולת ה' לא הביט ולא רצה לעסוק בתורה אף עכשיו בימי הזקנה נתייבש החומר שמחמת זקנתו אינו רודף אחר תאוות החומר מ"מ קשה הדבר לעשות ממנה בנין ר"ל להרגיל אותו בלימוד התורה לעשות תשוב' כראוי מאחר שכבר מושרש בתאוות המותרות שהוא אינו מדרכה של תורה ע"כ כל אדם ירגיל עצמו לעבודתו ית' בימי נערותו ואז יזכה לעשות תשובה כראוי ונכון ואז יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן:

בגמ' אין בודקין החמץ לאור אבוקה אלא לאור יחידי. הרמז בזה שבהיות היצ"ט מאיר בגוף האדם והיצה"ר ותאוות הגופניות ג"כ מאירים בגוף בלתי אפשר לבדוק חמץ ר"ל להפשיט א"ע מעבירות הנקראים חמץ רק לאור יחידי ר"ל שבהיות הנשמה לבדה מאירה בגוף אז יוכל לבדוק ולבטל מעליו העבירות:

בסוגי' דקציצה ע"ד הלצה ומשום כדי חייו דשכיר נקנסיה לבעה"ב, הכוונה ע"ד מוסר כי בעה"ב הוא ית' נקרא בעה"ב כמאמרם ז"ל בעה"ב דוחק שהרמז על הקב"ה והאדם נקרא שכיר שהוא נשכר לעבודתו ית' והנה כל העולם מורגלים בתירוץ אחד לפניו ית' שהיו טרודים בדאגת פרנסה ע"כ לא הי' להם פנאי לעסוק בתורה ובעבודתו ית' וזה שקאמר ומשום כדי חייו דשכיר ר"ל בשביל שהשכיר שהוא האדם צריך להרויח מעות על פרנסת כדי חייו נקנסי' לבעה"ב בתמי' שלא יעסוק שוב בתורה ומצות כלל לעשות מלאכתו עיקר והתורה טפל עכ"פ לא תהא כהנת כפונדקית לעסוק ולהשתדל על שניהם בשוה כ"ז נראה להלצה ע"ד מוסר ולא להאמת בגמרא שלעתיד יהי' נקיבה תסובב גבר. ר"ל שמבואר בספר הזוהר הקדוש פרשת לך לך בפסוק ויקח אברם את שרה אשתו עי' בר"מ ויקח אברם דא נשמתא את שרה אשתו דא גופא שהוא כדמיא אשה לנשמה ע"ש. וזה שכיוונו שלעתיד נקיבה תסובב גבר. ר"ל שהגוף ירוץ ג"כ הכל אחר הנשמה ויעשה מהחומר צורה ולא יהי' זה נוטה לכאן וזה לכאן כ"א כולם יהיו שווים בדיעה א' לעבודתו יתברך: בגמרא פליגי חד אמר כובש וחד אמר נושא. כי יש שני מיני דברים שבהם מכפרים עונות לישראל לאחר התשובה אחד שמסתכל בגדולתו ית' כי כל העולמות כאין נגדו יתברך ומה לו להשגיח על בשר ודם אפר מרה שחטא והכל לפי המבייש שיהא גדול ומי הוא הטפה סרוחה נגדו יתברך שישגיח עליו שעבר ציויו כי באמת רם ה' על כל גוים שאמרו שהוא ית' אין משגיח על מעשה התחתונים שאנחנו מאמינים שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו אבל להיפוך שית' צריך לחשוב בגדולתו למחול העונות אחר התשובה מרים א"ע מזה העולם והשנית שהוא ית' משפיל א"ע מגודל ענותנותו ואינו דומה מי שחוטא לפני מלך למי שחוטא לפני שר והשי"ת מחשיב א"ע כאלו אינו מרומם ונתעלה כדי שיהא החטא קיל ויש מקום למחול כי הרב שמחל כו' והמלך שמחל כו' והכל לפי המתבייש שיהא גדול בערך המעלות. וזה חד אמר כובש שהשי"ת כובש גדולתו כאלו לא הי' כ"כ בערך רוממות. וחד אמר נושא שהוא ית' מגביה א"ע לבלתי ראוי להסתכל בפחותי ערך כמדובר למעלה ועד"ז יש לפרש פי' הפסוק אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים וגו' כי לעתיד יראה השי"ת שהוא מובדל מכל העולמות בשידוד מערכות שיעשה לישראל להגביה מכל האומות וכלם יאמרו שלגדול' כזה אין ראוי להשגיח על מעשים שלפחות ערך אך השי"ת בבא לענוש לרשע' מקטין א"ע בערך שראוי להקפיד עליהם וזה הגדיל וגו' אם אלה שהגביה א"ע למעלה מהטבע ולמעלה מהכל הגדיל עמנו שהי' מחזיק א"ע בזה הגדולה היינו שמחים כי לא הי' מעניש אותנו על מה שעברנו נגד רצונו והאמת לא כן יהי':

בגמרא לעתיד לבא כו' שיחזיר העולם לתוהו ובוהו הצדיקים מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים ומרחפים ע"פ המים. הכוונה. כי הנה עכשיו בעת שהעולם קיים אז לומדין תורה הנגלית דהיינו קנין או מכירה או שיעבוד אצל ראובן ושמעון וע"ז הזכות העולם קיים ובפרט הת"ח הלומד התורה אבל כשיחריב העולם ולא יהי' מציאות בעולם והיאך יתכן הלימוד על איזה דבר כיון שאין שום מציאות בעולם אבל הענין שאז יהיו לומדין פנימיות התורה וזה הוא ומרחפין ע"פ המים כי התורה נמשלה למים היינו פנימיות התור' הנמשלה למים:

בגמרא דב"מ א"ר יוסי אם אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו כו'. ע"כ לשון הגמרא. תוס' בד"ה אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו כ' בתשובת הגאונים בשם רב האי גאון יורד עמו עד לחייו רשאי לשרוף לו שליש תבואתו ותימא גדולה מנין לזה עכ"ל התוס'. ונראה לבאר כוונת הגאונים וההוכחה שלהם דזה מבואר בגמרא דב"ק ד"ט ע"ב אמר ר"ה במצוה עד שליש מאי שליש אלימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי לי' תלתא מצותא ליתב לכולא ביתא והא תנן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה כו' עכ"ל וידוע ממאמרם ז"ל שכל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב נמצא שכיון שרואין שקרא לחבירו רשע ואז הפסיד כל הזכיות שלו בעוה"ב ובשביל תאוות היצר הבוער בו במחלוקת עם חברו אינו משגיח שוב על הזכיות שלו ומפסיד הכל דבא כדי להניח כעסו בכך ק"ו ב"ב של ק"ו בהידור מצוה שהי' לו לפזר כל ממונו בחפצי שמים כי כל הון ועושר אינו כ"א עומדת לו לקרן בעולם הנפסד משא"כ שכר עוה"ב עומדת לו לעולם הנצחיים שהוא כולו קיים וידוע ממאמרם ז"ל כי כל הפוסל במומו פוסל ובודאי מאחר שקורא לחבירו רשע הוא ג"כ אינו צדיק ועוד כי אינו מדרך צדיקים להלבין פני חברו ומאחר שהמבייש ג"כ אינו צדיק בודאי לא הי' מהדר במצות להוסיף שליש ביתו בהידור מצוה ואף שמהק"ו הי' מהראוי ליתן איש את כל הון ביתו באהבת השי"ת לדבר מצוה ק"ו מדבר עבירה שאינו משגיח בביישו את חבירו על כל שכר הנצחיי שמפסיד עי"ז אמנם הוא לא עושה כן בודאי מאחר שאינו צדיק ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו צדיק ולא פיזר אף שליש ביתו ואם אין לו בית רק שדות הי' לו לפזר שליש מן השדה והוא בודאי לא עשה כן כנ"ל ע"כ מהראוי לשרוף שליש שדהו שאינו מוסיף בהידור מצוה כי אז אין שייך קושית הגמ' אלא מעתה כו' ליתיב לכלא ביתי' זה אינו שלא תהא כהנת כפונדקית מאחר שנותן בשביל עבירה כל גמול עוה"ב כ"ש שיתן עכ"פ שליש ביתו בשביל דבר מצוה כי הוא קיים לעולם הנצחיי וא"כ צדק דברי הגאונים לשרוף לו שליש שדהו מדה כנגד מדה על שאינו מוסיף ממונו בחפצי שמים ודו"ק:

ספ"ק דקדושין מעש' גדול או תלמוד גדול שמבי' לידי מעש' ופירש"י כיון דמביא לידי מעש' הרי שניהם בידו ולכאורה הא דתלמוד מביא לידי מעש' היינו שיודע הדין כיצד מה לעשות המצו'. ואינו מובן דברי רש"י ז"ל דכ' דבתלמוד שניהם בידו דהא כ"כ דלא עושה מעשה אין בידו אלא התלמוד ואפשר שלא יעשה כלל המעשה ואפשר דרש"י פי' כוונת הגמרא ע"ד המאור שבה מחזירו למוטב וזה תלמוד מביא לידי מעשה שבודאי יהי' צדיק ויקיים וזה שכ' שניהם בידו ועוד אפשר לומר ע"ד שכ' במדרש שמואל על מאמרם ואי אתה בא לידי עבירה ולא אמר לעבירה אלא לידי עבירה דהיינו הפעילה שנעשה מהעבירה דהיינו המשחיתים שנברא ע"י עבירה חלילה והפעולה נקרא ידי וזה מאמרם שהתלמוד מביא לידי מעשה פי' שנבראו מלאכים קדושים מהלימוד פי' על פעולת המעשה ע"ד כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וזה שכ' רש"י ששניהם בידו. ועוד י"ל דלכך התלמוד גדול שבמעשה כגון קרבן צריך כהן דוקא ולא נוהג אלא בבית שיבנה במהרה בימינו מה שא"כ בתורה הרי פעולת התלמוד יותר גדולה מפעולת המעשה וזה תלמוד גדול שמביא לידי מעשה פי' פעולת המעשה גם אם אין כהן:

ע"ד הלצה אווזא פי' אילו בעלי בשר ששמטו גדפייהו הנפש והרוח או האהבה והיראה הולכים מהם משומנייהו מחמת תענוגי עולם ושאלתי אית לי מינייכו חולקא לעלמא דאתי וע"ד זכה נוטל חלקו וחלק חברו בג"ע חדא דלי לי אטמא בעזות מצח השיב כי ירך הוא בסתר ומשיב שהוא הצנע לכת וחדא צלי לי גדפוהי שיש לי נשמה ויראה בגוף:

מאמר צדיק ורע לו רשע וטוב לו שנתחבטו כל המפרשים ע"ז. ונראה לומר במה שמבואר בגמרא לעולם יראה אדם לעצמו כאלו כל העולם מחצה זכאי ומחצה חייב. עשה מצוה אחת אשרי לו שהפך את כל העולם כולו לזכות וכן להיפוך בנידון עבירות באם הי' מחצה על מחצה כשעובר עבירה אחת אוי לו שהכריע כל העולם לחוב. וזה הענין בצדיק ורע לו כי בודאי צדיק אין לו מזל כלל בזה העולם מאחר שרע לו בזה העולם ובזה בודאי כשיזדמן לידו איזה עבירה כי אף צדיק בלתי אפשר בלא עבירה כלל כמד"א אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב כו' ובשעת עבירה מחמת שמזלו רע נזדמן לידו עבירה דוקא בעת שהעולם מחצה על מחצה ואז מכריע כל העולם לחוב וע"כ תיסרהו רעתם שגרם לכל העולם בשביל חטא קטן שנזדמן לידו בהכרח ואיבד טובה הרבה ולהיפוך ברשע וטוב לו היינו כשהרשע עושה לפעמים מצוה ומחמת שמזלו גדול בזה העולם נזדמן לידו דוקא המצוה בהיות עולם מחצה על מחצה ובמצוה קטנה נעשה מכריע כל העולם לזכות ובשביל כך הוא רשע וטוב לו. כן נראה להלצה. אבל לפי האמת אינו טעם הגון כי אם כ"ז קשה למה באמת תצא זאת מלפניו שלזה יזדמן כך ולזה יזדמן כך:

מאמר אין טפה יורדת מן השמים אלא אם יורדות טיפים מלמטה הוא עד"ז כי הנה בענין אהבה ויראה אין ראוי לייחס לנו אהבה מאצלנו נגדו ית' מפני שאהבה מורה על קרבות כענין בני אדם האוהבים זא"ז הם מקורבים לגמרי וזה אין שייך אצלנו כי אנחנו שפלי ערך נגד גדולתו ית' רק אצלינו ראוי יותר לייחס היראה שהוא מראה הסתלקות כענין בני אדם הירא זה מזה מסתלק ממנו וזה כוונת הפסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה תיבת מעמך ר"ל מחמת שפל ערכך אין ראוי לייחס לך רק היראה אבל האהבה שייך אצלו ית' כשהוא בעצמו רוצה לאהוב אותנו ותבין זאת כוונת הגמרא אין טפה יורדת מן השמים שהאהבה נקרא בסוד טפה אחד שהוא אחדות ודביקות כנ"ל אלא א"כ טיפים יורדות מלמטה היינו היראה מאצלנו שהוא כמו טיפים שהוא התרחקות ואז מוליד אהבה מלמעלה אבל אהבה אינו מייחס כלל אצלנו: מאמר אטו יראה מלתא זוטרתא היא אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא פי' שהי' להם ליקח ראי' ממרע"ה שיהא היראה מלתא דזטרתא עליהם וע"ז הכונ' סיים מרע"ה לשמור את חקותיו וגו' מצוך היום לטוב לך פי' שיהא לכם טובה בשמירת מצותיו שתזכו לעלות לארץ זבת חלב ודבש ומרע"ה לא זכה ואפ"ה הי' ירא וחרד על דברו ית' עד מאוד ומכ"ש שראוי לבני ישראל שיקבלו גם טובה שיהיו יראים:

מאמר ידוע מטכסיסי מלחמה תיכף לאחר שזורק חץ נופל לארץ כדי שלא יגיע לו החץ של הצד שכנגדו וכשלא יפול יהא נהרג. כן מדת הכנעה טובה מאוד להשפיל א"ע לארץ. ועי"ז לא יגיע לו חץ רעה משא"כ כשעומד בגבהות. ועד"ז רמז שלא להתגרות עם רשע שהשעה משחקת לו כמאמר חז"ל אלא חבי כמעט רגע ואל תדחוק כו' עד ישקיף וירא ממרום כי חנוניו המה חנונים לו:

מאמר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא כו'. דהיינו שהמחשבה והמעשה יהיו קדושים ולא יהי' ארמלתא. פי' א' לבד או מחשבה טובה או מעשה טובה:

מאמר רצוצא דמית בהי נפיק בהי דעייל ע"ד מאמרם ז"ל אם עשית הרבה עבירות עשה כנגדן חבילות חבילות מצות. רגלים לרעה כו' רגלים למצות וכדומה וזה הוא באותו אבר שחטא יעשה מצוה וכיוצא בזה ידוע שבאותו חשק ואהבה שעבד את היצה"ר יעבוד את הבור' ולוקח לעצמו תענוג מגשמיות שיש בהם כ"כ טעם וריח והכל הוא נברא מכחו ית' מכ"ש שיש בו ית' כל התענוגים וזה טעמו וראו כי טוב ה'. פי' טעמו גשמיות ותראו כי טוב ה'. וזה מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כי ידוע מיום שחרב ביהמ"ק ניטל טעם כו' וא"כ הצדיק אין טועם כ"כ חיוני בזה העולם לעבוד בוראו כמו הבעל תשובה וידוע כי האד' ממשיך עליו שישרה בו רוח הטומאה חלילה ונשען על משענת קנה רצון והס"א נקרא מות וזה רצוצא דמית הס"א שנקרא קנה רצוץ ומת בהי נפיק באיז' תחבול' הוא הולך מאדם בהי דעייל פי' באותו אבר שפעל דעייל באותו אבר יעשה מצוה ויגרש אותו כנגדן ממש או באותו החיוני שעשה עבירה. ועד"ז אחשוב מקצת מאמרם ז"ל שאלו לחכמה חוטא מה יעשה ויתכפר הנפש החוטאת היא תמות כו' יביא קרבן ויתכפר. ויש לדקדק למה בלשון שאלה כתיב חוטא ובלשון התשובה הנפש החוטאת. ועוד שאין זה תשובה מעין שאלה כי בשאלה משמע שבודאי יש תקנה להחוטא שיכפר רק ששואל איזה תיקון. והתשובה היא שלא תועיל שוב תיקון כמתנגד לשואל ויש ליישב ע"פ מ"ש דהשכל הפשוט נותן שאותו האהבה רעה שעושה העבירה ראוי לסלק אותו לגמרי ושאהבה ישאר אצלו רק שיעבוד ה' באותו האהבה ממש. וידוע כי הרוחניות חיוני נקרא נפש ע"ד לנפש חי' וזה היא התשובה הנפש החוטאת. פי' אותו המדה הרוחניות שחטא בו תמות זה הוא תקנה לאדם שיתכפר ודו"ק:

מאמר אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום כו'. כי יש תורה דבריאה ותורה דאצילות. דבריאה היינו נגלה תורה שמדברת בבריאה מבשר בחלב ומאיסור והיתר וטומאה וטהרה בבהמות ועופות וחיות ואדם מת וחי. ותורה דאצילות הוא הנסתר כיצד עשה הוא ית' הכל ואצילות הוא לשון אצל שזה הוא אצלו ית' בכחות הבריאה ולא בבריאה עצמה אלא בשורש הבריאה ונובלות החכמה של מעלה הוא תורה וזה הנגלה והנסתר היא חכמה עצמה כמד"א כולם בחכמה עשית. וזה ת"ח העוסקים ולומדים בחכמה עצמה והיינו בנסתר הם מרבים שלום בעולם. וזה אל תיקרי בניך אלא בוניך למודי שלומדים הבנין שהוא ית' בנה ופעל העולם ועי"ז מעוררים הכחות עליונים ובונים עוד כי מחזיקין הבנין והעולם וזה נקרא מעשה המרכבה שמרכיבין ומקשרין הענפים בשורשם:

אבא בנימין אומר כו' על תפלתי שיהא סמוך למטתי. היינו ע"ד שמצינו לחז"ל שהתפללו בסיום תפלתם ונשכים ונמצא יחול לבבינו ליראת שמך. ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום פי' ע"ד בצל החכמה בצל הכסף כי דרום רמז לחכמה שהרוצה להחכים ידרים וצפון רמז לעשירות שהרוצה להעשיר יצפין ובקש שלא יעשה כל היום כ"א תורה וצדקה וזה מטתו עלייתו למעלה בכל לילה יהא בין צפון לדרום:

קשה פעם אחד מצינו שלא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו' אלא שעושה כן מחמת עול קונו ופעם א' מצינו לחז"ל אל תעש תפלתך קבע כו'. וכן מצינו במג"א שלא יעשה המצות מחמת עול והוא כתרתי דסתרי אהדדי. ונראה דבודאי הדרך הנכון בעשות מצות ה' שלא יהא עליו כעול וכמשא אלא שיבין בשכלו כי ישרים דרכי ה' אלמלא לא נאמרו ראויין לאומרם אלא שמפאת בחינה אחת עדיף טפי כשאינו נהנה בעשיית המצו' אלא שעושה מחמת עול קונו דמראה בזה יותר שעושה רק מחמת ציווי קונו אבל כשנהנה יש מקום לומר שעושה מחמת תענוגו ולא ניכר העול כ"כ ונראה שרוב עשיית המצוות יהא שיערב לו עשייתו והמצות לעבודת קונו לעתים מועטים ביום יעשה איזה מצות בלי נעימות כ"א מחמת עול קונו כמדובר וזה נרמז במאמרם ז"ל בפסוק א' תצערן טפי לא תצערן פי' שיקבל היחוד בצער בלי הנאה ועריבות אלא ע"ד עול טפי לא תצערן פי' לא תעשו בצער כ"א בנעימות כמ"ש ואהבת ובזה תעבוד רוב היום וכן מצינו להפוסקים שהקשו הא דאמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום והא אמרינן אם יכול לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו לא יתפלל. וכן מפורש ע"י דניאל ערב ובוקר וצהרים ותירצו שבדרך חובה אסור להתפלל יותר מג' פעמים. אבל בתורת נדבה הלואי שיתפלל כל היום כולו כמ"ש הרא"ש. והכוונ' כדפירשתי שמן הראוי להתפלל מעצמו מחמת שהוא אלהי עולם ובכל רגע משגיח עלינו ואלמלא זה לא יכולין להתקיים והשכל מעיד להתפלל אליו וכן בכל מצית וזה יהי' על רוב היום אבל ג' פעמים מוכרחים להתפלל מצד חובה דהיינו מצד עול כמדובר. נמצא מחויב האדם בכל יום לעבוד את קונו בשתי בחינות וזה כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב כי שונה הוא כפל כמו שונה ומטבל. וזה הלכות. פי' שתי הילוכים אחד מצד אהבה. והשני מצד יראה ועול. ואז מובטח לו שהוא בן עוה"ב כי גם מזה ומזה אל תנח ידך:

וע"ד רמז י"ל דליכא סתירא ממימרא דר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום לציוי של דניאל ערב ובוקר וצהרים רמז לכל ימי האדם וכמו שחלקו חיי האדם לשלשה זמנים ימי עלי' וימי עמידה וימי יריד' ובוקר הוא ימי עלי' וצהרים הוא ימי עמידה וערב הוא ימי יריד'. ולכן אמרו תפלת ערבית רשות. פי' שאינו מצוה וחביב כ"כ במה שהולך בדרך הישר לעת זקנתו וכמ"ש המפורשים ע"פ אשרי האיש כי העיקר הוא כל זמן שהאדם הוא בכוחו:

אסר להסתכל חוץ לד' אמות. כוונת הגמרא בזה כמו שכתבו הפוסקים שכל אדם יכול להקנות ע"ג קרקע דהיינו על ד' אמות של קבורה כי זה הוא סוף כל האדם. וידוע מאמרם ז"ל ואם לאו יזכור לו יום המיתה כי זה מכניע את לב האדם להיות יראתו מחמת פחיתותו תמיד וזה כוונת הגמרא שלא יסתכל חוץ לד"א ר"ל מד"א של קבורה לזכור תמיד ביום המיתה. או ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד כמבואר כמה פעמים דד' אמות היינו אותיות הוי"ה ב"ה וזה כוונתו כאן שישים תמיד ד' אותיות הוי"ה נגד פניו תמיד: בש"ע שנים שנכנסו להתפלל ולא המתין אחד לחבירו חייב. הכוונה אדם עומד להתפלל מחמת התעוררות הדביקות הבאה עליו מלמעלה והדין מבואר בש"ע שבאמצע התפלה שהולכת הדביקות לפעמים מהאדם צריך לעמוד ולשתוק עד שיתעורר עוד הדביקות. וזה הוא רמז ולא המתין על חבירו. ר"ל שכבר הלך ממנו הדביקות והי' צריך לעמוד בשתיקה והוא לא עשה כן ולא המתין על חבירו. ר"ל על הדביקות אלא שגמר תפלתו בלי שום התעוררות אז הוא חייב שצריך שלא לומר שום דיבור לפניו יתברך בלא דביקות והתעוררות: הנפטר מחבירו אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה. הכוונה לדייק תיבת תוך שר"ל שלא המדרש הוא העיקר אלא המעש' והמוכיח אינו נפטר מהתוכח' עד שיהא פועל בחבירו ליקח על לבו התוך. ועיקר המעשה הנמצא בתוך התוכחה ולא כדרך רוב העולם שאינם לוקחים על לבם רק מ"ש איזה פי' נחמד ולא עיקר המוסר עצמו כמד"א ואהי להם לשיר עגבים וגו':

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות:

תוכן העניינים

תפארת עוזיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה