תפארת עוזיאל חלק ב· רבי עוזיאל מייזלש
משלי
א (ד) לתת לפתאים ערמה. פי' למי שהוא שוטה סובר שהוא מלא בתורה ויראה אבל החכם יודע שפלות שלו ולכך ציוה התורה להדר פני הזקן כי כל מה שאדם מזקין וכן ת"ח מכיר חסרונו והוא נבזה בעיניו ולכך צוה התורה לכבדו כי הם אינם רודפים אחר הכבוד משא"כ עם הארץ ורך בשנים לוקח בעצמו כבוד בחזקה בחושבו שראוי לו כל הכבוד וזה הכוונה בספרים תכלית שנדע מה שלא נדע הן ברוממותו ית' הן בכל ענינים צריך להכיר חסרונו. וזה לתת לפתאים ערמה שידעו שהם ערומים בתורה ובמצות וריקים הם ולא מלאים. וזה עצמו כוונת הפסוק אני חכמה שכנתי ערמה אצל הנכנע וערום בדעתו:
או יאמר לתת לפתאים ערמה ולנער דעת ומזימה ויש לדקדק אמאי כתיב לפתאים ערמה ולנער דעת ומזימה הוי לו לכתוב בהיפוך לפתאים דעת ומזימה ולנער ערמה. ועוד קשה מאי הפרש יש בין פתאים ובין נער ואמאי כפל הלשון במלות שונות ויש לתרץ עד"ז ומתחלה נתרץ המשנה בפרקי אבות אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות וק' מאי סמיכות הוא זה אמור מעט והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כי אוכלא לדנא.
ונראה לתרץ כך דאין אדם יכול לבא למדריגה גדולה אא"כ משים א"ע לאין ויחשוב א"ע כי הוא ערום מכל וכל אפי' הוא צדיק גמור אעפ"כ יחשוב עצמו שהוא שפל ונבזה ואין נגדו ית' ובער בדעת ובאפס מזימה ועד"ז יוכל לבא למדריגה גדולה משא"כ להיפוך והשכינה נקראת כל האדם כי היא כללות של כל האדם וזה הפי' אמור מעט פי' כל מה שאתה עושה אמור שהיא מעט ועשה הרבה ועי"ז שיחזיק א"ע לאין והוי מקבל את כל האדם פי' ועי"ז תקבל את הקב"ה שהוא כללות של כל האדם בסבר פנים יפות. נמצא מכל זה הוכרח שהעיקר הוא שאדם יהי' בעיניו כאלו הוא ערום מכל וכל. ופתאים הוא לשון מפתה ונער הוא לשון ניעור. וע"י מדריגת התורה (יכול לבוא) מי שמפתה אותו היצה"ר ואמר שהוא צדיק יכול לבוא למדריגה להחזיק עצמו שהוא ערום מכל וכל ומי שהוא צדיק וחושב עצמו לכלום ונער מן עבדות מלמדתו התורה סודות נסתרות. וזה פי' הפסוק לתת לפתאים. ר"ל מי שמפתה אותו היצה"ר ערמה שיחזיק עצמו שהוא ערום מכל וכל ולנער מי שהוא נעור מן העבירות דעת ומזימה מלמדתו סודות התורה ודו"ק:
ב (א) בני כו' ומצותי תצפון אתך וגו' יצפון לישרים תושי' וגו' מזימה תשמור עליך וגו' להצילך מדרך רע וגו' ונלוזים במעגלותם וגו' להצילך מאשה זרה וגו' ואל רפאים מעגלותי' וגו'. ויש לדקדק למה לא קאמר מדרך אשה זרה כמו שאמר מתחלה מדרך רע וגם למה קאמר כאן ואל רפאים מעגלותי' ומתחלה לא אמר כן אלא ונלוזים במעגלותם. ונראה דבמדרש שמואל כתב על מאמרם ז"ל עבירה מכבה מצוה דנראה דמצוה לא מכבה עבירה ואמאי הא מרובה מדה טובה. ותירץ דידוע דהבא לטהר מסייעין לו וא"כ אין לאדם במצוה כ"א מה שבא לטהר דהיינו החפץ והרצון אבל בעביר' כל העביר' הוא של האדם כי פותחין לו א"כ אין כח במצו' לכבות העבירה כיון שכל העביר' של האדם והמצוה אינו שלו רק הרצון והחפץ עכ"ל. ומבואר לפ"ז דעכ"פ מחשבת העבירה ראוי שמחשבת המצוה יכבה אותה כיון ששניהם אינם רק המחשבה אך דידוע דאין מצטרפין המחשבה למעשה בעבירה נמצא לכאורה לא צריך מחשבת העבירה כיבוי כלל אך דזה אינו דידוע שהלב חומד וממילא נמשך שעושה עבירה אח"כ בפועל כי לבא ועינא תרי סרסורי וכ"כ המפרשים ע"פ יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס כי תיכף מה שמחשב און ויתיצב על דרך לא טוב במחשבה אז רע לא ימאס לעשות במעשה וא"כ גם מחשבת העבירה צריך כיבוי כדי שלא יוכל המחשבה לגמור המעשה: (ועד"ז אמר מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה כי בעשותו מצוה קונה לעצמו קדושה ומתאוה עוד למצוה ובעבירה להיפוך ולכך אמרו אם עשית הרבה עבירות עשה כנגדן הרבה מצות והגם שמצוה אין מכבה עבירה מ"מ הפעולה היא לקנות לעצמו כח קדושה עכ"פ ומה גם דלא יגרור עוד עבירות לאחר שיקנה לעצמו קדושה) ונמצא מחשבת מצוה מכבה מחשבת עבירה כמדובר והפעולה שמחשבת עבירה לא יגרור מעש' עבירה אבל על מחשבת עבירה לבד אין צריך כיבוי מאחר שאין מצטרפות. אבל מחשבת ע"ז חליל' שמצטרפת למעש' כידוע צריך כיבוי גם מצד עצמו גם זולת שיגרור המעש' וזה כוונת הפסוק ומצותי תצפון אתך שיהי' לך מחשבה קדושה לעשות מצוה (יצפון לישרים וגו'. פי' מה שיצפון במחשבה ליישר הוא ג"כ תושי' שמתיש כח החומר) וזה מזימה תשמור עליך שישמר לך המחשבה שחשבת לעשות רע ואף שאין מצטרף למעשה לכאורה אין צריך לשמור מזימה מ"מ סיים הקרא להצלך מדרך רע כי ע"י מחשב' רעה תבוא לדרך רע בפועל משא"כ כשישמור מזימה אז לא תבוא לדרך רע בפועל. והאשה זרה שמדבר בעכו"ם כמ"ש רש"י וכן מסיים הפ' ואת ברית אלהים שכחה לא קאמר מדרך אשה זרה כי המחשבה בעצמ' צריכה כיבוי ולכן מסיים ואל רפאים מעגלותי' שבעכו"ם גם המעגל דהיינו ההכנ' והמחשב' הוא תרד לרפאים דהוא הגיהנ' כיון שמצטרף למעשה. אבל מתחלה לא קאמר כן דבשאר עבירות ליכא גיהנם על ההכנה והמחשבה וזה אחשוב ג"כ בפסוק בתהלים במה יזכה וגו' בלבי דרשתי וגו' בלבי צפנתי וגו' ברוך וגו' שהקשה במה יזכה ארחו לשמור דהיינו שלא לעבור על ל"ת כי השמר פן ואל הוא ל"ת ומסיק בכל לבי, דרשתיך ובלבי צפנתי אמרתיך שהי' לי קדושת המחשבה ומכבה המחשבה רעה שלא אבוא לידי מעשה בפועל כמדובר וזה למען לא אחטא לך וזה הוא בל"ת אבל בעשה מסייעין לו מן השמים וזה ברוך וגו' למדני חוקיך. פי' תרגיל אותי בחוקיך כי לעשה מסייעין לכך ביקש מאתו ית' ואמר ברוך לשון בריכות המים כי ע"י מחשבה טובה נמשך קדושתו על החומר כמדובר ויש מקום שהוא ית' ילמד וירגיל אותי בחוקיו ודו"ק:
מזימה תשמור עליך וגו' להצילך מדרך רע וגו' העוזבים אורחו' יושר ללכת חושך השמחי' לעשות רע יגילו בתהפכות בדרכי רע אשר אורחותיהם עקשים ונלוזים וגו' כל באי' לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור וגו' הדקדוקים רבו בפרט מה שאמר כפל השמחים לעשות רע ויגילו הוא שמחה הוא גילה גם מה שאמר תהפוכות רע אינו מובן גם מה שאמר אשר ארחותיהם עקשים דהוא מותר דבודאי כן הוא דהא קאמר מתחלה שעוזבי' אורחות יושר ללכת בדרכי חושך גם מה שמסיים כל באי' לא ישובון אין ענין לכאן גם מה שמסיים וארחות צדיקים תשמור הוא למותר ונראה שבודאי לא מדבר על רשע גמור שהולך אחר תאות לבו כי לא דברה תורה במתים אלא שמדבר באדם כשר שלא יסית אותו היצר לעשות רע ולשוב מחמת שמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וגדולה מעלת הבעלי תשובה מצדיק גמור כי כל זה פיתוי היצר וכמאמרם ז"ל אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה שהכוונה הוא כמ"ש המפרשים שמשא כבד עליו לשוב ולא מעזרין לו מלמעלה וזה כוונת הפסוקים העוזבים אורחות יושר דהיינו אורח צדיקים כאור נוגה לעסוק בתורת ה' ויראתו כל הימים ללכת בדרכי חושך להיות חוטא כדי לעשות תשובה וכשעושין תשובה מאהבה מהפך הכל לזכיות וזה השמחים לעשות רע כי יגילו בהתפוכות רע פי' שיגילו כשיהפוך העון לזכיות ומסיים הפסוק שאף כוונתם לטובה מזה שאורחותיהם עקשים כי דרך זה אינו ישר כי לא יזכו לתשובה וסכנה גדולה הוא וזה שמסיים כל באי' לא ישובון וגו' למען תלך וגו' ואורחות צדיקים תשמור ולא אורחות בעל תשובה כ"א האורח של צדיקים לילך בדרך הישר והקדוש לעסוק בתורה ובמע"ט:
אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' לא לא תדע. פירש"י בשם המדרש שלא תשקול איזה מצוה ששכרה מרובה ותזהר ואיזה שאין שכרה מרובה וזה פן תפלס האורח חיים ולכך הסתיר הכתוב שכר המצוה ולא נודע איזה שכר המרובה ואיזה מועטת וזה נעו מעגלותי' לא תדע ויש לדקדק למה מתחלה אמר אורח חיים ואח"כ אמר מעגלותי' וגם לאחר שאמר נטו מעגלותי' פשיטא דלא נודע וא"כ מה שאמר לא תדע הוא למותר אבל למ"ש במקום אחר בפי' המשנה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וקשה כיון דנודע איזה מצוה קלה ואיזה חמורה (והיינו במצות ל"ת דמפורש העונש) א"כ בודאי השכר של חמורה מרובה מהקלה ולמה קאמר שאין אתה יודע מתן שכרן וכתבתי דיודע הוא לשון דביקות וידוע אדם כי אי אפשר לעשות סולם ולהגיע אל מקום קבלת שכר כ"א בעשיית כל המצות כמ"ש בזוהר הק' מנהון ברישא דמלכא מנהון בדרוע דמלכא מנהון ברגלי דמלכא ובודאי החמורות הוא ברישא דמלכא והקלות ברגליו וא"א לעלות לראש אם לא עולה מתחלה אל הרגלים ממדריגה למדריגה. ולכך הזהיר לעשות גם הקלות כי זולת זה א"א שתדקדק בשכר המצות וזה עצמו כוונת הפסוק לא תפלס לאורח חיים שאם נעו מעגלותי' שלא תעשה הקלות ותאבד המעגלותי' דהיינו מדריגות התחתונות וקטנות אז לא תדע לא תדבק הסולם לעלות לקבלת השכר כמדובר:
מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. הדברים הללו אין להם ביאור ולא יתכן שחיבר שלמה דברים בטלים כאלה בתוך המוסר ועליו נאמר ויחכם מכל אדם. ונ"ל כי מאור עיניו של אדם יש בהן שתי בחינות האחד בחינה הגשמיות להסתכל בדבר הנוגע לגוף כמאכל ומשקים נאים ומלבושים נאים הנהוגים בדורותינו בעו"ה שע"י כח היצר הרע מתגבר ומחשיך כח הנשמה והנפש עליו תאבל ומבעיר אש הגיהנם ומגביר הסמאל כידוע ויש בחינה אחרת במאור עיניו להסתכל ברוחניות ובכח הנשמה להסתכל בדברי תורה ומוסר ואף בדברי הגשמיים מביא אל הקדושה ואל הנשמה כידוע בכל ספרי מוסר ומחשיך בזה כח החימוד כי זאת עיקר התכלית של אדם כמאמר שלמה סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ביאור דבריו כי זה כל האדם רמז על דברים הנוגעים אל הגוף באכיל' ולביש' הכל יהי' כוונתו את מצותיו שמור וכן יש בדברי' הנשמעים לאוזן ב' בחינות אלו מה שנהנה הגוף מחליש הנשמה בזאת השמיעה לשמוע קול דברים בטלים ורכילות ולשין הרע וקול כלי שיר ושאר כל ניגונים ומשוררים המשמח את החומר ומחשיך בזה כח הנשמה והנפש הקדושה וכן להיפוך להיות אזנו לשמוע קול דברי תורה ומוסר אף קול שירים במקום מצוה כמאמר רז"ל כבוד ה' מהונך מגרונך לתת הודי' לשמו ית' ולהתעורר א"ע לדביקות השם ולעורר כוונתו בתפילה בזה הוא מאיר למעלה כח הנשמה ומחשיך כח הסמאל ובפרט באברים הנכבדים מכל שאר אברים הוא כח האוזן כמאמר רז"ל כי האוזן נכבד משאר אברים שאם סימא את עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כולו והאדם חייב לעבוד השי"ת בכל אבריו כי לעבודתו יצרם כמ"ש כל פעל ה' למענהו אף כי באברים הנכבדים כעין אוזן כמאמר רז"ל נפל אדם מן הגג ונשברו אבריו צריך רטיי' על אבר מאבריו והחוטא אשר חטא באבריו כי החוטא באבר אחד פוגם בכל אבריו של הנשמה שנאמר מכף רגל ועד ראש אין בו מתום והנה הקב"ה רופא כל אבריו ברטי' אחת והיא שמיעת אוזן שנאמר הטו אזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשיכם ובפרט לשמוע קול תקיעת שופר המתעורר ומחריד כל אבריו של אדם כמ"ש היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וידוע מה דכתבו על טעם השופר שהוא להכריז אל העם ולהחריד את הלבבות ובודאי מי שמכוון לתקיעת שופר ומתעורר א"ע לחרטה על העונות ולעזוב את דרכו הרעה ולקבל על עצמו שלא ישוב לדרכו הרעה מעתה ולהלאה ולקבל עליו המוסר הנשמע לפני תקיעות שיפר כפי אשר יורו תופשי התורה וחכמים שלא יגרע דבר מדבריהם הנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול ומעת שקבל עליו כזאת במחשבתו וגמר עליו בכח לבו קונה לנפשו זכות ושכר על כל המצות ואשריו כי צדיק נפשו בשעה קלה וכן אמרו רז"ל וילכו ויעשו וכי מיד עשו והלא לא עשו אלא בי"ד לחודש אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאלו עשו וכן אמרו כל מי שמעשיו מרובין מחכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע היינו כנ"ל כיון שקבל על נפשו בלב נאמן לעשות ע"פ התורה יש בידו שכר על כל המצות הן על הנגלים והן על הנעלם ממש והיינו שמעשיו מרובים מחכמתו והעיקר השומע מוסר מפי המוכיח להיות חקוקים על לבו תמיד ושלמה אמר כסף נבחר לשון צדיק ולב רשעים כמעט פי' מסית הצדיק הזה ולשונו נבחר אבל לב רשעים השומעים המוסר רגע א' הוא רק לפי שעה ששומע ומי שמאוס בעיניו המוסר אוי לנפשו ונשמתו ונאמר מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות לפני חכמי מוסר אמת כי ראוי מוסר רע ועונש גדול לעוזב אורח ועובר על דברי תורה אכן יש תקוה כי ישוב מדרכו הרעה אך רע ממנו שונא תוכחת כי אין לו תקוה ותקנה במוסר אבל א' דמו להמית כי העובר עביר' תתקפהו יצרו והתאווהו ויתכן כי נפשו מרה לו אח"כ ואולי יכסוף לתוכחת מוסר ותיקוני תשובות ויתקן הכל לשרש אבל שונא תוכחת כבר מייאש נפשו ושנאת התוכחת תהי' לו לראי' כי הוא שונא דברי השי"ת כלל הדבר שהשמועה הוא דבר נבחר לכל הפעולות ולתקן כל הפגמים אשר פגם כל ימיו אמנם לעזוב את דרכו הרעה כמ"ש יעזוב רשע דרכו ואח"כ וישוב אל ה' וירחמהו כי כל סיגופים ותעניתים אינו מועיל בלא עזיבת דרכו הרעה ואדרבא נותן כח לקליפה והוא כטובל ושרץ בידו ואדרבא צריך לעשות כמה גדרים ולקדש עצמו במותר לו כדי שלא יבא חלילה להאיסור הרגיל בו והוא עיקר התשובה. ונחזור במה שהתחלנו במאמר שלמה מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין דהנה איתא בליקוטי מאמרים על מה שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו והנה אנחנו רואים בחוש שכמה פעמים בא ליטהר א"ע באיזה דבר מצוה או להתפלל בכוונה ועשה לה הכנה גדולה ובעומדו להתפלל נפלה מחשבה זרה בתוך עיקר התפלה וכן בשאר מצות יזדמן לו כמה מניעים וביטולים ועיכובים אך האמת הוא כי בזה הוא הסיוע שלו כמבואר כמה פעמים שהשי"ת שולח לאדם המחשבה זאת כדי להעלותם כדרך מגלגלין זכות ע"י זכאי ואין המחשבה מיקריות אלא להעלותה אל שורשה דהיינו שבאה לו מחשבה מאיזה אהבה רעה או יראה רעה וכיוצא בו והוא מדחה אותה ומדביק א"ע לאהבה ויראת ה' ומסיים תפלתו בהתלהבות יותר קדושה ובזה מוציא ניצוצות מהקליפה וזה פי' הפסוק וזרח השמש ובא השמש. ר"ל שהאדם עומד להתפלל בהתלהבות גדולה וזרח השמש ופתאום בא השמש שאבד ההלהבות הלזה ע"י מחשבה זרה ולמה תצא זאת מלפניו לזה אמר אל מקומו שואף כדי להוציא הניצוצות להחזירם להקדושה ולשורשה. וזה מאמר שלמה מאור עינים שאדם רואה ישמח לב במה שרואה דברים הנאותים לגוף וכן שמועה, טובה תדשן עצם מכח דברים הנוגעים לגוף אבל מי שהוא חכם מביא דברים אל הקדושה ואל המוסר אך לזה צריך חכם גדול להעלותן. וזה אוזן שומעת תוכחת חיים והוא לשון הבנה שמבין ע"י תוכחת חיים הוא נקרא חכם באמת וזה בקרב חכמים תלין ראוי הוא להיות נמנה בין החכמים ויבואר הפי' הפסוק והי' כשמעו את דברי האלה הזאת וכו' דהנה ידוע העבירות שאדם דש בעקביו מסבבין את האדם ביום הדין דהיינו היתרים המורים לעצמו בגזל ולשון הרע כדאיתא רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע מי יאמר זכיתי לבי וגו' גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו. ידוע מאמרם ז"ל בתשרי נברא אברהם ויעקב. ויצחק בפסח. וכתב מהרש"א לפי שר"ה הוא יום המשפט ויצחק הוא מסיטרא דדינא לכן לא רצה הוא ית' להוליד את יצחק ולהתעורר מדה"ד. וזה כוונת הפסוק מלך יושב על כסא דין לכן מזרה מרחיק את רע ולא התעורר שום דין. וזה שמסיים מי יאמר זכיתי לבי וגו' לכן צריכים כולם לרחמים כי מי יצדק בדין. ואומר בפסוק אבן ואבן וגו' להתעורר כל אדם בתשובה ולא תאמר הואיל בעת התפלה אינני עושה שום מעשה רשע אצא בדימוס כי אין דנין אלא לפי מעשיו אותה השעה כי זה אינו כ"א על העבירות שלהבא אבל לא לשעבר ודבק א"ע בטומאה וגם התפלות אשר הוא מתפלל אינו כראוי אם לא רחץ מצואתו וזה שאמר אח"כ גם במעלליו יתנכר נער ולא תפעל במה שאתה מתפלל ביבהכ"נ לא תעשה שם שום עון כי תנכר למעלה אם זך ואם ישר פעלך:
דרך הנשר בשמים. שיש ירידה לקדושה (כי נשר הוא מלשון פירות הנושרין כמ"ש הראקנטי) דרך הנחש עלי צור שהיצה"ר הנחש מתגבר על הקדושה הנקרא צור יוצרנו דרך אני' בלב ים שאין ניכר פסיעות הספינה כמו קרון שניכר פסיעותיו כן מי שלומד תורה או עושה מצוה ותפלה ולא נשאר אצלו רשימה מקדושה לאחר התפלה כי מי שנפל עליו פחד פתאום משריפה או חיילות פג לבו גם לאחר שנכבה האש או שעברו החיילות כן ראוי להתפלל שלא יתאוה לדבר דברי' בטלים לאחר התפלה מחמת יראת קונו שנשאר עדיין בקרבו. וכמו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה לאחר התפלה משא"כ למי שדרך אני' בלב ים שלא ניכר שום קדושה אצלו לאחר עשיית המצוה לא עשה המצוה בודאי כראוי ולכך דרך גבר בעלמה שהוא זנות כמ"ש רש"י. פי' שמדבק א"ע בעוה"ז בתאות הגשמיות משא"כ אם הי' עושה המצוה כראוי הי' מגינה שלא להתדבק א"ע בתאות עוה"ז:
אשת חיל מי ימצא וגו'. פי' מי שזוכה בעיבור נשמת צדיק וזה מאמרם ז"ל ורחוק מפנינים מכרה אין מכרה אלא עיבורה. פי' שטוב מפניני זהב עיבור נשמת צדיק. בטח בה לב בעלה. פי' הגוף הראשון יש לו הנאה במצות שעושה הנשמה בגוף החי שהוא נתעבר בתוכה ושלל לא יחסר שהגוף הראשון לא נענש בעבירות שעושה האדם החי כמ"ש האר"י שבשכר נוטלת הנשמה המעוברת ובעונש לא. ולמה זה גמלתו טוב ולא רע כל ימי חיי'. פי' הגוף הראשון בחייו לא עשתה רק טוב ולא רע. דרשה צמר ופשתים הרמז לציצית רמז לתרי"ג מצות שקיימה כל המצות. ותעש בחפץ כפי' שכל אדם רוצה לעבוד קונו רק המעשה לא טוב אבל נשמת הצדיק הי' עושה כפיה דהיינו המעשים בחפץ וברצון שהי' עובד ה' גם במעשה. היתה כאניות סוחר. כי כתבנו על אני' בלב ים מי שעובד ה' ואינו ניכר קדושתו לאחר המצוה שאינו כלום כמו אני' בלב ים שהפסיעות לא ניכר בים אבל אניות סוחר ניכרין הפסיעות ע"י סחורה שמביא מעבר לים וזה היתה כאניות סוחר שניכרין פסיעותיו ולא כסתם אני' בלי סחורה שפסיעותיו אינן ניכרות וזה שאיתא במסורה היתה יהודה לקדשו. היתה כאניות סוחר שהקדוש ניכר פסיעותיו ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי' כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין כי כל עיקר מגמותיו לא הי' רק על עוה"ב. וזה ותתן טרף הוא מתיקות עוה"ב לביתה וחוק דהיינו מזונות עוה"ז. ע"ד ואכלו לחם חוקם לנערותי' לכל העולם כי כל העולם לא נברא אלא לציית לזה כמאמרם ז"ל וכל האדם נערות הצדיק. או וחוק לנערותי' היינו על מזונות הצדיק עצמו בזה דאינו רק חוק וקצוב ולא בהרחבה וזה מזונות הגשמיי. לנערותי' לאברי הגוף:
או יאמר ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי' כי מצוה ללמוד וללמד ויש דברים שאין רשאי ללמדם כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית מן הסודות הצפונות ע"ד פרה אדומה לך אני מגלה טעם הפרה ולאחרים חוקה. וזה ותתן טרף המתיקות לביתה שנשמה הקדושה היא משיגה טעמי התורה. וחוק לנערותי' ולאחרים היא מלמדת החוקים בלי טעמים כ"כ. זממה שדה ותקחהו כי השדה רמז לקדושה כידוע וזה זממה שדה. פי' שחשבה קדושה (כי זממה הוא רצון ומחשבה כאשר זמם) ושם ישע כו' כמאמרם שמשים אורחותיו זוכה שאראנו בישע אלהים. וזממה שדה ןתקחהו איזה דרך לקרב ואיזה לרחק. מפרי כפי' נטעה כרם כי הקרן קיימת לעוה"ב והפירות בעוה"ז ומי שהוא צדיק עושה עוד מצות גם בפירות וגם בפירות נוטע כרם פעם אחר שיהי' הקרן קיימת לעוה"ב. חגרה בעוז מתני' ותאמץ זרועותי' כי לולי ה' עוזרו צופה הרשע לצדיק בכל יום יצרו מתגבר עליו כמאמרם ועיקר הכנעת היצר הוא ע"י תבלין התורה כמאמרם ז"ל. וזה חגרה בעוז מתני' דהיא התורה מתני' האמונה (כי האמונה הוא סוף דבר כידוע) ועי"ז ותאמץ זרועותי' דהיינו האהבה והיראה בעבודתו יתברך (כי הזרועות הוא האהבה והיראה כידוע) . טעמה כי טוב סחרה שנכנסת כ"כ בדביקות הבורא עד שלא יכבה בלילה נרה ששום גשמיות מעוה"ז לא יוכל להפרידה ולכבות אור דביקתו או שגם המדת הדין הרמז ללילה לא יכבה נרה כי צדיק מהפך הכל לרחמים:
איוב ונפשו עליו תאבל כי כל בר ישראל כשעוסק בתורה ומעש"ט דרכיו נכונים נגדו ית' רק באשר גת כי עיף הוא אז בא לידי שפלות ותוך ומרמה וזה ונפשו לשון וינפש עליו תאבל שלמה נח וינפש מוטב הי' לו לעסוק הכל בתורה אבל מי שדבק מאוד בבורא ית' גם אם עיף הוא נשאר רשימו ויראה אצלו וזה לדוד אליך ה' נפשי אשא גם מה שאני נח וינפש נושא אליו ית' כי כל כך בטחתי עד שלא אבוש לעולם כו' ודוק:
האנוש מאלהי יצדק ומעושהו יטהר גבר. פי' האנוש בעצמו בודאי א"א להצדיק אבל ממעשיו שעושה דהיינו תורה ומצות (ועי"ז בורא מלאכי' קדושים וזה מעושהו לשון עושה שמים וארץ) יטהר גבר ע"י מעשיו הטובים זוכה לטהרה וראוי לכל אדם ליבוש ממעשיו הטובים הקדושים ואותיות התורה והתפלה שמוציא מפיו כי הוא חומר הגשמי ובפיו ובמעשיו עושה בגדי משי וכבוד ודברים העומדים ברומו של עולם:
דניאל ידע מה בחשוכא וגו'. דהנה פירשתי כמה פעמים שאף באכילה ושאר תאוות הגוף צריך שיהי' הכוונה לש"ש להיות חזק לעבודת הבורא ב"ה ואז ג"כ מרוצה לפניו ית' משא"כ כשזה דרכם כסל למו רק למלאות תאוותם אז הוא מאוס לפניו ית' והנה דעת הוא לשון חיבה כמו ומודע לאשה. בועז מודעתינו וזה הוא ידע מה בחשוכא שאוהב הוא ית' אף החיצונות שהוא מכונה בלשון חושך רק באופן ונהורא עמי' שרי' שיהא כוונת התאוה לש"ש שאז זה דרך ישכון אור שאף ע"ז שורה אור הקדושה משא"כ להיפוך: נחמי' והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה. נתגלה לי בחלום כי איכא מצות עשה ומצות ל"ת. עשה לקיים בפועל בעובדא. ול"ת רק לנוח וזה אמרתי לשון הכפל שאנו מבקשים בתפלה לשמור ולעשות דהיינו השמירה הוא על ל"ת דאינו רק שמירה ולעשות הוא על מצות עשה דצריך עשי' וידוע דהמעשה נמשך ממדת החסד דהוא מדת יום ולכך איכא שכר על עשה ולא ענשינן אעשה. והל"ת נמשך ממדת הפחד דהוא מדת לילה ולכך ענשינן עלי'. וזה מרומז בפסוק והי' לנו הלילה מדת לילה לשמור. דהיינו ל"ת דהוא רק שמירה. ומדת היום למלאכא. (ע"כ נתגלה לי בחלום):