תפארת עוזיאל חלק ב· רבי עוזיאל מייזלש
לשבת שובה
בהפטורה שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך. הכוונה בזה ויבואר בזה גם הפסוק שתים רעות עשה אותי, עזבו מקור מים חיים לחצוב בארות בארות נשברות. ר"ל כי בהיות האדם עובר עבירה עושה שתי רעות בפעם אחד. כפשוטה העבירה עצמה. והב' שבאותו זמן שעשה העבירה אם הי' עושה באותו זמן איזה דבר קדושה והי' באותו שעה נתקרב להבורא ב"ה משא"כ עתה להיפוך וזה הוא שתים רעות עשה עמי אותי עזבו ר"ל שבאותו זמן העבירה עזבו את ה' מלעשות מצוה באותו זמן ולא די שלא עשה מצוה באותו זמן להתקרב להבורא ב"ה אלא לחצוב בארות נשברות. ר"ל העבירה עצמה הנדמה לבאר נשבר שעשה באותו זמן. רק ידוע שיש ב' מיני תשובות א' מחמת יראה ואין נעשה מהעבירות רק שגגות. והב' מאהבה ואז נעשין מהעבירות זכיות נמצא בהיות האדם עושה תשובה מאהבה אז נחשב לו גם מהעבירות כאלו באותו זמן הי' ג"כ עובד את הבורא מאחר שנחשב למצות. משא"כ בתשובה מיראה, וזה הוא שובה ישראל עד ה' אלהיך. ר"ל שיעשה תשובה מאהבה שיהא התשובה נוגעת למעלה עד מאוד ומסיק הטעם דוקא לזה כי כשלת בעונך. ר"ל שבתוך עון זה ג"כ עוד מכשול והיינו כנ"ל שמנע מעשיות מצוה באותו זמן העבירה ע"כ אם עשה תשובה מאהבה אז גם בהעבירות עבד אותו ית' ודו"ק והבן:
או יאמר שובה ישראל. ר"ת ש"י כי מי שעושה תשובה נוחל ש"י עולמות כמו כל צדיק. טעם למה כשעושין תשובה מיראה הזדונות נעשין כשגגות. משל למלך שהי' לו כת ריקים ופוחזים מיוחדת לעונש כי העם המשמשין ורואין פני המלך הי' בעלי רחמנים גדולים ולא היו יכולים לענוש כלל ולזאת הכת המענשים הי' צריך לחזוק כדי שיעשו הבריות ציווי של המלך מפני אימת הכת הזה אבל באמת הי' המלך שונא אותם שנאה מוחלטת אשר זה עם לא הי' שהמה אכזרים וגדול שכר עבדים העובדים את המלך מאהבתו אותו בעצמו מאותם שעובדים את המלך מחמת יראת עונש הכת המענשים כי עי"ז מוכרח המלך לתת שכר לכת האכזרים עד שגרמו שהמון עם יהיו יראים מפני המלך והמלך שונא באמת אותו הכת אכזרים ואין רצונו שיבוא להם שום משאת מאת פני המלך והדמיון הוא ג"כ כאן מי שעובד את הקב"ה מחמת עונש הגיהנם ממלאכי חבלה וכדומה ושב בתשובה מחטאו מחמת פחד הריקים אז מוכרח המלך ליתן להם שכר שהם גרמו ליראה אותו כמדובר. וזה לא לרצון לפניו ית' ליתן להם איזה דבר וזה ג"כ עבירה רק שאינו כ"כ כמו העבירה עצמו ודימה אותו לשגגה כי השוגג אינו כ"כ עבירה כמו המזיד ומ"מ הוא קשה לפני ה' אבל כשאדם עושה תשובה מאהבה הזדונות נעשין לו כזכיות כי כל הפעולות שהאד' עושה המחשב' שלהם הוא בא מחלק הנשמ' והוא קדוש אף כשאדם עובר חלילה איזה עבירה מ"מ הפעולה והמחשבה שלהם הוא קדוש אף כשאדם עובר רק שפעל בו דבר טמא והראי' כשאדם מת אינו יכול לעשות שום פעולה אם טוב ואם רע וכשהוא חי יש לו חשק ותאוה והוא בא מכח רוח ונשמה שבו והוא חלק אלהי ממעל והוא קדוש רק הצדיק צדקות אהב ועושה בכח המתאווה דבר קודש והרשע עושה עמו דבר טמא והוא בעצמו עבירה שטימא את חלק אלוהי הקדוש ועשה לו גוף מכוער ובחטאו עושה מלאך המשחית שהתוך ממנו קדוש והגוף הוא משחית ומחבל אבל כשעושה תשובה כראוי אז הוא הורג הגוף הטמא ונשאר הנפש הקדוש והוא המחשבה וזה נעשין לו כזכיות מכיון שהרג את הגוף:
או יאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך.
הדקדוקים ידוע מאמרם ז"ל קרי לי' מכשול דהוא שוגג וקרי לי' עון ואפשר שהנביא רוצה להכניס דבריו לנו בית ישראל שלא נאמר שחרפה ובושה לנו בית ישראל לשוב אליו יתברך על הזדונות שעשינו לכן בא בטענה כי יש מקום שגם הזדונות אינן נחשבין אלא כשוגג והיינו ע"ד מאמרם ז"ל לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא להורות תשובה ויש לדקדק למה לא קאמר הש"ס לא עשו ישראל אותו מעשה ולמה קאמר ראויים אלא י"ל דבאמת חלילה אין לומר שעשו ישראל עבירה בכוונה כדי להורות תשובה דזה הוי אחטא ואשוב אלא שהוא ית' סיבב הדבר שהוא נורא עלילה שיעשו העון וכשוגג ואונס יוחשבו בני ישראל במעשה הזה אלא דישראל לא היו ראויים שיארע להם מעשה זו כי צדיקים המה אלא שהוא ית' סיבב הדבר לעשות תשובה על כל החטאים כי הוא מתרי"ג מצות ומוטל על כל ישראל לקיים גם מצו' זו כמ"ש הרמב"ם וזה כוונת הנביא שובה ישראל ולא יהי' לכם בושה כי כשלת בעוניך פי' הגם שעשית מזיד מ"מ מכשול יחשב שמאתו ית' בא הדבר כדי שתקיים מצות תשובה (וע"ד רמז ר"ל כן בכוונת מאמרם ז"ל דפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים כי פרה אדומה רמז למצות תשובה כידוע תבוא אמו ותקנח את בנה וזה מטהר טמאים כפשטי' שהחוטא מתטהר בעשותו תשובה אבל מטמא טהורים שע"י התשוב' מוכרח שיזדמן איזה חטא גם לצדיקים שנתקיימו מצות תשובה כמדובר) וידוע מאמרם ז"ל אחד אומר כובש וא' אומר נושא ונראה הכוונה כי התשוקה למעלה מהתשובה שעושין למטה היא כי החטא נעשה בחלק אלהי ממעל דהיינו חלק מנשמת אדם למשל שעושה עבירה לתאוות נפשו והתאווה בעצמו היא רוחניות חלק נשמה כי לאחר פטירת אדם נתבטל כל חושיו ובבירור שכל התאות והתנועות והחיונות הוא מהנשמה הכל וכשאדם עושה תשובה כובש הקב"ה עון שעשה והיינו שהעבירה נעשה גוף לחלק הרוחני מהנשמה שעל ידה עשה העבירה כמו אהבה רעה או מחמת איזה נצחון רע והקב"ה כובש גוף העבירה ולא נשאר כ"א חלק הרוחני חלק אלהי ממעל וחד אמר נושא שהקב"ה מגביה למעלה החיוני מהגוף הטמא דהיינו העבירה שעשה ונתעלה החיוני למעלה ויש תענוג גדול בזה למעלה שנמצא המרגליות שנאבדה וזה שמסיים הנביא קחו עמכם דברים ושובו. פי' טענה זו תאמרו אליו ית' כל תשא עון. פי' כל עונות שעשינו לא בא כ"א מאתך שנקיים מצות תשובה ותשא העון אליך והיינו כמד"א נושא. וע"ד הכוונה שכתבתי דהוא יתברך מגביה חלק החיוני שנכנסת בעבירה ומדבק זה החלק למעלה למעלה והוא שעשוע גדול:
או יאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעווניך. הכוונה כי יש ב' תיבות לכפרת העונות. א' כפשוטו בעשותו חשובה מאהבה נהפך לזכיות. ב' באם ביישו אדם אחד נוטלין כל העבירות מהמתבייש ונותנין על המבייש והחילוק שביניהם שבעשותו תשובה אז נסתלק מכל וכל מהעבירות משא"כ מחמת ביוש שנותנין על המבייש ידוע שכל ישראל ערבין זה לזה ואז גם בהצטרף עונותיו על חבירו מגיע לו גרעון בדבר כמו החטא מחמת ערבות מאחר שכל הנשמות ערבין זה בזה אמנם דבר הערבות שתופסים אותו בעד חברו הוא שוגג כי מה חייב הוא בדבר וזה שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. ר"ל שלא יבטיחו עצמם על הביוש להיות ממריק עונותיו כי כשלת בעוניך ר"ל כי בענין זה יגיע לו מכשול מחמת ערבות ומכשול היא שוגג כנ"ל שהערבות נחשב כשוגג:
או יאמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. ע"ד שכתבתי במאמרם ז"ל בענין נושא וכובש היינו שהשי"ת מגבי' א"ע כדי שלא להסתכל במעשה התחתונים שיהי' מקום לכפר עונותיהם וא"כ ליכא שכר למצות רק החסד כביכול במקומו נשאר וזה תשא עון בעוונות תגבי' לעצמך וקח טוב ומ"מ תסתכל על הטוב ממעשינו והבן. וזה עלה אלהים וגו' למדה"ד יש עלי' ה' בקול שופר בעשית הטוב נשאר הרחמים במקומו כמקדם ולכך אנו אומרים בעת תקיעת שופר ארוממך אלהי המשפט שלזה המדה יהי' התרוממות כדי לכפר עוונות ולמ"ד כובש שפירשנו איכא יותר חיבוב בשכר המצות כיון שהוא ית' מחזיק עצמו בקטנות שלא לענוש על עבירות וא"כ הזכיות נחשבין יותר כי מי שמציית לקטן בודאי יותר חשוב ממי שמציית לגדול וזה שמאלו פי' מדה"ד המכונה בשמאל תחת לראשי השכל ע"ד החכם עיניו בראשו. פי' מדת כובש ואז וימינו תחבקני. פי' החסד מחבק אותי ביותר מחמת שהמצות נחשבין ביותר במדת כובש כמדובר למעלה ואיכא יותר חיבוק. והבן: