אור ברסלב
תפארת עוזיאל חלק א שמות › פרשת יתרו

תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש

שמות · פרשת יתרו

פרשת בשלח

כשעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמרו מה יש לבשר ודם בכאן אמר לו הקב"ה אחוז בכסאי והשב להם תשובה אמר להם כלום יש גזל בכם, כלום שנאה יש בכם, ולכאורה קשה לי באומרו אחוז בכסאי כמו בדבר גשמיות ואינו גוף כלל, ועוד בזה שהשיבם כלום יש גזל בכם גם זה אינו מובן כי מ"מ מה שייך למשה לקבל כל התורה יקבל רק הדברים שאינם שייכים למעלה והשאר ישאר למעלה כאשר אמרו תנה הודך על השמים, ענין כסא נראה שהוא דוגמת אדם שהוא עיף ומבקש מנוח לכף רגליו ויושב בעצמו על כסא כך הענין בו ית' שיש לו תענוג ונחת בעליונים כ"כ לפי שאין להם יצה"ר ואין זה חידוש מה שהם חרדים לדבריו ית' מה שא"כ לתחתונים מה שמשברים כח התאוה בשביל כבודו ית' זה מרוצה מאוד לפניו כדמיון אדם שהוא רץ לשמוע קול צפצוף עופות שמדבר בפיו ועל אדם שהוא מדבר אין חידוש לפניו מפני שדרכו בכך ובזה הוא היפוך הטבע כן הוא הענין בו ית' שבמעשינו יש לו נחת רוח ומחמת זה נקרא מעשינו ותורתינו כסא לפניו כמו שיש לאדם נחת רוח מכסא לנוח עליו כן יש לו נחת רוח ממעשינו וזה רמזו חז"ל שבקשו מלאכי השרת לדוחפו ואמר לו הקב"ה אחוז בכסא ר"ל שתהי' מראה להם שמעשיהם אף אם יעשו כתיקון כל המצות אין נחשבין לכסא ואין לו נחת רוח בכך מחמת שאין יצה"ר בכם מה שאין כן בנו אף שאנו למטה, מקבל הקב"ה תענוג ממעשינו. והשיב להם כלום יש גזל בכם, ולבאר קושית הנ"ל נראה דהנה יש ג"כ תמי' עליו ית' שציוה לנו כמה מצות שהשכל מחייב אותם ואין אדם מחמד עליה' כלל לעבור עליו אך הענין שאעפ"כ ציוה שמ"מ אף מחמת שאר המצות קונה לעצמו שלימות ותוספת קדושה והארה כדי שמכח זה אותו השלימות הוא גוררת אותנו לקיים שאר מצות כגון גזל ושאר מצות שהאדם חומד בהם לעבור עליו כמאמרם ז"ל מצוה גוררת מצוה ר"ל מחמת אותי שלימות שקנה במצוה ראשונה הוא לו לסיוע לבלתי היות לו מניעה לשאר מצות וזה הענין עצמו אפשר הוא כוונת הפסוק בתהלים ותחסרהו מעט מאלהים ר"ל שהמלאכים היו רוצים שיחסור הקב"ה מאתנו מעט ולא יתן לנו [אלא[הדבר שיצה"ר ולב האדם מתאוה אבל הקב"ה לא כן, אלא מגודל חסדו נתן לנו סיוע וחיזוק במה שהרבה לנו תורה ומצות אף שלכאורה אינם לצורך מ"מ הם פועלים התחזקות לשאר וז"ש להם משה כלום גזל יש בכם נמצא אין אתם צריכי' להתחזקות כלל שיגיע לכם משאר המצות נמצא כל התורה אצליכם שלא לצורך כלל:

בשעת נתינת התורה קטרגו המלאכים ואמרו אשר תנה הודך על השמים וקשה הא מסתמא יש להם התורה ואפשר שרצו שלא יהא התורה לבוש כלל כלבוש זה שהוא כעת להגין גם בגשמיות אלא שיתן ההוד על השמים בלבוש רוחני ולא בלבוש גשמיי וזה הלבוש גשמיי הי' מצד חסדו ית' שעי"ז גם בני אדם מקורבין אצלו ית' כי לומדים ומקיימים הגשמיות וזכין לבוא אל הפנימיות משא"כ אם לא הי' לבוש גשמיי כלל לא הי' התחלה לאדם לזכות לתורה כלל במשל החייט מקורב טפי אצל המלך משאר בני אדם מחמת שבא לעשות בגד למלך ולכך צדיק יותר חשוב ממלאך שמקיים התורה בגשמיות ג"כ והמלאך אינו מקיים רק ברוחניות:

או יאמר בשעה שהמלאכים קטרגו על נתינת התורה אמר הוא ית' למשה החזר להם תשובה כלום יש קנאה ביניכם לא תגנוב כו' נראה כוונתו שיחזיר להם איך יכולין לקיים מצות תשובה כיון שאין קנאה וגניבה ביניכם ומקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:

או יאמר המלאכים קטרגו על נתינת התורה ונראה הכוונה שהוא ית' משפיע ע"י תורתו הקדושה והתורה משפיע ע"י נשמת ישראל ורצון המלכים שלהם ינתן התורה והוא ית' לא עשה כן ולכך אין מזכירין המלאכים שמו הגדול עד לאחר שלש תיבות דהיינו שכחו ית' ינתן להם ע"י התורה ונשמות ישראל ועם כחו יתברך הוא שלש והישראל אחר שתי תיבות נגד כחו ית' והתורה הקדושה:

בגמרא דשבת פ' ר' עקיבא כשעלה משה למרום מצא להקב"ה קושר כתרים לאותיות א"ל משה אין שלום בעירך. א"ל כלום יש עבד שנותן שלום לרבו א"ל אעפ"כ ה' לך לעזרני מיד פתח משה ואתה יגדל נא כו' הדקדוקים רבו באיזה עיר ישב משה הי' לו לומר במקומך שנית מה חשובה השיב כלום יש עבד אדרבא דוקא עבד נותן שבח לאדון. שלישית מה השיב הוא ית' אעפ"כ. רביעית מה זה לעזרני ולא שלום כבתחלה. נראה דהוא ית' קושר כתרים מהתעוררות התחתונים מתפלת ישראל כידוע ועיר היינו התעוררות לשון עורי וזה שאל ית' אין שלום בעירך פי' וכי אין שלימות למעלה בהתעוררותך ומשה ה' עניו כידוע והיינו דהשיב כלום יש עבד כמאמרם ז"ל כשעושין רצונו נקראו בנים ואם לאו עבדים וא"כ אנכי עבד אין נותן שלימות לרבו משא"כ שאר הצדיקים הנקראים בנים וידוע כי אפי' בינונים מעוררים מעט מצד מעשים והשי"ת צריך לעשות גם חסד עמו מה שא"כ הצדיק שהוא מעורר הכל במעשיו והרשע אינו מעורר כלום רק הכל חסדו ית'. נמצא הבינוני כמסייע לו ית' וידוע אל תהי רשע בפני עצמך שאדם אל יחזיק עצמו רשע רק שהוא בינוני וזה השיב גם לדבריך אעפ"כ כיון שאתה בינוני הי' לך לעזרני:

עוד נרא' במאמר שהבאתי לעיל שהמלאכים קטרגו על נתינת התורה והקשה האלשיך וכי אין תורה למלאכי מעלה שקטרגו על נתינת התורה לנו. ויש לומר שרצו המלאכים בנתינת התורה להם כמונו כי ע"י מה שהוא יתברך דבר עמנו מכניס יותר כח אלהית בתורה ודברים היוצאין כו' לכן יש לנו מעלה בתורה לפעול פעולת גדולות למעלה:

במדרש מה שהוא ית' הראה כבודו לעם ישראל בסיני שלא יהא להם פתחון פה בחטא העגל לומר אלמלי ראינו אותו ית' לא חטאנו ולדעתי הוא תמוה שהוא ית' סיבב הרעה ואדרבא מוטב טפי הי' שיהא להם פ"פ וכן דקדקו המפרשים במשנה דבעשרה מאמרות ע"ש ובתוי"ט. ונראה דהעושה עבירה ומתחרט בו מוחלין לו וגם ישראל ע"י הבושה שהי' להם נתכפר קצתן ואלמלא לא ראו אותו כביכול לא היו מתביישין כ"כ דמחמת פ"פ הי' החטא נקל בעיניהם והוא ית' ידע שבין כך וב"כ יעשו מרוע לבבם והי' עונשם גדול ולכך הראה את כבודו ולא יהי' להם פ"פ ויבושו מאוד ויכופר להם מקצת נמצא שהוא ית' סיבב טובות עי"ז:

שמעתי מהרב הגאון מו"ה לוי יצחק אב"ד דק"ק זעלחאב על מאמר בשבת מאחר שבדיבור ראשון פרחה נשמתם. דיבור שני היכן קבלינהו ומשני שהחיים בטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים ע"כ. הקשה מהרש"א למא לא מקשה כפשוטו על שאנחנו בני ישראל חיים עכשיו מאחר שפרחה נשמתם כבר. ותירץ דידוע שמלאכי השרת קטרגו למעלה באומרם תנה הודך על השמים עד שהשיב להם מרע"ה כלום גזל יש ביניכם כלום שנאה יש ביניכם ועל עניו זה מקשה הגמרא מאחר שבדיבור ראשון פרחה נשמתם ואז כבר היו במדריגת מלאכים בלא גוף. דיבור שני היכי קבלוהו ר"ל קושית מה"ש שכבר לא הי' שייך תשובת מרע"ה כלום קנאה כו' מאחר שאף ישראל היו כמלאכים א"כ מאיזה הטעם יקבלו ישראל התורה ולא המלאכים ומשני שהוריד להם טל מתחיית המתים ר"ל שהי' הוא ית' משפיל ומוריד החיות הרוחני שלהם והי' החיות הקדושה במדריגה התחתונה ואז שייך שפיר תשובת מרע"ה למלאכים כלום גזל כו' מאחר שהי' הרוחניית

קדושה של ישראל למטה כמדובר ודו"ק:

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. כבר כתבתי במק"א דיש לדקדק דהי' לו לומר אשר ידבר ה' נעשה ונשמע דהוא להבא אבל דבר שעבר כבר משמע. אבל יובן ע"פ דברי של"ה דהקשה דהשי"ת נתן לנו תרי"ג מצות דהיכי אפשר דכל איש מישראל יקיים התרי"ג מצות דהא מצות פדיון הבן או למול את בנו אי אפשר אלא אם הי' לו בנים זכרים או הי' לו בן תחלה וכדומה. ותירץ דבכללות כל ישראל נתהוו כל התרי"ג. וכל ישראל כאחד נחשבין וזה עצמו מרמז המקרא כל אשר דבר ה' נעשה. פי כל התרי"ג מצות ואף שהוא באי אפשר כ"כ ע"ז אמרו נשמע. פי' ע"ד נתאספנו יחד כמו הסכת ושמע או ע"ד וישמע שאול את העם ונהי' כולנו כאיש אחד וזה כל ישראל יש להם חלק פי' ע"י כללות ישראל יש לכל אחד חלק לעוה"ב דחשיב כאילו כל אחד מקיים כל התרי"ג וזה ועמך כולם צדיקים ומלבד מה דחשוב כאילו כל אחד מקיים כל התרי"ג הי' בלתי אפשרי לבוא לעוה"ב כי השי"ת יודע סוד הדבר ובפרט דהאברים והגידין של אדם עולין כן ועי"ז פשר להנות מזיו השכינה משא"כ זולת זה. וזה רצה הקב"ה לזכות את ישראל זיכוך ונקי לפיכך הרבה להם ונתן תרי"ג וזה לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו פי' אף דאי אפשר לאחד לעשות כל התרי"ג ובלתי התרי"ג א"א לקבלת השכר כ"כ מ"מ חושב ית' מה שחבירו ישראל עושה כאלו כל אחד מישראל עושה הכל וזה פי' כמעשהו כאלו הוא עשה אף דהוא לא עשה רק חבירו. עוד תירץ השל"ה דכל המצות כלולים מתרי"ג כשאדם עוש' מצוה אחת ומכוון לכלול בה כל התרי"ג כמבואר לומר קודם כל מצוה לשם יחוד כו' וכל תרי"ג מצות התלויים בה נחשב כאלו קיים כולם. גם בזה י"ל פי' הקרא כל אשר ה' וגו' ונשמע הוא ג"כ מלשון התאספו שנאסוף את כל התרי"ג התלויים בה:

ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד. מבואר בגמרא כי הוא מלאך המות והמסטיני' עלינו חלילה לרעה ושופר הוא מלשון שפרו מעשיכם ובהיות קול השופר שפרו מעשיכם הולך מאתו ר"ל שעשינו תשובה שלימה קודם התקיעה ואז יחזיק מאוד ר"ל שקול השופר מחזיק וממצה ודחיק לקליפה הנקרא מאוד כנ"ל ואינו מניח להקליפות להרים ראש נגדנו בני ישראל אכי"ר:

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרי'. ידוע מ"ש חז"ל כי יש כת אפיקורסים האומרים מי שברא אור לא ברא חושך טוב לא רע רע לא טוב. אבל כמ"ש יש"ש הבל נפצה פיהם וכתבו ראי' מפורסמת לזה וזה הוא אם הקב"ה וב"ש עושה נס שהוא הצלה לאומה אחת ופורעניות לאומה אחרת כעין יציאת מצרים מוכרח שהוא ושמו אחד. והכל מאתו תצא ית' ויתעלה וזה אחשוב הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' כי ידוע שהיד הגדולה רמז למדת החסד ולפי כת האפיקורסים אין במדה זו מדת גבורה אבל לא כן הוא כי הכל אחדות הפשוט ומופת זה פי' כשהיו רואין מדת (החסד) שנעשה במלחמה כעין מאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים והיו רואין שמדת החסד עושה מלחמה ויאמינו כי הכל אחדות ית' כי מן הראוי ממדה זו שלא יהא פועל גבורות ואחשוב בזה מאמר הכתוב נעימות בימינך נצח כי ימין רומז ג"כ למדת החסד ונעים כשמנצח בזה המדה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו דאז יזכור האחדות וגם לכל העולם נזכה כנ"ל מחמת דהיא הצלה מפורעניות ביחד כעין יציאת מצרים והנה היראה הוא בפני הנוקם והנוטר שלא יעניש על עוברי רצונו אבל מדרך הטבע שלפני בעל החסד אין יראה אבל כשראו ישראל את תשועת הוי"ה ב"ה במצרים ואז ידעו והבינו כי הכל אחדות ואז כתיב וייראו העם את ה' כעין את אלהים שהוא רומז למדת היראה כיון שראו שהוי"ה ב"ה כולל הכל וידוע שהוי"ה רומז למדה"ר ואלהים רומז לדין וזה כוונת הפסוק אנכי ה' אני פועל רחמים עם שם הוי"ה ואלהיך פי' אני בעצמי פועל דין ג"כ והראי' לזה אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושם הי' הכל בפעם אחת רחמים ודין וזה באמת אין יכול לעשות כ"א הקב"ה בכבודו ובעצמו ולכך לא נעשה גאולת מצרים ע"י השליח הממונה להעניש ב"א כיון שהוא פועל דין אי אפשר לפעול רחמים להציל את ישראל וזה מאמרם ז"ל כיון שנתן רשות למשחית כו' משא"כ הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא קונה הכל ויכול לעשות כרצונו לפעול דין ורחמים (והבין מלת ועצמו) ומטעם זה באו שני מלאכים לסדום כי אין מלאך אחד עוש' שתי שליחות דהיינו פועל טוב ללוט ופועל רע להפוך את העיר:

לא תשא את שם אלהיך לשוא כתרגומו למגן. ע"ד מוסר להמתפלל שזוכר כמה וכמה פעמי' שמו הגדול ב"ה יראה שלא יהא בחנם אם לא יכוין כראוי ונכון עם כל החיות שלו משא"כ אם מכוין כראוי שאז מביא השפע לעולמות העליוני' ותחתוני' ועל עצמו:

זכור את יום השבת לקדשו וסמיך לי' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך לרמוז על דברי הזוהר ידוע כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליא ותניא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמההוא יומא מתברכין כל שתא יומין. וא"כ הוא כדמיון המלך שנותן קצבה לשרים שלו והם נותנים לשאר עבדים הפחותים מהם ואין מן הדרך שהמלך יתן בעצמו לעבדיו הפחותים ובגין כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא בעי לסדרא פתורא בליליא דשבתא בגין דיתברך מזוניה כל שתא יומין וזה הוא הסמיכות שתקדש את השבת כדי שתעש' כל מלאכתך בששת ימים ולזה כתב זכור פי' שתעש' את השבת משפיע כעין זכר. והבן מאמרם ז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך פי' בשעת עשיית מלאכתך עבוד ג"כ עבודה תמה להקב"ה כעין בכל דרכיך דעהו וכוונתך יהי' לש"ש עושה צדקה בכל עת וע"ז נאמר כי ה' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם כמאמרם ז"ל והיינו שיש דברים של חכמה כעין עוסק בתורה ומצות לש"ש ויש דברים של שטות כעין אכילה ושתי' שינה ושאר תענוגי עולם השפל שמוכרח לבריאות הגוף ויהי' אפילו הדברים שאתה כסיל בהם שיהיו לש"ש לחזק עבודתו ית' וזהו פי' כי ה' יהי' בכסלך בדברי' שאת' כסיל בהם כעין מו"מ שאת' כעין כסיל בשעת עסק ואכיל' ושתי' כמו בהמה כי ששת ימי' וגו' וינח ביום השביעי ע"כ ברך ה' רמז לסיום מסכתא דעביד יומא טבא לרבנן כמו שבת שהוא סיום המלאכה:

אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ופי' רש"י ז"ל דרבותינו דרשו על זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ויש להבין סמיכת הפסוק שלאחריו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ונראה ע"פ דברי החוקרים והובא באלשיך הקדוש שאינו דומ' אחד שאוהב לאחד או שאוהב לרבים כי אהבה המתחלק אינו עצום כ"כ כמו אהב' שהוא לאחד שמוסר נפשו מאוד עבור האהוב משא"כ אהבת רבים כמלך אשר לו חיל כבד אף שאוהב אותם מ"מ גם אם ימותו חציים לא ישים אל לבו כ"כ כמו שר שאין לו אלא אוהב אחד. ולכאורה הוא ית' אין יכול לאהוב אותנו כמו שאנו להבדיל אוהבים אותו ית' כי אצלנו הוא אהבת אחד משא"כ הוא ית' אוהב את הרבים את כל העובדים אותו כי לאו דוקא באהבה הוא כן אלא בכל הדברים והמדות אך זה אינו כי הוא ית' אינו כבשר ודם חלילה ואצלו ית' רבים כאחד יחשב ואוהב את הרבים כאהבת יחיד וראי' לזה ממה שהוא ית' אמר זכור ושמור בדיבור אחד אף ששנים המה ואין הפה יוכל לדבר אותו כאחד מ"מ הוא ית' עשה משנים אחד וכן מכל הדברים עושה אחד וזה כוונת הפסוק אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו' ואמר שני דיבורים כאחד כי עוז לאלהים אבל אין פינו יכול לדבר כן ועי"ז מבואר שהוא ית' בעל חסד ומשלם לאיש כמעשהו שלא כדרך הטבע של בשר ודם שאין יכול לפרוע להרבה עבדיו כפי מעשיהם שכולם אינם עובדין ואוהבין רק למלך אחד והיא אהבה עצומה דהיינו אהבת יחיד והמלך אוהב אותם אהבה מועטת אבל הוא ית"ש משלם במעשהו ממש שעל כל העולם כולו הוי ג"כ כאהבת יחיד כי עושה מרבים אחד כמו שעשה משני דברים אחד וא"ש סמיכת הקרא:

בגמרא מקשה כתיב ולך ה' החסד ומסיים כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומשמע שאינו חסד כלל רק כמעשיהם ומשני איפוך מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף נוהג בחסד. וכן איתא בגמרא כתיב רב חסד וכתיב ואמת ומשני ג"כ איפוך מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד. להבין הב' ענינים נראה לי דהנה מבואר מהמדות תחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר ולכאורה יפלא הענין עליו ית' כי לא בן אדם הוא להתנחם וכי שייך אצל הקב"ה עלה במחשבה ובודאי יודע מראשית דבר עד אחרית דבר שלא יהי' יכול העולם להתקיים במדה"ד לבד רק שהענין הוא ששניהם המה אמת בעולם כי בר"ה הוא חידוש העולם כי בתשרי נברא העולם וע"כ אז מתעורר הרצון שהי' אצלו ית' בתחילת הבריאה וע"כ אז ימי הדינים. וצריך לתשועה גדולה ועצומה ובהיות ישראל מתמידין בתשובה ובתענית ובסגופים ופועלים עם תקיעת שופר שהוא ית' מעתיק א"ע ממדרגת הדין למידת הרחמים שבה יהי' קיום העולם דהיינו החסד ונמצא יש מדות שניהם בעולם מדה"ד ומדה"ר כנ"ל וזה שקאמר איפוך מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו דהיינו מדה"ד ולבסוף שמעתיק א"ע ע"י תפלת ישראל וע"י תקיעת שופר למדה"ר ששיתף מדה זו לבריאת העולם אז ולך ה' החסד וכן הפי' בגמרא מעיקרא ואמת ולבסוף ורב חסד כנ"ל:

ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהוא ית' עשה עמנו חסד שמעשינו עושין רושם גדול למעלה וא"כ מגיע לנו שכר גדול על מעשינו הטובים הגם שאנו קרוצי חומר נמצא מיושב קושית הש"ס בסתירת הקרא דהקרא אומר שהוא ית' עושה חסד ואח"כ קאמר דאינו עושה חסד כי אם משלם לפי המעשים אבל למ"ש מיושב ודו"ק:

או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו קושית הגמרא מפורסם דאיכא סתירה מרישא לסיפ'. ונראה ע"ד מאמרם ז"ל בתענית כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקין עליו מלמעלה פירש"י מי שרואה ותיקן דרכיו מדקדקין עמו טפי ונראה הטעם כמאמרם ז"ל הפשתני הזה כשהוא מקיש על כלי שלם הוא מקיש ולא על הרע וזה לך החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו למי שדקדק במעשו ויוכל ליצא זכאי אתה מדקדק עמו ומי שאינו מדקדק גם אתה אינך מדקדק עמו אלא עושה חסד וזה כמעשהו כמעשה אדם כן המשפט:

עוד נראה בטעם שמדקדקין טפי עם הצדיק כי בבגד משי אף כתם קטן נחשב לגדול ומקלקל הבגד משא"כ בבגד צמר ופשתים וכדומה לא איכפת לן כ"כ כתם קטן וכן המדקדק במעשיו עושה לעצמו חלוק נאה ממעשיו ולכך מדקדקין עמו להסיר כל כתם משא"כ למי שאין מדקדק שאין חלוקו ממעשיו חשוב כ"כ. ועד"ז אחשוב מאמרם ז"ל חסד אמר יברא ואמת אמר אל יברא מה עשה הוא ית' השליך אמת ארצה וברא העולם בחסד כמאמרם ז"ל מתחלה עלה ברצונו לברא במה"ד ראה שאין מתקיים שיתף כו'. וכתבו המפרשים דגם המחשבה נתקיים נתקיים והיינו מה שמדקדק עם הצדיקים וזה כוונת מאמרם ז"ל במיתת ר"ע שתוק כך עלה במחשבה והש"ס בתענית דלעיל מביא הפסוק דאמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף דהכוונה כשאמת מארץ תצמח דאדם מצדיק מעשיו אז גם משמים נשקף עליו בצדק להצדיק ולדקדק עמו וזה עצמו כוונת מאמרם ז"ל שהשליך אמת ארצה דהיינו ששניהם אמת ונתקיים דהאמת נתקיים ביראים וחסד בבינונים אלא שהבריאה היה בחסד ועי"ז יש לנו ג"כ מדת החסד בקרבנו כי חיי העולם פי' מדה שמחי' את העולם שהוא ית' ברא עמה את העולם נטע בתוכנו ג"כ כי מה שיש בעולם יש בנשמה ונפש כמ"ש בספר יצירה אבל האמת לא הי' לנו כיון שהבריאה לא הי' בה ולכן השליך השי"ת גם אמת ארצה אף בלי בריאה כדי שכל מי שרוצה לילך באמת יהא לו מקים לקבל מדה זו:

או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי דרך העולם שלא ללוות לגדול סך מועט מחמת שייבוש ליגוש אותו סך מועט כידוע וא"כ אין פתחון פה לתבוע אותו ית' על שכר המעשים שהוא מועט מאד כי מה כוחנו והמלך הוא מלך גדול ונורא ובודאי עיות גדול לתבוע לו סך מועט אבל חסדו ית' שמשלם מעצמו וזה אתה תשלם מעצמך בלי תביעה:

או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ידוע מאמרם דקשיא רישא לסיפא ותירצו מתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ואח"כ ולך ה' החסד. וקשה הא לפניו ית' לא שייך תחלה וסוף כי הכל גלוי לפניו ועוד למה רוצה ליתן מתחלה כמעשהו כיון שבסוף עושה חסד בין כך וב"כ הי' לו תיכף ליתן החסד. ונראה כי אין הקב"ה כמו ב"ו שאצל בשר ודם אם אינו מעניש נקרא חסד. אבל אצלו ית' אינו כן כי מה שהוא מעניש הוא חסד כי עיקר מגמתו לתכלית האדם הוא שיחזור נשמתו אל שורשו וליהנות מזיו עידונו כביכול כמאמר רז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן כו'. וזה א"א אם עשה עבירה ודבק בעצמו זוהמת הס"א כמשל ליקוי החמה שהאורות מבטשין זה בזה ובהעונש נפרד הזוהמא כמ"ש האר"י ז"ל שחבוט הקבר הוא מלשון חבוט שמכין עד שנפרד הרע מן הטוב ובלתי עונש א"א שיפרד הזוהמא. וזה לך ה' החסד כי אתה תשלם כו' לא כבשר ודם שנקרא חסד כשאינו מעניש:

או יאמר. כי. הוא מלשון אף וגם כידוע וזה אף גם שאתה משלם לאיש כמעשהו. מ"מ הוי חסד שעי"ז זוכה הנשמה לעידון העליון וא"כ בא מתחילה העונש ואח"כ החסד שהנשמה באה לשורשה וזה מתחל' תשלם כמעשהו ואחר כך ולך ה' החסד שמתעדן בגן עדן העליון כמדובר למעלה:

או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. הכוונה הוא כי לצדיק יש תענוג גדול בעשותו אחת ממצות ה'. וזה הוא שכר מצוה מצוה ר"ל התענוג המגיע לו בעשותו המצוה ונמצא לפ"ז כבר משולם שכר המצוה בעוה"ז דהיינו התענוג ומדוע ישולם לו עוד בעוה"ב ואינו כ"א מצד החסד וזה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש וגו' כי מצד השכל אין מגיע לו כבר תשלום גמול:

או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ר"ל כי השכר להמצות מאתו ית' היא אין סוף ואין חקר כמו שהוא ית' נקרא אין סוף כך כל, דבר הניטל ממנו לברואיו הוא אין סוף ואין חקר ואם הי' נותן הוא ית' לאדם השכר כמה שהוא במהותו א"א לסובלו מריבוי הטוב אלא שמחסדו ית' שמצמצם השכר לערך הנבראים כדי שיוכלו ליהנות ממנו וזה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ר"ל שמצמצם השכר שלא להתפשט כ"כ כפי ערך המעשה וזה כמעשהו שלא להיות שכר רק לפי המעשה וכן בנידון העבירות ולהיפוך אם הוא ית' נותן עונש כפי המדה שאצלו ית' להעניש שכל מדות ית' אין להם סוף לא הי' העולם יכול לסבול רק מחסדו ית' אין מעניש רק כפי ערך העבירה:

מזבח אדמה תעשה לי. פי' שתחזיק עצמך כמו אדמה וע"ז מסיים ולא תעלה במעלות על מזבחי. פי' כשיש בדעתך שאתה בעל מעלות למדן וסופר וחכם לא תוכל לעלות אלא שתשפיל עצמך כמו אדמה כנ"ל:

לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. כי ידוע מאמרם ז"ל שג' דברים מזכירין עונותיו של אדם והאחד מהם הוא עיון תפלה שמעיין שמתפלל כראוי וזה לא תעלה במעלות. פי' בשעה שאתה עוסק במזבחי שזובח יצרו או שמוסר נפשו על קדושת ה' לא יהי' לך חשיבותך ומעלך בקרבך שאתה עוסק בעבודת קונך כראוי כי ע"ז תגלה ערותך ויהיו מזכירין למעלה עונותיך ולכך לא תעלה במעלות ולא תגלה ערותך רק תהי' שפל ואדרבא תחשוב שאתה מקצר בעבודתו ית' לפי ערך רוממותו וטובתו עליך:

או יאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. כי בכל שיר ושבח שנותנין לו ית' צריך להזכיר גם פחיתות ושפלות האדם כמו שתקנו קודם התפלה לומר מי אנכי וכן באמצע התפלה וכדומה וזה לא תעלה במעלות וגו' אשר לא תגלה ערותך שתזכיר שפלותך וזה גילוי ערוה:

תוכן העניינים

תפארת עוזיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה