תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
שמות
פרשת שמות
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' ע"ד אל תקרא שמות אלא שמות ר"ל מפני מה היה שמות מפני שהיו במצרים בטומאה גדולה וזה הבאים מצרימה והבן:
ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו. ע"ד רמז כי משה היה גלגול נח ולכך קבל מיתה על עצמו כמה פעמים עבור הצלת ישראל כדי לתקן מה שלא התפלל בדורו דור המבול כידוע. נמצא לולי המים שהי' המבול לא הי' משה חוטא בגלגול הראשון ולא הי' צריך לבא עוד פעם לעוה"ז. וזה רמז כי מן המים ע"י המים משיתיהו עוד פעם לעוה"ז:
וימת מלך מצרים. הוא השר שלהם כמ"ש הרח"ו מלך מצרים הוא השר ופרעה הוא ההדיוט שהיה לו ירידה אז ויזעקו ותעל שועתם משא"כ מקדם. שהיה לו התגברות לא עלתה שועתם כמד"א גם כי אזעק וגו':
וירבו ויעצמו במאוד מאוד. פי' במדת עניוות אשר נאמר בו מאוד מאוד הוי שפל רוח כי לזה צריך זירוז גדול ולא מדת ממוצע כמ"ש המפרשים ועי"ז ותמלא הארץ אותם כי למי שמתגאה אין אני והוא יכולין לדור בעולם כמאמר חז"ל שדוחק רגלי השכינה וארץ כינוי לשכינה:
מה שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. והיה כוונתו גם אם לא ימותו מ"מ יכניע היאור לקדושתו שהיאור היה אלהים של פרעה ואמר לי יאורי ובו היה עוסק בכשפים ולכך לא המית פרעה למשה והניח לבתו לגדל אותו כי סבר אף אם מזרע היהודים הוא לא יוכל להיות גואל שנטמא כבר ביאור כיון שהיה שם אבל יוכבד עשתה בקדושה התבת גומא והיה הפסק בין משה ליאור ולא יכלו הכשפים של פרעה ביאור לטמאות את משה חלילה ומפני זה היה צווי של פרעה להשליך כל הילוד ליאור ולא להרוג אותם לגמרי מפני טעם הנ"ל ודו"ק:
ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו יש לדקדק דכן היה לקרא לכתוב ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי ומה שכתב מפני נוגשיו לבתר שכתב שמעתי אין לו פי' גם מה שכתב כי ידעתי את מכאוביו אין לו פי' ועיין ברש"י. ונראה כי ידוע שנגזר הגלות על ארבע מאות ושלשים שנה ולאחר כלות הת' שנים הבטיח הוא ית' לאברהם לפדות אותנו אלא שאח"כ דילג הוא ית' על ההרים וגאל אותנו אחר מאתים ועשר שנים וידוע במפרשים שקושי השיעבוד הי' משלים וא"כ י"ל דמפני נוגשיו דקאמר קרא הכוונה על האבות שהמה נוגשים ע"ד לא יגוש כי קרא שמטה וגו' והיינו שלאחר כלות הת' שנה היו אבותינו אברהם יצחק יעקב נוגשים אותו ית' שיפרקנו מצרינו כפי הבטחה שהבטיח להם אבל קודם כלות הת' שנה לא היו האבות נוגשים אותו ית' כיון שעדיין לא נשלם הזמן אבל הוא ית' ראה קושי השיעבוד וידע שלא גזר על קושי שיעבוד כזה דילג על ההרים וגאל אותנו קודם הזמן שהאבות יגשו ויתבעו הגאולה. וזה כוונת הפסוק צעקתם שמעתי קודם הזמן שנוגשיהם יתבעו הגאולה. וזה מפני נוגשיו ומסיק הטעם כי ידעתי מכאוביו דהיינו קושי השיעבוד משלים לקץ. או שתיבת ידעתי הוא לשון עבר והכוונה שבעת גזירת הגלות ידעתי עד כמה תכבד עבודתם ומכאובם וכעת ראיתי שמצרים עובדי' בהם ומכאיבים להם ביותר ולכך שמעתי צעקתם והכוונה הוא אחד לכל הפירושים:
או יאמר ראה ראיתי את עני עמי וגו' קשה הכפל שלו ראה ראיתי ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. מלת ועתה אין לו פי' וכן דיקדק באור החיים. ונראה שהוא ית' חפץ בקדושת עמו ישראל שבמצרים שכחו בעבודתו. כמד"א לקחת לו גוי וגו'. הללו עע"ז כו'. וזה כפול הראי' ברוחניות וצרתם בגשמיות. וזה את עני עמי וכמאמרם ז"ל אין עני אלא בדעת. וגם צעקתם מפני נוגשיו שמעתי בגשמיות. ועוד י"ל מפני נוגשיו פי' שהמה אינם ראוים שאשמע צעקתם רק מפני נוגשיו שמעתי שגם הנוגשים המה רשעים ולמה ימשלו אלו באלו וארד להצילו מיד מצרים הוא תשועה בגשמיות ולהעלותו מן הארץ ההיא וגו' אל מקום הכנעני היינו תשועה ברוחניות שיבואו לא"י. אך ישועה זו ברוחניות לבוא למקום הקדוש יתעכב עד אחר איזה שנים אבל ועת' הנה צעקת בני ישראל (שבודאי לא היו צועקים על חסרון קדושתם כי היו חסרי שכל אלא היו צועקים על הגשמיות שמררו חייהם) וגם הלחץ אשר מצרים וגו' פי' כי עתה לא יבואו עדיין לארץ הקדוש' רק לאחר זמן יהא זה ועתה ינצלו בגשמיות. וזה ועת' לכה ואשלחך תהא אתה השליח להוציאם מיד מצרים אבל להעלותם לארץ הקדוש' יהא שליח אחר. וכיון ששמע משה שברוחניות לא יהא הוא השליח לכך אמר מי אנכי כיון שאיני כדאי להיות שלוחם ברוחניות גם בגשמיות איני כדאי ואמר לו הוא ית' שגם עתה יהי' להם תועלת ברוחניות כי יקבלו התור' וזה תעבדון את האלהים על ההר הזה (או שמשה אמר שני דברים א' מי אנכי לילך אל פרעה שנית וכי אוציא את בני ישראל שיש בהם כמה דיעות וכתות אשר לא ירצו לצאת וכמו שידוע בכל דור ודור שא"א שיסכימו כולם על דעה אחת זה אומר ככה וזה אומר ככה וכמו שאמרו זכרנו את הדגה וגו' והשיבו הוא ית' שהוא יהי' עמו אצל פרעה וגם כל ישראל יסכימו כשיאמר להם שיעבדון את אלהים על ההר שיקבלו התורה כי לעבודתו ית' יסכימו הכל וזה מעלת ישראל אף שרבו הדיעות בהם מ"מ כולם מסכימים שדבר הכרח לעבוד אותו ית'):
זה שמי לעלם. ידוע מאמרם ז"ל לעלם כתיב פי' להעלים שמו ית' שבחוץ לארץ אסור להזכיר שם הוי"ה ית' וזה כוונתו של הפסוק וזה זכרי לדור דור. פי' זה עצמו ששמי לעלם שלא לזכרו במקום טומאה הוא מביא זכרון לדור דור להוציאם מגלות כי למען שמו יעשה אף שאין בנו זכות ומעש"ט:
פקד פקדתי אתכם. כי גילה הטעם של כפל הפקידה אחד הוא אתכם הי' לקדש אתכם דהיינו למלאות החסרון שיש בעצמכם דהיינו ברוחניות כמדובר והשני בגשמיות דהיינו העשוי לכם במצרים ואפשר דלכוונה זו כתיב בפ' וארא והוצאתי אתכם והצלתי אתכם מעבודתם דקשה כיון שיוציא אותם בודאי יהי' נצולין מעבודתם ולהיפוך הי' לו לכתוב מתחלה והצלתי ואח"כ והוצאתי אבל והוצאתי כ' על גשמיות והצלתי מעבודתם הוא על הרוחניות שלא יעבדו שוב ע"ז כמו המצרים וזה מעבודתם דהיינו יראתם:
או יאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ידוע שסימן זה הי' ביד בני ישראל שהגואל צדק יאמר פקידה כפול. והקשי המפרשים הלא גם זה הגואל הי' מאומה ישראלית וגם לו נודע סימן זה וא"כ אין זה סימן כלל שגם מי שאינו גואל צדק יכול לומר סימן זה. ובמדרש סוף פ' שמות באמצע פרשה זו משמע דסימן זה לא הי' ידוע כ"א לסרח בת אשר מאבינו יעקב ומיושב זה. וגם בתחלת פ' הנ"ל כתב דלכך הוטרד משה מבית אביו כדי שאם יבא ויאמר כל המעשים שאירע לישראל שיהיו יודעין שהוא נאמן. וצ"ע כי זה ליכא למימר בסימן של פקד פקדתי. ואפשר דהסימן הי' כמ"ש המפרשים דהגואל צדק יהי' מפרש טעם. מה הצורך בשני הפקידות. ונראה דמשה רע"ה אמר הטעם כמו שהוא מפורש בקרא והיינו דאם אב אוהב את בנו בודאי נוקם את נקמתו מיד מבקשי רעת בנו מחמת אהבתו. שנית אף גם אם האב אינו אוהב את בנו מחמת שאינו הולך בדרך הישר מ"מ אם האיש הרודה את בנו הוא איש רע ובליעל מציל את בנו מחמת דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' ומהיכי תיתי תשלוט אתה על חבירך הגם שהנרדה לא טוב מ"מ הא הרודה ג"כ לא טוב מאתו. וזה הטעם הכפל פקוד לאתכם והיינו מחמת שאתם בני ישראל אהובים לי ופקדתי להושיע לכם ממצרים שהמצריים המה רשעים ולמה יהי' להם ממשלה עליכם כיון שגם המה רשעים:
במדרש ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן. אמר להם אתם למה ודבריכם למה ע"כ נראה כי כל המצוות שציווה לנו אלהים עולם אינו אלא להטיב לנו כי גדול המצווה ועושה וכמאמרם ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות והמופת ע"ז נראה שמצוותיו כביכול אינו לתועלת עצמו כמו ציווי בשר ודם כי בשר ודם זולת שיצוה אי אפשר לעשות רצונו משא"כ הקב"ה הי' באפשר שיקיים כל המצות גם אם לא יצוה אותנו כגון שלא נעשה מלאכה בשבת שיהא חלושי כח בשבת או מצות צדקה שיהא כמשתגע ושוטה שמאבד מה שנותנים לו וכדומה והיא ית' לא עשה כן אלא ציוה לנו בשביל שאנחנו נהי' עושין המצות מדעתינו כדי להטיב לנו אבל אם הי' כוונתו ית' לצורך עצמו לא הי' צריך לציווי וכ"ז הוא אצלנו עם בני ישראל משא"כ באומות וזה הי' טענות פרעה אתם למה ודבריכם למה כלומר אלמלי הוא ית' הי' רוצה שאשלח את בני ישראל לא הי' צריך לשלוחים ולציות לי אלא ליתן במחשבתי שאגרש את עם ישראל כי בודאי אין רצונו לזכות אותי במה שמצווה לי מצוות השילוח אלא ודאי ששקר הוא ואתם אומרים כן מדעתיכם מה שלא עלה במחשבת שמו ית' עוד מופת שהתורה והמצוות אינו אלא להטיב לנו ולא לתועלת עצמו ית' מדצוה דוקא לישראל אלמלי הי' להנאת עצמו יקויים ע"י מי שיקויים אלא ודאי דאם צדקת מה תתן לי ועיקר אינו אלא להטיב לנו אשר יש בנו חלק אלהי' ולא לעובדי פסל. פסל הוא לשון היתוך ונפרד כידוע. וזה רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולא לתועלת עצמו לכך הרבה להם תורה ומצוות להם דוקא לישראל ובודאי מוכח דאין התורה והמצות לתועלת עצמו אלא לתועלת ישראל ומסיים ה' חפץ למען צדקו פי' לשון צדקה שמה שרוצה להטיב לנו הוא בדרך צדקה ולכך יגדיל תורה ויאדיר:
אהיה אשר אהי' ויאמר וגו'. ביארו חז"ל שהוא ית' אמר אהי' בגלות זה ואהי' בגלות אחר ואמר משה די' לצרה בשעת'. הקושיא מבוארת וכי החכים משה יותר חלילה ונראה דידוע דקושי השיעבוד השלים והיינו שע"י הצער נתקרב הגאולה וא"כ י"ל דעדיין היו צריכין צער יותר כדי לקרב הקץ וזה הי' ע"י שהוא ית' הודיע הצער מגלות האחרון וגם זה השלים השיעבוד ומשה הי' שקול כנגד כל ישראל ובחבורתו נרפא לנו כידוע וע"י הצער של משה לבד הי' השלמת השיעבוד ולא הי' באמת כוונתו ית' אלא להודיע למשה מצער גלות האחרון ולא לישראל ולכך הסכים הקב"ה שלא יאמר לישראל כ"א אהי' כי די' לצרה בשעת' וזה הי' גם כוונתו ית' מתחל' רק למשה הוכרח להודיע כמדובר:
וישב משה וגו' ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת וגו' וקשה הא הוא ית' אמר למשה בעת שולחו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה א"כ למה שאל משה והצל לא הצלת ולא הי' לו לשאול כ"א מה הרעות להם והקשה השיעבוד יותר שגם תבן לא ינתן להם כי זה לא גילה הוא ית' למשה אבל מה שאמר והצל לא הצלת אינו מן המובן וגם שהוא כפול כיון שהרעות להם בודאי לא הציל אותם ונרא' כי מה שפרעה הקש' השיעבוד עליהם מפורש הטעם בקרא שאמר נרפים אתם נרפים וגו' וגזר שלא ליתן להם תבן ואל ישעו בדברי שקר וכ"ז גרם לפי שלא האמין שהוא ית' משלח את משה ואת אהרן וכמו שאמר לא ידעתי את ה' אבל אם האמין נהי דלא רצה לשלחם חפשי מחמת שהוא ית' חזק לבו כמו שמפורש בקרא כמה פעמים מ"מ לא הי' מקשה השיעבוד מטעם שלא ישעו בדברי שקר כיון שידע שאין זה שקר ואיתא בזוהר הקדוש שמה שפרעה אמר לא ידעתי את ה' הכוונה ששם הוי"ה ב"ה לא ידע כ"א שם אלהים שגם יוסף הצדיק ע"ה לא זכר שם הוי"ה כ"א שם אלהים באומרו אלהים יענה וגו' כי בודאי פרעה הי' חכם ומכשף גדול וידע שיש שליט רק שהכנוים לא ידע וזה גם כונת המדרש חפשתי באמתחתי וראיתי כמה אלהות ואלהי ישראל לא ראיתי הכוונה על שם הוי"ה נמצא אם משה לא זכר שם הוי"ה רק שם אלהים ידע פרעה שאין זה שקר ולא הקשה השיעבוד כמבואר. והנה הטעם שהוא ית' שלח באמת בשם הוי"ה הוא דבשם זה שודד מערכות. משא"כ בשם אלהים שהוא במערכות כי אלהי"ם בגימטריא הטב"ע ובמצרים ע"פ מערכות אין עבד נפדה לעולם כידוע וזה כוונת משרע"ה כי עיקר שאלתו הי' למה הרעות אף שאלה זו אין לה מקום כ"א על הטעם והצל לא הצלת והכל שאלה אחת. והיינו וישב משה אל הוי"ה ית' ואמר ומאז באתי לדבר בשמך פי' בשם הוי"ה הרעות לעם הזה כי פרעה לא ידע משם זה וסבר שהוא שקר ע"כ הכביד עליהם בקושי עבודה. ואתה ית' לא הי' לך לשלוח בשם זה כדי שלא תרע להם אלא הי' לך לשלוח בשם אלהים ואם. כוונתך לשדד המערכות הלא עדיין והצל לא הצלת ממילא לא הי' לך להזכיר שם זה כ"א לבסוף:
או יאמר וישב משה אל ה' ויאמר למה הרעות לעם הזה ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת וגו'. דהנה הזוהר כתב דפרעה הרשע ידע משם אלהים שקיבל מיוסף הצדיק שאמר לו בלעדי אלהים וגו' אך משם הוי"ה ב"ה לא ידע ולכך אמר פרעה מי ה' אשר אשמע וגו' ולכך אמר פרעה לנוגשים תכבד העבודה ואל ישעו בדברי שקר שהי' סובר שזה שקר שלא ידע משם הוי"ה ב"ה ואם הי' יודע משם הוי"ה ב"ה לא הי' מתריס אך קשה למה לא שלח הקב"ה את משה בשם אלהים י"ל כמו שמביא בשל"ה בשם הזוהר שכל שידוד המערכות שהי' במצרים דם ואש ממים דם ומעפר כנים וכדומה הי' משם הוי"ה ב"ה כי אלהי"ם בגימטרי הטב"ע אבל גדול הוי"ה מכל אלהים כי הוי"ה הוא נגד הטבע ומשדד המערכות ולכך שלח אותו בשם הוי"ה לשדד המערכות לעשות העשר מכות ולא בשם אלהים וזה אאידך שליחותא ששלח אותו להביא עליהם עשר מכות הוכרח לשלח בשם הוי"ה אבל בהתחלת השליחות שלא עשה שום דבר במצרים רק שאמר שלח עמי וגו' לא הוצרך לשלח בשם הוי"ה רק בשם אלהים והי' פרעה בעצמו מודה לזה השם וז"ש משה רע"ה למה הרעות לעם הזה כי פרעה אמר תכבד העבודה ולא ישעו בדברי שקר כמדובר כי מאז באתי לדבר בשמך דהוא שם הוי"ה ב"ה הרע לעם הזה ולמה לא שלחת לו בשם אלהים והי' מועיל וא"ת דלכך שלחתיך בשם הוי"ה ב"ה כדי לשדד המערכות ולזה קאמר והצל לא הצלת את עמך. ר"ל דמתחלה לא הבאת שום מכה על המצרים שיבא על ידם הצלה לישראל אלא סתם שלחת אותי והי' לך לשלוח אליו בשם אלהים:
בהפטרה ויאמר ה' אלי מה רואה ירמי' ואומר מקל שקד וגו' הטבת לראות וגו' סיר נפוח אני רואה וגו'. י"ל לרמז בזה על דברי חז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה וגו'. וזה שכיון לו ית' באומרו תיבה יתירה מה אתה רואה ירמיהו רק שכיוון בתיבת ירמיהו שהוא כמו ב' תיבות יר"ם יה"ו שבעוה"ר בעת הגלות אז אותיות יה"ו מרומם מן ה' תתאה שהיא מדת השכינה והיא בגלות ומה אתה רואה ע"ד באיזה ענין יהי' הגאולה שיתקרבו אותיות הוי"ה ב"ה ביחד ויאמר מקל שקד אני רואה לשין שקידה כפירש"י ז"ל שאני רואה שיהי' הגאולה במדריגה אחישנה כי שוקד אני על דברי לעשותו כשיהיו ישראל צדיקים אז אהי' שוקד וממהר על דברי ולהתקרב קץ הגאולה לפנים מן הדין ויאמר ה' עוד אלי מה אתה רואה עוד ואומר סיר נפוח ופניו מפני צפונה ר"ל (שיוכל) שראה עוד המדרגה לא זכו בעתה ועת הקץ צפון ונעלם מכל עין וז"ש סיר נפוח הרומז על הגלות ופניו מפני צפונה שיהא צפון ונסתר מכל עין. ויאמר ה' אלי מצפון ר"ל שהסיבה לדבר מה שראית שיהי' קץ הגאולה צפון ונעלם כלו כל הקיצין ואנחנו לא נושענו תפתח הרעה על כל יושבי הארץ ר"ל הרעה מכונה על הקליפות והיצה"ר וכשיתגברו הקליפות עליהם שיהיו כולם הולכין אחר דברי חיצוניות אז באופן זה ודאי שהטבת לראות פעם ב' שפניו מפני צפונה שיהא קץ הגאולה נסתר ולא יהי' במדרגת אחישנה כלל כי הכל תלוי במעשה התחתונים:
קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם וגו' הכוונה י"ל על ג' אופנים אופן א' שזה כבר פירשתי למעלה ע"פ רצון יריאיו יעשה שהכוונה שהצדיק לא פעל בהמצוה שלו כלום רק בהמחשבה שהי' לו לדבר מצוה אבל העשי' ממש הי' לו סיוע מאתו ית' כמאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין לו וזה שאמר קודש ישראל היינו המצות שלהם הכל לה' ית' הם המצות מחמת שסייע להם בעיקר המצוה. ראשית ר"ל המחשבה שנקרא ראשית הוא תבואתו שרק המחשבה היא שלהם לא העיקר כל אוכליו שאף כל עיקר המצוה יאשמו שמצד הדין אם הי' במדריגה גבוה היו נאשמים וחייבים להיות כל אוכליו שאף כל עיקר המצוה יהי' מצד התלהבות שלו לעבודתו ית' וזה היא כל אוכליו כי אכילה הוא מלשון שריפת אש וכאן הרמז על התלהבות היראה שראוי עלינו כ"כ עד שיגמור כל המצוה על ידינו רק שהסיבה לדבר מסיק בפסוק רעה תבוא עליהם ר"ל שאין אנחנו כ"כ במדריגה הגבוה שעדיין הרעה המכונה לקליפה תבוא עליהם שעדיין הקליפה מתחברת בנו ע"כ אין לנו רק מחשבה טובה להמצוה ולהעיקר צריכין סיוע מלמעלה מה שאין כן כשיתגבר שכלנו ולא ישלוט בנו שום חלק רע ואז גם עיקר המצוה יכונה על ידינו. אכי"ר:
אופן ב' כי הנה יש בנו שני עניני צדיקים בשני אופנים האחד צדיק מנעוריו לא ידע בשום רע בצאתו מבטן אמו וזה בודאי בלשון קודש יכונה שמעולם לא הי' בו שום חלק רע וע"ז הענין אמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו שתיכף מראשיתו דהיינו מנעוריו הוא מכונה להיות נקרא תבואתו של הקב"ה אבל כל אוכליו יאשמו מפני שיש בישראל מדריגה אחרת והוא שלא הי' צדיק מנעוריו ועשה עבירות הרבה ולעת זקנתו או באמצע ימיו מתחרט על עונותיו והתחיל להתלהב לעבודתו ית' בהשימו על לבו שכמה וכמה עבירות עשה עד עכשיו וזה הוא כל אוכליו ר"ל כנ"ל לשון התלהבות שכל התלהבות לעבודתו ית' או רק בשביל שיאשמו מתחלה ועל רוב עבירות שעשה וע"כ בא יראה וחרדה בלבו והתחיל לעשות תשובה. רעה תבוא עליהם ר"ל שזה לא יכונה להיות בשם קודש כי רעה תבוא עליהם שאפשר שעדיין יעשה עבירות מחמת שכבר טעם טעם חטא ואפשר יערב לו עדיין מתיקות העבירה ואף אפשר לא יעשה שום עבירות:
פרשת וארא
וארא אל אברהם וגו' לא נודעתי וגו'. ופירש"י בשם המדרש שלא נכרתי להם במדת טובי. והקשה רש"י מה ענין חיבור זה שאומר וגם הקימותי לכן וגו' ונראה לפרש כי אין דרש המדרש דאלו אמר הודעתי הוי משמע דהחסרון הוא מאתו ית' והאמת הוא דהוא יתברך נתגלה שמו רק אבותינו הקדושים לא רצו לחקור ולעמוד על אמיתית שמו מחמת קדושתו יתברך. וגם היה נעים ונדים ונגלו לחוץ לארץ כמו שנאמר באברהם לך לך וגו'. וגם כי ידוע שאין לומר שם המפורש כ"א בארץ ישראל לכן מפני קדושתו לא רצו לחקור אחריו (וזה הי' גם כוונת משה באומרו מה שמו מה אומר אליהם כי בחו"ל אין להזכיר שמו הגדול והשיב לו ית' אהי' אבל בשם הוי"ה כתיב זה שמי לעלם. להעלם). והוא ית' אין מקפח שכר כל ברי' כמאמר חז"ל גבי משרע"ה בזכות ויסתר זכה לקלסתר וכו'. וזה כוונת הסמיכות לא נודעתי שמחמת קדושתי ומוראי לא רצו להכיר אמיתיתו לכן גם אני עשיתי חטיבה מול חטיבה והקימותי וגו' ואזכור וגו' לכן וגו' ודו"ק:
הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. פסוק זה תמוה מאוד שמשה רבינו ע"ה נתן פתחון פה לפרעה אפיקורוס שאין כח חלילה בו ית' להציל אותנו מסקילתן ולמה רצה שפרעה ישלח אותנו אם אין בו כח חלילה להעניש אותו ואין אריך כי הקו' מובן ממילא והוא פליאה. ונראה עפמ"ש במק"א וכ"כ האלשיך בפ' דרשו כ"א אנו מורידין השפע לגלגלים גוזלין המצרים השפע מאתנו וזה הי' כוונת פרעה שיזבחו שם בארצו כדי שבכישוף יגביר על השפע והברכ' אשר יעוררו בקרבו ויגזול לעצמו. וזה הי' כוונת משרע"ה בתירוצו הן נזבח לעיניהם ולא יסקלונו מלשון מסלקין מן הדרכים פי' שבמקום הטומא' בודאי יהי' להם כח לעקם וליקח השפע מאתנו עליהם וראי' שכוונת פרעה הי' בשביל שיקח השפע שגם לבסוף אמר וברכתם גם אותי:
ושמתי פדת בין עמי ובין עמך. חסר וי"ו ואידך במסו' פדות שלח לעמו מלא וי"ו. ונראה כי הנה בהצטרף הרשע עם הצדיק אף שאינו גמור מ"מ נראה צדיק גמור נגד הרשע וגם אם הרשע אין רשע גמור מ"מ נגד הצדיק נראה כרשע גמור ובמצרים לא היו ישראל צדיקים גמורים כמו שמצינו שאמר שר של מצרים הללו עע"ז כו' אך נגד המצריים היו נראין הישראל צדיקים גמורים וזה ושמתי פדת לישראל מן הגלות בין עמי ובין עמיך ע"י הצטרפות עמי ועמך כמדובר ולכך כתיב חסר וי"ו שישראל לא הי' צדיקים אבל פדות שלח לעמו לחוד שלא בהצטרפות ברשעים הוכרח שיהיו צדיקים גמורים ולכך כתיב מלא ודו"ק:
פרשת בא
בא אל פרעה. נראה ע"ד רמז למוכיח שיוכיח שמה שאדם אינו משים על לבו לעבודתו ית' הוא מניעה מאתו ית' על מה שאין האדם ראוי לעבוד אותו. וכן מפורש בפסוק הכבד לב העם הזה ועיניו השע וגו' ואין לך התעוררות גדול מזה וכמאמרם ז"ל במי שהולך מסוכה עבור המטר. משל למלך וכו' ושפכו על פניו (וכ"כ ברעיא מהימנא על מי שנופל למחשבה זרה בתפלה שדנין את האדם למעלה וכיון שרואין שמחמת עונותיו אינו ראוי להתפלל שלחו מלמעלה לבטל מחשבותיו והחי יתן אל לבו וישוב אל ה' וירחמהו. ועד"ז נראה הטעם כמאמרם ז"ל כל יסורין שיש בהם ביטול תורה אינם יסורין של אהבה כי אלמלא רצו למעלה בתורתו בודאי לא היו מבטלין אותו ומסתמא אין תורתו נשמעת ולאדם כזה טוב מותו מחיים רק שאין לך דבר שעומד בפני תשובה). וזה רמז בפסוק אל משה שהוא המוכיח לישראל בדורו וכן בכל דור ע"ד משה שפיר קאמר בא אל פרעה פי' תבוא בתוכחה על מי שמקשה ערפו הנקרא פרעה ותאמר לו התעוררות כי אני הכבדתי את לבו מאתי ית' בא קשיות לבו כמד"א הכבד לב העם. ולב עבדיו רמז לשאר אבריו וגם לאשתו ובני ביתו שכולם ידיחו אותו מדרך אמת. למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי הכל בא מחטא העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל ואמר הוא ית' ביום פקדי ופקדתי וגו' ולמען תספר וגו' אשר התעללתי במצרים לשון מצר פי' מה שהוא ית' מונע השפע מאתנו ועי"ז התעוללו האומות בנו והכל בא מאתו ית' והוי כמו שהוא ית' התעולל בנו ואי"ה בביאת משיחנו נספר הכל בשיר ותודה וכמו שאנו מספרים יציאת מצרים וכמד"א ולא יאמר כל חי וגו' כ"א אשר העלוך מכל הארצות:
או יאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו כי אסור להסתכל בפני הרשע וכל גלות ישראל הי' ללקט ניצוץ הקדושה. וינצלו את מצרים. כמ"ש האר"י ז"ל שלקטו כל הניצוצות הקדושות משם ולכך לא תוסיפו וגו' כי אסור לילך במקום טומאה ואמר הוא ית' למשה הגם שכבר נברר כל הניצוצים. מ"מ יש שם עדיין איזה קדושה. כי אני הכבדתי את לבו. וכיון שתנועה זו בא מאתו ית' לכבד את לבו יש עדיין קדושה שם ואפשר כי זה הי' כוונת פרעה לבסוף שאמר כי ביום ראותך פני תמות שהוא תימה הלא חכם להרע הי' וכל שוטה לא יאמר כן לאחר שראה כל המופתים ובודאי חרק שן לעולם להרע למשה ולאהרן ולא יכול והאיך יתכן שבאחרונה יאמר שימית את משה אשר כל השומע ילעג עליו. ואפשר שכוונתו הי' לאחר שהבין שהוא ית' הכביד לבו וכבר קרוב שיניח את ישראל שילך הכבדות מלבו אמר שמרע"ה לא יבוא אצלו כי ימות דהיינו שיתדבק בס"א המכונה למות כי שוב אין בו ניצוץ הקדיש:
מי ומי ההולכים. פי' שזכו למדריגת הולך ואמר משה בנערינו כמד"א ומי יתן כל עם ה' נביאים וכן ראתה שפחה על הים כו'. לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשי' וגו' פני להגביר כח השכינה (וזה כי אותה):
במדרש גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות לא נעשה משלנו כלום אלא משלך ע"כ. והוא תמוה דמלשון גם אתה משמע דבני ישראל יקריבו וגם פרעה יתן ונראה לתרץ ע"ד מה שכתבתי ע"פ כל פעל ה' למענהו והקשיתי הא איתא ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות הרי דהמצות הם בשביל זיכוי הישראל ואין זה למענהו. אך ידוע דעיקר לדמות הצורה ליוצרו ונעשים כביכול כאחד וכמו שאמר עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה וא"כ הכל אחד שהוא ית' פעלו למענהו ורצה לזכות את ישראל דהכל אחד כביכול. והשתא א"ש דמתנה נקרא מי שנותן לאחר, אבל מה שהאדם בעצמו אוכל אינו נקרא מתנה וזה כוונת המדרש על לשון נתינה הנזכר שאומר גם אתה תתן שלא נעשה משלנו כלום פי' שהקרבנות שהישראל יקריבו לא יהא מכונה בלשון נתינה אלא כביכול כמו שהאדם בעצמו לוקח משלו ואוכל אבל על פרעה לחוד הוא מכונה לשון מתנה כי אחר הוא ואין לו חלק בו כביכול:
דבר נא באזני העם וגו'. ארז"ל שלא יאמר אותו צדיק כו'. ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים. הקושיא מפורסמת שגם בלי אמירת אותו צדיק ראוי שהשי"ת יקיים את הבטחתו. י"ל שכוונתו הי' כמ"ש האר"י ז"ל שילקטו כל הניצוצות קדושות שבתוך מצרים וזה ברכוש גדול. אבל אברהם אע"ה הבין כפשוטו. ולכך אמר שלא יאמר אותו צדיק:
קדש לי כל בכור וגו'. ומשרע"ה הקדים זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ולא יאכל חמץ. ונראה דהני תרתי מצות מישך שייכי אהדדי כי כמו שבתחלה אשר במצרים היינו מגושם מאוד, כמד"א לקחת לו גוי מקרב גוי, הללו עע"ז והללו כו', קידש הוא ית' אותנו במצות מצה שלא נאכל חמץ אשר היא רומז לס"א ולא נטמטם את לבנו, ואח"ז גם אם נאכל מצה לא יזיק לנו וכידוע מזוהר הקדוש, כן הוא ית' ציוה לקדש את הבכור הואיל שאדם בבחרותו רחוק מקדושתו ית' ולכך גם זרעו לא כשר כ"כ לכן צריך יותר תיקון וקידוש ואח"ז לא יזיק כ"כ גם אם לא יקדש את יתר בניו, לכן הקדים משה רע"ה מצות אכילת מצה וטעם א' לשניהם:
או יאמר שבפרשה זו נזכר הנחת תפילין כמד"א והי' לאות על ידך וגו' והוא דבר גדול כי גם הוא ית' מניח תפילין ובמצות אלו אנו מעוררים שהוא ית' משדד מערכות כי מדרך הטבע שה אחת בין הרבה זאבים אין לו קיום והוא ית' מקיים אותנו כי אנו מעוררין שידוד המערכות, ומבואר בזוהר כי לכך אנו מספרים יציאת מצרים בכל יום כדי להזכיר שידוד המערכות שנעשה כבר וככחו אז כן יעשה לנו לעתיד לבא כמד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וגם בזה יש טעם לסמיכות שני המצות וכ"ז זכינו ע"י הגלות מצרים שהי' לצרף הזוהמא, ואנו מטין שכמינו לסבול כדי שנזכה שנהי' למס עובד לו יתברך בקדושה ובטהרה ולכן הקדים להם משה זכור את יום וגו' מבית עבדים ועי"ז אתם זוכים למצות תפילין ולעשות מה שהוא ית' עושה וגם ציוה להזכיר יציאת מצרים בתפילין כדי לשדד מערכות ולקשור כוחות הטומאה וכוחות הטבע כידוע שברצועה אנו קושרים סם וכת דילי':
על מצות ומרורים יאכלוהו, כתב מתחלה מצה ואח"כ מרור, ומזה מברר בעל הגדה, מצה זו שאנו אוכלים וכו' ואח"כ מרור ודלא כי"א שגורסים להיפוך מרור קודם מצה כי גירסתינו הוא עיקר כמו דכתיב בקרא כנ"ל אף שמרור הוא זכר לגלות וימררו וגו' ומצה זכר לגאולה על שלא הספיק מ"מ יש טעם לזה כמו שכתבתי לקמן בסדר הגדה כי כשהאדם עובד עבודה אינו מרגיש כו' והוא מזוהר. ובזה מיושב גם מה דכתיב בפרשת וארא מתחלה והוצאתי אתכם ואח"כ והצלתי אתכם מעבודתם כי מתחלה כשהיו במצרים לא הרגישו כבדות הפרך כי הרגל נעשה טבע. ולזה אמר מתחלה רק והוצאתי אתכם ואח"כ אמר הבשורה והצלתי אתכם מעבודתם כי אח"כ שיצאו היו מרגישין עבודת הפרך שעבדו במצרים כנ"ל, אלא ע"ד הזוהר הנ"ל יש לדקדק דהא פסק העבודה מקדם צאתם כ"ז שהמכות היו משמשים כידוע:
ושמרתם את המצות אל תקרי המצות אלא המצוות, מצוה הבא לידך אל תחמיצנה. ונראה הטעם למה ממהרי' בעשיית המצוה כי עיקר המצוה הוא לעשות נחת רוח אליו ית' וידוע דברי הזוהר ע"פ אל יבא בכל עת אל הקודש כי אית יום ושעה ושנה דרעוא משתכח וכן להיפוך, וא"כ לכך הזהיר בעשיית המצוה דאימור ברגע זו יש יותר רצון ממה שיהי' אח"כ ואינו דומה העושה בעת רצון לעת זעם חלילה, לפני זעמו מי יעמוד, וידוע מה שנאמר במצרים ולא יכלו להתמהמה, ונראה הטעם כי ביום ראשון של יו"ט המה רחמים גדולים, ואח"ז חוזר ולכן מתחיל הספירה כאשה נדה כידוע מכתבי הרא"י ז"ל וא"כ אם לא יצאו בזה יו"ט לא היו באפשר שוב לצאת. ועיין בהאר"י ז"ל. וזה נראה פי' הפסוק ושמרתם את המצות כמאמר חז"ל מצוה הבאה לידך וכו' וע"ז נותן הקרא הטעם כי בעצם היום הזה פי' שבעצמו של יום יצאו פי' מכח קדושת היום שהוא עת רצון וזה נרמז במאמרם מלמד שלא יצאו אלא ביום הזה. פי' שהיום גרם זה. ועד"ז נראה מ"ש ויושע ה' ביום ההוא פי' שהיום גרם זה. הרי דנשתנו העתים למעל' ולכך מצו' הבאה לידך כו' כי פן כעת הוא רצון ואח"כ ישתנה אעפ"י שגם להיפוך איכא ספק מ"מ ספיקא ראוי להקדים ולא לאחר:
במדר' והוצאתי את צבאותי איני יודע אם צבאות מלאכי השרת או צבאות ישראל כשיאמר וגו' הרי יצאו כבר מלאכי השרת אלא הוא צבאות ישראל. ונרא' דודאי לשון צבאות משמע על מלאכי השרת נאמר אלא שמסופק אם קאי על מלאכי השרת שהיו בודאי עם ישראל וירדו עם יעקב כידוע או על המלאכים שנבראו על המצות של ישראל שעשאו במצרים בפרט דם פסח ומילה וזה שמסיים צבאות ישראל ונמשך סוף המאמר לתחלתו כי העושה מצוה בעת רצון בודאי המלאך הנברא ע"י המצוה הוא יותר שלם קודש ואמת:
פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה וגו'. כי קרוב הוא פי' שקרוב הוא הליכתן מיד מצרים ועדיין שקעו במצרים בטומאתן של מצרים ולא ה' להם אמונה וינחם בראותם מלחמה ואצל קריעת ים סוף נאמר ויושע ה' וגו' מיד מצרים שאז הי' לישראל תשועה מיד מצרים שלא ילכו בדרכם של מצרים אלא בדרך הקדושה. וזה וירא ישראל את מצרים מת. פי' שאז הבינו שראו שמצרים היו מתים כי הרשעים בחייהם קרוים מתים והבינו לבחור דרך הקדושה שהוא החיים מהמות והבחינה זו לא הי' כ"א על שפת הים:
ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. כי הזוהר כתב וה' הקשה את לב פרעה כי מה ששמעו שם הוי"ה ב"ה הי' מקשה לבו ונראה כי האפיקורסים אומרים שהפועל טוב אינו פועל רע. וכן כשיצאו ממצרים לא האמינו כמ"ש המגיד. ויהי בשלח פרעה את העם. פי' שמעצמן היו משלחין ועדיין הי' מרופפת בידם ואפשר כביכול ית' אין פועל טוב בעצם רק רע למצרים והיו משלחים בעצמם אבל בים שראו שנבקע הים לפני בני ישראל הרי פועל טוב ואז הי' מודים כי הוי"ה ב"ה נלחם לכם במצרים כי הוא ית' הכל יכול ואפשר מה שאמר וימרו על ים בים סוף דהיינו שישראל חשבו כשם שאנחנו עולים כך מצרים יעלו אפשר שהחטא הי' שחשבו שאינו פועל רע רק טובות ולא שניהם ביחד ולכך חשבו כשם שאנחנו עולים מצד זה כך מצרים יעלו וזה שאמרו אצל מלאכי אאע"ה אין מלאך אחד עושה שתי שליחות אע"פ שרפאל ריפא את אברהם והציל את לוט והרי שתי שליחות אלא הפי' הוא לפעול טוב ורע אבל מסוג אחד יכול לעשות הרבה ולכך. נאמר אני ולא מלאך כי השי"ת עושה ופועל הכל ביחד כי אין דומה לו:
אשירה לה' כי גאה גאה. דרשו חז"ל גאה על כל גאה כי ידוע לפני כל שבר גאון ומי שהשי"ת רוצה להפילו ולהכניעו מרומם אותם לכתחלה כמו להמן שגדלו אותו לכתחילה וכדומה כידוע א"כ כשהוא ית' גאה ומשבר לאחד אזי גאה על גאים כי מסתמא הנשבר הוא גאה שמרומם אותו לכתחילה כמדובר:
נטית ימינך תבלעמו ארץ. נחית בחסדך עם זו גאלת ע"ד שכתב בזוהר ע"פ המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ כי כאשר הולכין בדרך הישר אזי כביכול המשפילי לראות משגיח עליהם בעינא פקיחא, וח"ו להיפוך אז המגביהי לשבת ומסיר השגחתו כביכול וזה נטית ימינך כתרגומו ארימת ימינך הסרת השגחתך ולכן תבלעמו ארץ כי מפי עליון לא תצא הרעות רק שמסיר השגחתו וממילא יכלו החוטאים. נחית בחסדך. פי' שירדת בימינך רומז לחסד והיינו השפלת לראות ולהשגיח על עמך ובזה גאלת אותם וזה אצל המוני עם ולכך נאמר עם זו גאלת כי במצרים היו הללו עע"ז וגו' אבל אצל הצדיקים כל מה שהוא ית' נתעלה מקבלים יותר טובה כמו בשבת וי"ט שיש עלי' ואומרים ממקומו הוא יפן וגו' וזה באהלי צדיקים ימין ה' רוממה אף שהוא מרומם מ"מ עושה חיל. ואפשר לפרש סיפי' דקרא מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון כי ידוע שבשבת יש עליות עולמות יותר מבחול. וי"ל טעם הדבר שבחול הבני אדם במדרגה פחותה וא"א להם לקבל השפע ממדרגה גבוה ולכך גם העולמות דהמה הצינורות השפע מוכרחים לירד למטה שיוכלו הצדיקים לקבל מהם ובשבת שישראל עם קרובו המה במדרגת קדושה ביותר יש להם כח גם במדרגה גבוה ולכך יש עלי' לעולמות דלמה לא. וזה הוא מקימי מעפר דל פי' כשמקים דלים ממצות שיהיו במדריגה גבוה מאשפות ירים אביון פי' ירימו גם העולמות העליונים מאשפתו דהיינו ממדריגה התחתונה לעליונה והעולמות עליונים מכונים בשם ימין אביון והשמים ג"כ תאיבים ומשתוקקים תמיד לבוראם ע"ד עושי דברו לשמוע בקול דברו גם כשעושים דברו כבר משתוקקים לשמוע עוד בקול דברו לאיזה ציווי אבל, כשחוטאין חלילה אז המגביהי לשבת ואינם יכולים לקבל וכשהם במדריגת בינונים אז משפילי לראות כי מרום המעלות אין יכולים לקבל משא"כ כשהם במדריגת צדיקים כי מקימי מעפר דל אז יוכלו לקבל מרום המעלות וזה ירים אביון כמדובר ואפשר לומר כוונת הפסוק קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל פי', שיש שמחה לצדיקים כשימין עושה חיל והימין הוא רוממה למדריגת גבוה ועושה חיל שהאומות הרשעים אינם יכולים לקבל ממדרגה גבוה ונכלים מאליהם והצדיקים נהנים מאור הגדול:
קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. פי' שאם האדם אינו תולה צרכיו ומזונותיו בו ית' וכמ"ש במקום אחר ע"פ גול על ה' דרכך פי' שגם דרכך תגלגל עליו ית' בחשבך שאדם וחייו המה הבל אלא ההכרח לא יגונה דהיינו ההצטרכות של קיום האדם בעבודת קונו ולא לבקש בשביל עצמו כי מה יתרון לאדם וגו' וכשתגלגל דרכך עליו ית' שהכל לעבודתו אז ובטח עליו והוא יעשה וזה נקרא לחם מן השמים ובא הרמז עליו בפרשת המן יצא העם ולקטו וגו' כי לא ימנע טוב להולכים בתמים אבל מזונותיו של אדם שאינו תולה בבעליו הכל כמדובר אלא מבקש הב הב לצורך עצמו הוא קשה וצריך זכות גדול כמו קריעת ים סוף:
או יאמר קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי וכן הי' בקריעת ים סוף כמד"א וימרו על ים בים סוף שהללו אומרים נתנה ראש ולכך הי' קשה כי מדה"ד הי' מקטרג ואף עפ"כ הציל אותו וכן במזונות להחוטאים הוא קשה משא"כ לצדיקים:
כל המחלה אשר שמתי וגו'. לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. מדקדקין המפרשים כיון דלא ישים עליו מכה מה רפואה צריך. וי"ל דאיתא במדרש דתשעים ותשעה בעין הרע ואחד בידי שמים וה"נ במחלה יש ע"פ דרך הטבע ויש בידי שמים וזה לא אשים עליך דהיינו בידי שמים ואף אם יבא עליך בדרך הטבע אני רופאך או כי היסורים הם רפואה לנשמה וזה לא אשים עליך ונשמתך כי אני רופאך גם בלי יסורים:
פרשת יתרו
כשעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמרו מה יש לבשר ודם בכאן אמר לו הקב"ה אחוז בכסאי והשב להם תשובה אמר להם כלום יש גזל בכם, כלום שנאה יש בכם, ולכאורה קשה לי באומרו אחוז בכסאי כמו בדבר גשמיות ואינו גוף כלל, ועוד בזה שהשיבם כלום יש גזל בכם גם זה אינו מובן כי מ"מ מה שייך למשה לקבל כל התורה יקבל רק הדברים שאינם שייכים למעלה והשאר ישאר למעלה כאשר אמרו תנה הודך על השמים, ענין כסא נראה שהוא דוגמת אדם שהוא עיף ומבקש מנוח לכף רגליו ויושב בעצמו על כסא כך הענין בו ית' שיש לו תענוג ונחת בעליונים כ"כ לפי שאין להם יצה"ר ואין זה חידוש מה שהם חרדים לדבריו ית' מה שא"כ לתחתונים מה שמשברים כח התאוה בשביל כבודו ית' זה מרוצה מאוד לפניו כדמיון אדם שהוא רץ לשמוע קול צפצוף עופות שמדבר בפיו ועל אדם שהוא מדבר אין חידוש לפניו מפני שדרכו בכך ובזה הוא היפוך הטבע כן הוא הענין בו ית' שבמעשינו יש לו נחת רוח ומחמת זה נקרא מעשינו ותורתינו כסא לפניו כמו שיש לאדם נחת רוח מכסא לנוח עליו כן יש לו נחת רוח ממעשינו וזה רמזו חז"ל שבקשו מלאכי השרת לדוחפו ואמר לו הקב"ה אחוז בכסא ר"ל שתהי' מראה להם שמעשיהם אף אם יעשו כתיקון כל המצות אין נחשבין לכסא ואין לו נחת רוח בכך מחמת שאין יצה"ר בכם מה שאין כן בנו אף שאנו למטה, מקבל הקב"ה תענוג ממעשינו. והשיב להם כלום יש גזל בכם, ולבאר קושית הנ"ל נראה דהנה יש ג"כ תמי' עליו ית' שציוה לנו כמה מצות שהשכל מחייב אותם ואין אדם מחמד עליה' כלל לעבור עליו אך הענין שאעפ"כ ציוה שמ"מ אף מחמת שאר המצות קונה לעצמו שלימות ותוספת קדושה והארה כדי שמכח זה אותו השלימות הוא גוררת אותנו לקיים שאר מצות כגון גזל ושאר מצות שהאדם חומד בהם לעבור עליו כמאמרם ז"ל מצוה גוררת מצוה ר"ל מחמת אותי שלימות שקנה במצוה ראשונה הוא לו לסיוע לבלתי היות לו מניעה לשאר מצות וזה הענין עצמו אפשר הוא כוונת הפסוק בתהלים ותחסרהו מעט מאלהים ר"ל שהמלאכים היו רוצים שיחסור הקב"ה מאתנו מעט ולא יתן לנו [אלא[הדבר שיצה"ר ולב האדם מתאוה אבל הקב"ה לא כן, אלא מגודל חסדו נתן לנו סיוע וחיזוק במה שהרבה לנו תורה ומצות אף שלכאורה אינם לצורך מ"מ הם פועלים התחזקות לשאר וז"ש להם משה כלום גזל יש בכם נמצא אין אתם צריכי' להתחזקות כלל שיגיע לכם משאר המצות נמצא כל התורה אצליכם שלא לצורך כלל:
בשעת נתינת התורה קטרגו המלאכים ואמרו אשר תנה הודך על השמים וקשה הא מסתמא יש להם התורה ואפשר שרצו שלא יהא התורה לבוש כלל כלבוש זה שהוא כעת להגין גם בגשמיות אלא שיתן ההוד על השמים בלבוש רוחני ולא בלבוש גשמיי וזה הלבוש גשמיי הי' מצד חסדו ית' שעי"ז גם בני אדם מקורבין אצלו ית' כי לומדים ומקיימים הגשמיות וזכין לבוא אל הפנימיות משא"כ אם לא הי' לבוש גשמיי כלל לא הי' התחלה לאדם לזכות לתורה כלל במשל החייט מקורב טפי אצל המלך משאר בני אדם מחמת שבא לעשות בגד למלך ולכך צדיק יותר חשוב ממלאך שמקיים התורה בגשמיות ג"כ והמלאך אינו מקיים רק ברוחניות:
או יאמר בשעה שהמלאכים קטרגו על נתינת התורה אמר הוא ית' למשה החזר להם תשובה כלום יש קנאה ביניכם לא תגנוב כו' נראה כוונתו שיחזיר להם איך יכולין לקיים מצות תשובה כיון שאין קנאה וגניבה ביניכם ומקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:
או יאמר המלאכים קטרגו על נתינת התורה ונראה הכוונה שהוא ית' משפיע ע"י תורתו הקדושה והתורה משפיע ע"י נשמת ישראל ורצון המלכים שלהם ינתן התורה והוא ית' לא עשה כן ולכך אין מזכירין המלאכים שמו הגדול עד לאחר שלש תיבות דהיינו שכחו ית' ינתן להם ע"י התורה ונשמות ישראל ועם כחו יתברך הוא שלש והישראל אחר שתי תיבות נגד כחו ית' והתורה הקדושה:
בגמרא דשבת פ' ר' עקיבא כשעלה משה למרום מצא להקב"ה קושר כתרים לאותיות א"ל משה אין שלום בעירך. א"ל כלום יש עבד שנותן שלום לרבו א"ל אעפ"כ ה' לך לעזרני מיד פתח משה ואתה יגדל נא כו' הדקדוקים רבו באיזה עיר ישב משה הי' לו לומר במקומך שנית מה חשובה השיב כלום יש עבד אדרבא דוקא עבד נותן שבח לאדון. שלישית מה השיב הוא ית' אעפ"כ. רביעית מה זה לעזרני ולא שלום כבתחלה. נראה דהוא ית' קושר כתרים מהתעוררות התחתונים מתפלת ישראל כידוע ועיר היינו התעוררות לשון עורי וזה שאל ית' אין שלום בעירך פי' וכי אין שלימות למעלה בהתעוררותך ומשה ה' עניו כידוע והיינו דהשיב כלום יש עבד כמאמרם ז"ל כשעושין רצונו נקראו בנים ואם לאו עבדים וא"כ אנכי עבד אין נותן שלימות לרבו משא"כ שאר הצדיקים הנקראים בנים וידוע כי אפי' בינונים מעוררים מעט מצד מעשים והשי"ת צריך לעשות גם חסד עמו מה שא"כ הצדיק שהוא מעורר הכל במעשיו והרשע אינו מעורר כלום רק הכל חסדו ית'. נמצא הבינוני כמסייע לו ית' וידוע אל תהי רשע בפני עצמך שאדם אל יחזיק עצמו רשע רק שהוא בינוני וזה השיב גם לדבריך אעפ"כ כיון שאתה בינוני הי' לך לעזרני:
עוד נרא' במאמר שהבאתי לעיל שהמלאכים קטרגו על נתינת התורה והקשה האלשיך וכי אין תורה למלאכי מעלה שקטרגו על נתינת התורה לנו. ויש לומר שרצו המלאכים בנתינת התורה להם כמונו כי ע"י מה שהוא יתברך דבר עמנו מכניס יותר כח אלהית בתורה ודברים היוצאין כו' לכן יש לנו מעלה בתורה לפעול פעולת גדולות למעלה:
במדרש מה שהוא ית' הראה כבודו לעם ישראל בסיני שלא יהא להם פתחון פה בחטא העגל לומר אלמלי ראינו אותו ית' לא חטאנו ולדעתי הוא תמוה שהוא ית' סיבב הרעה ואדרבא מוטב טפי הי' שיהא להם פ"פ וכן דקדקו המפרשים במשנה דבעשרה מאמרות ע"ש ובתוי"ט. ונראה דהעושה עבירה ומתחרט בו מוחלין לו וגם ישראל ע"י הבושה שהי' להם נתכפר קצתן ואלמלא לא ראו אותו כביכול לא היו מתביישין כ"כ דמחמת פ"פ הי' החטא נקל בעיניהם והוא ית' ידע שבין כך וב"כ יעשו מרוע לבבם והי' עונשם גדול ולכך הראה את כבודו ולא יהי' להם פ"פ ויבושו מאוד ויכופר להם מקצת נמצא שהוא ית' סיבב טובות עי"ז:
שמעתי מהרב הגאון מו"ה לוי יצחק אב"ד דק"ק זעלחאב על מאמר בשבת מאחר שבדיבור ראשון פרחה נשמתם. דיבור שני היכן קבלינהו ומשני שהחיים בטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים ע"כ. הקשה מהרש"א למא לא מקשה כפשוטו על שאנחנו בני ישראל חיים עכשיו מאחר שפרחה נשמתם כבר. ותירץ דידוע שמלאכי השרת קטרגו למעלה באומרם תנה הודך על השמים עד שהשיב להם מרע"ה כלום גזל יש ביניכם כלום שנאה יש ביניכם ועל עניו זה מקשה הגמרא מאחר שבדיבור ראשון פרחה נשמתם ואז כבר היו במדריגת מלאכים בלא גוף. דיבור שני היכי קבלוהו ר"ל קושית מה"ש שכבר לא הי' שייך תשובת מרע"ה כלום קנאה כו' מאחר שאף ישראל היו כמלאכים א"כ מאיזה הטעם יקבלו ישראל התורה ולא המלאכים ומשני שהוריד להם טל מתחיית המתים ר"ל שהי' הוא ית' משפיל ומוריד החיות הרוחני שלהם והי' החיות הקדושה במדריגה התחתונה ואז שייך שפיר תשובת מרע"ה למלאכים כלום גזל כו' מאחר שהי' הרוחניית
קדושה של ישראל למטה כמדובר ודו"ק:
כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. כבר כתבתי במק"א דיש לדקדק דהי' לו לומר אשר ידבר ה' נעשה ונשמע דהוא להבא אבל דבר שעבר כבר משמע. אבל יובן ע"פ דברי של"ה דהקשה דהשי"ת נתן לנו תרי"ג מצות דהיכי אפשר דכל איש מישראל יקיים התרי"ג מצות דהא מצות פדיון הבן או למול את בנו אי אפשר אלא אם הי' לו בנים זכרים או הי' לו בן תחלה וכדומה. ותירץ דבכללות כל ישראל נתהוו כל התרי"ג. וכל ישראל כאחד נחשבין וזה עצמו מרמז המקרא כל אשר דבר ה' נעשה. פי כל התרי"ג מצות ואף שהוא באי אפשר כ"כ ע"ז אמרו נשמע. פי' ע"ד נתאספנו יחד כמו הסכת ושמע או ע"ד וישמע שאול את העם ונהי' כולנו כאיש אחד וזה כל ישראל יש להם חלק פי' ע"י כללות ישראל יש לכל אחד חלק לעוה"ב דחשיב כאילו כל אחד מקיים כל התרי"ג וזה ועמך כולם צדיקים ומלבד מה דחשוב כאילו כל אחד מקיים כל התרי"ג הי' בלתי אפשרי לבוא לעוה"ב כי השי"ת יודע סוד הדבר ובפרט דהאברים והגידין של אדם עולין כן ועי"ז פשר להנות מזיו השכינה משא"כ זולת זה. וזה רצה הקב"ה לזכות את ישראל זיכוך ונקי לפיכך הרבה להם ונתן תרי"ג וזה לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו פי' אף דאי אפשר לאחד לעשות כל התרי"ג ובלתי התרי"ג א"א לקבלת השכר כ"כ מ"מ חושב ית' מה שחבירו ישראל עושה כאלו כל אחד מישראל עושה הכל וזה פי' כמעשהו כאלו הוא עשה אף דהוא לא עשה רק חבירו. עוד תירץ השל"ה דכל המצות כלולים מתרי"ג כשאדם עוש' מצוה אחת ומכוון לכלול בה כל התרי"ג כמבואר לומר קודם כל מצוה לשם יחוד כו' וכל תרי"ג מצות התלויים בה נחשב כאלו קיים כולם. גם בזה י"ל פי' הקרא כל אשר ה' וגו' ונשמע הוא ג"כ מלשון התאספו שנאסוף את כל התרי"ג התלויים בה:
ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד. מבואר בגמרא כי הוא מלאך המות והמסטיני' עלינו חלילה לרעה ושופר הוא מלשון שפרו מעשיכם ובהיות קול השופר שפרו מעשיכם הולך מאתו ר"ל שעשינו תשובה שלימה קודם התקיעה ואז יחזיק מאוד ר"ל שקול השופר מחזיק וממצה ודחיק לקליפה הנקרא מאוד כנ"ל ואינו מניח להקליפות להרים ראש נגדנו בני ישראל אכי"ר:
אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרי'. ידוע מ"ש חז"ל כי יש כת אפיקורסים האומרים מי שברא אור לא ברא חושך טוב לא רע רע לא טוב. אבל כמ"ש יש"ש הבל נפצה פיהם וכתבו ראי' מפורסמת לזה וזה הוא אם הקב"ה וב"ש עושה נס שהוא הצלה לאומה אחת ופורעניות לאומה אחרת כעין יציאת מצרים מוכרח שהוא ושמו אחד. והכל מאתו תצא ית' ויתעלה וזה אחשוב הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' כי ידוע שהיד הגדולה רמז למדת החסד ולפי כת האפיקורסים אין במדה זו מדת גבורה אבל לא כן הוא כי הכל אחדות הפשוט ומופת זה פי' כשהיו רואין מדת (החסד) שנעשה במלחמה כעין מאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים והיו רואין שמדת החסד עושה מלחמה ויאמינו כי הכל אחדות ית' כי מן הראוי ממדה זו שלא יהא פועל גבורות ואחשוב בזה מאמר הכתוב נעימות בימינך נצח כי ימין רומז ג"כ למדת החסד ונעים כשמנצח בזה המדה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו דאז יזכור האחדות וגם לכל העולם נזכה כנ"ל מחמת דהיא הצלה מפורעניות ביחד כעין יציאת מצרים והנה היראה הוא בפני הנוקם והנוטר שלא יעניש על עוברי רצונו אבל מדרך הטבע שלפני בעל החסד אין יראה אבל כשראו ישראל את תשועת הוי"ה ב"ה במצרים ואז ידעו והבינו כי הכל אחדות ואז כתיב וייראו העם את ה' כעין את אלהים שהוא רומז למדת היראה כיון שראו שהוי"ה ב"ה כולל הכל וידוע שהוי"ה רומז למדה"ר ואלהים רומז לדין וזה כוונת הפסוק אנכי ה' אני פועל רחמים עם שם הוי"ה ואלהיך פי' אני בעצמי פועל דין ג"כ והראי' לזה אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושם הי' הכל בפעם אחת רחמים ודין וזה באמת אין יכול לעשות כ"א הקב"ה בכבודו ובעצמו ולכך לא נעשה גאולת מצרים ע"י השליח הממונה להעניש ב"א כיון שהוא פועל דין אי אפשר לפעול רחמים להציל את ישראל וזה מאמרם ז"ל כיון שנתן רשות למשחית כו' משא"כ הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא קונה הכל ויכול לעשות כרצונו לפעול דין ורחמים (והבין מלת ועצמו) ומטעם זה באו שני מלאכים לסדום כי אין מלאך אחד עוש' שתי שליחות דהיינו פועל טוב ללוט ופועל רע להפוך את העיר:
לא תשא את שם אלהיך לשוא כתרגומו למגן. ע"ד מוסר להמתפלל שזוכר כמה וכמה פעמי' שמו הגדול ב"ה יראה שלא יהא בחנם אם לא יכוין כראוי ונכון עם כל החיות שלו משא"כ אם מכוין כראוי שאז מביא השפע לעולמות העליוני' ותחתוני' ועל עצמו:
זכור את יום השבת לקדשו וסמיך לי' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך לרמוז על דברי הזוהר ידוע כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליא ותניא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמההוא יומא מתברכין כל שתא יומין. וא"כ הוא כדמיון המלך שנותן קצבה לשרים שלו והם נותנים לשאר עבדים הפחותים מהם ואין מן הדרך שהמלך יתן בעצמו לעבדיו הפחותים ובגין כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא בעי לסדרא פתורא בליליא דשבתא בגין דיתברך מזוניה כל שתא יומין וזה הוא הסמיכות שתקדש את השבת כדי שתעש' כל מלאכתך בששת ימים ולזה כתב זכור פי' שתעש' את השבת משפיע כעין זכר. והבן מאמרם ז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך פי' בשעת עשיית מלאכתך עבוד ג"כ עבודה תמה להקב"ה כעין בכל דרכיך דעהו וכוונתך יהי' לש"ש עושה צדקה בכל עת וע"ז נאמר כי ה' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם כמאמרם ז"ל והיינו שיש דברים של חכמה כעין עוסק בתורה ומצות לש"ש ויש דברים של שטות כעין אכילה ושתי' שינה ושאר תענוגי עולם השפל שמוכרח לבריאות הגוף ויהי' אפילו הדברים שאתה כסיל בהם שיהיו לש"ש לחזק עבודתו ית' וזהו פי' כי ה' יהי' בכסלך בדברי' שאת' כסיל בהם כעין מו"מ שאת' כעין כסיל בשעת עסק ואכיל' ושתי' כמו בהמה כי ששת ימי' וגו' וינח ביום השביעי ע"כ ברך ה' רמז לסיום מסכתא דעביד יומא טבא לרבנן כמו שבת שהוא סיום המלאכה:
אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ופי' רש"י ז"ל דרבותינו דרשו על זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ויש להבין סמיכת הפסוק שלאחריו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ונראה ע"פ דברי החוקרים והובא באלשיך הקדוש שאינו דומ' אחד שאוהב לאחד או שאוהב לרבים כי אהבה המתחלק אינו עצום כ"כ כמו אהב' שהוא לאחד שמוסר נפשו מאוד עבור האהוב משא"כ אהבת רבים כמלך אשר לו חיל כבד אף שאוהב אותם מ"מ גם אם ימותו חציים לא ישים אל לבו כ"כ כמו שר שאין לו אלא אוהב אחד. ולכאורה הוא ית' אין יכול לאהוב אותנו כמו שאנו להבדיל אוהבים אותו ית' כי אצלנו הוא אהבת אחד משא"כ הוא ית' אוהב את הרבים את כל העובדים אותו כי לאו דוקא באהבה הוא כן אלא בכל הדברים והמדות אך זה אינו כי הוא ית' אינו כבשר ודם חלילה ואצלו ית' רבים כאחד יחשב ואוהב את הרבים כאהבת יחיד וראי' לזה ממה שהוא ית' אמר זכור ושמור בדיבור אחד אף ששנים המה ואין הפה יוכל לדבר אותו כאחד מ"מ הוא ית' עשה משנים אחד וכן מכל הדברים עושה אחד וזה כוונת הפסוק אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו' ואמר שני דיבורים כאחד כי עוז לאלהים אבל אין פינו יכול לדבר כן ועי"ז מבואר שהוא ית' בעל חסד ומשלם לאיש כמעשהו שלא כדרך הטבע של בשר ודם שאין יכול לפרוע להרבה עבדיו כפי מעשיהם שכולם אינם עובדין ואוהבין רק למלך אחד והיא אהבה עצומה דהיינו אהבת יחיד והמלך אוהב אותם אהבה מועטת אבל הוא ית"ש משלם במעשהו ממש שעל כל העולם כולו הוי ג"כ כאהבת יחיד כי עושה מרבים אחד כמו שעשה משני דברים אחד וא"ש סמיכת הקרא:
בגמרא מקשה כתיב ולך ה' החסד ומסיים כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומשמע שאינו חסד כלל רק כמעשיהם ומשני איפוך מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף נוהג בחסד. וכן איתא בגמרא כתיב רב חסד וכתיב ואמת ומשני ג"כ איפוך מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד. להבין הב' ענינים נראה לי דהנה מבואר מהמדות תחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר ולכאורה יפלא הענין עליו ית' כי לא בן אדם הוא להתנחם וכי שייך אצל הקב"ה עלה במחשבה ובודאי יודע מראשית דבר עד אחרית דבר שלא יהי' יכול העולם להתקיים במדה"ד לבד רק שהענין הוא ששניהם המה אמת בעולם כי בר"ה הוא חידוש העולם כי בתשרי נברא העולם וע"כ אז מתעורר הרצון שהי' אצלו ית' בתחילת הבריאה וע"כ אז ימי הדינים. וצריך לתשועה גדולה ועצומה ובהיות ישראל מתמידין בתשובה ובתענית ובסגופים ופועלים עם תקיעת שופר שהוא ית' מעתיק א"ע ממדרגת הדין למידת הרחמים שבה יהי' קיום העולם דהיינו החסד ונמצא יש מדות שניהם בעולם מדה"ד ומדה"ר כנ"ל וזה שקאמר איפוך מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו דהיינו מדה"ד ולבסוף שמעתיק א"ע ע"י תפלת ישראל וע"י תקיעת שופר למדה"ר ששיתף מדה זו לבריאת העולם אז ולך ה' החסד וכן הפי' בגמרא מעיקרא ואמת ולבסוף ורב חסד כנ"ל:
ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהוא ית' עשה עמנו חסד שמעשינו עושין רושם גדול למעלה וא"כ מגיע לנו שכר גדול על מעשינו הטובים הגם שאנו קרוצי חומר נמצא מיושב קושית הש"ס בסתירת הקרא דהקרא אומר שהוא ית' עושה חסד ואח"כ קאמר דאינו עושה חסד כי אם משלם לפי המעשים אבל למ"ש מיושב ודו"ק:
או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו קושית הגמרא מפורסם דאיכא סתירה מרישא לסיפ'. ונראה ע"ד מאמרם ז"ל בתענית כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקין עליו מלמעלה פירש"י מי שרואה ותיקן דרכיו מדקדקין עמו טפי ונראה הטעם כמאמרם ז"ל הפשתני הזה כשהוא מקיש על כלי שלם הוא מקיש ולא על הרע וזה לך החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו למי שדקדק במעשו ויוכל ליצא זכאי אתה מדקדק עמו ומי שאינו מדקדק גם אתה אינך מדקדק עמו אלא עושה חסד וזה כמעשהו כמעשה אדם כן המשפט:
עוד נראה בטעם שמדקדקין טפי עם הצדיק כי בבגד משי אף כתם קטן נחשב לגדול ומקלקל הבגד משא"כ בבגד צמר ופשתים וכדומה לא איכפת לן כ"כ כתם קטן וכן המדקדק במעשיו עושה לעצמו חלוק נאה ממעשיו ולכך מדקדקין עמו להסיר כל כתם משא"כ למי שאין מדקדק שאין חלוקו ממעשיו חשוב כ"כ. ועד"ז אחשוב מאמרם ז"ל חסד אמר יברא ואמת אמר אל יברא מה עשה הוא ית' השליך אמת ארצה וברא העולם בחסד כמאמרם ז"ל מתחלה עלה ברצונו לברא במה"ד ראה שאין מתקיים שיתף כו'. וכתבו המפרשים דגם המחשבה נתקיים נתקיים והיינו מה שמדקדק עם הצדיקים וזה כוונת מאמרם ז"ל במיתת ר"ע שתוק כך עלה במחשבה והש"ס בתענית דלעיל מביא הפסוק דאמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף דהכוונה כשאמת מארץ תצמח דאדם מצדיק מעשיו אז גם משמים נשקף עליו בצדק להצדיק ולדקדק עמו וזה עצמו כוונת מאמרם ז"ל שהשליך אמת ארצה דהיינו ששניהם אמת ונתקיים דהאמת נתקיים ביראים וחסד בבינונים אלא שהבריאה היה בחסד ועי"ז יש לנו ג"כ מדת החסד בקרבנו כי חיי העולם פי' מדה שמחי' את העולם שהוא ית' ברא עמה את העולם נטע בתוכנו ג"כ כי מה שיש בעולם יש בנשמה ונפש כמ"ש בספר יצירה אבל האמת לא הי' לנו כיון שהבריאה לא הי' בה ולכן השליך השי"ת גם אמת ארצה אף בלי בריאה כדי שכל מי שרוצה לילך באמת יהא לו מקים לקבל מדה זו:
או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי דרך העולם שלא ללוות לגדול סך מועט מחמת שייבוש ליגוש אותו סך מועט כידוע וא"כ אין פתחון פה לתבוע אותו ית' על שכר המעשים שהוא מועט מאד כי מה כוחנו והמלך הוא מלך גדול ונורא ובודאי עיות גדול לתבוע לו סך מועט אבל חסדו ית' שמשלם מעצמו וזה אתה תשלם מעצמך בלי תביעה:
או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ידוע מאמרם דקשיא רישא לסיפא ותירצו מתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ואח"כ ולך ה' החסד. וקשה הא לפניו ית' לא שייך תחלה וסוף כי הכל גלוי לפניו ועוד למה רוצה ליתן מתחלה כמעשהו כיון שבסוף עושה חסד בין כך וב"כ הי' לו תיכף ליתן החסד. ונראה כי אין הקב"ה כמו ב"ו שאצל בשר ודם אם אינו מעניש נקרא חסד. אבל אצלו ית' אינו כן כי מה שהוא מעניש הוא חסד כי עיקר מגמתו לתכלית האדם הוא שיחזור נשמתו אל שורשו וליהנות מזיו עידונו כביכול כמאמר רז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן כו'. וזה א"א אם עשה עבירה ודבק בעצמו זוהמת הס"א כמשל ליקוי החמה שהאורות מבטשין זה בזה ובהעונש נפרד הזוהמא כמ"ש האר"י ז"ל שחבוט הקבר הוא מלשון חבוט שמכין עד שנפרד הרע מן הטוב ובלתי עונש א"א שיפרד הזוהמא. וזה לך ה' החסד כי אתה תשלם כו' לא כבשר ודם שנקרא חסד כשאינו מעניש:
או יאמר. כי. הוא מלשון אף וגם כידוע וזה אף גם שאתה משלם לאיש כמעשהו. מ"מ הוי חסד שעי"ז זוכה הנשמה לעידון העליון וא"כ בא מתחילה העונש ואח"כ החסד שהנשמה באה לשורשה וזה מתחל' תשלם כמעשהו ואחר כך ולך ה' החסד שמתעדן בגן עדן העליון כמדובר למעלה:
או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. הכוונה הוא כי לצדיק יש תענוג גדול בעשותו אחת ממצות ה'. וזה הוא שכר מצוה מצוה ר"ל התענוג המגיע לו בעשותו המצוה ונמצא לפ"ז כבר משולם שכר המצוה בעוה"ז דהיינו התענוג ומדוע ישולם לו עוד בעוה"ב ואינו כ"א מצד החסד וזה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש וגו' כי מצד השכל אין מגיע לו כבר תשלום גמול:
או יאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ר"ל כי השכר להמצות מאתו ית' היא אין סוף ואין חקר כמו שהוא ית' נקרא אין סוף כך כל, דבר הניטל ממנו לברואיו הוא אין סוף ואין חקר ואם הי' נותן הוא ית' לאדם השכר כמה שהוא במהותו א"א לסובלו מריבוי הטוב אלא שמחסדו ית' שמצמצם השכר לערך הנבראים כדי שיוכלו ליהנות ממנו וזה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ר"ל שמצמצם השכר שלא להתפשט כ"כ כפי ערך המעשה וזה כמעשהו שלא להיות שכר רק לפי המעשה וכן בנידון העבירות ולהיפוך אם הוא ית' נותן עונש כפי המדה שאצלו ית' להעניש שכל מדות ית' אין להם סוף לא הי' העולם יכול לסבול רק מחסדו ית' אין מעניש רק כפי ערך העבירה:
מזבח אדמה תעשה לי. פי' שתחזיק עצמך כמו אדמה וע"ז מסיים ולא תעלה במעלות על מזבחי. פי' כשיש בדעתך שאתה בעל מעלות למדן וסופר וחכם לא תוכל לעלות אלא שתשפיל עצמך כמו אדמה כנ"ל:
לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. כי ידוע מאמרם ז"ל שג' דברים מזכירין עונותיו של אדם והאחד מהם הוא עיון תפלה שמעיין שמתפלל כראוי וזה לא תעלה במעלות. פי' בשעה שאתה עוסק במזבחי שזובח יצרו או שמוסר נפשו על קדושת ה' לא יהי' לך חשיבותך ומעלך בקרבך שאתה עוסק בעבודת קונך כראוי כי ע"ז תגלה ערותך ויהיו מזכירין למעלה עונותיך ולכך לא תעלה במעלות ולא תגלה ערותך רק תהי' שפל ואדרבא תחשוב שאתה מקצר בעבודתו ית' לפי ערך רוממותו וטובתו עליך:
או יאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. כי בכל שיר ושבח שנותנין לו ית' צריך להזכיר גם פחיתות ושפלות האדם כמו שתקנו קודם התפלה לומר מי אנכי וכן באמצע התפלה וכדומה וזה לא תעלה במעלות וגו' אשר לא תגלה ערותך שתזכיר שפלותך וזה גילוי ערוה:
פרשת משפטים
אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הכוונה בי מבואר בספר הזוהר שכל הענין מרמז על הנשמה ע"ש. וזה ידוע ג"כ שצריך האדם לעמוד על עצמו ולמעט תאותו בכל תאות עוה"ז ובאם לאו אז היצה"ר מתחזק אצלו עד כי עברו על ראשו המים הזידוני' וזה שמרמז על הנשמה ואם אחרת יקח לו ר"ל הרמז כמד"א תחת שפחה כי תירש גברתה שמגביר על עצמו כח הגשמי ומפריד מעליו כח הרוחני ומאין יבא שנתגשם כ"כ קאמר הפסוק שארה כסותה ועונתה לא יגרע ר"ל כי שארה הוא, מזונות כפי' רש"י שאין מעציר א"ע מתאות מזונות ומלביש א"ע בכסות נאה וכל מגמותיו הוא לזה ועונתה ר"ל שאין ממעט מתאוות המשגל ומזה בא לו שנתעבה כ"כ עד שהגביר השפחה הרשעה על הגבירה כמדובר:
ורפא ירפא. מלמד שנתן רשות לרופא לרפאות כי לכאורה הוא תמוה אשר עינינו רואות שע"פ דרך הטבע מתו כמה בני אדה אשר לא הי' להם רופא להתרפאות. וידוע דרכי הרפואה למשל אם גבר החמימות באדם נותן לו הרופא איזה עשב שטבעו לקרר וכדומה והוא ית' ברא הכל אם יש כח בעשב לקרר מהיכי תיתי לא יהא כח בו ית' לקרר בלי עשב ורופא אך האמת הוא מי שהוא מושגח מאתו ית' בודאי ירפאהו בלי עשב ורופא אך יש כמה בני אדם אשר סר השגחתו ית' מאתם ומסרו לטבע ואם יש רופא ועשב נתרפאים ואם לאו ימיתו כי הוא ית' אין משגיח עליהם. וע"ז נאמר שניתן רשות לרופא לרפאות. ורישא דקרא הוא אם יקום והתהלך בחוץ פירושו שאינו מושגח ומדובק בפנים בו ית' אלא בחוץ בדרך הטבע כנ"ל ורפא ירפא ניתן רשות לרופא אות:
חיים שנים ישלם. פי' שצריך לחיות שני פעמים שיתגלגל אם לא ישוב בפעם הראשון עד שישלם:
את כספך לא תתן לו בנשך. כי יש כמה בני אדם שתאותם וחפצם להרע לחבירו ולנשוך אותו נשך כסף נשך אוכל לחסר פרנסת חבירו וזה מדה רעה מגונה מאוד ואדרבא זרע כשר היי ראוים בטבעם להטיב לכולם וזה את כספך כו' פי' תאותך לשון נכסוף נכספת לא תתן בנשך. פי' לא יהי' לך תאוה להרע לחבירך:
כל הדין דין אמת לאמתו וגו'. ודקדקו למה נקט לאמתו נראה כי לפעמים אדם דן דין אמת אבל אינו מחמת אמיתו אלא שנהנה שאוהבו יזכה בדין ואדם כזה לא פעל כלום במעשיו אלא כשנהנה מאמתו שנהנה מהאמת שהוא אמת זה נעשה שותף במעשה בראשית שהוא ית' ברא הכל בלי שום הנאה כ"א צדקת וגו' אלא מחמת האמת שהוא שלם והכל יכול יראוי מן האמת שישלים פעולתו כן צריך האדם לעשות הכל מפאת האמת:
לא תטה משפט וגו'. פי' שלא תצטרך שהוא ית' יטה המשפט לפי החסד אלא תהא צדיק וישפוט הוא ית' משפט צדק ואעפ"כ תצא זכאי וזה עצמו לא תכיר פנים שלא תצטרך שהוא ית' ישא פנים כמד"א ישא ה' פניו אלא תהא זכאי באמת ולא תקח שוחד דכתיב שוחד בחיק פירש"י בצינעה שהמקבל שוחד מקבל בסתר. וכן כשהאדם אינו ראוי אז השפע הבאה מאתו ית' צריך להיות בצינעה מפני הפמליא שלמעלה משא"כ אם יהא זכאי אז הוא ית' משפיע בגלוי וזה לא תקח שוחד בצנעה השפעתך אלא תהא זכאי ותקבל בגלוי:
משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. שאמרו חז"ל הרי שהי' הציבור חייב בר"ה ויוה"כ ופסקו גשמים מועטים ואח"כ עשו תשובה נותן הגשמים בזמנם וכן להיפוך נמצאו יש שני משפטים אחד ליוקר ואחד לזול ופסק המטר לא נשתנה וזה משפטי ה' אמת שני משפטי' צדקו יחדיו:
או יאמר משפטי ה' אמת צדקו. ע"ד דכתיב ישב עולם לפני אלהים ואמר הוא ית' חסד ואמת מן ינצרוהו. ומוכרח להיות עניים אלא שהעניים צועקים למה אנו עניים דוקא נהי' אנו עשירים ונקיים ג"כ מצות צדקה לעשירי' שיהיו עניים אך האמת כן הוא שבגלגול הראשון אפשר היו העניים עשירים והעשירים עניים ובגלגול זה הוא להיפוך כי גלגול הוא חוזר בעולם. וזה משפטי ה' אמת וצדקו יחדיו פי' בכל הגילגולים שכבר מסובב הדבר הזה הנ"ל:
או יאמר בהמשך הפסוקים שלאחריו משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. כי ידוע שיש רשע וטוב לו וצדיק ורע לו ועל כ"א בפני עצמו אין להקשות כי ברשע וטוב לו י"ל שהוא ית' בעל חסד ועל הצדיק ורע לו י"ל כי מן הראוי כך כי מה"ת ישפיע לו הוא ית' כי די אשר חי במעשיו כי אם יצדק מה יתן לו רק על שניהם קשה. רק יש שני תירוצים ע"ז א' כי הצדיק יש לו עוה"ז התענוג של לימוד התורה וקיום מצותיו באהבה והטעם שטועם בה משא"כ הרשע שהוא מרוחק מזה ואפשר כי כן הכוונה במאמרם ז"ל ביקש יעקב אע"ה לישב בשלוה וכו' לא דיין לצדיקים מה שמתוקן לעוה"ב פי' בתענוג שיש להם בעוה"ז מאור העליון בעשות רצון קונם ומבקשים שלוה בעוה"ז בגשמיות ממש. וזה משפטי ה' אמת צדקו יחדיו גם שניהם ביחד לרשע טוב ולצדיק רע למה כן ומסיים הנחמדים מזהב וגו' וכבר יש לצדיק עוה"ז במתיקות המצות והתורה. עוד יש לומר כי יש שני מיני ילדים א' שהאב מבטיח לו לשלם לו הרבה בסוף כשיעשה רצונו והוא מאמין כ"כ באביו שישלם לו ועושה רצונו ויש ילד שהאב צריך ליתן לו תיכף איזה איזה פרוטות שיעשה רצונו כך הצדיק מחזיק עצמו בהבטחה של עוה"ב ושומר המצות אף שאין לו בעוה"ז משא"כ הרשע הלואי שיעזור הפרוטה שהוא ית' נותן תיכף שישמור מצותיו וזה יש עושר וגו' לרעתו שעונשו גדול שנתן לו תיכף תשלומין ואף על פי כן לא אבה לילך בדרכיו וזה גם עבדך נזהר בהם. פי' הצדיק נזהר במצות בשמרם עקב רב כי רב רמז לשכר. ע"ד מה רב טובך וגו' גם כשאתה שומר השכר ליתן בעקב דהיינו בבא ולכך צדקו יחדיו כמדובר למעלה:
או יאמר משפטי ד' אמת צדקו יחדיו. ע"ד מאמרם ז"ל כחיגר ע"ג סומא וזה צדקו יחדיו פי' הגוף והנשמה. או שהשי"ת רוצה לחבר א"ע באדם ולכך מתי' לגופי' כמ"ש בזוהר וזה יחדיו השי"ת והאדם. יראת ה' פי' מדרגה גבוה שהאב מפתה שלא יגיע לו נזק לבנו וזה יראת ה' שהקב"ה מתירא מהאדם שלא יגיע לו נזק וזה טהורה עומדת לעד שהיא מדריגה חשובה:
ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. פי' זה המארה מלבנונית הוא מתחת רגליו. אבל א"י עיני ה' אלהיך בה בלי ממוצע וזה פשטתי את כתנתי וגו' רחצתי את רגלי. וזה בכל מקום אשר וגו' אבוא אליך ע"ד שהוא לשון שקיעה כי יהי' התלבשות השרים שלמעלה משא"כ בא"י שהוא ונגלה כבוד ה' בעצמו בלי לבושים הם המלאכים שנקראים רגלים אלא בכבודו ובעצמו ובכל הדביקות שיש לאדם פושט לבוש ומקרב את בוראו וזה נפתלי נפתולי בדביקות שיש לו אילה כנוי למלאך כמ"ש האר"י ז"ל שלוחה פי' הפשטה והבן:
או יאמר אילה. כנוי לשכינה כמ"ש בזוהר ומכח הדביקות מקרב הגאולה וזה נפתלי על הדביקות אילה שלוחה ששולח השכינה מן הגלות או שבורא מלאך בעשיית המצוה היכל לבנת הספיר ספיר ימין לבנת שמאל כמ"ש בזוהר והאר"י. הרמז כי ימין למיימינים הוא ספיר אור ולמשמאילים צריך תשובה וכשלג ילבינו וזה לבנת והבן:
פרשת תרומה
וידבר ה' אל משה לאמר. הכוונ' היא שכל התגלות השכינ' לא הי' על משה רק בשביל ישראל וזה הוא לאמר שכל עיקר אמירת הקב"ה רק בשביל לאמר לישראל ולא בזכות עצמו:
והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה דא יעקב כמ"ש בזוהר כשהאדם עובד ליוצרו וליצרו כידוע וזה מן הקצה אל הקצה והוא ית' שומר שלא יחטא אף מי שהולך בדרך סכנה מ"מ כשזיו איקונין של מלך אצלו הוא ניצל מכול' וזה מלך אסור ברהטים פי' כעין שכתב רש"י הקב"ה הוא המלך קשור ואסור ברהטים לשון מרהט רהיט שהאדם רץ מרוחניות לגשמיות והוא ית' קשור בו שייראו מלפניו ולא יוכלו להחטיא אותו.
או יאמר מבריח כי מי שהוא בורח נקרא בורח ומי שהוא מבריח לאחר נקרא מבריח והאדם במעשיו מתקן ומעלה ניצוצין קדושים מכל דבר וזה מבריח פועל בריחה מן הקצה התחתונה אל קצה עליונה. וזה תתן להם ילקוטון שילקט ניצוצי קדושי וטהרה:
פרשת תצוה
ואת החלב המכסה את הקרב. פי' החלב דהיינו תאוות הגשמיות מכסה ההתקרבות לבורא ית' ויש חלב על הקרב כי יש כמה בני אדם שאין מכסין ההתקרבות לגמרי ע"י תאות הגשמיות כי גם לקדושה יש לו התקרבות אלא שאינו שומר ונהנה מעבודתו ית' וזה ג"כ אינו מעלה וזה קרוי חלב שעל הקרב שהגשים עצמו במעלה יותר מהקרב כמ"ש החסיד בחובת הלבבות כמו שמים ואש אי אפשר להיות בכלי אחד שא' מזיק לחבירו כך אי אפשר לאדם שילך אחר תענוג עוה"ז ויהא בעוה"ב:
ונתגלה לי בחלום פי' הפסוק כסיל בחושך הולך דהיינו צדיק גמור שהולך ממדרגה למדרגה כידוע כמ"ש ונתתי לך מהלכים וגו' וזה אחשוב כוונת הפסוק הלא כבני כושים אתם לי כי כוש רומז על שחרות כמו שכושי הוא שחור וכ"כ זקיני הרמ"א בספר מחיר יין במגילה מהודו ועד כוש שהודו רמז על ילדות האדם דעדיין הוד והדר לפניו ועל זקנתו כתיב כוש שהוא לשון שחרות ונאבד ממנו כל התאוות וזה הוא כבני כושיים אם אתם במילי דעלמא הדין כבני כושים היינו בשחרות שכלה מכם כל הנאת עלמא דכסופא הדין כמ"ש בזוה"ק אז אתם לי אז אתם חביבים אצלי וזה זרח בחושך אור לישרים אם המה בחשכות בלא תאות הגשמיות אז זורח להם אור וע"ז וכיוצא בו נאמר עשו סיג לתורה:
או יאמר את החלב המכסה את הקרב וגו' הכוונה שלאדם שהוא מעבה א"ע וכל כוונותיו רק למלאות בטנו בשמנונית וחלבים אז החלבים מכסים ממנו את הקרב ר"ל את ההתקרבות לבורא ב"ה כמד"א יתפרדו כל פועלי און ודו"ק והבן:
פרשת תשא
וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם. למספריהם משום דפקיד הוא לשון חסר דידוע מאמרם ז"ל דכשעושין רצונו ית' אין להם מספר וזה לפקודיהם שיש בהם חסרון ולכך יהי' להם מספר וגם רש"י כתב בפסוק ולקחתם וגו' ונתתם וגו' שלאחר המגפה הי' מספר משל לצאן כו' ואם לא חטאו לא הי' בהם מגפה ולא הי' צריכים למספר ולכך כתב לפקודיהם לשון חסרון כמ"ש (וע"ד סוד כשחטאו נפלו ממדרגה העליונה ונקשרו במדרגה תתתונה שהיא מספר ולעורר המדרגה גם הם צריכים מספר כי צריך התעוררות לכל מדה אשר אנו קשורים בה) ולכך ונתנו איש כופר נפשי דע"ז עצמו שחטאו והיה מספר צריכין כפרה וע"ד סוד כופר נפשו להוי"ה ב"ה שנפרדו מאתו ונקשרו בשם אדני וזה תרומה לה' שע"י הכופר יחזרו ויגביהו ויתרום א"ע להוי"ה ב"ה כמקדם:
וידבר ה' אל משה לך רד. במדרש כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל שכן מצינו בברוך בן נרי' שציוה הקב"ה להשיב לו כי ישראל חטאו ושוב אין זכין לשום אדם לשמוע דברי אלהים חיים וכן משה לא הי' ראוי לדיבור אלא בשביל ישראל וזה וידבר ה' אל משה לאמר כדי שי לישראל:
או יאמר כי מתחלה עלה ברצונו ית' לברוא במדה"ד ראה שאינו מתקיים שיתף מדה"ר אבל לצדיקים הוא עושה כרצונו כי הם מתקיימים אף במדה זו וזה שמדקדקים עם הצדיקים כחוט השערה וזה כונת הפסוק רצון יריאיו יעשה פי' שהיראים עושים רצונו ית' דהיינו שהם יוצאין גם כנגד מדה"ד שהוא עלה ברצונו אבל המון עם אין עושין רצונו כ"א המעשה שהוא שיתוף וידוע מי שיש לו בן שהוא יודע שהוא טוב בטבע אז מדבר לו דברים קשים כי הוא יודע שיציית לדבריו משא"כ מי שיש לו בן שהוא רע בטבע אז מתירא שלא יצא לתרבות רעה ולוקח אותו הכל בדברים רכים וידוע כי דיבור רומז לקשות ואמירה לרכות וזה וידבר קשות למשה שהוא צריך לאמר לישראל ציווי הקב"ה שיאמר בדברי קשות כמ"ש:
למה ה' יחרה אפך בעמך דהוא תמוה מה שאל למה הלא חטאו בעגל ותשובתו בצידו. אך למ"ש המדרש דכך כוונת משה במה שאמר אשר הוצאת מארץ מצרים שע"י שהיו בגלות מצרים בא להם החטא שהורגלו שם בראותם עובדי' לשה. מיושב זה דכן כוונת משרע"ה למה וגו' הלא הוצאתם מארץ מצרים:
לוחות כתובים משני עבריהם. פי' שדברי תורה כפטיש יפוצץ סלע יש פנים לטהר ולטמא וכדומה וזה משני עבריהם פי' אחד מובדל מחבירו מן הקצה אל הקצה אלו ואלו דברי אלהים חיים:
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם. הענין לדורתם חסר וי"ו והוא לשון דירה כשהאדם מקיים מצות שבת כהלכתו או מצוה אחרת בתכלית השלימות אז המצוה בעצמו הוא לבוש להנשמה בעוה"ב לאור באור פני מלך חיים יתברך. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם שמורה על דירה:
ענין שלש עשרה מדות. הוא ע"ד משל למלך שהי' לו פקידים וחילות והי' לו ממונה להספיק להם הסיפוק של, מלך והממונה הי' גנב והי' שולח יד בכל מה שהגיע לו והי' להמלך יום מיוחד שמבקש חשבון מאת הממונה והי' הממונה מתיירא מאוד כי הי' יודע בעצמו שיש לו שונאים הרבה ומה עשה הממונה נפל לפני הפקידים וחילות והפציר בהם מאוד יאמר האמת הוא שאני גנב אך מי יודע שאם המלך יקח ממונה אחר אם יהא טוב ממני ואותי אתם מכירים בטוב. והנמשל מובן מאליו שישראל מפרנסין אביהם שבשמים ונותנין עוז לפמליא הקדושה כי כשאנו חוטאים אנו פוגמין במדותיו יתברך והמידות הם כביכול המקטריגים ואנו מתפללין ומבקשין מהמידות שהם עצמם ימליצו בעדינו כי מי יודע שאחרים יהיו טובים מאתנו:
ושמתיך בנקרת הצור וראית את אחורי ופני לא יראו. הכוונה בזה ע"ד אמת שהוא ית' ברא את העולם במדות שלו דהיינו בעשר הספירות ובאותן המידות יכול להיות לאדם איזה התבוננות אבל בעצמותו ית' אין לשום חוזה ונביא התבוננות להתבונן בו ית' כי טמיר ונעלם הוא. והנה המידות אף שהם דקה מן הדקה מ"מ לערך עצמותו ית' הם נחשבין רק לאחורים. וזה הוא ושמתיך בנקרת הצור ר"ל ושמתיך להתבונן רק בנקרת הצור באותן המידות שצר בהם את עולמו ולשון הצור ע"ד אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו ולזה מסיים וראית את אחורי ר"ל המידות שנקראים אחוריים נגדו יתברך באותן המידות תוכל להסתכל ולהתבונן. אבל ופני ר"ל עצמותו ית' לא תראה כי לא יראני האדם וחי:
פרשת ויקהל
ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה הכוונה ע"ד מוסר כשאדם מדובק בבורא ית' אז הוא מאיר ומשפיע לכל העולמות ואז הוא נקרא בן אורי שמאיר בכל העולמות וכשהוא להיפוך שהולך אחר הגשמיות אז הוא נקרא בן חור שהוא במדריגה למטה בחורין ובסדקין וזה הוא בן אורי שהי' בתחילה במדריגת אור הגבוה ואח"כ נעשה בן חור שנפל לתוך חורין וסדקין ומדבר בדברים בטלין אז למטה יהודה ר"ל שאז משליכין מלמעלה אות ההודאה שהי' משבח להבורא ית' באומרו מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי:
פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן וגו' אשר פקד על פי משה וגו'. פקד הוא לשון חסרון. פי' שהי' חסרון במשכן אשר פקד ע"פ משה ואלמלי ציוה הוא ית' לנו בעצמו ובכבודו הי' קיים לעולם כמו בית השלישי אי"ה וכן אמרו במתן תורה שאלמלא לא אמרו דבר אתה עמנו וגו' לא הי' שכחה וכדומה כמה טובות:
פקודי ה' ישרים משמחי לב. כי פקוד הוא לשון חסרון ע"ד לא נפקד ממנו איש שהשי"ת מחסר לפעמים לאדם והוא לטובתו שמכח זה בא לו הזדככות ומשמחי לב שהיא הנשמה עיקר חיות שבאדם וזה אין כמוך באלהים ה'. פי' גם במדת הדין שלך שהוא אלהים אין כמוך ברחמנות כי כל כוונתיך הוא לטובה כידוע בספרי מוסר או ע"ד שכתב בזוהר ואף גם זאת בהיותם בארץ אוביהם. פי' השכינה הנקראת זאת ולא מאסתים בשביל השכינה יהי' נפדין ישראל מצרות נפשם וזה פקודי ה' חסרונות שיש לו ית' שכבודו ית' הוא בגלות משמחי לב ע"ד זאת נחמתי בעניי: