תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
בראשית
פרשת בראשית
בראשית ברא וגו'. פי' רש"י דאין הכוונה להורות סדר הבריאה אלא בראשית בריאת. פי' הכתוב אומר שקודם שברא הוא ית' השמים והארץ היתה תוהו ובוהו, וקשה האיך שייך הקרא שלאחריו והארץ היתה תוהו ובוהו כיון דעדיין לא היה הארץ. ויש ליישב ע"ד סוד שהתורה היא תורה דבריאה כמד"א ברא אלהים ולא האציל לפיכך מתחלת בבי"ת. והארץ היא אצילות. וידוע כי העולם התחתון הוא לבוש לעולם העליון. וזה יושב בסתר עליון כי העליון נסתר בתחתון גם סתר נוטריקון "סוף "תוך "ראש, וידוע סוד הלבושי' הוא התפארת כמו הקישוטין בתחתונים שע"י נתפאר פני אדם הלבוש בהם וכביכול מבשרי אחזה כו', וידוע שהמדריגה התחתונה של העליון נתלבש בתחתון, וזה כוונת הפסוק קודם שנברא עולם הבריאה היתה הארץ העליונה מאצילות תוהו. ויאמר אלהים יהי אור דהוא הבריאה ואור בגימטריא ר"ז שע"י עולם הבריאה נעשה האצילות רז ומכוסה בהתלבשות בעולם התחתון. והוא רחום יכפר:
או יאמר בראשית ברא והארץ היתה תוהו ובוהו. וזה מעשיהם של רשעים כמאמרם ז"ל. ורוח אלהים וגו' על פני המים, פי' כי מדת אלהים נטה על הרחמים ואומר ויהי אור שיועיל תשובה ויהי אור פי' הצער דהוא העבירות נעשה אור כי הזדונות נהפכו לזכיות וירא אלהים וגו' ויבדל בין האור ובין החושך ע"ד החבירים שראו את ריש לקיש בג"ע. וכן בלעם לקיני אתמול היה עמנו וכו' וזה ההבדל בין הרשעים שנשארו ברשעתן עד יום מותן ובין הבעלי תשובה, ויקרא וגו' לאור יום, ויקרא הוא לשון הזדמנות פי' שהזמינו לאור ר"ל הבעל תשובה יום הוא הג"ע והזהירות לעתיד ולחשך ר"ל להרשעים הזמין לילה שהוא גהינם. ויהי ערב פי' הבעל תשובה, ויהי בוקר פי' הצדיק מנעוריו, יום אחד פי' בהשואה עם צדיק כל ימיו ואדרבא אמרו ז"ל מקום שב"ת עומדין כו':
או יאמר ויהי ערב. פי' שהיה רע מתחילה ואח"כ ויהי בוקר שעשה תשובה יום אחד פי' גם מה שעשה ברשעתו נעשה זכיות. וסמיכת התורה נראה ע"ד מה שכתב בשל"ה הקדוש כי מה שעלה במחשבה לברוא במדת הדין לא נתבטל חלילה רק שהוא לצדיקי הדור שמדקדק השי"ת עמם כחוט השערה וזה לעיני כל ישראל פי' ע"ד עיני העדה חכמי הדור כפירש"י וזהו לעיני כל ישראל פי' הצדיקים בראשית המחשבה ברא אלהים בדין:
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים כו' וליתן שכר טוב לצדיקים. והקשה הבעל תוי"ט הא מרובה מדה טובה ולמה ברא בעשרה מאמרות כדי שיפרע מן הרשעים. ויש ליישב ששמעתי בשם הרמב"ם ז"ל להקשות דלמה ברא הוא ית' העולם בדיבור כמד"א בדבר ה' שמים נעשו, במחשבתו היה לו לברוא. ותירץ שאם עשה אדם עבירה היה העונש גדול עד מאוד כשהבריאה הי' במחשבה שגם במחשבה חלילה היה העונש לכך ברא בדיבור והעונש קטן ע"כ שמעתי. ובכתבי האר"י ז"ל כתוב שבעולם הגמור מאוד א"א כלל שיעלה לשם מעשה התחתונים והדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה למה לא ברא במחשבה ולא היה עונש כלל. אך זה קשה דא"כ לא היה שום שכר כלל כיון דמעשה התחתונים לא היו פועלים כלל. וזה אחשוב בנוסח ברוך שאמר שהוא פיתקא מן שמיא דהיינו ברוך שאמר והיה העולם פי' בדיבור דוקא ולא במחשבה וכן ברוך אומר ועושה כו' ומסיים הטעם למה לא ברא במחשבה. ואמר ברוך מרחם על הארץ ומרחם על הבריות פי' שמרחם א"ע על הארץ ועל הבריות שיחטאו לפניו ולא יהיה כ"כ עונש כתירוץ הרמב"ם וא"ת שיש סברא לומר דאדרבא מעשה התחתונים לא מגיעים כלל למחשבתו ומסיים ברוך משלם שכר טוב ליראיו וכתירוץ שכתבתי וידוע כי המאמר הראשון מעשרה מאמרות הוא המחשבה הנקרא חכמה כמחז"ל בראשית נמי מאמר הוא ועי' שם באלשיך הקדוש פ' בראשית ומאמר העשירי וזה בעשרה מאמרות עד שבא הדבר לדיבור וזה ת"ל פי' למה יהא האמירה ועי' בתוי"ט מה דמקשה ע"ז ולמ"ש מיושב והלא במאמר אחד פי' במאמר הראשון לחוד דהיינו המחשבה הי' לו לברוא כקושיית הרמב"ם. ומתרץ כדי להפרע מן הרשעים פי' להקל מעליהם העונש כמ"ש הרמב"ם. ולמ"ש אומר כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שלכך היו עשר מאמרות ששם פועלים מעשה התחתונים, וזה אחשוב בהפטורת כה אמר ה' השמים כסאי וגו' ויהי כל אלה נאום ה' וגו' ואל זה אביט אל עני ואל נכה רוח וחרד על דברי דהיינו בהבטה ויהי כל אלה נאום ה' בדיבור דוקא ולא במחשבה והטעם דאביט אל עני דהוא הרשע דהוא העני בדעת כמ"ש הרמב"ם וחרד על דברי הוא הצדיק כמ"ש שיהיה לו שכר:
או יאמר בעשרה מאמרות נברא העולם כו' שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין כו' שנברא בעשרה כו'. שהשכר והעונש הכל בא מהמאמרות כידוע ליודעי חן וזה בעשרה מאמרות פי' שמקיימין העולם שנברא וזה השכר ינתן בעשרה מאמרות וכן העונש:
או יאמר בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדכתבתי במקום אחר ליישב קושיית התוי"ט הלא מרובה מדה טובה והיה לו ית' לברוא במאמר אחד כדי להקל מעונש הרשעים, ועוד נראה דאדרבא דמה שברא בעשרה מאמרות בא קולא בעונש הרשעים כי ידוע שכל דיבור שיצא מפיו ית' נברא מלאך דהיינו עולם. וזה העולם הוא מסך מבדיל בינו ית' ובין נבראיו. ועי"ז שהרבה הוא יתברך ועשה עשרה מסכים ליכא כ"כ התעוררות הקדושה בנבראיו כמו שהיה במסך אחד שהיה קדושתו ית' זורח ביותר לנבראיו והיה עונש הרשעים יותר חמור שהיה להם התעוררות הקדושה הרבה ואע"פ כן חטאו אבל בהרבות מאמרים ונעשים מסכים ביותר נתמעט העונש והשכר נתגדל לצדיקים להרבות מסכים כי אע"פ שלא היה להם התעוררות הקדושה כ"כ מאתו ית' מ"מ הוא צדיק וזה ליתן שכר טוב. לצדיקים וזה הכוונה בפסוק זרח בחושך אור לישרים שע"י הרבות מסכים הקרוי' חושך זורח הוא ית' לישרים שאע"פ שאין להם התעוררות הקדושה מ"מ הוא צדיק וזה שאמר וליתן שכר לצדיקים כמדובר:
או יאמר בעשרה מאמרות כו' להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות עי' בתוי"ט, ונראה דאדרבא דזה טובה לרשעים כי אינו דומה המקלקל חדר החיצון של חצר המלך להמקלקל חדר שהמלך יושב בה דהוי כמורד במלך עצמו וזה להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם ולא מורדין במלך עצמו משא"כ אם היה במאמר אחד דהוי כאלו מרד במלך וכן שכר הצדיקים מרובה שמחזיקין גם החצר החיצונה של מלך:
בגמרא דר"ה חד אמר בניסן נברא העולם וח"א בתשרי נברא העולם כמ"ש האר"י שהקיץ הוא עלמא דנוקבא והחורף עלמא דדכורא כי נראה דבשביל זה הימים ארוכים בקיץ ליתן תגבורת דכורא בנוקבא ובחורף הלילות ארוכים ליתן תגבורת לנוקבא כי זה העיקר לכלול מדת היום בלילה ומדת הלילה ביום. ועלמא דנוקבא היא היראה ועלמא דדכורא הוא האהבה ובזה פליגי דמר סובר בניסן נברא כי עיקר בריאת העולם היה בסיבת ניסן דהיינו היראה, ומר סובר בתשרי נברא העולם דהיינו כי העיקר בריאות העולם היה בסיבת אהבה:
או יאמר חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי כו' כי בראשית ברא אלהים בשביל צדיקים שנקראו ראשית, וידוע הפלוגתא אי צדיק עדיף או הבעל תשובה עדיף ותשרי רמז לבעל תשובה כמ"ש במדרש תשרי ותשבוק כו' ואותיות תשר"י הוא אותיות א"ב למפרע דרך תשר"ק כי רמז לאור חוזר שירד מאתו ית' וחזר וסובר כי העיקר הוא הבעל תשובה ובשבילו נברא העולם וחד אמר בניסן נברא העולם רמז לצדיק:
מאמר מתחלה עלה ברצונו לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף מדת הרחמים לדין, ידוע שבו ית' לא שייך עלה במחשבה ונתחרט כי הכל גלוי לפניו. והאר"י ז"ל פי' ששניהם אמת הדין מתחלה ואח"כ הרחמים. ונראה כי אין לבא אל המלך רק בבגדים נאים להתהדר לפניו ופעם אחד נמצא האדם שלא היה לו בגדים נאים והלך לחנות של בושם וקלט ריח בשמים ואח"כ הלך לפני המלך וריח הבשמים נודע והיה לו חן בעיני המלך כך השם ית' ב"ה שרצה שכל הנשמות יחזרו לשורשם וצריכים מעשים נאים לעמוד בפני מדת הדין, וכשעולה הנשמה פוגעת בעולמות של הרחמים מתחלה ונקשר בה מצד הרחמים בגדים נאים כמשל החנות של בשמים ואח"כ תוכל לעמוד לפני המלך דהיינו לפני מדת הדין וזה היה לכתחלה במדת הדין ואח"כ במדת הרחמים. ועליות הנשמה מלמטה למעלה עולה תחלה למדת הרחמים כמדובר ושניהם אמת. וזה מאמרם ז"ל חסד ואמת נפגשו חסד אמר יברא ואמת אמר אל יברא ומה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה הה"ד אמת מארץ תצמח והיינו כי ארץ הוא כינוי לרצון והיינו מלשון ארצה שהשם יתברך היה לו אמת ברצון במחשבה וחסד במעשים כמדובר למעלה וצדקו שניהם מדת החסד והאמת:
ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, בגמרא מקשה דמתחלה אמר שניהם גדולים, ואח"כ אמר שאחד קטן, ופירשו בזה. ולפי פשוטו י"ל כי ידוע כשנותנין לעשיר איזה סך מרובה חשוב אצלו מתנה גדולה וכשנותנים לו סך מועט לא נקרא אצלו מתנה גדילה, ואם היו נותנים זה הסך לעני היה חשוב אצלו מתנה גדולה וכשנותנים לעני סך מועט ולעשיר סך מרובה אז שני המתנות נקראים גדולים בערך המקבלים שזה הסך מועט, חשוב אצל עני גדול כמו הסך מרובה אצל העשיר וכשנחשוב שני המתנות ביחד נקרא הסך מרובה גדול והסך המועט קטן, ועד"ז השי"ת ברא שני מיני השפעות אחד השפעה מרובה כשמעשה התחתונים הם מיושרים לפניו משפיע הרבה עליהם. ואף שבני אדם אינם הולכין כ"כ בדרך הישר מ"מ נותן השפעה מועטת כמ"ש האר"י ז"ל על פסוק כי רגע באפו חיים ברצונו כי מלת כי הוא מלשון אע"פ וזה סלח לנו אבינו כי חטאנו ר"ל אף שחטאנו וזה כי רגע באפו אף שהוא בזעם מ"מ חיים ברצונו נותן חיים לבני אדם:
או כי מלת כי הוא כפשוטו. והיינו בעת שהוא באפו רק חיים ברצונו החיוני לבד משפיע ולא בחוסר שבח אבל בעת רצון וחמלה משפיע כל טוב שבחו עודף וע"י מעשה התחתונים נתעורר למעלה או עת רצון וחמלה או להיפוך חלילה ועד"ז נראה מאמרם ז"ל בראשית ברא אלהים בשביל הצדיקים שנקראו ראשית פי' כי שביל הוא לשון נתיבה ודרך פי' שהשם יתברך ברא העולם בנתיב ישראל כשהם הולכים בדרך הישר והרחמים וחמלה גם הוא ית' חומל דלים ולהיפוך הוא היפוך חלילה וא"כ אף שהשי"ת ברא שני מיני השפעות ואחד גדול בריבוי השפע גם לעודף והשני קטן רק החיוני לבד. מ"מ בערך המקבלים נקראים שניהם גדולים כי כמו שבני אדם כשהם טובים נחשבין אצלו לגדולה למעלה שמשפיע העודף בדרך חמלה שאין ראוים למעלה לעודף וע"פ מעשיהם כך הוא החמלה כשבני אדם שפלים ונותן להם החיוני שאין ראוים לפי מעשיהם ומ"מ מתנה אחת נקרא גדול והשני קטן כדרך העני והעשיר שכתבנו לעיל, וידוע כי יום רמז לשלימות והליל' נקרא דבר שאינו בשלימות וזה ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים ר"ל שני מיני השפעות גדולים אצל המקבלים את המאור הגדול לממשלת היום פי' השפע הגדול נותן כשבני אדם הם יריאים בשלימות והמאור הקטן לממשלת הלילה כשאינם בשלימות כנ"ל וא"ש ודו"ק:
במדרש ויהי ערב זה מעשיהם של רשעים ויהי בוקר זה מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ הקב"ה. כיון שאמר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ הקב"ה במעשיהם של צדיקים ע"כ המדרש וכבר צווחו ביה קמאי וכי ס"ד שהוא ית' חפץ במעשיהם של רשעים. ונראה עד"ז שאמרה האשה אל הנביא מדוע באת אלי להזכיר את עוני כי המעשים אשר לי נחשבת לכלום נגד מעשיך, נמצא כשלוקחין ביחד מעשה הרשעים עם מעשה הצדיקים אזי מגיע יותר עונש לרשעים ע"ד שאמרו הלל מחייב עניים וגם להיפוך שמגיע לצדיקים יותר שכר נגד מעשה הרשעים. כי גם מועט זכיותיהן נחשבין להרבה ע"ד שאמרו נח איש צדיק תמים בדורותיו י"א לשבח כו', וזה י"ל דכוונת המדרש דכתב ויהי ערב זה מעשה הרשעים. ויהי בוקר זה מעשה הצדיקים. שני המעשים מצורפים של הצדיקים והרשעים ואיני יודע כו' ר"ל שאיני יודע למה צירף הקב"ה אותם אם חפץ במעשה הרשעים ר"ל להגדילם ולענוש אותם ביותר ע"י שיקול מעשיהם נגד מעשיו של הצדיק או חפץ הקב"ה במעשה הצדיק להגדיל שכרם נגד מעשה הרשעים אבל באמת אמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ר"ל שהקב"ה פועל טוב וע"י מעשה הרשעים רואה צדקת הצדיקים שהם יותר טובים וחפץ הוא ית' בהם:
או יאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. הרמז בזה ערב מכונה על הגלות אבל יהי בוקר לישראל ר"ל הגאולה המכונה לבקר יום אחד, אחד ר"ל שכ"ז לא יהי' כ"א בהיות אחדות לישראל אז יהיה הגאולה משא"כ להיפוך, או רמז ליצה"ר המכונה בלשון ערב ויצה"ט המכונה בלשון בוקר לא יבא לאדם כ"א יום אחד ר"ל כשישלמו לו י"ג שנה שהוא בגימטריא אחד אז היצ"ט בא לאדם ולא מקודם:
כי ביום אכלך ממנו מות תמות. קשה הא לא מת תיכף וחז"ל דרשו בזה ואפשר כי אין המות עונש על עון עץ הדעת כי אין עון קשה כ"כ ולכך לא מת תיכף, אלא הענין כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, וע"י המות יכנע לב הערל וזה כונת הפסוק מה רבו וגו' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך פי' זה היה חכמה מאתו ית' שעשה שמלאה הארץ פי' שהכל שב אל העפר כי עי"ז נכנע לב הערל והולכים בדרך קונם וקודם החטא עץ הדעת היה אדם ביקר כמו המלאכים שקצתם מהם חיים לעולם כמו מיכאל שר הגדול ומיכאל עושה רצון קונו כך היה מדריגת בני אדם ולא היה צורך למיתה. אך ביום אכלך ממנו ויגבר היצר עליך ולא תוכל להדביק את עצמך ביראת קונך אלא אם תמות שתזכור יום המיתה ויכנע לבבך הערל וזה כי ביום כו' מות תמות פי שיהיה הכרח שימותו בני אדם אבל לא תיכף אלא ע"י המות תתחזק ביראת מעוזו וכך היה באדם הראשון ועשה תשובה:
בגמרא אדם הראשון דו פרצופין נברא חד אמר זנב וחד אמר פרצוף. להבין מלת זנב כי מה ענין הדבר הזה נראה דהנה כל דבר צריך קליפה והקליפה קודמת לפירי עצמו וזה הוא שמרמז. חד אמר זנב מרמז על הקליפה הקודמת לפירי ומקיף אותה כן יש גם כן באדם ב' מיני נשמות אחד הוא אור הפנימית דהיינו הנשמה הקדושה והב' הוא אור היקף מבחוץ כדי שיהא אדם מוקף בפנים ובחוץ באורות אלו ייכולו ביחד לשבר תאות הגוף ולהביא אל תוך הקדושה כקליפות הפירות שמשמרות את הפירי והקליפה אינו כי אם לסבב הפירי מבחוץ אבל הפנימיות צריך להיות נקי מכל צד טומאה ומכל לכלוך שבעולם אבל בעו"ה נתגברה הקליפה כ"כ עד שנכנסת אף אל הפנימיות. וזה מרומז בפסוק ומחה ה' דמעה מעל כל פנים רצה לומר דמעה הוא מלשון דבר מעורבב כמו שאיתא במשנה אוכל בדמע והיינו שלעתיד ימחה הקב"ה ויבטל הדמעה מעל כל פנים מה שנתערבה הקליפה אל תוך הפנימיות. וחרפת עמו יסיר ר"ל הקליפה שהיא חרפת עמו יסיר ויבטל אותה:
ויצר ה' וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו', פי' שכוונתו ית' הי' במה שהביא לאדם כל החי' ועוף כדי שאדם יקרא שמו אליו ית' כמאמרם במדרש ששאל הוא ית' ולי מה שמי והשיב אדם ה' שמך. ולאו אורח ארעא שהוא ית' לא ישאל לאדם רק על עצמו ית'. ולכך הביא לפני האדם גם כל חיה ועוף שיקרא להם שמות ובתוכם יקרא גם אליו ית' שם. ורצה ית' שאדם יבין שהוא ית' מהוה כולם והיה והוה ויקרא אותו בשם הוי' ב"ה. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו פי' שמו ית' כידוע מכתבי האר"י ז"ל שבהמה בגימטריא שם ב"ן וכדומה חיה ועוף וידוע הכונה על ברוך הוא דהיינו הוי"ה ית'. וברוך שמו הוא שם אדני התנוצצות מאתו ית' ומזה ההתנוצצות באו הברואים וזה כל אשר יקרא האדם נפש חי' הוא שמו פי' שמו ית' התנוצצות משמו מכנויו כי יש שמות שאינן נמחקין ושמות נמחקין:
וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויצר מחשבות לבו רק רע וגו'. וקשה מה חייב אדם אם יצרו מתגבר עליו וביותר תמוה הא אחר המבול כתיב וירח ה' וגו' ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגו' כי יצר לב אדם רע מנעוריו. הרי שהוא ית' עצמו אמר תירוץ זה על האדם שהוא אינו חייב כי היצר בקרבו בוער וא"כ מעיקרא מאי קא קשיא ליה ית' ולבסוף מה ניחא לי'. וי"ל עפ"י מה שכתוב בזוהר הקדוש שידוע שאסור להיות מעורכי הדיינין לשמוע הטענה מבעל דין אחד קודם שחבירו בא דכיון שזה מטעים טענותיו קודם שחבירו בא שוב לא יועיל טענות שכנגדו לכנוס ללב הדיין אף אם זה שהציע דבריו בראשונה חלף הלך לו. מ"מ נשאר הרשימו בלב הדיין להפוך בזכותו כי דבריו נכנסין מאוד ללב הדיין ומחמת זה המציע טענותיו לדיין קודם ביאת חבירו נקרא רשע ערום וכן הדבר ביצר הרע שבא לו לאדם תיכף ביציאתו מבטן אמו ונתגדל באדם בטענותיו ופיתיותיו עד י"ג שנים והגם דנעשה בר מצוה ובא לו גם היצ"ט מ"מ צדיק הראשון בריבו ונמשך האדם הכל אחר עצת היצר הרע וזה הוא תשובה מספיק לכל אדם לפני יוצר כל שלא יעניש אותו כל כך. ומעתה נבוא ליישב כונת הפסוקים דלעיל שבאמת הוא ית' מבחין מה שאדם עושה ע"י פיתויות היצה"ר ומה שאדם עושה מעצמו גם בלי פיתיות היצר הרע שאין בוער בו כ"כ וע"י מה שאדם עושה ע"י אש היצר הרע באמת אין העונש חמור כ"כ כמו על מה שעושה מעצמו. וידוע דכל אכין ורקין מיעוטים הם. וזה כונת הפסוק וירא ה' כי רבה רעת האדם. פי' שמעצמם עשו עבירות וזה רעת האדם ולא רעת היצר כי הוא ית' הבין שיצר מחשבות לבו רק רע פי' היצר בוער בם מעט ואעפ"כ הרשיעו יותר ולכך אמר ית' אמחה וגו' אבל אח"ז מצא הוא ית' התנצלות לאדם גם על זה במה שאמר כי יצר לב האדם רק רע מנעוריו מנעריו כ' וכמאמרם ז"ל במדרש והוב' ברש"י שכונה הוא משננער לצאת ועוד מצא הוא ית' עילה לכפר על האדם גם כשחטא מעצמו בלי אש היצר כי גם כשהיצר חלף הלך לו מ"מ כבר נעשה ע"י יצר הרע ופיתויו טבע לאדם מחמת שהורגל בכך תיכף ומיד בצאתו לאויר העולם וזה שכתוב אח"ז מנעוריו ומקודם כתיב כמו כן ועד"ז אמרתי לפרש דברי הש"ס ביומא שאמר אליהו שביוה"כ איבעול כמה בתולות בנהרדעי ושאל הקב"ה מה אמר והשיב לפתח חטאת רובץ ושאל השטן מה אמר והשיב שהשטן לית ליה רשות לאשטונא ביום. הכיפורים והנה כונת השי"ת מה שאמר דוקא זה הפסוק לפתח חטאת רובץ הלא כמה וכמה מקראי קודש יש על היצה"ר. אך על כונה מה ששאל השטן מה אומר כו' פי' הגם שהוא יוה"כ מ"מ אין עונם גדולה כ"כ כי השטן מה אומר. פי' כי הוא המסית. וע"ז השיב דלית לי' רשות לאשטונא ביום הקדוש וא"כ העובר עבירה ביוה"כ הוא בלי פיתוי יצה"ר וגדול עונו מנשוא ולכך אומר השי"ת דוקא מקרא זה לפתח חטאת רובץ ותיכף בצאתו מרחם אמו בא לו יצה"ר וצדיק ראשון בריבו. ובזה מצא הוא ית' עילה לכפר גם מה שחטאו בלי פיתוי היצר הרע:
במדרש בראשית סוף פרשה כל ק"ל שנים שפירש אדם מחוה הרוחות הנקיבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו. ולכאורה קשה שבודאי מה שהיה אדם פרוש מאשתו היה מחמת תשובה ולמה הוליד רוחות. ולכך נראה דאדרבה מחמת תשובתו היה זה להפריד הרע מקדושה אשר היה בו אשר הוא סוד חיבוט הקבר. והצדיקים עושים כן בחיים חיותם ולכך אין להם חיבוט הקבר כי חיבוט הוא מלשון חבטה שמכין ומפרידין את הרע מהטוב כמ"ש האר"י ז"ל
ואירא כי עירום אנכי. כי אדם הראשון בחטאו עבר גם על עבודת כוכבים וכמאמרם ז"ל על פסוק ויצו ואין צו אלא עבודת כוכבים וזה כי עירום אנכי פי' מאנכי ה' אלהיך אני ערום שעברתי על מצות אמונת ה':
פרשת נח
אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו' בדורותיו את האלהים וגו'. פי' שהי' טוב לשמים וטוב לבריות וזה בדורותיו הי' צדיק שהי' רוח הבריות נוחה הימנו וכל שרוח הבריות כו' רוח המקום נוחה הימנו וזה את האלהים התהלך נח:
או יאמר ע"ד הלצה כמאמרם ז"ל האי צורבא מרבנן דבני מתא רחמי לי' לא משום דמעליא הוא אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וידוע מה שכתבו המפרשים את האלהים התהלך נח הוא לבדו ולא הוכיח את הדור ע"כ. וזה איש צדיק תמים היה בדורותיו שהיה חביב וצדיק בעיני הבריות ע"י שלא הוכיח אותם רק האלהים התהלך נח הוא לבדו ולא הוכיח את דורו כנ"ל:
ותבא אליו היונה וכו', והנה עלה זית טרף בפיה. מדרש אגדה והובא בפירש"י אמרה היונה יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ולא יהיו מתוקין כדבש בידי בשר ודם, כי ידוע אינו דומה מי שיש לו פת בסלו שאינו תאב לאכול כמו זה שאין לו פת בסלו, וכן אמר אביי כפין ענייא ולא ידע וזה יהא מזונותי מרורים כי יהיה לי הרבה פת בסלי מחמת שהם מסורים בידך ויש לך כח להספיק כל הצטרכות שלי ולא יהיה מתוקים ומסורים וכו', ע"י שיהא מסור ביד בשר ודם שאין לו כח למלאות כל צורכי ולא יהיה מזונותי מצוי' ועי"ז יהי' מתוקים כמדובר שמי שאין לו פת בסלו תאב לו מאד וכל מה שאוכל מתוק לו מאד:
וישאר אך נח. ופי' רש"י ז"ל אך הוא לשון מיעוט מפני שהיה חגר, וי"א על שאיחר מזונותיו לארי עכ"ל ע"ש, ונראה ע"ד רמז דהנה אברהם אבינו ע"ה נקרא אריה וכן אמרינן ביה"ר שקודם התפלה בסוד אריה שתיקן אברהם אבינו עליו השלום וכו' ואברהם הוא מצד החסד ולכך היו כל נסיעותיו הנגבה דהוא ימין והוא חסד והיה מוריד שפע ומזונות לזה העולם, וזה וישאר אך דהוא לשון מיעוט וחסר, והא כתיב כי אותך ראיתי צדיק וזה שכיון במתק לשונו י"א על שאיחר מזונות ר"ל שלא הוריד השפע עד שבא אברהם אבינו עליו השלום וזה לארי שנקרא אברהם אבינו עליו השלום ארי כמדובר ודוק היטב:
פרשת לך
לך ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך. בזוהר הקדוש לך לך בגימטריא מאה ונראה הרמז למאמרם ז"ל בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם וזה לך לך מארצך שלאחר מאה כאילו מת וכבר הלך מארצו וכו' ועבר ובטל מן העולם:
ותקח האשה בית פרעה, קשה למה לא עמד אברהם נגד פרעה כמו שעמד נגד ארבעה מלכים וכן קשה גבי אבימלך, וי"ל ע"ד מ"ש בזוהר שקודם שלחם אברהם בד' מלכים ראה סוסי אש בשמים והבין שמן השמים יסייעו לו, ולכך גבי פרעה ואבימלך שלא ידע שמן השמים יסייעו לו לכך לא הלחם עמהם, אלא דעדיין קשה למה באמת לא היה אות לפני אברהם גבי פרעה ואבימלך שילחם עמהם. אך מצאתי בזוהר שאברהם נענש על מה שהלך למצרים בלי ציווי מפיו ית', ולכך נלקחה שרה לפרעה. וכן י"ל גבי אבימלך שכתוב ויסע משם אברהם ארץ הנגב ופי' רש"י שעשה כן להתרחק מלוט על שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו, וא"כ היה נסיעת אברהם שלא לשם שמים ולכך נענש בלקיחת שרה לאבימלך:
וישובו ויבואו אל עין משפט הוא קדש, הרמז על איסור הסתכלות בדבר ערוה שהחמירו מאד בדבר שהוא פגם גדול מאד והדמיון להיפך וזה הוא ויבואו אל עין משפט. רק שבהיות האדם כבר בא אל מדרגות שישפוט א"ע על עין שלו דהיינו שיגדור עצמו מאד בענין הסתכלות אזי הוא קודש ר"ל שכבר הוא אז בגדר הקדושה. וקדוש יאמר לו:
או יאמר על כוונה אחרת שבהיות משגיחין עליו מלעילא להעניש אותו על עינא אז הוא בודאי קדוש דבלא"ה לא היו מדקדקין עליו כ"כ אלא מחמת הקדושה שבו גורם, כמה דאת אמר וסביביו נשערה מאד. או הרמז על עין משפט שיצייר תמיד שם הוי"ה ב"ה נגד עיניו כמבואר בש"ע ואז הוא קדוש ולא יזדמן לידו עבירה כלל כמבואר אל תמרה את אדוניך והוא רואה בך:
וישמע אברם וכו' וירק את חניכיו שמונה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן. הרמז לקח עמו זכות שיח התפלה והתורה והדיבורים הקדושים וזה הוא שיח נוטריקון שלש מאות ושמנה עשר:
עוד שם ואברם בן שמונים ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. הרמז כי בודאי ישמעאל היה מצד הרוחות והדינים ע"כ רמז ג"כ הפסוק ואברם בן שמונים ושש שנים לרמז על שם אלהים שעולה לחשבון שמונים ושש ששם זה ידוע שכל הדינים באים ממנו. הרמז שמיד שנולד ישמעאל נתעוררו תיכף הדינים כמאמרם כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם:
אחר הדברים האלה וכו' אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד, כי אברהם היה מצער את עצמו שנצח שלא כדרך הטבע, אלא בסייעתא דשמיא א"כ לא יהיה לו שכר מחמת שאין זה מעשה ידו אלא מעשה אלהית, וזה שהבטיח לו ית' אל תירא מה שאנכי מסייע לך אנכי מגן לך פי' למגן ושכרך הרבה שלא יקופח שכרך על שאנכי מסייע לך בחנם:
במה אדע כי אירשנה, שבלתי התעוררת לתתא ליכא התעוררת למעלה וזה במה אדע פי' במה אחבר הצינורות למעלה שישפיע עלי הברכה, באיזה התעוררת, והשיב לו ית' עגלה וכו' דהיינו הקרבנות וכתב רש"י ז"ל במה אדע באיזה זכות:
ויאמר לאברם ידוע תדע וכו' ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, הקשה אור החיים היכא שייך לומר וגם הגוי כאילו אמר כבר בשורה טובה לאברהם וע"ז אומר עוד בשורה טובה, הלא לא אמר עדיין שום בשורה טובה אלא בשורה על הגלות ומאי וגם. תו הקשה מאי זה שאמר דן אנכי כי פשיטא שהוא ית' דן ולמה אנכי, וע"ש שתירץ שבמה שאמר וגם הגוי היה עדיין בשורה לא טובה במקצת, ושייך שפיר לומר וגם עיין שם. ונראה לי גם כן בדרך זה והוא דמצינו גבי מנשה שפמליא של מעלה נעלו כל השערים שלא יכנס תפלתו אלא שהוא ית' חתר חתירה מתחת כסא כבודו, נמצא מבואר שכעושין מלמעלה איזה דבר לאדם הוא במוסכם הפמליא כמה דאת אמר וכל צבא מעלה עומדין עליו מימינו וכו' ודרשו חז"ל מיימינים כו', אבל כשאדם אין ראוי לנס כביכול עושה בצנעה למען שמו והפמליא אין מסכימים, וידוע מה שנאמר לבא לקחת לו גוי מקרב גוי הללו עובדין וכו' והללו עובדין, נמצא לא היה במוסכם מהפמליא שלמעלה להכות אח מצרים אלא שהוא ית' בעצמו עשה כן, ואפשר שלכוונה זו נאמר אני ולא מלאך וכו' דהיינו שלא היה במוסכם הפמליא אלא הוא ית' בעצמו ודייקא בעצמו וזה שאמר הוא ית' לאברהם בשורה לא טובה במקצת שהגוי אשר יעבודו דן אנכי והכוונה הוא לבדו ית' בלי הסכמת פמליא שלמעלה ואין לך בשורה לא טובה לאברהם יותר מזה שבניו לא יהיו ראוים מצד מעשיהם חלילה, ולכך אמר וגם וא"ש:
פרשת וירא
וירא אליו ה' באלוני ממרא כו, ופירש"י ז"ל אמאי הראה אליו באלוני ממרא. מפני שהוא נתן עצה לכתחלה על המילה והוא תמוה האיך שאל אברהם עצה אם יציית אל דבריו של הקב"ה, וכבר נתחבטו בו ראשונים ואחרונים. אף אני אענה עת קי, כי הכלל הוא שאי אפשר לאדם להיות תמיד עוסק בדבר אחד אלא א"כ שיהא דבר הפסק ביניהם כגון אם אדם היה מתפלל תמיד לפני השי"ת ב"ה לא היה אליו יראה כ"כ כי הי' מורגל לפני השי"ת ולא היה היראה כ"כ גדולה, לכך אין רשאי אדם להתפלל יותר מג' תפלות שתקנו אנשי כנסת הגדולה. וע"כ הוצרך הקב"ה לתת התורה לישראל מפני טעם זה כי להתפלל תמיד לפניו אי אפשר כמו שכתבנו ולהולך בטל מכ"ש אי אפשר שהוא מביא ח"ו לידי עבירות וכדומה, ע"כ נתן הקב"ה התורה שהיא מדברת בדברים הגשמיים, למשל ראובן הלוה לשמעון וכדומה שהוא ענין אחר, ולפ"ז שמא תאמר על ידי כן יהיה נפרד מעבודתו ית', אל תאמר כן אלא אדרבה שהוא קיימה של יראה חדא מפני שאם יהי' תמיד מורגל לפי השם יתברך לא יהיה עליו כ"כ יראה ועל ידי התורה נתקן. ועוד כי התורה עצמה אף על פי שהיא מדברת בדברים הגשמיים אף על פי כן היא קודש קדשים והיא מביאה לידי היראה מכח האותיות קדושים, ולכן היה משה רבינו ע"ה מסתיר עצמו מפני הקב"ה כדי שהיראה יהיה יותר גדולה וז"ש בזכות ויסתר כו' זכה לקלסתר, שמפני שהסתיר עצמו מלהביט אל השכינה הקדושה על ידי זה בא אליו יותר יראה, שאם לא היה מסתיר עצמו לא הי' במדרגה גדולה כ"כ, וע"י שהי' מסתיר את עצמו זכה למדריגה יותר גבוה. וזהו הקלסתר ודו"ק. וזהו כוונת אשה נדה שגזר השי"ת שלא יבא עלי' כדי שלא יהא מורגל אצלה ותהיה חביבה אצלו כיום שנכנס עמה לחופה וזהו הפירוש שאדם הראשון אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. והוא תמוה מה השיב להקב"ה ששאל מה אכלת והוא השיב האשה אשר כו'. ועפ"ז יתורץ שלכך אכל אדם הראשון מעץ הדעת שאם לא היה אכל [מעץ הדעת] היה אוכל ושותה וישן ומשמש לפני הקב"ה והיה הדבר הזה רע לפני אדם הראשון לכך אכל מעה"ד כדי שיפרד מלפניו וכמ"ש האר"י זלה"ה. ולפי מה שכתבנו הוא פשוט יותר שמפני שהיה תמיד לפני הקב"ה. לא היה מגיע אליו יראה כ"כ. לכך אכל כדי ליפחד מלפני הקב"ה שיהיה אח"כ יותר ביראה גדולה וחיל ורעדה. וזה פי' הפסוק האשה אשר נתת עמדי כו'. כי ממה למד אדם הראשון זאת הסברא מאשה נדה שאסורה לבעלה כדי שאח"כ תהיה יותר אהובה לו וכן למד אדם הראשון לעצמו והשיב האשה אשר נתת עמדי. ר"ל שאשה בזמן שהיא נדה אסורה עלי היא נתנה לי ואוכל ר"ל ע"י כן אכלתי כדי שיפריד אותי השי"ת מגן עדן ויהי' לי אח"כ יותר יראה לפניו ית' מקדם. ועיקר הוא כי אי אפשר לעסוק תמיד בדבר אחד אלא א"כ היה הפסק דבר ביניהם לכך הוצרך התורה להיות כדי להפריד האדם שלא יהיה תמיד מורגל לפניו יתברך. ואע"פ שמדומה לו שכל זמן שעוסק בתורה יצא היראה מלבו ועוסק בדבר הגשמיי כגון ראובן הלוה לשמעון כך וכך שמפנה לבו לדבר אחר. אעפ"כ מביאה לידי יראה. כי האותיות הם אור גדול. ומכ"ש כשעוסק בנסתרות התורה שהם בעצמ' רוחניות גדול. ומזה הפירוש בראשית ברא את השמים ואת הארץ כי תורה שבנגלה נקרא ארץ [כל מה שכתוב כאן אין צריך למחוק כי דברים כנסי למביני אמת נגלה נקרא ארץ] שהוא בגלוי ותורה שבנסתרות נקרא שמים שהוא נסתר מבני אדם וזהו בראשית בשביל התורה ברא שמים שהוא התורה נסתרות ואת הארץ זה הנגלה. והארץ היתה תוהו ובוהו. פי' לפי מראות עינים תורה שבנגלה בו מדבר בדברים שהם חוץ ליראת השם שמדבר בהלוואה וכדומה ותוהו ובוהו הוא אל תאמר כך וכמ"ש ויאמר אליהם יהי אור. פי' שאור גדול יש בה ויש בה אותיות קדושים שהם אור גדול והם מביאי' לידי יראה וזה פי' המדרש של בראשית שפתח המדרש בזה ואהיה אצלו אמון פדגו"ג אמון מכוסה אמון מוצנע. אמון פדגו"ג והוא לשון שררה. וכך פירושו שע"י התורה שנכסה האדם מעבודתו ית' הוא אמון מוצנע לשון צנוע שמביאו לידי יראה וצניעות והוא אמון פדגו"ג שע"י זה מביאו לידי שררה גדולה ודו"ק:
והעיקר הוא שע"י שהאדם נפרד מעט מלפניו ית' הוא לטובתו. שע"י כן אח"כ הוא יותר ירא וחרד. וע"כ אמרו חז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי בו והקב"ה גזר שלא לאכול. והוא תמוה. ולפמ"ש ניחא כי ע"י זה שהראה בעיניו שהבחירה בידו ואם רוצה אינו עושה רצונו. הוא מרוחק מלפניו. ואח"כ כשאומר מה אעשה שהקב"ה גזר עלי ואותה תשובה מביאתו לידי יראה גדולה. וע"כ אמר שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד והפירוש הוא כי בעל התשובה נתרחק מעבודתו ואח"כ כששב אליו הוא יותר נכנע וירא וחרד משא"כ הצדיק גמור מעיקרא. שהוא תמיד מורגל בעבודתו ואין היראה אצלו כ"כ גדולה. וזהו הפי' וירא ה' באלוני ממרא. כי אברהם אבינו עליו השלום היה מבין אשר טוב לאדם להתרחק מעט מלפניו ית' שיהיה היראה אח"כ יותר גדולה. וכשציוה הקב"ה אליו המילה הלך לשאול עצה מאחרים כדי שישמע מה הם אומרים ומסתמא יאמרו לא תמול עצמך שאתה זקן ויהיה קצת רחוק ואח"כ ימול את עצמו וישמע הציווי מהקב"ה ויהיה היראה יותר גדולה וכששאל לאשכול ולענר אמרו לא וממרא היה ירא אמר לו הקב"ה ציוה אליך למה לא תעשה זאת. ובזכות זה נגלה הקב"ה בחלקו. וזה הפי' כי הוא נתן עצה על המילה כי הוכרח אברהם אבינו ע"ה לשאול עצה. ודו"ק והבן:
חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ע"ד שאנו מתפללין ביהי רצון קודם תהלים ואל תקחני מהעולם הזה קודם זמני וכו' באופן שאוכל לתקן את אשר שחתתי דקודם שתיקן את אשר העוות הוא בתשובת טוב ורע. וזה חלילה לך להמית צדיק עם רשע דעדיין לא תיקן מה שעשה והיא עדיין בתערובת מעשה רשע וצדקות:
או יאמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע. אינו מובן דפשיטא שאין ממיתין צדיק עם רשע וכי קוב"ה חשוד ע"ז. ועוד האיך אנו מחזיקים עצמנו לצדיקים והלא אנו מתוודים לפניו עוונותינו. ולכך נראה כוונת הפסוק כי ידוע דכשעושין דבר מה לתינוק דומה לאביו כאלו הכה אותו ויש לי מזה צער גדול. וראיה לדבר שאמר הקב"ה לאברהם לעקוד את יצחק בנו והיה אצלו נסיון גדול כאלו הכו אותו ויש לו צער ואנו בני צדיקים בני אברהם יצחק ויעקב ואפילו שאנו חוטאים אעפ"כ חלילה לך להכות אותנו בכדי שלא יהיה צער לאבותינו הצדיקים. וזה חלילה לך להמית צדיק. דהיינו אבותינו הצדיקים עם רשע הנ"ל:
או יאמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. הענין הוא שאנו מתפללין לפניו ית' שלא ימיתנו ע"י מלאך המות וכוונת צדיק עם רשע. היינו ע"י רשע ח"ו והיה כצדיק כרשע מקרה אחד לכולם חלילה אלא בהגיעה זמנם של הצדיקים ימותו בנשיקה ולא ע"י מה"מ ח"ו:
וה' פקד את שרה. כי קודם הי' לה נשמת זכר כמ"ש המקובלים על כל אשה שאינה מולדת. ואח"כ הכניס לה נשמת נקיבה להוליד. ונשמת זכר הוא יותר גבוה מנשמת נקיבה. וזה פקד מלשון לא נפקד מאתנו איש דהוא לשון חסרון. וזה בא לשרה על מה שאמר הוא ית' שתלד וזה כאשר אמר אז בא החסרון כי הוא ית' עושה הכל בדיבור:
או יאמר וה' פקד את שרה כי מתחלה היה לה נשמת זכר ולכך לא הולידה ולכך היה יו"ד בסוף שמה כי יו"ד כינוי לזכר גם בחכמת הדקדוק ופקד אותה שחסר אותה ונתן לה נשמת נקיבה ועי"ז ותהר ולכך בא ה"א בשמה כי ה"א היא נקיבה:
או יאמר וה' פקד את שרה כאשר אמר, נראה למ"ש האר"י ז"ל כי האשה אשר לה נשמת זכר אינה מולידת ועד"ז פירשתי מה שנא' גבי חנה אשה קשת רוח אנכי כי ידוע שלזכר כותבין באגרת מארבע רוחות הבית קשת הכונה לזכר וכוונתה הי' במה שאמרה אשה קשת וכו' שיש לה נשמת זכר ולכך אינה מולדת והתפללה אליו יתברך, וידוע שבודאי נשמת זכר הוא גבוה מנשמת נקיבה, וזה וה' פקד את שרה כי פקד הוא מלשון חסרון פי' שמתחלה הי' לה נשמת זכר ולא היתה מולדת ואח"ז חסר את מדרגתה ונתן לה נשמת נקיבה כדי שתלד וע"ז רמז שרי אשתך וגו' שרה שמה ונחסר חמשה משמה שמעיקרא הי' לה יו"ד בסוף תיבה וזה פקד שחסר כאשר אמר שרה שמה ועי"ז ויעש כאשר דבר שתלד, (וידוע עפ"י דקדוק שיו"ד הוא זכר וה"א היא נקיבה ותבין עפ"י דברינו שמתחילה היה לה נשמת זכר ולכך חתם שמה ביו"ד ואח"ז ניתן לה נשמת נקיבה ולכך חתם שמה בה"א):
ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך וגו', אלהים עמך בכל אשר אתה עושה, במדרש כיון שראה שגירש בנו הבכור מיד אמרו אלהים עמך וגו' אפשר דהכוונה הוא שמתחלה סברו שיש נשיאות פנים לפניו ית' על מה שמגביר את אברהם כ"כ וכמאמרם ז"ל והנסיונות של אברהם ז"ל היו כדי שידעו הדורות שאין משוא פנים לפניו ית' ולא בחנם השי"ת מגביר את אברהם וכיון שראו הגלות שעתיד הוא ית' להגלות אותנו עם ישראל כבר היה אצטגנינות גדול בלבם וזה בנו הבכור כמד"א בני בכורי ישראל מיד אמרו שאין לפניו ית' משוא פנים אלא אלהים עמך וגו' פי' שהוא ית' מתנהג עמך לפי מעשיך ומעשיך יקרבוך כו' וזה אלהים עמך בכל אשר אתה עושה ובמדה שאתה מודד כו', ועד"ז תירצתי קושית רש"י על פסוק הללו את ה' כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו וקשה מה שבח והלול להעובדי כוכבים על שגבר עלינו חסדו ובחר בנו לעם בכורו, אך מ"ש ואמת ה' ר"ל מתנהג באמת ואין נושא חרפה על קרובו והעניש אותנו והגלנו לבין אומות ועל מידה זו ראוי לאומות שיהללו אותו ית':
או יאמר שבחוהו כל האומים כי גבר וגו'. פי' שבחוהו הוא ל' השפלה והכנעה וכמד"א חכם באחור ישבחנה והכוונה כי בעת שגבר עלינו חסדו נכנעו העובדי כוכבים כי כשזה קם זה נופל הר"ת של "שבחוהו "כל "האומים שכ"ה שהוא המתקת דינים כידוע מכתבי האר"י ז"ל שבה"א ממתיקין הש"ך דינים, ועי"ז בא הכנעה להם ושבחוהו הוא לשון שפלות כדפירשתי ושכ"ה הוא ר"ת של "השיבה "שופטינו "כבראשונה כי כשזה נופל זה קם
והוכיח אברהם את "שאבי "מלך אותו ית' על אודות הבאר מים חיים אשר גזלו עבדי "אבי "מלך המה העובדי כוכבים והשיב ית' לא ידעתי מי עשה וגו' פי' לא מצד אהבתם, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום רמז לר"ה כמו בכ"מ כמד"א ביום הכסא יבא כו' כי את שבע כבשות היינו שבעה רועים וזכותם שיהי' לי לעדה וכו':
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם. כבר ידוע מה שדרשו אחר איזה דברים. ואפשר אחר שאמר אברהם במה אדע וגו' שבאיזה זכות יקיימו ישראל בגלות שלא יהיה זכות הקרבנות אחר זה נסה הוא ית' אותו בעקידת יצחק ובזה הזכות יתקיימו הישראל וכידוע שהוא ית' רואה את אפרו של יצחק צבור על המזבח ונתמלא רחמים ואפשר כי רמז לו על כל הקדושים שנהרגו על קדושת שמו שבזה הזכות ירחם על יתר פליטת עמו כידוע ואפשר שלזה רמז מ"ש ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק דהיינו על גאולת משיחנו במהרה בימינו ע"ד ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, וירא את המקום פי' על הוא ית' שנקרא מקום הוא מרחוק, שגלות הזה הוא ביותר באריכות הזמן מכל שהיה לפניו ולכך זרז ע"א בעקידת יצחק בנו לאמר אל נערי' וגו' ודו"ק:
והאלהים נסה את אברהם, הקושיא מפורסמת למה תלה התורה הנסיון באברהם ולא ביצחק, ונראה דידוע דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וידוע כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו נמצא יש יצה"ר למצווה ועושה טפי ממי שאינו מצווה וכאן בעקידה היה ציווי מהוא ית' לאברהם ולא ליצחק כמאמר הכתוב קח נא וגו' נמצא הי' אברהם מצווה ועושה ויצחק אינו מצווה והיה היצה"ר של אברהם גדול משל יצחק ולכך תלה התורה הנסיון טפי באברהם מביצחק:
או יאמר והאלהים נסה את אברהם הא דתליא הנסיון באברהם ולא ביצחק אף דנסיון של יצחק הוא יותר גדול משל אברהם מפני שאברהם מצווה מפיו ית' ויצחק לא שמע מפיו ית' רק מפיו של אברהם ואפ"ה ציית:
או יאמר משום דהנסיון אינו אלא למי שהבריות מסתפקין בו אם הוא צדיק אם לאו משא"כ למי שפעולתו ומעשיו מפורסמין בין הבריות שאין צריכין ראי' ויצחק שהיה צדיק בן צדיק לא היה צריך לנסיון כלל משא"כ אברהם הי' צריך לנסיון זה כדי שיהיה מפורסם בין הבריות והבן, כי ברור:
או יאמר והאלהים נסה את אברהם. מקשין למה לא תלה הנסיון ליצחק אלא לאברהם הא נסיון של יצחק גדול משל אברהם. ונראה דעיקר הנסיון היה במה שאברהם לא הרהר אחר מדותיו של ית' אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וזה הרומיא לא הי' ליצחק אלא לאברהם ולכך תלה הנסיון באברהם וזה י"ל דכוונת הפסוק אחר הדברים האלה ודרשו הרבה ואיני יודע איזה דברים ולמה שכתבתי היינו אחר הדיבור כי ביצחק וגו', וכעין הלצה י"ל דהנסיון הי' באברהם טפי מביצחק דליצני הדור הי' אומרים שבודאי כדבריהם כן הוא שמאבימלך נתעברה שרה כי בודאי רחמי האב על הבן ולא היה שוחט אותו אלמלי הוא בנו ולכן היה נסיון גדול באברהם משא"כ ליצחק לא היה כ"כ נסיון ואדרבה בזה שנשחט עבורו ית' מראה שיש לו נשמה כשרה ולא מאבימלך, ואחר הדברים האנה היינו אחר מעשה אבימלך והרהורי דברים מליצני הדור:
במדרש אמרו האומות אם אברהם צדיק הוא למה מגרש את בנו הבכור דהיינו את ישמעאל כמד"א ויקח את הנער וישלחהו כיון שראו מעשיו אמרו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. הכוונה ע"ד רמז שמבואר בספר הזוהר שהוא ית' נקרא בשם אברם "אב "רם והאומות אמרו אם צדיק הוא יתברך למה מגרש את בנו הבכור דהיינו ישראל לתוך הגלות שהם נקראים בני בכורי ישראל כיון שראו מעשינו הרעים ח"ו אמרו אלהים עמך בכל אשר עושה ר"ל כמו שאתה מעורר למטה במעשה צדקותיך אם לטוב אז גם הוא יתברך ג"כ באותו מדה מעורר טובות עלינו ובהיפוך לרע ח"ו וישועת הקב"ה אינו עמנו כ"א לפי מעשינו וצדקותינו הן טוב והן לרע ח"ו. ודו"ק:
ביום השלישי. פי' גלות השלישי וירא את המקום מרחוק מלבא לפומיה לא גליא שבעו"ה נתארך זמן הגלות. ויקח בידו את האש ואת המאכלת פי' שאברהם הוא מדת חסד מעכב האש מעל בניו וזה כוונת האוחז ביד מדת משפט שאוחז המשפט ולא נעשה המשפט והאבות סימן לבנים העקידה הי' כדי לישאר אבותינו וכן לנו אבל לא לכלותינו כמד"א בני יעקב לא כליתי:
פרשת חיי שרה
ויהיו חיי שרה וגו' ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. הרמז ותמת שרה זה הגוף המכונה בספר הזוהר בלשון שרה והגוף מחוייב להמית את עצמו בקרית ארבע ר"ל בשביל קרית ארבע היא חברון שיסגל כ"כ מצות ומעש"ט עד שיגרום בכח מעשיו שיתחברו ד' אותיות הוי"ה ב"ה ביחד ולא יהיה בהם פירוד וזה שמסיים בארץ כנען ר"ל באיזה דבר יוכל לתקן זה בארץ כנען שיכנע כל דברי ארציות שלו ולמעט כל הנאותיו בשביל כבודו ית' ובזה יגרום יחוד למעלה בד' אותיות למהר ולקרב קץ הגאולה במהרה בימינו אמן כי"ר:
מה שנבעת שרה בשטן שאמר לה מעקידת יצחק דבודאי היתה צדקת ורצונה ג"כ לעבודתו ית' כמו אברהם ויצחק. ואפ"ל דידוע מאמרם ז"ל אברהם טפל לשרה בנביאות ולכך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וכיון שהנבואה מעקידה לא בא אלי' מאתו ית' חששה פן ואולי טעה אברהם א"ע בנבואה חלילה (וכעין שמצינו באחאב שרוח שקר הטעה כל הנביאים) שאם הי' נבואת אמת היתה יודעת מנבואה זו וא"כ חלילה שאברהם המית את יצחק שלא כדת ולכך פרחה נשמתה עבור הצער ובאמת שהנבואה היתה אמיתית והוא ית' לא גילה לשרה מפני שהגיע עת פקודתה עי"ז הגלגול:
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. וקשה מה סמיכות הוא זה ונראה לתרץ ע"ד מוסר כי האדם בעודנו נער ורך בשנים והוא חומד לממון אפילו יש לו אוצרות של קרח רוצה הוא יותר כדאיתא בגמרא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו לפי שעדיין רך בשנים וסובר שהעיקר הוא לאסוף ולכנוס ממון אבל כשבא לעת זקנתו ורואה כי הכל הבל ומכל מה שיש לו הוא מסתפק עצמו ואינו חומד יותר לממון ולאסוף ולכנוס כי רואה כי בטלו הטוחנות ויקום לקול הצפור וגו' וזה פי' ואברהם זקן בא בימים כי כשבא לעת זקנתו (ותכהין עיניו מראות) וה' ברך את אברהם שלא הי' לו חסרון כלום שום דבר שיחמוד אליו. וזה ג"כ הפי' ויהי כי זקן יצחק כשבא לעת זקנתו ותכהין עיניו מראות כי עין רואה לממון ולשאר דברים ולב חומד אבל יצחק כשבא לעת זקנתו ותכהין עיניו מראות שנתמעט עיניו מראות:
פרשת תולדות
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. עי' ברש"י. ונראה כי כתיב ויעתר לו ה' פרש"י לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' הרי מה שענה ית' ליצחק הוא ע"י היותו בן אברהם שהוא צדיק וזה ואלה תולדות יצחק ומפרש הקרא מהיכן בא התולדות ליצחק משום שאברהם הוליד את יצחק ולולי זה לא הי' יצחק מוליד ומספר הקרא ויהי יצחק בן וגו' ויעתר יצחק וגו' ויעתר לו ה' וזה כי ביצחק יקרא לך זרע פי' הזרע של יצחק שלך שבלעדי זכותך לא היה מוליד:
ותאמר אם כן למה זה אנכי. כיון שכך גדול צער העיבור למה התפללתי על בנים. בודאי כל העקרה רוצה בנים אף גם אם יהיה לה צער אלא שידוע אם עושים נס לאדם מצד עצמו שמח בו ואין לו שום צער משא"כ כשעושין לו נס עבור זכות אחר כמו שמצינו בלוט ורבקה חשבה שהיא נענתה בתפלת' על בנים וכיון שראתה שיש לה צער נודע לה שויעתר לו ה' לו ולא לה כי אלמלי הי' ע"י תפלתה לא הי' לה צער אלא תענוג ולכך אמרה א"כ למה התפללתי בחנם על בנים כיון שלא ענו לי רק ליצחק. הי' לו להתפלל ולא אנכי:
ברש"י ויהי עשו איש יודע ציד, שרימה את אביו היאך מעשרין את התבן. הכוונה שאמר על עצמו האיך יעשה למנות ע"א להוציא ניצוץ הקדושה המחיה אותו כי הוא ית' מחיה את כולם. וזה האיך מעשרין את התבן כי בית עשו לקש דהיינו תבן שקליפות התבואה הוא ולא פירי. וזה סביב רשעים יתהלכון פי' הקליפות שהם מבחוץ ולא מבפנים. אבל הניצוץ המחיה אותם הוא קדוש וזה האיך מעשרין את התבן כי העשירי יהי' קודש ולכך אהב אותו אביו מחמת שרצונו להדביק בקדושה באותו חלק שהוא באפשר לו:
ויעקב איש תם יושב אוהלים. כי ידוע דבית הוא קבע ואוהל הוא עראי והצדיקים עושים מעולם הזה דירת ארעי כאוהל:
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. הכוונה ע"ד משל למלך גדול שהי' עת חדוה ושעשועים לפניו מעבדיו הסרים למשמעתו וכראות צד המלשין תמיד על עבדיו ירע הדבר מאוד בעיניו פן יבואו לריבוי תשלום גמול על תענוג הגדול מה עשה האויב הלך אצל העבדים ומשתדל בהסתת פיתוי לעשות איזה דבר שהוא נגד ציווי המלך אבל כשהעבדים חכמים ומתחזקים עצמם בעבדות אדוניהם אז השמחה נתגדל עוד יותר אצל המלך מאז ומקדם והדמיון להיפוך שאז מבטלין השמחה אצל המלך. והנמשל מובן מאליו כי יצחק מרומז על שמחה וחדוה כמד"א צחוק עשה לי אלהים וזה שאמר ויאהב יצחק את עשו שהשמחה אוהבת הקליפות המסיתים את האדם לעבור על ציווי המלך כי מחמת זה מגיע יותר חדוה ושעשועים לפני המלך ית', ורבקה היא מכונה על מדת הדין אוהבת ליעקב פי' להצדיקים שלא הי' מניחים עצמינו להתעורר בפיתוי היצר שאל"כ לא היה השמחה נתגדל אצל המלך יתברך:
ורבקה שומעת וגו'. ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר, הנה תיבת לאמר הראשון והשני אינו מדויק כלל ולכאורה שלא לצורך כלל אבל נראה שכוונת רבקה אמו היתה ע"ז דהנה ידוע כי דיבור הוא לשון קשה ואמירה הוא לשון רכה וזה בודאי שיעקב היה חושב וחושש ע"ז שכוונת אביו היה בהברכה רק על עשו כמד"א ויאהב יצחק את עשו. ע"כ היה חושש פן יבא יעקב במראות וישנה דיבורו לומר ג"כ בלשון קשה כמו שעשו היה מדבר יקום אבי ועי"ז יטעה עצמו לברך את יעקב שיסבור שזה הוא עשו ע"כ היה יצחק מתחכם על הדבר וציוה לעשו כשיביא לו המטעמים ישנה דוקא מדתו ויאמר דוקא בלשון רכה ויעקב לא ידע מזה הערמה והוא יחחכם לפי דעתו לומר בלשון קשות כמו עשו ומזה יכיר ויתבונן אם הוא עשו או יעקב שמי שיאמר בלשון רכה הוא בודאי עשו כהערמה שביניהם ומי שיאמר בלשון קשות כמו שעשו היה מדבר יבין שהוא יעקב אבל רבקה נתחכמה עוד יותר על הדבר כי הי' הסיבה מעם ה' לברך את יעקב דוקא וציותה רבקה ג"כ ליעקב שיאמר ג"כ בלשון רכה ואז בודאי שוב לא יבין כלל וזה הוא ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר ר"ל שציותה עליו שיאמר דוקא כפשוטו לפי דרכו של יעקב בלשון רכה ומסיק הטעם שציותה לו כן כי הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר ר"ל מאחר שהוא נתחכם על הדבר וציוה לעשו שיאמר בלשון רכה כדי שיבין. צריך אתה דוקא לומר ג"כ בלשון רכה ואז בודאי לא יבין ותרויח הברכות. ודו"ק והבן:
ויאמר הכי קרא שמו יעקב וגו' את בכורתי לקח וגו'. יש לדקדק הלא לא מצינו עד עתה שעשו קרא תגר על מכירת הבכורה, וי"ל למ"ש המפרשים דלכך מכר עשו הבכורה ליעקב משום ששמע נבואה שהוגד לרבקה ורב יעבוד צעיר, ולפ"ז א"ש כששמע עשו שיעקב לקח הברכה קרא תגר למפרע על מכירת הבכורה בחנם כיון שלא פעל כלום במכירתו, וע"ד הלצה נראה שלכוונה זו אמר עשו בעת מכירת הבכורה הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה דאיכא שני מיני מיתות מיתה ממש וגם העני חשוב כמת וזה העני הולך עדיין ברגליו מ"מ חשוב מת וידוע מה שקנה עבד קנה רבו והעבד למי והנכסים למי וזה כוונת עשו הרשע הנה אנכי הולך למות פי' כיון שרב יעבוד צעיר אז אין לי שום נכסים שהכל שייך ליעקב אדוני וזה הולך למות אע"פ שאלך ברגלי מ"מ אהי' כמת שאין לו שום נכסים ולמה זה לי בכורה ואדרבה עבור זה מכר הבכורה ליעקב כדי שהוא ישתעבד לעשו:
בענין הברכות שרצה יצחק לברך את עשו ורבקה עשתה שיברך את יעקב, נראה שיצחק צפה עתידות שלעשו יהי' כל טובות העה"ז וליעקב לא, כי כך גזרה חכמתו ית'. ולכך לא רצה לברך את יעקב אלא לעשות רצון קונו באמת אף שמסתמא היה לו גיעגועין על יעקב, וגם רבקה ידעה מזה אלא שכוונת' הי' שעכ"פ לא יהיה לעשו שום שפע אלא ע"י יעקב ומחמת זה לא יקטרגו השרים שיהא חלילה כליה על יעקב דכשם שאי אפשר לעולם בלא ארבע רוחות כך אי אפשר לעולם בלא צדיקים שכולם מקבלים השפע על ידם, וע"ד שכתבתי בפסוק בקרוב עלי מרעים וגו' המה כשלו ונפלו שע"י נפילות הצדיקים המה נופלים שאין להם צינור לקבל השפע, ע"כ גזרה חכמתו שיהיו מפוזרים בכל המקומות וזולת קדושיו לא יקבלו שפע ואז מתירא השר לקטרג על ישראל שיהיה כליה חלילה כי יהיה באמת מלכות קטיעא שתקטע מלכותו כי לא יהיה לו צינור להריק השפע עליו, וזה היה כוונת רבקה שיתברך יעקב לאדון ועשו לא יקבל שים שפע רק ע"י יעקב, וזה הוי גביר לאחיך ועי' מה שפירשתי דברי רבה בר בר חנה בענין שמיא וארעא דנשקי להדדי:
משמני הארץ יהיה מושבך, ג' במסורה א' כאן ואידך איתן מושבך, כי יפקד מושבך, הכוונה בזה שאדם הצדיק שזוכה לשתי שולחנות ויש לו כל טוב בעוה"ז, אעפ"כ לא יצער א"ע דמ"מ איתן מושבך כי יש לו ג"כ יסורין כי יפקד מושבך, שאין הישיבה שלו בשלימות כמו יעקב אבינו, או יפקד מושבך פי' שאתה בעצמך פוקד ומחסר מעצמך טוב העולם כמו רבינו הקדוש:
או יאמר על מחזיקים לומדי תורה משמני ארץ מושבך, שהקב"ה נותן לך כל טוב, ואעפ"כ איתן מושבך כי טובת העוה"ז אינו כלום אלא כי יפקד מושבך שאתה תחסיר מזוניך ותחזיק לומדי תורה:
או כי יפקד מלשון יזכר ויפקד וע"ד זכר צדיק לברכה שיהיו נזכרים מעשיך הטובים בפי הבריות ובפי הפמליא של מעלה:
או יאמר שיצחק בירך את עשיו משמני ארץ יהיה מושבך ואמר אעפ"כ אין איתן מושבך אלא כי יפקד מושבך לעתיד שיעבור רוח הטומאה מן הארץ ויעלה הטוב שבך:
או יאמר דהכוונה היא על השכינה כביכול שבגלות היא ראש לשועלים וירדה מאצילות לבריאה וזה משמני הארץ ואעפ"כ אין לה נחת על התרחקות ממקומה, אלא כי ההרחק מביא יותר תענוג ע"ד הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח:
פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. כי ידוע שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים וזה ויצא יעקב מבאר שבע. פי' כשהלך כבר מתחת ממשלת היצר הרמוז בבאר שבע, ע"ד מאמרם ז"ל כי שבע שמות יש ליצה"ר ואז וילך חרנה אף שהלך במדת הדין חרון אף הנרמז לחרנה, כמ"ש במדרש מ"מ ויפגע במקום ההוא רחמים כי מקום הוא הוי"ה בהבאה כמ"ש האר"י ז"ל:
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', הוא האדם, וראשו מגיע השמימה, ראשו הוא השכל ע"ד החכם עיניו בראשו ומלאכי הוא שלוחי אלהים כוחות עליונים עולים ויורדים בו כי מלאכי קדושה יש להם עלי' בתורה ומע"ט וכוחות חיצונים יש להם ירידה ע"י מצות, ונרמז מאמרם ז"ל על עולים מלאכי ארץ ישראל הרמוז לקדושה, ויורדים על מלאכי חוץ לארץ הרמוז לכוחות חיצונים:
ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, דקדקו המפורשים דהא אדרבא הסברא דמי שאוהב דבר כל יום הוא גדול אצלו ואפשר דבאמת הפי' הוא כך והיינו דכל הימים היו גדולים אצלו ובסוף שבע שנים היו הימים גדולים כ"כ אצלו כמו בתחילת שבע שנים וזה ימים אחדים דהיינו שהיו הימים הכל בשוה וגדולים אצלו מחמת באהבתו אותה:
הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, כי לאדם צריך חמימות רב בתורת ה' וביראתו ותשוקה וחשק גדול, ולהיפוך בעבירות כי היצה"ר בוער באדם באהבה ע"כ צריך להתגבר על יצרו ולצנן עצמו מחמת יראה ובושה ממנו ית', ועד"ז שמעתי במאמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים דזה הוא דבר אחד כי ביראה איכא צינים ופחים חמימות בעבודתו ית' וקרירות מעבירות כמדובר. ולכן רומז עליו ית' שמלבין עונותיהם לישראל כמ"ש במדרש. וידוע כי יום רמז לקדושה. ולילה רמז על דברים השפלים שהוא לילה וחושך, וזה ביום בעבודתו יתברך הייתי לחורב לעבוד בחמימות ולקרח בלילה לצנן א"ע מחמימות היצר כדאיתא נורא בי עמרם:
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, שיעקב התדבק א"ע בקונו בעבודתו הרמה וזה הלך לדרכו ויפגעו. פגיעה היא תפלה. פי' שמלאכי אלהים התפללו בזכות יעקב וזה ויפגעו בו והבן. ולפום פשטא הבא לטהר מסייעין לו וזה כשהלך לדרכו לעבודת ה' ויפגעו בו מלאכי אלהים כוחות השכינה הסיוע מלמעלה:
פרשת וישלח
קטנתי מכל החסדים. המכוון בזה דלכאורה אין לנו שום יחוס בו יתברך נגד גדולתו כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ואנחנו בשפל המעלות. ומהראוי שאף שאנו מסוגלים במצות לפניו ית' מ"מ לא להתייחס לנו לקרב אליו. רק הענין שהוא ית' מקטין עצמו אצל צדיק כדי שיוכל להתקרב אליו. וזה הוא קטנתי ר"ל שעל ידי הקטין א"ע ית' כביכול מכל החסדים ע"י החסדים שאני עושה כדי שאוכל להתקרב אליו:
מסורה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. על כן קרא למקום ההיא מחנה דן. על כן חרה אף ה' בכם. על כן אבכה בבכי. על כן מרפה ידו. על כן מלא לבם לעשות הרע. על כן קראו לימים האלה פורים. ע"כ קרא למקום ההוא עמק הברכה. על כן לא ידרכו כהני דגון. הכוונה בזה כי כתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. והכוונה כי יעקב הוא סוף שלא ישלוט אלא בסוף. ובישר אותו שלעתיד לבא יקרא ישראל לשון שר כי לו הממשלה אבל בגלות יש שליטה לעשו (על הר שעיר וסביביו) כי הוא הבכור וזה ויגע בכף ירכו בדברים הגשמיים שאינו אלא ירכים המעמידים לאדם שעי"ז יכול לעסוק בתורה ובמצות. ובזוהר מפרש לתומכין דאורייתא מחזיקי לומדי תורה. והרשב"א בעין יעקב כתב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה שנתן לנו מצוה בזה האבר וכו' דלולי זכות מצוה זו לא הי' לנו חלילה טובה בשום פעם. וזה ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ע"כ קרא שם המקום ההוא מחנה דן. כי הי' נוסע בסוף כל המחנות. הרמז שנשלוט בסוף עכ"פ. ודן היה מאסף לכל המחנות מלקטין כל הניצוצות הקדושות שבעובדי כוכבים וידוע כי הוד נהפך למשחית שכל השליטה בפרטי בשמאל וזה מחנה דן כמ"ש האר"י ז"ל ששרשו בארכובה שמאלית על כן חרה אף ה' בכם כי כשאין שפע אין יכולין לעסוק בתורה ובמצות כראוי. על כן אבכה בבכי. על כן מלאו לבם לעשות הרע. כי רואין שהסטרא אחרא מתגבר. על כן קראו לימים האלה פורים. כי על לבושי יפילו גורל וזה פורים. או להיפוך כי גם זה לטובה שבסיבת הגלות מזדככים ביותר כי השכל נותן ביותר להרע ואעפ"כ מחזקים בתורתו וזה על כן מרפה ידו שהקליפות אומרות כן שידיהם נחלשין כי ע"כ מלא לבם לעשות הרע ואעפ"כ אין עושין, ע"כ קראו לימים האלה פורים. כי ביום אשר שיבר המן להרע לישראל נהפך עליו. וכן הדבר בגלות כמדומה שטובה להם והוא רע להם. והטובה לנו יהיה וישראל מקבלין באהבה וקראו לימים האלה פורים כמ"ש זקיני במחיר יין כי הוא הלשון מזלות כי היום מזלות שולטין ע"כ קראו למקום ההוא עמק הברכה. הברכה הוא בעמק אע"פ שהגלוי לא כן הוא. וכן התורה למעלה סמא דמיתא כמ"ש הזוהר שהחזיר על כל אומה ולשון והראה להם סמא דמותא ולא קיבלו אותה. או עמק הברכה ע"ד מממטקים או ע"ד כי שחה לעפר נפשנו קומה עזרתה לנו. ובמדרש ועלה מן הארץ כשהן שחין עד עפר עד לארץ יעלו. וכן היה בהמן אם מזרע היהודים וגו' נפול תפול וגו' וידוע כשהן עולין עולין עד לרקיע כו' וזה קראו לימים האלה פורים ועמק ברכה. על כן לא ידרכו כהני דגון כי לעתיד לבא יעביר הקליפה מן הארץ:
פרשת וישב
ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. הכוונה ע"ד מוסר כי היצר מסית את האדם בהיותו לפעמים נופל ממדריגתו לעשות איזה עבירה אז הוא מתחרה בו לאמור בודאי שוב לא יהי' לך תקומה שכבר אתה בשפל המדריגות ע"כ עשה מה שלבך חפץ ומלא עצמך מדברי עוה"ז מאחר שכבר אתה אבוד מעוה"ב וזה הוא ותתפשהו בבגדו שהיצה"ר תופש את האדם בבגד ור"ל בהעבירה שהוא בגידה להבורא יתברך לאמר שכבה עמי מאחר שכבר אתה נאבד מעוה"ב עכ"פ תחבר עמי בכל תאוות עוה"ז אבל מי שמושכל בעבודת ה' ויעזוב בגדו בידה ר"ל שזה שכבר בגד א"א להחזירו אבל בשאר העניינים וינס ויצא החוצה שאין רוצה להתחבר עוד אליו לעבור שום עבירה קטנה או גדולה:
או יאמר ותתפשהו בבגד לאמר. פי' ותתפשהו בבגד ר"ל בגד ממש שזה ידוע שהמצוה הוא בגד להנשמה והיצה"ר תמיד אוחז בה ורוצה ג"כ ליהנות מהמצוה שבהיות אם אדם עושה מצוה עם פניי' יש בו ג"כ חלק חיצוני'. וזה הוא שכבה עמי ר"ל נתחבר יחד בעשיית המצוה ליהנות בה גם אני. אבל מה עושה הצדיק ויעזוב בגדו אצלה מאחר שרואה שלא יוכל להנצל מהפני' ומהחלק חיצונית בשעת עשיית המצוה אזי עוזב לו כל הבגד ר"ל שהוא בשב ואל תעשה עדיף שאינו עושה המצוה כלל ממה שיעשה עם פני' גם לי גם לך לא יהי' וזה הוא ויעזוב גם בגדו אצלה שאינו רוצה אף בהחלק הקדושה שבו מאחר שמעורב בהחלק הרע וינס החוצה שטוב לו להתעסק בדבר שהוא חיצונית בהחלט מלערב טוב ברע:
פרשת מקץ
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו'. פרעה אמר בסיפור חלומו שעומד על שפת היאור. וקשה הא בחלום עצמו כתיב שעומד על היאור ולא על שפת. ואפשר שזה הרשע שינה במכוון כי היאור היה אלהיו כידוע מאמרם ז"ל שהרשעים על אלהיהם ולכן בוש עצמו לומר שעומד על היאור ולכך שינה שעומד על שפת היאור:
איתא בגמרא דברכות כל החלומות הולכין אחר הפה חלום הוא מלשון חוזק ותוקף כידוע והיינו התחזקות של אדם בעבודת הבורא ית' בכל יום ההרהור תשובה במאמרם ז"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת וכו'. אף שאין שום אדם שומע מ"מ מכח הכרוז בא התעוררות לאדם ע"ד אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי רק שאדם צריך להתנהג א"ע בדרך הישר שיועיל לו התחזקות כמו שנותנים רפוא' לאדם אסור לו לאכול מה שמזיק ואם יאכל לא יועיל לו רפואה. ועיקר שמירת האדם הוא במוצא שפתיו בלום שפתיך מדבר דברי המותר וזה כל החלומות כל התחזקות הולכין אחר הפה אם שומר לפה:
במסורה כולנו בני איש אחד נחנו. כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים. נחנו פשענו ומרינו. נחנו לעבור חלוצים. ועי' בשל"ה בשער התענית. ועי' בזוהר פ' פנחס שהמרגלים גברו וחרבו שלא יבנה הוא ית' ביתו בתחלה על ידו ולכך הבית נחרב וי"ל שאנחנו אומרים כנים אנחנו לא היינו מרגלים ומה אנחנו חייבין בחורבן ביתו ית'. וזה ע"ד אבותינו חטאו ואינם וגו' ובא התירוץ כולנו בני איש אחד נחנו לאתו ית' ולכך נחשב כאלו אנחנו בעצמנו פשענו ומרינו. נחנו נעבור חלוצים לשון חלוץ הנעל פי' מ"מ ע"י הגלות נזכה הזדככות לילך לפני בוראנו בהתרת הקשר מחלק הרע כי זה עיקר המגימות ולא נצרך לחיבוט הקבר אשר פועל זה כידוע:
או יאמר כנים נחנו. נחנו מה. נחנו פשענו. כי אדם חוטא ועושה תשובה עיקר התשובה הוא הכנעה וזה נחנו מה. מה שהוא הכנעה אז כנים נחנו שנמחק הזוהמא מאתנו כולנו בני איש אחד נחנו
שלא יהי' שוב לס"א שליטה רק קדושתו שוכן עלינו יחופף:
פרשת ויגש
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני. הרמז בזה ויגש אליו יהודה ר"ל ההודיה והשבח שאנו משבחים לפניו ית' אז ויאמר בי אדני ר"ל כי אמירה הוא מלשון לבוש ר"ל שמחמת השבח שאנו משבחין לפניו ית' אז הוא ית' מתלבש בנו להיות מרכבה אצלו וזה הוא ויאמר בי אדני ר"ל הוא ית' שנקרא אדון מתלבש בי בתוך גרוני:
פרשת ויחי
ויברך את יוסף וגו' את הנערים וגו'. ופי' בזוהר ברכתא דבנין כו' אע"פ שהוא שלם מצדו מצד בניו אין תענוג שלם עד שיוגמר שלימתן כמ"ש האר"י ז"ל יה"ר שצאצאי מעיך כמותך משא"כ אם לא הי' לו בנין א"צ לזה והבן. החכם יבקש הכל בשביל תענוג אביו ואביו בראותו כי כן. נותן לו בשביל בניו וזהו והשיב לב אבות וגו' וזה ענין ברכות שמברכין ישראל בשביל אביהם שבשמים:
ואני נתתי לך שכם אחד וגו'. כי שכם בגי' ש"ס פי' להתורה ועיקר הש"ס הוא יוסף הצדיק כי שוקיו עמודי שש. אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי שהחזירה הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ואמר עשו מה כתוב בה לא תרצח וגו' ולא רצה לקבל, אבל יעקב ע"י שמאס בחרבו ובקשתו זכו בניו לתורה וזה בחרבי ובקשתי לקחתי מיד האמורי:
נפתלי אילה שלותה וגו'. כי האלשיך הקדוש כתב על פסוק ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים כי רגלים רמז למלאכי מעלה וזה ארץ אשר לא במסכנות וגו' אשר לא כארץ מצרים אשר השקית ברגליך וגו' כי השפע בא ע"י השרים של מעלה הרמז לרגלים וזה נפתלי לשון דביקות ר"ל כשהוא בדביקות אילה הוא מלאך כמ"ש האר"י ז"ל על יחולל אילות שלוחה הוא הפשט ודו"ק:
מסורה ג' פעמים ונוסף, יש. מפזר ונוסף עוד, ונוסף על נחלת המטה, ונוסף גם הוא על שונאינו. הכוונה ע"ד מוסר כי עיקר סיבת החטא עון קרי בא מחמת רודפו אחר המותרות ונעשה הוספה עוד לכוחות הטומאה בזה שמזריע לבטלה ר"ל וזה כוונת המסורה יש מפזר ר"ל שמפזר הזרע לבטלה בא זה מחמת ונוסף עוד, עוד הוא לשון מותרות מכח אכילת המותרות או דיבור המותרות וקאמר הפסוק וע"י זה ונוסף על נחלת המטה ומנחלת אבינו יגרע ומסיק בפסוק הנ"ל שעי"ז ונוסף גם הוא על שונאינו שהכוחות הטומאה שברא הם מקיפין אותו אחר מותו והם נוקמים ממנו על ידי זה שהזריע לבטלה. ויבואר ג"כ לדרכנו הנ"ל פ' בתורה ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך. המכוון בזה לדרכנו הנ"ל כי הספרים כתבו דעיקר עון וסיבת קרי בא מחמת התרוממות לבו ומכח הרודף אחר מותרות אכילה ותאוות המשגל משא"כ בהעדר המותרות. והנה רש"י ז"ל פי' בפסוק ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא שהי' עיקר כוונתו לש"ש להעמיד תולדות וזה כוונת הפסוק ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני שלא ראיתי קרי מימי ומסיק מאיזה דבר לא ראה קרי יתר שאת ויתר עז ר"ל שהייתי מתגבר ומנשא השכל על התאוות ע"כ ניצל מזה פחז כמים ר"ל וא"ת כקושית רש"י א"כ למה מהרת לומר הבה אשתי ואבואה אליה לזה מסיק אל תותר ר"ל לא מחמת המותרות אכילה והתאוות אלא כי עלית משכבי אביך ר"ל שאתם י"ב שבטים עליתם על רעיוני להוליד אתכם ע"כ מהרתי לומר הבה את אשתי ואבואה אליה (והוא כמו שמען קולי נשי למך) כמו כן גם כאן אמר יעקב על עצמו אביך ודו"ק. ויבואר ג"כ הפסוק בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור. כי עיקר החטא הזרע לבטלה בא מחמת הסתכלות בנשים וכדומה ויוסף מרומז על היסוד כי צדיק הוא יסוד וזה בן פורת יוסף ר"ל שבהיות האדם רוצה להזרז ולהתגבר עצמו אל מדת יוסף דהיינו על יסוד ברית קודש בן פורת עלי עין ר"ל צריך לזרז ולשמור א"ע עינים שלו שלא יסתכל בדבר ערוה אף שבנות צעדה עלי שור ר"ל אף שהבנות נקבות הולכות לפני הסתכלות עיניו. ושור הוא לשון הסתכלו' כפירש"י ז"ל אעפ"כ ישפיל עיניו בן פורת עלי עין שלא יסתכל כמדובר ודוק היטב: