תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
שמות · פרשת בא
בא אל פרעה. נראה ע"ד רמז למוכיח שיוכיח שמה שאדם אינו משים על לבו לעבודתו ית' הוא מניעה מאתו ית' על מה שאין האדם ראוי לעבוד אותו. וכן מפורש בפסוק הכבד לב העם הזה ועיניו השע וגו' ואין לך התעוררות גדול מזה וכמאמרם ז"ל במי שהולך מסוכה עבור המטר. משל למלך וכו' ושפכו על פניו (וכ"כ ברעיא מהימנא על מי שנופל למחשבה זרה בתפלה שדנין את האדם למעלה וכיון שרואין שמחמת עונותיו אינו ראוי להתפלל שלחו מלמעלה לבטל מחשבותיו והחי יתן אל לבו וישוב אל ה' וירחמהו. ועד"ז נראה הטעם כמאמרם ז"ל כל יסורין שיש בהם ביטול תורה אינם יסורין של אהבה כי אלמלא רצו למעלה בתורתו בודאי לא היו מבטלין אותו ומסתמא אין תורתו נשמעת ולאדם כזה טוב מותו מחיים רק שאין לך דבר שעומד בפני תשובה). וזה רמז בפסוק אל משה שהוא המוכיח לישראל בדורו וכן בכל דור ע"ד משה שפיר קאמר בא אל פרעה פי' תבוא בתוכחה על מי שמקשה ערפו הנקרא פרעה ותאמר לו התעוררות כי אני הכבדתי את לבו מאתי ית' בא קשיות לבו כמד"א הכבד לב העם. ולב עבדיו רמז לשאר אבריו וגם לאשתו ובני ביתו שכולם ידיחו אותו מדרך אמת. למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי הכל בא מחטא העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל ואמר הוא ית' ביום פקדי ופקדתי וגו' ולמען תספר וגו' אשר התעללתי במצרים לשון מצר פי' מה שהוא ית' מונע השפע מאתנו ועי"ז התעוללו האומות בנו והכל בא מאתו ית' והוי כמו שהוא ית' התעולל בנו ואי"ה בביאת משיחנו נספר הכל בשיר ותודה וכמו שאנו מספרים יציאת מצרים וכמד"א ולא יאמר כל חי וגו' כ"א אשר העלוך מכל הארצות:
או יאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו כי אסור להסתכל בפני הרשע וכל גלות ישראל הי' ללקט ניצוץ הקדושה. וינצלו את מצרים. כמ"ש האר"י ז"ל שלקטו כל הניצוצות הקדושות משם ולכך לא תוסיפו וגו' כי אסור לילך במקום טומאה ואמר הוא ית' למשה הגם שכבר נברר כל הניצוצים. מ"מ יש שם עדיין איזה קדושה. כי אני הכבדתי את לבו. וכיון שתנועה זו בא מאתו ית' לכבד את לבו יש עדיין קדושה שם ואפשר כי זה הי' כוונת פרעה לבסוף שאמר כי ביום ראותך פני תמות שהוא תימה הלא חכם להרע הי' וכל שוטה לא יאמר כן לאחר שראה כל המופתים ובודאי חרק שן לעולם להרע למשה ולאהרן ולא יכול והאיך יתכן שבאחרונה יאמר שימית את משה אשר כל השומע ילעג עליו. ואפשר שכוונתו הי' לאחר שהבין שהוא ית' הכביד לבו וכבר קרוב שיניח את ישראל שילך הכבדות מלבו אמר שמרע"ה לא יבוא אצלו כי ימות דהיינו שיתדבק בס"א המכונה למות כי שוב אין בו ניצוץ הקדיש:
מי ומי ההולכים. פי' שזכו למדריגת הולך ואמר משה בנערינו כמד"א ומי יתן כל עם ה' נביאים וכן ראתה שפחה על הים כו'. לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשי' וגו' פני להגביר כח השכינה (וזה כי אותה):
במדרש גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות לא נעשה משלנו כלום אלא משלך ע"כ. והוא תמוה דמלשון גם אתה משמע דבני ישראל יקריבו וגם פרעה יתן ונראה לתרץ ע"ד מה שכתבתי ע"פ כל פעל ה' למענהו והקשיתי הא איתא ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות הרי דהמצות הם בשביל זיכוי הישראל ואין זה למענהו. אך ידוע דעיקר לדמות הצורה ליוצרו ונעשים כביכול כאחד וכמו שאמר עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה וא"כ הכל אחד שהוא ית' פעלו למענהו ורצה לזכות את ישראל דהכל אחד כביכול. והשתא א"ש דמתנה נקרא מי שנותן לאחר, אבל מה שהאדם בעצמו אוכל אינו נקרא מתנה וזה כוונת המדרש על לשון נתינה הנזכר שאומר גם אתה תתן שלא נעשה משלנו כלום פי' שהקרבנות שהישראל יקריבו לא יהא מכונה בלשון נתינה אלא כביכול כמו שהאדם בעצמו לוקח משלו ואוכל אבל על פרעה לחוד הוא מכונה לשון מתנה כי אחר הוא ואין לו חלק בו כביכול:
דבר נא באזני העם וגו'. ארז"ל שלא יאמר אותו צדיק כו'. ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים. הקושיא מפורסמת שגם בלי אמירת אותו צדיק ראוי שהשי"ת יקיים את הבטחתו. י"ל שכוונתו הי' כמ"ש האר"י ז"ל שילקטו כל הניצוצות קדושות שבתוך מצרים וזה ברכוש גדול. אבל אברהם אע"ה הבין כפשוטו. ולכך אמר שלא יאמר אותו צדיק:
קדש לי כל בכור וגו'. ומשרע"ה הקדים זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ולא יאכל חמץ. ונראה דהני תרתי מצות מישך שייכי אהדדי כי כמו שבתחלה אשר במצרים היינו מגושם מאוד, כמד"א לקחת לו גוי מקרב גוי, הללו עע"ז והללו כו', קידש הוא ית' אותנו במצות מצה שלא נאכל חמץ אשר היא רומז לס"א ולא נטמטם את לבנו, ואח"ז גם אם נאכל מצה לא יזיק לנו וכידוע מזוהר הקדוש, כן הוא ית' ציוה לקדש את הבכור הואיל שאדם בבחרותו רחוק מקדושתו ית' ולכך גם זרעו לא כשר כ"כ לכן צריך יותר תיקון וקידוש ואח"ז לא יזיק כ"כ גם אם לא יקדש את יתר בניו, לכן הקדים משה רע"ה מצות אכילת מצה וטעם א' לשניהם:
או יאמר שבפרשה זו נזכר הנחת תפילין כמד"א והי' לאות על ידך וגו' והוא דבר גדול כי גם הוא ית' מניח תפילין ובמצות אלו אנו מעוררים שהוא ית' משדד מערכות כי מדרך הטבע שה אחת בין הרבה זאבים אין לו קיום והוא ית' מקיים אותנו כי אנו מעוררין שידוד המערכות, ומבואר בזוהר כי לכך אנו מספרים יציאת מצרים בכל יום כדי להזכיר שידוד המערכות שנעשה כבר וככחו אז כן יעשה לנו לעתיד לבא כמד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וגם בזה יש טעם לסמיכות שני המצות וכ"ז זכינו ע"י הגלות מצרים שהי' לצרף הזוהמא, ואנו מטין שכמינו לסבול כדי שנזכה שנהי' למס עובד לו יתברך בקדושה ובטהרה ולכן הקדים להם משה זכור את יום וגו' מבית עבדים ועי"ז אתם זוכים למצות תפילין ולעשות מה שהוא ית' עושה וגם ציוה להזכיר יציאת מצרים בתפילין כדי לשדד מערכות ולקשור כוחות הטומאה וכוחות הטבע כידוע שברצועה אנו קושרים סם וכת דילי':
על מצות ומרורים יאכלוהו, כתב מתחלה מצה ואח"כ מרור, ומזה מברר בעל הגדה, מצה זו שאנו אוכלים וכו' ואח"כ מרור ודלא כי"א שגורסים להיפוך מרור קודם מצה כי גירסתינו הוא עיקר כמו דכתיב בקרא כנ"ל אף שמרור הוא זכר לגלות וימררו וגו' ומצה זכר לגאולה על שלא הספיק מ"מ יש טעם לזה כמו שכתבתי לקמן בסדר הגדה כי כשהאדם עובד עבודה אינו מרגיש כו' והוא מזוהר. ובזה מיושב גם מה דכתיב בפרשת וארא מתחלה והוצאתי אתכם ואח"כ והצלתי אתכם מעבודתם כי מתחלה כשהיו במצרים לא הרגישו כבדות הפרך כי הרגל נעשה טבע. ולזה אמר מתחלה רק והוצאתי אתכם ואח"כ אמר הבשורה והצלתי אתכם מעבודתם כי אח"כ שיצאו היו מרגישין עבודת הפרך שעבדו במצרים כנ"ל, אלא ע"ד הזוהר הנ"ל יש לדקדק דהא פסק העבודה מקדם צאתם כ"ז שהמכות היו משמשים כידוע:
ושמרתם את המצות אל תקרי המצות אלא המצוות, מצוה הבא לידך אל תחמיצנה. ונראה הטעם למה ממהרי' בעשיית המצוה כי עיקר המצוה הוא לעשות נחת רוח אליו ית' וידוע דברי הזוהר ע"פ אל יבא בכל עת אל הקודש כי אית יום ושעה ושנה דרעוא משתכח וכן להיפוך, וא"כ לכך הזהיר בעשיית המצוה דאימור ברגע זו יש יותר רצון ממה שיהי' אח"כ ואינו דומה העושה בעת רצון לעת זעם חלילה, לפני זעמו מי יעמוד, וידוע מה שנאמר במצרים ולא יכלו להתמהמה, ונראה הטעם כי ביום ראשון של יו"ט המה רחמים גדולים, ואח"ז חוזר ולכן מתחיל הספירה כאשה נדה כידוע מכתבי הרא"י ז"ל וא"כ אם לא יצאו בזה יו"ט לא היו באפשר שוב לצאת. ועיין בהאר"י ז"ל. וזה נראה פי' הפסוק ושמרתם את המצות כמאמר חז"ל מצוה הבאה לידך וכו' וע"ז נותן הקרא הטעם כי בעצם היום הזה פי' שבעצמו של יום יצאו פי' מכח קדושת היום שהוא עת רצון וזה נרמז במאמרם מלמד שלא יצאו אלא ביום הזה. פי' שהיום גרם זה. ועד"ז נראה מ"ש ויושע ה' ביום ההוא פי' שהיום גרם זה. הרי דנשתנו העתים למעל' ולכך מצו' הבאה לידך כו' כי פן כעת הוא רצון ואח"כ ישתנה אעפ"י שגם להיפוך איכא ספק מ"מ ספיקא ראוי להקדים ולא לאחר:
במדר' והוצאתי את צבאותי איני יודע אם צבאות מלאכי השרת או צבאות ישראל כשיאמר וגו' הרי יצאו כבר מלאכי השרת אלא הוא צבאות ישראל. ונרא' דודאי לשון צבאות משמע על מלאכי השרת נאמר אלא שמסופק אם קאי על מלאכי השרת שהיו בודאי עם ישראל וירדו עם יעקב כידוע או על המלאכים שנבראו על המצות של ישראל שעשאו במצרים בפרט דם פסח ומילה וזה שמסיים צבאות ישראל ונמשך סוף המאמר לתחלתו כי העושה מצוה בעת רצון בודאי המלאך הנברא ע"י המצוה הוא יותר שלם קודש ואמת: