תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
שיר השירים
שיר השירים אשר לשלמה כי יש שני מינים שירים אחד שאדם מזמר להקב"ה כדי שיפיק רצונו וימלא רצונו הגשמיות כגון המתפלל על רפואת הגוף עון ברכת רפאנו וכיוצא בו. השני שמתפלל שירפא אותו רפואת הנפש. וזה השיר נקרא שיר לאלהים כי הנשמה הוא חלק אלהי ית' ויש לבוראנו ית' נחת רוח כשהיא שלימה בכל חלקיה ופרטיה והשיר האחרון הוא החביבות כמ"ש האר"י ז"ל שמי שאינו עושה רק להנאת עצמו השכינה כביכול מקוננת ואומרת נתנני ה' בידי לא אוכל קום וכבר מפורסם הדבר בשם התיקוני זוהר שכתב דצווחין ככלבא הב הב לנא חיין הב הב לנא מזוני ואינם משגיחין למה שנאמר שארה דא תורת ה' ואהבתו ויראתו ואין צריך להאריך בגדולת שומרי התורה והמצות כי הוא מפורסם והקב"ה כביכול מתפאר א"ע עמהם כמד"א ואתה עבדי ישראל אשר בך אתפאר ורצונו בזה כי אית יראה ואית יראה כמ"ש בזוה"ק ובתיקונים יראה רעה היא יראת עונש שלא ימות או שלא ימותו אחד מבניו או שלא ירד מנכסיו ויראה טבא בגין דאיהו רב ושליט וזה נוטה קצת לאהבה מחמת גדולתו ית'. וזה אחשוב בקצירת עומר בהפטרת שופטים אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותראי מאנוש ימות וגו' ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ ותפחד תמיד מפני חמת המציק וגו' ואי' חמת המציק וגו' ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ דהיינו ששמעתי מפי הקדוש איש אלקים אדמ"ו הגאון המפורסם בדורינו מו"ה דוב בער זלה"ה ראו עתה כי אני אני הוא פי' שאין בעולם שום דבר ששייך לומר עליו אני שהוא איש כי הכל כאין נגדו ית' והוא מחיה את כולם וכמ"ש בתיקונים וכד אנת מסתלק מנן אשתארו כולהו שמהן כגופין בלא נשמתין וכמד"א ואתה מחי' את כולם רק הוא ית' לבד נקרא אני כי הוא ית' אין צריך לשום ברי' כי הוא המציא את כולם וזה אומרו ראו כי רק אני ראוי ליקרא בשם אני אבל לא שום אדם או ברי' אחרת נקרא אני כי הכל הבל והנה בודאי אם אדם נותן אל לבו כי הכל הבל אז בודאי אין מתפלל על עצמו רק על נשמתו הקדושה שהוא חלק אלהות ממעל ועל השכינה אשר בעו"ה בפשעינו שולחה אמנו כי מה האדם יכול לבוא אחר המלך לבקש ולחנן על גופו כי מה הוא ומה חייו ואף אם אלף שנים יחי' כלא הי' יהי' ומה חילוק יש אם ימות היום או אח"כ רק עיקר כוונתו יהי' למען שמו הגדול שיתגדל ויתקדש מלכותו עלינו נגד כל העמי' כי בעונותינו אלמלא מקרא כתיב א"א לאומרו והוא מחולל מפשעינו וגו' כביכול וכפי שאבאר אי"ה בארוכה. וזה כוונת הפסוק אנכי אנכי וגו' פי' אם יש לך השגה כי אנכי הוא אנכי ולא שום ברי' אז הוא מנחמכם ומפרש ואומר מי את ותראי יראה פחותה דהיינו יראת עונש מחמת שסוף אנוש למות כיין שגם סופך למות ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ לירא מפניו מחמת רוב גדולתו ורוממותו ית' וזה נקרא תמיד יראת ה' כי מי שהוא ירא מחמת עונש אינו נקרא יראת ה' רק יראת עצמו ולא יראת ה' וע"ז נאמר ראשית חכמה יראת ה' ועוד מסיים ותפחד תמיד מפני חמת המציק עיין במדרש פ' וישלח ריש פ' ע"ו ובמתנת כהונה שם פי' על פסוק זה כי ידוע שיש ב' מיני תשובות א' מאהבה שזדונות נעשין זכיות א' מיראה שנעשים שגגות ומאהבה הוי מחמת גדולתו ית' ויראה הוי מחמת עונש וזה מסיים כי אתה מתיירא מחמת עונש עדיין תפחד מפני חמת המציק דהיינו השגגות אבל כשעושה תשובה מאהבה למען שמו הגדול אזי ואי' חמית המציק כי הכל נעשה זכיות:
או יאמר אי' הוא קדושתו ית' כמ"ש אי' מקום כבודו שהא' מכסא שכעת הוא חסר ולעתיד אי"ה יהי' מלא לא כס וכמד"א כי יד על כס יה מלחמה ואותיות י"ה הם חסרי' מהשם הוי"ה ב"ה כי בגלות המר הזה בעוה"ר חסרים האותיות ו"ה משם העצם ב"ה וכמ"ש כי יד על כס י"ה אבל לעתיד יהיו מאותיות ו"ה ג"כ י"ה הוי"ו מתחלף ביו"ד וכמ"ש האר"י ז"ל ע"פ ביום ההוא יהיה ה' אחד כי השם הוי"ה ב"ה יהיה נקרא יהיה וא"כ לע"ע בעו"ה הי"ה אחרונים חסרים וזהו כוונת הפסוק ואיה בשביל שאין אתה חושב למלאות אי"ה בשביל זה חמת המציק אשים דברי בפיך לנטוע שמים כי המרבה דברים של אמת ברזי תורה הוא בירא שמי' ובנגלה הוא בורא ארץ כמ"ש בזוה"ק רק אל זה צריך יראת ה' ית' יראה הרוממות דהיינו מחמת גדולתו וזה דברי בפיך ואחשוב בזה מאמר התנא אל תעש תפלתך קבע דהיינו הנאת עצמך כ"א לפני המקום ית' כלומר כל התחנונים והתפלות שאתה מתפלל לא יהיה רק על כבודו ית' שיתגדל ויתעלה ויהי' הפי' כך רחמים ותחנונים לפני המקו' ב"ה שכבודו הגדול יתעלה ויתרומם בעיני כל אומה ולשון זה יהיה עיקר תפלתך וזה הפרש שבין שיר לשיר שזה יקרא קודש וזה יקרא קודש קדשים. וזה שאמר שיר השירים פי' שיר המובחר שבשירים שנקרא קודש קדשים הוא אשר לשלמה פי' להקב"ה שנקרא מלך שהשלום שלו שכוונת השיר אינו רק למען שמו הגדול ית' כי הוא המעולה והמובחר שבשירים וקרוב לומר כי מלת אשר הוא לשון התחזקות כמו אשרו חמוץ. וידוע מ"ש תנו עוז לאלהים כי אנו בתפלתנו ותורתנו הרצוי' לפניו ית' מוסיפין כח ועוז כביכול בפמליא של מעלה וז"ש כי זה נקרא קודש קדשים שהשיר יחזק לשלמה כביכול:
או יאמר ע"ד כי ידוע שמשה רע"ה שהשכינה הי' מדברת מתוך גרונו ואף שלא קם עוד כמשה. מ"מ במדריגה זו יש כמה שזוכין לה ששכינת עוזו ית' משבחת מתוך גרונם ואפשר על כוונה זו אמרו חז"ל מנין שהקב"ה מתפלל וזה נקרא רוממות אל בגרונם. פי' כשרוממות השכינה הוא בגרונם ששכינת עוזו כביכול מדברת מתוך גרונם של הצדיקים אז חרב פיפיות בידם שזו התפלה בודאי נתקבלה לעשות נקמה בגוים וזה כוונת הפסוק תהלת ה' ידבר פי פי' שהדיבורים שלי אין רק תהלת ה' ולא תהלתי כי ידוע שכל דבריו של דוד המלך ע"ה היו ברוה"ק מדברת השכינה כנ"ל. ואפשר לומר כי ידבר הוא מלשון הנהגה לשון ידבר עמים תחתינו. וזה תהלת ה' ידבר כיון שפי שלי אינו רק מנהיג הדיבורים של השכינה כביכול והירא אינו עושה רק הרצון שרוצה להתפלל אבל התהלה אינו שלו ע"ד האמור וזה רצון יריאיו יעשה שאינו עושה רק הרצון אבל תהלת וגו' וזה אדני שפתי תפתח כי הזוכה למדריגה זו הוא האדם שאינו רק צינור שנמשך בתוכו דיבורים של מעלה והאדם אינו רק פותח פיו וזה תפתח ויגיד הוא לשון המשכה כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל. וזה תהלתך. פי' תהלתך גופא שהיא תהלת השכינה הנקרא אדני כידוע ועיקר התהלה הוא שאדם יהא נקי מכל סיג כדי שלא יתגשם קול של מעלה בקולו כי אפשר שכל אדם זוכה לזה המדריגה רק שמוכרח לפסוק מחמת גסות העכו"ם מקולו וממעשיו. וזה אחשיב בגמרא דר"ה נתן שופר בתוך שופר אם קול הפנימי שמע יצא ואם קול החיצון שמע לא יצא וכמ"ש בש"ע דהיינו שהפנימית הקול לא נשתנה מכמות שהי' ע"ש והיינו ע"ד הכוונה הנ"ל שיש קול של מעלה בקול של תחתון אם ישמע קול הפנימי שלא נשתנה מקול החיצון אז יצא ואם לאו שהקול החיצון נתגבר מחמת עביות של האדם לא יצא וזה כוונת הכתוב בשיר השירים אשר לשלמה. פי' שזה השיר הוא קודש קדשים אשר הוא לשלמה להקב"ה בעצמו פי' ששכינת עוזו בעצמו מזמר ומשורר מתוך גרונו של צדיק. ועד"ז מסיים ישקני. פי' שהוא עד"ז שכשהקב"ה מחבר א"ע לפה התחתון מפיהו של מעלה וזה אומר הכתוב וחרב פיפיות בידם, פי' שתי פיות דהיינו פיו ופי השכינה כביכול וזה הוא בתפלה שאנו אומרים ומשמיעים בקול דברי אלהים חיים. פי' שהקול שלהם הוא קול השכינה כביכול רק שהם צינורות ומחמת זה מצאנו בקרא ובגמרא שהחסידים מזמרים ומרקדים בהתלהבות גדול כעין שמצינו בדוד המלך ע"ה ודוד מפזז וגו' וגם וחסידיך יברכוכה וכן בשמחת בית השואבה וכעין שאמרו אהני לי' שטותא לסבא והיינו מי שעומד בהיכל המלך והמלך שומע הקול מהנבלים וכינורות והמחולות והתופים והוא מרקד ג"כ ואם אחד עומד מרחוק ואינו שומע הקול של כלי השיר וראה שזה מרקד ומרנן הוא בעיניו כאיש משתגע. אבל באמת אדרבא להיפוך הוא משוגע ואלמלי הי' שומע קול של כלי השיר הי' ג"כ מרקד ומרנן ומטעם זה מצינו שקראו לנביא משוגע שרוח אלהים מקשקש בקרבו כפעמון ורוקד ומרנן הוא על אשר ה' בקרבו ועד"ז מסיים לריח שמניך טובים על כן עלמות אהבוך. פי' מכח שאתה מתעלס בי אהבוך מכח זה בא אהבה ודו"ק:
או יאמר שיר השירים אשר לשלמה. ע"ד משבטלו הסנהדרין בטלה השיר בבית המשתאות ע"ד בעמדם תרפינה כנפיהם כי כשאנו מדברים באהבה ויראה אנו עושין פעולות גדולות. וחנה היא מדברת על לבה פי' וחן ה'. ה' מוצאות הפה כשהם מחונכים לפני הקב"ה מדברת הם נדברים על לבה כביכול למעלה מעולם המחשבה וזהו ואת חנן אל ה' בעת ההיא ואת" הם כ"ב אתוון "חנן חוננתי אל ה' בעת ההיא דיש ך"ח עיתים י"ד טובים וי"ד רעים. וזה בעת ההיא עת שהיא נוקבא דהיינו עת רעה לאמר הביאותי' לעולם המחשבה אמירה הוא לשון המחשבה בלב. כנפים נקרא מה שהולכין ממדריגה למדריגה בעבודתו ית' והמלאכים אומרים בלבם שעבודתם אינם כלום נגד עבודת בני אדם וכל מלאך הוא גדול כמו שליש העולם והאדם הוא קטן וכאשר האדם יתן אל לבו לדבר באהבה ויראה הלא השכינה משתוקקת לדברים אלו כמו האם המשתוקקת שידבר בנה דבר של שכל כדי שיתחבב לפני בעלה כך כשהדיבורים באין למעלה מכח האדם המגושמים בזה הגשם נולד התפארות גדול והמלאכים אומרים מי כעמך ישראל גוי אחד ולכך עדיף שיאמר דבר אחד באהבה ויראה כי בזה מתעורר שכל המלאכים אומרים שירה לפני הקב"ה וגם הוא מעורר כל העולמות כשהוא עובד להקב"ה כל העולמות עובדין לו ית' וזהו כשאדם אומר למטה שיר אחד מעורר למעלה שירים הרבה אשר לשלמה באשר הוא להקב"ה דהיינו בדחילו ורחימו כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא:
או יאמר שיר השירים אשר לשלמה. דרשי חז"ל מלת שלמה מלך שהשלום שלו ואפשר דקשיא להו דשיר הוא לשון יחיד והשירים הוא לשין רבים ולכך דרשו במלת שלמה דנאמר עליו ית' דהשלום שלו וא"ש ע"ד המשילוך ברוב חזיונות הנך אחד וגו' דבשיר שאנו אומרים לו ית' אנחנו מדמין אותו לדבר שהוא פאר ותהלה שהוא גדול ונורא וכדומה ונחלק השבח בחיתוך האותיות לדברים רבים. ובאמת שהוא שלם בכל מיני שלימות ולא שייך לומר גדול בפ"ט כי הוא גדול מכל התהלות מה שהוא בלתי אפשר לאדם ולשום נביא לדבר ולהרהר כלל אשר ע"כ לו דומי' תהלה אלא שמחמת דגם אנחנו חייבים להודות ולשיר מה שהוא באפשר בתכליתו אבל באמת בכל שבח שאנו אומרים למשל שאנו אומרים הגדול הי' ראוי בתיבה זו לכלול גם שאר התהלות כיון שהוא ית' כלול מכולם אלא שבלתי אפשר לנו לומר הכל בבת אחת ולכך אנו מוכרחים לחלק השירות והתשבחות לפעמים הרבה אבל המחשבה צריך להיות בכל פרטי השבחים שהוא יתברך כלול מכולם וכתבתי בקיצור (ויותר מזה תבין כשתלמוד בספרי קודש של האר"י ז"ל) (ובאיזה מקום המה הכנוים והכל נתחזקין מכחו ית' אשר לכחו ית' אנו מיחדים ועושים כל מעשינו) וא"ש לשון שיר דיחיד והשירים דהוא רבים והטעם דהשיר נאמר למלך שהשלום שלו שהשי"ת שלם בכל השירות והתשבחות והכל אחד כמדובר ודו"ק. ויש לדקדק למה כתב הקרא לשלמה ולא פירש בהדיא למלך שהשלום שלו ואפשר דנרמז דהשיר שהוא קודש קדשים צריך שיהא לשלמה לגמרי כעין השירות של מלאכי מרום שאין להם שלימות אלא אם זוכין לומר לפניו שירה ומי שמכוין בשירה לאיזה תקות שכר בעוה"ז או לעוה"ב וכדומה נמצא דבר שהוא מקוה אליו חשוב יותר אצלו מדברי השיר והוא דבר נבזה אלא צריך שהשלימות השיר יהי' אצלו יותר נכבד מכל נכבדות שבעולם וזה רומז בקרא בתיבת שלמה (ובניקוד חול"ם) פי' לשלימיות של אדם שהשיר המובחר אשר יעלה לפניו ית' יהי' לשלומו של אדם בלי שום פני' אחרת:
או יאמר שיר השירים וגו' ישקני וגו'. נראה ע"ד שכ' של"ה הקדוש בפ' בשלח בכוונת מאמרם ז"ל עתידין צדיקים לומר שירה לעתיד לבא דהוא כפול כיון דאמר כבר עתידין וכו' אין צריך לומר לעתיד לבא או להיפך ותירץ כי כעת אנו מקטני אמנה אין אנו אומרים שירה אלא לאחר שנעשה לנו הנס משא"כ לעתיד נהי' בר לבב לבטוח בו ית' ונזמר שירה קודם הנס וזה עתידין לומר שירה על נס העתיד לבא קודם הנס כאלו כבר בא ודפח"ח. וזה שיר השירים המובחר שבשירים הוא לבטוח ולשקוד על העתיד לבא אי"ה ישקני ונזכה לראות כבודו. וכמד"א ואמר ביום ההוא. והנה בגמרא דרשו חז"ל ישקני מלשון ושפתים יושק והיינו שלא לגלות טעם חז"ל. ונראה ע"ד שמצינו באידרא קדישא שקודם שהתחיל רשב"י לדרוש התחיל בקרא הולך רכיל מגלה סוד כדי שלא לגלות יותר מהראוי וכן נראה כוונת שלמה המלך ע"ה בפתיחת ספרו זה קודש קדשים ולא סוד התפלל אליו ית' שלא יגלה יותר מהראוי וזה ישקני שישתיק אותי מנשיקות פיהו כי גם הוא ית' עשה כן כמאמרם ז"ל גדול שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים שרוב גופי הלכות באים ברמז ודבר ציוה לאלף דור שלא רצה ליתן התורה הקדושה עד לאחר אלף דור רק ההכרח לא יגונה ונתן לאחר ך"ו דורות כי העולם הי' נתמוטט ושיער הוא ית' מה שהי' צריך לקיום העולם הי' מגלה. והשאר הי' מסתיר ואח"ז שרבו הדורות הי' צריך יותר התגלות לקיום העולם באו התנאים והאמוראים וגלו התורה אבל כל מה שאפשר להסתיר מצו' להסתיר וזה שביקש ישקני מנשיקות פיהו כמדוב' ודו"ק והבן:
ישקני מנשיקות פיהו. ע"ד עתידין צדיקים שיקראו קדוש. פי' שיזכו לדבק במדותיו ית' יקראו במדותיו ית' ולזה אנו מצפים שנזכה לזה במהרה למען כבודו ית' כי נאה לקדוש פאר מקדושים וזה ישקני מנשיקות פיהו וזה שהוא ית' אוהב אותנו יות' מאחרים וכמאמר הזוהר על פסוק כיתרון האור מן החושך וגו' כי היתרונות של האור לא ניכר אלא ע"י החושך כ' בא יתרונות החכמים מן הכסילים ובכל פעם שהוא יתברך מסתכל על רשעים בא אהבה יותר על צדיקים עם סגולתו ובפרט נגד מלאכי מרום. וזה כי טובים דודיך מיין כי מלת טובים הוא מלשון הדלקה עיין ברמב"ן ויין רמז לשבעים אומות כמ"ש התרגום (כי יין בגי' שבעים) לכך נזכה לקרוא בשמו ית' דהוא נשיקות פיהו כמבואר כי אהבה מקלקלת השורה:
או יאמר ישקני מנשיקות פיהו. עד"ז שראיתי בספר הק' של"ה על ותן חלקנו בתורתך. פי' שידוע דברי הגמרא אלעזר בני אמר כך ור"מ אומר כך א"כ הקב"ה לומד תורתנו היוצא מפינו. וזה הכוונה ותן חלקנו בתורתך. פי' תורתך שאתה לומד שנהי' מן הזוכים שתאמר דבר בשבילנו. וזה נראה לפענ"ד הכוונה ללמוד וללמד פי' ללמד להקב"ה תורתינו שיאמר בשבילנו ודבר זה היא ראיתי בני עלי' והן מועטין הקב"ה יזכנו להיות מהכת הנ"ל ואפשר שע"ז נאמר כוונת הפסוק ישקני מנשיקות פיהו שנהי' זוכין לומר הדברים שהם בפיך שאתה לומד ובזה נבא לביאור דברי המשנה בע"ז ישמעאל אחי האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך עי' בפי' ר"ע מברטנורא אם הקב"ה אומר כן לכ"י או כ"י אומרת כן להקב"ה והיינו כוונת הכתוב ע"ד הנ"ל וא"כ יש לומר להיפוך כיון שמתחלה לומד האדם ואח"כ אומר הקב"ה בשביל האדם תורתו. א"כ אפשר לקרות בלשון נקבה שהקב"ה מבקש לאדם שילמוד תורה לשמה שיה' במדריגה שהקב"ה יאמר התורה בשבילו וכמ"ש ללמוד בתחלה ואח"כ ללמד וגם אפשר לומר להיפוך שאנו מבקשים זה שהקב"ה יזמין לנו תורתו הקדושה אשר כבר הוא לומד למעלה בשבילנו כי הכל גלוי לפניו ויודע כל מה שאנחנו עתידים לחדש ולומר וע"ז אנו מבקשים שהקב"ה יזמין את הדברים האלה שהוא לומד כבר אותם למעלה בשבילנו להזמין אותם בפינו ודבר זה תלוי בו ית' וא"כ יש לקרות בלשון זכר וקושיות הרמב"ם הידוע שהידיעה והבחירה סתרי אהדדי ואם ה' הטוב יגמור בעדנו נכתב לתרץ קושיא זו ודו"ק:
באופן אחר ישקני וגו' כי טובים דודיך וגו'. בקיצור נמרץ ע"פ לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם והיינו דידוע דברי אבי זקיני הרמ"א בא"ח שמה שאנו מסיימים רופא כל בשר ומפליא לעשות דהיינו הפלא שקושר גשמיות עם רוחניות והחיוני בא ע"י אכילה והיינו שהנשמה נהנה מן הרוחניות שיש במאכל ורוחניות המאכל בא ע"י דבר ה' שמים נעשו וכל ברי' הי' בדבר ה' וכעין מאמרם ז"ל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך וזה לא על הלחם לבדו יחי' כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם דהיינו הנשמה שנקרא אדם והוא מלשון אדמה לעליון כמ"ש בשל"ה ומצאתי דבר זה אח"כ בכתבי האר"י ובאלשי"ך ונהנתי ת"ל וכן הצדיקים כשהם במדריגה גבוה אינים נהנים כלל מהגשמיות רק מרוחניות המאכל וע"ז מבקשים כ"י ישקני מנשיקות פיהו. פי' שלא יכנס בי גשמיות המאכל רק נשיקות פיך דהיינו רוחניות המאכל שהוא נשיקות פיך וע"ז מסיים כי טובים דודיך כמאמרם ז"ל עד שאתה מבקש שיכנסו דברי תורה בלבבך תבקש שלא יכנסו דברי הבאי באזניך כמ"ש החסיד בחובת הלבבות כשם שא"א שיתערב מים ואש בכלי אחד כך א"א שיהי' גשמיות עם רוחניות דהיינו חיי עוה"ז ועוה"ב ביחד (ועד"ז נתגלה לי בחלום ע"פ כסיל בחושך הולך דידוע דהצדיקים נקראים הולכים כמד"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה והעוה"ז נקרא חושך וזה אומרו כסיל בחושך הולך, פי' מי שמחזיק עצמו לכסיל בעוה"ז הנקרא חושך אז נקרא הולך ע"כ) וידוע כי טוב הוא מלשון כבה כמד"א בהטיבו אם הנרות ועי' בפי' רמב"ן ע"פ זה. (ואף שכתבתי לעיל שהוא לשון הדלקה אין משם קושיא לדברינו אלה כי באמת שניהם אמת כי מתחלה היו כבין את הנרות הדולקין ואח"כ הדליקו אותם ועי' ברמב"ן שמיישב שני הפירושים הנ"ל) ולכן מסיים הקרא שאני מבקש שלא יכנס בי כלל שום טעם גשמיות גם באכילה אשר מטעם זה גדלה מעלת התועבות רק ירחיק את עצמו ממין הגשמיות וידבק א"ע ברוחניות וכמו שנבאר אי"ה במגילה זו:
כי טובים דודיך מיין. פי' שאהבתך נתכבה מיין דהיינו תאות הגשמיות כמד"א ורם לבבך וגו' ולכך אני מבקש שתשקני מנשיקות פיך דהיינו הרוחניו' דמאכל כנ"ל. ועד"ז משום לריח שמניך טובים דהיינו הגשמיות שהם מרוחקים יותר בתכלית מקוב"ה ומכל העולמות עליונים ולכך הוא מתגשם יותר כידוע. וזה לריח שאין מקובל מקוב"ה רק מרחוק כמו ריח ואני מתירא. שמן תורק שמך פי' שהשמן שהוא הגשמיות לא יריק ממני אם שמך דהיינו שלא אשכח בך כנ"ל שהשגשמיות הוא מריק הרוחניות שא"א להיות שניהם ביחד (וגם במדרש, דרשו מה שמן בהכלי שנפל לתוכו טפה של מים יצא כנגדו טפה שמן כך אם יכניס דבר תורה בלבו יצא כנגדו טפה לצנות וכן להיפוך) רק ע"ז אמרו חז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצ"ה שנאמר רגזו וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה ומכח זה יכנע לב הערל וע"ז מסיים ע"כ עלמות דהיינו על מות דהוא מלאך המות כמאמרם ז"ל בע"ז בשביל שאנו משימין על לב את יום המיתה באה האהבה:
באופן אחר ישקני וגו'. כי ידוע שלא עשינו כהוגן במה שאמרנו למרע"ה דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים כי טוב הי' לנו לשמוע את תורת ה' מפי הגבורה עצמו ולא ע"י סרסור וזה הלואי ישקני מנשיקות פיהו שקבלנו מאתו ית' התורה ועי' ברש"י. וגם לריח דהיינו מרחוק כמ"ש רש"י פי' אף שקבלנו מרחוק ע"י סרסור ג"כ שמניך טובים דהיינו התורה הקדושה והמצות טובים מאוד:
באופן אחר ישקני וגו'. דהיינו שמבקש על גדולת העוה"ז שהוא דרך לעוה"ב כעין שאמרתי ע"פ טעמו וראו כי טוב ה' פי' שטעמו לגשמיות ותראו טעמים הערבים והכל בא מכחו ית' ומכ"ש מה טוב ומה נעים שמו הגדול ב"ה ואז תראו כי טוב ה' (וזה מבואר אצלי על הזמר אכלו משמנים פי' אכלו מלשון והסנה אינו אוכל שיהי' לכם דביקות משמנים הגשמיות שתראו שבו ית' תלוי הכל ושכל הטעמים והתענוגים הטובים והמתוקים תלוים בו שהכל נבראים ממנו ית'. ובאמת הי' במן כל הטעמים) וזה אומר ישקני מנשיקות פיהו פי' כעין שתקנו לנו במחזור ומברכות פיך כולם יתברכון פי' כי יהי' לו ברכה וע"ז מסיים ואין רצוני בשביל תענוג הגשמיות רק כי טובים דודיך מיין דמכח הגשמיות אני מכיר נועמיך וטעמיך. או טובים הוא מלשון הדלקה וכמ"ש לעיל כדעת קצת מפרשים על בהטיבו את הנרות ועיין בפי' הרמב"ן לשיר השירים ע"פ זה כי מכח היין דהיינו רחבת עוה"ז אני דולק באהבתך כעין מאמרם ז"ל שמעתתא בעי צלותא וזה דבר בעצמו לריח שמניך טובים כשאני רואה ששמניך הגשמי' הם טובים מכ"ש שומן תורק שמך ששמך הגדול הוא נעים על כן עלמות הוא מלשון שני עולמות כמאמרם בע"ז פי' לכך אני מבקש ממך טובה בשני עולמות אבל הכוונה שלי אינו רק אהבה שאהיה אוהב אותך כנ"ל ולא לשום פני' אחרת וכעין מאמר רבינו הקדוש מימי לא נהנתי אף כאצבע קטנה אף שלא פסק לאכול לא צנון ולא חזרת משלחנו כל ימיו מ"מ לא הי' לו הנאה כלל רק כל כוונתו הי' לש"ש ר"ל בלי תאוות הגשמיות ואין רצוני להאריך כי קצר המצע ועיין היטב:
והמשך הכתובים הוא לפי' הראשון אשר כתבתי שה"ש אשר לשלמה דהיינו זה הוא קודש קדשים אשר הוא מיראה הרוממות כו' רק דכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וגם יראת העונש הוא טוב מאוד כי לפעמים שאדם נופל ממדרגה עליונה וא"א להיות כ"כ תמיד במדרגה זו שיועיל לו היראה הרוממות וצריך לעבוד ביראת העונש וע"ז נאמר לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו וצריך לעבוד בכל מה דאפשר לפעמים ביראה גדולה ולפעמים ביראה תחתונה כי הכל יפה בעתו אף שיראה הרוממות להאהבה הוא יותר גדולה ואפשר שמטעם זה קרא דוד הע"ה לעצמו לפעמים חסיד ולפעמים עני כמו שמקשה בזוה"ק. ולפמ"ש יובן היטב כשהי' במדריגה יראה הרוממות קרא על עצמו חסיד וביראת העונש קרא לעצמו עני שהיא מדריגה תחתונה. ועד"ז נראה ליישב קושיית רבותינו דפעם א' כתוב בתורת ה' חפצו ופ"א כתוב ובתורתו והיינו דיש שני טעמים ללימוד התורה א' כמ"ש החסיד בחובת הלבבות דאם המלך שלח כתב לעם מדינתו ולא הי' יכול לקרות בו תיבה או יותר בודאי יש להם לחרוד ולחפוש לבני אדם שיקראו לו דשמא יש בתיבת זו מצות המלך. וכמשל ממ"ה הקב"ה צוה לקרות ולעסוק תמיד באגרת שלו דהיינו תורתינו הקדושה להבין כל דבר ולחפש אחר רב או חבר כמאמרם ז"ל עשה לך רב וכו'. והיינו מחמת גדולתו כביכול להבין אמרותיו הטהורים וזה נקרא תורת ה' שלומדים אותה מחמת שהיא תורת ה' ויש עוד טעם שלומדים התורה מחמת דהיא מגינה ומציל כמד"א רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך. וזה הוא חלוקא דרבנן שמלבשין א"ע בתור' לע"ל וזה נקרא תורתו שלומד מחמת שהיא תורתו שמגין עליו ובאמת נאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' כי המעלה הגבוה הוא שעוסק לשמה הנקרא תורת ה' מחמת שנאמרה מכבודו כביכול כמו שפירשתי ע"פ נר לרגלי דבריך פי' שרגלי הוא מלשון רגילות כשהוא אצלו כבר ברגילות כמו פרטוגמא ישינה אז אני מעור א"ע שהוא דבריך וראוי לאהוב דבריך מחמת גדולתך כביכול וזה הוא נר. פי' התלהבות ובהירות שלי מחמת שהוא דבריך וזה מדברך פחד לבי. ואין רצוני להאריך בכאן רק שלפעמים נופל ממדריגה עליונה צריך ולהחזיק א"ע במדריגה התחתונה כנ"ל. משל ע"ז שהי' מלך א' ונתן בחדר חושן הרבה ממון מהם של נחשת ומהם של כסף ומהם של זהב ונתן במתנה לעבדיו שיבואו לשם וכ"א יקח לעצמו והיו שם כמה מיני עבדים מהם הולכים תיכף ולקחו לעצמם מחדר החושך כל מה שבא לידם מהממון ולא חשו אם יקחו מעות נחשות או זהב כי אמרו לעצמם לקיחתם הגדולה שלקחו כל מה שהי' אפשר להם ליקח בודאי יהי' בהם גם תערובות זהב כי לא ימלט שלא יהי' זהב בהסך המרובה כ"כ. וקצת מהם לא רצו ליקח בחושך כי רצו ליקח דוקא של זהב ולא של נחושת כלל והלכו להביא נרות שיראו ליקח המעות של זהב דוקא וקודם שהלכו וחזרו ובאו עם הנרות כבר לא נשאר כלום כי אותן העבדים שלקחו בחשך לקחו כל האוצר ולא נשאר כלום ע"כ המשל. ושמעתי הנמשל על עבדות ה' כי יש כמה מיני בני אדם א' שרוצה לעבוד ה' דוקא בכוונה גדולה ובשמחה כראוי משברבודם ויש כמה מיני בני אדם שאין משגיחין ע"ז בין כך או כך עובדין את ה' וזה הוא הנכון כי מעט שני חיינו אם נחפש אחר התלהבות גדול דוקא טרם שימצא הנר כמשל הנ"ל לא יהי' לו כלל פן יכבה נרו חלילה ע"כ שמעתי. וכעין זה אמרתי ע"פ והגית בו יומם ולילה כי יום נקרא אם אדם היא במדריגה עליונה ולילה נקרא כשאדם הוא במדריגה התחתונה וע"ז הזהיר לנו הכתוב והגית בו יומם ולילה. פי' בין שאתה בהתלהבות ובירור המחשבה ובין שאתה כלילה שאינו ברור:
ועד"ז אמרתי פי' הפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתיך. פי' כמו שאמר ר' נתן הפרו תורתיך סוף הוא שעתיד להפר תורתיך משום עת לעשות לה'. פי' שתבקש עת לעבודת ה' חלילה הפרו תורתיך כי הקב"ה הוא למעלה מכל העיתים וצריך לדבק בו ית' תמיד פעם ביראה הרוממות ופעם כך כפי יכולתו וזה כוונת הפסוק כי אם בתורת ה' חפצו כי חפץ הוא מלשון חשקות בזמן שהוא בחשקות הוא עוסק בתורת ה'. פי' למען שהוא דברו כביכול כנ"ל. אשר ע"ז נא' תורת ה' תמימ' משיבת נפש דהיינו השכינה כביכול שנקרא נפש כידוע וכמ"ש לעיל בכתבי האר"י כי מי שהוא עוסק לגרמי' מקוננת השכינ' נתנני ה' בידי לא אוכל קום אבל תורת ה' שהוא תורה לשמה משיב נפש השכינה כי לשמה כתבו בכתבים שהוא לשם ה'. פי' ה' תתאה השכינה וזה הוא כשהאדם הוא בחשקות אבל ובתורתו יהגה יומם ולילה פי' כי יהגה הוא בלא חשקות אז הוא עוסק בתורתו ובשבילו כנ"ל. מ"מ אשרי לו שעמל בתורת ה' וכמ"ש בזוה"ק כי אף מי שאינו עוסק כ"כ לשמה מ"מ זכאה הוא דעביד פקודי דמארי' והן הן להמשיך הכתובים שיר השירים כי קודש קדשים הוא אשר לשלמה יראה הרוממות דוקא וע"ז אנו מבקשים ישקני מנשיקות שיהי' לנו דוקא יראה גבוה. אך מחמת לריח שמניך טובים דהיינו הגשמיות שמן תורק שמך נשכח את הרוחניות ע"כ עלמות אהבוך יראת העונש שמחמת המות כי לפעמים צריך יראה תחתונה כנ"ל וכמאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר ואם לאו שא"א לו להתגבר יזכור לו יום המיתה וע"י יראת עונש יכנע לבב הערל וזה מסיים ג"כ כי טובים דודיך מיין. פי' דודיך דהיינו האהבה שלימה הוא יותר טוב מיראת העונש שהוא מרומז לגבורה דהיינו היין או שרומז על גבורות וגם על יין ממש והיינו כמ"ש בתיקונים דמאן דפלח לקוב"ה מחמת יראת העונש בגין דיחיו בניו או שיתעשר זה אינו קיום לעולם דהיינו אם ימותו בניו או אם יעני אז הלך היראה משא"כ מי שעובד מחמת גדולתו דהוא נצחי גם היראה הוא בקיום לעולמי עד. ודבר זה אמרתי לתרץ מה דקשה דדוד המלך ע"ה קרא ליראה ראשית חכמה וגו' ושלמה בנו קרא ואמר סוף דבר את אלהים ירא. ולמ"ש הוי הפי' כך דירא ה' היינו יראה הרוממות גם מהשם הוי"ה ב"ה אשר הוא פועל רחמים ואינו מתירא ממנו כי זה השם אינו מעניש מ"מ יש לאדם לירא ולפחוד וליבוש מחמת יראת הבושה דהיינו אם אדם אחד עושה לי כל הטובות אזי מדות הבושה מחייב שלא לעשות לו רעה תחת טובה וכך אצל קוב"ה וק"ו וב"ב של ק"ו הוא שהוא עושה לנו כל הטובות בודאי הדין נותן שמחויבים אנחנו לילך בדרכיו כביכול וזה מפורש אצלנו ע"פ אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון כי היא מדרגה הגבוה שהכתוב אומר בו אשרי שיודע להתחבר א"ע לקונו וזה תרועה לשון ריעות והתחברות מחמת שבאור פניך יהלכון שאתה משפיע עליהם שפע וברכה ולא מיראת העונש וזה מה שנאמר אצל יעקב והי' ה' לי לאלהים פיי שיהי' לי יראה כשאכיר גדולתו שיעזור לי יהי' לי יראה גם מהויה ב"ה שהוא רחמים כמו מאלקים שהוא הדין ונתבאר אצלנו בעז"ה בכמה מקומות וכאן קצרנו וזה פי' הפסוק יראת ה' שהוא יראה הרוממות טהורה זה עמדת לעד משא"כ יראת העונש שאינו לעד כמ"ש בתיקונים שהבאתי וזה יראת הרוממות קרא דוד ראשית כי באמת היא מדרגה גבוה. וזה שמסיים לעושיהם לעושים לשמה וכמאמרם ז"ל ללומדיהם לא נאמר וזה שמסיים תהלתו עומדת לעד. אבל שלמה מדבר בירא אלהים שהוא העונש קרא באמת סוף דבר כי עכ"פ יהי' לך יראה זו. וזה אומרו כי טובים דודיך יראה הרוממות שהוא מעט ממדריגת אהבה מיין שאינו עומד לעד יין על רגע כי השינה מפיג טעמו ועיין באלשיך על שיר השירים אבל יראה הגבוה עומדת לעד ואפשר שע"ז מסיים הקרא שומן תורק שמך והיינו ג"כ יראה הרוממות ע"כ עלמות אהבוך פי' עולם ועד אהבוך משא"כ יראת העונש שאינו קיים לעד:
וע"ד הלצה אמרתי שכל מי שעובד מחמת יראת העונש אינו עובד רק לאחר עשרים שנה שהוא בר עונשין משא"כ מקודם שאינו מתירא עדיין מהעונש אבל מי שעובד מחמת בושה עובד ג"כ מנעוריו ואפשר שע"ז רמז ועבדך ירא את ה' מנעוריו לרמוז שהי' עובד ה' במדרגה גבוה שהי' ירא מנעוריו ג"כ ובאמת מי שמכיר פחיתות ערכו בודאי נותן שבח למי שאמר והי' העולם על כל הטובות כמו שנבאר אי"ה ואפשר שע"ז כיוון דהע"ה המשורר באמרו צעיר אנכי פי' גם כשהייתי צעיר עדיין קודם בר עונשין. ונבזה פי' הייתי ג"כ מבוזה בעיני על פחיתתי כמ"ש לעיל אנכי הוא נקרא אנכי לכך פקודיך לא שכחתי מחמת יראה הרוממות אף בילדותי וזה שמסיים לריח שמניך טובים ואנו מכירין גדולתיך ע"כ עלמות שהוא לשון בחרות וילדות אהבוך כי ביראה הרוממות ליכא נפקותא כנ"ל משא"כ ביראת העונש:
לריח שמניך טובים וגו' ע"כ עלמות אהבוך. נראה לפרש ע"ד שמצינו במדרש ששאל אחד למה לא מראה הקב"ה את כבודו בפנינו שנדע למי אנו עובדין ותירץ דבדבר הנעלם מן העין יש יותר חשקות ויראה יותר עיין שם ואפשר שזה כוונת הפ' לריח היינו מרחוק כמו שמריח מרחוק שמניך טובים ומצדך לא חסר כלום להתראות בפנינו רק העלמות מה שאתה מתעלס כמ"ש במדרש הוא אהבוך כדי שאהיה אוהב אותך וכתירוץ המדרש:
באופן אחר לריח שמניך וגו' כי שמן רמז למצות כמבואר במדרש וידוע פעולת המצות שמתחלה עולין לריח ניחוח לפניו ית' ועי"ז נתפשט ענפי הקדושה בעולם וע"י ענפי הקדושה המתפשטין מתקרבין כמה נפשות לאמונת האמת כידוע מכתבי האר"י ז"ל וכן אמר באברהם ואת הנפש אשר עשו בחרן וזה לריח שמניך טובים ריח ניחוח אליו ית' מהמצות ואחר זה שמן שהוא מצוה הנעשית תורק שמך מריק קדושתך בעולם ועל כן עלמות שהוא רמז לגרים וכפירש"י והמדרש שהם רחב ויתרו. ואהבוך:
או יאמר עלמות. לשון עולמות כפי' התרגום כי ע"י התעוררות שלמטה בא התעורררות שלמעלה כידוע. משכני כו'. ע' ברמב"ן שהוא ל' בקשה וכן פי' התרגום על הביאני המלך חדריו שהוא ל' בקשה וע"ד הפשוט כי ידוע מאמרם ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה כו' כי א"א לעלות בשליבות עליונות אלא בהדרגה שמתחלה יעלה בשליבה התחתונה ואח"כ יעלה למדרגה עליונה וזה בקשתנו שבתחלה משכני להיות שאחריך נרוצה דהיינו עשיות תורה ומצות גם שלא לשמה שעדיין אינה עבודה גבוה כעין מדרגת פנים אלא כמדרגת אחוריים ואח"ז אנו מבקשים למדרגה פנימית וזה שיביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך דהיינו בו ית' או בכ"ב אותיות התורה כמ"ש בתרגום כי באמת נאמר בתורה ומצות הנחמדים מזהב ומפז ומכל נופת צופים וזה הטעם מה שנאמר בכל מקום תורה לשמה ולא אמר תורה לשמו כי באמת רוצה הוא ית' בשעשוע של תורה שתהא עריבה ומתוקה על לומדיה כאהבת חתן לכלה אשר על כן נקראת מאורסה ואורייתא וקוב"ה כולי' חד וממילא המאור שבה מחזירו למוטב וזה נגילה ונשמחה בך בכ"ב אותיות התורה ועי"ז נזכירה דודיך. פי' אהבתך מיין מיינה של תורה כפי' רש"י וכמדובר שע"י שמחת התורה בא לאהבת הבורא וזה מישרים אהבוך בלי עקיבה כפי' רש"י והיינו שלא נעבור גם על דברים שאדם דש בעקב וכדומה וכ"ז הוא ע"י עסק התורה שיודע כל המצות והדינים כראוי ומקיים הכל משא"כ בלי עסק התורה שבא לידו מכשולים שאינו יודע להזהר ואין זה אהבת מישור וע"ד המתרגם כי משכני הוא מלשון עבר נראה לומר כי אנו אומרים וחיי עולם נטע בתוכנו ואעפ"כ אנו מבקשים שיאיר וידבק לבנו ועינינו בתורתו ובמצותיו ית' כי מעת מתן תורה נטע ה' בלב כל ישראל לאהבה וליראה את שמו עכ"פ כמד"א כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים לבלתי תחטאו שעכ"פ לא תחטאו באלהים והיראה היותר גבוה תלוי ברוב המעשה והכוונה והבקשה אליו ית' עד ישקיף ויערה רוח ממרום. וזה משכני ל' עבר פי' שעי"ז שאחריך נרוצה עכ"פ דהיינו עשיות התורה והמצות שלא לשמה עכ"פ כמדוב' ולדבר זה כבר אתה משכת אותנו בשעת מתן תורה ויציאת מצרים וז"ש משכני כבר משכת אותנו להיות אחריך נרוצה אבל בקשתינו שתבואינו וגו' נגילה ונשמחה בך כמדובר:
נזכירה דודיך מיין וגו'. כי עוד טעם נאמר בספרי מוסר מה שלא נעשה תורה ומצות לאיזה תקות שכר כי באמת כ"כ מרובים טובות הבורא על הנברא מה שבלתי אפשר לבקש עוד שכר על מעשיו כי הלואי שנוציא ידי טובות העבר (וכמד"א מי הקדימני ואשלם) וזה מסיים הפסוק נזכירה דודיך מיין. פי' שנזכור אהבתך וטובתך בעוה"ז עד הנה. ועי"ז מישרים אהבוך בלי עקיבה כפרש"י פי' ששוב לא עולה במחשבת לאיזה תקות שכר לזה נקרא שכר עקיבה (וזה נ"ל פ' בתורה והי' עקב תשמעון וגו' דלכאורה קשה למה לא כתב רק ברכה גשמיות ולמ"ש נא' והי' עקב פי' שתשמעון בעקיבה שלא לשמה ולמשמאלים בה עושר וכבוד לכך לא כתב רק דגנך וגו') אלא לאהוב אותו במישור כי כבר קבלנו טובות עוה"ז (הרומז ליין) מאתך עד הנה:
וע"ד התיקונים נראה שיין רמז לאומות יש לומר כי ידוע מאמרם ז"ל שירמי' לא רצה לומר הגבור והנורא כי אי' נוראותיו וכו' ואחר כך אמרו הן הן גבורותיו ונוראותיו ויש לנו קיום ביניהם נמצא למדת הדין אין לנו לאהוב כ"כ יתברך בגלות כמו בעת הגאולה אלא שבאמת לא כן הוא דהן הן גבורותיו וישנה האהבה בגלות כמו בגאולה וזה משכני וגו' ונשמחה בך בעת גאולת מצרים ובעת מתן תורה היינו אוהבים אותך נזכירה דודיך מיין פי' גם עתה בגלות כפי' רש"י ופי' שאנו מזכירים אהבתך הזה עלינו שאין לנו כלי' באומות כי חסדך חופף עלינו כל היום. וזה נזכירה דודיך מיין והן הן גבורותיו מישרים אהבוך פי' במישור ובשוה אוהבים אותך בגלות כמו בעת הגאולה כמדובר:
משכני אחריך נרוצה. ע"ד השני שכתבנו בפי' שיר השירים שכשהקב"ה נותן לאדם יראה מלמעלה שזוכה להתלבשות השכינה ולהתלהבות גדול גם השגה עצומה בתורה אז נקרא השיר קודש קדשים כי אז עובד האדם בטוב לבב כמ"ש האר"י ז"ל ע"פ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל. פי' שצריך לאדם שיהי' לו יותר שמחה בעבדות ה' יותר מכל התענוגים שאפשר למצוא בעולם הזה וזה מרוב כל. וע"ז אומר משכני כי נראה ההפרש בין התינוקות אחד שאין לו חשק ללמוד כלל רק בע"כ עונה אמן וכשבאין אחריו שילך לרב והוא אינו רוצה לילך וצריך הריש דוכנא למשוך אותו בע"כ ואז הריש דוכנא הולך למקודם רק שהוא רץ אחריו מחמת שאין לו ברירה שמושכין אותו ויש תינוק אחר שיש לו שכל צח ויש לו הנאה גדולה בלימוד ובחידוד שמחדדין אותו והוא יושב ומצפה שיבואו אחריו שילך לרב ואז הוא רץ במרוצה גדולה יותר מן הריש דוכנא משא"כ התינוק הפתי שאין לו כ"כ השגה ומכח זה אין לו הנאה בלימוד וצריכין למשוך אותו בע"כ והן הן השני דרכים שיש בעבדות ה' שזה שהוא במדרג' גדול' הוא משמח א"ע מאוד בעבדו את שמו הגדול ית' מה שא"כ מי שאין לו השגה בתורה רק כמשאוי וכעול עליו אז הוא דמיון כמי שהוא נמשך אחר הקב"ה ולזה אומר משכני כי אני במדרגה התחתונה שאתה מושך אותי בלי שום השגה ודביקות וזה הדמיון הוא כמו שאחריך נרוצה אתה מקדם משא"כ כשהביאני המלך חדריו אז נגילה ונשמחה בך והוא מדרגה יותר גבוה. נזכירה דודיך מיין שדודיך אהוב לי יותר מכל תענוגי הגשמיות. מישרים אהבוך כי באמת יש העזה גדולה לאדם (כשאדם הוא אפר דם מרה) שיאהוב את הבורא ב"ה כי מה שייכות יש לאדם עם בוראו וקונו שיאהוב אותו וכי חברותא איכא כלפי שמיא אבל מי שזוכה למדריגה הנ"ל אז הקב"ה בעצמו כביכול משבח א"ע. ועד"ז שמעתי מפי איש קדוש הג' מו"ה לוי יצחק אב"ד דק"ק זעלחאוו ע"פ הפסוק ברוך כבוד ה' ממקומו. פי' מקומו של עולם שהשי"ת אינו משובח רק מעצמותו כביכול ולא משום ברי' כי הכל אינו ראוי לשבח לשמו הגדול יתעלה כ"א מעצמותו וכ"כ בכתבי האר"י ז"ל, וע"פ בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וקשה תזכיר הוי לי' למיכתב כמאמרם ז"ל אבל לפי הנ"ל הוי הפי' שהקב"ה הוא המזכיר את השם ולא האדם כי א"א לאדם מן האדמה לזכור את שמו. ע"ז כוונו הבא לטהר מסייעין לו וזה הרמז אצלי בכמה פסוקים את ה' אלהיך תירא ואהבת את ה' אלהיך כי את הוא לשון עם וזה את ה'. פי' עם המסייע מה' תיראו את אלהים עם הסיוע מה'. וכן אהבה יהי' אליך לאלהים עם הסיוע מה'. וע"ז נאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כי באמת מעושיהו יטהר גבר. הטהרה בא מאתו ית'. מ"מ הוא עושה חסד ומשלם לאיש כמו שהוא בעצמו עשה בלי סיוע וזה כמעשהו (ומאהבת הקיצור קצרתי בכאן) וזה מישרים אהבוך פי' כשאני במדריגה גדולה שאתה מביא אותי בחדריך כנ"ל אזי ישרה אהבה שאני אוהב אותך כי באמת אתה בעצמך אוהב כו' וזה מישרים אהבוך משא"כ כשאנכי במדרגה הפחותה שאז האהבה אינו ישר כ"כ כנ"ל כי מאי חברותא איכא:
וע"ד הראשון שכתבנו לעיל בשה"ש שהכוונה הוא על יראה הרוממות ולא על יראת העונש הוי הפי' כך כי ההפרש בין אב שאוהב את בנו כשהוא יוצא מביתו לדרך אז בנו הולך מתחלה והאב אחריו לראות לשמור את בנו מכל צדדיו כן כשהקב"ה אוהב אותנו כביכול הוא הולך אחרינו לשמור אותנו. ועד"ז כתב בזוה"ק ע"פ ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך פי' שלא ילך אחריך לשמור אותך כנ"ל. משא"כ כשאינו אוהב אותנו כ"כ אז הולך כביכול מקדם ואין אחריו כאב שאין אוהב את בנו כ"כ שאין משגיח עליו לשמור אותו כן כביכול בגלות הוי כמו שאין הולכין אחריו כביכול שאין משגיח עלינו לשמור אותנו מכל צד ומ"מ אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב נהרגים ונשחטים עליו כל היום וכמאמר המשורר בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר. פי' בין שאתה מתנהג עמנו במדת הוי"ה ב"ה שהוא רחמים אנכי מהלל אותך ובין שאתה מתנהג עמנו במדה"ד אנכי מהלל אותך בפרט שאנו יודעין כי דרכו הטובה הוא להטיב עם בריותיו. וא"כ מסתמא כל הרעות הוא בשביל רוב הטובה שיחדש עלינו אח"כ וכבר מפורסם הדבר שהגלות הוא כצירוף הכסף להסיר הבדיל וכמ"ש בשל"ה ע"פ ענני באמת ישעך דקשה תיבת באמת מאוד וכי ס"ד שהקב"ה יענה חלילה שקר וכתב ז"ל כי האדם מבקש טובה מהקב"ה ובאמת אפשר היא לו לרעה וכבר מפורסם החידה ששנים הלכו למקום רחוק לקנות סחורה ונתעכב א' בדרך ומוכרח להיות בפונדק אחד ודאג שיפסיד עי"ז העיכוב את יום השוק והשני הלך לבדו לדרך ובאו עליו לסטים והרגוהו וא"כ מה שנתעכב סבר מתחלה שלרעה לו יחשב ואח"כ מסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת והכל לטובה וכמו שמפורסם מעלת נחום איש גם זו במדה זו שאמר גם זו לטובה ומעפרא דאברהם אבינו נראה עין בעין גדולתו ית' וזה שאמר ענני באמת ישעך שהישועה יהי' מה שהוא באמת ישועה מה שאתה יודע שהוא ישועה ולא מה שאני סובר שהוא ישועה ואפשר שלצרה יחשב כנ"ל. וזה נקרא באמת ולכך אנו מצווים לברך על הרעה בשמחה ובטוב לבב כמו על הטובה כמ"ש בש"ע וגם חז"ל בגמרא נתכוונו לזה כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה דהוא יתור לשון הו"ל למימר חייב לברך על הרעה אלא דכיוונו לזה דכשם שמברך על הטובה באותו שמחה מברך על הרעה וזה כוונת הפסוק משכני אחריך אף בגלות שאנכי נמשך אחריך כמי שאין לו שמירה כנ"ל מ"מ נרוצה אצלך כי אנכי מבין שהצרות הם מחמת שהביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך שיהי' אז שמחה גדולה לכך מוכח תחלה להיות מר וזה נמשך לפסוק ראשון לריח שמניך טובים וגו' פי' כמ"ש במדרש כמו שמן הוא בתחלה מר ולבסוף מתוק כך הם מדריגות של ישראל כי הצדיקים בתחלתן מר וכו'. ולכך נזכירה דודיך מיין פי' גם ממדת הגבורה הרומז ליין וזה שמסיים מישרים אהבוך. פי' בשוה אני אוהב אותך בין שאתה עושה עמנו טובות או רעות לא נפסד אהבתך ממנו וליכא חילוק כלל ודו"ק:
ובמדרש משכני. פי לשון משכון ע"ש ונראה הכונה ע"ד מ"ש הזוהר ע"פ ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים כי ידוע מקרא כתוב עמו אנכי בצרה ששכינת עוזו כביכול עמנו בגלות כמאמרם ז"ל כל מקום שגלו שכינה עמהם וזהו לטובתנו שלמענו ולמענו יעשה ואז יפדה אותנו ג"כ וזאת כנוי לשכינה וזה ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. פי' שהשכינה הנקראת זאת היא ביד שונא אז בודאי לא מאסתים לכלתם חסר כתיב פי' בשביל הכלה וזה פי' הפסוק זאת נחמתי בעניי בגלות וידוע דהשכינה נקראת עת וזה ואני תפלתי לך ה' עת רצון. פי' שכשיש רצון למעלה לשכינה הנקראת עת אז גם אני מתפלל שתענני ג"כ וזה לדעתי פי' הגמרא זכו אחישנה לא זכו בעתה פי' בזכות השכינה הנקראת בעתה וזה הפי' נגילה ונשמחה בישועתך פי' בישועתך שיהא לך ישועה פי' לשכינת עוזו וזה הפי' יגל לבי בישועתך פי' כנ"ל בתשועת השכינה ואז אשירה לה' כי גמל עלי לבי פי' שגם עלי יהי' תשועה באותו הפעם וקצרנו בכאן. וזה הפי' משכני נתת לי משכון השכינ' כדי שאחריך גם אנו נרוצה. והמשך הכתובים ע"ד המדרש נר' פי' דיש שני מיני גאולות א' לא מצד מעשינו הטובי' רק מחמת שמו הגדול. הב' מחמת מעשינו הטובי' וההפרש כי מחמת עתה דהיינו השכינ' אזי הביאה לא מתייחס אצלינו רק אנחנו נמשכין אחריו כביכול משא"כ כשהביאה הוא מצד מעשינו הטובים אזי עיקר הביאה מתייחס לנו וההפרש הוא כשאנחנו הולכים בדרך הסלולה אז אי"ה נזכה לראות כבודו הגדול עין בעין משא"כ כשהגאולה לא מצד מעשינו אז אנחנו לא יכולים לראות כבוד עוזו פנים אל פנים כמ"ש בזוהר דמאן דאכיל דלאו דילי' בעית לאסתכולי באפי' וכמו שאנו נזהרים בעת נתינת הצדקה שלא להסתכל בפני עני מטעם זה וע"ד זה שמעתי מתלמידי המופלא בתורה וביראה מהור"ר אהרן פי' על פסוק לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים פי' כשאתה נותן לנו צדקה מה שאינו ראוי לפי מעשינו אז לנו בושת הפנים וכן אמר שמה שדהמע"ה אמר שביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו שהם במדרגה עליונה שהם יכולין להסתכל בלי בושת אנפין עכ"ד ועל שני מיני הגאולה הנ"ל נרמז אצלי בפסוק אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד פי' כי יש תמיד עת לחננה דהיינו אחישנה כמאמר אליהו ז"ל היום אם בקולו תשמעו פי' כי הוא תמיד מוכן בלי קביעות זמן רק תליא בתשובה. והגאולה השנית הוא כי בא מועד פי' זמן קבוע והוא בעתה ולפי הנ"ל בעתה קאי על השכינה וזה אפשר פי' הפסוק ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר פי' נגלה הוא מלשון גלות וזה הי' כדי שמכח זה יראה כל בשר הגאולה כי מחמת זה גם אנו בטוחים שלמענו יעשה כמו שאנו אומרים הכל למען שמך עשה. שמך הגדול יעמד לנו בעת צרה ע"ד הנ"ל וזה פי' הפסוק משכני פי' כשאתה תמשיך אותי דהיינו שהגאולה לא יהי' מצד עצמנו רק מחמת שכינת עוזו שאז אנחנו נהי' נמשכין אז אחריך נרוצה אחריך פי' לשון אחור כי יהי' בושה להסתכל בפניך (או ע"ד המדרש שהמשכון הי' שנרוץ אחריך ע"ד כוונה הנ"ל) אבל כשהביאני המלך חדריו פי' כשהביאה היא מצדי מחמת מעשינו הטובים ולכך כתב לשון ביאה שלא יהי' בדרך משיכה רק ביאה ממש וגם לשון הביאני שעיקר הביאה הוא יהי' בשבילי אז נגילה ונשמחה בך שאוכל לשמוח בך בלי בושת אנפין. וע"ז מסיים נזכירה דודיך מיין פירושו במדרש על התורה כי ידוע מ"ש הראקנטי ז"ל ע"פ ותשכח אל מחוללך כי מלת ותשכח אל מחוללך כי מלת ותשכח הם שני תיבות ותש כח אל כביכול שמתישין כוחו של מעלה כביכול צור ילדך תשי כביכול תש כחו כנקבה כמו שהאריכו בזה כל ספרי מוסר רק שאנו בתורתינו ובמעשינו הטובים מוסיפים כח ועוז בפמליא של מעלה כמד"א תנו עוז לאלהים ובתיקונים כתב ע"פ שבשפלנו זכר לנו כי מלת זכר הוא מלשון דכר. וזה נראה הכוונה בתפלה ונשבחך ונפארך ונזכיר שמך כי מכח השבח שאנו משבחים את בוראנו כביכול נזכיר שמך שיהא גבור כעין זכר ולא יתיש כחו כביכול כנקבה וכן שמעתי מפי איש קדוש הגאון מו"ה לוי יצחק ז"ל שמלת שבח הוא שבח ממש כמו השביחה (וכמו שאמר כמה פעמים במשנה המשביח את השדה) ותבין ע"ד הנ"ל ודי בזה למבין וזהו אומרו שהגאולה שיהי' מכח מעשינו הטובים היינו ע"ד זה נזכירה דודך מיין פי' שמכח לימוד התורה נהי' אנחנו פועלים להוסיף כח בפמליא של מעלה שיתגבר כעין זכר לא כנקבה חלילה וע"ז משרים אהבוך כי א"א להוסיף כח למעלה כ"א בעשיות התורה והמצות לשמה שלא ע"מ לקבל פרס כמאמרם ז"ל אשרי מי שעוסק בתורה ועושה נחת רות ליוצרו וזה הכוונה צריך להיות בכל הדרכים לעשות נחת רוח לקונו כמו שציוונו וזה מישרים אהבוך כמ"ש האר"י ז"ל כי רמי' נקרא מי שעושה מצד דבר אחר דהיינו יראה כי אין לך רמי' גדול' יותר מזה שבלא היראה לא הי' עושה משא"כ מי שעושה לשמה זה הוא הדרך הישר וזה מישרים אהבוך בלא שום טעם כלל כגון קבלת שכר או יראת העונש וגם זה נוטה קצת לפי' הראשון שכתבנו כי האהבה תמיד הוא בשוה משא"כ אהבה שהיא תלוי' בדבר כי הם עתים משונים כשבטל קצת מהדבר נתחלש האהבה קצת וכבר כתבנו קצת עד"ז ע"פ ע"כ עלמות אהבוך שהוא לשון עולם ועד בלי הפסק וזה משרים שהאהבה אמיתי הוא תמיד שוה בהתחזקות גמורה. ודי בזה למבין:
עוד במדרש משכני הוא לשון מסכן עניות כי יאה עניותא לישראל כו' פי' כי מכח עניות הם הולכים בדרכיו ית' וזה נתת לי עניות דהיינו משכני כדי שאחריך נרוצה שארוץ אחריך וכן אמרתי דרך רמז כי יש תשר"ת ותר"ת בתשר"ת התרועה סמוך לשברים ובתר"ת התרועה סמוך לתקיעה כי יש ב' בני אדם אחד כשהקב"ה משפיע אליו כל טוב אז מתגבר והולך בדרכיו ית' לבל יהי' כפוי טובה חלילה וזה תקיעה תרועה כי תקיעה היא פשוטה רמז להתפשטות שפעו ית' ותרועה הוא לשון ריעות והתחברות כי מכח התפשטות הטוב הוא מחבר א"ע למדותיו ית' ובאמת לא יאונה לצדיק כל און ונשאר בתקיעה דהיינו להתפשטות כל ימי חייו וכמאמר הכתוב נער הייתי גם זקנתי וגו' וגם תרועה הוא מלשון כותל רעוע דהיינו לב נשבר כמ"ש בזוהר כמ"פ דהיינו הצדיק כשרואה שטוב לו בעוה"ז יש לו תמיד לב נשבר כי פן ואולי חלילה ינכה לו מזכיות כמו שכתב התרגום על פי' ומשלם לשונאיו להאבידו על פניו ישלם לו דהיינו שהקב"ה משלם לשונאו דהיינו הרשע תיכף שכר המצות שעשה בעוה"ז כדי להאבידו מעוה"ב רב טוב הצפון אשר עין לא ראתה וזה לא יאחר כי משלם לו תיכף בעוה"ז מה שא"כ לצדיקים הוא מאחר השכר לעוה"ב. וע"ד רמז אפשר כי שט"ח המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין וזה יש עושר לבעליו לרעתו להאבידו מעוה"ב כמד"א ויציצו כל פועלי און בעולם העובר כדי להשמדם מעולם העתיד שהוא עדי עד והצדיק דואג ע"ז וזה מן התקיעה נמשך התרועה דהיינו שברון לב כי צדיקים אין להם מנוחה כו' כמאמרם ז"ל בשעה שביקש יעקב לישב בשלוה כו' אבל ראיתי בני עלייה והם מועטים אדרבא אוהב כסף כו' ותמיד אץ להעשיר ושוכח בעבדו' ה' ית' ויאה עניותא לישראל כמאמר המדרש ואדרבא על העשירות נאמר ורם לבבך ושכחת משא"כ בעניות מתחבר א"ע לבוראו וזה שברים תרועה כי מכח השבר שהבורא ב"ה משבר אותו הוא מחבר א"ע לבוראו וזה נמשך התרועה מכח השברים ואמרתי בדרך רמז פי' ע"פ פקודי ה' ישרים משמחי לב כי העניות נקרא בלשון חסרון כמ"ש המפרשים ע"פ והי' בך חטא פי' כי יהי' בך חטא הוא מלשון חסרון כי יהי' בך חסרון ומלת פקד נרמז ג"כ על חסרון לשון לא נפקד ממנו איש וזה פקודי ה' מה שהשי"ת מחסר לפעמים והוא לכאורה דין והוי"ה רומז לרחמים מ"מ ישרים כי זה האכזריות הוא רחמנות שהם משמחי לב דהיינו הנשמה הקדושה שהוא התאמצות באדם כמו הלב שמכח העניות הוא הולך בדרך הישר והבטיחונו רז"ל כי המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וזה התקיעה שאחרי' כי אחר התרועה שמחבר א"ע לבוראו נמשך לבסוף תקיעה ושני דברים הבטיחונו רז"ל אחד שיהי' עושר לבסוף השנית שיקיים את התורה מעושר ולא יבעוט מחמת עשירות ולזה יועיל לו הקיום שקיים מעוני וזה רמז אצלי בפסוק מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. פי' מן המצר כשאני קורא בשמו הגדול במצר שאקיים מעוני יהי' הסוף במרחב שאקיים מעושר וזה הסיפא דפסוק ע"ד מדרש הנ"ל מתחילה מסכניני אני מסכן כדי שאקיים תורתך שנרוץ אחריך אבל סוף הוא שהביאני המלך חדריו ונזכירה דודך מיין. פי' שיהי' לו גם העוה"ז הרמז ליין ומ"מ מישרים אהבוך שלא לבעוט חלילה מחמת העושר רק שאהי' אוהב אותך כמאז ומקדם בשעת עניות וזה משרים בשוה וזה נרמז בפסוק יערוף כמטר לקחי שמטר אין שוה לכל נפש כפירש"י שם ומתחלה צריך להיות ביסורין ואח"כ תזל כטל אמרתי דהוא שוה לכל נפש ובכאן קצרנו ודו"ק:
ומה שאמרו ז"ל במדרש המשל וורדא סומקא לסוסיא חיוורא נראה הרמז כי ידוע שחיוורא דהיינו לבן רמז לחסד עליון וסומקא דהיינו אדום רמז לדין וכמ"ש האר"י ז"ל בברכת אשר יצר כי אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים. פי' כ"א יפתח הצינורות העליונים יותר מדאי להשפיע עלינו אז אי אפשר להתקיים דכשם שאי אפשר לקבל רוב הרעות חלילה כך אי אפשר לקבל רוב הטובות והדינים טובים מאוד לחסדים כדי שלא ישפיע החסדים יותר מדאי ולא יתקיים העולם חלילה וזה נרמז אצלי בפסוק ואל זועם בכל יום דהקושיא מפורסמת כי מדת אל רומז לחסד והאיך שייך לומר זועם הא מקרא מלא חסד אל כל היום וע"ד הנ"ל יובן כי במדת החסד צריך להיות זעם דוקא והשפע בא משניהם ביחד כי טובים השנים מן האחד ויתבאר אי"ה במקום אחר יותר באריכות וכל החסדים אינם שלמים רק קצת מן החסד בא עלינו שהוא מעורב בדין וזה נרמז אצלי בתפלה והמרחם כי לא תמו חסדיך. פי' שזה הוא רחמנות במה שהחסדים אינם בתמימות שיהא כולו חסד רק שהדין נשתתף עמו משא"כ מדת יעקב שהוא מרומז למדת הממוצע כתיב באמת ויעקב איש תם שהוא תמימות ובחבורינו זה אין אנו מדברים בדברים אלו ותן לחכם וגו'. וזהו המשל כורדא סומקא לסוסיא חיוורא כמו שדינים טובים למדת החסד כי בלא זה אין קיום לעולם כך העניות אף שהוא לכאורה מדה"ד מ"מ הוא טוב שמכח זה הם הולכים בדרכיו ואיכא קיום לעולם כשם שא"א לעולם בלא ארבע רוחות כך א"א בלא ישראל וכל החרדה מבריאת העולם לא הי' אלא בשבילם כמאמרם ז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית ויקיים תורותיו ומצותיו ואתה בן אדם ראה כל העולמות תלוים בך ובחרת בחיים והוא יגמור בעדינו אמן:
שחורה אני ונאוה בנות ירושלים. נראה לפרש ע"ד הידוע כי לא חרבה ירושלים עד שנתמלאה צור וכמ"ש האלשי"ך ע"פ ולאום מלאום יאמץ פי' שלאום אחד יאמץ מלאום שני שאחד מקבל מחבירו כמו שמקונן הפסוק ושפחה כי תירש גברתה שהקליפה ר"ל יורשת הקדושה ואמרתי להבין זה הוא בדמיון כמו שני בני אדם שעומדין בעץ אחד ארוך וכשזה נופל בצד זה פי' שמכביד על העץ אזי שבצד השני מגביה א"ע וכשזה מכביד אזי זה מגביה א"ע וידוע כי זה לעומת זה עשה אלהים ולכך כשזה קם זה נופל וכן להיפוך. וע"ז אמרתי פי' הפסוק כי לקתה כפלים בכל חטאתי' דהקוש' מפורסמת וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה לענוש בכפלים וע"ד הנ"ל יובן כי מי שהי' לו שונא מוחלט והשונא הוא עני והוא הי' עשיר מופלג ואירע פעם אחת שהשונא קם עליו בדרך וגזל ממנו עשירות והי' הוא הולך ומתמועט והשונא הולך וגדול אזי כואב לו שני דברים א' על העניות שלו והשני על נחמות השונא כך כיון שזה תליא בזה בשעת שיש נפילה לשונאי ישראל אזי יש לקליפה ר"ל תקומה וזה כי לקתה כפלים שבאמת לא עשה לנו רק רעה אחת שחרב עירנו ומכח זה בא שהוא כפלים דהיינו נחמות שונאינו:
במדרש ע"פ אל תראוני שאני שחרחורת. וקשה ע"פ שתי רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברות דהיינו צד הס"א שהי' שבורים עד הנה וכשזה נופל זה קם. ועד"ז פי' הפסוק במשלי דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור פי' כי מלת נשר רמז לנפילה והוא מלשון פירות הנושרין וזה דרך הנשר בשמים פי' כשיש חלילה נפילה בקדושה דהיינו שמים אזי דרך נחש עלי צור פי' יש התגברות לצד הנחש דהיינו הס"א על הצור חלילה וצור מלשון צור ילדך תשי. וזה בכאן כוונת הפסוק כי בנות ירושלים הוא רמז לאוה"ע כמו שפירש"י ולזה אומר שחורה אני. פי' כשאני שחורה ונופל אז ונאוה בנות ירושלים כי הם מקבלים ממני (כלומר כל השפעות הראוי לירד עלי הם חוטפים מאתי וממילא הם נאוה יותר ממני). כאהלי קדר. פי' כשהכנענים הם שחורים כאהלי קדר ויותר קרוב לומר כי מלת בנות ירושלים הולך לכאן ולכאן כלומר שחורה אני אז נאוה בנות ירושלים אבל אם בנות ירושלים כאהלי קדר אז אני ונאוה כיריעות שלמה:
ובמדרש שחורה אני לעצמי ונאוה להקב"ה. נראה ע"ד הפסוק הלא כבני כושיים אתם לי. פי' ע"ד שכתבתי לפרש ע"פ כסיל בחושך הולך כי מי שעושה עצמו לכסיל בעוה"ז השפל הנקרא חושך הוא ההולך ממדריגה למדריגה וכמו שכתב אבי זקיני הרמ"א ז"ל בספר מחיר יין ע"פ המולך מהודו ועד כוש דהיינו נערות של אדם הנקרא הודו ועד זקנותו הנקרא כוש לשון שחרות דהיינו הזקנה וזה הלא כבני כושיים. פי' כשאתם מחזיקים את עצמיכם בעוה"ז כבני כושיים אז אתם לי ולזה רומז המדרש כשאני שחורה לעצמי בגשמיות העוה"ז אז אני נאוה לקוב"ה:
עוד במדרש כאהלי קדר שהם שחורים מבחוץ ומרגליות מבפנים. נראה הרמז ע"ד הפסוק הצנע לכת עם אלהיך וזה העיקר שלא יפשט הרגל כטלפי חזיר רק מה שמוכרח להיות גלוי לכל או שרוצה ללמד לאחרים אבל בלא טעמים הללו יהי' ירא וחרד בפנימיותיו יותר מבגלוי. ועד"ז שמעתי מפי איש קדוש מו"ה מענדל פרעמישליינר פי' ע"פ מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. פי' כי יעקב רומז להמון עם וישראל רמז לחכם וזה אמר מה טוב ומה נעים הוא כשאוהליך דהיינו אברים הנראים בגלוי הוא יעקב כמו איש פשוט משכנותיך פי' פנימיותיך הוא ישראל שהוא מדריגה גדולה ונקוט כלל זה בידך כי זה כל האדם אף שעוסק במילי דעלמא. מ"מ צריך שלא יסור מחשבתו מבורא ית' כמבואר אצלינו בכמה פסוקים ומהם ע"פ כי ה' יהי' בכסלך אף בדברים שאתה כסיל בהם כמבואר במדרש וזה ה' יהי' בכסלך פי' גם במילי דעלמא יהי' כוונתך לש"ש. וזה צדיק ה' בכל דרכיו. פי' כי אצל האיש הצדיק ה' בכל דרכיו פי' שגם דרכיו הגשמיות הם לשמו ית' ואף כשמדבר עם בני אדם והם סוברים שהוא עוסק בגשמיות מ"מ כוונתי לשמים וכמבואר כ"ז בחובת הלבבות ע"ש ובכאן נקצר. וזה נאוה כאהלי קדר אם נראה שחורה מבחוץ ובאמת מבפנים הם מרגליות טובים ע"ד הנ"ל שהולך בצנעה:
גם נראה לפרש ע"ד הראשון שכתבנו לעיל. דהיינו שיהי' לו יראה הרוממות ולא העונש מחמת עצמו דהיינו לגרמי' הכל הוי הפי' שחורה אני כשהדבר שייך לי יש אצלי שחורות שאנכי איני משגיח כלל עלי וזה אני כמ"ש לעיל כי אני אני הוא אז אנכי נאה להקב"ה וזה כאהלי קדר שהם שחורים מבחוץ דהיינו על חיצונית הגופנים ונאים מבפנים דהיינו יראה הפנימית מחמת רוממותו כביכול וזה היא שמסיים כיריעות שלמה. ע"ד ששמעתי מפי איש קדוש וטהור ר' ישראל בעש"ט ז"ל על פסוק ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את אלהים ע"ד שהאב מצוה את התינוק שלא ילך בדרך יחף פן יזיק עצמו הרגלים וזה הוא היראה שאצל האב שלא יכאב לתינוק רק שהתינוק אינו יודע מזה ורוצה לילך יחף רק שמתירא שאביו לא יעניש אותו מחמת שעובר על דבריו וא"כ יראה של הבן אינו שוה ליראה של האב משא"כ כשהבן הוא חכם ואז מתירא ג"כ לילך יחף שלא יקלקל לעצמו הרגל ואז יראת האב שוה ליראת בנו כך הקב"ה צוה לנו תרי"ג מצות כמאמרם ז"ל כדי לזכות את ישראל כי בלתי המצות א"א לקרב את עצמינו לו ית' כי אנחנו מגושמים מאוד ומכח קיום המצות אנחנו קונים לעצמנו שלמות וזכות הוא לשון הזדככות. וכן שמעתי מפי איש קדוש המפורסם בחסידות בדורנו מו"ה אלימלך מלוזענסק. פי' ע"פ וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך. דמלת לאמר הוא מיותר ובלתי הבנה כלל, ואמר מקצת ע"ד הנ"ל כי בלתי קיום כל מצותיו א"א לקבל אלהותו כביכול כראוי כי עול מלכות שמים הוא דבר גדול כמאמרם ז"ל אטו יראה מלתא זוטרתא היא. וזה וידבר את כל הדברים. פי' כל התרי"ג מצות הי' הכל כדי לאמור אנכי ה' אלהיך שנוכל לקיים אלהותו עלינו כי זה העיקר כמ"ש הזוהר כמה פעמים דעיקר לימוד התורה בגין לאשתמודע אלהותו כביכול והעיקר כוונת הבורא להטיב לנו במה שאנחנו נהי' מקורבים אצלו כשיקרב לגבי דהינא ואידהן וכשהאדם הוא פתי ואינו מבין גדולת קרבתו רק שעובד מיראה שהבורא לא יעניש אותו על מה שעובר רצונו וא"כ יראת הקב"ה ויראת האדם אינם בשוה אבל כשהאדם הוא במדריגה העליונה אזי יראתו ויראת הקב"ה שוין וזה נקרא אצלו תמיד שעושין רצונו דהיינו שהכוונה הוא לעשות רצון קונו כמאמר דוד המלך ע"ה לעשות רצונך חפצתי ע"ד משל למלך שנותן לחייט לעשות לו בגד וכוונתו כדי שיהי' לו במה לילך. והחייט עושה המלאכה בשביל קבלת פרס וא"כ כוונת החייט אינו לעשות רצון המלך רק כוונה אחרת וזה נרמז בגמרא בזמן שעושין רצונו נקראו בנים ובזמן שאין עושין רצונו נקראו עבדים. פי' שמ"מ עושין המצות רק כמו החייט שעושה הבגד אבל לא כרצון המלך והוא נכון דכשאין עושין המצות לא שייך לומר שיקראו עבדים אבל לפי הנ"ל מובן דבין כך או כך עושין המצות יזה רצון יראיו יעשה. פי' שהיראים עושין רצונו. ובמקום אחר אי"ה אאריך בזה וזהו הכוונה בפ' מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך כי את הוא לשון עם. פי' שיהי' לך יראה שוה עם הבורא. וזה נרמז אצלי בפ' אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם דקשיא הסמיכות (ומלבד דרושנו זה יש לנו אופנים נאים על קושיא זו) כי הרמב"ם ז"ל תירץ על מה דלא כ' בתורה השכר של עוה"ב כדי שהאדם יעבוד שלא ע"מ לקבל פרס והא דכ' שכר עוה"ז בתורה כגון ונתתי גשמיכם וכדומה זה אינו שכר באמת רק הבטחה שלא יהי' טרוד בפרנסה ויהי' פנוי לעבודת הבורא. וזה שאמר אל תהיו כעבדים כו' אלא שלא ע"מ לקבל פרס וקשה הא כתיב שכר בתורה ומתרץ דכל הבטחות אינו אלא שיהי' מורא שמים עליכם שלא יהי' לכם ביטול מחמת הפרנסה ולא שכר הוא זה כי באמת ראוי לעבוד שלא בשכר:
או יאמר ויהי מורא שמים עליכם כשתעשו המצות כראוי שלא ע"מ לקבל פרס אז יקויים בכם וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך וזהו ויהי מורא שמים עליכם כמו שיש להם מורא מהשמים עליכם זה היראה יהי' עליכם שיהיו יראים גם ממך. שפיר הוא מחובר לרישא דמתני' אל תהיו כעבדים כו' ולפי הנ"ל יובן דכשהוא ע"מ לקבל פרס אז אין לו יראה שיש לבוראו כנ"ל אבל כשהוא שלא ע"מ לקבל פרס אז יהי' מורא שמים עליכם פי' המורא של הקב"ה בעצמו כביכול יהי' עליכם ויהי' שוה בשוה וזה נראה הכוונה שאנו מבקשים וישים בלבנו אהבתו ויראתו פי' היראה שיש להקב"ה כביכול שהתינוק לא יזיק א"ע ע"ד הנ"ל וזה כאהלי קדר כשאני שחור ביראה החיצונית רק בפנימית היראה כנ"ל אז מגיע למדרגה כיריעות שלמה המלך שהשלום שלו שהכוונות שוים ומילת כיריעות הוא לשון ריעות דהיינו הטעם שהבורא מתחבר עמנו כנ"ל ואשרי למי שזוכה למדריגה זו לעשות כוונת בוראו וגם אנחנו וצאצאינו נהי' נימנין עמהם אמן:
וע"ד השני שכתבנו בפ' שיר השירים כי זה השיר נקרא קודש קדשים מה שהאדם זוכה להתלבשות השכינה בקולו וע"ז פירשתי הפסוק משכני כדלעיל וסיים מישרים אהבוך כי בלא זה אינו ישר האהבה מבשר ודם לכבודו הגדול משא"כ מי שזוכה למדריגה הנ"ל הוי כמי שהקב"ה בעצמו אוהב א"ע כמו שהארכתי לשם קצת וזה בעצמו סיים הפסוק שחורה אני מצד עצמי שחורה ואיני ראוי לשבח אותו אבל ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר שהם שחורים מבחוץ ומרגליות מבפנים וכמ"ש במדרש דהיינו התלבשות השכינה הקדושה וזה כיריעות שלמה:
או כפשוטו דהגוף הוא שחור אבל הנשמה היא קדושה וזה כאהלי קדר שחור מבחוץ ומרגליות מבפנים כיריעות שלמה שהנשמה הוא חלק אלהי ממעל וקצת מזה פי' באלשיך. ולדרכנו הכל הולך למקום אחד שהשיר נאמר מצד הקדושה הרוחניות הוא השיר המעולה מכל השירים אשר לדעתי נתכוון התנא במה שמסיים אלא הוו כעבדים כו' שלא ע"מ לקבל פרס ולאחר שיהי' לכם הכוונה הטובה אז תזכו לסיוע מלמעלה וזהו ויהי מורא שמים עליכם ומטעם זה ראוי לאדם בעוסקו בתורה או במצוה שימסור א"ע על קדושת שמו הגדול ארבע מיתות ב"ד כמ"ש בכתבי האריז"ל לכוון כן כמה פעמים בתפלה והיינו מטעם דלעיל שלא נאה לכסיל כבוד דהיינו לחומר עכור שישבח את בוראו אבל כשהוא מוסר עצמו למיתה אז לא נשאר הגוף כלל רק הנשמה ולה נאה לשבח שהיא חלקו ית' ואף שפגם בה האדם קצת מ"מ מיתה ממרקת וזה שעושה במחשבתו ובאמיתות הוי כאלו הי' בפועל כמאמרם ז"ל חישב לעשות מצוה כו' מעלה עליו כו' ואז מחמת זה זוכה לסיוע מלעילא להתנוצצות השכינה כנ"ל ולכך כתיב ועתה ישראל וגו' כ"א ליראה ובפרט במדת האהבה או התלהבות שבודאי אין ראוי לאדם. וע"ז רמוז אצלי בפסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כי תיבת מעמך דייקא שיראה הוא ממך ולא האהבה אלא האהבה בא מהתנולצות השכינה כנ"ל ולכך כתיב כ"א ליראה אף שהאהבה הוא במדרגה יותר גדולה וכבר כתבתי לעיל ע"פ ואהבת את ה' אלהיך פי' כי מלת את הוא לשון עם כלומר עם ה' יהי' לך אהבה לאלהים אבל גבי יראה אפשר לומר דזה מן האדם ואף שכתבתי לעיל לפרש כן גם הפסוק את ה' אלהיך תירא מ"מ אפשר לומר ג"כ כמ"ש בכאן. ובזה מתורץ קושית המפרשים דר' שמעון העמסוני פירש עצמו מלדרוש על את ה' אלקיך תירא עד שבא ר' עקיבא ולמה לא פירש א"ע מלדרוש על ואהבת את ה' אלהיך ומאי דרש בי' ולמ"ש מובן היטב ודו"ק. וגם מוסר לאדם שיעשה א"ע מרכבה לשמו ית' ובלא זה לא נאה לכסיל כבוד וכן כתב האר"י ז"ל:
אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש וגו'. שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. פי' בזוה"ק כי השכינה מקוננת על ישראל שעושה אותה כביכול שמירה לעובדי כוכבים וזה נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי פי' לישראל והם בגלות כמו בלי שומר חלילה והמשך הפסוק מרישא לסיפא עד"ז נראה דהנה ידוע דברי הקדמונים כשאנו היינו שרויים על אדמתינו ובית תפארתנו היינו ניזונים מתמצית שפעו כביכול כמאמר הכתוב ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה וגו' שהם היו ניזונים מהמותרות דהיינו כמו שזורקין לחוץ מה שאין יכולין לאכול כך הי' אנחנו זורקים המותרות. ובגלות הוא להיפוך וע"ד רמז נראה לפרש בזה הפסוק כעיני עבדים אל יד אדוניהם כן עינינו וגו' דהמשל אינו דומה לנמשל דאלף אלפי אלפים פעמים יותר היו לנו לתכלית העניים בפתח שכל העניים תולין והן אמת דגם לפי פשיטי' א"ש כמאמר ר"י לתלמידיו הלואי שיהא מורא הקב"ה כמורא בשר ודם אבל לפי הנ"ל הוי הכוונה כמו שעבדים היו תולין עיניהם אל אדוניהם דהיינו אנחנו עם סגולה כשהיינו שרוין על אדמתינו בבית בחירתנו היו עבדים ניזונים מהמותרות כן עינינו בגלות אל ה' אלהינו פי' שכעת אנחנו ניזונין מהמותרות עד שיחננו ויקרב את עמו שה פזורה במהרה. וכמדומה לי שמצאתי אחר כך הכוונה בפסוק זה בספר שערי אורה ע"ש. והמשל ג"כ ידוע ומפורסם לאשה מינקת כשהוולד חלוש ואינו יכול לינק מאמו וריבוי החלב בדד האשה מזיק לאשה ומוכרחים ליקח כלב לינק החלב מדדי' כך החסרון לקבל שפעו ית' הוא ממנו שאנחנו חלושין לקבל מחמת אשמותנו. וזה הכוונה נרמז אצלי בפ' אל תרחק ממני וגו' פי' שהתרחקות הבורא לא יהי' ממני כלומר ע"י שאני אגרום זאת חלילה מחמת עונותי. וזה כוונת הפסוק על אלה אני בוכי' כי רחק ממני מנחם פי' שזה צרה גדולה שאני אהי' הגורם שיתרחק כבודו ית' אבל מצד בוראנו ית' כביכול ליכא מניעה כלל שהוא תמיד מוכן להשפיע עלינו כל טוב ע"י צינורות עליונים דהיינו דרך שכינת עוזו ומכח זה שאנחנו אין יכולין לקבל מוכרח ליתן השפע לאחרי' וידוע שיש אשר עובדין לחמה וזה נראה כוונת הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת פי' שאני בעצמי שחור ואין לי שום השפעה רק שזפתני השמש מאלו שמכוין לשמש נותנין לי דהיינו בגלות שמצליחין מאתו יתברך (וידוע דאין שליחות כו') לפי שאין שחרותי ממעי אמי כפי' רש"י ז"ל רק שבני אמי דהיינו הישראל שנקראו בנים למקום נחרו בי והם גרמו ועשו לי שאנטור את הכרמים כמ"ש הזוהר ועד"ז אמרתי פי' הפסוק אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה כי אבן רמז לשכינה כביכול ובונים נקראו ישראל כמאמרם ז"ל אל תקרא בניך אלא בוניך ופנה נקראת הקליפה (מלשון פנה אלי עורף כי הם פונים לצד אחר מסטרא דקדושה) וזה אבן מאסו הבונים פי' שישראל בעונותיהם היו ממאסין לשכינת עוזו כביכול כי בתורה ובמצות נעשה קשוטי כלה כידוע וכן להיפוך חלילה וזה מאסו הבונים ולכך היתה לראש פנה פי' הקליפות לשמור אותם לא אותנו כמ"ש הזוהר ויש להאריך בזה אך תחת גערה במבין:
ובמדרש אל תראוני שאני שחרחורת. פי' לשין יראה וזה תראוני הכוונה דידוע כי לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות והרבה צדיקים יש להם יסורין בעוה"ז כמאמרם ז"ל גבי ר' חנינא בן דוסא כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. וע"ד רמז נראה פי' הפסוק עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו פי' ע"פ הגמרא הנ"ל שמכח הזכות של הצדיק ניזונים המון עם וידוע כי הצדיק נקרא כל כמאמרם ז"ל איש שהכל בו וזה עיני כל דהיינו עיני הצדיק אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם לשון רבים פי' להמון עם בעתו פי' בעונתו כי לי' אינו נותן רק שהצדיק הוא פותח את ידך ומשביע לכל חי כלומר ועי"ז משביע לכל העולם רצון כלומר רצונם ומסופק אני אם לא שמעתי פי' זה וכשיצה"ר רואה שהצדיק הולך ומתמוטט אזי מתגרה בו כי ח"ו לית דין ולית דיין ואומר כי סביביו נשערה מאוד ושגגות נחשב להם כזדונות ומה לך לצרה זאת. ועד"ז אמרתי פי' הפסוק והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה. לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה וכפירש"י שהשגגות יהי' לו כזדונות וקשיא יתור לשון דהא אח"כ כתיב לא יאבה ה' סלוח לו וע"ד הנ"ל אפשר כי זה עדיין מפיתוי היצה"ר שיאמר שילך בשרירות לבו כי ההולך וחרד בדרכי ה' מדקדקים עמו כחוט השערה והשגגות נעשין לו כזדונות וזה למען ספות הרוה את הצמאה ולמה לך שתעורר אליך מדיני דינים העליונים להזדכך אותך וראה כמה עשירים שהולכים בדרך הפשוט בפרט שהם רוב העולם כי ראיתי בני עלייה והמה מועטים ואחרי רבים להטות ואין לך אלא הרוג בקר ושחוט צאן. אבל הבל יפצה פיהו אדרבא על הצדיקים נמשכין חוט של חסד וחונה מלאך ה' סביב ליראיו והעניות לא בא מחמת התעוררות הדינים רק מחמת רחמנות כמ"ש לעיל כי את אשר יאהב ה' יוכיח לזכות אותו לרב טוב הצפון אשר יפה שעה אחת מכל קורת רוח בעוה"ז ועד"ז נראה הראו במה שאמרו האי עלמא כבי הלולא דמיא כי אנו רואים בדרך העולם והנהגה שנהגו בהלולא יש נותנים לרחוקים לאכול ולשתות הרבה יותר מדאי ולקרובים אינם נותנים מאומה ובודאי לא מחמת שנאה רק מחמת אהבה וכן הדבר הזה מה שיש להצדיק עניות הוא מחמת קורבה ולרחוקים ביותר נותנים לאכול ולשתות. וקרוב לדבר זה ראיתי בכתבי המנוח החריף החסיד מו"ה חייקא זללה"ה כאן נקצר באריכות תירוץ המספיק ע"ז הענין וזה כוונת הפסוק אל תראוני שלא תעשו לי יראה מחמת שאני שחרחורת ותירצו לומר שזפתני השמש פי' שהעניות בא מכח קטרוג הדינים המכונים בשם שמש כמ"ש האר"י ז"ל (כי שמש בגמטרי' ב' פעמים ש"ך דינים הידוע) ששקר הוא ואדרבא בני אמי נחרו בי דהיינו החברים הקרובים כמשל של בי הלולא וזה בני אמי לשון קורבה כי הואיל ואנחנו בנים למקום לכן נחרו בי כלומר עשו לו החרון אף בעוה"ז כדי להרבות שכר בעוה"ב והם שמוני להיות נוטר את הכרמים פי' שכל העולם ניזון בשבילי וכרמי שלי לא נטרתי כי חנינא די לו בקב חרובין והוא פי' מספיק לעד:
או יש לומר שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ע"ד הראשון שכתבנו בשיר השירים כי עיקר השיר אשר הוא להקב"ה דהיינו לעשות לו נחת רוח וראה אחי ששמעתי מרבותי כי אף אם אדם הולך למקוה לקבל קדושה ג"כ אינו רשאי לכוין שיקבל קדושה בשבילו שרוצה שיתקדש ויטהר כי זה הוי ג"כ לגרמי' אך הכוונ' במקוה נראה ע"ד למ"ש לעיל כי אם יזדמן חלילה שהילד חלוש אז נותנין החלב לכלב חלילה גלל כן מוכרח האדם לטהר א"ע כדי לעשות נחת רוח לקונו במה שיוכל לקבל שפעו כי דרכו הוא להיטב ואינו צריך לגלות דברים כאלו כי לכל אחד ואחד איכא השגה בפ"ע במה שילמוד אותו ה' אם ילך בתמים כי לא ימנע הטוב להולכי בתמים וזה חדשים לבקרים כי בכל יום ויום צריך האדם לחדש במצות האיך לעבוד את בוראו כמו שהוא כביכול מחדש בכל יום מעשה בראשית וזה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים אבל מי שמבקש הכל על עצמו מקוננת השכינה נתנני בידי לא אוכל קום כמ"ש האריז"ל והיינו דכתיב נפלה ולא תוסיף קום וחלילה ליכא תקומה כלל לשונאיהן של ישראל. אך ידוע מ"ש בזוהר דהיינו שמתחילה הי' לה תקומה על ידה בעצמה בלי סיוע כלל אבל כעת נפלה ולא תוסיף קום בעצמה רק צריכין להקים אותה וזה ע"י מעשינו הרצוים לו ית' והיינו מחמת התפלות שאנחנו מבקשים על גודל צרת השיעבוד משכינת עוזו אבל מי שמתפלל הכל על גרמי' אז הוי בידי לא אוכל קום ומפורסם הדבר בשם התיקונים צווחין ככלבא הב לנא חיי הב לנא מזוני ולית מאן דאשגח על מה דכתיב שארה ועונתה לא יגרע דהיינו התורה והמצות ע"ש. וז"ש שמוני נוטרה את הכרמים דהיינו שאשמור הכרמים שלהם דהיינו חיות ומזונות אבל כרמי שלי לא נטרתי דהיינו שיבקשו על התורה והמצות דהיינו שארה וגו' כמ"ש בתיקונים וכעין זה אמרתי מה שאנו אומרים בפזמון בראותי כל עיר על תלה בנוי' ועיר האלהים מושפלת כו' מלבד המוסר הגלוי רמוז עוד שכל עיר הגשמיות בנויה אצל כל אדם תמיד ודואג וחושב על פרנסתו ומלבושים הצריכים לו ועיר אלקים דהיינו הרוחניות שבאדם מושפלת (נראה לפרש דבריו הקדושים כי עיר הוא רמז להתעוררות ומלת בנוי' הוא מלשון הבנה וזו שכל עיר כל התעוררות של אדם הוא על תלה בנוי' שיהא עשיר ובעל הבית גדול כיתד שלא תמוט אבל עיר אלהים ההתעוררות של אלהות הוא מושפלת):
ולהמשך הפסוק מרישא לסיפא הוא כנ"ל. אל תראוני מה שאני שחרחורת הוא מחמת שזפתני השמש דהיינו תגבורת הדינים כנ"ל. דכבר כלו כל הקיצין ואנחנו לא נושענו מאחר שתחלת הגלות לא הי' רק על יום א' דהיינו אלף שנים כד"א כל היום דוה ואל תאמר חלילה שאין לנו תקומה ואבד סברנו. ע"ז אמר שבני אמי שמוני ע"ד כוונה הנ"ל שאינם מבקשים עלי ועיקר הגאולה תליא בתפלתינו:
וע"ד הראשון שכתבנו בשיר השירים הוי הפי' שמוני נוטרה את הכרמים דהיינו שמסגלין תורה ומצות רק שאינו כ"כ לשמו הגדול מחמת יראה הרוממות וזה כרמי שלי לא נטרתי דהיינו לי לשמי כי זה הוא העיקר כמו ששמעתי מפי איש קדוש ר' אברהם פאדליסקר על מאמר דהאי עלמא כבי הלולא דמיא דהיינו שיש שמחה גדולה אבל עיקר ההלולא שהחתן מקדש את הכלה וכל עיקר הקדושין תליא בתיבת לי שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר תיבת לי אז כל החתונה לריק כך כל המצות והתורה ומעש"ט תלוים הכל בתיבת לי לשמי שבלא זה בטל הכל וזה נוטרה הכרמים רק שכרמי שלי לא נטרתי דהיינו שיהי' בלי שום כוונה דהיינו קבלת שכר או מיראת העונש רק לשמו הגדול וע"ד המשנה ידוע כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול ד"א. הוי הפי' שמוני נוטרה את הכרמים דהיינו עול מלכות ועול ד"א הוא בשביל שכרמי שלי לא נטרתי דהיינו עול תורה ועול יראה. וזהו אל תראוני שאני שחרחורת לא תעשה לי יראה במה ששזפתני השמש ותאמרו אבד סברי מאלהי כי אני בעצמי עושה לי זאת שמה ששמוני נוטרה את הכרמים הוא בשביל שכרמי שלי לא נטרתי:
ובאופן אחר שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ע"ד הידוע כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ובשביל זה אמרו איזה דרך שיבור לו האדם כל שהוא כו' ותפארת לו מן האדם כשרואה הנהגה זו מאדם אחר והיא ישרה בעיניו בודאי היא נכונה כי על אדם אחר משגיח אדם בעינא פקיחא למצוא בו עול כדי שלא יהי' שום ברי' מהולל בעולם רק הוא לבדו כידוע דרכי היצה"ר. וע"ז שמעתי בדרך, רמז מפי איש קדוש וטהור ר' נחמן קאסובר ז"ל. לא יראה לך חמץ ואמרו ז"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וע"ז רמז התורה שלא יראה כלל כי צריך לבער את הקוצים מהכרם. וע"ז אמרו בגמרא בלשון בתמי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים על אחר הוא מסתכל למצוא בו עון כנ"ל כל הנגעים אדם רואה כו' ושל גבוה אפשר ג"כ ע"ד זה כמו ששמעתי מפי מורי ורבי הגאון הקדוש מו"ה דוב בער ז"ל על מאמרם ז"ל אדם עומד בבבל ורואה נבילה בא"י כי ארץ ישראל רמז לאיש נקי כפים ונקי מכל סיג ובבל רומז להמון עם וזה אדם הוא בבבל שהוא מהמון ורואה נבילה בא"י דוקא למצוא העול באיש הצדיק וע"ז רמז מאמרם ז"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דהיינו שיסתכל למצוא עול באיש הצדיק כנ"ל ודו"ק. אבל באמת לא זה דרך הישר רק אדרבה כשרואה באדם איזה מדה שאינה נכונה אזי יקח לעצמו מוסר שהוא ימאס בזה המדה ואפשר שאם לא ראה באדם אחר לא הי' מרגיש במדותיו שאינם נכונים כי כל דרך איש ישר בעיניו רק מכח מה שרואה בחברו ואינו ישר בעיניו אזי יקח לעצמו מוסר. ואפשר שלזה נתכוין בן זומא באומרו איזה חכם הלומד מכל אדם שאף ממי שאינו הגון יש לו ללמוד דהיינו הדברים שאינם ישרים בעיניו וילמוד לעצמו שלא לעשות כן. ואפשר ששמעתי בדרך זה על הפסוק הוכח תוכיח את עמיתך כי את הוא לשון עם וזה הוכח פי' שיהי' לך תוכחה במה שתוכיח עמיתך כיון שאינו ישר בעיניך מה שחברך עושה אזי תקח לעצמך ג"כ תוכחה. ועד"ז יש לסיים סיפא של הפ' ולא תשא עליו חטא דהוא בלתי מובן כ"כ ובזוהר פי' דהיינו שלא תשא עליו חטא במה שמוכיח אותו בפני רבים ויבייש אותו רק שתוכיח אותו מתחלה בצנעה ואם לא ירצה אזי יוכיחו בפני רבים ע"ש. ולדרכי אפשר רמז זה רישא של הפסוק הוכח תוכיח את עמיתך פי' שלא יהי' שם שום אדם רק אתה ועמיתך ולדרכנו הנ"ל אפשר הכוונה ע"ד ממה נפשך כשאתה רואה בחברך איזה דבר שאינו הגון בעיניך אזי יש לך גם אתה הנהגות אלו וקח לך מוסר ואם אתה לא משגיח על זה כשהאדם עושה התנהגות רעים ומאוס מאוד בעיני הבריות רק מ"מ אתה עושה ההתנהגות הרעים אזי עכ"פ הנכון של תהרהר אחר חברך וזה הוכח וגו' שיהא גם לך תוכחה במה שתוכיח לחברך ואם לאו שאע"פ שאתה עושה כן עכ"פ ולא תשא עליו חטא פי' שלא תדבר על חברך כיון שגם אתה עושה כן. ובזה א"ש הלשון ולא תשא עליו חטא כי עליך הוי לי' למימר זה החטא ובזה י"ל פי' הפסוק מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי כי עולם לשון העלם דבר כמ"ש רש"י בקהלת ע"ש והיינו כנ"ל שהנגעים של אדם הוא בהעלם אצלו וכדומה לו הכל שהולך בדרך הישר אבל כשרואה בשונאו דבר שאינו מתוקן אזי הוא מרגיש תיכף והדרך הישר הוא כנ"ל שגם הוא יסיר מזה הדרך וזה מאויבי תחכמני מצותיך. פי' השונאים שאני שונא אותם תחכמני מצותיך שאני יודע החסרונות שיש בי ע"י הסתכלות בשונאי וזה שמסיים כי לעולם היא לי' פי' שאלמלא לא ראה בשונאי שמאוס זה הדבר הי' אצלי בהעלם: