תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
דברים
פרשת דברים
בהפטורה אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. נראה ע"ד הלצה דאיתא בגמרא שלשה הקב"ה שונאן. זקן מנאף. ועשיר מכחש. ודל גאה. ויש להבין מ"מ דוקא אלו שלשה דברים הוא שאינם מחמת טבע היצה"ר ע"ד משל אם הוא רך בשנים אז הוא בחמימות היצר לתאוות המשגל אבל זקן כבר חלף והלך לו כחו ואינו בטבע שיהא נואף ואעפ"כ הוא חוטא וגדול עונו מנשוא יותר מהרך בשנים. וכן עשיר כו' וכן דל כו'. וז"ש הכתוב אם יהי' חטאיכם כשנים כלומר שיעשו ח"ו חטאים רק שיהי' כפי שניו כלומר ששנותיו של אדם גרמו לו כשלג ילבינו:
פרשת ואתחנן
שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ר"ל שהוא ית' ברוב חסדו משלם לשונאיו של אדם דהיינו ליצה"ר שהי' כוונתו להאבידו מעוה"ב שיהא לו גמול מהעבירות לא כן הקב"ה אדרבא משלם תיכף עונש העבירות בעוה"ז וזה הוא על פניו דהיינו בעוה"ז שהוא על פניו להאבידו ר"ל להאביד תחבולות היצה"ר שהי' כוונתו שלא יהי' לאדם חלק בעוה"ב. ובפסוק הראשון שומר הברית והחסד לאלף דור ר"ל שעי"ז הוא יכול לשמור הברית לישראל שיהי' להם חלק לעוה"ב וזה לאלף דור ר"ל שיהי' לו דירה אצל אלופו של עולם ודור הוא מלשון דירה כי גמול העבירות שהיצה"ר מקטרג עליו משלם תיכף להשונא דהיינו להיצה"ר בעוה"ז:
או יאמר ומשלם לשונאיו אל פניו. פי' שהשי"ת משלם לרשע שכר מצות בהאי עלמא תיכף כמו שתרגם המתרגם וי"ל הטעם לפמ"ש דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אף דמן הראוי הי' ליתן שכר. מ"מ אי אפשר ששכר מצוה גדול מאוד וא"א לבוא כלל לזה העולם ושכר גדול כזה אין זוכה אדם רשע ושכר שלו יכול להיות מוגבל בזה העולם ולכך משלם באמת תיכף לשונא:
הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. הכוונה למה שמבואר הזוהר ע"פ בתורה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל. שהכוונה שירד מכסא רחמים לכסא דין שנקרא אצל הקב"ה ירידה מאחר שדרכו להטיב תמיד נמצא לכאורה נראה הדבר כמו דברים מחולקים ח"ו כמו פרידה. מאחר שמכונה בשם ירידה ממה שלמעלה אלא שכל זה הוא אצל הרשע שאין מברך על הרעה כמו שמברך על הטובה והוי אצלו רעה והוי חלילה ממש באמת כמו פירוד משא"כ אצל הצדיקים שמברכין על הרעה כמו שמברכין על הטובה נמצא אין שום פירוד כלל והכל אחדות גמור הדין והרחמים. וז"ש כי ה' הוא האלהים שהכל אחדות השם הוי"ה שהוא רחמים עם אלהים דהוא דין ולכאורה קשה דהא חזינן באמת דאין שוים דזה דין וזה רחמים ולכך מסיק בשמים ממעל. ר"ל אצל הצדיק המכונה בלשון שמים ממעל שהדין הוא אצלו ג"כ במעלה גבוה ואין שייך אצלו ירידה מרחמים לדין כי הדין אצלו ג"כ טוב ונחשב הכל עלי' ולא ירידה חלילה שהצדיקים רוצים וחפצים ביסורין כדי למרק עונות והוי אצליהם הדין לרחמים. ועל הארץ מתחת ר"ל אבל אצל הרשע המכונה בלשון ארץ שאצלו כשבא עליו דין אינו מקבל ומתריס נגדו ית' הוי פירוד בין הוי"ה ב"ה למדת אלהים וא"כ נקרא הדין כמו ירידה לתחת שהרחמים גבוה והדין הוי ח"ו כמו ירידה לתחת וזה ועל הארץ מתחת אבל לא דברה תורה במתים ודו"ק היטב:
לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לפרעה ולמצרים וגו'. והתורה הוא כלול ראשו בסופו וסופו בתחלתו ומתחיל בראשית ברא אלהים וגו' ונראה סמיכתו כך כי בתחילת שלוחו של משה אמר האיך אלך ואני ערל שפתים השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם וגו' ונמצא מזה דבר גדול שהשי"ת מצפה לאדם שיתחיל לילך בדרכי ה' בלי סיוע והשי"ת שולח לו אח"כ התעוררות ונמצא איכא שתי ראשית ראשון שאדם יתחיל לילך בעצמו בלי סיוע בדרכו והקב"ה הוא ראשון שמתחיל לסייע ונותן לו התעוררות וזהו הסמיכות לכל האותות אשר שלחו ה' לפרעה וגו' בראשית ברא פי' כי בראשית הוא שתי תיבות ב' ראשית ברא אלהים וקשה האיך תמצא ב' ראשית אם זה ראשון זה אחרון ואם זה אחרון זה ראשון ולכך קאמר הפסוק לכל האותות וגו' אשר שלחו ה' לפרעה שהי' בזה ב' מיני ראשון שמשה הוצרך לילך ראשון והשי"ת הי' מסייע לכתחילה ג"כ מזה נשמע ב' ראשית ודו"ק:
ובמדרש בראשית בשביל צדיקים שנקראו ראשית ובשביל חלה שנקרא ראשית ועיין ברש"י וקשה ג"כ האיך תמצא ב' מיני ראשית אבל י"ל כי הוא דבר אחד האחד שהוא ית' ברא בשביל הצדיקים וכל אלו היו נכללין באדם הראשון כידוע וידוע דאדם הראשון נקרא חלתו של עולם. וזה בשביל חלה פי' הצדיקים הכלולים באדם הראשון בשביל אלו הצדיקים נברא העולם ודו"ק.
זכור את יום, השבת לקדשו ע"ד מוסר ידוע מאמרם כי שבת הוא אחד מששים שבג"ע. ונראה אם א' אומר לחבירו דרך מחלוקת שאין לו רק חלק מעט בג"ע אז יכעוס עליו ואדם רואה בשבת שאין לו התלהבות וא"כ גם אם מוסיפין לו ששים פעמים עדיין אינו כלום שאין לו שום הפרש בין חול לשבת וא"כ יתעורר א"ע כי כל המוסיף מוסיפין לו כמו שהוא מוסיף כך צריכין ליתן לו ששים פעמים לפי ערכו וידוע שהתפילין נקראין אות ובשבת פטורין מתפילין לפי' שהוא בעצמו אות כמאמרם ז"ל ולכך בשבת יש קדושה גדולה כמו תפילין ואסור היסח הדעת כמו שאסור להסיח דעת בתפילין מחמת רוב קדושתו כך בשבת שהוא קדוש ממש כמו תפילין דאל"כ היינו מוכרחים להניח תפילין. ואסור היסח הדעת אפילו רגע קטן מקדושת שבת כמו בתפילין:
איתא בגמ' דשבת הוא שקול נגד כל התורה כולה וכ"כ בכתבי האר"י ז"ל ע"פ וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם דהיינו שיזכור לקיים מצות שבת דהוי כמו שעושה כל התרי"ג מצות וידוע כי לכל מצוה צריך דחילו ורחימו כמ"ש בזוהר ובתיקונים ואם לאו חלילה לא פרחא לעילא וראה גודל האהבה והיראה שמוכרח להיות בשבת תרי"ג בדחילו ורחימו כנגד כל המצות והנה הקב"ה ציוה לאכול בשבת ולשמוח וכן עונת ת"ח הוא משבת לשבת וקשה להבין דאדרבא הדין נותן שיהא בחול ולא לטנף עצמו בשבת קודש. אך ידוע כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו וכל צורכי בני אדם מן הדומם והצומח והחי להחיות בהם בני אדם אינו אלא לכבודו כי באפשר הי' לו לברוא בני אדם בלא אכילה ושתי' ומ"מ יחי' אך עשה זה לבל ידח ממנו נדח כי ידוע שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך וא"כ בשעת בריאת עולם שהי' מאמר תדשא הארץ וכדומה נכנס תיכף בדשאים מלאך הק' שנברא בדבור הלז והוא מחי' את הדשאים וידוע כי א"א לכנוס ערום לפני בשר ודם מכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה וזה נקרא חלוקא דרבנן כמ"ש בזוהר ואברהם זקן בא בימים שהי' לו לבוש מהימים שלו שעבד בהם בתמימות. וזה נראה פי' בפסוק הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני פי' אם יש לי כבר כל הלבוש שאני צריך ללבוש א"ע מהימים אלא אדעה מה חדל אני כמ"ש בזוהר שלפעמים אין לאדם רק חצי מדה ממה שצריך לימים שמר כל הימים כראוי וזה כתיב גבי אליהו ויעל אליהו בסערה השמימה כמ"ש בזוהר הקדוש שהי' מלביש את עצמו בסערה ומכח זה עלה שלא יהא ערום. וכן גבי משה וזה נראה לי מאמרם ז"ל ע"פ עתה באתי שהמלאך צעק מתוך צפורני רגליו על עתה באתי בבקשה ממך שלא תדחה אותי כמו משה רבך שעדיין באתי בימיו ולא רצה אותי כמו שאמר אם אין פניך הולכים וגו' ועדיין אני נדחה ממחיצתי ובקשתי שאתה לא תדחה אותי. וקשה באמת למה הי' נדחה ממחיצתו כיון שרצה לעשות שליחות המקום ב"ה ומה הוא חייב שמשה לא רצה. אך ליישב נראה כי כיון שהמלאך בא לארץ אז נתגשם ואין כח בידו לעלות כי מגשמיות א"א לעלות לעולמות עליונים וכ"כ בהאריז"ל טעם על מ"ש ביציאת מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף כי המלאך או השרף נתגשם משא"כ הקב"ה בכבודו כי מצרים הי' מקום טומאה אך בכל השליחות של המלאך כשפועל שליחותו ונגמר מצות הקב"ה על ידו ואז מכח זה הפעולה נברא רוחניות ומלביש א"ע בזה הפעולה וביציאת מצרים הי' המקום טומא' ביותר אבל בכל השליחות נתגשם רק שיש לו עלי' ע"י גמר הפעולה ולכך גבי משה שלא נגמר השליחות אף שהמלאך לא חייב כלום מ"מ הי' נדחה ממחיצתו שלא יכול לעלות מחמת שלא הי' לו לבוש הרוחני שלא נגמר הפעולה והוא נתגשם בירידתו לארץ לכן רצה לגמור הפעולה בימי יהושע (וכבר כתבנו זה במקום אחר):
בהפטורה קול קורא במדבר פנו דרך ה'. ע"ד ושמעה קול אלה. דמשביעין אותו הוי צדיק ואל תהי רשע פי' דהתחלת הווית הנשמה לברוא מקשרים אותה בעולם השבועה זו השכינה כדי שתהי' מקושרת שם וכל הדיבורים שמדברים באים מזה הדיבור והדיבור הזה הוא ממצע דיבור אחרון למעלה ודיבור ראשון שלמטה וכל הדיבורים שמדברים באים מזה הדיבור מהשכינה רק שנפלו מכח השבירה ונעשה הצירוף של אותיות רע בקליפות כמו אדם שנותן מעדנים מעורבים מין בשאינו מינו שכל א' בפני עצמו הוא טוב וכאשר נתערבו הוא מעוות ורע מאד כך זה הוא ג"כ נעשה רע וכשהוא מבין מאיזה ענין הוא המחשבה אם בתאוות מעולם האהבה נפל. אם מעולם היראה. אם בגאוה מעולם התפארת וכן בשאר מדות הוא מקשר אותם בו ית' באהבתו ויראתו הוא מחזיר אותם לשורשם וכן בשאר מדות הוא מקשר למדה שנפלה והקליפות נופלים ממנה ונעשה צירוף טוב וזהו מתיר את החבלים והשקין נופלים השקין דהיינו הקליפות נופלים ויש להשי"ת מזה הנאה גדולה כמשל הבן מלך שנפל לשבי' כשמביאים אותו אל המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שיש אצלו תמיד אין דבר יכול להשתנות מתולד' זו לתולד' אחרת כמו ביצה שנעשה ממנה אפרוח שצריך מתחלה להתבטל מכל וכל מתולדת ביצה דהיינו מתולדה ראשונה ואח"כ יכול להיות תולדה אחרת ממנה כן בכל דבר צריך להיות כן שצריך לבא למדרגת אין ואח"כ יכול להיות דבר אחר וכן בכל הניסים שהם משינוי הטבע צריך מתחלה הסתלקות שפעת הבורא ית' בתכלית אין ואח"כ משפיע אצילותו באופן שיהי' נעשה נס וכמ"ש בספר של הרמב"ן שלכך נתוסף ה' בשרה שהי' צריך הסתלקות לה' ראשונה כדי שתלד שרה ולפעמים כאשר מקשר מחשבת חבירו למעלה למעלה יכול לשנות מחשבת חבירו באופן שהוא רוצה לא ידבר בשום פעם דבר רע שנאמר ותבחר לשון ערומים וכשהוא מדבר בנסים ובטובות הוא מעורר למעלה טוב וכן להיפוך חלילה ולפעמים יכול להעלות נפש בדיבורו שהוא מדבר למשל אם הוא בשבוי' ידבר מאותו ענין ארבעה צריכין להודות כו' וכן כשחלה באיזה אבר ידבר מאותו ענין בספירות עליונות השייכים לאותו אבר כשיש לאדם כאב יקשר א"ע לבורא ית' דהיינו שיקשר א"ע למעלות הבורא ית' ולא ירגיש הכאב המצוה הוא אבר מהשכינה וכשעוש' אותו בשכל גדול הוא מעלה אותה למדרגה גדולה וגבוה וכשמדבר דברי תורה על השלחן הד"ת הוא נשמה לאותו המצוה גשמיות של השלחן וידבר הרבה ד"ת בע"ש בתפלת מנחה וקבלת שבת מעלין כל אותן הדיבורים והמצות של כל השבוע שאז הוא עליות העולמות. אאע"ה נתפקחו עיניו וראה בשכלו עולם האהבה של הבורא ית' וכן יצחק ויעקב כל א' לפי מדתו ראה בשכלו הבורא ית' וכשנסתם השכל של האדם ואינו רואה אותו ית' בשכלו ואח"כ רואה אותו בשכלו אז יש לו התלהבות יותר שהתמידות אינו תענוג כ"כ. השמיעני את קולך וגו' פי' לשון אסיפה ר"ל שמאסף אור הבורא ית' באותן האותיות ורואה אותו מתוך האותיות כמו באספקלריא ואעפ"י שלפעמים האדם מעורב בתערובות מחשבות זרות אדרבא בזה הוא יכול לבא יותר לדביקות כמ"ש החלבנה שנתקלקל ריחה נותנין אותו בביה"כ והוא מתגבר נגד הקליפות המחשבות זרות. אל ילמוד אדם בספר אדם רשע אפילו יש בו דברי תורה כראוי לפי שנתדבק בנשמת האדם שעשה הספר. כשצריך אדם לבקש איזה דבר מבורא ית' יחשוב שנשמתו היא אבר מהשכינה כביכול כטיפה מן הים ויבקש על השכינה שאותו דבר הוא חסר לשכינה ויהי' לו האמונה שבודאי הוא פועל ומעלה מהשכינה רק אם הוא מכוון כראוי אל השכינה יהי' השפע גם עליו כמשל אדם שיש לו שמחה מטפח ביד אף כשאינו מתכוין לכך מחמת שהשמחה מתפשטת באבר כן יהי' הענין זה שהוא אבר מהשכינה כביכול תמשך השפע גם עליו ויחשוב שהוא אינו רק כלי ומחשבת דבורו הם עולמות שמתפשטים עולם הדיבור שהוא השכינה מבקשת לעולם המחשב' על דיבורים אלו וכשיתלבש אור הבורא ית' במחשבתו ודיבורו יהי' בקשתו שיתפשט השפע מעולם המחשבה אל הדיבורים שהוא מדבר באותו ענין שצריך לו בבקשתו וזה המצא לנו בבקשתינו שיהא הוא ית' נמצא באותן הבקשות וזהו שאמרו רז"ל מה תולעת אין כחו אלא בפיו לעשות כלי מילת כך הצדיקים עושין כלי מילת בפיהם להלביש השכינה מחמת שהנשמה מתלבשת בגוף נראין לה עולמות עליונים קטנים ובאמת הם גדולים מאוד. וכשיפשוט א"ע מגשמיות של הגוף יראה בשכלו כי העולמות הם גדולים מאוד. יש שם אל"ד שהוא טוב היינו כשיודע פנימיות של האותיות (שאלף מרמז חוב ול' על ג' קוין וד' על השכינה) ויכוין להמשיך האור מלמעלה למטה אזי יועיל וזהו מש"ה אשר אני מראה אותך תבנית המשכן וגו' שכשראה מעשה המשכן בעיניו אז הביא אותו ובתחילה כשראה אותו ברוחניות שהראה לו השי"ת בהר אז כח הזוכר תפס אותו הציור במחשבתו ועכשיו כשראה אותו במעשה הביא אותו פעם ב' במחשבתו ואותו הארה במחשבה ראשונה שראה בהר נמשך על המשכן כשמדבר יחשוב ברמז קול ודבור וידבר ביראה ואהבה ויחשוב שזה מדבר עולם הדיבור מפיו אז מעלה הדיבורים והבן:
פרשת ראה
בהפטורה הן גור יגור אפס מאותי. פי' יש אדם שדבוק בצדיק כשרואה שהוא עובד להשי"ת שיושב ועומד ולפעמים שהצדיק מדבר דברים בטלים וזהו נמשל לבן המלך שהלך בין בני הכפרים לחפוש אוצר שיש בבן כפר הנה בן המלך צריך להלביש את עצמו כמו בן כפר כדי שלא יכירו אותו שהוא בן המלך ויגלו לו כל סודותיו היכן הוא האוצר. כך הצדיק מדבר דברים והא מקושר להשי"ת ומקשר את הדיבורים לקוב"ה וזהו נקרא שהולך בשליחות הקב"ה למצוא שם המדות למשל אחד שאינו יכול להתפלל ומדבר דברי שחוק ומעורר בעצמו אהבה ואח"כ אומר בלבו אם יש לי תענוג מזה ושהוא דברי שטות כמה יש לי להתענג מקוב"ה שהוא תענוג לכל התענוגים ועי"ז היא מתפלל באהבה ויראה. זה הן גור יגור כשהוא בגירות דהיינו שהוא מדבר דברים בטלים אפם מאותי דיש בני אדם שסוברים שהקב"ה אינו מלובש בכאן והוא מחמת הבהירות עד מאוד כמשל אור גדול שמכהה את הראות ואין יכול לראות שנתגלה הבהירות עד שאין השכל משיג ובאמת השי"ת בוראן רק התלבשותו אינו נראה כמו חורבן הבית שהי' חסד גדול כמ"ש האלשיך ז"ל נטה קו ויאבל חיל וחומה נטה קו על בנין העתיד פי' שלא הי' יכול להתגלות הבהירות הגדול שיתגלה כשיבוא משיח לפיכך נחרב הבית וזהו אפס מאותי שאינו שום דבר שאין אני שם ע"ד הוד והדר לפניו. פי' לפני הקב"ה כי עצמיותו אין יכול להשיג ודו"ק:
פרשת תצא
ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ר"ל ע"ד רמז את אביה כמו עם אביה ואמה ר"ל עם הקב"ה וכנסת ישראל יבכו הישראל ירח ימים. ר"ל עד וגרמו בבכייתם ובתפלתם גאולה ואז יהי' אור הלבנה כאור החמה וז"ש ימים לשון רבים משא"כ בירח מפני שהירח אינו כ' דבר אחד משא"כ הימים הם ששה ימי הבנין ששה הקצוות:
כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה. האהובה בסטרא דקדושה והשנואה בסטרא אחרא לא יוכל לבכר פי' לא תוכו לעשות טוב אם לא תסיר לכתחלה כל מדות המגונות להתודות על העבירות שעשה עד הנה ולהכיר א"ע כמה רעות יש בו ולא יחפה על עצמו אלא יחפש כל מומין שיש בו ולהתודות ולבקש את אדון כל שיקרבהו. אבל אם סובר שהוא טוב ואינו מרגיש בחליו אוי לו ואוי לנפשו וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה על בעל מחשבה רעה שאין משים על לבו להשיב על זה מחמת שאינו מרגיש בחסרונו וזה לא יוכל לבכר כי מתחלה צריך להסיר הרע כמד"א סור מרע ואח"כ ועשה טוב וזה כי הבכור בן השנואה יכיר פי' שצריך הבנה והכרה על הרע שיש בו לרת לי פי שנים כמ"ש בשל"ה הקדוש על מה שאומרים בוידוי דברנו דופי כי תיבת דופי הוא תיבות דו מלשון זוג (כמאמרם דו פרצופין טב למיתב טן דו) ופירושו כמ"ש בירושלמי שהי' ראוי לעשות שני פיות לאדם באחת לשבח לקונו ובשני למילי דעלמא ותירץ מה אם בפה אחד מדברים כ"כ שטותים ומכעיסין קונם מכ"ש אם הי' שני פיות ובוידוי אנו אומרים שדברנו כ"כ כמו שהי' לנו שני פיות. וזה דו פי וא"כ גם בתשובה ראוי להרבות כ"כ כאלו הי' לו שני פיות וזה לתת לו פי שנים שתמלא פיך על חסרונך שתכיר בכל אשר תמצא לך שצריך בדיקה גדולה בכל המעשים כי בכל דבר מעורב היצר ואף אל תחשוב בדעתך לעשות טוב מתחלה כי הוא ראשית שהקליפה קדמה לפירי ולכך לפתח חטאת רובץ ויעקב קנה הבכורה. פי' מתחלה להסיר הרע כמדובר:
או יאמר כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והי' הבן הבכור לשנואה רמז ע"ד דאיתא בש"ס האי ת"ח דבני מתא רחמי לי' לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו וזה כי תהיין לאיש ר"ל זה הקב"ה ה' איש מלחמה. שתי נשים הת"ח נקראו נשים. אחת אהובה ואחת שנואה ר"ל אחת אהובה בעיני הבריות ואחת שנואה וגו'. והי' הבן הבכור לשנואה ר"ל שצדיק נקרא בני בכורי ישראל הוא לשנואה היא שנואה בעיני הבריות על שמוכיח הבריות כמדובר:
כי יקרא קן צפור. פי' שיתגלה כי מקרא הוא התגלות כמ"ש האר"י ז"ל, פי' שיהא משפט למעלה בר"ה ויוה"כ אז יתגלה הקן צפור שהוא מקום מושב של, משיח כמ"ש בתקוני זוהר בדרך רמז לרחל כמ"ש בזוהר חדש על שם שנקברת בדרך ופירושו שבזכות אמנו רחל ובכיתה יבא משיח. בכל עץ בזכות התורה הנקראת עץ. על הארץ בזוהר חדש דהיינו ארץ ישראל. פי' שהדרכים בוכים כמ"ש דרכי ציון אבילות וזוכר הקב"ה את ארצו הקדושה. אפרוחים או ביצים בזוהר חדש דהיינו הכרובים. והאם רובצת על האפרוחים שהשראת השכינה בכרובים למעל'. שלח תשלח את האם. פי' שתרבו בבכי' ובקשה וצעקה ותשלחו ע"י התעוררות שלכם השכינה למעלה לבקש על גאולתכם ופדות נפשכם. ואת הבנים תקח לך שתראה להתפלל שלא ימות א' מבניכם בחייכון חלילה וזה ואת הבנים תקח לך. וגם תראה למען ייטב לך והארכת ימים שיהא לך שנה טובה ומתוקה א"ס. כי"ר:
פרשת תבא
את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך וגו'. הכוונה בזה ע"ד שמבואר בזוהר ע"פ האמור ביעקב אם יהי' ה' עמדי וגו' והי' ה' לי לאלהים וגו' ר"ל שאף שם אלהים שהוא מדה"ד יהי' נחשב אצלו להוי"ה שהיא רחמים גמורים וזה כוונת הפסוק גם בכאן את האמרת היום להיות לך לאלהים ר"ל שכ"כ מחבבין ישראל להקב"ה שאף שם הוי"ה ב"ה נחשב אצלם בשוה עם שם אלהים שאף מדה"ד נחשב מאתי ית' לרחמים ע"כ מסיים הפסוק וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ר"ל כי דיבור הוא לשון קשות בכ"מ והקב"ה ית' אף הוא אינו מדקדק עמהם כ"כ שהוא מחבב אותם כ"כ ומקבל אותם לעם סגולה אף דעדיין לא קבלו את עונשם על העבירות שעשו אעפ"כ הוא מחבבן כ"כ כאשר דבר לך כאלו כבר שלם להם על עונם כל דברים ויסורים קשים המגיע להם מצד הדין על העונות וזה הוא כאשר דבר לך ר"ל כמו שכבר הקשה עמך לשלם לך כל היסורים הקשים:
או יאמר את ה' האמרת היום להיות לך לאלהי' וה' האמירך היום. הכוונה שלכאורה כמו זר נחשב בתשלום השכר מאתו ית' להיות אנחנו שפלי ערך דבוקים בו כלל שיתחבר בנו לשלם שכר רק הענין מאהבתו ית' עלינו הוא מעתיק עצמו אל תוך העשר מדות כי בהיות האדם עושה חסד מעתיק אותו ית' ג"כ לאותו מדת החסד וכמו כן בשאר מדות וזה ג"כ כוונת הפסוק בתורה ותחת רגליו כמעשה לבנת לבנת הספיר ר"ל הבהירות והאור שהוא מאיר לנו אינו כ"א תחת רגליו ר"ל מאחר שנתעתק אל תוך המדות התחתונים שהם כמו רגלים שהם התחתונים לאדם ע"כ מזה באה לבנת הספיר שהוא האור והבהירות שבו כדוגמת הספיר ובזה מכוון ג"כ כוונת כל המתגאה כאלו דוחק רגלי השכינה תיבת רגלי ר"ל ג"כ כנ"ל שמחמת גאותו שהוא מתפשט מדותיו וממילא מעורר מדותיו למעלה ג"כ גבהות ואז אינו מעתיק עצמו הוא ית' אל תוך הרגלים דהיינו המדות וזה דוחק רגלי השכינה וזה הוא ג"כ את ה' האמרת היום לשון לבוש כמו בצע אמרתו שהוא לשון בגד ור"ל שאתה פעלת במעשיך הטובים להעתיק אותו ית' בתוך לבושיו דהיינו לתוך המדות להיות לך לאלהים ר"ל מחמת זה שקבלת אחדותו ומצותיו היית מעורר העתקה וה' האמירך היום ר"ל שג"כ מדה כנגד מדה הוא מלביש אותך במלבושיו שתוכל לקבל אור השפעתו ובאם לאו לא הי' יכול לקבל ריבוי השפעה כמאמרם ז"ל לעתיד לבוא מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונין בה שהענין שלא יוכלו לקבל ריבוי האור:
והיו חייך תלואים לך וגו' בבוקר תאמר מי יתן ערב וגו'. הכוונה דהנה יכוון ג"כ בפסוק אעשה לו עזר כנגדו ר"ל שכל העזר הוא לאדם מחמת צד שכנגדו שיש לאדם יצה"ר שהוא מתנגד על עבודת השי"ת ובמה שהוא משבר מעצמותיו את היצה"ר אז זוכה לחזות בנועם ה' משא"כ אם לאו היצה"ר לא הי' מגיע לו כ"כ שכר אבל יש מדריגה ב' לאנשים המושכלים בעבודת ה' יתברך אין צריכין להתעורר עצמן מחמת שרואין שהיצה"ר מתנגד מאוד בדבר להיות הם כמו כן מתעוררין להיפוך רק בלא"ה הם הולכין תמיד בדביקות השי"ת להיות יראתו על פניהם לבלתי יחטאו משא"כ המדריגה א' היא גרועה להיות כל התחזקות רק מצד היצה"ר ולזה אמר בקללה שהוא לדבר מצוה לא יהי' רק מנגד. ר"ל מסיבת היצה"ר שהוא מתנגד בעבדות השי"ת ומסיק תאמר בבוקר מי יתן ערב ר"ל שמלבד המדה הגרוע' שיהי' בו להיות כל חייתו לדבר מצוה רק מצד היצה"ר המתנגד עוד יגיע לו הפסד בדבר עבדות ה' כי בוקר מכונה על האהבה וערב מכונה על היראה שאינו ברור כ"כ כמו בוקר. וכן מדת היראה גרועה מאהבה. ור"ל בבוקר כשיהי' במדת החסד המכונה על הבוקר תאמר מי יתן ערב ר"ל שידמה שיראה יותר טוב מאהבה ובערב שיהי' במדת ערב תאמר מי יתן בוקר ידמה לו שאהבה יותר טוב מיראה וכ"ז מחמת שאינו ברור בעבדות השי"ת כי אם הי' מושכל בעבדות השי"ת הי' מבחין איזה דרך ישר ומסיים שפיר ומפחד לבבך אשר תפחד. ר"ל שיפחד תמיד אולי עדיין אינו יוצא כלל בעבדות השי"ת:
ארור האיש אשר לא יקים. את דברי התורה הזאת מאמרם ז"ל שאפיקורסים אומרים לנו ארורים אתם מאלהיכם וכי אפשר לשום אדם לקיים את כל התורה כולה. אבל נראה שהבל יפצה פיהם כי ידוע מאמר ר"י ופערה פיה לבלי חוק למי שלא קיים אפי' חוק אבל מי שמקיים אפילו חוק אחד הוא בכלל ברוך וזה טעם נראה כי כל מצוה כלול מתרי"ג מצות נמצא בעשיית מצוה אחת מקיים כל התרי"ג אלא לפ"ז קשה עליו ית' שאמר ואם לא תשמעו וגו' הלא כל אדם עושה מצוה אחת עכ"פ ומקיים כל התורה כולה ולמה בא התוכחה אך ראיתי במפרשים בשם הרמב"ם שדוקא כשאדם עושה מצוה בשמחה נכלל כל התרי"ג במצוה אחד משא"כ כשעושה בלי שמחה והטעם נראה כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה כי אותיות התורה ותפלה ומעשה המצוה הוא גוף והנשמה הוא הכוונה ומחשבה ושמחה בעשיית רצון קונו ובמעשה הגשמיות באמת חלוק כל מצוה בפני עצמו תפילין הוא מעור וציצית הוא מצמר וכדומה אין ענין זה לזה אבל מחשבת ושמחת המצוה הכל אחד כי נקשר מאחדות הבורא ית' ונכלל כל התרי"ג וזה שמסיים שם תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. פי' מחמת שלא עשית בשמחה ולא נכלל כל התרי"ג במצוה אחת נמצא שלא עשית כל התורה ובעבור זה בא התוכחה כי ארור אשר לא יקים כו' משא"כ בעשותו בשמחה שאז כל אדם מישראל מקיים כל התורה כמדובר:
בהפטורה אני ה' בעתה אחישנה. ע"ד הידוע בגלות מצרים שהשיעבוד הי' ראוי להיות ארבע מאות שנה רק דקושי השיעבוד הי' משלים ולא הי' רק רד"ו שנים ובגלות הלז אף כי הקץ רחוק בזמן. היסורין והפורעניות שהשי"ת שולח לעם קדושו ממהר זמן הגאולה וזה אני ה' בעתה הוא לשון פורעניות כמו ויהי עתם לעולם כמ"ש רש"י שם אחישנה מחמת הפורעניות אנכי ממהר הגאולה ופורעניות כזה הוא ע"ד גדולים צדיקים שמהפכין מדה"ד לרחמים והיינו אף שיד ה' נגעה בה הוא הכל לטובתם. וזה אני שהוא מדה"ד ג"כ ה' שהוא רחמים כמ"ש באלשי"ך כמה פעמים דבר זה. וזה מסיים הפסוק האיך זה שמדה"ד יהי' רחמים ומסיים בעתה בפורעניות אחישנה והיא רחמים:
פרשת נצבים
והיה כי יבואו עליך וגו' הברכה והקללה כל מקום שנאמר והי' הוא שמחה שגם בקללה יש שמחה שעי"ז נזדכך החומר ויזכו לתשובה וזה שאמר ושבת וגו' שלש פעמים תשובה כתיב ושבת ואתה תשוב רמז לחלקי כפרה שיתכפר בתשובה כמאמרם ביומא על עשה ועל לא תעשה וחייבי כריתות:
כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום. וקשה מפני מה אמר מתחלה עמנו עומד ולסוף אמר איננו עמנו היום ולא אמר עומד ונראה כי ידוע שישראל כשיצאו ממצרים היו עדיין משורשים בגשמיות ובטומאה ולא היו ראוים לקבל התורה ואעפ"כ עשה הקב"ה שיקבלו התורה והעלם למדריגה גדולה עד שיקבלו התורה בקדושה והיו במדריגת מלאכים שבפעם אחד היו במדריגה גדולה כמו המלאך שנברא תיכף ומיד משורר שירה ויודע את הכל ועומד כל ימיו במדריגה גדולה משא"כ אנו צריכין לעלות ממדריגה למדריגה אחרת ואנו נקראים מהלכים והם נקראים עומדים כמדובר וידוע דכל הנשמות היו במתן תורה ולזה את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. פי' אתם שישנם פה נקראים עומדים שהגעתם מיד למדריגה זו ואת אשר איננו פה עמנו היום ולא אמר עומד שאנו אין עומדין אלא במדריגת מהלך:
או יאמר ע"ד פשוט כי אצל גוף שייך לשון גשמיות עומד אבל אצל נשמה אין שייך לשון עומד וזה את אשר ישנו פה עמנו עומד ואת אשר איננו פה עמנו היום שזה קאי על נשמות שלא שייך גבייהו עמידה שהם רוחני:
ושב ה' אלהיך את שבותך. על דרך משל אב ואם אוהבים את הבן בשוה רק אם הבן אינו מתנהג בדרך הישר אף על פי שהאב אוהב אותו אין מראה לו אהבתו ומכה אותו והאם אעפ"כ מרחמתו ומנשקתו ומקרבתו אל אביו כך עתה בגלות מדות הקב"ה כביכול אינם מגולים רק מדת השכינה מגולה כמו שהיתה אצל אסתר שאע"פ שהי' הנס גדול מ"מ נתלבש הנס במדריגה תחתונה דאסתר והנם נעשה ע"י שנשאת לאחשורוש משא"כ אם היו זוכים הי' הנס נעשה בפרסום בלי התלבשות במדריגה תחתונה והחיות בעולמות נקרא שכינה והיא דוגמת האם שמגלה מדותי' אע"פ שאין הבן מתנהג כשורה לפיכך אין רשאין לומר רק השם אדנ"י שמדת אדנ"י היום נגלית ולא בשם הוי"ה כי שם הוי"ה הוא שם העצם והעצמיות לא נתגלה היום והאדם כשידבק עצמו להדיבורים הדיבור עצמו ימליץ בעדו והוא שלא יהי' כוונתו לשום דבר רק לדבק עולם הדבור לעולם המחשב' וזה פי' ג' ספרים נפתחים בר"ה ספר הוא דיבור לשון סיפור של צדיקים שכוונתם אינו כ"א ליחד הדיבור למחשבה נכתבין לאלתר לחיים שהם מתדבקין לאלתר להיות חיים. בינונים שכוונתם ליחדו גם בשביל שהקב"ה יעשה רצונם תלוים ועומדים עד יוה"כ שאז הוא התגלות עולם המחשבה ויש לכל מחשבה עלי' ונעשה גם מחשבתם וזה הוא הכתיבה שמדבק האדם מחשבתו לקוב"ה ונרשם במחשבתו מה שיארע לו. ונחזור לענין ושב ה' אלהיך. פי' הקב"ה שב את אלהיך. פי' השכינה שהוא הכח שלך את שבותך עם שבותך כשאתה תשוב בתשובה והבן:
שובה ישראל עד ה' אלהיך. נקדים לבאר פי' ע"פ שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברות ואמרו ז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו ואין לו פירוש כלל וכן במדרש. רעה שהיא שתים ע"ד מ"ש בספר עשרה מאמרות כשאדם עושה עבירה עושה שני דברים אחד שעושה עבירה. שנית שבשעה זו אינו עובד את ה' וראוי לעבוד את בוראו בכל עת ורגע שבכל עת השי"ת מחי' אותו ואלמלא מסתלק חלילה רגע אחת שפעו מי יכול לעמוד וזה שתים רעות עבירה אחת ועושה שתים אחד אותי עזבו שלא עבדו את ה' והשנית לחצוב להם עבירה שעשה וזה הלואי אותי עזבו שהי' עכ"פ יושבים בטלין ולא עבדו אותי ואת תורתי שמרו שלא עברו עבירה וזה נרמז בפסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך:
פרשת וילך
ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. כי מדרך העולם כשהאב משחק עם הבן הוא מכסה עצמו ומעלים מן הבן ואח"כ מראה א"ע להבן נמצא ההסתר הוא צורך התגלות כדי לגדל החבה. אבל חלילה זה ההסתר לא הוא הסתר גמור:
בהפטורה יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיהם דרכי. הדקדוקים רבו אמאי לא נאמר גבי יעזוב רשע וגו' כמו שנאמר גבי המחשבה. גם בפסוק שני אמאי אמר מתחלה מחשבותי ואח"כ מחשבותיכם וגבי דרך נאמר תחלה דרכיכם ואח"כ דרכי ונ"ל ע"ד הגמרא ישב ולא עשה עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצו' אע"פ שלא עשה מצוה. וזה שרמז דהע"ה בס' תהלים אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כו' דהיינו שאם ישב ולא פעל עולה הוי כאלו בדרכיו הלכו אלא דכל הדברים הנ"ל אינו שייך רק בדבר התלוי במעשה דהיינו שיש בידו לעבור עבירה בידים באחד מן העבירות גניבה או ניאוף או כדומה ר"ל והוא יושב בטל מהעבירות הנ"ל אע"פ שלא עשה מצוה ג"כ מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה אבל לגבי מחשבה לא שייך זאת מחמת דהמחשבה לית תפיסה כלל לישב אפילו רגע בלא מחשבה או לחשוב ברוממות אל או להיפוך ח"ו וזה שאמר הכתוב יעזוב רשע דרכו ולא צריך שישוב אל ה' שיעשה מצוה כי בלתי עשיית מצוה ג"כ מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה כנ"ל. אבל איש און מחשבותיו צריך שישוב אל ה' דהיינו לחשוב תמיד ברוממות אל מחמת כי לא מחשבותי הוא תיכף מחשבותיכם א"כ צריך שישוב מחשבתו אל ה' אבל לא דרכיכם דרכי אע"פ שלא הלך בדרכי ה' מעלה עליו הכתוב כאלו דרכי דהיינו כאלו עשה מצות:
פרשת האזינו
האזינו השמים וגו'. הענין על ב' אופנים אחד כי בהיות האדם מבקש על דברי גשמיות הוא צריך לבקש יותר בדברי רכות ותחנונים כי שמא אינו ראוי לדבר השפעה מאתו ית' משא"כ כשמבקש על רוחניות הוא יכול לבקש בדברי קשות כי אף שאינו ראוי להזכיר מחמת חטאים מ"מ על הדבר הזה מבקש בעצמו שישפיע לו שכל על יראתו ית' להיות עובד אותו ואז מכופר לו חטאיו וזה האזינו השמים ואדברה על דבר השמים דהיינו רוחניות ואז ואדברה שאוכל לבקש אז אף בקשות ותשמע הארץ אמרי פי ע"ד גשמיות צריך לבקש באמירה. יערוף כמטר לקחי וגו'. הכוונה בזה ואגב אבאר הפסוק לך אמר לבי בקשו וגו' והוא לפי מאמרם הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי נמצא דלא ראוי לבקש על מזונות כי כל זה גורם רעות המעשים ולפעמים נמצא בגמרא שיתפלל אדם על מזונו אבל הענין כי תחלת בקשות צריך להיות רק על הסליחה ואח"כ יבקש צרכיו וזה לך אמר לבי בקשו פני ר"ל מה שאתפלל על מזוני תחלה את פניך ה' אבקש שאנכי מוטב לי להתפלל על העיקר וזה את פניך. והנה לענין מטר שהוא צריך תיכף תחלה קודם הצמחה כלל אבל כשכבר צמח מן הארץ אז אף הטל פועל ג"כ הגידול להתגדל וזה יערוף כמטר ר"ל שכל השפעות שאני משפיע למעלה הוא כמטר ר"ל כמו שהמטר הוא העיקר והתחלה כן תפלתי רק על העיקר תזל כטל אמרתי דהיינו בקשות צרכי העוה"ז שאינו רק לגרמי הוא כטל שהוא באחרונה כן בקשתי באחרונה:
אופן ב'. האזינו השמים. וגו'. הכוונה עליו ית' שוכן שמים וארץ מכונה על השכינה ר"ל שהדיבורים הקדושים היוצאים מהבל פיו מגיע להתחבר בו ית' ותשמע הארץ אמרי פי שהאמירה ג"כ נתחבר לשכינה. יערוף כמטר לקחי הכוונה כפי ששמעתי בשם המופלג מו"ה יחיאל ז"ל. בהפטורה כאשר ירד הגשם והשלג וגו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ. הכוונה כל מה שברא הקב"ה לא ברא רק לכבודו ומה כבוד מגיע לו מהמטר שהענין שהכבוד מגיע לסוף שמצמיח התבואה ואז האדם האוכל מברך עליו ואז הוא ית' מקבל תענוג מהדבר וזה הוא כאשר ירד הגשם ושמה לא ישוב. ר"ל שאין שב אליו נחת רוח כלל כי אם הרוה אח הארץ והצמיחו ואח"כ כשנעשה ממנו הלחם מברכין עליו ואז התענוג חוזרת לו יתברך וזה ג"כ ענין כאן יערוף כמטר לקחי מה שאני לוקח ממנו ית' השפעת מזונות אינו כ"א בדמיון המטר שמחמת המטר הפועלת הצמיחה תחזור התענוג אליו ית' כן הוא לקחי שאני לוקח ממנו ית' ג"כ הכוונה אינו כ"א להחזיר אליו התענוג שבזה אני זן את גופי במזונות שאני לוקח מאתו ית' אני בריא בגופי שיהא לי כח לעבוד ית' להשפיע צדקה לאחרים:
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. הכוונה שע"ז הדבר בעצמו מה שאני זוכה לקרוא בשם ה' ע"ז בעצמו הבו גודל לאלהינו צריך ליתן שבח והודי'. וזה ג"כ פי' הפסוק הודו לה' קראו בשמו ר"ל שעי"ז שזוכין להיות קוראין בשמו הגדול ב"ה ע"ז צריך הודאה בפ"ע:
פרשת וזאת הברכה
וזאת הברכה אשר ברך משה איש אלהים את וגו' לפני מותו ויאמר ה' מסיני בא וגו'. במדרש רבה מקשה אם איש למה אלהים ואם אלהים למה איש ועוד קשה דפתח וזאת הברכה וסיים ויאמר ה' מסיני בא ומה ברכה הוא זה. ונראה לתרץ דידוע דזה הוא לשון זכר וזאת הוא לשון נקבה והנה השי"ת הוא נותן כל השפעות וכל החסדים כי מאתו הוא והנה אעפ"כ רוצה השי"ת בתפלתנו ומקבל מאתנו הבקשות. ולפום ריהטא הוא תמוה האיך שמן הדכר יעשה נוקבא כי הנותן ומשפיע לאחרים הוא נקרא דכר והמקבל הוא נקרא נוקבא כידוע והשי"ת הוא הנותן הנקרא דכר והאיך הוא נעשה נוקבא ומקבל מאתנו התפלות ולזה כיוון דוד המלך עליו השלום מאת ה' היתה את הוא נפלאת בעינינו. ר"ל שמאת ה' היתה זאת היא נוקבא היא נפלאת בעינינו שהיכי תמצא מדכר נוקבא אלא שאין חקר לתבונתו שאע"פ שהוא במדת דכר אעפ"כ בידו הכל ונקרא ג"כ נוקבא וזהו וזאת הברכה ר"ל שברך משה שיהי' הקב"ה נקרא ג"כ במדת נוקבא שיקבל תפלת צדיקים. אשר ברך משה איש אלהים. ר"ל שמשה איש ברך שיהא אלהים נקרא במדת נוקבא ומתורץ כל הקושיות ודו"ק. וזה ג"כ פי' הפסיק שאחריו וזאת ליהודה ואחריו כתיב וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך. הכוונה כי יהודא הי' מלך והי' יוצא למלחמה והי' מתפלל להקב"ה שהשי"ת יקבל תפלותינו ויהי' השי"ת נקרא במדה הנקרא זאת שהיא נוקבא כמדובר וזה וזאת ליהודה. ר"ל כי שבט יהודה היו צריכין שהקב"ה יהי' נקרא במדה הנקרא זאת אבל לוי הי' יותר במדריגה ולא הי' צריך לזה ע"כ אמר וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך. ר"ל שאין צריך לזאת:
מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם ויגרש גוים מפניך ויאמר השמד. הכוונה כי יש שתי מדריגות א' מי שזוכה לדבק באלהים עצמו ומדריגה שניה שזוכה לדבק במדה הנקרא זרוע ומי שדבק באור פני מלך חיים עצמו בטוח שלא יבוא עליו שום צער וצוקה משא"כ במי שהוא דבוק במדריגה הנקרא זרוע אין בטוח שלא יבוא עליו ח"ו צרה אלא שהשי"ת בעצמו מפני שהוא עושה רצונו מציל אותו כשבא עליו צרה משא"כ זה שהוא במדריגה גדולה הדבק בפני מלך חיים אין מביא עליו כדי שלא יחרד וזה מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. ר"ל שני מדריגות יש חד מעונה אלהי קדם שדבוק באלהים עצמו ומתחת ר"ל שיש מדריגה פחותה ממנו שהוא דבוק בזרועות עולם אבל יש חילוק כי מי שהוא במדריגה מעונה אלהי קדם ויגרש גוים מפניך. ר"ל שמגרש ממנו כל שונאיו שלא יבואו עליו כלל ומי שהוא במדריגה שני' ויאמר השמד ר"ל שיבואו עליו שונאיו רק שאח"כ ויאמר השמד את שונאיו כמדובר וזה הכוונ' מה שאנו אומרים בשמונה עשרה ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך שנהי' במדריג' שנהי' דבוקים באור פניך. ואם תאמר במופלא ממך אל תדרוש לכך נאמר כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים. משל לתינוק שהרגיל אותו אביו לאכול מרקחת ודבש ובשר ויין טוב שוב אינו רוצה לאכול לחם. כך אנו טוענין שכבר הרגלת אותנו במדריגה גדולה באור פנים שנתת לנו התורה באור פניך לכך אין אנו רוצים רק מדריגה זו הגדולה כמדובר ודו"ק:
שמעתי מפי מורי ורבי הגאון החסיד מו"ה דוב בער זצוק"ל נבג"ע. על מאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה. לקרב הדבר אל הענין כי מדרך העולם שאינו ראוי לאדם שאינו נכבד לחזוק בבת מלך ולרקד עמה במחול בבי הילולא כדרך העולם כי אין מהראוי לו להתקרב אלי' מכ"ש לאחוז בה ולרקד עמה משא"כ כשהבת מלך נכנסת לנשואין אז מדרך העולם שהותר הקשר ורשאי אף הקל שבקלים לרקד עמה במחול. כן הענין בנידון תורתינו הקדושה היא בת מלך ממ"ה הקב"ה. וא"כ הי' מן הראוי שלא להתקרב אלי' כל מי שרוצה אעפ"כ הותר לנו שהתורה נמשלה למים מה מים הפקר אף היא הפקר וכמדובר כו' כדאיתא במאמרם ז"ל והיא לנו דוגמת בת המלך ביום נשואי' כשהיא מאורסה שהיא מופקר לכל כך היא לנו. וזה שרומז במתק לשונו אל תקרי מורשה אלא מאורסה ר"ל שהתור' היא לנו כמו ביו' הנשואין שניתן רשות לכל לרקד עמה כי ניתן ג"כ לנו לכל לעסוק בתורה:
בגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו'. ויהיו נקראין כו'. ואמר אדמ"ו מ' דוב בער למה דוקא מחול. ותירץ כך כי דרך המחול שיהיו אוחזין שני בחורים או שתי בתולות ומרקדין זה כנגד זה וכשמרקדין זה מרקד לאחוריו וזה מרקד לאחוריו והם מרוחקים אבל הסוף הוא להיות מקרבים א"ע זה ביד זה. וזה עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כי עכשיו הם מרוחקים מהקב"ה. והרשעים דוברים סרה עליה' אבל הסוף הוא שיתקרבו לעתיד כדוגמת המחול והשונאים בעצמם עתידים להיות אוהבים להצדיקים כמד"א ברצות ה' דרכי איש וגו'. והיום חוזרין השונאים לאחוריהם ומרחיקים א"ע מן הצדיקים אבל לבסוף עתידין להתקרב את עצמן לצדיקים ודו"ק והבן:
צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם כו'. הכוונה כי שכר מצוה מצוה שאותו הבהירות והתנוצצות שפעלו במצו' זו בעצמו הוא שכר תשלומיו. וזה ועטרותיהם הם עצמם שהתנוצצו בבהירות המצוה בזה עצמו הם יושבים ודו"ק:
איתא במדרש ע"י שהתעצל משה רע"ה בהריגת זמרי לפיכך לא ידע איש אה קבורתו הכוונה כי איתא בגמרא אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון ונמצא הטעם שמתים בני אדם הוא על החטא אבל מי שאינו חוטא אין ראוי שימות. ועוד יש טעם שמוכרחים בני אדם למות כי בחייו אי אפשר שישיג סודות התורה מפני חומרת גופו וע"י המיתה נזדכך נשמתו ומופשט מגשמיות ועי"ז זוכה להתלבש בחלוקא דרבנן ולומד אח"כ כי אז ראוי ללמוד אותן סודות התורה. והשני הטעמים הנ"ל שייכים בשאר אדם אבל במשרע"ה הטעם הראשון אינו שייך מפני החטא כי כתיב לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ואי משום מי מריבה די בעונש זה שלא יבוא לא"י אבל למה מת. והטעם השני אינו שייך דמשה רע"ה השיג כל סודות התורה אפ' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בודאי לא הי' לו למות כי חטאים לא היו בו כי האיש משה עניו מאוד מכל האדם ובודאי לא עשה שום חטא וכל הסודות ג"כ נתגלו לו ויש דאי' עוד שמשה הי' עניו ממעשה דזמרי שלכך לא הרג אותו שהבועל ארמית קנאים פוגעין בו פי' שמקנא קנאת ה' צבאות ומרע"ה הי' עניו מכל האדם אשר וגו' ואמר מה אני שאקנא כי יש גדולים ממני נמצא יש מזה ראי' שהי' עניו. וזהו כוונת המדרש שע"י שנתעצל משה בהריגת זמרי מוכח שהי' עניו לפיכך לא ידע איש את קבורתו ר"ל ששום בן אדם אינו יודע טעם על מה מת משה רבינו:
וימת משה על פי ה'. פי' שאין טעם במיתת משה כי לכולם יש טעם שהמיתה הוא לטובה שיוכל להתדבק למעלה כי לא יראני האדם וחי. אבל משרע"ה שפה אל פה וגו' גם בחיים חיותו אין טעם במיתתו כלל אלא שהי' ע"פ ה' כמו חוקה חקקתי גזירה גזירתי שכך הי' מיתת משה רק ע"י מאמר המלך וזה ע"פ ה' לכך כתיב סמוך לזה ולא ידע איש את קבורתו. פי' ששום אדם לא ידע טעם על מיתת משרע"ה כנ"ל:
מקשים למה לא כתיב שכר עוה"ב בתורה ואפשר כי תורת ה' תמימה ולא כתיב בה דבר חסר למשל כי כתיב ונתנה הארץ יבולה ושאר ברכות ולא כתיב בקיצור יהי' לך טובות העוה"ז אלא כך דרכה של תורה לפרש כל פרט ופרט וכן בעוה"ב אלמלי נכתב וזה א"א לפרש שלעוה"ז יש קצבה וגבול ומפרש התורה הכל. אבל שם עין לא ראתה ובכל יום יהי' עלי' לצדיקים גדולים וכמ"ש האר"י ז"ל שמשרע"ה בכל יום יש לו עליות יותר לכך לא כתבה התור' בפירוש שכר עוה"ב אלא בדרך רמז:
התורה היא סמא דחיי וסמא דמותא. כי כשאדם הולך לחצר המלך פנימה ומענה יפה בפיו ומנעליו נאים שלא יטנף הפלטין חלילה ומדבר בצחות לשונו למלך פועל כל הטובות משא"כ כשהולך לחצר הפנימי במנעלים מטונפים ומטנף הפלטין של מלך חלילה ומדבר כאיכר לפני המלך אז אוי לו ואוי לנפשו ומוטב הי' שלא יכנס כלל לפני המלך כי ע"י ההילוך נתחייב יותר כן דרכי התורה כי היא פלטרין של מלך ומי שהוא ראוי אז התורה הפלטרין סמא דחיי ובאם לאו חלילה סמא דמותא כי מוטב הי' שלא הי' נכנס כלל בפלטרין כמדובר. כי שגגת תלמוד וכו':
וקרני ראם קרניו פי' ע"ד שם האחת שפרה ושם השנית פועה שם ה' אחת ה"א ראשונה נקרא שפרה לשון משופר שמשפרת את האותיות הולד שנולדים. ופועה הוא לשון דיבור שהשופר מעלה את כל התפלות וכל התפלות עולות ע"י הקול של שופר כי בזה מעוררים את אבו"ת אהבה ויראה ות"ת כי הם כלולים בקול אש מים רות ובזה מעוררים אבות: