אור ברסלב

תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש

ויקרא

שמות

פרשת ויקרא

אדם כי יקריב מכם. כי יש שני מיני התעוררות אחד שאדם מעצמו מתעורר להשי"ת בכל לבו. שנית ששומע מפי המוכיח ומכח זה בא לו התעוררות וזה הוא בשותפות ע"י מוכיח וע"י עצמו ובודאי זה שמעורר מעצמו לבד יותר עדיף מהמתעורר ע"י אחרים וזה כי יקריב מכם. פי' מי שירצה להיות במדריגה עליונה יקריב מכם מעצמו יתעורר לבבו. מן וגו' תקריבו את קרבנכם. להביא עולה בשותפות כמאמרם ז"ל כי גם התעוררות ע"י אחרים נתקבל לפני הבורא ית':

או יאמר על הכוונה הנ"ל כי יש ללמוד מזוה"ק פ' ויחי כי בקרבן נפעל שני פעולות אחד התענוג לפני המקום ב"ה. השנית שאדם ממשיך השפע מאתו ית' והתענוג לפניו ית' נעשה מהתשובה שהאדם עשה בעת הקרבה וכמ"ש האר"י ז"ל שהי' חושב מה שעושים לבהמה הי' מן הראוי לעשות לו אלא שבעל הרחמים אין פוגע בנפשות תחילה. וזה אצלי המכוון בפסוק וכי תזבחו זבח לה' לרצונכם תזבחו. פי' שתשחטו הרצון הרע שהי' לכם ותהפכו הרצון לטובה ואפשר שזה הפסוק עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. פי' שעיקר הקרבן והתענוג לפניו ית' נעשה בזבח שאדם זובח א"ע ליצרו הרע ולבבו יבין ושב ורפא לו וכשעולותיכם ספו על זבחיכם מה שאתם צריכים לזבוח את עצמיכם מוטב שתאכלו בשר. ופעולה השנית שאדם מושך השפע על עצמו מאתו ית' הוא. נעשה בהקרבת בהמה גשמיות שיתעלה גם החומריות של אדם אשר נמשל כבהמות נדמו. וזה אדם כי יקריב מכם כשמקריב א"ע בהרהורים הטובים בוידוי וחרטה וזה מכם בקבלת הדין על עצמו כי מחשבה טיבה מצטרפת למעשה וזה הקרבן הוא לה' שתענוג לו יתברך והיינו שהי' מקריב צינורות השפע למעלה למעלה כל עלול לעלולו אשר ע"כ נקרא קרבן מלשון התקרבות וזה מגמתו ית' שיתעלה אליו כל הנאצלים אשר קשורים בו כשלהבת בגחלת וזה קרבן לה' שהי' מקריב הצינורות אליו ית'. מן הבהמה וגו'. פי' ע"י הקרבת בהמה הגשמית. תקריבו את קרבנכם. פי' קרבנכם לכם לטובתכם דהיינו הורדת השפע עליכם (וזה תקריבו קרבנכם זה העולם שחשק וחמד להיות מקורב אליכם. כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו' והשי"ת כביכול מרחף עלינו תמיד להגין כאם על הבנים שמחה):

על כל קרבנך תקריב מלח. הרמז כי כל מאכל שהוא בלי מלח אין לו טעם. כן תעשה כל המצות עם טעם והתלהבות:

פרשת צו

וידבר ה' וגו' צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני וגי' להקריב לי במועדו וגו'. הכוונה בזה דתרג' יונתן פי' ע"פ נאוו לחייך בתורים שיפה התורה לישראל כי האי תורא דמפרנס יתיה וית מריה. וזה הוא בתורי"ם. והנמשל הוא על צדיק שצריך ללמוד תורה לשמה לפרנס יתיה וית מריה. ר"ל שיביא עליו השפע גדולה וגם עליו ית'. כמד"א תנו עוז לאלהים. וזה ענין כאן את קרבני לחמי לאישי ר"ל לאנשים שלי לישראל עם קדושי אז ריח קדושי תשמרו להקריב לי ר"ל שאקרב את לחמי פרנסת לחם לישראל אז ריח ניחוחי תשמרו להקריב דהיינו שצריכין אתם ליתן עוז מתחילה מלמטה כדי שע"י מעשה הקרבנות הבאה מלמטה תתעוררו השפעות לחם ופרנסה מלמעלה:

או יאמר צו את בני ישראל וגו'. פירש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כים. וי"ל ע"ד שאמה רבא במטותא מנייכו דלא כו' תרתי גהינם ה"נ לענין אדם העושה מצוה בחסרון כיס שיראה שיהא המצוה בשלימות וזולת זה הוא מאבד בחנם המעות והוי כמו תרתי גיהנם. וכן התורה חסה על ממונם של ישראל והשי"ת משלם כפלי כפלים על הוצאת שבתות ויו"ט ושכר לימוד וכהנה לשאר מצות והיינו כשעושין בשלימות ומעוררין למעלה צינורות השפע משא"כ כשאינו בשלימות מאבד בחנם מעותיו ויש לו בטחון שהוא ית' ישלם לו ובאמת לא כן הוא וגם הוא ית' כועס חלילה על שבחנם אבד מעותיו וזה שביותר צריך לזרז שהמצוה יהי' בשלימות מאוד במקום שיש חסרון כיס כמדובר:

זאת תורת העולה. בזוהר הקדוש היינו מחשבה זרה ע"ד והעולה על רוחכם. וכך אמרו ז"ל עולה מכפרת על הרהורי לב ואפשר דזה שאמר היא העולה על מוקדה כי כן דרך היצר יורד ומסית עולה ומקטרג להפיל את האדם לבור שחת ורש"י פי' בשבת שהיצה"ר עצמו מבעיר את האדם בגיהנם וזה היא העולה הטומאה עצמו עולה ומקטרג להפיל את האדם למוקדה באש של עצמו כמדובר:

או יאמר תורת העולה. היא עול תורה ממש שלומד לשמה ועולה למעלה. וידוע מכתבי האר"י ז"ל לשמה לשם ה'. וזה היא העולה שכינת עוזו עולה ע"י לימוד תורה:

פרשת תזריע

בהפטורה ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא ועמד וקרא בשם ה' וגו' הלא טוב וגו' ויגשו עבדיו וידברו אליו ויאמרו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר. הדקדוק הוא מה קצף נעמן על אלישע מה שאמר לו רפואה בירדן. והענין כי יש ב' מיני צדיקים במדריגות חלוקים. יש צדיקים שהם יכולין לפעול הצטרכות בני האדם מהשי"ת דהיינו רפואה חיי בני ומזוני אך שצריכים לפעולות גדולות דהיינו בפדיונות ותפלות והתבודדות וכדומה. ויש צדיקים שיכולין לפעול כל הנ"ל בדיבוריו הקדושים ע"ד ויגזור אומר. וזה ענין נעמן שהי' סובר שאלישע לא הי' צדיק כ"כ שיכול לפעול בדיבוריו לבד רק מחמת התפעלות כנ"ל ואלישע לא עשה שום התפעלות של רפואה אצל נעמן רק שאמר לו לך ורחץ וגו' והי' בדעת נעמן שלא יהי' לו הרחיצה בירדן רפואה וע"ז קצף נעמן בדיבורו הלא טוב וגו' והשיבו לו עבדיו לא כמו שאתה סובר אלא שאלישע הוא צדיק גמור שיוכל לפעול בדיבורו לבד בלי שום התפעלות וזה שאמרו לו עבדיו דבר גדול הנביא דבר אליך הוא כמו דיבור גדול דהיינו שהדיבור מה שאמר רחץ יטהר הוא יעשה רושם ויהי' לך רפואה כנ"ל. ודו"ק והבן:

פרשת מצורע

וזאת תהי' וגו' או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. פי' שהזיבה הוא גילוי הטומאה שיש באדם וזה טומאתו היא:

במשנה דשבת. מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה שנאמר היו נכונים לשלשת ימי'. ידוע כי פעמים ושלש יפעל אל עם גבר והנשמה הקדושה תצטרך לגלגל לזה העולם שנים או שלשה פעמים ובפעם השלישי כשלא תתקן מעשיה אין לה תקומה שוב חלילה וזה מנין לפולטת כו' ביום השלישי. פי' בפעם שלישית בגלגול שאם פולטת שאינה מתקנת דרכיה שהיא טמאה חלילה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. פי' בפעם השלישי צריך שיהי' נכון כבר בלי חסרון אבר ושום גימגום:

והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם. פי' שהמוכיח יוכיח שלא ימותו חלילה בטומאתם אלא יעשו תשובה קודם מיתתם ע"ד שוב יום אחד לפני מיתתך ואינו יודע באיזה יום לכן יהי' בכל יום ויום בתשובה:

או יאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם. פי' לשון זרות שהטומאה יהא זרה אצלם ולא מקורב להם:

או יאמר והזרתם. הוא לשון זר כשהצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן וזה בא ע"י הטומאה שיש בזר ויש בחירה והצדיק בוחר בטוב. וזה והזרתם מטומאתם ע"י הטומאה יבוא להם זר ובמה יתרחקו מהטומאה ע"ז אמר ולא ימותו בטומאתם ע"ד שכתבנו לעיל שוב יום אחד לפני מיתתך נמצא כל ימיו בתשובה כנ"ל והחובות נעשים זכיות וזה והזרתם מטומאתם ע"י העוונות יהי' להם זר כשיעשו תשובה בכל יום מחמת שלא ימותו בטומאתם יחשבו בכל רגע שהוא יום לפני המיתה כמדובר:

או יאמר ועכ"פ ולא ימותו ולהמון עם מדבר שעכ"פ יראו לעשות תשובה קודם מיתתן כנ"ל:

פרשת קדושים

קדושים תהיו וגו' איש אמו ואביו תיראו. נראה טעם הסמיכות כי ממזר סובר שמכבד לאביו והאמת לא כן הוא ולפעמים יש לו מחלוקת ומזלזל את אי שהוא אביו ממש וכן אסופי לאמו וקדושים תהיו קאי על גדר ערוה כידוע מאמרם ז"ל לכך נאמר בסמוך איש וגו' משא"כ בממזר:

או יאמר אע"פ שתהא קדוש מ"מ לא יהי' לך תפארת כי אפשר בא קדושתך מצד מעשים טובים שבאביך ואמך ולכך סמך איש וגו':

והדרת פני זקן ויראת מאלהיך. כי כל קרבן לא הי' כשר להקרבה פחות משמנה ימים, והטעם אחז"ל שצריך שיעבור עליו שבת א' עכ"פ והכוונה ידוע שע"י שעבר עליו שבת נכנס קדושה לתוכו שיהי' כשר להקרבה ואם בבהמה שהיא לא עושה שום פעולת מצוה בשבת נכנס קדושה ע"י עצומו של יום ש"ק ומכ"ש שיכנס לתוך ישראל עם קודש קדושה בכל שבת ע"י שמירת השבת וכן ע"י כל מצוה ומצוה ומטעם זה ציוה הוא ית' להדר פני הזקן שנכנס בו הרבה קדושות אלהות ע"י רוב הימים והשבתות שעשה וזה והדרת וגו' ויראת מאלהיך מחלק קדושות אלהות אשר בקרבו ואפשר דזה כוונת חז"ל אני הוא שקיימתי מצות זקן תחלה שהוא ית' השפיע בו קדושתו:

או הפשוט שהוא יתברך האריך ימיו וקיים מצות זקן תחלה:

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ידוע כי דברים היוצאין מן הלב נכנסין ללב ולכך צריך כל מוכיח להוכיח א"ע ע"ד התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים וכשמדבר דברי מוסר ואין יוצא מלבו אזי מגדל החטא יותר לשומע דמ"מ שומע דברי אלהים חיים בדברי תוכחות ומוסר שזה אומר והשומע אינו משים על לבו מחמת שאין יוצא מלב המוכיח בשלימות ומ"מ הוא כעין יודע רבונו כו' כיון ששומע דברי תוכחות וכ"ז בכוונת הפסוק הוכח תוכיח כפול כי גם המוכיח צריך שיוכיח א"ע ג"כ בדברי מוסר שאומר לחבירו וזה את עמיתך את לשון עם ולא תשא עליו חטא שהוא לשון הגבהה. פי' לא תגדיל החטא אצל השומע אם תאמר בלא כוונת הלב אז אתה מגדיל החטא מטעם המדובר למעלה ודו"ק:

ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא. הכוונה דהנה מצד השכל אינו ראוי לבני אדם אשר מעפר יסודם אליו יתברך הדביקות כי אין דביקות שייך כ"א בדברים הדומים רק שהוא ית' אינו רק מצד החסד וזה הוא ואיש זה הקב"ה שנקרא איש כמד"א ה' איש מלחמה אשר יקח את אחותו כי אחותו הוא לשון דביקות ור"ל כי בהיות הוא ית' חפץ בדביקות בני אדם להדבק חסד הוא כנ"ל שאינו כ"א מצד החסד:

פרשת אמור

במדרש אמור אל הכהנים. קשה יום ליום יביע בתקופת ניסן ותשרי היום והלילה שוין מכאן ואילך כו'. ונראה דידוע דצדיק אינו מטמא וזה כוונת המדרש אבל למטה כמה שטרות כו' פי' אבל למטה שיש רעות וגזל ביניהם ולכך מטמאין ולכך אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא:

וספרתם לכם שבע שבתות וגו'. כנדה שצריכה שבעה נקיים והוא כמו לטהר גופנו אשר מורכב מארבע יסודות ונשמותינו כלול משלשה. נפש. רוח. ונשמה. כנודע מזוה"ק הרי שבעה נגד שבעה שבועות וגם לקבל התורה בעצרת אשר נחלקת לשבעה תורה נביאים וכתובים משנה תוספתא תלמוד ואגדה כמ"ש במדרש פרשת אמור ע"ש בידי משה:

על ספירת העומר. עמר בגימט' שלש מאות ועשר במצוה ספירה נותנין אור לש"י עולמות שעתיד השי"ת להנחיל לנו כמאמרם ז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות:

איש אשר יתן לכהן לו יהי'. הנה רש"י ז"ל נדחק בזה אבל הכוונה הוא שכל הוצאות אדם בממונו שמוציא אותו לאכילה ולשתי' ולשאר דברים הכל מאפס ותוהו נחשב לו ולא יקח ממנו כלל לעולם שכולו קיים רק אשר יתן צדקה לכהן לו יהי' שאצל צדקה שהאדם עושה בממונו נתייחס הדבר להיות שלו לעולם הקיום:

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא. שהוא ית' בורא נשמה כדי שלא יהי' לנשמה נהמא דכסופא והנשמה הוא חלק אלהי ממעל וזה קנין כספו שקונה הבושה כי כסוף הוא לשון הבושה (וע"ד זה איזה שאור שהכסיפו פניו שחטא כ"כ שבייש לצלם אלהים) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הלחם שלו ולא מתנת חנם מאתו ית' ובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' וכי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה שלא הוליד מעש"ט כי זה עיקר תולדותיהם של הצדיקים ושבה אל אביה כנעורי' כקודם ביאתה לעולם מלחם אביה תאכל נהמא דכסופא ולא לחמה:

לעתיד לבא יצוה הש"י לאומות מצות סוכה. כי הם אומרי' שרם ה' על כל גוים שאינו משגיח על מעשה התחתונים וא"כ עיקר הכחשתם הוא באדני כביכול שאינו משגיח כמו שאר אדון. אבל הוי"ה הרמז שהוא מהוה הכל מודים. ואפשר שמזה הטעם לא הי' אדם שקרא לקב"ה אדון עד שבא אברהם (כי באמת האדנות והשגחה הוא מכח האהבה מקלקלת השורה וזה אברהם) ולעתיד יראה השי"ת מצות סוכה בגמטריא הוי"ה אדני פי' שיראה להם כי גם השגחה והאדנות היא בו ית'. וזה כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך אדני:

פרשת בחקתי

אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם עתם. שמעתי מפי מורי ורבי הגאון החסיד מו"ה דוב בער ז"ל שהכוונה דהנה מתחבולות היצר כשהאדם עומד בתפלה או בלימוד אז הוא מבלבל במחשבת פיגול וחוץ ומערב דברי הגשמיות בתוך דברי הרוחניות משא"כ אם בחקתי תלכו שתהיו צדיקים אז ונתתי גשמיכם בעתם ר"ל הגשמיות שלכם דהיינו המחשבה על מו"מ ועבודת הארץ לא יהי' כ"א בעתו בשעה שעוסק בגשמיות ולא בשעה שעוסק ברוחניות:

עוד על כוונה אחרת שלא יאמר האדם אם אענה את נפשי בתעניות וסיגופים כמבוא' ואמעט אכילתי וכל הנאתי א"כ אהי' חלש ולא אוכל להשתדל בעד פרנסתי ושאר עבודת הגוף ע"כ מבטיח הכתוב אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ר"ל הגשמיות הצריך לכם לעבודת הגוף לא יהי' נודד מכם בעת הצורך לכם שאף עפ"כ יהי' לכם קיום וחיזוק הגוף להשתדל בעד פרנסתכם לפרנס אשתו ובניו:

והתודו את עוונם וגו' במעלם אשר מעלו בי וגו'. פי' כי מודה ועוזב ירוחם אבל אם אינו עוזב רק מודה לחוד לא מועיל מידי וחלילה גרועי גרעי כי צעקנו בפינו חטאנו ופתלתול ועקש לבנו וזה והתודו במעלם פי' בעת הוידוי עדיין הם במעלם אשר מעלו כי לא עזב און רק וידוי לחוד לכן אף אני וגו' או אז יכנע לבבם הערל ויעזבו עוונם מלבם ואז ירצו עוונם ויכפר לנו העון:

וזכרתי את בריתי יעקב כו'. כשיעזבו עוונם ויכנע לבם הערל אזכור זכות אבות למחול עוונם להם. אך ידוע שהעבירות שבין אדם לחבירו כו' עד שירצה את חבירו ובעון שבין אדם לחבירו יש שני עוונות א' נגדו ית' שהוא ית' ציוה שלא לעשוק חבירו וכדומה ואחד מה שחוטא לחבירו והעון שעבר על רצון קונו כשהרע לחבירו כבר נתכפר ע"י כניעת הלב והוידוי אבל מה שחטא נגד חבירו לא נתכפר בזה עד שירצה לחבירו וזה והארץ אזכור כי מה שחטאו נגדי במה שלא שמרו השמיטה אמחול להם כשיכנעו לבבם ואזכור זכות אבות אבל עדיין והארץ אזכור מה שחטאו לארץ שלא שמרו השמיטה ובזה צריך פיוס לארץ כמדובר למעלה לכן כתב והארץ וגו' ותרץ את שבתותי' וגו' ואז הם ירצו את עוונם לגמרי:

והארץ תעזב מהם וגו' ואף גם זאת. זה אין לו פי' עי' ברש"י גם מה דקאמר וזכרתי ברית ראשונים. ונראה כי ידוע שהוא יתברך שפך חמתו על עצים ואבנים וחרב בית מקדשינו וארצנו כדי שלא יעשו לבניו כלי' חלילה וזה טובה גדולה מאתו יתברך שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות. אבל יש מקום לומר חלילה כי בחטאינו שאנחנו חוטאים בגלות יכלה אותנו כי אין לו שוב ליקח משכון כי כבר נשינו טובה כמה עתים אבל הבטיח יתברך אותנו שגם בגלות לא יכלה אותנו ומעלה על לבו יתברך הטובה שהבטחנו בצאתנו ממצרים להיות לנו לאלהים לעיני כל אומה ולשון ולהביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש ושם ימלוך עלינו לעיני כל ועתה אנחנו בעירום ובחוסר כל ודי לנו בעונש זה אף שמוסיפים חטאות ופשעים ועי"ז לא מכלה אותנו וזה והארץ תעזב מהם ע"י שהארץ יצא מרשותינו והם ירצו את עיונם הרי טובה אחת שלא יפגע בנפשותינו אלא יתנחם במה שהארץ אינה שלנו ואנחנו בגולה ואמר אף גם זאת. פי' עוד טובה יעשה לנו ית' שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם אותם עצמם חלילה אלא וזכרתי ברית ראשונים מה שהבטחתי להם שבהיותם בגלות להיות לאלהים לעיני הגוים בארצם ולעת אתה אין להם טובות אלו ודי בזה לסבול עוונותם ולא לכלותם את עצמם וזה כוונת הפסוק ואם מאסת את יהודה ואם בציון געלה נפשך וגו' מדוע הכיתני פי' מדוע אתה מכה את עצמינו בגזירות רעות בגלות כיון שכבר מאסת ביהודה ובציון ואין לנו טובות די לסבול עוונותינו:

והשיג לכם דיש את בציר. פי' שאם בחקתי תלכו שתלמוד בתורה כמאמרם ז"ל וכפירש"י תזכו שיזדכך לכם גם אברים הפנימים ותזכו לדיש ע"י בציר כי בציר הוא לשון פחות כידוע והיינו שתעשה צדקה וזה יהי' הדישה ובציר ישיג את זרע כי ידוע מאמרם אם רואה אדם שהנכסים מתמוטטין יחסר עוד ויעשה צדקה ועי"ז מתעשר וזה ובציר מה שתחסר ממוניכם בצדקה ישיג את זרע דהיינו שיבא לכם ברכה וזרעו לכם לצדקה וכשאדם עושה את שלו ולומד בתורה הוא ית' שומר לו גם איבריו שאין בידו כגון האוזן ועיקר הלב לצדקה:

מסורה ומאה מכם רבבה ירדופו. אחותנו את היי לאלפי רבבה. ושנים יניסו רבבה. נראה כי ידוע מכתבי האר"י ז"ל כי יחידות עשירות מאות אלפים הם כנגד ד' עולמות אצילה בריאה יצירה עשי'. ונראה דהטעם דאנו מצווים בכל יום לענות ד' קדושו' ושלש קדישים ולהתפלל בעשרה ולברך מאה ברכות הוא מחמת דנפש הוא מעשי'. ורוח מיצירה. ונשמה מבריאה. ולחי' אין מי שזוכה כידוע מאר"י ז"ל ולכך אנו חייבים להמשיך עלינו נר"ן בכל יום ולכך עונין ד' קדושות ושלש קדישים דהוא שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך והוא נגד יחידות. ומתפללים בעשרה נגד הרוח ונגד העשיריות. ומאה ברכות נגד הנשמה דהוא מבריאה שלמעלה הימנו אשר בה אלפים ורבבות ומאה רבבה ירדופו שיהא עלי' לעולם אשר בה המאות לשלמעלה הימנו אשר בה אלפים ורבבות. ולכוונה זו מביא המסורה:

תוכן העניינים

תפארת עוזיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה