אור ברסלב
תפארת עוזיאל חלק א דברים › פרשת ואתחנן

תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש

דברים · פרשת ואתחנן

פרשת דברים

שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ר"ל שהוא ית' ברוב חסדו משלם לשונאיו של אדם דהיינו ליצה"ר שהי' כוונתו להאבידו מעוה"ב שיהא לו גמול מהעבירות לא כן הקב"ה אדרבא משלם תיכף עונש העבירות בעוה"ז וזה הוא על פניו דהיינו בעוה"ז שהוא על פניו להאבידו ר"ל להאביד תחבולות היצה"ר שהי' כוונתו שלא יהי' לאדם חלק בעוה"ב. ובפסוק הראשון שומר הברית והחסד לאלף דור ר"ל שעי"ז הוא יכול לשמור הברית לישראל שיהי' להם חלק לעוה"ב וזה לאלף דור ר"ל שיהי' לו דירה אצל אלופו של עולם ודור הוא מלשון דירה כי גמול העבירות שהיצה"ר מקטרג עליו משלם תיכף להשונא דהיינו להיצה"ר בעוה"ז:

או יאמר ומשלם לשונאיו אל פניו. פי' שהשי"ת משלם לרשע שכר מצות בהאי עלמא תיכף כמו שתרגם המתרגם וי"ל הטעם לפמ"ש דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אף דמן הראוי הי' ליתן שכר. מ"מ אי אפשר ששכר מצוה גדול מאוד וא"א לבוא כלל לזה העולם ושכר גדול כזה אין זוכה אדם רשע ושכר שלו יכול להיות מוגבל בזה העולם ולכך משלם באמת תיכף לשונא:

הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. הכוונה למה שמבואר הזוהר ע"פ בתורה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל. שהכוונה שירד מכסא רחמים לכסא דין שנקרא אצל הקב"ה ירידה מאחר שדרכו להטיב תמיד נמצא לכאורה נראה הדבר כמו דברים מחולקים ח"ו כמו פרידה. מאחר שמכונה בשם ירידה ממה שלמעלה אלא שכל זה הוא אצל הרשע שאין מברך על הרעה כמו שמברך על הטובה והוי אצלו רעה והוי חלילה ממש באמת כמו פירוד משא"כ אצל הצדיקים שמברכין על הרעה כמו שמברכין על הטובה נמצא אין שום פירוד כלל והכל אחדות גמור הדין והרחמים. וז"ש כי ה' הוא האלהים שהכל אחדות השם הוי"ה שהוא רחמים עם אלהים דהוא דין ולכאורה קשה דהא חזינן באמת דאין שוים דזה דין וזה רחמים ולכך מסיק בשמים ממעל. ר"ל אצל הצדיק המכונה בלשון שמים ממעל שהדין הוא אצלו ג"כ במעלה גבוה ואין שייך אצלו ירידה מרחמים לדין כי הדין אצלו ג"כ טוב ונחשב הכל עלי' ולא ירידה חלילה שהצדיקים רוצים וחפצים ביסורין כדי למרק עונות והוי אצליהם הדין לרחמים. ועל הארץ מתחת ר"ל אבל אצל הרשע המכונה בלשון ארץ שאצלו כשבא עליו דין אינו מקבל ומתריס נגדו ית' הוי פירוד בין הוי"ה ב"ה למדת אלהים וא"כ נקרא הדין כמו ירידה לתחת שהרחמים גבוה והדין הוי ח"ו כמו ירידה לתחת וזה ועל הארץ מתחת אבל לא דברה תורה במתים ודו"ק היטב:

לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לפרעה ולמצרים וגו'. והתורה הוא כלול ראשו בסופו וסופו בתחלתו ומתחיל בראשית ברא אלהים וגו' ונראה סמיכתו כך כי בתחילת שלוחו של משה אמר האיך אלך ואני ערל שפתים השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם וגו' ונמצא מזה דבר גדול שהשי"ת מצפה לאדם שיתחיל לילך בדרכי ה' בלי סיוע והשי"ת שולח לו אח"כ התעוררות ונמצא איכא שתי ראשית ראשון שאדם יתחיל לילך בעצמו בלי סיוע בדרכו והקב"ה הוא ראשון שמתחיל לסייע ונותן לו התעוררות וזהו הסמיכות לכל האותות אשר שלחו ה' לפרעה וגו' בראשית ברא פי' כי בראשית הוא שתי תיבות ב' ראשית ברא אלהים וקשה האיך תמצא ב' ראשית אם זה ראשון זה אחרון ואם זה אחרון זה ראשון ולכך קאמר הפסוק לכל האותות וגו' אשר שלחו ה' לפרעה שהי' בזה ב' מיני ראשון שמשה הוצרך לילך ראשון והשי"ת הי' מסייע לכתחילה ג"כ מזה נשמע ב' ראשית ודו"ק:

ובמדרש בראשית בשביל צדיקים שנקראו ראשית ובשביל חלה שנקרא ראשית ועיין ברש"י וקשה ג"כ האיך תמצא ב' מיני ראשית אבל י"ל כי הוא דבר אחד האחד שהוא ית' ברא בשביל הצדיקים וכל אלו היו נכללין באדם הראשון כידוע וידוע דאדם הראשון נקרא חלתו של עולם. וזה בשביל חלה פי' הצדיקים הכלולים באדם הראשון בשביל אלו הצדיקים נברא העולם ודו"ק.

זכור את יום, השבת לקדשו ע"ד מוסר ידוע מאמרם כי שבת הוא אחד מששים שבג"ע. ונראה אם א' אומר לחבירו דרך מחלוקת שאין לו רק חלק מעט בג"ע אז יכעוס עליו ואדם רואה בשבת שאין לו התלהבות וא"כ גם אם מוסיפין לו ששים פעמים עדיין אינו כלום שאין לו שום הפרש בין חול לשבת וא"כ יתעורר א"ע כי כל המוסיף מוסיפין לו כמו שהוא מוסיף כך צריכין ליתן לו ששים פעמים לפי ערכו וידוע שהתפילין נקראין אות ובשבת פטורין מתפילין לפי' שהוא בעצמו אות כמאמרם ז"ל ולכך בשבת יש קדושה גדולה כמו תפילין ואסור היסח הדעת כמו שאסור להסיח דעת בתפילין מחמת רוב קדושתו כך בשבת שהוא קדוש ממש כמו תפילין דאל"כ היינו מוכרחים להניח תפילין. ואסור היסח הדעת אפילו רגע קטן מקדושת שבת כמו בתפילין:

איתא בגמ' דשבת הוא שקול נגד כל התורה כולה וכ"כ בכתבי האר"י ז"ל ע"פ וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם דהיינו שיזכור לקיים מצות שבת דהוי כמו שעושה כל התרי"ג מצות וידוע כי לכל מצוה צריך דחילו ורחימו כמ"ש בזוהר ובתיקונים ואם לאו חלילה לא פרחא לעילא וראה גודל האהבה והיראה שמוכרח להיות בשבת תרי"ג בדחילו ורחימו כנגד כל המצות והנה הקב"ה ציוה לאכול בשבת ולשמוח וכן עונת ת"ח הוא משבת לשבת וקשה להבין דאדרבא הדין נותן שיהא בחול ולא לטנף עצמו בשבת קודש. אך ידוע כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו וכל צורכי בני אדם מן הדומם והצומח והחי להחיות בהם בני אדם אינו אלא לכבודו כי באפשר הי' לו לברוא בני אדם בלא אכילה ושתי' ומ"מ יחי' אך עשה זה לבל ידח ממנו נדח כי ידוע שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך וא"כ בשעת בריאת עולם שהי' מאמר תדשא הארץ וכדומה נכנס תיכף בדשאים מלאך הק' שנברא בדבור הלז והוא מחי' את הדשאים וידוע כי א"א לכנוס ערום לפני בשר ודם מכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה וזה נקרא חלוקא דרבנן כמ"ש בזוהר ואברהם זקן בא בימים שהי' לו לבוש מהימים שלו שעבד בהם בתמימות. וזה נראה פי' בפסוק הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני פי' אם יש לי כבר כל הלבוש שאני צריך ללבוש א"ע מהימים אלא אדעה מה חדל אני כמ"ש בזוהר שלפעמים אין לאדם רק חצי מדה ממה שצריך לימים שמר כל הימים כראוי וזה כתיב גבי אליהו ויעל אליהו בסערה השמימה כמ"ש בזוהר הקדוש שהי' מלביש את עצמו בסערה ומכח זה עלה שלא יהא ערום. וכן גבי משה וזה נראה לי מאמרם ז"ל ע"פ עתה באתי שהמלאך צעק מתוך צפורני רגליו על עתה באתי בבקשה ממך שלא תדחה אותי כמו משה רבך שעדיין באתי בימיו ולא רצה אותי כמו שאמר אם אין פניך הולכים וגו' ועדיין אני נדחה ממחיצתי ובקשתי שאתה לא תדחה אותי. וקשה באמת למה הי' נדחה ממחיצתו כיון שרצה לעשות שליחות המקום ב"ה ומה הוא חייב שמשה לא רצה. אך ליישב נראה כי כיון שהמלאך בא לארץ אז נתגשם ואין כח בידו לעלות כי מגשמיות א"א לעלות לעולמות עליונים וכ"כ בהאריז"ל טעם על מ"ש ביציאת מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף כי המלאך או השרף נתגשם משא"כ הקב"ה בכבודו כי מצרים הי' מקום טומאה אך בכל השליחות של המלאך כשפועל שליחותו ונגמר מצות הקב"ה על ידו ואז מכח זה הפעולה נברא רוחניות ומלביש א"ע בזה הפעולה וביציאת מצרים הי' המקום טומא' ביותר אבל בכל השליחות נתגשם רק שיש לו עלי' ע"י גמר הפעולה ולכך גבי משה שלא נגמר השליחות אף שהמלאך לא חייב כלום מ"מ הי' נדחה ממחיצתו שלא יכול לעלות מחמת שלא הי' לו לבוש הרוחני שלא נגמר הפעולה והוא נתגשם בירידתו לארץ לכן רצה לגמור הפעולה בימי יהושע (וכבר כתבנו זה במקום אחר):

בהפטורה קול קורא במדבר פנו דרך ה'. ע"ד ושמעה קול אלה. דמשביעין אותו הוי צדיק ואל תהי רשע פי' דהתחלת הווית הנשמה לברוא מקשרים אותה בעולם השבועה זו השכינה כדי שתהי' מקושרת שם וכל הדיבורים שמדברים באים מזה הדיבור והדיבור הזה הוא ממצע דיבור אחרון למעלה ודיבור ראשון שלמטה וכל הדיבורים שמדברים באים מזה הדיבור מהשכינה רק שנפלו מכח השבירה ונעשה הצירוף של אותיות רע בקליפות כמו אדם שנותן מעדנים מעורבים מין בשאינו מינו שכל א' בפני עצמו הוא טוב וכאשר נתערבו הוא מעוות ורע מאד כך זה הוא ג"כ נעשה רע וכשהוא מבין מאיזה ענין הוא המחשבה אם בתאוות מעולם האהבה נפל. אם מעולם היראה. אם בגאוה מעולם התפארת וכן בשאר מדות הוא מקשר אותם בו ית' באהבתו ויראתו הוא מחזיר אותם לשורשם וכן בשאר מדות הוא מקשר למדה שנפלה והקליפות נופלים ממנה ונעשה צירוף טוב וזהו מתיר את החבלים והשקין נופלים השקין דהיינו הקליפות נופלים ויש להשי"ת מזה הנאה גדולה כמשל הבן מלך שנפל לשבי' כשמביאים אותו אל המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שיש אצלו תמיד אין דבר יכול להשתנות מתולד' זו לתולד' אחרת כמו ביצה שנעשה ממנה אפרוח שצריך מתחלה להתבטל מכל וכל מתולדת ביצה דהיינו מתולדה ראשונה ואח"כ יכול להיות תולדה אחרת ממנה כן בכל דבר צריך להיות כן שצריך לבא למדרגת אין ואח"כ יכול להיות דבר אחר וכן בכל הניסים שהם משינוי הטבע צריך מתחלה הסתלקות שפעת הבורא ית' בתכלית אין ואח"כ משפיע אצילותו באופן שיהי' נעשה נס וכמ"ש בספר של הרמב"ן שלכך נתוסף ה' בשרה שהי' צריך הסתלקות לה' ראשונה כדי שתלד שרה ולפעמים כאשר מקשר מחשבת חבירו למעלה למעלה יכול לשנות מחשבת חבירו באופן שהוא רוצה לא ידבר בשום פעם דבר רע שנאמר ותבחר לשון ערומים וכשהוא מדבר בנסים ובטובות הוא מעורר למעלה טוב וכן להיפוך חלילה ולפעמים יכול להעלות נפש בדיבורו שהוא מדבר למשל אם הוא בשבוי' ידבר מאותו ענין ארבעה צריכין להודות כו' וכן כשחלה באיזה אבר ידבר מאותו ענין בספירות עליונות השייכים לאותו אבר כשיש לאדם כאב יקשר א"ע לבורא ית' דהיינו שיקשר א"ע למעלות הבורא ית' ולא ירגיש הכאב המצוה הוא אבר מהשכינה וכשעוש' אותו בשכל גדול הוא מעלה אותה למדרגה גדולה וגבוה וכשמדבר דברי תורה על השלחן הד"ת הוא נשמה לאותו המצוה גשמיות של השלחן וידבר הרבה ד"ת בע"ש בתפלת מנחה וקבלת שבת מעלין כל אותן הדיבורים והמצות של כל השבוע שאז הוא עליות העולמות. אאע"ה נתפקחו עיניו וראה בשכלו עולם האהבה של הבורא ית' וכן יצחק ויעקב כל א' לפי מדתו ראה בשכלו הבורא ית' וכשנסתם השכל של האדם ואינו רואה אותו ית' בשכלו ואח"כ רואה אותו בשכלו אז יש לו התלהבות יותר שהתמידות אינו תענוג כ"כ. השמיעני את קולך וגו' פי' לשון אסיפה ר"ל שמאסף אור הבורא ית' באותן האותיות ורואה אותו מתוך האותיות כמו באספקלריא ואעפ"י שלפעמים האדם מעורב בתערובות מחשבות זרות אדרבא בזה הוא יכול לבא יותר לדביקות כמ"ש החלבנה שנתקלקל ריחה נותנין אותו בביה"כ והוא מתגבר נגד הקליפות המחשבות זרות. אל ילמוד אדם בספר אדם רשע אפילו יש בו דברי תורה כראוי לפי שנתדבק בנשמת האדם שעשה הספר. כשצריך אדם לבקש איזה דבר מבורא ית' יחשוב שנשמתו היא אבר מהשכינה כביכול כטיפה מן הים ויבקש על השכינה שאותו דבר הוא חסר לשכינה ויהי' לו האמונה שבודאי הוא פועל ומעלה מהשכינה רק אם הוא מכוון כראוי אל השכינה יהי' השפע גם עליו כמשל אדם שיש לו שמחה מטפח ביד אף כשאינו מתכוין לכך מחמת שהשמחה מתפשטת באבר כן יהי' הענין זה שהוא אבר מהשכינה כביכול תמשך השפע גם עליו ויחשוב שהוא אינו רק כלי ומחשבת דבורו הם עולמות שמתפשטים עולם הדיבור שהוא השכינה מבקשת לעולם המחשב' על דיבורים אלו וכשיתלבש אור הבורא ית' במחשבתו ודיבורו יהי' בקשתו שיתפשט השפע מעולם המחשבה אל הדיבורים שהוא מדבר באותו ענין שצריך לו בבקשתו וזה המצא לנו בבקשתינו שיהא הוא ית' נמצא באותן הבקשות וזהו שאמרו רז"ל מה תולעת אין כחו אלא בפיו לעשות כלי מילת כך הצדיקים עושין כלי מילת בפיהם להלביש השכינה מחמת שהנשמה מתלבשת בגוף נראין לה עולמות עליונים קטנים ובאמת הם גדולים מאוד. וכשיפשוט א"ע מגשמיות של הגוף יראה בשכלו כי העולמות הם גדולים מאוד. יש שם אל"ד שהוא טוב היינו כשיודע פנימיות של האותיות (שאלף מרמז חוב ול' על ג' קוין וד' על השכינה) ויכוין להמשיך האור מלמעלה למטה אזי יועיל וזהו מש"ה אשר אני מראה אותך תבנית המשכן וגו' שכשראה מעשה המשכן בעיניו אז הביא אותו ובתחילה כשראה אותו ברוחניות שהראה לו השי"ת בהר אז כח הזוכר תפס אותו הציור במחשבתו ועכשיו כשראה אותו במעשה הביא אותו פעם ב' במחשבתו ואותו הארה במחשבה ראשונה שראה בהר נמשך על המשכן כשמדבר יחשוב ברמז קול ודבור וידבר ביראה ואהבה ויחשוב שזה מדבר עולם הדיבור מפיו אז מעלה הדיבורים והבן:

תוכן העניינים

תפארת עוזיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה