תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
בראשית · פרשת וירא
וירא אליו ה' באלוני ממרא כו, ופירש"י ז"ל אמאי הראה אליו באלוני ממרא. מפני שהוא נתן עצה לכתחלה על המילה והוא תמוה האיך שאל אברהם עצה אם יציית אל דבריו של הקב"ה, וכבר נתחבטו בו ראשונים ואחרונים. אף אני אענה עת קי, כי הכלל הוא שאי אפשר לאדם להיות תמיד עוסק בדבר אחד אלא א"כ שיהא דבר הפסק ביניהם כגון אם אדם היה מתפלל תמיד לפני השי"ת ב"ה לא היה אליו יראה כ"כ כי הי' מורגל לפני השי"ת ולא היה היראה כ"כ גדולה, לכך אין רשאי אדם להתפלל יותר מג' תפלות שתקנו אנשי כנסת הגדולה. וע"כ הוצרך הקב"ה לתת התורה לישראל מפני טעם זה כי להתפלל תמיד לפניו אי אפשר כמו שכתבנו ולהולך בטל מכ"ש אי אפשר שהוא מביא ח"ו לידי עבירות וכדומה, ע"כ נתן הקב"ה התורה שהיא מדברת בדברים הגשמיים, למשל ראובן הלוה לשמעון וכדומה שהוא ענין אחר, ולפ"ז שמא תאמר על ידי כן יהיה נפרד מעבודתו ית', אל תאמר כן אלא אדרבה שהוא קיימה של יראה חדא מפני שאם יהי' תמיד מורגל לפי השם יתברך לא יהיה עליו כ"כ יראה ועל ידי התורה נתקן. ועוד כי התורה עצמה אף על פי שהיא מדברת בדברים הגשמיים אף על פי כן היא קודש קדשים והיא מביאה לידי היראה מכח האותיות קדושים, ולכן היה משה רבינו ע"ה מסתיר עצמו מפני הקב"ה כדי שהיראה יהיה יותר גדולה וז"ש בזכות ויסתר כו' זכה לקלסתר, שמפני שהסתיר עצמו מלהביט אל השכינה הקדושה על ידי זה בא אליו יותר יראה, שאם לא היה מסתיר עצמו לא הי' במדרגה גדולה כ"כ, וע"י שהי' מסתיר את עצמו זכה למדריגה יותר גבוה. וזהו הקלסתר ודו"ק. וזהו כוונת אשה נדה שגזר השי"ת שלא יבא עלי' כדי שלא יהא מורגל אצלה ותהיה חביבה אצלו כיום שנכנס עמה לחופה וזהו הפירוש שאדם הראשון אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. והוא תמוה מה השיב להקב"ה ששאל מה אכלת והוא השיב האשה אשר כו'. ועפ"ז יתורץ שלכך אכל אדם הראשון מעץ הדעת שאם לא היה אכל [מעץ הדעת] היה אוכל ושותה וישן ומשמש לפני הקב"ה והיה הדבר הזה רע לפני אדם הראשון לכך אכל מעה"ד כדי שיפרד מלפניו וכמ"ש האר"י זלה"ה. ולפי מה שכתבנו הוא פשוט יותר שמפני שהיה תמיד לפני הקב"ה. לא היה מגיע אליו יראה כ"כ. לכך אכל כדי ליפחד מלפני הקב"ה שיהיה אח"כ יותר ביראה גדולה וחיל ורעדה. וזה פי' הפסוק האשה אשר נתת עמדי כו'. כי ממה למד אדם הראשון זאת הסברא מאשה נדה שאסורה לבעלה כדי שאח"כ תהיה יותר אהובה לו וכן למד אדם הראשון לעצמו והשיב האשה אשר נתת עמדי. ר"ל שאשה בזמן שהיא נדה אסורה עלי היא נתנה לי ואוכל ר"ל ע"י כן אכלתי כדי שיפריד אותי השי"ת מגן עדן ויהי' לי אח"כ יותר יראה לפניו ית' מקדם. ועיקר הוא כי אי אפשר לעסוק תמיד בדבר אחד אלא א"כ היה הפסק דבר ביניהם לכך הוצרך התורה להיות כדי להפריד האדם שלא יהיה תמיד מורגל לפניו יתברך. ואע"פ שמדומה לו שכל זמן שעוסק בתורה יצא היראה מלבו ועוסק בדבר הגשמיי כגון ראובן הלוה לשמעון כך וכך שמפנה לבו לדבר אחר. אעפ"כ מביאה לידי יראה. כי האותיות הם אור גדול. ומכ"ש כשעוסק בנסתרות התורה שהם בעצמ' רוחניות גדול. ומזה הפירוש בראשית ברא את השמים ואת הארץ כי תורה שבנגלה נקרא ארץ [כל מה שכתוב כאן אין צריך למחוק כי דברים כנסי למביני אמת נגלה נקרא ארץ] שהוא בגלוי ותורה שבנסתרות נקרא שמים שהוא נסתר מבני אדם וזהו בראשית בשביל התורה ברא שמים שהוא התורה נסתרות ואת הארץ זה הנגלה. והארץ היתה תוהו ובוהו. פי' לפי מראות עינים תורה שבנגלה בו מדבר בדברים שהם חוץ ליראת השם שמדבר בהלוואה וכדומה ותוהו ובוהו הוא אל תאמר כך וכמ"ש ויאמר אליהם יהי אור. פי' שאור גדול יש בה ויש בה אותיות קדושים שהם אור גדול והם מביאי' לידי יראה וזה פי' המדרש של בראשית שפתח המדרש בזה ואהיה אצלו אמון פדגו"ג אמון מכוסה אמון מוצנע. אמון פדגו"ג והוא לשון שררה. וכך פירושו שע"י התורה שנכסה האדם מעבודתו ית' הוא אמון מוצנע לשון צנוע שמביאו לידי יראה וצניעות והוא אמון פדגו"ג שע"י זה מביאו לידי שררה גדולה ודו"ק:
והעיקר הוא שע"י שהאדם נפרד מעט מלפניו ית' הוא לטובתו. שע"י כן אח"כ הוא יותר ירא וחרד. וע"כ אמרו חז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי בו והקב"ה גזר שלא לאכול. והוא תמוה. ולפמ"ש ניחא כי ע"י זה שהראה בעיניו שהבחירה בידו ואם רוצה אינו עושה רצונו. הוא מרוחק מלפניו. ואח"כ כשאומר מה אעשה שהקב"ה גזר עלי ואותה תשובה מביאתו לידי יראה גדולה. וע"כ אמר שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד והפירוש הוא כי בעל התשובה נתרחק מעבודתו ואח"כ כששב אליו הוא יותר נכנע וירא וחרד משא"כ הצדיק גמור מעיקרא. שהוא תמיד מורגל בעבודתו ואין היראה אצלו כ"כ גדולה. וזהו הפי' וירא ה' באלוני ממרא. כי אברהם אבינו עליו השלום היה מבין אשר טוב לאדם להתרחק מעט מלפניו ית' שיהיה היראה אח"כ יותר גדולה. וכשציוה הקב"ה אליו המילה הלך לשאול עצה מאחרים כדי שישמע מה הם אומרים ומסתמא יאמרו לא תמול עצמך שאתה זקן ויהיה קצת רחוק ואח"כ ימול את עצמו וישמע הציווי מהקב"ה ויהיה היראה יותר גדולה וכששאל לאשכול ולענר אמרו לא וממרא היה ירא אמר לו הקב"ה ציוה אליך למה לא תעשה זאת. ובזכות זה נגלה הקב"ה בחלקו. וזה הפי' כי הוא נתן עצה על המילה כי הוכרח אברהם אבינו ע"ה לשאול עצה. ודו"ק והבן:
חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ע"ד שאנו מתפללין ביהי רצון קודם תהלים ואל תקחני מהעולם הזה קודם זמני וכו' באופן שאוכל לתקן את אשר שחתתי דקודם שתיקן את אשר העוות הוא בתשובת טוב ורע. וזה חלילה לך להמית צדיק עם רשע דעדיין לא תיקן מה שעשה והיא עדיין בתערובת מעשה רשע וצדקות:
או יאמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע. אינו מובן דפשיטא שאין ממיתין צדיק עם רשע וכי קוב"ה חשוד ע"ז. ועוד האיך אנו מחזיקים עצמנו לצדיקים והלא אנו מתוודים לפניו עוונותינו. ולכך נראה כוונת הפסוק כי ידוע דכשעושין דבר מה לתינוק דומה לאביו כאלו הכה אותו ויש לי מזה צער גדול. וראיה לדבר שאמר הקב"ה לאברהם לעקוד את יצחק בנו והיה אצלו נסיון גדול כאלו הכו אותו ויש לו צער ואנו בני צדיקים בני אברהם יצחק ויעקב ואפילו שאנו חוטאים אעפ"כ חלילה לך להכות אותנו בכדי שלא יהיה צער לאבותינו הצדיקים. וזה חלילה לך להמית צדיק. דהיינו אבותינו הצדיקים עם רשע הנ"ל:
או יאמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. הענין הוא שאנו מתפללין לפניו ית' שלא ימיתנו ע"י מלאך המות וכוונת צדיק עם רשע. היינו ע"י רשע ח"ו והיה כצדיק כרשע מקרה אחד לכולם חלילה אלא בהגיעה זמנם של הצדיקים ימותו בנשיקה ולא ע"י מה"מ ח"ו:
וה' פקד את שרה. כי קודם הי' לה נשמת זכר כמ"ש המקובלים על כל אשה שאינה מולדת. ואח"כ הכניס לה נשמת נקיבה להוליד. ונשמת זכר הוא יותר גבוה מנשמת נקיבה. וזה פקד מלשון לא נפקד מאתנו איש דהוא לשון חסרון. וזה בא לשרה על מה שאמר הוא ית' שתלד וזה כאשר אמר אז בא החסרון כי הוא ית' עושה הכל בדיבור:
או יאמר וה' פקד את שרה כי מתחלה היה לה נשמת זכר ולכך לא הולידה ולכך היה יו"ד בסוף שמה כי יו"ד כינוי לזכר גם בחכמת הדקדוק ופקד אותה שחסר אותה ונתן לה נשמת נקיבה ועי"ז ותהר ולכך בא ה"א בשמה כי ה"א היא נקיבה:
או יאמר וה' פקד את שרה כאשר אמר, נראה למ"ש האר"י ז"ל כי האשה אשר לה נשמת זכר אינה מולידת ועד"ז פירשתי מה שנא' גבי חנה אשה קשת רוח אנכי כי ידוע שלזכר כותבין באגרת מארבע רוחות הבית קשת הכונה לזכר וכוונתה הי' במה שאמרה אשה קשת וכו' שיש לה נשמת זכר ולכך אינה מולדת והתפללה אליו יתברך, וידוע שבודאי נשמת זכר הוא גבוה מנשמת נקיבה, וזה וה' פקד את שרה כי פקד הוא מלשון חסרון פי' שמתחלה הי' לה נשמת זכר ולא היתה מולדת ואח"ז חסר את מדרגתה ונתן לה נשמת נקיבה כדי שתלד וע"ז רמז שרי אשתך וגו' שרה שמה ונחסר חמשה משמה שמעיקרא הי' לה יו"ד בסוף תיבה וזה פקד שחסר כאשר אמר שרה שמה ועי"ז ויעש כאשר דבר שתלד, (וידוע עפ"י דקדוק שיו"ד הוא זכר וה"א היא נקיבה ותבין עפ"י דברינו שמתחילה היה לה נשמת זכר ולכך חתם שמה ביו"ד ואח"ז ניתן לה נשמת נקיבה ולכך חתם שמה בה"א):
ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך וגו', אלהים עמך בכל אשר אתה עושה, במדרש כיון שראה שגירש בנו הבכור מיד אמרו אלהים עמך וגו' אפשר דהכוונה הוא שמתחלה סברו שיש נשיאות פנים לפניו ית' על מה שמגביר את אברהם כ"כ וכמאמרם ז"ל והנסיונות של אברהם ז"ל היו כדי שידעו הדורות שאין משוא פנים לפניו ית' ולא בחנם השי"ת מגביר את אברהם וכיון שראו הגלות שעתיד הוא ית' להגלות אותנו עם ישראל כבר היה אצטגנינות גדול בלבם וזה בנו הבכור כמד"א בני בכורי ישראל מיד אמרו שאין לפניו ית' משוא פנים אלא אלהים עמך וגו' פי' שהוא ית' מתנהג עמך לפי מעשיך ומעשיך יקרבוך כו' וזה אלהים עמך בכל אשר אתה עושה ובמדה שאתה מודד כו', ועד"ז תירצתי קושית רש"י על פסוק הללו את ה' כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו וקשה מה שבח והלול להעובדי כוכבים על שגבר עלינו חסדו ובחר בנו לעם בכורו, אך מ"ש ואמת ה' ר"ל מתנהג באמת ואין נושא חרפה על קרובו והעניש אותנו והגלנו לבין אומות ועל מידה זו ראוי לאומות שיהללו אותו ית':
או יאמר שבחוהו כל האומים כי גבר וגו'. פי' שבחוהו הוא ל' השפלה והכנעה וכמד"א חכם באחור ישבחנה והכוונה כי בעת שגבר עלינו חסדו נכנעו העובדי כוכבים כי כשזה קם זה נופל הר"ת של "שבחוהו "כל "האומים שכ"ה שהוא המתקת דינים כידוע מכתבי האר"י ז"ל שבה"א ממתיקין הש"ך דינים, ועי"ז בא הכנעה להם ושבחוהו הוא לשון שפלות כדפירשתי ושכ"ה הוא ר"ת של "השיבה "שופטינו "כבראשונה כי כשזה נופל זה קם
והוכיח אברהם את "שאבי "מלך אותו ית' על אודות הבאר מים חיים אשר גזלו עבדי "אבי "מלך המה העובדי כוכבים והשיב ית' לא ידעתי מי עשה וגו' פי' לא מצד אהבתם, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום רמז לר"ה כמו בכ"מ כמד"א ביום הכסא יבא כו' כי את שבע כבשות היינו שבעה רועים וזכותם שיהי' לי לעדה וכו':
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם. כבר ידוע מה שדרשו אחר איזה דברים. ואפשר אחר שאמר אברהם במה אדע וגו' שבאיזה זכות יקיימו ישראל בגלות שלא יהיה זכות הקרבנות אחר זה נסה הוא ית' אותו בעקידת יצחק ובזה הזכות יתקיימו הישראל וכידוע שהוא ית' רואה את אפרו של יצחק צבור על המזבח ונתמלא רחמים ואפשר כי רמז לו על כל הקדושים שנהרגו על קדושת שמו שבזה הזכות ירחם על יתר פליטת עמו כידוע ואפשר שלזה רמז מ"ש ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק דהיינו על גאולת משיחנו במהרה בימינו ע"ד ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, וירא את המקום פי' על הוא ית' שנקרא מקום הוא מרחוק, שגלות הזה הוא ביותר באריכות הזמן מכל שהיה לפניו ולכך זרז ע"א בעקידת יצחק בנו לאמר אל נערי' וגו' ודו"ק:
והאלהים נסה את אברהם, הקושיא מפורסמת למה תלה התורה הנסיון באברהם ולא ביצחק, ונראה דידוע דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וידוע כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו נמצא יש יצה"ר למצווה ועושה טפי ממי שאינו מצווה וכאן בעקידה היה ציווי מהוא ית' לאברהם ולא ליצחק כמאמר הכתוב קח נא וגו' נמצא הי' אברהם מצווה ועושה ויצחק אינו מצווה והיה היצה"ר של אברהם גדול משל יצחק ולכך תלה התורה הנסיון טפי באברהם מביצחק:
או יאמר והאלהים נסה את אברהם הא דתליא הנסיון באברהם ולא ביצחק אף דנסיון של יצחק הוא יותר גדול משל אברהם מפני שאברהם מצווה מפיו ית' ויצחק לא שמע מפיו ית' רק מפיו של אברהם ואפ"ה ציית:
או יאמר משום דהנסיון אינו אלא למי שהבריות מסתפקין בו אם הוא צדיק אם לאו משא"כ למי שפעולתו ומעשיו מפורסמין בין הבריות שאין צריכין ראי' ויצחק שהיה צדיק בן צדיק לא היה צריך לנסיון כלל משא"כ אברהם הי' צריך לנסיון זה כדי שיהיה מפורסם בין הבריות והבן, כי ברור:
או יאמר והאלהים נסה את אברהם. מקשין למה לא תלה הנסיון ליצחק אלא לאברהם הא נסיון של יצחק גדול משל אברהם. ונראה דעיקר הנסיון היה במה שאברהם לא הרהר אחר מדותיו של ית' אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וזה הרומיא לא הי' ליצחק אלא לאברהם ולכך תלה הנסיון באברהם וזה י"ל דכוונת הפסוק אחר הדברים האלה ודרשו הרבה ואיני יודע איזה דברים ולמה שכתבתי היינו אחר הדיבור כי ביצחק וגו', וכעין הלצה י"ל דהנסיון הי' באברהם טפי מביצחק דליצני הדור הי' אומרים שבודאי כדבריהם כן הוא שמאבימלך נתעברה שרה כי בודאי רחמי האב על הבן ולא היה שוחט אותו אלמלי הוא בנו ולכן היה נסיון גדול באברהם משא"כ ליצחק לא היה כ"כ נסיון ואדרבה בזה שנשחט עבורו ית' מראה שיש לו נשמה כשרה ולא מאבימלך, ואחר הדברים האנה היינו אחר מעשה אבימלך והרהורי דברים מליצני הדור:
במדרש אמרו האומות אם אברהם צדיק הוא למה מגרש את בנו הבכור דהיינו את ישמעאל כמד"א ויקח את הנער וישלחהו כיון שראו מעשיו אמרו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. הכוונה ע"ד רמז שמבואר בספר הזוהר שהוא ית' נקרא בשם אברם "אב "רם והאומות אמרו אם צדיק הוא יתברך למה מגרש את בנו הבכור דהיינו ישראל לתוך הגלות שהם נקראים בני בכורי ישראל כיון שראו מעשינו הרעים ח"ו אמרו אלהים עמך בכל אשר עושה ר"ל כמו שאתה מעורר למטה במעשה צדקותיך אם לטוב אז גם הוא יתברך ג"כ באותו מדה מעורר טובות עלינו ובהיפוך לרע ח"ו וישועת הקב"ה אינו עמנו כ"א לפי מעשינו וצדקותינו הן טוב והן לרע ח"ו. ודו"ק:
ביום השלישי. פי' גלות השלישי וירא את המקום מרחוק מלבא לפומיה לא גליא שבעו"ה נתארך זמן הגלות. ויקח בידו את האש ואת המאכלת פי' שאברהם הוא מדת חסד מעכב האש מעל בניו וזה כוונת האוחז ביד מדת משפט שאוחז המשפט ולא נעשה המשפט והאבות סימן לבנים העקידה הי' כדי לישאר אבותינו וכן לנו אבל לא לכלותינו כמד"א בני יעקב לא כליתי: