תפארת עוזיאל חלק א· רבי עוזיאל מייזלש
בראשית · פרשת בראשית
בראשית ברא וגו'. פי' רש"י דאין הכוונה להורות סדר הבריאה אלא בראשית בריאת. פי' הכתוב אומר שקודם שברא הוא ית' השמים והארץ היתה תוהו ובוהו, וקשה האיך שייך הקרא שלאחריו והארץ היתה תוהו ובוהו כיון דעדיין לא היה הארץ. ויש ליישב ע"ד סוד שהתורה היא תורה דבריאה כמד"א ברא אלהים ולא האציל לפיכך מתחלת בבי"ת. והארץ היא אצילות. וידוע כי העולם התחתון הוא לבוש לעולם העליון. וזה יושב בסתר עליון כי העליון נסתר בתחתון גם סתר נוטריקון "סוף "תוך "ראש, וידוע סוד הלבושי' הוא התפארת כמו הקישוטין בתחתונים שע"י נתפאר פני אדם הלבוש בהם וכביכול מבשרי אחזה כו', וידוע שהמדריגה התחתונה של העליון נתלבש בתחתון, וזה כוונת הפסוק קודם שנברא עולם הבריאה היתה הארץ העליונה מאצילות תוהו. ויאמר אלהים יהי אור דהוא הבריאה ואור בגימטריא ר"ז שע"י עולם הבריאה נעשה האצילות רז ומכוסה בהתלבשות בעולם התחתון. והוא רחום יכפר:
או יאמר בראשית ברא והארץ היתה תוהו ובוהו. וזה מעשיהם של רשעים כמאמרם ז"ל. ורוח אלהים וגו' על פני המים, פי' כי מדת אלהים נטה על הרחמים ואומר ויהי אור שיועיל תשובה ויהי אור פי' הצער דהוא העבירות נעשה אור כי הזדונות נהפכו לזכיות וירא אלהים וגו' ויבדל בין האור ובין החושך ע"ד החבירים שראו את ריש לקיש בג"ע. וכן בלעם לקיני אתמול היה עמנו וכו' וזה ההבדל בין הרשעים שנשארו ברשעתן עד יום מותן ובין הבעלי תשובה, ויקרא וגו' לאור יום, ויקרא הוא לשון הזדמנות פי' שהזמינו לאור ר"ל הבעל תשובה יום הוא הג"ע והזהירות לעתיד ולחשך ר"ל להרשעים הזמין לילה שהוא גהינם. ויהי ערב פי' הבעל תשובה, ויהי בוקר פי' הצדיק מנעוריו, יום אחד פי' בהשואה עם צדיק כל ימיו ואדרבא אמרו ז"ל מקום שב"ת עומדין כו':
או יאמר ויהי ערב. פי' שהיה רע מתחילה ואח"כ ויהי בוקר שעשה תשובה יום אחד פי' גם מה שעשה ברשעתו נעשה זכיות. וסמיכת התורה נראה ע"ד מה שכתב בשל"ה הקדוש כי מה שעלה במחשבה לברוא במדת הדין לא נתבטל חלילה רק שהוא לצדיקי הדור שמדקדק השי"ת עמם כחוט השערה וזה לעיני כל ישראל פי' ע"ד עיני העדה חכמי הדור כפירש"י וזהו לעיני כל ישראל פי' הצדיקים בראשית המחשבה ברא אלהים בדין:
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים כו' וליתן שכר טוב לצדיקים. והקשה הבעל תוי"ט הא מרובה מדה טובה ולמה ברא בעשרה מאמרות כדי שיפרע מן הרשעים. ויש ליישב ששמעתי בשם הרמב"ם ז"ל להקשות דלמה ברא הוא ית' העולם בדיבור כמד"א בדבר ה' שמים נעשו, במחשבתו היה לו לברוא. ותירץ שאם עשה אדם עבירה היה העונש גדול עד מאוד כשהבריאה הי' במחשבה שגם במחשבה חלילה היה העונש לכך ברא בדיבור והעונש קטן ע"כ שמעתי. ובכתבי האר"י ז"ל כתוב שבעולם הגמור מאוד א"א כלל שיעלה לשם מעשה התחתונים והדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה למה לא ברא במחשבה ולא היה עונש כלל. אך זה קשה דא"כ לא היה שום שכר כלל כיון דמעשה התחתונים לא היו פועלים כלל. וזה אחשוב בנוסח ברוך שאמר שהוא פיתקא מן שמיא דהיינו ברוך שאמר והיה העולם פי' בדיבור דוקא ולא במחשבה וכן ברוך אומר ועושה כו' ומסיים הטעם למה לא ברא במחשבה. ואמר ברוך מרחם על הארץ ומרחם על הבריות פי' שמרחם א"ע על הארץ ועל הבריות שיחטאו לפניו ולא יהיה כ"כ עונש כתירוץ הרמב"ם וא"ת שיש סברא לומר דאדרבא מעשה התחתונים לא מגיעים כלל למחשבתו ומסיים ברוך משלם שכר טוב ליראיו וכתירוץ שכתבתי וידוע כי המאמר הראשון מעשרה מאמרות הוא המחשבה הנקרא חכמה כמחז"ל בראשית נמי מאמר הוא ועי' שם באלשיך הקדוש פ' בראשית ומאמר העשירי וזה בעשרה מאמרות עד שבא הדבר לדיבור וזה ת"ל פי' למה יהא האמירה ועי' בתוי"ט מה דמקשה ע"ז ולמ"ש מיושב והלא במאמר אחד פי' במאמר הראשון לחוד דהיינו המחשבה הי' לו לברוא כקושיית הרמב"ם. ומתרץ כדי להפרע מן הרשעים פי' להקל מעליהם העונש כמ"ש הרמב"ם. ולמ"ש אומר כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שלכך היו עשר מאמרות ששם פועלים מעשה התחתונים, וזה אחשוב בהפטורת כה אמר ה' השמים כסאי וגו' ויהי כל אלה נאום ה' וגו' ואל זה אביט אל עני ואל נכה רוח וחרד על דברי דהיינו בהבטה ויהי כל אלה נאום ה' בדיבור דוקא ולא במחשבה והטעם דאביט אל עני דהוא הרשע דהוא העני בדעת כמ"ש הרמב"ם וחרד על דברי הוא הצדיק כמ"ש שיהיה לו שכר:
או יאמר בעשרה מאמרות נברא העולם כו' שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין כו' שנברא בעשרה כו'. שהשכר והעונש הכל בא מהמאמרות כידוע ליודעי חן וזה בעשרה מאמרות פי' שמקיימין העולם שנברא וזה השכר ינתן בעשרה מאמרות וכן העונש:
או יאמר בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדכתבתי במקום אחר ליישב קושיית התוי"ט הלא מרובה מדה טובה והיה לו ית' לברוא במאמר אחד כדי להקל מעונש הרשעים, ועוד נראה דאדרבא דמה שברא בעשרה מאמרות בא קולא בעונש הרשעים כי ידוע שכל דיבור שיצא מפיו ית' נברא מלאך דהיינו עולם. וזה העולם הוא מסך מבדיל בינו ית' ובין נבראיו. ועי"ז שהרבה הוא יתברך ועשה עשרה מסכים ליכא כ"כ התעוררות הקדושה בנבראיו כמו שהיה במסך אחד שהיה קדושתו ית' זורח ביותר לנבראיו והיה עונש הרשעים יותר חמור שהיה להם התעוררות הקדושה הרבה ואע"פ כן חטאו אבל בהרבות מאמרים ונעשים מסכים ביותר נתמעט העונש והשכר נתגדל לצדיקים להרבות מסכים כי אע"פ שלא היה להם התעוררות הקדושה כ"כ מאתו ית' מ"מ הוא צדיק וזה ליתן שכר טוב. לצדיקים וזה הכוונה בפסוק זרח בחושך אור לישרים שע"י הרבות מסכים הקרוי' חושך זורח הוא ית' לישרים שאע"פ שאין להם התעוררות הקדושה מ"מ הוא צדיק וזה שאמר וליתן שכר לצדיקים כמדובר:
או יאמר בעשרה מאמרות כו' להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות עי' בתוי"ט, ונראה דאדרבא דזה טובה לרשעים כי אינו דומה המקלקל חדר החיצון של חצר המלך להמקלקל חדר שהמלך יושב בה דהוי כמורד במלך עצמו וזה להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם ולא מורדין במלך עצמו משא"כ אם היה במאמר אחד דהוי כאלו מרד במלך וכן שכר הצדיקים מרובה שמחזיקין גם החצר החיצונה של מלך:
בגמרא דר"ה חד אמר בניסן נברא העולם וח"א בתשרי נברא העולם כמ"ש האר"י שהקיץ הוא עלמא דנוקבא והחורף עלמא דדכורא כי נראה דבשביל זה הימים ארוכים בקיץ ליתן תגבורת דכורא בנוקבא ובחורף הלילות ארוכים ליתן תגבורת לנוקבא כי זה העיקר לכלול מדת היום בלילה ומדת הלילה ביום. ועלמא דנוקבא היא היראה ועלמא דדכורא הוא האהבה ובזה פליגי דמר סובר בניסן נברא כי עיקר בריאת העולם היה בסיבת ניסן דהיינו היראה, ומר סובר בתשרי נברא העולם דהיינו כי העיקר בריאות העולם היה בסיבת אהבה:
או יאמר חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי כו' כי בראשית ברא אלהים בשביל צדיקים שנקראו ראשית, וידוע הפלוגתא אי צדיק עדיף או הבעל תשובה עדיף ותשרי רמז לבעל תשובה כמ"ש במדרש תשרי ותשבוק כו' ואותיות תשר"י הוא אותיות א"ב למפרע דרך תשר"ק כי רמז לאור חוזר שירד מאתו ית' וחזר וסובר כי העיקר הוא הבעל תשובה ובשבילו נברא העולם וחד אמר בניסן נברא העולם רמז לצדיק:
מאמר מתחלה עלה ברצונו לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף מדת הרחמים לדין, ידוע שבו ית' לא שייך עלה במחשבה ונתחרט כי הכל גלוי לפניו. והאר"י ז"ל פי' ששניהם אמת הדין מתחלה ואח"כ הרחמים. ונראה כי אין לבא אל המלך רק בבגדים נאים להתהדר לפניו ופעם אחד נמצא האדם שלא היה לו בגדים נאים והלך לחנות של בושם וקלט ריח בשמים ואח"כ הלך לפני המלך וריח הבשמים נודע והיה לו חן בעיני המלך כך השם ית' ב"ה שרצה שכל הנשמות יחזרו לשורשם וצריכים מעשים נאים לעמוד בפני מדת הדין, וכשעולה הנשמה פוגעת בעולמות של הרחמים מתחלה ונקשר בה מצד הרחמים בגדים נאים כמשל החנות של בשמים ואח"כ תוכל לעמוד לפני המלך דהיינו לפני מדת הדין וזה היה לכתחלה במדת הדין ואח"כ במדת הרחמים. ועליות הנשמה מלמטה למעלה עולה תחלה למדת הרחמים כמדובר ושניהם אמת. וזה מאמרם ז"ל חסד ואמת נפגשו חסד אמר יברא ואמת אמר אל יברא ומה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה הה"ד אמת מארץ תצמח והיינו כי ארץ הוא כינוי לרצון והיינו מלשון ארצה שהשם יתברך היה לו אמת ברצון במחשבה וחסד במעשים כמדובר למעלה וצדקו שניהם מדת החסד והאמת:
ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, בגמרא מקשה דמתחלה אמר שניהם גדולים, ואח"כ אמר שאחד קטן, ופירשו בזה. ולפי פשוטו י"ל כי ידוע כשנותנין לעשיר איזה סך מרובה חשוב אצלו מתנה גדולה וכשנותנים לו סך מועט לא נקרא אצלו מתנה גדילה, ואם היו נותנים זה הסך לעני היה חשוב אצלו מתנה גדולה וכשנותנים לעני סך מועט ולעשיר סך מרובה אז שני המתנות נקראים גדולים בערך המקבלים שזה הסך מועט, חשוב אצל עני גדול כמו הסך מרובה אצל העשיר וכשנחשוב שני המתנות ביחד נקרא הסך מרובה גדול והסך המועט קטן, ועד"ז השי"ת ברא שני מיני השפעות אחד השפעה מרובה כשמעשה התחתונים הם מיושרים לפניו משפיע הרבה עליהם. ואף שבני אדם אינם הולכין כ"כ בדרך הישר מ"מ נותן השפעה מועטת כמ"ש האר"י ז"ל על פסוק כי רגע באפו חיים ברצונו כי מלת כי הוא מלשון אע"פ וזה סלח לנו אבינו כי חטאנו ר"ל אף שחטאנו וזה כי רגע באפו אף שהוא בזעם מ"מ חיים ברצונו נותן חיים לבני אדם:
או כי מלת כי הוא כפשוטו. והיינו בעת שהוא באפו רק חיים ברצונו החיוני לבד משפיע ולא בחוסר שבח אבל בעת רצון וחמלה משפיע כל טוב שבחו עודף וע"י מעשה התחתונים נתעורר למעלה או עת רצון וחמלה או להיפוך חלילה ועד"ז נראה מאמרם ז"ל בראשית ברא אלהים בשביל הצדיקים שנקראו ראשית פי' כי שביל הוא לשון נתיבה ודרך פי' שהשם יתברך ברא העולם בנתיב ישראל כשהם הולכים בדרך הישר והרחמים וחמלה גם הוא ית' חומל דלים ולהיפוך הוא היפוך חלילה וא"כ אף שהשי"ת ברא שני מיני השפעות ואחד גדול בריבוי השפע גם לעודף והשני קטן רק החיוני לבד. מ"מ בערך המקבלים נקראים שניהם גדולים כי כמו שבני אדם כשהם טובים נחשבין אצלו לגדולה למעלה שמשפיע העודף בדרך חמלה שאין ראוים למעלה לעודף וע"פ מעשיהם כך הוא החמלה כשבני אדם שפלים ונותן להם החיוני שאין ראוים לפי מעשיהם ומ"מ מתנה אחת נקרא גדול והשני קטן כדרך העני והעשיר שכתבנו לעיל, וידוע כי יום רמז לשלימות והליל' נקרא דבר שאינו בשלימות וזה ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים ר"ל שני מיני השפעות גדולים אצל המקבלים את המאור הגדול לממשלת היום פי' השפע הגדול נותן כשבני אדם הם יריאים בשלימות והמאור הקטן לממשלת הלילה כשאינם בשלימות כנ"ל וא"ש ודו"ק:
במדרש ויהי ערב זה מעשיהם של רשעים ויהי בוקר זה מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ הקב"ה. כיון שאמר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ הקב"ה במעשיהם של צדיקים ע"כ המדרש וכבר צווחו ביה קמאי וכי ס"ד שהוא ית' חפץ במעשיהם של רשעים. ונראה עד"ז שאמרה האשה אל הנביא מדוע באת אלי להזכיר את עוני כי המעשים אשר לי נחשבת לכלום נגד מעשיך, נמצא כשלוקחין ביחד מעשה הרשעים עם מעשה הצדיקים אזי מגיע יותר עונש לרשעים ע"ד שאמרו הלל מחייב עניים וגם להיפוך שמגיע לצדיקים יותר שכר נגד מעשה הרשעים. כי גם מועט זכיותיהן נחשבין להרבה ע"ד שאמרו נח איש צדיק תמים בדורותיו י"א לשבח כו', וזה י"ל דכוונת המדרש דכתב ויהי ערב זה מעשה הרשעים. ויהי בוקר זה מעשה הצדיקים. שני המעשים מצורפים של הצדיקים והרשעים ואיני יודע כו' ר"ל שאיני יודע למה צירף הקב"ה אותם אם חפץ במעשה הרשעים ר"ל להגדילם ולענוש אותם ביותר ע"י שיקול מעשיהם נגד מעשיו של הצדיק או חפץ הקב"ה במעשה הצדיק להגדיל שכרם נגד מעשה הרשעים אבל באמת אמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ר"ל שהקב"ה פועל טוב וע"י מעשה הרשעים רואה צדקת הצדיקים שהם יותר טובים וחפץ הוא ית' בהם:
או יאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. הרמז בזה ערב מכונה על הגלות אבל יהי בוקר לישראל ר"ל הגאולה המכונה לבקר יום אחד, אחד ר"ל שכ"ז לא יהי' כ"א בהיות אחדות לישראל אז יהיה הגאולה משא"כ להיפוך, או רמז ליצה"ר המכונה בלשון ערב ויצה"ט המכונה בלשון בוקר לא יבא לאדם כ"א יום אחד ר"ל כשישלמו לו י"ג שנה שהוא בגימטריא אחד אז היצ"ט בא לאדם ולא מקודם:
כי ביום אכלך ממנו מות תמות. קשה הא לא מת תיכף וחז"ל דרשו בזה ואפשר כי אין המות עונש על עון עץ הדעת כי אין עון קשה כ"כ ולכך לא מת תיכף, אלא הענין כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, וע"י המות יכנע לב הערל וזה כונת הפסוק מה רבו וגו' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך פי' זה היה חכמה מאתו ית' שעשה שמלאה הארץ פי' שהכל שב אל העפר כי עי"ז נכנע לב הערל והולכים בדרך קונם וקודם החטא עץ הדעת היה אדם ביקר כמו המלאכים שקצתם מהם חיים לעולם כמו מיכאל שר הגדול ומיכאל עושה רצון קונו כך היה מדריגת בני אדם ולא היה צורך למיתה. אך ביום אכלך ממנו ויגבר היצר עליך ולא תוכל להדביק את עצמך ביראת קונך אלא אם תמות שתזכור יום המיתה ויכנע לבבך הערל וזה כי ביום כו' מות תמות פי שיהיה הכרח שימותו בני אדם אבל לא תיכף אלא ע"י המות תתחזק ביראת מעוזו וכך היה באדם הראשון ועשה תשובה:
בגמרא אדם הראשון דו פרצופין נברא חד אמר זנב וחד אמר פרצוף. להבין מלת זנב כי מה ענין הדבר הזה נראה דהנה כל דבר צריך קליפה והקליפה קודמת לפירי עצמו וזה הוא שמרמז. חד אמר זנב מרמז על הקליפה הקודמת לפירי ומקיף אותה כן יש גם כן באדם ב' מיני נשמות אחד הוא אור הפנימית דהיינו הנשמה הקדושה והב' הוא אור היקף מבחוץ כדי שיהא אדם מוקף בפנים ובחוץ באורות אלו ייכולו ביחד לשבר תאות הגוף ולהביא אל תוך הקדושה כקליפות הפירות שמשמרות את הפירי והקליפה אינו כי אם לסבב הפירי מבחוץ אבל הפנימיות צריך להיות נקי מכל צד טומאה ומכל לכלוך שבעולם אבל בעו"ה נתגברה הקליפה כ"כ עד שנכנסת אף אל הפנימיות. וזה מרומז בפסוק ומחה ה' דמעה מעל כל פנים רצה לומר דמעה הוא מלשון דבר מעורבב כמו שאיתא במשנה אוכל בדמע והיינו שלעתיד ימחה הקב"ה ויבטל הדמעה מעל כל פנים מה שנתערבה הקליפה אל תוך הפנימיות. וחרפת עמו יסיר ר"ל הקליפה שהיא חרפת עמו יסיר ויבטל אותה:
ויצר ה' וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו', פי' שכוונתו ית' הי' במה שהביא לאדם כל החי' ועוף כדי שאדם יקרא שמו אליו ית' כמאמרם במדרש ששאל הוא ית' ולי מה שמי והשיב אדם ה' שמך. ולאו אורח ארעא שהוא ית' לא ישאל לאדם רק על עצמו ית'. ולכך הביא לפני האדם גם כל חיה ועוף שיקרא להם שמות ובתוכם יקרא גם אליו ית' שם. ורצה ית' שאדם יבין שהוא ית' מהוה כולם והיה והוה ויקרא אותו בשם הוי' ב"ה. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו פי' שמו ית' כידוע מכתבי האר"י ז"ל שבהמה בגימטריא שם ב"ן וכדומה חיה ועוף וידוע הכונה על ברוך הוא דהיינו הוי"ה ית'. וברוך שמו הוא שם אדני התנוצצות מאתו ית' ומזה ההתנוצצות באו הברואים וזה כל אשר יקרא האדם נפש חי' הוא שמו פי' שמו ית' התנוצצות משמו מכנויו כי יש שמות שאינן נמחקין ושמות נמחקין:
וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויצר מחשבות לבו רק רע וגו'. וקשה מה חייב אדם אם יצרו מתגבר עליו וביותר תמוה הא אחר המבול כתיב וירח ה' וגו' ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגו' כי יצר לב אדם רע מנעוריו. הרי שהוא ית' עצמו אמר תירוץ זה על האדם שהוא אינו חייב כי היצר בקרבו בוער וא"כ מעיקרא מאי קא קשיא ליה ית' ולבסוף מה ניחא לי'. וי"ל עפ"י מה שכתוב בזוהר הקדוש שידוע שאסור להיות מעורכי הדיינין לשמוע הטענה מבעל דין אחד קודם שחבירו בא דכיון שזה מטעים טענותיו קודם שחבירו בא שוב לא יועיל טענות שכנגדו לכנוס ללב הדיין אף אם זה שהציע דבריו בראשונה חלף הלך לו. מ"מ נשאר הרשימו בלב הדיין להפוך בזכותו כי דבריו נכנסין מאוד ללב הדיין ומחמת זה המציע טענותיו לדיין קודם ביאת חבירו נקרא רשע ערום וכן הדבר ביצר הרע שבא לו לאדם תיכף ביציאתו מבטן אמו ונתגדל באדם בטענותיו ופיתיותיו עד י"ג שנים והגם דנעשה בר מצוה ובא לו גם היצ"ט מ"מ צדיק הראשון בריבו ונמשך האדם הכל אחר עצת היצר הרע וזה הוא תשובה מספיק לכל אדם לפני יוצר כל שלא יעניש אותו כל כך. ומעתה נבוא ליישב כונת הפסוקים דלעיל שבאמת הוא ית' מבחין מה שאדם עושה ע"י פיתויות היצה"ר ומה שאדם עושה מעצמו גם בלי פיתיות היצר הרע שאין בוער בו כ"כ וע"י מה שאדם עושה ע"י אש היצר הרע באמת אין העונש חמור כ"כ כמו על מה שעושה מעצמו. וידוע דכל אכין ורקין מיעוטים הם. וזה כונת הפסוק וירא ה' כי רבה רעת האדם. פי' שמעצמם עשו עבירות וזה רעת האדם ולא רעת היצר כי הוא ית' הבין שיצר מחשבות לבו רק רע פי' היצר בוער בם מעט ואעפ"כ הרשיעו יותר ולכך אמר ית' אמחה וגו' אבל אח"ז מצא הוא ית' התנצלות לאדם גם על זה במה שאמר כי יצר לב האדם רק רע מנעוריו מנעריו כ' וכמאמרם ז"ל במדרש והוב' ברש"י שכונה הוא משננער לצאת ועוד מצא הוא ית' עילה לכפר על האדם גם כשחטא מעצמו בלי אש היצר כי גם כשהיצר חלף הלך לו מ"מ כבר נעשה ע"י יצר הרע ופיתויו טבע לאדם מחמת שהורגל בכך תיכף ומיד בצאתו לאויר העולם וזה שכתוב אח"ז מנעוריו ומקודם כתיב כמו כן ועד"ז אמרתי לפרש דברי הש"ס ביומא שאמר אליהו שביוה"כ איבעול כמה בתולות בנהרדעי ושאל הקב"ה מה אמר והשיב לפתח חטאת רובץ ושאל השטן מה אמר והשיב שהשטן לית ליה רשות לאשטונא ביום. הכיפורים והנה כונת השי"ת מה שאמר דוקא זה הפסוק לפתח חטאת רובץ הלא כמה וכמה מקראי קודש יש על היצה"ר. אך על כונה מה ששאל השטן מה אומר כו' פי' הגם שהוא יוה"כ מ"מ אין עונם גדולה כ"כ כי השטן מה אומר. פי' כי הוא המסית. וע"ז השיב דלית לי' רשות לאשטונא ביום הקדוש וא"כ העובר עבירה ביוה"כ הוא בלי פיתוי יצה"ר וגדול עונו מנשוא ולכך אומר השי"ת דוקא מקרא זה לפתח חטאת רובץ ותיכף בצאתו מרחם אמו בא לו יצה"ר וצדיק ראשון בריבו. ובזה מצא הוא ית' עילה לכפר גם מה שחטאו בלי פיתוי היצר הרע:
במדרש בראשית סוף פרשה כל ק"ל שנים שפירש אדם מחוה הרוחות הנקיבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו. ולכאורה קשה שבודאי מה שהיה אדם פרוש מאשתו היה מחמת תשובה ולמה הוליד רוחות. ולכך נראה דאדרבה מחמת תשובתו היה זה להפריד הרע מקדושה אשר היה בו אשר הוא סוד חיבוט הקבר. והצדיקים עושים כן בחיים חיותם ולכך אין להם חיבוט הקבר כי חיבוט הוא מלשון חבטה שמכין ומפרידין את הרע מהטוב כמ"ש האר"י ז"ל
ואירא כי עירום אנכי. כי אדם הראשון בחטאו עבר גם על עבודת כוכבים וכמאמרם ז"ל על פסוק ויצו ואין צו אלא עבודת כוכבים וזה כי עירום אנכי פי' מאנכי ה' אלהיך אני ערום שעברתי על מצות אמונת ה':