תפארת מנחם על שס· רבי מנחם מענדיל שפרניק
חולין
דף יא.
בתוס' ד"ה מנא הא מילתא ולמאי דמפרש רבינו חיים דהא דרובא עדיף מחזקה ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה דאוקי גברא בחזקת טמא ע"כ:
והקשה המהרש"א אמאי לא נימא סמוך מיעוט לחזקה ותי' דמיעוט טריפות אינו שכיח ובכה"ג לא אמרינן סמוך כמו שכתב הרא"ש בשמעתין לענין רוב מצויין וראיתי בשעה"מ הל' יבום וחליצה שהקשה עליו לפי"ד היכי אמרינן בשמעתין דרבנן דפליגי על ר"מ בקטן וקטנה וס"ל דאזלינן בתר רובא ילפי לה מכל הנך לימודים דאזלינן בתר רוב כשרות הא במיעוט דלא שכיח דהיינו מיעוטא דמיעוטא גם ר' מאיר מודה דהלך אחר הרוב כדאיתא ביבמות דף קי"ט ע"ב ובע"ז דף ל"ד וכן הרגיש בזה הפמ"ג ביו"ד סי' ל"ט אמנם לא על המהרש"א תלונתינו דהא גם אי נימא דטריפות הוי מיעוט דשכיח היינו דוקא כל השבעים מיני טריפות שמנה הרמב"ם בפ"ז מהל' שחיטה אבל טריפות אחד כגון ניקב קרום של מוח או נפסק החוט או ניקב הושט ומכ"ש חששא דבמקום נקב קשחיט ודאי דלא הוי רק מיעוטא דמיעוטא וכן חששא דילמא לאו אביו הוא כשחבשו אותן בבית האסורין וקשה קושי' הנ"ל ודוחק לומר דלבתר דילפינן מהנך לימודים דגם ברובא דליתא קמן אזלינן בתריה שוב ילפינן רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן דמהני אפילו במיעוט המצוי כמו רובא דדיינים דהא הש"ס פסיק להו בסכינא חריפא אכן לפמ"ש המרדכי בסוף פ' הזרוע לק"מ שכ' שם דהא דאמרינן ביבמות דף קי"ט דלמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר היינו דוקא בגוונא דהתם שיש שני צדדי היתר נגד המיעוט רובא וחזקה וכן במס' ע"א גבי גבינות דבית אונייקי דרוב עגלים אינן נשחטים לע"ז ואיכא נמי שאר בהמות דלגמרי אין נשחטים לע"ז אבל היכי דלא הוי רק רובא לחודא אע"ג דהמיעוט היא אחד מני אלף חייש ר' מאיר וכ' עוד שם דגם קטן וקטנה הוא מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה חייש ר' מאיר ע"כ אך ראיתי בריטב"א בחידושיו ליבמות דף ס"ז מבואר בדבריו להדיא להיפך דכ' שם דבקטן וקטנה לא הוי מיעוטא דמיעוטא דאל"כ לא הוי חייש ר' מאיר עי"ש וכן משמע מדברי הרא"ש בשמעתין ולפי זה הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא ועוד דאף לפי דברי המרדכי עדיין תקשי מנא לן דאזלינן בתר רובא נגד מיעוט המצוי ובאמת קימ"ל דמהני אף בכה"ג כל זמן שאין חזקה נגדו ודבר זה א"צ ראיה על כן נלענ"ד לתרץ ע"פ מ"ש בפליתי סי' ק"י בבית הספק דכל הנך רובא הם נגד חזקה [וכ"כ לתרץ קושי' הראשונים מסוגי' זו על הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא ולפי"ז מ"ש התוס' בשם רבינו חיים דמפרה ילפינן דרובא עדיף מחזקה ה"ה דמצינן למילף מכל הנך רובא דשמעתין] וידוע דחזקה לא הוי כרובא רק עם המיעוט הוי כפלגא ופלגא והיינו דוקא עם מיעוט המצוי כמ"ש התוס' במס' בכורות דף כ' והרא"ש בשמעתין א"כ מיעוט שאינו מצוי עם חזקה נהי דלא הוי כפלגא נגד הרוב מ"מ לא גרע ממיעוט המצוי ושפיר ילפינן דרוב מהני אפי' נגד מיעוט המצוי ודוק:
ב בדברי המהרש"א הנ"ל במ"ש דמיעוט דטריפות אינו מצוי רבים מקשים עליו הא טריפות הריאה הוא מיעוט המצוי כמ"ש רש"י בשמעתין דלכן צריך בדיקה וכ"כ הפוסקים. וראיתי להגאון בעל קצוה"ח בס' שב שמעתתא ש"ה פ"ט שכ' לתרץ כיון דבעגלים הרכים לא שכיח סירכות ע"כ לא אמרינן סמוך מיעוט דסירכות לחזקת טמא דהא איכא כנגדה חזקת היתר שהי' לה בשעה שנולדה עכ"ד. אמנם לפי מ"ש בנודע ביהודא חאה"ע סי' מ"ג לסתור דעת הריב"ש סי' שע"ט דרובא לא מהני נגד ב' חזקות וכ' הגאון הנ"ל דמפרה אדומה מוכח דרובא עדיף מב' חזקות דהא אית בה נמי ספק בשחיטה שמא במקום נקב קשחיט ובהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה עומדת עד שיוודע במה נשחטה וא"כ הרי כאן חזקת שאינן זבוחה וחזקת טמא ואפ"ה אזלינן בתר רוב כשרות עכ"ד ולפי"ז אין מקום לתירוץ הנ"ל דנהי דלגבי סירכא יש לה חזקת היתר הוי חדא במקום תרתי ואכתי תיקשי נסמוך מיעוט דסירכות לחדא מינייהו [ואף שראיתי בנו"ב שם בהג"ה שכ' די"ל דנגד חזקת שאינה זבוחה יש חזקת טהרה דבחייה בחזקת טהורה היתה עומדת ואם אתה אומר שלא נשחטה א"כ היא עכשיו טמאה משום נבילה אכן בחזקה זו יש לפקפק הרבה ויתבאר לקמן] ועוד יש להקשות לפי דברי הקצוה"ח הנ"ל מהא דמצרכינן בדיקה בריאה לכתחלה עכ"פ לכ"ע יותר מן שאר י"ח טריפות משום דהוי מיעוטא דשכיח כנ"ל והא כל היכי דאיכא חזקה בהדי רובא אפילו ר' מאיר לא חייש דהוי מיעוטא דמיעוטא כנ"ל וזה עדיף יותר מן מיעוט שאינו שכיח רק אחד מני אלף כיון שיש שני צדדים להיתר כמבואר מדברי המרדכי שהבאתי לעיל וא"כ לא הי' לנו לחוש בריאה עכ"פ יותר מן שאר טריפות שאין להם חזקת היתר ואין לומר דמיעוט דשכיח אינו נקרא מיעוטא דמיעוטא אפילו נגד רובא וחזקה דהא שם ביבמות מיירי במיעוט זכרים ואין לך מיעוט דשכיח יותר מן זה וכ"כ שם בפירש"י דף קי"ט ע"א בד"ה אימא סיפא עי"ש ואין לומר ג"כ דהא דמצרכינן בדיקה משום דמחזיקין מאיסור אבמ"ה לאיסור נבילה וא"כ הוי חזקה לאיסורא נגד חזקת היתר הנ"ל לפי"ז הביא קושי' הנ"ל דנסמוך מיעוט סירכות לחזקת טמא דחזקת היתר הנ"ל אזדא לה נגד חזקת אבמ"ה והן הדברים שכתבתי לעיל בשם תשו' נודע ביהודה הנ"ל: ג גם בעצם החזתה שחידש הגאון הנ"ל יש לעיין הרבה דהא דבענלי' הרכים לא שייך סרכות כתבו הפוסקים הטעם משום דהמאכלים גורמים הסרכות לכן כ"ז דייקי ולא אכלי לא שכיח בהם סרכות אם כן איך נעמיד אותה עתה כשגדלה ואוכלת המאכלים הגורמים סרכות על חזקתה הראשונה משעת יניקה ונלע"ד דאפילו הפוסקים דס"ל דחזקה העשויה להשתנות הוי חזקה מעליותא היינו דמוקמונן לה אחזקה דמעיקרא דעדיין לא נשתנית אע"ג שסופה להשתנות כמו בחזקת קטן בתוס' יבמות דף ס"א או אפילו לאחר שנשתנית י"ל דתלינן השינוי בזמן המאוחר יותר אבל בנדון זה איך נעמיד אותה אחר שנשתנית ונתחדש לה דבר הגורם סרכות אחזקתה שהיה לה בשעת יניקה ונהי דגם הגורם שנולד לה עתה אינו ודאי רק דהוי מיעוט המצוי מ"מ חזקה דמעיקרא לא מהני לה מידי דכבר יצאה מחזקתה ואישתנית וכן במ"ש בנו"ב אה"ע סי' מ"ג דנגד חזקת שאינה זבוחה יש חזקת טהרה כנ"ל יש לפקפק מהאי טעמא דהא דבחיי' בחזקת טהרה עומדת הוא משום דבחיי' לא שייך בה טומאה וטהרה ואיך נעמיד אותה עתה בחזקתה בשעה שיש להסתפק בה בטומאה ועל כרחך צ"ל כן דהא קי"ל להילכתא דכל ספק בשחיטה פסולה משום חזקת שאינה זבוחה ולא משגחינין בחזקת טהרה וראיתי למחבר אחד שהעיר עליו בזה ואם כי הדברים נכונים מצד הסברא א"י בע"א גמרא יש ללמוד דבר זה מהא דאיתא בקידושין דף ע"ט קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר ה"ה בוגרת לפנינו וכו' ושם ע"ב איתא אמר לך רב אנא דאמרי כר' יעקב וכו' אבל הכא מי נימא העמד הגוף על חזקתו וכ' התוס' ד"ה העמד הגוף וכו' ור"י פירש דרגילות הן לבא בבקר ואין שייך חזקה דנערות ע"כ וכתב הפנ"י דהא דרגילות הן לבא בבקר אינו רק מיעוט המצוי והכריח כן מדבור התוס' שאח"ז עי"ש הרי כיון דהגיעה לזמן שגורם לה השתנות לא מהני חזקה דמעיקרא אע"ג דלא הוי רק מיעוט המצוי וא"ל דשאני התם דהרי בוגרת לפניך דמבואר למעיין בסוגיא שם דהא דאמר רב ה"ה בוגרת לפניך היינו דנוקמה לה אחזקה דהשתא ולא ניחוש כלל לקידושי אביה אבל גם לולא חזקה דהשתא לא מוקמינן לה אחזקת נערות וחוששין לקידושי שניהם עיין בהה"מ פ"ג מהלכות אישות ובשעה"מ שם [ונ"מ גם בקדשה ביומא דמישלם שית אם בדקה זמן רב אחר הקידושין עיין בהפלאה שם ודוק]:
ד ועפי"ז יש ליישב קושית המהרש"א ביבמות פ' אלמנה לכה"ג דף ס"ט ע"ב דאיתא בגמרא שם כיון דעיברה לא תאכל ניחוש שמא עיברה והקשה המהרש"א דילמא מש"ה לא חיישינן דמעמידין אותה על החזקה שלא היתה מעורבת עי"ש אמנם לפי מה שנתבאר אתי שפיר דאיך נעמיד אותה עתה אחר שבא עליה ישראל על חזקת שאינה מעוברת שהיה לה קודם הבעילה הבעילה גורם לה השתנות וכבר יצאה מחזקתה והנה בשום לב בקושיות הש"ס שם וניחוש שמא עיברה דמשמע חששא בעלמא יותר הו"ל למיפרך מהא דקי"ל רוב נשים מתעברות ויולדות וגם מה דמשני שם ביוחסין חששו בתרומה לא חששו ואי הוי קאתי עלה משום רוב ודאי דגם בתרומה חוששין ע"כ צל כיון דמיירי התם בחדא ביאה כמו שפירש"י שם ובחדא ביאה לא הוי רק מיעוט המצוי דאי הוי כפלגא ג"כ לא הוה משני בתרומה לא חששו ומזה ראיה לדברי הנ"ל דאע"ג דהבעילה הגורמת השתנות לא הוי רק מיעוט המצוי מ"מ לא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא ביון דכבר יצאה מחזקתה ואישתני כן נלענ"ד נכון אך עדיין צ"ע באיזה מקומות שמראים לכאורה סתירה לזה ואין הזמן מסכים כעת לעיין אך מה דנראה לכאורה מדברי התוס' לקמן בשמעתין ד"ה ר' מאיר דחייש וכו' דאמרינן חזקה בכה"ג יתבאר לקמן באות ט"ו:
ה ובעיקר הקושיא שמקשים על המהרש"א דמיעוטא דסרכות הוא שכיח י"ל דדעתו כמ"ש בחידושי רשב"א בשם רבו לעיל דךף ט' דאע"ג דסרכות מצויות מ"מ יש סרכות שהם ריר בעלמא וסרכות שע"י נקבים הם מיעוט שאינו מצוי אלא דמ"מ צריך בדיקה משום דקרוב לבא לידי מכשול דפעמים שימצא האחד סירכה ויחזור על על כל לוקחי בשר לשבור כליהם ולהריק מאכלו לפני כלבו וחפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור לאחר שנודע וכו' ועוד טעם אחר בדבר מפני שהיא א קרוב ומזונון לראותו שאם יש בו סירכה מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה וחינו בודק נראה כמעלים עין מן האיסור עכ"ל ולזה נוטין דברי רש"י בשמעתין שכי ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן אע"ג דדעת רש"י לקמן דף מ"ו דסירכה באה מחמת נקב מ"מ ודאי מודה דיש סרכות שהם ריר בעלמא ואותן שמחמת נקבים הם מיעוט שאינו מצוי אלא דאעפ"כ צריך בדיקה משום דשכיח ריעותא ומטעם שכ' הרשב"א כנ"ל:
ו והנה בזה דמפרש רבינו חיים דמפרה ילפינן דרובא עדיף מחזקה יש לעיין לפי מ"ש הגאון בקצוה"ח בקונטרס התפיסות כלל ו' ובש"ש ש"ד פ"ח להקשות אהא דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא אפי ברובא דליתא קמן כדאיתא בסנהדרין דף ס"ט וכמ"ש שם התוס' דף ג' וכן בסוגיין במכה אביו וברוצח ועדים זוממין מאי שנא מממון דלא אזלינן בתר רובא משום חזקת ממון וה"נ בד"נ הוא מוחזק בגופי' ובחייו ואם גופי' נידון ליהרג ע"י רוב ממונו לא כ"ש ותירץ דהיכי דהוקבע הרוב והוחזק קודם מעשה כגון במכה אביו ורוצח אזלינן בתרי' אע"ג שיש אח"כ נפקותא לד"נ או לד"מ אבל רובא דלרדיא דריש פ' המוכר פירות לא הוחזק מקודם ואינו בא אלא בשעת מעשה ותמך יתידותיו במ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין לענין מנקות וז"ל דא"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כיצד אמר לו ע"א חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א ע"כ וה"נ יש לחלק בין בא הרוב והוחזק קודם מעשה ובין בא בשעת מעשה עכת"ד ולפי"ז איך ילפינן מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקה מכל מקום הא גבי פרה כבר הוחזק הרוב שתי שנים מקודם שהחזקנו אותה בכלל רוב בהמות כשרות לכן מהני אח"כ אפילו נגד חזקה אבל ברוב שאינו בא אלא בשעת מעשה כגון גבי תינוק הנמצא בצד העיסה בנדה דף י"ח דאזלינן בתר רוב תינוקות מטפחין באשפה אע"ג דאיכא חזקת טהרה לעיסה מנין לנו דבכה"ג רובא עדיף. ע"כ נלענ"ד הקלושה דאין לדמות רוב שהוחזק להא דכ' הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל דשם מיירי שלא הכחישו אותו שום אדם אפילו הבע"ד כמבואר מדבריו בפ"ג מהל' שגגות ע"ש ע"כ שפיר אמרינן כיון שכבר האמינו אותו לענין איסור והוחזק מהני אח"כ גם לענין מלקות אבל אם בא אח"כ ע"א והכחישו שוב לא יהיה נאמן דע"ח בהכחשה לאו כלום הוא וכמ"ש הנימוק"י בריש פרק האשה רבה בשם הריטב"א דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים רק בדבר שבערוה דבעינן שנים והאמינו לזה שאומר מת או לעד סוטה כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד לא האמינוהו אלא כחד וכי אתי אחרינא ומכחיש ליה הוי הכחשה חד לגבי חד וכ"פ הרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין והב"ח ביו"ד ס"י וזה דלא כדעת מוהרי"ק סי' ל"ג עיין בש"ע יו"ד סי' א' ולענ"ד דדעת הרמב"ם כדעת הריטב"א דהא בפ"א מהל' סוטה חילק בין בב"א לבאו בזא"ז דבזא"ז נאמן הראשון כשנים ובפ"ח מהל' שגגות כ' ע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל מביא אשם תלוי ולא כתב דבבאו בזאח"ז חייב חטאת כמ"ש התוס' בריש ס' אמרו לו וכן י"ל נמי אם נולד אח"כ ענין אחד שיש חזקה היפך מדברי העד ג"כ אינו נאמן אעפ"י שהוחזק מקודם אלא דהרמב"ם שם לא מיירי מזה דלענין מלקות לא שייך חזקה ועוד דהרמב"ם ס"ל דע"א נאמן נגד חזקה כמו שנראה מדבריו בפ"ט מהל' נזירות וכ"כ הש"ך סי' קכ"ז לדעתו. וא"כ נחזי אנן ברוב אע"ג שהוחזק מכבר כיון שנולד אח"כ חזקה המנגדת ומיעוט עם חזקה הוי כפלגא ופלגא נגד הרוב אין לך הכחשה גדולה מזה לא מהני מה שהוחזק מקודם: ז ועוד נלענ"ד לחלק העניינים מטעם אחר דהנה הפני יהושיע בקידושין דף ס"ג הקשה על הרמב"ם בהל' סנהד' הנ"ל מהא דאיתא שם דאב שאמר בתי מקודשת אינו נחמן לסקול על ידו וכן פסק הרמב"ם בפ"א הל' א"ב והרי דאע"ג דהאב נאמן לאיסור וכבר הוחזק האיסור ע"י האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה דבחזקת פנויה היתה עומדת ואפ"ה אינו נאמן לסקול ע"י עכ"ד והנה יותר היה לו להקשות ממה שכתב הרמב"ם שם בפ"א הל' א"ב הלכה כ"ב וז"ל המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א שנטמאת אם בעלה כהן ובא עליה אח"כ לוקה משום זונה אעפ"י שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה זונה ע"כ [והן הן הדברים שכתב בפט"ז מהל' סנהדרין הנ"ל ובפ"ט מהל' נזירות ובפ"ג מהל' שגגות] ותיכף אח"ז הלכה כ"ג כ' האב שאמר קדשתי את בתי ועפ"י שהוא נאמן אם זינתה חינה נסקלת ע"פ ע"כ לכן עלה בדעתי לתרץ דהנה הרמב"ם מסיים שם וכן אשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם שני עדים או שתוחזק ע"כ וביאור דבריו ע"פ מ"ש לעיל הלכה כ' וכ"א מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו ע"פ החזקה וכו' איש ואשה שבאו ממה"י הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עלי' אבל תוך שלשים יום אין הורגין ע"כ א"כ כ"ש גבי אב שאמר קדשתי את בתי אם הוחזק שלשים יום דהורגין ע"פ [דהא שם בסוגיא ס"ל לר' אסי דאב נאמן לסקול ואמר מודינא באומרת נתקדשתי דאין סוקלין עי"ש] ולפי"ז מ"ש אייה נסקלת על פיו מיירי בלא הוחזק שלשים יום א"כ י"ל דהא דכתב בע"א שכבר הוחזקה זונה מיירי בהוחזקה שלשים יום דלזה קרי כאן הרמב"ם בפרק זה הוחזק וכן מ"ש בפט"ז מהל' סנהדרין וז"ל אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק ויותר מזה מבואר בפ"ט מהל' נזירות וז"ל נהג נזירות ע"פ ע"א ושתה יין וכו' והתרו בו ב' עדים לוקה היינו שנהג נזירות שלשים יום [ומיירי שהעד אמר שקיבל נזירות טפי מן ל' יום או משום דתגלחת מעכבת כמ"ש הרמב"ם בפ"ד שם הלכה י"ב] נמצא לפי"ז דאב וע"א דין אחד להם וסרה תמיהת הפנ"י. שוב פקחתי עיני וראיתי להגאון בעל קצוה"ח בש"ש ש"ו פי"א וי"ב שהעלה כן לתרץ דברי הרמב"ם ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי וע"ש שהביא ראיה לזה מהמשנה למלך פ' כ' מהל' א"ב וכיון דהרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין הנ"ל לאו מטעם נאמנותו של עד קאתי עלה רק כיון שהוחזק ל' יום וסוקלין ושורפין על החזקות עפ"י הדברים האלה אנכי כורת בין העדאת ע"א לרוב דהיינו דברוב לא מהני אע"ג שהוחזק מקודם והוא בשים לב האי חזקה דשלשים יום מה טיבה והנה הה"מ שם בפ"א מהל' א"ב הראה מקום לב"ב דף קס"ז לענין החזקת שם אם הוחזק ל' יום בעיר אמנם הגאון בנודע ביהודא חלק אה"ע סי' נ"ד העלה מקורו מן ירושלמי קידושין ובודאי דלא מסתבר לומר דתלוי בזמן לחוד דלא מצינו בהעדאת עד לגבי אחרים דהשתא לא מהימן ואחר זמן יהיה נאמן אלא נראה דטעמא הוא כמ"ש האחרונים דהא דסוקלין על החזקות משום דיש ראיה מן מעשיה המוכיחים על אמיתת הדבר וחזקה זו אתיא מכח רוב דרוב אין עושין כן אלא א"כ הוא אמת [עיין בשושנת העמקים כלל י"ב וכן מורין דברי הרשב"א בתשובה סי' כ"ז] אלא דבמעשה רבה כמו הוחזקה נדה בשכינות שלבשה בגדי נדתה לא בעינן ל' יום. אמנם עכ"פ גם בשלשים יום בעינן קצת מעשים המוכיחים ומבררים אמיתת הדבר וראיתי במהרי"ק סי' פ"ז שכתב דלמלקות לא בעינן מעשה וראיה ולמיתה בעי' ובבית שמואל סי' י"ט הביאו וכ' דמהרמב"ם לא משמע כן ובס' בית מאיר שם הוסיף עוד דמבואר בהדיא ברמב"ם להיפך מדסיים או שתוחזק וכוונתם דהרמב"ם ס"ל דגם למיתה לא בעינן ראיה אך לא זכיתי להבין דבריהם דהא מהרי"ק כתב דהא דנוהגין כאיש ואשתו מיקרי ראיה המורה אמיתת הדבר וכן הוא כוונת הרמב"ם במ"ש או שתוחזק כמ"ש שם בהלכה כ"א אם הוחזקה בעיר שלשים יום שהיא אשתו ר"ל שהוחזק כן מצד מנהגם [ובזה י"ל סמך לשלשים ע"פ הא דאיתא ביבמות דף קי"א טפי מל' יום לא מוקי אינש אנפשיה וכיון דמתייחדים אמרינן כן וחזקה דאין אדם עושה בב"ז] ואדרבה איפכא אני תמה במ"ש מוהרי"ק דלמלקות לח בעינן ראיה ודייק מלשון הש"ס דפלגינהו למלקות ומיתה בתרי בבא והא אמרינן מלקין כו' כגון הא דאמרי' הוחזקה נדה בשכינותי' בעל' לוקה עלי' משום נדה ופירש"י שלבש בגדי נדתה והרי אין לך מעשה גדול מזה לכן נלענ"ד דמוהרי"ק לא קאמר רק דלגבי עצמו מהני חזקה בלא ראיה כמו גבי החזקת שם בעיר בב"ב דף קס"ז ובח"מ סי' מ"ט אבל לגבי אחרים לא מהני חזקה בלא ראיה [ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרמ"א בתשוב' סי' ב' דהא דהוחזקה נדה בעלה לוקה ואמאי לא קאמר דגם היא לוקה ולפי מ"ש י"ל דאדרבה היא לוקה אפילו בלא לבשה בהדי נדתה דלגבי עצמה לא בענן ראיה ומעשה לכך קאמר אם הוחזקה נדה בעלה לוקה ר"ל דביש ראיה ומעשה אפילו בעלה לוקה. שוב ראיתי בתב"ש בקידושין דף פ' שתי' כן אלא שהוא כתב דלגבי עצמה סגי באמירה בעלמא ובאמת כן הוא דעת הב"ח באה"ע סי' י"ט אכן כבר השיגו עליו שם הב"ש והט"ז דגם לעצמו בעינן שלשים יום ומה שהביא התב"ש ראיה מהרמב"ם פ"כ מהל' א"ב כבר כתב המל"מ שם דהרמב"ם מיירי שם בהוחזק ל' יום עי"ש אבל לפי מ"ש י"ל דלגבי עצמה בעינן ג"כ ל' יום עכ"פ אלא דלא בעינן מעשה] וכיון שנתברר דבע"א ג"כ אין לוקין על פיו אא"כ הוחזק ל' יום בחזקה וראיה לאמת הדבר א"כ ברוב הא דאזלינן בתריה אינו רק מטעם אומד הדעת ואדם אין בארץ אשר יודע הדבר על אמיתתו שהוא כן וכל המעשים אשר נעשו להחזיק אינם רק מטעם שאנו סומכין על הרוב וגם אם אלף שנים יוחזק לא יצוייר איזה מעשה שיהיה הוראה על אמיתת הדבר שהיא כן בבירור ולעולם חין כאן אלא רוב ולכן כשיולד אח"כ דבר שהרוב לא מהני נגדו לא יועיל אע"פ שהוחזק שמעה בינה זאת [איברא שצ"ע בע"א אומר שהוא חלב וכן בע"א אומר שנטמאת איזה מעשים יורו על אמיתת הדבר וצ"ע כעת] ודע דאע"ג דברירנא לפי ענ"ד הקלושה דברוב לא מהני מה שהוחזק מקודם אמנם מודינא אם בשעה שאנו דנין נגד חזקה או באיזה ענין שלא מהני רוב אך אנו צריכין לילך אחר הרוב באותה שעה לענין אחר באותו דבר עצמו שוב הולכין אחריו לכל דבר כמו שהוכיח הגאון בהפלאה סוף פ"ק דכתובות [ועיין בישועות יעקב אה"ע סי' ק"ע] אך בפרה אדומה עתה אין שום נ"מ ברוב רק נגד חזקת טומאה וטהרה:
ח ולענין קושית הקצוה"ח הנ"ל אמאי הולכין בד"נ אחר הרוב הא מסייע ליה חזקת גופי' הנה זה באמת עצם קושית התוס' בריש המניח ובסנהדרין דף ג' ע"ב ותירצו שם בסנהדרין וז"ל דרובא לרדיא לא חשיב כהנך רובא הילכך לא סמכינן אהאי רובא בד"מ ע"כ. ובש"ש ש"ד פ"ו פי' כוונתם ע"פ מ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דקידושין גבי סבלונות אע"ג דרובא מסבלי והדר מקדשי מ"מ חיישינן למיעוטא דמקדשי משום דאינו רוב מצד הסברא והטבע כ"א מצד המנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המיעוט וכן נמי רובא דלרדיא תליא בדעת וברצון בני אדם ופעמים שאדם רוצה לקנות לשחיטה לכן לא מהני בממון אבל שאר רובא דהם בחיוב ובטבע גם בממון מהני וה"ה בד"נ עכת"ד והנה שם בהמוכר פירות קאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא ה"מ באיסורא אבל בד"מ לא ולפי פירוש דרובא דזבני לרדיא הוא גרוע מצד עצמו משום דתלוי במנהג גם באיסורא לא מהני רוב כזה כמו שלא מהני רובא דמסבלי וכו' לענין קידושין לסברת הרמב"ן ובש"ש הרגיש בזה ונלחץ אל קיר חומר א"א אכן ברשב"א ור"ן וריטב"א כתבו ג"כ סברת הרמב"ן הנ"ל ולא הזכירו חומר א"א לכן נלענ"ד דברובא דלרדיא לא שייך סברא זו דהראשונים הנ"ל לא כתבו כן רק ברובא דמסבלי וכו' דתליא ברצון איש ואיש בלי שום מכריח אבל בקניית שורים מי שצריך לרדיא הוא מוכרח לקנות לרדיא לחרוש חרישו וכיון דרובא זבני לרדיא הוא מפאת צורכם לכך הוי כמו רוב המחויב בטבע ועוד בס' ש"ש שם פ"ז סתר בעצמו פירושו הנ"ל. ע"כ נ"ל לפרש דבריהם בפשיטות עפ"י מ"ש הפוסקים דהא דלא אזלינן בד"מ אחר הרוב הוא משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון והנה התוס' בבכורות דף כ' כתבו דהיכי דהרוב הוא רוב גמור דהיינו שהמיעוט אינו מצוי לא אמרינן כמוך וכו' וע"כ התוס' בתירוצם הנ"ל דרובא דלרדיא לא חשיב ר"ל שאינו רוב גמור שהמיעוט דזבני לשחיטה הוא מצוי ע"כ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת ממון ולא מהני הרוב וזה החילוק שבין איסורא לממונא דבסתם איסור לית חזקה אבל ברוב גמור דהיינו שהמיעוט אינו מצוי הולכין אחריו בממון וכן בד"נ וכל הני רובא דחשיב התם התוס' הם רוב גמור [ולפי"ז רובא דאיילונית הוא רוב גמור דהתוס' מייתי התם מסנהדרין דף ס"ט עי"ש ומזה ראיה לדברי המרדכי שהבאתי לעיל באות א' ודוק] אלא דבריש המניח הקשו מהא דהולכין אחר רוב דיינים בי ב מזכין וי"א מחייבין דלא הוי רוב גמור ע"כ הוצרכו לתרץ שם מטעם אחר ואתי שפיר. והנה הב"ח בח"מ סי' רל"ב כ' לפרש דברי התוס' דרובא דלרדיא לא לא חשיב משום דנגד אדם אחד שקונה מאה שורים לרדיא יש מאה בני אדם שקונים עשיה שורים לשחיטה ובקצוה"ח בקונטרס התפיסות השיגו ולפי מ"ש א"צ לכ"ז כן נ"ל נכון:
ט בתוס' ד"ה אתיא מפרה אדומה וכו' וא"ת כיון דפרה הוא בת שתי שנים א"כ דילמא משום דמוקמונין אחזקה דטריפה אינה חיה ע"כ הנה ראיתי בפמ"ג סי' ל"ג שנסתפק בקרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום ולחד פירושא אמרינן דסתימה מעליותא הוא רק דאין טריפה חוזר לכשירה לפי"ז י"ל דיכולה לחיות י"ב חודש ויותר ואפ"ה הוא טריפה משום דאינה יכולה לחזור להכשירה דטריפות אינו תלוי בחיות כמ"ש הרשב"א בודאי טריפה עכת"ד. ויש להקשות לפי"ז מה מקשה התוס' כאן ומה ראיה הוא שנולדה בכשרות מדחי' שתי שנים דילמא נולדה טריפה ועלה בה קרום שיכולה לחיות ע"כ צ"ל דגם בכה"ג אינה יכולה לחיות ונפשט מזה הספק הנ"ל אמנם גם בלא"ה נ"ל ברור דהא דאמרו אין טריפה חוזר לכשירה לאו גזיה"כ הוא כיון שנקראת פעם אחד בשם טריפות רק משום דאינה חיה עוד וכן מבואר מדברי הר"ן ריש פ' בהמה המקשה וז"ל כתב הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טריפות שאם נחתכה הבהמה שהיא מתה ואלו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חיה שכל שנחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לה תקנה לחתכה למעלה ממנו ואעפ"י שאלו היתה נחתכת שם מתחלה היתה חיה וכו' ומוכיחי' מהאי קרא דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר ע"כ והטעם נראה לי דמשום אותו הכאב שהרגישה באותה שעה שנטרפה עי"ז אינה יכולה לחיות וכן מדוייק מלשון הר"ן בפרק הנ"ל וז"ל וא"ת א"כ נחתכו רגליה במקום צוה"ג יחתוך מלמעלה מצוה"ג ותכשר לאו קושיא הוא דנהי אם נחתכו מתחלה מלמעלה כשירה כל שנחתכו במקום צוה"ג מחמת שהח"תך מכ"איב לה באותו מקום היא נטרפת בכך ושוב אין לה היתר ודכוותי' בטחול וכליות שאעפ"י וכו' שהנקב בטחול והלקות בכוליא מכאיב הבהמה יותר מנטילתן עד שהיא נטרפת בהן ושוב אין לה תקנה עכ"ל הרי דמשום הרגשת הכאב דאותה שעה שנטרפה אין לה תקנה דאינה חיה עוד וכן מבואר מפירש"י דף מ"ג דמתחלה כתב בקרום שעלה מחמת מכה וכו' דאינה מתקיימת ואח"כ כתב כיון דפסול אינו חוזר להכשירו וכתבו האחרונים דלשון שאינה מתקיימת שכתב מתחלה קאי על הבהמה דאינה מתקיימת עוד [עיין בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ה] ולפי"ז צ"ל דאע"ג דטריפות אינו תלוי בחיות כמ"ש הרשב"א בודאי טריפה היינו דוקא כשהטריפות עדיין בה אבל בכגון זה בקרום שעלה מחמת מכה למ"ד דסתימה מעליותא היא או בבהמה שנחתכה בצוה"ג ואח"כ חתכה למעלה או בניקב ולקתה הכוליא ואח"כ ניטלה אלו היתה יכולה לחיות היתה חוזרת להכשירה כיון שהטריפות הלך לו רק משום דאינה יכולה לחיות עוד לכך אין לה תקנה כמו שנתבאר מכל הלין ראיות:
והנה לכאורה היה נראה לומר דגם זה הוא דוקא למ"ד טריפה אינה חיה וקימ"ל כן אבל למ"ד טריפה חיה י"ל דטריפה חוזר להכשירה כיון שגוף הטריפות הלך לו והרגשת הכאב של אותה שעה שנטרפה לא שייך למ"ד טריפה חיה ובזה י"ל מה שיש להקשות לפי מ"ש הרשב"א בחי' פ' אלו טריפות דנ"מ במה דגילתה התורה דטריפה אינה חיה לספק טריפות אם תחיה י"ב חודש וקשה לפי מ"ש הרש"ל ביש"ש בדעת הרשב"א דרוב טריפות אינם חיות אבל מיעוט חיות א"כ אמאי לא ילפינן בסוגיין מזה דאזלינן בתר רובא דאל"כ למאי נ"מ גילתה לנו התורה דטריפה אינה חיה דאי לספיקא כנ"ל הא מיעוט חיות וע"כ דנסמוך ארובא ולפי מ"ש י"ל דנ"מ לענין אין טריפה חוזר לכשירה ודוק. לכן לפי מ"ש התוס' בע"ז דף ו' דגם למ"ד טריפה חיה מ"מ מתנוונית והולכת וסוף שמתה מחולי זה א"כ האי דינא דאין טריפה חוזר לכשירה הוא אליבא דכ"ע וקושיא הנ"ל י"ל עפ"י מ"ש בפליתי סי' נ"ז דהא דכ' הרש"ל דמיעוט טריפות חיות הוא אליבא דאמת דקי"ל אזלינן בתר רובא עי"ש:
דף סג:
בתוס' ד"ה כגון שהיו אביו ואמו חבושים וכו' ועוד הוי מצי למידק ודילמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדיקת ע"כ הנה הגאון בפני יהושיע במסכת גיטין דף י"ז כתב דחזקת צדיקת אתיא מכח רובא דרוב בנות ישראל אינן מזנות עי"ש ולענ"ד נראה דאפילו אי נימא דכוונת התוס' בחזקת צדיקת הוא משום דהוחזקה לנו בצדיקת היא ג"כ מכח רוב כמו שהבאתי לעיל בשם האחרונים דהא דסוקלין על החזקות כגון בבנה כרוך אחרי' הוא מכח רוב ולפי"ז צ"ל דכוונת התוס' דעכ"פ יש כאן תרי רובא ואפילו ר' מאיר מודה בכה"ג דלא חיישי' למיעוטא דמיעוטא כמו בגבינות דבית אונייקי בע"ז דף ל"ד ואין ללמוד מזה דאזלינן בתר רוב אחד אמנם לפי מ"ש לעיל באות א' דהכא בלא"ה מיעוטא דמיעוטא הוא כיון שהיו חבושין בבית אסורין וכל הנך רובא דשמעתין הכי הוא חלא משום שיש חזקה בהדי המיעוט הוי כמו מיעוט המצוי כמ"ש לעיל וה"נ גבי מכה אביו יש חזקה חזקת גופיה וחיותי' כמ"ש לעיל בשם הקצוה"ח ע"כ הוי כמו מיעוט המצוי ומתורץ קושיות התוס' ודע דאפילו אי נימא דכוונת התוס' הוא דחזקת צדיקת הוא חזקה גמורה וקושייתם הוא דילמא לאו משום רוב הוא אלא משום חזקה ג"כ יש לתרץ עם מ"ש בעל קצוה"ח דבד"נ יש חזקה דגופי' כנ"ל וסלק חזקה להדי חזקה ומוכח שפיר דאזלינן בתר רובא וקושיות התוס' וקושיית בעל קצוה"ח הנ"ל [שהקשה דלא ניזול בד"נ בתר רובא כמו בד"מ כנ"ל] מתורצת חדא בירך חברתה ובזה י"ל מה שהקשו על הרמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה שכ' שם דממכה אביו ואמו ילפינן דאזלינן בתר חזקה והוא ע"פ הירושלמי והא בש"ס דילן בשמעתין איתא דהוא מטעם רובא ולפי מ"ש א"ש דמוכח ג"כ דאזלינן בתר חזקה דאל"כ לא הוי אזלינן בתר רובא משום חזקת גופי' כמו בממון אלא משום דמסלקינן האי חזקה נגד חזקת צדיקת שהוחזקה לנו בכך ומוכח דהורגין על החזקות וא"ל דילמא לעולם לא אזלינן בתר חזקה וא"כ לא משגחינן נמי אחזקת גופי' וסמכינן ארובא הא ליתא דחזקת גופי' הוא כמו חזקת ממון דודאי אזני' בתרי' וא"צ לזה לימוד כלל דאין מוציאין ממנו בלא ראיה כיון שהוא מוחזק בחיותי' כדאית' בב"ק דף מ"ו לגבי ממון מנין להמוציא מחבירו עליו הראי' וכו' מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא וא"כ הא דסמכינן ארובא ע"כ משום דמוקמינין לה נגד חזקת צדיקת ותרתי שמעית מינה ודוק:
יא ועפי"ז יש ליישב מה שמקשים בשם הגאון מו"ה צבי ז"ל מהלברשטאט לפי מ"ש התוס' לקמן בשם ר"ת דהיכי דממ"נ הוא נהרג לענין איזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא א"כ תיקשי משריפת בת כהן דילמא לאו אביה הוא א"כ אינה בת כהן ומיתתה בחנק וא"ל רוב בעילות הא לענין איזה מיתה לא אזלינן בתר רובא ולפי מ"ש י"ל דר"ת לא קאמר כ"א ברובא לחודא כמו נסקלין בנשרפין דמיירי מיני' אבל בבת כהן אדרבה כיון דממ"נ נהרגת יש חזקת צדיקת בהדי הרוב וחזקת גופה אין עומד כנגדה כיון דממ"נ נהרגת וחזקה בהדי רובא י"ל דהוי כמו ודאי דהא אפי' ר' מאיר לא חייש למיעוט כה"ג ומהני אפילו לענין איזה מיתה ודוק:
ובזה י"ל ג"כ מה ששמעתי להקשות אהא דאיתא בת"כ פ' אמור ומובא בפוסקים לה יטמא על הודאי ולא על הספק ובשיטה מקובצת ב"מ בשם הרא"ש גבי קפץ אחד מן המנויין וכו' דעשירי ודאי אמר רחמנא לא אזלינן בתר רובא דאע"ג דהתורה אמרה דהיכי דמסופק לנו ניזול בתר רובא מ"מ אינו ודאי אלא דהאי ספיקא רחמנא שריא ע"ש ולפי"ז היכי משכחת לה דכהן יטמא לבתו או לאחותו דילמא לאו אביה הוא ואינה אחותו ורוב בעילות לא מהני כיון דהתורה הקפידה דוקא על הודאי ולפי מ"ש א"ש דרובא עם חזקת צדיקת הוי כמו ודאי ובלא"ה כ' הגאון בפני יהושיע בפ' הכותב דאע"ג דהיכי דהרוב מכחיש החזקה הרוב עדיף מ"מ חזקה שאין רוב כנגדה הוא עדיפא מרוב והוי ודאי ועיין בנו"ב אה"ע סי' ס"ט:
ועוד י"ל קושיא זו האחרונה עם מ"ש הגאון בהפלאה בפ"ק דכתובות דהיכי דמחזקינין להרוב בנידון זה לענין שאר דברים מחזיקינין ליה אפילו למילתא דלא מהני רוב ומכ"ש בנידון זה דהא דמחזקינין ליה בכהן הוא משום רוב נמצא הא דאתה אוסר לו לטמא לאחותו הוא משום דסמכית ארוב זה דרוב בעילות וכו' וחיישית נמי דלאו אחותו היא משום דלא סמכית ארוב זה שני הפכים בנושא אחד ובדבור אחד כזה לא מצינו ולק"מ:
יב ודברי הרא"ש הנ"ל דאתי לידן נימא בה מילתא והנה עם שראיתי לגדולי המחברים תפסו זה לכלל מונח וליסוד מוסד דרובא לא הוי אלא ספיקא דשריא רחמנא ומשתמשים בסברא זו בכמה דוכתא מ"מ לא אמנע לכתוב מה שחנני ד' להבין דברי הרא"ש ז"ל ולפי מה שאבאר לאו כללא הוא והענין הוא כך דהאי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק מוקמונין בש"ס שם אקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר דכולן פטורין אפילו הן אלף והנה לכאורה לפי לישנא דקרא עשירי יהיה קודש יותר מסתבר למוקמי ליה דאם בהמה אחת שכבר נקבעה בשם ממשר נתערבה עם אחרת דמותרי' כ"א מהם משום דעשירי ודאי וכו' ולא עשירי ספק ואנן איפכא תנינן בפ"ט ממסכת בכורות דף נ"ח מן המעושרין לתוכן כלן ירעו עד שיסתאבו ועכצ"ל דיותר מסתבר ליה להש"ס למוקמי המיעוט אתחלת חיוב אבל לאחר שנקבע עליו שם מעשר דינו כמו בכל התורה דספיקו אסור ומקשינן בש"ס דליעשר ממ"נ אי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא ליפטר במנין הראוי ומשני עשירי ודאי וכו' ובאמת לא מצינו בשום מקום להתיר ספק כזה שיכול לצאת מן הספק דהרי אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא כתבו המוהרי"ט והפרי חדש דהיכי דיכול לברב הוי כמו ודאי ואסור [ותירצו בזה הא דהקשו על הרמב"ם ז"ל משמעתין דילפינן דאזלינן בתר רובא מספק טריפות] והרי כאן בודאי נתחייבו במעשר ויכול לעשר ממ"נ אינו נכנס כלל בגדר הספק ואע"ג דכל עשרה הם בספק מ"מ כשהן הרבה הבהמות האלו שקפץ אחד מן המנוין הם חייבין בודאי כמו בתחלה דבמה נפטרו דהרי יכול לעשר ממ"נ וגם אינו מפסיד בזה כלל דהא גם אותו שקפץ לא נתעשר עדיין וגם כי יכול לאכול בעצמו בקדושת מעשר ואפ"ה פטרו הכתוב [עיין בנודע ביהודא מהדורא תנינא שהרגיש בזה בחיו"ד סי' קצ"ז] הרי חזינן דדין זה דמעשר תליא בידיעה דהיינו שאינו נקרא ודאי רק ודאי הידוע בידיעה ברורה והכרה גמורה ולא מה שהוא ודאי מצד הסברא ולכן אף שהוא ודאי חייב מצד הסברא כיון שאינו יכול לקבוע שם מעשר בודאי הידוע לכן פטור ע"כ לא אזלינן בתר רובא דרוב הוא אינו ודאי הידוע רק ודאי מצד הסברא וכ"ז במעשר דגלי רחמנא אבל בעלמא אפילו יש מקרא מפורש דבעינן ודאי דוקא גם רוב שהוא ודאי מצד הסברא הוא ודאי וכ"ז מדוייק בדברי הרא"ש ז"ל וזה לשונו ועוד י"ל כיון דחזינן דאפילו היכי דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק [ר"ל דבעינן ודאי הידוע] ואפילו אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי [ר"ל שאינו ודאי הידוע] אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים וכו' [ר"ל משום דהוי ודאי מן הסברא אע"ג דלגבי ידיעה הוי ספק] אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי [ר"ל דאינו ודאי הידוע] וכל מעיין בצדק ישפוט מישרים כי ת"ל דעת קדושים מצאתי וכנים הדברים ודרך כלל אני אומר כי הרא"ש ז"ל לא חידש לנו בזה שום כלל חדש דהא דרוב הוא אינו ודאי הידוע הוא פשיטא דפשיטא ומה שהוא ודאי מצד הסברא דבר זה לא הכחיש לנו כלל רק שתירץ קושיות התוס' דניכבשינהו דניידי וכו' בטיב טעם וראוין הדברים למי שאמרן: ומעתה דעת לנבון נקל מ"ש הגאון בפליתי סי' ק"י לענין הך עובדא המובא בס' בית הילל בתערובות בהמות וצלע אחד נלקחה קודם שנודע הטריפו' וחציה השני נלקחה אחר שנודע הטריפות והרכיע להיתרא מכח סברת הרא"ש, הנ"ל עי"ש הנה דברי הרא"ש אינם מעלים ארוכה כלל לענין זה. אמנם אם יש מקום לומר כיון שהצלע הראשונה אין אנו מתירין אותה מחמת ודאי הידוע רק מן הסברא לא הוי כמו שבא אלי' והעיד עלי' ועי"ז אפשר לאסור השנית בזה לא אצא לאלוק על דברי הגאון ז"ל אך מדברי הרא"ש אין סיוע לזה וכ"ש אשר יסורו בזה מעל הרא"ש ז"ל תלונות כמה קושיות המרבים הבל את כולם ישא רוח כאבק פורח וכעלה נבל ומ"ש הגאון בש"ש ש"ב פט"ו לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם דס"ל ספיקא דאוריתא לקולא מקידושין דף ע"ד ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק ול"ל קרא וכו' ותירץ דבממזר אפילו איכא רוב פסולין ופירש אחד מ"מ מיקרי ספק כמ"ש הרא"ש הנ"ל והנה עם שביררתי דאין זה ענין לדברי הרא"ש מ"מ י"ל כן כיון דא"א לאוקמי המיעוט על הספק אמרינן דהתורה הקפידה על ודאי הידוע וא"ת א"כ הא דאיתא בת"כ לה יטמא לודאי ו לספק למאי דקימ"ל ספיקא מדאוריתא לחומרא ל"ל קרא [ועי'תוקמי המיעוט אף היכי דהוי רובא לקולא] הנה זה באמת קושית הנימוקי יוסף בהלכות קטנות וז"ל בד"ה על הודאי וכו' וצ"ע לר איצטריך אי למיעוטי ספק בן קיימא פשיטא ספיקא לחומרא ואימיעוטי בני תערובות כגון כהנת וישראלית וכו' ה"נ פשיטא דק איסורא לחומרא ע"כ: וראיתי בגליון שם בחידוש אנשי שם לתרץ וז"ל משום דאיכא מצוה לטמא לקרום וה"א דספיקא לחומרא ויטמא ע"כ ודבריהם תמוהים היאך היה ה"א חייבו משום ספק מצוה כיון דאיכא ספיקא דאיסורא ושמא לאו אחוו הוא ועובר על האיסור ואינו מקיים המצוה אמנם כד דייקינ אפשר לאשכוחי ספיקא דמצוה בלא ספיקא דאיסורא עפ"י מה דאית ביבמות דף ק' מתניתין מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשי וכו' ונשאת וילדה וא"י אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון וכו' היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אינו מטמא לה והם אינם מטמאין לו ע"כ ובש"ס שם מקשינן אלא הם אוננים טו הא לא משכחת לה אלא בגרושה אימא סיפא היא אינו מטמא להם וכו' אמאי בשלמא לשני לא ליטמי אלא לראשון ליטמא ממ"נ אי רי' הוא שפיר קמטמא לי' ואי בר בתרא הוא שפיר קמטמא ליי דהא חלל הוא ומשני משכחת לה בקידושי טעות ואליבא דר' ישמעאל ע"כ והקשה הט"ז באה"ע סימן ג' ס"ק ט' אמאי לא משני האי אינו מטמא להם פירושו דאינו מחויב לטמא להם דאעפ"י שצוה להתעסק בז' מתי מצוה כדאמרינן לה יטמא מצוה לטמא מ"מ ספק אינו מחויב כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' כ"ז במה שהשיב להר"י צרפתי בהא דאיתא בת"כ דכהן מטמא לאביו משום חזקה והקשה ר"י הנ"ל דלמה ליה חזקה הא ממ"נ מותר דאי לאו אביו הוא א' אינו כהן והשיב הרשב"א דלענין מצוה קאמר דאי לאו חזקה הוי ספיקא והי' פטור ומשום חזקה הוא דחייב ותירץ הט"ז דבאמת הוי מ לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי דלא יטמא מצד איסורא עכ"ד. ובזה ניחא מה שמקשים על הרמב"ם והפוסקים שהעתיקו הא אינו מטמא להם והא בש"ס מוקמינן לה דאיירי בקידושי טעות ואליבא דר' ישמעאל עי"ש ואנן לא קי"ל כן כמ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' אישות ובטוש"ע סי' ל"ח דבקידש על תנאי וכו' צריכה גט א"כ לא נשכחת להאי דינא מכח קושיות הש"ס דליטמא ממ"נ אך לפי דברי הט"ז י"ל דנ"מ דאינו מחויב מספק והגאון בישועת יעקב שה פלילות עם הט"ז בל ידעתי מה כי דברי הט"ז נכונים וברורים] לפוס מיהא דמצינו ספיקא דמצוה בלא ספיק' דאיסורא בגוונא הנ"ל דמותר לטמא ממ"נ וע"ז קאמר הת"כ לה יטמא [היינו הא דאמרינן לה טמא מצוה לטמא] על הודאי ולא על הספק והיינו בכה"ג דש"ס הנ'. מן הראשון דאיסורא ממ"נ דבספק פטור ממצוה הנ"ל וע"ז קאמר נמי בת"כ דלאביו חייב משום חזקה [דאתי' מכח רובא כמ"ש לעיל באות ז'] או משום רוב בעילות וכו' עכ"פ ממוצא הדברים אנו למדין דמ"ש הרא"ש דרוב אינו ודאי לא קאמר רק היכי דהתורה מיעטה בפירוש אף מה שהוא ודאי מצד הסברא כגון בעשירי ודאי כמו שנתבאר לעיל ובעינן דוקא ודאי הידוע בבירור גמור לכן גם רוב לא מהני אבל בשאר מקומות חשבינן רוב כודאי:
ואפילו את"ל דגם בשאר מקומות היכי דהקפידה תורה על ודאי ממעטינן רוב היינו דוקא אם אי אפשר לאוקמי המיעוט על ספק השקול כגון בממזר לדעת הרמב"ם כמ"ש בעל קצוה"ח כנ"ל אבל כל מקום שיש לאוקמי המיעוט על ספק אפילו אם יהיה מפורש בתורה לישנא דודאי מ"מ לא ממעטינן רוב וק"ו ב"ב של ק"ו היכי דהתורה גילתה בפירוש דרוב מהני ומיעטה הספק כמו בטומאת קרובים דכ' בת"כ דלאביי הוא מיותר דנלמד בק"ו מן לאמו אך דהיה ה"א דהיא ספק קמ"ל דניזול בתר רוב לענין חיוב המצוה כמו דאזלינן בכל מקום אחר הרוב והמיעוט קאי על הספק וגם יש טעם למאי איצטריך למיעוטי ספיקא כמו שנתבאר. א"כ אותו המקשה קושי' הנ"ל לא ידעתי למה הקשה כאן יותר מבכל התורה דאזלינן בתר רובא ויותר אין להאריך וזה מה שרציתי לבאר להגות סיגים מכסף ויצא לצירוף דברי הרא"ש ז"ל. יג וקושית הנימוקי יוסף הנ"ל דלמאי איצטריך למיעוטי ספיקא פשיטא דספיקא לחומרא יש לתרץ באופן אחר על פי דעת הפוסקים דאבילות דאורייתא ולפי מ"ש הרמב"ם בס' המצות מצוה ל"ז בהלכות אבילות פ"ב הטעם דהתירה התורה טומאת קרובים ר שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן ע"כ א"כ לפי"ז כיון דלענין אבילות הוי ספיקא דאורייתא לחומרא וחיי להתאבל עליהם כדאיתא הוא אונן עליהם והם אוננין עליו [והתו והרא"ש דס"ל אבילות יום ראשון מדרבנן נדחקו בזה עיין עליהם מ"ק ושאר דוכתי' א"כ היה ה"א דמותר לטמא ג"כ דטומאה תלי באבילות כנ"ל קמ"ל והבן גם הלום ראיתי בס' חתם סוער מהגג מוהרמ"ס ז"ל מפ"ב שנדפס מחד שמתרץ קושי' הנ"ל דנ"מ בזה דירה תורה הספק דהוי דינו כודאי ואם יהיה עוד ספק כגון ספק פ שגירש אשתו ספק גירושין דהוי ספק ספיקא אכן אחר שאסרה רה ספיקא דקרובים הוי כודאי גרושה עי"ש וזה נכון מאד ועוד לפלפל בזה בכמה דרכים ואכ"מ רק להראות כי שערי התירוצים לו ננעלו לתרץ קושית הנימוקי יוסף הנ"ל ושפיר קאי המיט על הספק השקול:
יד והנה בתחלת עיוני עלה ועתי דמ"ש הרא"ש דרוב אינו כודאי היינו דוקא בגוונא דמוי שם דנימא כל דפריש מרובא פריש והיינו ע"ד מ"ש בנו"ב מ"ת ישועת יעקב יו"ד לתרץ קושית התוס' אהא דבעינן בבהמה שמונה ים דוקא ולא אזלינן בתר רובא דרוב בהמות ולדות בני קיימא ילדן משום דלא אזלינן בתר רובא רק כשאנו דנין על דבר פרטי אמרינן דה מילתא הוא הוא מן הרוב אבל כשאנו דנין לעשות תקנה הכוללת צרין אנו לתקן גם עבור המיעוט דהא גם המיעוט הוא בעולם וא"כ מיעוט יבא לכלל איסור לכן לא אזלינן בתר הרוב עכת"ד ולפי"ז א דאמרינן כל דפריש מרובא פריש נהי דעל כל חד היא דבר פרט מ"מ הא גם המיעוט יכנס בכלל זה לכן אע"ג דמכל מקום סמכי למימר דכל חד פריש מרובא היינו משום דכל חדא בשעתיה הוא בר פרטי מ"מ כיון שסופינו להכניס גם המיעוט בזה איך נאמר דרו זה הוא כודאי כיון דתברא בצידו וע"כ צ"ל דאינו אלא ספיקא דרחנא שרי' אבל בעלמא כשאנו דנין על דבר פרטי שהוא מרובא דעלמו הוי כודאי מצד הסברא ובזה מתורץ מה שהקשה הגאון בש"ש אא דאמרינן בקידושין פרק עשרה יוחסין גבי ממזר בקהל הוא ודל הוא דלא יבא אבל בקהל ספק יבא איך משכחת קהל ודאי דילמא לאו אביו וכו' ועל כרחך משום רוב בעילות וכו' ורוב אינו כודאי לפי סברת הרא"ש ולפי מ"ש ניחא דבכה"ג גם הרא"ש מודה וזה נכון מאד אמנם לפי מה שביארתי לעיל א"צ לכל זה [והא דאיצטריך למיעוטי ספק קהל לדעת הרמב"ם דספיקא לקולא כבר נתבאר בדברי המחברים]: טו בתוס' ד"ה לר' מאיר דחייש למיעוטי וכו' דאי אמרינן אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה אדרבה העמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהי' חולין במעי אמו ע"כ ראיתי בשער המלך פ"ט מהלכות טומאת מת שהקשה לפי דברי התוס' דחזקת מעי אמו חשיבה חזקה א"כ האיך בעי למיפשט בסוגיין מרישי' של עולה דאזלינן בתר רוב דלמא התם היינו טעמא דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל בו כדקי"ל ביו"ד סי' י"ג ע"כ ונלענ"ד דבלא"ה דברי התוס' תמוהין מאד דאיך נעמיד על חזקת מעי אמו הא גם במעי אמו מספקינן ליה בבכור אלא שלא היה שייך בו דין בכור מגזרת הכתוב דבפטר רחם תלי' רחמנא וכל בכור ודאי נמי הכי הוא דיניה דאינו קדוש עד שיולד אבל עכשיו שנולד ואישתני דיניה שפיר יש להסתפק ביה בדין בכור על כן נראה לענ"ד ברור דהתוס' לא כתבו כאן חזקה זו אלא נגד חזקת בהמה שלא ילדה דחזקת בהמה שלא ילדה ג"כ מעומעמת הוא מטעם הנ"ל וחדא טכסיסא הוא דהא כל חילי' דחזקה זו הוא משום דידעינן דמשעה שנולדה עד שעה שראויה לילד לא ילדה וא"כ איך נעמיד אותה עתה בשעה שהיא ראוי' לילד ורוב בהמות מתעברות ויולדות אחזקה שהיה לה בשעה שאינה ראוי' וזה מבואר להדיא בתוס' בכורות דף כ' ד"ה ר' יהושיע וכו' וז"ל ועוד וכו' דהיכי דאיכא רובא וחזקה וכו' והכא איכא רובא דאין מטיפות וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה ונראה לתרץ דלהכי חיישינן למיעוט מטיפות משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר בו מתעברות עכ"ל והן הן הדברים שכתבתי וכל זה מדויק בדברי התוספת בסוגיין דכתבו וז"ל דאי אמרינן אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה אדרבה העמד ולד בחזקת מעי אמו ע"כ ר"ל אם תחשוב חזקת שלא ילדה לחזקה א"כ גם לעומת זה יש חזקה דמעי אמו. ואם תדחה חזקה דמעי אמו מטעם שנתבאר א"כ גם חזקה שלא ילדה אינה חזקה מטעם זה וכנ"ל הנה כי כן לפי האמת דעת התוס' דב' חזקות אלו אינם חזקות כלל וממילא לק"מ מה שהקשה בשעה"מ מחזקת מעי אמו לענין טריפות דהא גם במעי' מספקינן בטריפות רק שאין שייך במעי אמו דין טריפות מגזה"כ כל בבהמה תאכלו אבל עכשיו כשנולדה ואישתני דיניה יש להסתפק בטריפות ואין כאן חזקה כלל ואתי שפיר:
סליק מסכת חולין:
סוף הספר