תפארת מנחם על שס· רבי מנחם מענדיל שפרניק
ברכות · דף מז:
בגמרא מצוה הבא בעבירה מצוה דרבים שאני עיין בתו' והרא"ש וז"ל הר"ן במס' גיטין פ' השולח משמע דלאו עשה גמור הוא דאי עשה גמור היכי דחינין עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצין שלא אמרה התורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנות חנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו והוי כנותן דמי עצמו עכ"ל והמג"א סי צ' הקשה לדעת היש מתרצין אלו מה מקשה הש"ס כאן מהב"ב הוא הא כיון דהוי כמוכרו לו לא עבר כלל על עשה דלעולם ב"ת והגאון בעל שאגת אריה בס' טורי אבן במס' חגיגה כ' דהי"מ כתבו כן בשמעתא דגיטין דשם משני הש"ס מצוה שאני ולא פריך מהב"ב הוא ואישתמיט להו סוגיא דכאן ונלענ"ד דלא נשוי להיש מתרצין כטוען דאשתמיט להו סוגיא דהכא דלפי מה דאיתא הכא נסתרה סברתם. נ"ל לומר דהא דאמרו דטעם העשה דלעולם ב"ת הוא משום חנינה והיכי דעביד לצורך עצמו מותר כתבו כן לפי סוגיא דהתם דלא נצטרך לומר דעשה דונקדשתי בתוך בני ישראל לומר קדושה בעשרה דרבנן לידחי לעשה דיחיד דאורייתא כמ"ש הרא"ש כאן משום דמצוה דרבים עדיף דשם לא נזכר כלל לשון זה מצוה דרבים רק מצוה שאני ולכן כתבו דבמקום דעביד לצורך עצמו להשלימו לעשרה אין כאן משום חנינה ולא עבר על עשה לעולם ב"ת וכל זה ניחא שפיר לפי סוגיא דהתם דלא אסיק דתרי אצטריכו ליה אבל סוגיא דהכא מסקינן תרי איצטריכו ליה שיחרר חד ונפיק בחד וא"כ אותו עבד ששיחרר יש בו קצת חנינה דאלו לצורך עצמו מאן מפיס שישחרר זה ששיחרר הא יכול לשחרר השני וכיון שבחר בו ושיחררו ודאי חנינה הוא והוי כעין מתנת חנם וא"כ נהי דסברתם אמת דעשה דלעולם בהם תעבודו הוי משום חנינה מ"מ בכה"ג דיש שנים לפניו מיקרי חנינה ושפיר מקשה מצוה הבאה בעבירה הוא ולפי סוגיא דהכא צריכין לבא לסברת הרא"ש דעשה דרבים דרבנן דחי לעשה דיחיד דאורייתא כמו דמסיק הש"ס הכא מצוה דרבים שאני נמצא דדברי היש מתרצין הם לפי סוגיא דגיטין כמ"ש הגאון בס' ט"א כנ"ל אך לא כדבריו דמסוגיא דהכא נדחה סברתם הנ"ל ואישתמיט להו ולפי מ"ש שפיר ידעו מסוגיא דהכא וגם סברתם קיימת אלא דכאן לא שייך תירוצם הנ"ל לפי המסקנא דתרי אצטריכו להו ולכן מקשה שפיר הש"ס ודוק:
ועוד נלענ"ד לתרץ בא"א דהנה ידוע דאין עשה דוחה עשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כדאמרינן במסכת חולין דף קמ"א ועשה דלעולם ב"ת הוא עשה גמור להיש מתרצין הנ"ל וכן הרמב"ם בס' המצות מנה אותה במנין המצות וא"כ אי לא הוי משחרר היה מקיים מצות עשה דלעולם ב"ת ועכשיו ששיחררו קיים מצוה דונקדשתי בתוך ב"י ועכ"פ לא הרויח כלום דביטל מצוה וקיים מצוה וכיון דלא הרויח לא מיקרי לצורך עצמו רק משום חנינה ועבר על עשה דלעולם ב"ת ונהי דקיים מצוה דונקדשתי מ"מ כיון דאין דוחין עשה מקמי עשה הוי מהב"ב ואע"ג דבשו"ת נודע ביהוד' בסוף הס' כתב דבדחיית עשה לעשה בדיעבד לא הוי מצוה הב"ב משום דבדיעבד אמרינן להיפך מה אולמא דהאי עשה מהאי עשה מ"מ כיון דלכתחלה לא ניתנה לדחות בכה"ג פריך הש"ס איך עביד ר"א הכי לכתחלה ושפיר קרי מצוה הב"ב לכתחלה ומשני מצוה דרבים שאני כיון דהאי מצוה דונקדשתי עדיפא שפיר הרויח ומיקרי לצורך עצמו ולא מיבעיא שניתנה לדחות כאן עשה דלב"ת מקמי עשה דעדיפא מינה אלא דלמסקנא דמצוה דרבים שאני אין כאן דחייה דהוי כנותן דמי עצמו וכהיש מתרצין והא דפריך מהב"ב היינו מקמי דאסיק הש"ס אדעתי' דמצוה דרבים עדיפא ודוק דף מ"ח ע"א בפירש"י ד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' עד סוף הדיבור טעמא דלא אכל כזית דגן אבל אכל כזית דגן ה"ג ע"כ וק"ק דמה קושיא הא כי היכי דמפרש בה"ג הא דאמר ר' יוחנן עד שיאכל כזית דגן דאכלו אינהו דכוותיה וקמ"ל דצריך שיהיה שוה להם בחיוב דרבנן ולאפוקי אם לא טבל אלא בציר שא"י להוציא אחרים שאכלו כזית דגן ה"נ יש לפרש הא דקאמר שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעביד דלר' יוחנן כי היכי דאם אכלו הרבים כזית צריך שיאכל גם המברך כזית שיהיה שוה להם ה"נ באכלו כדי שביעה היה צריך שמעון בן שטח לאכול כדי שביעה אכן בתוס' קיצרו בלשונם בקושיא זו על הבה"ג וז"ל דינאי וחביריו אכלו כדי שביעה ואפ"ה קחזינן דפטר להו שב"ש עכ"ל וצ"ל דאע"ג דאמרינן דלגרמי' הוא דעביד טעמא משום דלא אכל כזית דגן אבל אכל כזית דגן ה"נ כמ"ש רש"י והא דלא סיימו כן משום דאי משום הא י"ל דבה"ג מפרש הא דלגרמיה עביד כמ"ש לעיל אמנם עיקר קושייתם לשיטת הבה"ג דמחוייב דרבנן בבהמ"ז נק' נגד המחויב מדאורייתא שאינו מחויב בדבר ומכ"ש כשלא אכל רק שתה כוס וא"כ לא צ"ל דלגרמיה עביד משום דאמר ר' יוחנן וכו' יותר הו"ל למימר דלגרמיה עביד משום דקימ"ל בכמה דוכתי דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח אבל לשיטתם ניחא דמיקרי מחויב בדבר אפילו לא אכל כלל רק שצריך שיאכל כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו לכך אמרינן דלגרמיה עביד משום הא דאר"י וכו' וטעמא דלא אכל כזית דגן הא אכל ה"נ וזה כוונתם במ"ש וקחזינן שפטר להו שב"ש ר"ל דהא הש"ס לא מקשה על הא דפטר להו והא אינו מחויב בדבר רק משום דלא אכל וא"י לומר שאכלנו ואולי יש לכוין דברים אלו גם בפירש"י ודוק: