אור ברסלב
תפארת מנחם על שס ברכות › דף יז.

תפארת מנחם על שס· רבי מנחם מענדיל שפרניק

ברכות · דף יז.

דף טז.

תוספת ד"ה ונפשי כעפר וכו' מה עפר אינו מקבל כלי' וכו' פי' דאי על הדמימה שלא ישיב למחרפו דבר כבר התפלל ולמקללי נפשי תדום ולכאורה היה נראה לפרש כי כבר אפשר שלא ישיב למחרפו אכן ינטור השנאה בלבו לכן הוסיף ונפשי כעפר לכל תהיה היינו שיהיה שפל כ"כ בעיניו ונקלה עוד מזאת עד שישתווה אצלו השבח והגנות ולא ירגיש בקלון כלל כמו עפר שהכל דשין אותה ואינה בעלת הרגשה וכמו שהביאו ספרי המדות מחסיד אחד ששאלוהו איזה יום הייתה בשמחה וכו' אמנם גם זה נכלל בלישנא דלמקללי נפשי תדום שהיה די לומר למקללי אדום אלא הכוונת להיות שכל הרגשות הם מפאת הנפש לכן התפלל שתהיה השפלות וההכנעה מוטבעות כ"כ בנפשי עד אשר תדום מהרגשותי' שוב ראיתי בראשית חכמה פרק ג' משער הענוה שפירש כן:

שם בגמרא עולמך תראה בחייך וכו' לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות וכו' שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה משרים ע"כ יש לדקדק כפל הדברים במלות שונות גם מה שספסיקו בדברים אחרים בן פיך ידבר חכמות לשפתותיך יביעו דעת ואפשר לפרש ונקדים מה שארז"ל בפרק במה מדליקין על פסוק והיה אמונת עתיך ששואלין לאדם וכו' ודעת הבנתה דבר מתוך דבר והקשה המהרש"א בח"א שם מפירש"י בחומש ע"פ ואמלא אותו רוח אלקים וכו' וז"ל חכמה מה שאדם שומע מאחרים ולומדי תבונה מבין דבר מתוך דבר מבין דברים מלבו מתוך דברים שלמד ודעת רוה"ק ע"כ ובש"ס הנ"ל אמרינן דדעת הוא הבנת דמת"ד ונקדים ג"כ מה שארז"ל במס' מגלה יגעתי ומצאתי תאמין ויש לדקדק נהי דשייך לישנא דמציאה גם ע"י יגיעה כמו שפירש"י בכתובות דף ס"ו דרוב מציאות צריך לחזור אחריהן מ"מ מה רבותא דקאמר תאמין ומה"ת הי' ה"א שלא להאמין בדבר ההוה ורגיל ומה שנראה בביאור דבר זה נשים לב להבין מה הוא היגיעה שכיוונו אליה רז"ל והנה ידוע כי תורתינו הקדושה ארוכה מארץ מדה וצריך שקידה גדולה וזמן רב לא יום ולא יומים לא שנה ולא שנתים עד שיעמוד על דיני התורה המקובלת לנו ולבנינו לידע האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור וכיוצא בו עוד דרשו רז"ל בפסוק אין כל חדש תחת השמש אבל בתורה שהוא למעלה מן השמש בכל דור ודור יכול כל תלמיד וותיק לחדש ולהוסיף על תוה"ק להגדילה ולהאדירה ולהוציא לאור חלקו ונחלתו בתורה המושרש בשורש קדושת נשמתו כידוע שנשמות ישראל מושרשים באותיות התורה הקדושה ומטעם זה ארז"ל ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד כיון דלכ"א מישראל חלק בתורה כמו שאמרו דורשי רשומות ישרא"ל ר"ת "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה נגד ששים רבוא נשמות ישראל והם היו צריכים לקבל כ"א כל התורה ואם היו ח"ו פירוד לבבות היו גורמים ח"ו פירוד בנטיעות תוה"ק ולא היו יכולים לקבל את התורה והבן אמנם אם ירצה אדם בתחלת למוד לייגע עצמו להוסיף ולחדש בתורה לא יעלה בידו כי מתחלה צריך להיות ערוכים לפניו רוב דיני תוה"ק המקובלת כי כך הוא דרכה של תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר ואין קצה לתבונה ואפשר מה שיעמול כמה זמנים ימצא מפורש במ"א וגם אם יום או יומים יעמוד בדבר אחד בעיונו ומכ"ש אם כבר יעשה יום יום ממילא יבטל מלימודו שכבר למד וישכח מחוקק וזה וזה לא יעלה בידו [ועיין ברמב"ם פ"א מעלה מעלה הולך ואור עד אשר תופע עליו נהרה אור פנימיות מהל' ת"ת ובש"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ד'] על כן לא על יגיעה זו היתה כוונת רז"ל כ"א כפשוטו על יגיעת הגוף כמאמרם ז"ל אין דברי תורה מתקיימים כ"א במי שממית עצמו עליה שישכים ויעריב לבית המדרש ויקיים דברים שהתורה נקנית בהם השנויים בברייתא דשנו חכמים ועל יגיעת השכל שילמוד בהתעוררת שכלו ויתן לבו להבין הדברים שלומד לעומק סברתם וטעמם ונימוקם וכשלומד באופן זה נקרא חכם לב שמעורר חכמת לבו להבין מה שלפניו ועי"ז מתוקים דברי תורה לחכו כשמוציא בפיו כש"נ מתוקים מדבש ונופת צופים. משא"כ הלומד מן השפה לחוץ ח"ו כתפל בלי מלח והיש טעם בריר חלמות והנה רוב דיני תוה"ק סמוכים לעד לעולם בטעמם וסברתם והשתנות הדין ממקום למקום או מזמן לזמן או מגברא לגברא הכל תלוי בטעם כדאמרינן זיל בתר טעמא וכן כשרוצין ללמוד דבר אחד מחבירו חזינן אי טעם אחד עולה לשניהם ואקפינין להו אידמי. וכשאדם מישראל לומד ומעורר שכלו וכוונת לבו ומוציא מלים מלבו לפיו והדברים מתישבים בדעתו בידיעת מתיקת טעמם ממילא באותה שעה ישוער בדעתו ולבבו יבין התחלפות והשתנות הדין לפי הטעם כנ"ל וזה נקרא תבונה הבנת דמת"ד והוא באותו רגע שמוציא גוף דבר החכמה מפיו מה שהוא לומד עתה בטעמו וסברתו הנקרא חכמה וזה שפירש"י בחומש חכמה מה שאדם שומע מאחרים ולומד תבונה מבין דמת"ד מבין דברים מלבו מתוך דברים שלמד והנה עם שהם שני שמות מ"מ דבר אחד הוא ובאים כאחת דכשהחכמה הוא בלבו בשלימות ממילא תבונה גריר בתריה ואי אפשר לזה בלא זה ובזה יש לפרש פסוק במשלי י"ז לחכם לב יקרא נבון ומתק שפתים יוסיף לקח לכאורה יל"ד איך יקרא לחכם לב נבון הא תבונה לאו היינו חכמה ומילתא אחריתא הוא כמו שנראה מפירש"י בחומש אכן לפימ"ש ר"ל מי שהוא חכם לב בשלימות בודאי יקרא נבון משום דתבונה קשורה בחכמה כנ"ל. ומתק שפתים ר"ל ע"י שמרגיש מתיקת התורה בשפתיו והיינו ע"י הבנת הטעם עי"ז יוסיף לקח להבין דמת"ד התחלפות והשתנות הדינים ע"י הטעם כנ"ל:

ויש לפרש ג"כ בתהלים קי"ט מה נמלצו לחכי אמרותיך מדבש לפי מפקודיך אתבונן וכו' ר"ל ע"י הרגשת מתיקת טעמי התורה ע"ז מפקודיך אתבונן להבין דמת"ד ובזה יובן דברי הש"ס בכאן לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות ופירש"י ד"ה פיך וכו' בלשון ברכה היו אומרים ע"כ וקשה מה בעי רש"י בזה פשיטא דברוכי קמברכי לי' וגם מדוע איחר לפרש עד כאן ולא פי' כן בברכות הקודמין ועיין בצל"ח שעמד בזה עכ"ל דהיה קשה לו מה שאמרו בהיפך תבונה קודם לחכמה וגם אמאי לא תפסו לישנא דקרא בתהלים מ"ט פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות אמנם רצו בזה להורות בלשונם כוונת ברכתם לבך יהגה תבונה בשעה אשר פיך ידבר חכמות ע"ד הפסוק במשלי הנ"ל מתק שפתים יוסיף לקח באותו רגע ממש והנה אע"ג שבתהלים מ"ט ג"כ הפי' כן אך מאחר שדהע"ה היה מדבר בעדו אמר כסדרן דחכמה קודמת שהיא הגורמת לתבונה שתבא אבל כאן שבאו לברכו רצו לפרש כוונתם ביותר שלימות כי כן דרך המברכים וזה שפירש"י בלשון ברכה היו אומרים. והנה חכמה ותבונה הנ"ל כיון שבאים ע"י יגיעת הגוף והשכל אינם בגדר מציאה כ"א בגדר קנין כמ"ש שהע"ה קנה חכמה קנה בינה. אכן כ"ז בתחלת למודו שצריך להכניע יצרו ולכוף חומרו נגד טבעו כי האדם עיר פרא יולד ישאף ברוח תאנתו אל תאוות חמדת עוה"ז ותענוגי בני אדם אמנם לאחר אשר יקהל ויעמוד על נפשו להרגיל עצמו בד"ת בחכמה ובתבונה וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול עול התורה נפשו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כל כוחות גופו להעתיקם מחמדת העוה"ז אל אהבת נעימות ידידות מתיקות תוה"ק כמ"ש דהע"ה גרסה נפשי לתאבה וכל היום היא שיחתי ירפד יציעו באהבתה יתאוה מתי יקום באשמורות יהגה בה ועל זה רמזו רז"ל באבות פ"ב קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב פי' לאחר שקנה לו ד"ת ע"י יגיעה כנ"ל קנה לו חיי ר"ל שנתהפך החומר לצורה לטוב לו להיות נכסוף ומשתוקק אל אור רוחניות התורה ואיתא בזוהר פ' פנחס דת"ח ניזונין ממזונא דעלמא עילאה כש"ל החכמה תחיה בעליה והוא בעצם חיי העוה"ב והבן והנה אם ארז"ל על הלומד שלא לשמה המאור שבה מחזירו למוטב ומתוך שלא לשמה בא לשמה מכ"ש מי שבא בתחלה לטהר ולדבק עצמו בתורת ד' ויתמיד בזה זמנים טובא ובאהבתה ישגה תמיד לשמה שהמאור שבה תעלהו התורה אור שבעת הימים אשר נגנז בתורה כמו שארז"ל וגם אמרו שגנזו השי"ת לצדיקים ויש לכ"א מישראל חלק באור הזה וזה פי' מה שארז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כלם צדיקים והן הן הכתרים שעטרו לכ"א מישראל בשעת מ"ת משום דאז פסקה זוהמתן והחזיר השי"ת לכ"א חלקו באור הגנוז בתורה ומאותן עטרות זכו כ"א לחלקו ונחלתו בתוה"ק ואח"ז בחטא עגל התנצלו עדים מהר חורב ונאבדו מהם ונטל משה כל אותן עטרות ומהם קרן אור פניו כידוע מדברי האר"י ז"ל ואפשר דזה פי' מה שארז"ל דמרע"ה קיבל מסיני כל מה שעתיד תלמיד וותיק לחדש אמנם עמלי תורה שבכל דור ודור לאחר שכבר זכו לחכמה ותבונה ומכתתין גופן כתית למאור עד אשר יערה עליהם רוח ממרום בהופעת רוח קדשם יאירו עליהם במאור התורה וימצאו אבידתם הוא חלקם ונחלתם וזה נקרא מציאה אחר שהיה אבודה מהם וגם כי לאחר שכבר זכו לאור התורה ימצאו חלקם בלא עמל כ"א בהופעת רוח קדשם תפקחנה עיניהם ועפעפיהם יישירו נגדיהם יכירו וידעו את חלקם ולצורבא דרבנן מהדרי בטביעת עינא לחודא וזה מה שארז"ל בתחלה בתורת ד' חפצו ואחר כך ובתורתו יהגה דלאחר שכבר יגע בתורת ד' יזכה למצוא חלקו והוא תורתו וכמו משארז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש והן הן גופי הלכות הנמצאות בש"ס ובברייתות מתנאים ואמוראים בלי שום ראיה וסמך מקרא או מדין אחר רק שחידשו מדעתם וסברתם ותבונתם כמ"ש במדרש רבה ותנחומא פ' ויגש על אאע"ה ששתי כליותיו נעשו לו כשני רבנים והיו נובעות לו תורה וחכמה ר' לוי אמר מעצמו למד וע"ש הפסוק במשלי י"ד מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב ולזה כוונו רז"ל במגלה יגע"תי ומצא"תי תא"מין שלת"ח כזה אשר כבר יגע בכל כחו בתורה תאמין שמצא מציאה הוא חלקו בתורה ותאמין לו שהלכה ברורה הוא אפילו שאינו מביא ראיה וסעד לדבריו אמנם תדע אעפ"י שחידשו הלכות מדעתם ותבונתם ברוח קדשם בני שום ראיה מ"מ לא היו נשענים על בינתם לולא שכבר הקיפה ידיעתם בכל דיני התורה וכלליה ופרטיה ועי"ז ישכילו ויבינו שהלכה ברורה הוא מכל צד ונכון הדבר מעם ד' ועד"ז אשר מצינו במשנה פ"ג דמס' ידים בכה ר' אליעזר ואמר סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם והוא מרוח הקודש ועזר אלקי הנלוה לאדם ממרומים אחר שהרגיל כוחות נפשו בתורה ונטהר עיני שכלו להבין תעלומות בתורה אשר לא יושג בשכל טבעי וכן מ"ש הראב"ד ז"ל בכמה מקומות זה נגלה לי מסוד ד' ליראיו ובפ"ח מהל' לולב כ' וז"ל כבר הופיע רוה"ק בבית מדרשינו והעלינו וכו' הוא עד"ז וזה נקרא ג"כ הבנת דבר מתוך דבר כנ"ל היינו מתוך התורה שיגע בה אך לא כהבנת דמת"ד הראשון שהוא פי' של תבונה שהוא כפשוטו דבר הלמד לפי טעם הדין וסברתו ולזה יוכל כל אדם לזכות בתחלת למודו כשנותן דעתו ולבו בשום שכל בדבר שלומד וכמו שנתבאר בדברינו לעיל אבל הבנת דמת"ד השני דהיינו למצוא חלקו בתורה השייך לשורש נשמתו לאו כל אדה זוכה כ"א מי שזוכה לאורה ולהופעת רוה"ק נמצא מה שפירש"י בחומש ודעת רוה"ק ומה שאמרו בגמרא פרק במה מדליקין ודעת הבנת דמת"ד עולים בקנה אחד ומתורץ קושית המהרש"א ועתה נבא לדברי הגמ' בכאן לאחר שאמרו לבך יהגה תבונה בעת אשר פיך ידבר חכמות דהיינו חכמה ותבונה הקשורים זה בזה כנ"ל באו לברכו בהבנת דמת"ד השני שהוא רוה"ק ע"כ הקדימו לומר לשונך ירחיש רננות היינו הרגילות בד"ת עד שהלשון ירחיש מעצמו ע"ד דאיתא במס' מגלה פ בני העיר כל ארבע אמות תפלתו של אדם שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפותי' עפעפיך יישירו נגדך פירש"י שתהא מבין בתורה כהלכה עיניך יאירו במאור התורה היינו הופעת אור התורה ורוה"ק ופניך יזהירו וכו' ועי"ז שפתותיך יביעו דע"ת היינו הבנת דמת"ד השני שהוא דעת ורוה"ק וכליותיך תעלוזנה משרים עוד מ"ש דהע"ה שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב:

ע"ד משל הנלחם עם אויב גבור העומד לנגדו אין דעתו כלל על שלל כ"א לנצח שונאו אכן אחר הניצוח כאשר ימצא שלל הוא בגדר מציאה ושמח מאד על מציאותו כן היגע בדברי תורה לשמה להבין ולשמור ולעשות נחת רוח ליוצרו ואינו מכוין להשגת מעלה ומדריגה והשגת רוה"ק כמו שהזהיר האר"י ז"ל על זה לכן אח"כ כשזוכה לזה הוא בגדר מציאה ועלז בה ועפ"י הנ"ל יש לרמוז במה שאמר שהע"ה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא חם תבקשנה ר"ל יגיעת הגוף והשכל בתתלת למודו אז תבין וכו' היינו תבונה ודעת קדושים דהיינו דעת שהוא רוה"ק והבנת דמת"ד תמצא ר"ל תבא לך בדרך מציאה וכן מש"נ בסוף משלי אשת חיל מי ימצא דמדבר בתורה כמו שפירש"י שם מי ימצא דלא יגעתי ומצאתי אל תאמין ורחוק מפנינים מכרה שצריך אותה בדרך קנין ויגיעה גדולה כש"נ קנה חכמה קנה בינה אמנם בטח בה לב בעלה לאחר שכבר קנה אותה ע"י יגיעתו ובמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם אז נקרא בעלה ושלל לא יחסר ר"ל אז ימצא חלקו בדרך מציאה כמוצא שלל רב ובדברינו יובן מדרש שמות רבה פ' כ"ח וז"ל עלית למרום שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת מתנות באדם בלקיחה נתנה לו יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו ע"כ ולכאורה אין הבנה לדברים אלו ובמ"ש יתפרש כמין חומר וסמכתי על המבין והנה אחרי כל הדברים והאמת מה טוב ומה נעים להמליץ בזה מקרא כתוב בקהלת ה' גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מת"ת אלקי' הוא ע"כ והיינו עפ"י מה דאיתא במדרש קהלת עושר זה בעל מקרא ונכסים זה בעל משנה וגם איתא שם ר' תנחומא אומר כל אכילה ושתיה הנאמר במגלה הזאת בתורה ומע"ט נאמרה וד' ינחני במעגלי צדק וישים חלקינו מלומדי תורתו לשמה לאוי"ט כי"ר:

הנה לעיל דף י"ג יעדתי לכתוב כאן בסוף הפרק מחידושי לאו"ח סי' ס"ו בדיני הפסקה בק"ש לענות עם הצבור קדיש וקדושה וז"ל באו"ח סי' ס"ו סעיף ג' דמפסיקין בק"ש אפי' באמצע הפסוק וכן בברכותי' לקדיש וקדושה וברכו ומודים וכ' שם המג"א ס"ק ו' בשם הל"ח דלא יאמר רק תיבת מודים אנחנו לך ובברכו ברוך ד' המבורך ל"ו ובקדיש אמן יש"ר עד עלמיא ובקדושה רק קדוש וברוך ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כהל"ח עכ"ד המג"א והנה יש לחקור בתחלת העיון לפי מ"ש המג"א ס"ק ה' וז"ל מפסיק דאם פוסק מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה ומהאי טעמא נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך עכ"ל וא"כ דמשום ק"ו קאתינן עלה מה ראה על ככה הל"ח ליתן דבריו לשיעורין עד היכן הוא עונה הא לפי הק"ו אין לחלק באיזהו מקומן של שבחים וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן קדוש וברוך כן עולה מן ימלוך וכן בקדיש וברכו וכמו שלמד המג"א לענין ברכת רעמים איברא חזינא ליה להגאון בעל תבואות שור שהשיג על המג"א בדין ברכת הרעמים וז"ל בבכ"ש במס' ברכות תמיהני על המג"א דמשמע ודאי דעד כאן לא פליג הרא"ש כ"א בקדיש וקדושה וכל מה דהוי דבר שבקדושה וראייתו מהשקלא וטריא בגמרא פ' מי שמתו דף כ"א ע"ב אם להפסיק להני מילי בתפלה ש"מ דבק"ש שפיר דמי אבל לא מטעם ק"ו דק"ו פריכא הוא כמ"ש האוסרים דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר וכן משמע להדיא בהג"ה שכתב לענות אמן דהאל הקדוש ואמן דשומע תפלה אלמא דשאר אמן אינו עונה ולא אמרינן הק"ו אלא כמ"ש דק"ו פריכא הוא לכן נ"ל פשוט כיון דלא מצינו דהרא"ש וסייעתו חולקים על האוסרים כ"א במילי דקדושה אין לזוז מדבריהם ואין להפסיק לשום ברכה עכ"ד אמנם לעד"נ ומטיבותיה קאמינא דהדין עם המג"א בכוונת הרא"ש דכן מבואר להדיא בטור לפי הנוסחא שלפנינו וז"ל יש אומרים שאין פוסק לקדיש וקדושה וכו' כיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר ובסמ"ק כ שעונין קדיש וקדושה ואמן דהאל הקדוש ואמן דש"ת וי"א שפוסק לכל אפילו באמצע הפסוק דלא גרע אשואל ומשיב מפני הכבוד והיראה ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל עכ"ל ופשיטא שפוסק לכל פירושו לכל האמנים וכן פירשו הב"ח והפרישה תיבת לכל] וה"ה לכל הדברים שצריך לענות עם הצבור אע"ג דלא הוי מילי דקדושה ועל כרחך דמשום הק"ו קאתי עלה וסיים דלזה הסכים הרא"ש אלמא דלהרא"ש ז"ל לאו ק"ו פריכא הוא ואע"ג שהב"י החליף הגירסא בטור ולפי דבריו פוסק לכל שכ' הטור פי' לקדיש ולקדושה ולברכו ותו לא היינו לפי דהוי קשיא ליה על נוסחא שהיה לפניו שלא נזכר בדברי הסמ"ק אלא קדיש ואמן עי"ש אבל לפי הנוסחא שלפנינו אתי שפיר ואלו היה רואה הב"י הנוסחא שלפנינו ודאי שלא היה מחליף השיטה ונוסחא זו הוא לענ"ד האמת והצדק ולשון זה מובא בשלטי גבורים בפ"ב דברכות בשם הטור אות באות והכי רהיט לישנא דהרא"ש פ"ב דברכות דלאחר שהביא דברי הי"א כיון שעוסק בשבחו של מקום וכו' כתב ורוב הפוסקים הסכימו דפוסק דלא גרע ממה שפוסק מפני הכבוד והיראה וכו' והסכים לזה והוא הק"ו הנ"ל ונראה מזה דניחא ליה להרא"ש דהוי ק"ו מעליא מטעם דדבר שאומרים בצבור כבוד שמים מתרבה יותר ממה שאומרים ביחיד משום ברוב עם וכו' כדאיתא בכמה דוכתי ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' תע"ד] ועוד דיחיד לגבי צבור היא הוי אמינא דש"ס פ' מ"ש דף כ"א דכמאן דלא צלי דמי ואע"ג דלא הוי מסקנא הכי היינו לענין לחזור ולהתפלל ע"ש וא"כ אם לא יפסוק לענות עם הצבור הוי ממעט בכבוד שמים ולא עוד שנראה כאינו מתפלל למי שהצבור מתפללין וכיון דהוי אפילו קצת נגיעה בכבוד שמים פשיטא דהוי ק"ו וב"ב של ק"ו מכבוד בו"ד וכו' אע"ג שגם עתה הוא עוסק בשבחו של מקום ודלא כהי"א שמביא בתחלה והא דהוצרך הרא"ש להסתייע משקלא וטריא דגמרא פ' מ"ש יתבאר להלן:

אמנם הסמ"ק נראה שדעתו שאינו פוסק כ"א למיל דקדושה ולא ס"ל הק"ו ואמן דהאל הקדוש וש"ת מדמי להו למילי דקדושה מן הירושלמי המובא בתוס' ורא"ש פרק מ"ש ולפי"ז נסתר ראיות התבו"ש מן ההג"ה דידוע דדברי הרמ"א לקוחין מן הסמ"ק ולפי"ז עלו דברי המג"א כהוגן דלעיל ס"ק ה' הביא דברי הרא"ש משום הק"ו ושפיר כתב דמהאי טעמא אם שמע קול רעמים מפסיק ומברך וכאן בס"ק ו' קאי לפי הבנת המחבר וגירסתו בב"י דאינו פוסק רק לקדיש וקדושה לכן נתן חק וקצבה לכל דבר עד היכן הוא עולה ועכ"פ בכוונת הרא"ש נראה כמו שכתבתי לעיל דאית ליה הק"ו וכפי הנוסחא שלפנינו בטור ולכן צ"ע על הל"ח שכתב דבריו על הרא"ש ולפי מה שביארתי ס"ל להרא"ש דפוסק לכל דבר לענות עם הציבור משום הק"ו ואין לדבריו שיעורין הנ"ל ומ"ש המג"א דבתוספתא פ"ב דברכות משמע כהל"ח הנה עיינתי בתוספתא ולענ"ד אין ראיה משם לדינא והנה ז"ל התוספתא אלו ברכות ששוחין וכו' ואין עונין עם המברך ר' יהודא היה עונה עם המברך קדוש וברוך כל אלו היה ר' יהודא עונה עם המברך ע"כ ואם אמנם שנשמע מהתוספתא דעיקר הקדושה כוא קדוש וברוך אכן אין נ"מ לזה רק לדעת הסמ"ק שאינו מפסיק כ"א למילי דקדושה אבל לפי סברת הרא"ש שפוסק לכל דבר משום הק"ו א"כ נהי דלא הוי מעיקר הקדושה כ"א קדוש וברוך מ"מ יכול לענות עם הציבור גם ימלוך והא דר' יהודא לא היה עונה רק קדוש וברוך י"ל דמיירי בעומד בתפלה ומגיע עם הש"ץ לקדושה שאומר עמו מלה במלה כמבואר לקמן סי' ק"ט ופשיטא דאין ראיה מתפלה לק"ש כדאיתא במס' יומא דף י"ט ודברת בם ולא בתפלה ובברכות דף כ"ט דאפילו המלך שואל בשלומו לא יפסוק וליכא הק"ו משא"כ בק"ש דלא גרע מן מפני היראה והכבוד של ב"ו ועוד דאפי' נימא דבתוספת' מיירי באינו עומד בתפלה י"ל שר' יהודא לא היה נוהג לענות עם הש"ץ רק קדוש וברוך וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן י"ט מנהג שלא לענות אחר הש"ץ נקדישך ומביאו ב"י וש"ע לקמן סי' קכ"ה אבל לפי מנהגינו שהציבור עונים אחר הש"ץ כל סדר הקדושה שפיר י"ל דמפסיק בק"ש לענות ג"כ עם הציבור כל הסדר אפילו ימלוך משום הק"ו וה"ה לכל הדברים האומרים בציבור [ובאבודרה"ם ראיתי שהביא התוספתא הנ"ל לגבי ברכת כהנים בהדי הנך מימרי דסוטה דף ל"ט ונראה שהבין דעם המברך היינו הכהן המברך ותמוה ודפשיטא דקאי אש"ץ שאומר קדושה וקדוש וברוך מה עולים לגבי ברכת כהנים]:

אך מ"מ לענין ברכת הרעמים נראה שהדין עם התבו"ש דאינו פוסק אפילו להרא"ש לפי מ"ש לעיל דטעמא דהרא"ש דס"ל דק"ו מעליא הוא משום דכל מילתא דמיתאמרא בהדי ציבורא מתרבה יותר כבוד שמים ממה שאומר ביחיד וזה לא שייך בברכת הרעמים שנאמרה ביחיד ותו אין כאן ק"ו כדעת הי"א דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשבח אחר ויש ראיה לזה מדברי הרמ"ה מובא בטור סי' ס"א דכתב מתחלה דיכול לענות אמן אחר הש"ץ בברכה שניה של ק"ש בין הברכה לק"ש ולא הוי הפסקה דלא גרע מן מפני הכבוד והיראה ותיכף אח"כ כתב דיחיד לא יאמר אל מלך נאמן דהוי הפסקה עי"ש אלמא דלא שייך הק"ו כ"א במילתא דמיתאמרא בהדי ציבורא וא"כ נהי שהוכחתי לעיל דהרא"ש ס"ל הק"ו אכן בכה"ג דברכת הרעמים דלא שייך הק"ו נראין דברי התב"ש נכונים ולא מטעמי ודוק:

ועוד נראה מטעם אחר דבברכת הרעמים הדין עם התב"ש ומקודם אבאר דברי התלמידי רבינו יונה דלאחר שכתבו כדברי הרא"ש סיימו וז"ל הילכך לקדיש וקדושה מפסיק אפי' באמצע הפרק ולברכו נמי כיון דהוא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ואפילו למודים נמי מפפיק אבל נראה למורי וכו' שאם יאמר יוצרנו הוי הפסקה גדולה עכ"ל וצריך להבין הפסקה גדולה ומועטת ותוך כ"ד מה שיאוטי' הכא אי משום דבר שבקדושה ס"ל דמותר להפסיק כדעת הסמ"ק א"כ גם ברכו הוי דבר שבקדושה ומודים נמי אי לדבר שבקדושה מדמי ליה הפסקה גדולה נמי לישרי ואי לאו הפסקה מועטת נמי לא ואי משום הק"ו נמי נראה לכאורה דאין לחלק בין הפסקה גדולה למועטת. לכן נלענ"ד דגם תר"י עיקר סמיכתם על הק"ו אך כיון דלא מצינו דהתירו להפסיק מפני הכבוד והיראה רק לשאול שלום ולהשיב כמו שפירש"י במתניתן שואל מפני הכבוד שואל בשלום וכו' והיינו שיעורא דשאילת תלמיד לרב ותוך כ"ד וא"כ לאו הפסקה הוא כ"כ שאומר הדיבור השני שעמד בו תוך כ"ד לדיבור הראשון שפסק בו ותוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ לא מצינו למילף לקדיש וקדושה ששיעור מטבע שלהם ארוך יותר מכדי שאילת שלום לרב ודיו לבא מן הדין וכו' על כן הוצרכו להביא ראיה מן הש"ס פ' מי שמתו דשקיל וטרי חם להפסיק לקדיש וקדושה בתפלה ש"מ דבק"ש שפיר דמי [ואף שבקדושה לא שקיל וטרי הש"ס התם מידי ואדרבה אמרינן שם דלקדושה לכ"ע לא פסיק מ"מ כיון שהוצרך הש"ס להשמיענו שקלא וטריא קרו ליה התר"י והרא"ש שוב ראיתי בס' ישועות יעקב שעמד בזה ודבריו שם אינם מובנים] ולכן כשהגיעו תר"י לברכו דלא נזכר בשקלא וטריא דש"ס התם וי"ל דלא עדיף כמו קדיש וקדושה וח"כ על כרחך הדר לק"ו ולכן הוצרכו לומר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב ונמצא למוד שפיר מהק"ו וכן כי מטו למודים דגם לא נזכר התם בש"ס וכל לימודו הוא מן הק"ו ודיו לבא מן הדין וכו' ע"כ כתבו שלא יאמר יוצרנו כן נ"ל נכון בכוונת התר"י והרא"ש שדבריו לקוחים מתר"י אלא שקיצר קצת ולפי"ז נמצינו למדים דלכל דבר שנוסח מטבע שלו ארוך יותר מכדי שאילת תלמיד לרב א"י להפסיק חוץ מקדיש וקדושה דעדיפי כנ"ל אבל בברכת הרעמים וכה"ג לא יפסיק כיון שהם מטבע ארוך וכן אפילו במבע קצר כמו שאילת תלמיד לרב לא יפסיק רק לענות עם הציבור אבל לומר בפני עצמו איזה ברכה או שבח ביחידות לא יפסוק משום דבכה"ג לא שייך הק"ו כמו שביארתי לעיל ובברכת הרעמים לא יפסיק משני טעמים אלו וכדעת התב"ש בדיני' ולא מטעמי':

אבל בקדיש וקדושה נראה דלדעת תר"י והרא"ש כיון דבלא"ה נמי צריך להפסיק יותר מכדי שאילת תלמיד לרב לאמן יש"ר ולקדוש ולברוך ובלא"ה א"י לומר שוב הדיבור השני תוך כ"ד לדיבור הראשון שפסק בו וכיון שבא לידי מדה זו יכול לענות בקדיש גם יתברך ובקדושה גם ימלוך דכיון דהפליג הפליג ושוב לא גרע כבוד של הקב"ה מכבוד ב"ו וכה"ג מצינו בש"ס פ' מ"ש דף כ"ד ע"ב היה עומד בתפלה וביקש להתעטש וכו' ממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבש"ע וכו' ופירש"י ואומר בתוך התפלה כיון דמופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע וכ"ש כאן דכבר הוא מופסק ועומד בדבור] עיין במג"א סי' ר"ו ס"ק ד' והבן] וגם מה שמוסיפין בשבת ויו"ט אע"ג דגם הי"ל מודה דלא שייך אל הקדושה כמ"ש המג"א משם היש נוחלין עצמו לקמן סי' קכ"ה מ"מ עונה כיון דמיתאמרי בציבורא שייך בהו הק"ו ולח אמרי' דיו כיון שכבר מופסק ועומד הוא ונראה דעונה גם נקדישך ואע"ג דעדיין לא הפליג כיון דסופו להפליג אין לחלק אך נראה דבמקום שאם יפסיק לכל אלו ישהא כדי לגמור את כולו לא יפסיק רק לקדוש וברוך ואע"ג שכ' המג"א סי' ס"ה ס"ק א' דלקדיש וקדושה מותר לשהות כדי לגמור את כולו היינו לקדוש וברוך אבל היכי דלקדוש וברוך לא ישהא כ"כ כדי לגמור את כולו ואם יפסיק לכל הסדר ישהא נראה דלא יפסיק רק לקדוש וברוך אך בדיעבד אם פסק נראה לענ"ד דאינו חוזר לרא"ש אי משום כיון דלא מחייבינן ליה להפסיק לא הוי אונס ואינו חוזר לדעת התוס' והרא"ש פ' מ"ש והכי קימ"ל או משום שכ' המג"א סי' פ"ה דבק"ש לא יחזור כ"א כשהאיש או המקום אינו ראוי עי"ש. וגם הקדיש אע"ג שכתבתי דמדינא יכול לענות גם יתברך כיון דהפליג הפליג אמנם כיון דבלא"ה דעת המג"א לעיל סי' נ"ו ס"ק ט' כדעת הקדמונים שלא לומר אחר הש"ץ רק עד עלמיא נראה דעכ"פ בק"ש לח יאמר יותר:

והנה כ"ז לדעת תר"י והרא"ש והקמים בשיטתייהו אבל לדעת הסמ"ק ודעימי' דלא ס"ל הק"ו וס"ל דאינו רק לדבר שבקדושה פשיטא דאינו עונה נקדישך ומה שמוסיפין בשבת ויו"ט אבל ימלוך נראה דעונה גם להסמ"ק מטעם שכתב היש נוחלין דגם זה שייך לקדושה ומ"ש הל"ח וז"ל ודעתי נוטה שאין להפסיק רק לקדוש וברוך שאלו השני פסוקים ישעי' ויחזקאל אמרו ששמעו מפי המלאכים ושייכים לענין הקדושה עכ"ל הנה גם פסוק ימלוך דהע"ה אמרו ואית' בברייתא [נדפסה בסידורים לאומרה במקום קדושה] כשעלה משה למרום מצא כת אחת אומרת קדוש וכת אחת אומרת ברוך וכולם עונים פה אחד ואומרים ימלוך [ועיין בליקוטי פרדס לרש"י דף כ"ג ע"ב] לכן נראה דשייך לקדושה כמו קדוש וברוך ומיקרי מילי דקדושה והנה לכאורה נראה דש"ס דילן חולק על ברייתא הנ"ל דאיתא בחולין דף צ' ע"ב דמלאכי השרת אין קורין השם כ"א עד אחר שלש תיבות וברוך אופנים הוא דאמרו ובברייתא זו איתא דכולם עונים ימלוך דהוי השם אחר תיבה אחת מ"מ לפי מסקנא דהש"ס התם בתירוצא בתרא כיון דאתיהיב רשותא וכו' יש להסכים גם לברייתא וכיון דאתיהיב רשותא יכולין להזכיר אפילו אחר תיבה אחת דיותר מזה פירש"י שם כיון דאתיהיב רשותא יכולין לאדכורי אפילו להדיא. ולכאורה אינו מובן מאין יצא לו זה ולענ"ד נראה דכוונתו להסכים דברי הש"ס נם לברייתא אשר הביאה השבולי לקט ומובא בב"י סי' נו"ן [ונדפסה ג"כ בסידורים בשם ר' עקיבא] וז"ל בכל יום עומד מלאך אחד באמצע הרקיע ואומר ה' מלך וכו' ונראה דסוגיא דעלמא נמי אזדא כהאי תירוצא בתרא ממה שאנו אומרים בקדושה דיוצר והאופנים וחיות וכו' ואומרים ברוך ומתורץ בזה קושיית התוס' שם בד"ה ברוך אופנים הוא וכו' ועוד נראה דגם לתירוצא קמא ס"ל דאותם המלאכים עצמם שכבר הזכיר השם כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב אלא דבעי לשנויי לפי מה דהוי פסיקא ליה דכת שאומרים ברוך אינם אותם שאומרים קדוש עי"ש ודוק אך מהתוספתא הנ"ל משמע דימלוך אינו שייך כ"כ להקדושה וא"כ י"ל דלסמ"ק אינו מפסיק. עלה בידינו מכל הני מילי מעליותא דלהרבינו יונה והרא"ש והטור דס"ל הק"ו פוסק לקדיש ולקדושה לכל מה שאומרים הציבור ומכ"ש לכל האמנים וכן נראה דעת הפוס' דף נ"ג ע"ב שכ' הק"ו ולא הביאו כלל השקלא וטריא דש"ס פ' מ"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א שהביא הב"י שהרי שואל מפני היראה וכ"כ המרדכי בשם האב"י העזר"י אבל להסמ"ק אינו פוסק רק למילי דקדושה. אמנם לענין ימלוך כיון די"ל דשייך לקדושה כמ"ש הי"נ והבאתי סייעתא מהברייתא הנ"ל וא"כ אפילו להסמ"ק יכול לענות עם הציבור והנה אם שאין תלמיד כמוני מכריע בין אבות העולם מ"מ נלענ"ד דימלוך יש לענות עם הציבור אפי' בפרשה ראשונה מטעם הנ"ל:

ובפרשה שניה שהוא מדרבנן [עיין בפרי חדש סי' ס"ז ובשו"ת שאגת אריה סי' א' ב' ועי"ש נמי לענין פרשה שלישית] וכן בברכות ק"ש שהם מדרבנן נלענ"ד דהסומך עצמו על תר"י והרא"ש וסייעתם לענות כל סדר הקדושה מן נקדישך וגם מה שמוסיפין בשבת ויו"ט לא הפסיד ועיין בט"ז סי' ס"ו ס"ק פ"ח שמחלק ג"כ בין ק"ש לברכותי' לענין מי שקורין אותו לעלות לס"ת ואע"ג דהמג"א סי' קל"ה ס"ק ו' כ' דאין לחלק היינו לקרות אותו לכתחלה עי"ש וכן ראיתי בבאר היטב שמחלק בשאר אמנים לענין ברכות ק"ש אבל לקדיש נראה לענ"ד דאפי' בברכות ק"ש לא יענה רק עד עלמיא כיון דבלא"ה דעת המג"א בסי' נ"ו כמנהג הקדמונים עי"ש שלא לענות יותר הלין הוא דינא דקדיש וקדושה ולענין ברכו יאמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד כמ"ש הל"ח והמג"א אע"ג דמלשון התר"י שהבאתי לעיל משמע דלא יאמר רק ה' המבורך ולא יאמר לעולם ועד משום דהוי יותר מכדי שאילת תלמיד לרב ואמרינן דיו מ"מ י"ל דלזה לא צריך הק"ו משום דהוי דבר שבקדושה ופוסק אפילו להסמ"ק ובמודים יאמר מודים אנחנו לך ותו לא כמ"ש הט"ז והמג"א ובכל זה היינו בברכו ובמודים אין חילוק בין ק"ש לברכותי'. ולענין אמנים בפרשה ראשונה של ק"ש לא יענה רק אמן דהאל הקדוש וש"ת לחוש לדעת הסמ"ק המובא בהגהת רמ"א ולענין אמן דשים שלום ג"כ יש לסמוך על האלי' רבה ולענות אותו גם בפרשה ראשונה ובאינך פרשיות ובברכותי' יש לענות כל האמנים כדעת הרבוותא דס"ל הק"ו ודוקא אחר הש"ץ או אחר העולה לס"ת או באמנים דקדיש אבל אחר יחיד המברך לא יענה אמן אפילו בברכות ק"ש דבכה"ג לא שייך הק"ו כמ"ש לעיל לענין ברכות הרעמים וכן לברך ברכות הרעמים או לומר שאר דברים כיוצא בזה ביחידות לא יפסיק אפילו בברכות ק"ש כדעת התב"ש ומשני טעמים שביארתי לעיל:

ואגב גררא ראיתי להזכיר דין הפסקה לענות עם הציבור בעומד בשאר מקומות התפלה הנה העומד בפסוקי דזמרה אע"ג שכתבו הטור והמחבר לעיל סי' נ"א סעיף ד' דבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכ"א מ"מ נ"ל דלא עדיף מברכות ק"ש לענין הפסקות הנ"ל ולכל מה שנתבאר לעיל ובהלל בימים שאין גומרין אע"פ דקימ"ל לקמן סי' תכ"ב סעיף ד' דאפילו באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב לכ"א מ"מ לא גרע מברכות ק"ש דבכל אדם נמי שייך כבוד כשארז"ל באבות אל תהי בז לכל אדם ושייך למיפרך הק"ו הנ"ל וצריך למה שביארנו לעיל וא"כ הדין שוה לברכות ק"ש ובהלל בימים שהיחיד גומר אע"פ שכתב המחבר לקמן סי' תפ"ח סעיף א' דאין מפסיקין בו כ"א כמו בק"ש אפ"ה לא עדיף מברכות ק"ש כיון שאינו כ"א מדרבנן ובאלקי נצור נראה דעונה ואומר כל דבר של מצוה אפילו ברכות הרעמים ועכ"פ לא עדיף מברכות ק"ש כמ"ש המחבר לקמן סי' קכ"ב עי"ש:

ולענין מגילה הביא הטור סי' תרצ"ב דעת בעל העיטור דכיון דברכה אחרונה במנהגא תליא אין לגעור במי ששח בקריאתה והטור השיג עליו ובב"י החזיק במעוז בעל העיטור ונסתייע מדברי הר"ן עי"ש ומסיק דמ"מ השומע לא ישיח דאם ישיח לא יוכל לשמוע ועפי"ז כתב בש"ע שם סעיף ב' אין לשוח בעוד שקורין וקאי על השומע ומה שנרשם בבאר הגולה טור לדעתו נראה שהבין דקאי על הקורא הוא טעות כמבואר למעיין:

והנה המע"מ ובתשו' נוב"י חלק או"ח סימן מ"א כתבו דהבעל העיטור הוציא כן מלישנא דפוסק ואין בכך כלום דאיתא בפ' היה קורא דף י"ד ועיין בחידושי לעיל מה שתירצתי האי לישנא בטוב טעם לדעת הטור אמנם הכל רמוז בדבר תר"י בין מ"ש לדעת בה"ע ומ"ש לדעת הטור ע"ש והנה בנוב"י שם הכריע שלא כדעת בה"ע מהא דאמר רבה לעיל דף י"ד בהלל בין בימים שהיחיד גומר בין בימים שאין היחיד גומר אין מפסיק רק למפני היראה והכבוד וא"כ רבה פליג על ר' חייא וכל הראשונים הרי"ף והרמב"ם כתבו הלכתא כר' חייא עכ"ד ול"נ דמשום הא לא איריא לא מיבעיא מהלל שהיחיד גומר י"ל דס"ל לרבה שהוא מדאורייתא כדעת הרמב"ן בס' המצות שורש א' ואפילו למה דקי"ל שהוא מדרבנן וכן בהלל שאין היחיד גומר מ"מ שאני התם דיש ברכה אחרונה ושייכא להלל דהא אין פותחת בברוך משום דסמוכה לברכה שלפני ההלל כמ"ש הר"ן לכן אין רשאי להפסיק בשיחה משא"כ במגלה דברכה אחרונה לא שייכא למגלה אלא הרי הוא כמשבח ומודה על הנס כמ"ש הב"י סימן תרצ"ב ולפ"ז י"ל דרבה לא פליג על ר' חייא כ"א בהלל ולא במגלה תדע דהא הב"י פסק בסי' תכ"ב דגם בימים שאין היחיד גומר אין להפסיק רק לשאול מפני הכבוד וכו' ובסי' תרצ"ב פסק במגלה כהבה"ע ועוד דע"כ טעם הבה"ע דמפסיק אפילו לשיחה בעלמא משום דמגלה הוא מדרבנן וא"כ תיקשי ליה מתניתין דגם בברכות ק"ש שהם מדרבנן אינו מפסיק כ"א למפני היראה והכבוד ועכצ"ל כמ"ש דשאני ברכות ק"ש דפותחים וחותמים בברוך ואפילו אמת ויציב שאין פותחת בברוך מ"מ הוי סמוכה לברכה שלפניה לכן אינו רשאי להפסיק לשיחה בעלמא א"כ ה"ה לענין הלל ומ"ש בנוב"י דמגלה עדיף מהלל דהא עדיף מת"ת ועבודה וכמה מצות חמורות דלא עדיף רק לענין לקרותה בצבור ולאקדומי במקום שיכול לקיים שניהם לכן אין לדחות דברי הבה"ע והב"י דאין לגעור וכו' דלית בזה משום הפסקה ומ"מ נ"ל דטוב שלא לשוח באמצע שלא יסיח דעתו מן המצוה ונ"מ דהשח לדברים הכרחיים אין לגעור בו ועיין בט"ז סי' תל"ב:

אהלל לדר בנהורא שסייעני בחסדו לסיים פרק היה קורא והוא יסעדני מקודש בעזרתו להתחיל ולסיים פרק מי שמתו דף יז ע"ב במשנה ומן התפילין הרשב"ל בחידושיו הקשה מה איריא מוטל לפניו אפילו כל יום ראשון נמי דקי"ל אבל ביום ראשון פטור מן התפילין ותירץ דתפילין אגב ק"ש ק"ש ותפלה נקיט להו וסיים וז"ל ובירושלמי בעו לה ופריקו יפירוקא אחרינא עכ"ל י ודבריו תמוהין דז"ל הירושלמי תני ומן התפלין אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין וכו' ר' יהושיע אומר בראשון ובשני אינו נותן תפילין וכו' אם בשני אינו נותן תפילין צריכה מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתנא דא תנא דא ע"כ והיינו ממש תירוצו של הרשב"א דנקיט להו אגב ואמאי כ' הרשב"א דפריק פירוקא אחרינא ועיין בצל"ח ונראה לתרץ דבריו דהנה ככר הקשו על הירושלמי במה שהעמיד הקושיא דוקא למ"ד דאפילו ביום שני פטור הא גם למ"ד דאינו פטור רק ביום ראשון ג"כ קשה מה איריא מוטל לפניו וכמו שהקשה הרשב"א באמת. לכן נראה דדעת הירושלמי כמ"ש בחידושי מהריט"ץ מובא בדגול מרבבה סימן שפ"ח דהא דאבל ביום ראשון פטור מתפילין דוקא אם נקבר ביום המיתה דאז האבילות מדאורייתא אבל ביום קבורה שאינו יום המיתה שאין האבילות מדאורייתא חייב בתפלין עכ"ד ובד"מ השיגו שם ע"ש והנה מ"ד דאינו פטור רק ביום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר כדאיתא במס' מ"ק דף כ"א י"ל דסבירא ליה כדעת חי' מהריט"ץ. דיני קבורה שאינו יום מיתה חייב בתפילין דיום מר הוא הוא דוקא יום מיתה לכן לא קשה לדידיה קושיא זו די"ל דמתניתין מיירי ביום שני למיתה לכן דוקא מוטל לפניו אבל לאחר שנקבר חייב משא"כ למ"ד דגם ביום שני פטור א"כ מכ"ש ביום ראשון לקבורה אע"ג שאינו יום מיתה שפיר הקשה צריכה למימר מוטל לפניו והרשב"א דהקשה גם למ"ד דאינו פטור רק ביום ראשון משום דלא ס"ל כדעת המהרי"ט צהלו"ן דס"ל להרשב"א דליכא אבילות כלל מדאורייתא לכן אין לחלק בין יום מיתה ליום קבורה ותירץ דתני אגב ועל כן סיים ובירושלמי פריק פירוקא אחרינא ר"ל דהירושלמי לא נצרך לתרץ דתני אגב רק למ"ד דגם ביום שני פטור אבל למ"ד דאינו פטור רק ביום ראשון דקימ"ל כוותי' בלא"ה ניחא לי' כדעת המהריט"ץ והיינו פירוקא אחרינא כנ"ל לתרץ דברי הרשב"א ודוק היטב:

בגמרא מוטל לפניו אין וכו' ורמינהו. הנה בתר"י הביאו בשם יש מפרשים כיון דלא תני בפירוש במשנתינו שפטור מכל המצות אינו פטור כ"א משלשה אלו המפורשין וכו' וכדתני שילא בסוכה פרק הישן גבי חתן וטעמא מפני ששלשתן צריכות כונה ביותר ודחה רבינו יונה דהאי דסוכה כבר פירשה רש"י דלא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אבל למאי דקימ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה פטור מכולן עכ"ד וקשיא לי לפי גירסא זו וליש מפרשים אלו מה רומיא דבריית' אמתניתן הא י"ל דמתניתן כמ"ד דהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה רק מן אלו השלשה מפני שצריכות כוונה ומתוך שבהול על מתו אינו יכול לכוין ולפי"ז אינו פטור רק כשמוטל לפניו שרואה צרתו לפניו וכן משמע מלשון מדרש רבה פ' וילך וז"ל כך שנו חכמים מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש וכו' ולמה כיון שרואה אדם צרתו לפניו דעתו מובלגת עליו ע"כ אבל שלא לפניו מיבעיא ליה ליתובי דעתי' כדאיתא בסוכה פ' הישן כה"ג אבל בברייתא דמבואר דפטור מכל המצות על כרחך דס"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ע"כ פטור גם שלא לפניו והוא קושיא עצומה לפי ענ"ד ואין לומר דלא ניחא ליה לאוקמי מתניתן דלא כהילכתא הא ליש מפרשים אלו עכצ"ל אחת משתים או דלא ס"ל לתנא דמתניתן העוסק במצוה פטור מן המצוה או דס"ל שאין זה נקרא עוסק במצוה וא"כ קשיא כנ"ל. עוד הקשה בפני יהושיע הא י"ל דמתניתן מיירי ביש לו מי שישא משאו ואינו פטור רק משום כבודו של מת כדאיתא בירושלמי מובא בתוס' וס"ל למתניתן דלא שייך כבודו של מת כ"א בפניו וברייתא מיירי באין לו מי שישא משאו ע"כ פטור גם שלא בפניו משום דטרוד ע"כ ונראה לתרץ ב' קושיות אלו דהמקשה לא הוי ניחא ליה דטעמא דמתניתן משום צרתו לפניו או משום כבודו של מת דלא שייך בכה"ג לישנא דפטור כיון דבאמת חיובא רמי' עלי' רק שאינו יכול לקרות באותו מקום ועוד דעכ"פ הו"ל לחייבי' לילך למקום אחר ולקרות ק"ש ולהתפלל ולהניח תפילין וזה ודאי דוחק לומר דמתניתן מיירי באין לו בית אחר ואין לחבירו וליכא בי כנישתא במתא אלא ע"כ דטעמא דמתניתן משום דעוסק במצוה פטור מן המצה וכיון שפטור מן הדין א"כ קשה לפי טעם זה אדרבה גם שלא בפניו ליפטור ומה איריא בפניו [וצ"ל לדעת הי"מ הנ"ל דעוסק במצוה אינו פטור כ"א ממצות אלו שצריכות כוונה וכ"נ מדברי תר"י] ובאמת גם בלא הברייתא היה יכול להקשות כן אלא דניחא ליה להקשות מהברייתא דאם היה מקשה בלא הברייתא היה צריך ג"כ האריך ועוד דאגב אורחא שמעינן מברייתא זו כמה מילי מעליותא כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת מנחם על שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה