תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
ראשית הגז פרק אחד עשר · דף קלה.
במשנה ראשית הגז פירש"י כל הגוזז צאנו בין טלאים בין זקנים ואפי' גוזזן מאה פעמים וכו' ושיעורא מפרש לקמן ע"כ. ולא נתבאר מה ביקש רש"י ז"ל בכל זה להזכיר איזה פרטים מדיני ראשית הגז ולא פי' כן גבי מתנות ריש הזרוע ואולי מש רש"י ז"ל שלא נפרש ראשית הגז היינו שמן הגיזה הראשונה של כל טלה נותן לכהן ואפשר כולה כיון שהיא ראשית גיזתה ומה שיגזוז אח"כ שלו הוא או שנפרש אם גוזז צאנו נותן ראשית הגיזה דהיינו מן הטלה שגזז ראשון נותן לכהן ושאר הגיזה שלו לזה אמר דהגוזז צאנו בין טלאים בין זקנים אף שאין זה ראשית גיזתם שכבר נגזזו הרבה פעמים מ"מ נותן לכהן ואפי' גוזזן הוא הרבה פעמים אין החיוב רק פעם ראשונה רק בכל פעם ולא מה שגזז ראשונה רק מכל חמש גיזות חייב ליתן חמש סלעים ומ"מ צריך לפרש באמת האי לישנא ראשית גז צאנך תתן לו למה כתיב ראשית כיון שנותן לו איזה שירצה ואפשר דהכוונה להורות שיהא דבר חשוב דהיינו משקל חמש סלעים ויהא מלובן ולא צואי ולקמן דרשו אין לך בו אלא מראשיתו ואילך ולא נתבאר יפה דרש זה וע"ש פירש"י:
שם וב"ה אומרים חמש. בגמרא מקשה מ"ט דב"ה והיינו דמ"מ חזינן דשתים נמי הוי צאן ולכאורה הי' אפשר לומר דמקרא דב"ש אין כ"כ ראי' דהתם קאמר נביא דמן הרבה בקר ישאר עגלה אחת ומן הצאן שתים וצ"ל דמ"מ כיון דגבי בקר כתיב עגלת בקר דהיינו עגלה מן בקר וכאן כתיב שתי צאן ש"מ דאינהו גופייהו איקרי צאן:
שם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור. פירש"י דקניא בשינוי דהוי לי' כמזיק מתנות כהונה או שאכלן ע"כ. וכבר כתבתי לעיל פרק הזרוע שדבר זה תמוה בעיני מאוד דהיכי שייך הכא קנין אטו מעיקרא אין לו קנין הרי התורה ציותה ליתן מן הגיזה שלו לכהן ועדיין לא זכה כהן בהם כלל ובהכרח שנאמר דכל שנשתנו ואינן כמו שהיו בעת גיזה אינו מחויב ליתן א"כ אפי' לא קנאם פטור ואפי' הי' הדין דשינוי אינו קונה כלל בעלמא מ"מ כאן אין עליו חיוב מתנות ועוד אי משום מזיק מתנות אתינן עלה יתן לו את זה צבועים ויקיים בהן המצוה כמות שהן כיון שישנן בעין ובהכרח דבצמר זה לא יקיים המצוה כלל דאין המצוה רק שיתן לו מה שגזז והרי נשתנו א"כ מאי ענין זה לקנין אי שינוי קונה וכתבתי שם דמה שלמדו מכאן דשינוי קונה הוא משום דחזינן דמחמת שנשתנו פטור ואינן אותו גיזה דמעיקרא והיינו לפי שאינו חוזר א"כ ממילא גבי גזלן ג"כ כיון שנשתנה ואינו אותו דבר שגזל אינו מקיים בזה והשיב וממילא קנה אבל כאן אין צריך להך טעמא כלל רק לפי שנשתנו שוב אין בהם מצוה ע"ש ועוד אבאר לקמן בס"ד בתוס' בד"ה לא הספיק:
בגמרא במוקדשין מ"ט לא. יש לדקדק היכי שייך להקשות מ"ט לא אדרבא הוי לי' להקשות היכי יתן דבר של הקדש לכהן דהא אסור בהנאה כדמקשה לקמן הא קדיש לה והיינו אפי' בלי קרא דצאנך כיון דשל הקדש הוא וכ"ש דקשה על המקשה דבתר הכי דמקשה טעמא דכתב רחמנא צאנך וכו' והוי לי' להקשות תיכף הא אסור בהנאה ונראה לי דמעיקרא הוי ס"ד בישראל שלקח בכורות בעלי מומין מכהן וגזזן דס"ד דחייב בראשית הגז קמש"ל כיון דבכור מוקדשין הוא ואפי' בעל מום יש בו קדושה דקדוש מרחם ואף שהותר אכילתו הוי לי' מוקדשין כמו שלמים דנאכל לבעלים ומ"מ אין מהם מתנות כהונה דהוי מוקדשין ואימעט מדכתיב אותם וכאן אימעט מוקדשין מצאנך ולא של הקדש אפי' ישנו ביד הישראל פטור מראשית הגז דעדיין קדושתו עליו וכמו כן בקדשי מזבח שנפל בהם מום כיון דקדשי קדושת הגוף אפי' נפדו עדיין קדושתן עליהן שהרי פטורין מן הבכורה אבל בקדשי ב"ה שנפדו לא מצי לאוקמא דכיון דלא הוי עלייהו מעולם רק קדושת דמים כיון שנפדו חולין גמורים הם שהרי חייבין בבכורה ובמתנות והוי לי' צאנך ממש אבל בכור וקדשי מזבח שנפדו במומן כיון דהוי קדשי קדושת הגוף אפי' אחר פדיונן עדיין קדושתן עליהן שהרי פטורין מן הבכורה ואהא מקשה מ"ט לא מה בכך דהן מוקדשין למה לא יתחייב בראשית הגז ומשני דכתיב צאנך ולא של הקדש והיינו דמקשה הא אסורין בגיזה ועבודה לעולם והיאך יתחייבו בראשית הגז כנ"ל:
שם והא קדיש לה וכו' ליפרוק וליתיב לי'. יש לתמוה לכאורה למה מוקי בקדשי ב"ה לוקמא בקדשי מזבח דנפל בהם מום ועבר וגזז להו וס"ד לפרוק וליתיב ניהלי' ומה נ"מ אי עבר מדרבנן או מדאורייתא ס"ס כיון דיכול לפרוק וליתן לכהן בעי קרא לפטור משום דצאן של הקדש הוא ובאמת לק"מ דהיכי דאיכא איסור דאורייתא לגוז פשיטא שאין כאן שום מצות ראשית הגז אפי' יפרוק דלא שייך שיהא מצוה במקום דלא משכחת לה רק שיעבור עבירה דאורייתא אבל בקדשי ב"ה כיון דמדאורייתא מותר בגזיזה ויכול לפדותן שלא יהא בגיזה איסור הקדש ממילא חל עליו לקיים המצוה כשעבר וגזז מדרבנן כיון דמדאורייתא לא עבר ובזה מיושב קושית התוס' בד"ה ראשית כמו שאבאר בתוס' ועמ"ש בסמוך ולקמן בגמרא:
שם והא בעי העמדה והערכה הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות ביכורים כתב בחולין אבל לא במוקדשין כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהא חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנך עכ"ל ותמה עליו מהר"י קורקס ז"ל דהא כאן נדחה הך אוקימתא דבעי העמדה והערכה ועוד שכתב אוקימתא דר' מני דאוקמא חוץ מגיזה והא לא סליק אוקימתא רק באמר חוץ מכחישה ועוד למה השמיט אוקימתא דרבא והרב בכ"מ כתב ולי אין כאן תמיהא כלל דרבינו לא נחת הכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא צאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ"ד דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה או כדאמר חוץ מגיזותי' בעינן שיועיל ולא חש להביא אוקימתא דרבא דכיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי עכ"ל וכל דבריו תמוהין כי מה שכתב או כגוונא קמא למ"ד דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה הוא תמוה דאטו ספוקי מספקא לי' להרמב"ם בהא והא פשיטא לי' דבעי העמדה והערכה כמ"ש פ"ה מהלכות עירוכין להדיא א"כ לדידי' הרי בטלה אוקימתא זו לגמרי ולא צריך על זה קרא כלל ולמה יזכיר הרמב"ם דבר בטל מה שאינו רק למ"ד דלית הלכתא כוותי' ובפי' פסק בעצמו להיפוך ומה שכתב בחוץ מגיזה קרוב לשמוע בישוב קושית מהר"י קורקס דלא הוצרך להזכיר כחישה כיון שלא זכרו רק להורות באיזה אופן יכול יהא חייב אבל ס"ס פטור לא הי' צריך להזכיר רק שורש האופן דצריך קרא דאין נ"מ לדינא דס"ס פטור אבל מ"מ יש בזה קושיא אחרת על הרמב"ם מה שלא הקשה מהר"י קורקוס הנ"ל ובזה לא שייך ישוב הכ"מ כלל כמו שאבאר בסמוך ומה שכתב עוד הכ"מ ולא חש להביא אוקימתא דרבא כיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי ע"כ והוא תמוה מאוד ומן הדומה ששגג בזה שהי' חושב לפום רהיטא דאוקימתא דרבא ג"כ הוא טעמא דאיצטריך קרא למעט הקדש וזה אינו דרבא מפרש מתניתין לאו בצאן של הקדש כלל רק במקדיש גיזה עצמה וטעמא דאינו חייב לפי דמחוסר פדי' וצאנך אתי למעוטי שותפות עכו"ם ואהא תמה מהר"י קורקס למה לא זכר אוקימתא דרבא דהוא חידוש דין גמור במקדיש גיזה והצאן שלו דפטור אי פדאן אחר שגזז משום דמחוסר פדי' בין גזיזה לנתינה ולאו מצאנך יליף לה כלל רק מן גז צאנך תתן לו שאין בין גזיזה לנתינה מעשה אחר וזה וודאי תמוה עצומה על הרב ז"ל שישמיט אוקימתא דרב מה דלית מאן דפליג עלי' ויליף לה מקרא והוא לא זכר רק צאן מוקדשין מקרא דצאנך:
אך בלא"ה על תרווייהו אני תמה שיש בכאן להפליא בדברי הרב ז"ל בין בקמייתא בין בבתרייתא דבקמייתא קשה הא לכ"ע אפילו למ"ד קדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה לא צריך קרא צאנך דבלא"ה אין חיוב בראשית הגז משום דמחוסר פדי' ובגמרא דלא נדחה הך אוקימתא רק למ"ד בעי העמדה והערכה משום דאכתי לא ס"ד דמחוסר פדי' אבל לפי מה דמסיק רבא דמחוסר פדי' מעכב מקרא אחרינא דכתיב גז צאנך תתן מי שאינו מחוסר רק גזיזה ונתינה א"כ בהקדיש בהמות לב"ה וגזזן בלא"ה אפילו פדאן אינו מחויב בראשית הגז דמחוסר פדי' בין גזיזה לנתינה ולמה פסק דלא כרבא כיון דלית מי שיחלוק עליו בזה גם באוקימתא שני' בחוץ מגיזה אפילו נימא דכוונתו באופן המועיל כגון חוץ מכחישה מ"מ הרי רבא חולק על ר' מני בר פטיש, דבכהאי גוונא מחייב בראשית הגז דהא פריך עלי' דרבא ואלא צאנך למאי אתי והרי איצטריך לדר' מני וע"כ דחולק עליו וכ"כ התוס' בהדיא בד"ה במקדיש. הן אמת דיש להבין מנא לי' למקשה להקשות לרבא צאנך למאי אתי דילמא לא פליג אדר' מני וצריך צאנך לדר' מני וצ"ל דהמקשה דייק דאי ס"ד דצאנך אתי לדר' מני למעט צאן הקדש למה לי' לרבא לפרושי מתניתין במקדיש גיזה דבחולין אבל לא במוקדשין משמע דבבהמת מוקדשין קאי ולא בגיזה של מוקדשין ובהמת חולין וע"כ דלית לי' דר' מני והוכרח לפרש כן ומקשה צאנך למאי אתי ועכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל קשין דשביק הך דרבא לגמרי ומחייב מחוסר פדי' דלא פטר לי' רק מקרא דצאנך גם פליג עלי' דרבא במה דסובר בחוץ מגיזה פטור ולרבא חייב. והנה בענין הקושיא הראשונה דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה יש לומר דסובר הרמב"ם ז"ל דהך סוגי' כרבנן דר"מ דס"ל ענבים העומדת ליבצר לאו כבצורות דמיין והוי כקרקע וה"ה צמר המחובר לבהמה הוי כבהמה ובעי העמדה והערכה אבל אנן קי"ל כר"מ דכבצורות דמיין א"כ הכא נמי הך צמר הוי כגזוז כיון דעומד ליגזז ואף דאסור לגוזזן מדרבנן מ"מ שפיר כתב הרמב"ם דאיצטרך קרא דמדאורייתא כגזוז דמי וכן בפרק נערה בכתובות אמרינן ס"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי בתמרי דעל בודי' התם ועוד י"ל דוודאי הכא דבעי לפרושי מתניתין וקשיא לי' הא בלא"ה אסור עכ"פ מדרבנן וכיון דאסור מדרבנן אינן עומדין ליגזז וממילא הוי כבהמה אבל הרמב"ם דנקט דינא דקרא צאנך שפיר קאמר למעט הקדיש בהמות וגזזן דכיון דהיו עומדין ליגזז אינן צריכין העמדה והערכה דהוי כמקדיש עצים ואבנים ועוד דאפי' אסור מדרבנן מ"מ כיון שגוזזן ממילא היו עומדין ליגזז רק לרבנן דר"מ פריך ולענין יתר הקושיות בדברי הרמב"ם ובענין מחוסר פדי' יתבאר בסמוך בס"ד:
שם סד"א לגזוז וליתיב לי'. יש לדקדק במה שאמר לגזוז אטו מחויב לגזוז והוי לי' לומר וליתיב לי' ונראה דזהו שפי' רש"י כלומר יגזוז לכתחילה וליתיב לי' דהא גזז לא הקדיש והיינו משום דר' מני בא לתרץ דלא נצטרך לפרש מתניתין באופן דלא משכחת לה רק אי עבר עכ"פ מדרבנן וגזז רק בא לאשכוחי דאפי' לכתחילה יכול לגזוז ולפי זה מיושבין דברי הרמב"ם דלא כתב חוץ מכחישה דכיון דכתב אוקימתא דמעיקרא בעבר וגזז ממילא הא נמי לא צריך וכחישה דמ"מ צריך קרא לפטור בעבר וגזז וזה ברור ולפי זה מוכח דהך סברא דכחשי אינו מועיל לאסור גיזה מדאורייתא בקדשי ב"ה דאל"כ כיון דמסיק דכחשי א"כ אסור לגזוז מדאורייתא ולא צריך קרא בעבר ועיין מה שכתבתי בסמוך:
שם אי הכי קדשי מזבח נמי. איכא למידק היכי פשיטא לי' דקדשי מזבח נמי כיון דכתיב לא תגוז אבהמה קפיד קרא וכל שהבהמה קדשי מזבח אסורה הבהמה בגיזה ומה בכך דהגיזה חולין ולקמן במקדיש גיזה עצמה מותר בגיזה אף דבגיזה הקדש אלמא דלאו על הצמר הנגזז קפיד קרא דלא יגזוז לפי שהוא הקדש רק על הבהמה קפיד ולכך בבהמה חולין וצמר הקדש מותר לגוז וא"כ להיפך בבהמה של הקדש וצמר חולין אסור לגוז בשלמא בקדשי ב"ה דאינן אסורין בגיזה רק מדרבנן יש לומר דבכה"ג דגיזה חולין לא גזרו רבנן אבל בקדשי מזבח דאסור מדאורייתא מנא לן דאי גיזה חולין מותר ס"ס בהמת קדשים נגזזת והרי אפי' גוזז ומאבד וכן נותן עלי' עול שהוא חולין אסור כיון דהבהמה עובדת וא"כ גיזה נמי ס"ס בהמה נגזזת וליכא למימר דהכוונה קדשי מזבח נמי ובעבר וגזז והעמדה והערכה לא בעי כיון דגיזה חולין דמוכח להדיא לעיל דהיכי דעבר מדאורייתא וודאי ליכא ראשית הגז כמו שכתבתי לעיל וצריך עיון:
והנה רש"י ז"ל פי' אפי' קדשי מזבח נמי ובעבר וגזז. וכתב מהרש"ל דהוא ט"ס ובלא עבר וגזז. והנה נראה מדבריו דהי' מפרש עבר וגזז שיש איסור דאורייתא בקדשי מזבח והוא תמוה דהא בהדיא קאמר מעיקרא אי בקדשי מזבח הכי נמי וכו' סד"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו וכו' מוכח להדיא דאי מדאורייתא אסור לגזוז לא מהני עבר וגזז שיהא הוי אמינא בלי קרא לחייבו בראשית הגז וע"כ דאי נגרוס עבר וגזז היינו משום דבקדשי מזבח אסור עכ"פ מדרבנן ומהרש"א כתב לקיים הגירסא ועבר וגזז מדרבנן אבל גם זה אינו דכיון דר' מני קאמר בהדיא לגזוז וליתיב לי' והיינו דבעי לישני דאפי' לכתחילה יכול לגזוז והיכי מקשה עליו קדשי מזבח נמי כיון דאיכא איסורא מדרבנן עכ"פ ועוד כיון דפשיטא לי' דמדאורייתא מותר היכי פשיטא לי' איסור זה מדרבנן שהרי ע"כ לא מצינו בזה שום איסור דרבנן כיון דבאמת אסור מדאורייתא מכח כחשי וחוץ מכחישה אינו מועיל בקדשי מזבח א"כ מנין לו לרש"י איסור דרבנן בס"ד דלא ידע מכחשי והרי מעיקרא דבעי לאשכוחי איסור בקדשי ב"ה מייתי מדר"א ועוד לפי מה דמשני כחשי מקשה קדשי ב"ה נמי וקשה קדשי ב"ה כיון דאינן אסורין רק מדרבנן מיירי בעבר וגזז וע"כ דלא בעי לאוקמא בעבר כלל א"כ מאי מקשה מעיקרא קדשי מזבח נמי כיון דאסור עכ"פ מדרבנן מיהו בהא יש ליישב דברי מהרש"א דסובר דע"כ לא מחלקינן בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח לענין גיזה רק מצד הלאו לא תעבוד ולא תגוז דאותו הלאו לא הוזכר מצד שהגיזה חולין רק אפי' יגוז הגזבר לצורך הקדש עובר בלאו ובהא בקדשי ב"ה אין איסור רק מדרבנן אבל באומר חוץ מגיזה דגוזז הגיזה לחולין ואין בזה לאו דלא תגוז כלל רק איסור אחר שאין בעל הגיזה יכול לגוז גיזה שלו שתצא לחולין משום דמכחיש הבהמה של הקדש ובזה גם בקדשי ב"ה אסור מדאורייתא דפשיטא דכשם שאסור להכחיש קדשי מזבח כך אסור להכחיש קדשי ב"ה כיון שאינן נגזזו לצורך הקדש ע"י גזבר רק ישראל גוזזן לעצמו כיון שאמר חוץ מגיזה אך זהו היפוך הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא זכר רק חוץ מגיזה והיינו דאפי' לא זכר חוץ מכחישה אינו אסור בקדשי ב"ה רק מדרבנן ור' מני בעי לאוקמא אפי' לכתחילה אבל הרמב"ם שזכר אוקימתא ראשונה בעבר ממילא גם כאן לא צריך להזכיר וכחישה אבל לשיטת מהרש"א הי' לו להזכיר וכחישה כיון דבלא"ה אסור דאורייתא לא מהני עבר וגזז לחייבו בראשית הגז כדמוכח להדיא לעיל כמ"ש ובאמת נראה לי עיקר דאין בקדשי ב"ה איסור דאורייתא מצד כחשי והוא לפי שנראה לי דס"ד כיון דהצמר חולין בחולין הוא גוזז וליכא איסור דלא תעבוד ולא תגוז ופריך קדשי מזבח נמי ומשני כחשי וממילא יש איסור דלא תגוז דבהמת הקדש הוא גוזז כיון דבהמה כחשה בגזיזה זו ואהא פריך א"כ ב"ה נמי יאסור מדרבנן עכ"פ כיון דשל הקדש גוזז ומשני דאמר חוץ מכחישה א"כ בב"ה מה שנוגע בהקדש חולין הוא ובחולין גוזז ובקדשי מזבח לא שייך זה דכולה הקדש כיון דמה שהנשמה תלוי' הקדש לכן ברור דהעיקר כמהרש"ל ובלא עבר וגזז והיינו דמקשה דבקדשי מזבח נמי משכחת לה שיהא מותר לכתחילה וכתב כן לפי שר' מני בא לפרש שלא יהא שום איסור בגזיזה ועכ"פ מיושב קושית מהר"י קורקוס והכ"מ על הרמב"ם שלא זכר וכחישה כמו שבארנו:
בתוס' בד"ה ראשית הגז לפרוק וליתיב לי' תימא אמאן קאי וכו'. ולדעתי לק"מ דבלא"ה יש להבין למה לי' לומר לפרוק הוי לי' לומר סד"א אי פדאן ליתיב לי' ולמה לו שמחויב לפרוק וע"כ דהא וודאי אי לא הי' עליו חיוב לפרוק ממילא הי' פטור אפי' פדאן כיון דבשעת גיזה הי' פטור ואין עליו שום חיוב פשיטא דאין חיוב ראשית הגז חל אח"כ כיון דאחר גיזה תיכף הי' פטור והיינו דקאמר דמ"מ כיון דליכא קרא לפטור מוקדשין וס"ד דגוזז מוקדשין ג"כ חייב והיינו דעליו כל טצדקי למיעבד שיתן ראשית הגז לכהן והיינו שצריך לפרוק וליתן לו. תדע דהא רבא מוקי לקמן במקדיש גיזה עצמה ובהא באמת הוי גז צאנו ולולא דהוי מחוסר פדי' הוי מחויב לפרוק וליתן אף דעכשיו הגז קדוש ואסור בהנאה מ"מ בשעת גיזה כך נתחייב תיכף לפדות וליתן ראשית הגז וכמו כן השתא אי לא כתיב צאנך דהוי ס"ד אפי' צאן נמי דהקדש חייב והיינו דמחויב לפדות וליתן כיון דלא ס"ד השתא דמחוסר פדי' ולא הוי כתיב צאנך למעט של הקדש ואני תמה היכי ס"ד דקנס הוא משום דעבר דהא לקמן במקדיש גיזה אין כאן שום קנס וקאמר נמי לפרוק וליתיב לי' ואי משום דלקמן הוי ס"ל דע"כ הך ליגזז לאו דוקא רק אי גזז וה"ה לפרוק הכוונה אי פריק אבל כאן משמע להו דמחויב לפרוק הא ליתא דאי לקמן הכוונה אי פריק ה"נ יש נפרש כן אבל באמת בתרווייהו ס"ד דמחויב לפרוק והא דקתני ליגזז משום דבאוקימתא דידי' מרויח שאין צורך דעבר רק לכתחילה יכול לגזוז כמו שהזכיר ר' מני לגזוז מהאי טעמא גם מה שכתבו דאי על הכהן קאי לא תקשי מאי מרויח דיכול לפדות שוה מנה בפרוטה וגם זה צ"ע דקי"ל דאף דבחילל ויוצא לחולין אבל צריך להשלים עד כדי שוויין וא"כ לא הרויח כלום אבל העיקר נראה לי כמ"ש:
בד"ה והא בעי העמדה והערכה וא"ת מה שייך וכו' כיון שהי' מתחלה מחובר וכו'. לכאורה נראה כוונתם כיון דמחובר לבעלי חיים הוי כחי וצריך העמדה והערכה כמו בהמה אבל באמת מסקינן פ"ק דערכין דאשה שמתה נהנין בשערה דשער לאו בת מיתה הוא ולא נשתנה רק של בהמה אסור דגמר דינה אוסרתה אבל עכ"פ מבואר דאין שער בעל חיים חשיב גופה אפילו בעודו מחובר ולי נראה דהיינו טעמא דדוקא מקדיש עצים ואבנים יכול לפדותן כמות שהן אבל בהמה של הקדש כל שצמרה מחובר אי אפשר לפדות הצמר בעצמו דלאו בת פדי' הוא כיון דאסור בגיזה ואי אפשר רק שיפדה עם הבהמה כולה שתצא הבהמה לחולין ויוכל לגוזזה וכיון שאין הצמר נפדה רק בכלל עם הבהמה ממילא בעי העמדה והערכה שהרי ע"כ הוא צריך לפדותה כולה כמות שהיא ולא הבנתי מה שכתב מהרש"א דלימא כשהעמיד והעריך ופדה. דכיון דכולה הקדש אינו יכול לפדות אבר ממנה ולפי דבריו לא הוי קשיא להו לתוס' כלל דהוי כמקדיש עצים ואבנים כיון שאינו יכול לפדות הצמר בלבד רק כולה והרי כולה בעי העמדה והערכה וע"כ דהוי ס"ל לתוס' דצמר לא הוי כאבר ממנה כמו שהוכחתי מהך דסוף פ"ק דערכין הנ"ל אבל למה שכתבתי ניחא כיון דאסור לגוזזה ממילא אין הצמר בת פדי' מעיקרא רק דס"ד דתוס' כיון דאין הצמר מצד עצמו בעי העמדה והערכה ממילא אח"כ כשגזז ג"כ יכול לפדותו אף דלא שייך העמדה והערכה אח"כ ואהא תירצו דמ"מ כיון דמחובר לבהמה שהיא בת העמדה והערכה א"כ ממילא כשהי' פודה מעיקרא כולה היתה כולה נפדית בהעמדה והערכה ממילא אף אח"כ אינו יכול לפדות כיון דלא מצי עביד העמדה והערכה בצמר הנגזז:
בא"ד וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדי' בעינן העמדה והערכה. תירוצם דחוק מאוד דאטו תיכף נפדית תכ"ד להעמדה והערכה והרי מעיקרא הוא מעריך ואח"כ פודה ושפיר יש לומר דגזז קודם פדי' אבל לדעתי יש ליישב בפשיטות דאי העמיד והעריך לפדות הצמר בלי הבהמה הרי ע"כ ס"ל לתוס' דזה אי אפשר דא"כ לימא כשכבר פדה ג"כ קודם וע"כ משום דאסור בגיזה אין הצמר בעצמו בת פדי' או כמ"ש מהרש"א דהוי כאבר וא"כ ממילא אין מעמידין ומעריכין בשביל אבר ממנה או בשביל צמרה בלבד וע"כ דהיתה העמדה והערכה לפדות כולה וגזז ופדה רק הצמר וזה אי אפשר ג"כ דכיון דהעמדה והערכה היתה בכלל כל הבהמה עם צמרה המחובר שעלי' וכיון שלא פדאה כך רק גזז צמרה אין לצמר בפני עצמו ערך דמעיקרא בפני עצמו וצריך הערכה מחדש לצמר הנגזז דאפילו העריך מעיקרא שיווי הבהמה ושיווי צמרה אינו דומה ערך צמרא שעל הבהמה מערך צמר הנגזז כנ"ל. ודע כי יש לגמגם בלשון התוס' שכתבו ועבר וגזז ופדה דלמה להו להזכיר שפדה הא על זה אנו דנין אי מחויב לפרוק וליתן לו דמהאי טעמא הקשו בדיבור הקודם אמאי מחויב לפדות ולא הוי להו לומר רק עבר וגזז סד"א לפרוק ואולי משום שהי' העמדה והערכה וכל שחוזר בו מלפדות נתבטל הערך וכיון דאנו צריכין לסמוך על הערך הקודם ע"כ דבאמת פדה ולא חזר ממה שבא מעיקרא לפדות ולעשות העמדה והערכה:
בגמרא רבא אמר במקדיש גיזה עצמה סד"א ליגזוז וליפרוק וליתיב לי' וכו' יצא זה שמחוסר גזיזה פדי' ונתינה. איכא למידק ובלא"ה היכי תיסק אדעתין דליפרוק וליתיב לי' כיון דבשעת גיזה לא הי' הצמר שלו ופשיטא דאי קנה צמר מעכו"ם שאינו חייב ליתן לכהן. ונראה לי דהיינו טעמא דודאי צמר של אחר או של עכו"ם אינו מחויב בראשית הגז דלאו דידי' הוא אבל של הקדש כיון דבידו לפדותו ע"כ של גזבר עדיין יש לו תפיסת יד בו ותיכף כשגוזו ס"ד דמחויב לפרוק וליתן ראשית הגז וכן נמי לעיל דס"ד דמוקדשין חייב בראשית הגז וקרא ממעט צאנך למעט מוקדשין וקשה הא חזינן דלוקח גז צאנו של נכרי פטור כיון דצאן שלו ואי קרא למעט של עכו"ם מאי קשיא לי' אליבא דרבא צאנך למה לי ועוד דהא אין הגיזה שלו וע"כ דכל שאין הצאן וגיזה שלו לא צריך קרא רק דס"ד מוקדשין חשיב כשלו שיש לו תפיסת יד בהם שהרי פודה הוא אותם ע"כ ולהך ס"ד דתיכף בשעת גיזה מחויב לפרוק וליתן לו:
מיהו הא קשיא לי לפי מה שכתב הר"ן בגיטין ספ"ב דאשה כותבת גיטה ומקנה אותו לבעל דהיכי מהני הא הוי לי' מחוסר הקנאה ותירץ הר"ן ז"ל דדוקא מעשה דומיא דכתיבה בעינן שהוא בגופו של גט אבל הקנאה שאינו בגופו אינו פוסל והשתא הכא נמי נימא דדוקא מעשה בגופו פוטר אבל פדי' אינה מעשה בגופן של צמר רק כמו הקנאה דהתם ואפשר דהך מחוסר פדי' דהכא לאו מעין הך דגבי גט דאילו התם קציצה פוסלת דהוא דבר מן הצד דמחובר פוסל וצריך לקצץ להכשר הגט אבל כאן עיקר מה דס"ד דחייב הוא לפי שמוקדשין חשיב כשלו שיש לו בהן תפיסת יד כמ"ש כיון שיכול לפדותן ע"כ של גזבר לזה בא הכתוב למעט במה שאמר גז צאנך תתן לו דבעת גיזה שלו הן לגמרי עד שיכול ליתנם לכהן אבל כל שאינו יכול ליתנם לכהן בעת גיזה לא חשיב שלו וממילא אינו מחויב לפרוק וליתן כיון שאינו מחויב בעת גיזה. ובאמת מצינו כה"ג מחוסר פדי' גבי כסוי הדם אבל שם יש לומר דשפיכה נמי לא הוי מעשה גופו דשחיטה היא מעשה והדם ממילא נשפך והוי פדי' דומיא דשפיכה ועוד כיון דהא דבעינן התם פדי' היינו כדי שתהא שחיטה ראוי' לר"ש דסובר לא שמה שחיטה א"כ פדי' זו משוי לי' לשחיטה שחיטה דאל"כ לאו שחיטה היא כלל הילכך הוי לי' שפיר מעשה בגופו דמחמת זה נעשית החי' או העוף שחוטה ולפי זה הכא נמי כיון דפדי' זו משוי לי' לגז שיהא שלו הוי לי' מעשה בגופו כנ"ל מיהו בספרי ת"י לגיטין כתבתי שיש לתמוה על הר"ן שם בלא"ה עיי"ש:
והנה הרמב"ם ז"ל השמיט דברי רבא לגמרי ולא זכר הך מילתא דמקדיש גיזה פטור מראשית הגז ולא עוד אלא שכתב בקדשי ב"ה צאנך ולא של הקדש והיינו בהקדיש בהמות לב"ה וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן תלמוד לומר צאנך והשתא למה לי צאנך תיפוק לי' דמחוסר פדי' בין גזיזה לנתינה והיכי סלקא דעתך שחייב לפדות וע"כ דלית לי' דרבא כלל וביותר יש לתמוה דהא רבא ע"כ לא ס"ל דר' מני בר פטיש וכן נמי הך אוקימתא דמעיקרא לא ס"ל מטעם דכתיב צאנך דא"כ היכי פריך ואלא צאנך למאי אתי הא איצטריך להנך אוקימתי דמעיקרא וע"כ דדייק דאי ס"ל הך דרשה דצאנך לענין מוקדשין ממילא לא הוי לפרש משנה דקתני אבל לא במוקדשין במקדיש גיזה דלא הוי דומיא דשארי דקתני אבל לא במוקדשין דהכוונה בהמה של מוקדשין ומ"כ דרבא לא ס"ל לפטור בהמת מוקדשין כל שהגיזה חולין דמוקדשין צאנך איקרי והיינו דפריך צאנך למאי אתי וא"כ למה הביא הרמב"ם הנך ב' אוקימתות וממעט להו מקרא דצאנך ואין אלו צאנו:
ונראה לי לפי מה שהוכיח הב"ש בא"ה ריש סי' קכ"ד מדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות תרומות ומהך סוגי' דכריתות פרק המביא אשם תלוי דסובר הרמב"ם כר"ש דעומד ליזרק כזרוק ועומד לפדות כפדוי א"כ יש לומר דלר"ש מחוסר פדי' לא חשיב מחוסר מעשה דהוי כמאן דפדוי קודם גיזה בפרט הכא דלא הקדיש רק הגיזה בלבד והבהמה חולין שלו א"כ בוודאי עומד לפדות הוא וכפדוי דמי ואוקימתא דרבא הוא לרבנן דר"ש דלאו כפדוי הוא והוי שפיר מחוסר מעשה ולפי זה מיושבין דברי הרמב"ם דע"כ הך אבל לא במוקדשין אימעט מדכתיב צאנך וכאוקימתא דר' מני בר פטיש ומהאי טעמא נמי הביא הך אוקימתא קמייתא דאפילו למ"ד היו בכלל העמדה צמר של בהמה לא בעי העמדה והערכה דהוי לי' כגזוז והוי כמו ענבים העומדות ליצבר ותמרי דעל בודי' דהוי כמאן דגזוז כמבואר בפרק נערה ולא חשיב כבהמה מחמת שמחובר בה ומהאי טעמא נמי לא הוי מחוסר מעשה דהוי כמאן דפדוי:
הן אמת שכבר כתבתי בספרי ת"י באבן העזר סי' קכ"ד שם שדברי הב"ש בהשיגו על בעל ח"מ תמוהין ומהך דפרק המביא אשם תלוי מוכח להיפוך דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דעומד ליזרק כזרוק דהא פסק הדם בכוס יזרק והבשר יוצא לבית השריפה והיינו דהתם טעמא דר' יוסי דסובר אפילו הדם בכוס יזרוק והבשר יאכל דסובר כלי שרת מקדשין את הפסול ליקרב הילכך אף דבעת שנתן בכוס לא הי' עומד ליזרק שאפשר שיודע לו קודם זריקה והרי באמת נודע לו מ"מ עומד הוא ליזרק מצד שכלי שרת מקדשין את הפסול וכיון שבהכרח יזרק הוי מעיקרא כזרוק א"כ הרי ליכא ידיעה בשעת סליחה והשתא אי ס"ד דסובר הרמב"ם כר"ש כיון דפסק כלי שרת מקדשין את הפסול ליקרב למה פסק דדם בכוס יזרק והבשר לא יאכל וע"כ דלית לי' דר"ש אבל מ"מ אף שדברי הב"ש תמוהין בוודאי אבל מ"מ אין הכרח מהתם שיסבור הרמב"ם דלא כר"ש ושאני התם דפסק דלא כר' יוסי רק כחכמים דס"ל דהך עומד ליזרק מצד דכלי שרת מקדשין את הפסול לא הוי כזרוק דתיהוי כמי שלא הי' לו ידיעה בשעת סליחה דמה שניתן בכוס אין זו סליחה דדוקא זריקה בהכשר הוי סליחה אבל זריקה בפסול לא הוי סליחה אפילו נזרק באמת א"כ הך עומד ליזרק משום דעכ"פ יזרק בפסול לא הוי הך עמידה כסליחה ודוקא אי הי' עומד ליזרק בהכשר הוי העמידה כמו שזרק בהכשר והוי סליחה ור' יוסי סובר דמ"מ כיון דבעת שניתן בכוס לא נודע לו וס"ס יבוא לידי זריקה הוי כמאן דזרוק עכשיו והרי עכשיו לא נודע ובהא לא ס"ל לרמב"ם כר' יוסי אבל מ"מ בהא פסק כר"ש דאי באמת עומד ליזרק הוי כזרוק וכן עומד לפדות הוי כפדוי דבאמת נפדה כדין ונזרק כדין ומדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות תרומות משמע ג"כ הכי א"כ יש ליישב בזה דברי הרמב"ם הנ"ל כמ"ש ועיין במנחות (דק"ב ע"ב) מידי הוא טעמא וצ"ע דסותר לכאורה סוגית הש"ס בכריתות ויש ליישב זה אבל פירש"י שם צ"ע דפי' אח"כ דלס"ד קאמר עיי"ש ואין להאריך כאן:
אלא דעדיין יש לדקדק לעיל ריש כסוי הדם דקאמר התם ואיבעית אימא כולה ר"ש דכתיב ושפך וכיסה יצא זה ממחוסר פדי' וכסוי אלמא אף דסובר ר"ש עומד לפדות כפדוי מ"מ הוי פדי' מחוסר מעשה בין שפיכה לכסוי אבל מ"מ משום הא לא תברא [חדא דאף דקאמר כולה ר"ש הוא לאו בכל מילי דר"ש רק בהנך תרתי דקאמר התם בהעמדה והערכה ובשחיטה שאינה ראוי' אבל בעומד לפדות יש לומר דלא קאי לר"ש] דיש לומר דוקא הכא בהקדש ב"ה דנקט הרמב"ם דאסורה בגיזה שפיר הוי הפסד קדשים ועומדת לפדות לכך הוי כפדוי קודם גזיזה וממילא צריך אח"כ לפדות ליתן לכהן ולא הוי מחוסר מעשה לולא דאכתי לא הוי צאנך וכן נמי בהך דמקדיש גיזה עצמה והבהמה שלו והוא הולך לגוזזה מסתמא יפדה אותם משא"כ בהך דכסוי אחר שחיטה היא עומדת לפדות משום הפסד קדשים אבל קודם שחיטה אינה עומדת לפדות כלל דשמא תמות או תתקלקל בשחיטה ועוד שקודם שחיטה כשהחי' או העוף בחיים יכולה להשבח ולגדל ולדות וליכא הפסד קדשים רק שבח משא"כ בצמר כיון שגוזז במה שהצמר מונח אין שבח כלל ואולי יתקלקל ושפיר הוי הפסד רק אחר שחיטה כדי שתהא שחיטה ראוי' הוי הפסד ושפיר הוי מחוסר מעשה וליכא למימר דמ"מ התם נמי כשהולך לשחוט הוי עומד לפדות משום הפסד קדשים מ"מ כיון דפדי' דחי אינה כמו פדי' של שחוט לא שייך לומר דבשביל דעומד לפדות אח"כ יהא כפדוי קודם משא"כ הכא דאין הפרש בצמר קודם גיזה לאחר גיזה דאותו צמר הוא כפי מה שהוא לכך הוי שפיר כפדוי קודם גיזה ולפי זה יש לחלק בפשיטות דהכא כשהולך לגזוז הוי כפדוי כיון שיפדה אח"כ והתם לא שייך לומר דהוי כפדוי קודם שחיטה דפדיון עוף או חי' כשהוא חי אינו דומה לפדיון עוף שחוט מה דבלי פדי' יהא נפסד לגמרי הילכך במר שפודה אח"כ אינו כפדוי קודם והוי כמו קודם שניתן הדם בכוס דלא הוי כזרוק וה"ה כאן כיון דמחמת שנשחטה הוא פודה ולא שייך דהוי כפדוי קודם שחיטה:
ויש להביא עוד ראי' להרמב"ם דלית הלכתא כרבא מהא דמיבעי' לן לעיל (דקל"ג סוף ע"ב) הראש שלך וכולה שלי בתר חיובא אזלינן או בתר עיקר בהמה אזלינן ופשטינן לה מהא דתניא הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז וזה חומר בזרוע ולחיים והקבה מראשית הגז ש"מ דבתר חיובא אזלינן ש"מ והשתא אליבא דרבא דצאנך אתי למעוטי שותפות עכו"ם וא"כ שפיר יש לומר דבזרוע נמי בתר עיקר אזלינן אבל היכי דהם שותפים בעיקר או דעיקר של ישראל ג"כ בוודאי חייב ובראשית הגז כל שיש לנכרי חלק בגוף הצאן אפי' כל גיזה של ישראל לא מיקרי צאנך אבל היכי דעיקר בהמה של כהן אף בזרוע פטור וע"כ דס"ל דצאנך לא ממעט שותפות נכרי כלל רק של הקדש וע"כ דצאן כולו של נכרי וא"כ מוכח דכהאי גוונא גבי זרוע ולחיים חייב כנ"ל מיהו בסמוך יתבאר מ"ש דקאמר שותפות נכרי ולא כולה של נכרי:
והנה לקמן (ריש דקל"ח) תנא לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים והנה אליבא דרבא הוי לי' לומר דמתניתין עצמה דוקא הכי כיון דקתני מוקדשין לא והיינו מקרא גז צאנך תתן לו שאינו מחוסר רק גזיזה ונתינה ואי ס"ד שצריך ללבנו קודם שיתן לו הרי ע"כ מחוסר גזיזה ליבון ונתינה ומזה נמי משמע דלית הלכתא כרבא בהא לכך מייתי מברייתא והא לא קשיא הא בלא"ה מוכח במתניתין גופה הכי דקתני לבנו ולא צבעו חייב ומאי קמש"ל כיון דע"כ כל מי שנותן לכהן אינו רק שילבן קודם אבל באמת לא קשיא דוודאי יש לומר שצריך ללבנו והיינו כדי שיתן לכהן מלובן אבל מי שרוצה לצבוע הצמר כדי לקנותו לפטור מליתן לכהן ומלבנו קודם צביעה כדי שיתפוס בו הצבע יפה בזה ס"ד כיון שליבנו כדי לצבעו קנאם בליבון קמש"ל דכל שלא צבעו חייב אבל אליבא דרבא וודאי מוכח ממתניתין עצמה כנ"ל ועמ"ש לקמן (ע"ב) עוד טעם נכון על מה שפסק הרמב"ם דלא כרבא:
בתוס' בד"ה במקדיש ור' מני בר פטיש וכו' אבל רבא לית לי' וכו' אלא צאנך למאי אתי. והא דפשיטא להו להקשות צאנך למאי אתי דילמא אית לי' דר' מני משום דאי הוי ס"ל דצאנך דקרא אתי למעט דר' מני לא הוי מוקי מתניתין במקדיש גיזה וממילא הוי מפרש כפשטא בצאן מוקדשין ומדפי' במקדיש גיזה ש"מ דלית לי' דר' מני מיהו בעיקר דבריהם אף שגם מדברי הרמב"ם נראה כן אבל לדעתי יש לומר בכל זה באופן אחר דוודאי מודה דצאן מוקדשין פטורין מראשית הגז רק דסובר דלהא לא צריך קרא כלל צאנך תדע דממעט לקמן אליבא דרבא צאן שותפות נכרי וקשה למה לא ממעט צאן של נכרי דבהדיא קתני במתניתין הלוקח גז צאנו של נכרי פטור ואמת דרש"י ז"ל נקט טעמא דכתיב צאנך אבל לא משמע בגמרא כך דלמה הוא שואל צאנך למאי אתי ולמה לי' לומר לכדתניא הוי לי' לומר ממתניתין הלוקח גז צאנו של נכרי דליכא טעמא רק מכח קרא צאנך וע"כ צ"ל דאי צאן כולו לאו דידי' לא צריך קרא צאנך דפשיטא דלאו בצמר בלבד קפיד קרא דא"כ כמו דכתיב ראשית דגנך כך הוי לי' למיכתב ראשית צמרך [וכמו דמדגנך ילפינן דבעינן מירוח ישראל כן הוי ידעינן דבעינן שגזז ישראל לא שקנה צמר גזוז] ומדנקט גז הצאן ידענו דבעינן שיהא גז מן צאנו דהיינו שיהא לו גיזה וצאן תדע דהשתא נמי דכתיב צאנך לא שמענו רק בצאן אבל אכתי לא כתיב גיזתך מצאנך וא"כ נימא דאפי' מכר הגיזה לנכרי וגזזן יתחייב דהא גז כתיב וע"כ דממילא ידעינן דבשלו חייבי' רחמנא גם לא חייב רחמנא ליתן מצמר בלבד ואין לו צאן כלל ומהאי טעמא ס"ל לרבא דלא צריך לצאן עכו"ם ולא לצאן מוקדשין דכל שאין לו רק צמר בלבד פשיטא דפטור מדלא כתיב ראשית צמרך ור' מני בר פטיש סובר דשפיר איצטרך לצאן מוקדשין דס"ד דחשיב כשלו כיון שיש לו תפיסת יד לפדותן מחויב בראשית הגז אפי' לא פדאן כלל ורבא סובר דלהא לא צריך קרא דס"ס אינו שלו ואין לו צאן רק צמר בלבד ובקרא צאן כתיב והא דלא פי' עכ"פ מתניתין כר' מני ומסברא הוא בלי קרא דמ"ש מוקדשין כיון דהטעם שאין לו צאן ואין זה הפרש של חולין למוקדשין דבחולין ג"כ פטור בצמר בלבד בלי צאן כגון בלוקח גז צאנו של עכו"ם במחובר ומדקתני בחולין אבל לא במוקדשין ש"מ דמצד הקדש הוא ולכך מפרש במקדיש גיזה ויש לו צאן שלו וגזז צאנו ממש ואינו חסר רק שאינו יכול ליתן הקדש לכהן וס"ד דיפדה ליתן קמש"ל דהוי מחוסר פדי' אבל כל שלא גזז צאנו כלל דהצאן של הקדש לא צריך קרא כלל וליכא למימר דמשכחת לה כמו בחולין שמכר הצמר במחובר לנכרי שאין מחייבין אותו לקנות מן הנכרי הצמר הא ליתא דפשיטא שאי אפשר לחייבו בדבר שאין בידו וממילא אפי' יקנה לא נתחייב בעת גיזה אבל לפדות דבידו הוא ס"ד דבעת גיזה נתחייב לפדות הצמר ונותן לכהן גז צאנו ממש שהרי גזז צאנו ונותן לכהן מגיזה שלו מה שגזז מצאן שלו קמש"ל דבעינן שלא יהא מחוסר מעשה בעת גיזה וכיון שאי אפשר ליתן לכהן רק גיזה שלו וחסר פדי' עדיין והיינו דפריך צאנך למאי אתי כיון דסובר רבא דהיכי דלא הי' הצאן בעת גיזה שלו לא צריך קרא צאנך דאי הוי כתיב גז הצאן ג"כ הוי ידעינן דלאו בצמר בלבד חייבי' קרא רק בגז צאנו והרי לא גזז צאנו ואפי' יפדה ויקנה אותם אח"כ מ"מ לא גזז צאנו רק של נכרי או של הקדש ודוק: