אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף פב:

דף פב.

בגמרא שר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש. קשי' לפי מה שכתבו התוס' לקמן בד"ה עמדה ונשאת דנישואין הללו אין מבטלין הגט דאינן נישואין כלל רק אחר מיתת המגרש הוא דמבטלין הגט למפרע דאז חלין הנישואין א"כ בחיי המגרש הרי מותרת הוא לכל אדם אפילו לאותו האיש דלא עבר על התנאי כלל ולאחר מיתת המגרש הרי מותרת היא באמת לאותו איש ואין כאן איסור לאותו איש כלל רק אי תנשא מתחילה לאחר אז אסורה לאותו איש אחר מיתת המגרש כדי שלא יהא איסור אשת איש לאחר למפרע אבל לא איסור לאותו אחר כלל, ודוקא אי אמר שלא תנשאי ולא תבעלי אז שייך איסור לאותו איש, אבל בכה"ג הרי אסורה לאחר ג"כ כמו שכתבו התוס' שמא תבעל באונס, ועוד דבהדיא קתני שלא תנשא ובכה"ג ליכא איסורא כלל אפילו לאותו פלוני לא בחייו של המגרש ולא אחר מיתתו, והוא תמוה מאד לכאורה:

ומזה הי' נראה לכאורה ראי' ברורה דלא דמי על מנת שלא תנשאי לפלוני לאבא ואביך דהתם ליכא נישואין כלל בלעדי תנאי של זה, אבל לפלוני כיון דלולא תנאו יש לו נישואין ועל זה התנה שלא תנשא לו, הלכך אפילו אינן חלין עברה על התנאי שכך התנה שלא תנשא לו ולולא דבריו היתה יכולה להנשא לו:

אמנם אני אומר באופן אחר דאף דפליג ר"א דעל מנת לא הוי שיור כמו כל תנאי דעלמא היינו דוקא לגבי אחרים דמותרת מחמת זה לעלמא ולא ס"ל כרבנן דעל מנת הוי שיור לאחריני אבל לאותו האיש בלבד שהתנה עמו על מנת שלא תנשאי וממילא לא משכחת לה גבי' נישואין כלל הרי שייר בנישואין לאותו האיש והוי כמי שאמר חוץ מנישואי פלוני, דאף דמבעי' לן לקמן חוץ מזנותך אבל חוץ מנישואין לא קא מבעי' לן דהוי שיור ואפי' בעל מנת מודה ר"א לרבנן לגבי אותו האיש עכ"פ כיון שבתנאי זה אסר עליו הנישואין, ובשלמא אי מתנה תנאי אחר כגון יין הרי לא נאסר עלי' שתיית יין רק אי תשתה יתבטל הגט אבל כאן ביטל הנישואין לגמרי ממנו ואין לו בה שום נישואין והוי כמו חוץ לגבי אותו פלוני עכ"פ הלכך ממילא לאותו האיש אסורה לגמרי אפילו בזנות כיון דשייר גבי' בנישואין ומהאי טעמא ס"ל לרבנן אפילו לגבי אחר הוי שיור כיון שנאסרה לגמרי לפלוני, ור"א פליג דלאחריני הוי לי' כתנאי דעלמא כיון שדרך תנאי אמר אבל לגבי אותו פלוני מודה דהוי שיור, כנ"ל:

שם אפילו לא נתגרשה אלא מאשה פסולה לכהונה. יש לדקדק הא קי"ל בעל מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות ומוכח להדיא לקמן דאפילו למ"ד דלא חייש הכא בחוץ מפלוני לדבר הכורת בינה לבינו מ"מ מודה דכל ימי חייכי אינו גט ומוכח להדי' ברמב"ם דבהא אפי' ריח הגט ליכא, אלמא דאפי' לכהונה בעינן שלא תהא אגידא בי' כל ימי חי' והשתא היכא דלא התירה לעלמא כלל פשיטא דהיא אגידא בי' דהא אפי' בעל מנת שלא תנשאי לפלוני חשובה אגידא גבי' ואי לא הגביל זמן אינו גט ואפי' ריח גט ליכא כמבואר כל זה בדברי הרמב"ם פ"ח מה"ג, א"כ כ"ש כשלא התירה לעלמא כלל דפשיטא דאגידא בי' בנישואי כל אדם ולמה תפסל לכהונה, ובודאי ליכא למימר כיון שאם ימות הבעל תהא מותרת, לא הוי אגידא בי' לעולם והוי כמו שלא תשתי יין כל ימי חיי. הא ודאי ליתא, דבשלמא ביין תהא מותרת ביין כשימות והגט יהא גט ממש, אבל כאן מה שתהא מותרת כשימות הוא משום דמיתה מתרת לגמרי ואפילו לא נתגרשה כלל מותרת כשמת אבל לא מחמת שכלה תנאי הבעל, תדע דביין ג"כ כשאין לו יבם הרי תהא מותרת ביין כשימות הבעל דמה איכפת לה כיון שמת מה נפקא מינה במה שלא תשתה וע"כ דמ"מ הגט אינו גט כלל לא מהני, א"כ כאן ג"כ הרי הגט לא כרת כלל ועדיין אגידא בי' שלא להנשא לאחר כלל מחמת הבעל:

וצריך לומר דודאי בגירושין יש ב' ענינים, הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם, ובאותו הצד שהיא מגורשת ממנו נפסלה לכהונה ובהיתר לכל אדם מותרת לעלמא, והשתא בעל מנת שלא תשתי יין אותו התנאי חוזר גם על מה שהיא מגורשת ממנו לכך גם בגירושין ממנו אגידא בי' לכך אם תשתה יין אפילו ממנו לא תהא מגורשת, אבל באומר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם הרי בגירושין ממנו אינה אגידה בי' כלל רק האגד בהיתר לעלמא, ואין פסול כהונה תלוי בהיתר לעלמא, ואין להקשות לר"א בחוץ מפלוני דצד היתר לעלמא אגידא בי' ומ"ש מעל מנת שלא תנשאי לפלוני לעולם דלא הוי כריתות לכ"ע, לכ"ע לק"מ, דדוקא בעל מנת כל ההיתר לעלמא אגיד גבי' כי התנאי סותר הכל אבל בחוץ אינה אגידא רק לענין פלוני אבל לשאר בני אדם אינה אגידא כלל, וסובר ר"א דאין שיור של פלוני מגרע הגט לגבי אחריני דלדידהו ליכא אגד כלל, ועוד כיון דמודה ר"א דאחר שנשאת לאחר ומת מותרת לזה שנאסרה עליו א"כ לא נאסרה עליו לעולם כלל והוי כריתות כמו כל על מנת שהגביל זמן רק באסרה לכל אדם דלא תוכל להנשא כלל בהא צ"ל כנ"ל:

שם אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני. פירש"י שריבה בהן מצות יתירות, והוא דחוק מאד, גם לשון איסור כהונה שאני לא משמע הכי והוי לי' לומר כהונה שאני, אבל הרמב"ם ז"ל פ"י מה"ג כתב דריח הגט הפוסל לכהונה מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ונראה דקשי' לי' קושית התוס' דמה ס"ד דר"א הא לדידי' נמי ע"כ כהונה שאני דהא מותרת להתייבם, לכן ס"ל להרמב"ם דודאי בברייתא לא הוזכר רק כהונה וסובר ר"א דהוי גט גמור ממנו עכ"פ דאי אפי' לדידי' לא הוי גט היאך ס"ד שתפסול לכהונה מדאורייתא כיון שלא נתקיימו דבריו כלל דהוא גירשה עכ"פ ממנו ואפי' ממנו אינה מגורשת והיאך נימא שנחלק דבריו לענין כהונה תתגרש ולענין יבם לא תתגרש וע"כ דבאמת מגורשת לגמרי ממנו ולא איכפת לן במה ששייר לבטל הגט לגמרי וה"ה בחוץ מפלוני למה שגירש מגורשת ולפלוני שלא גירש לא ולא ס"ל לומר דבאמת אינה מגורשת רק רבנן חששו שלא יאמרו גרושה מותרת לכהן ומחמת קול גירושין פסלוה לכהן א"כ ליבם נמי היה להם לחוש שלא תתייבם וע"כ דמדאורייתא הוא ובאמת הגט גט גמור ממנו עכ"פ אפילו לענין יבם, ובקרא אין להקשות דנקט כהונה דהא בדיני כהונה משתעי להורות דאפילו גרושה כזו שאינה מותרת לעלמא אסורה לכהן, אבל אי רבנן רצו לחדש דבר זה הי' להם לומר לענין יבם גם כן להחמיר מדרבנן ורבנן פליגי עלי' דלעולם גט כזה אינו כלום רק רבנן פסלוה מחמת קול גירושין ולא חששו רק לענין כהונה כדחזינן לב"ש לעיל דפוסל לכהונה בכתב לגרש ונמלך ולגבי אשת איש לא חששו לקול בהך משנה דלעיל בנתייחד לפני עדים ש"מ דחמירי לרבנן פיסול יוחסין א"כ כל שיש ריח גט חששו לפיסול יוחסין משא"כ לענין יבם, כן נראה לי לדעת הרמב"ם ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה אפילו:

בתוס' בד"ה שר' אליעזר, והקשה רבינו שמואל וכו' שמא יבוא עלי' באונס וכו'. ולדעתי צ"ע בזה אי כה"ג עברה על התנאי כיון שלא היתה הביאה ברצונה רק באונס, ובמה נפשך אי יש בידה להנצל ממילא ליכא למיחש שתעבור ואי אין בידה שתנצל הרי התנה עליה בדבר שאי אפשר לקיומו, ועוד מאיזה צד נימא דשלא תבעלי הכוונה באונס מסתמא הכוונה שלא תבעל לו מרצונה דמהיכי תיתי נימא שהתנה עליה בדבר שאין בידה גם לא הבנתי לפי זה מה שרצו להוכיח לעיל מדברי ר"א בברייתא דקתני שלא תנשאי דלא תנשאי ולא תבעלי הוי כמו חוץ וקשה הא ע"כ נקט שלא תנשאי משום דבלא תבעלי לא התיר ר"א לכל מחשש שמא תבעל לו באונס משא"כ נישואין ליכא למיחש, ומ"מ אפשר לומר דאם אמר לה על מנת שלא יבעול אותך פלוני דבכהאי גוונא ודאי אפי' נבעלה באונס לא הוי גט ואף שאין בידה, כמו על מנת שתצא חמה מנרתיקה דאין בידה ומ"מ הוי תנאי, ודוקא אי התנה שתעשה דבר שאין בידה לא הוי תנאי, הלכך הך ברייתא הוי אפשר למיתני שאמר לה על מנת שלא תבעלי ובהא באונס לא נתבטל הגט או שפי' מרצונה וגבי לא תבעלי לאחר דחיישינן היינו באמר שלא יבעול אותך אחר:

אמנם בעיקר קושית התוס' נראה לי עיקר כפי דעת הרמב"ם ז"ל פרק ח' מה"ג דדוקא בהגביל זמן הוי גט אבל בלא הגביל זמן הוי כמו שלא תשתי יין ולא תלכי לבית אביך לעולם וכן פירש"י לקמן להדיא דשלא תבעלי לאחר לא הוי גט דהוי כמו שלא תלכי לבית אביך לעולם ש"מ דבזמן מוגבל לא חיישינן שתעבור רק באינו מוגבל וכן מפורש בתוספתא להדי' דהטעם שלא תלכי לבית אביך לעולם דלא הוי גט שמא תלך ושמא תשתה, והיינו כמו שכתבתי, ועוד נדבר מזה לקמן בס"ד:

בד"ה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, וא"ת וכו' פשיטא וכו' מותרת להתייבם. לא נתבאר מאיזה צד פשיטא להו דלר"א מותרת להתייבם ואדרבא מדקאמר אלמא הוי גיטא ש"מ דחוץ כהונה הוי גט והיינו ליבום ונראה שדקדקו כן מדקאמר לרבנן איסור כהונה שאני ש"מ דרק לענין כהונה הוי גט דאי לר"א הוי גט למילי אחריני ג"כ א"כ יתחדש מחלוקת חדשה בין ר"א לרבנן בלא התיר כלל לשום אדם דלרבנן מותרת להתייבם ולר"א אסורה, ומדלא מצינו שיחלקו ר"א ורבנן בהא ש"מ דלכ"ע בכה"ג שלא התיר כלל אינו גט רק לכהונה והך אלמא הוי גיטא קאי אהך דמתניתין ששייר פלוני וכמו דהתם הוי גט לכהונה כמו כן הכא לכ"ע חוץ פלוני, אך מ"מ אין קושיתם עולה יפה כי אם לר"א מותרת להתייבם היינו טעמא דעיקר היבום תלוי בהיתר לכל אדם דאי היתה מותרת לכל אדם בלי מיתת הבעל אינה מתייבמת אבל אם מעיקרא לא היתה מותרת ועכשיו מחמת מיתת הבעל היא רוצה להנשא לשוק בהא אמרה תורה שאין מיתת הבעל מתיר רק ביש לו בנים אבל בלי בנים לא תהיה אשת המת החוצה הרי בפירוש אמרה תורה שאין מיתה זו בלי בנים מתרת לשוק רק יבמה יבוא עליה הלכך כיון שאמר ואי את מותרת לכל אדם כבר נכלל בזה ממילא שתתייבם ג"כ, ושפיר דייק ר"א דחזינן דיש גט לחצאין לכהונה בלבד ולשאר דברים לא, כמו כן באמר הרי את מותרת לכל חוץ מפלוני מתחלק הגט, לזה מגורשת ולזה לא:

ואדרבא בהכי ניחא לי טפי ראיית ר"א מדקאמר אפי' לא נתגרשה אלא מאישה, דמשמע לא מבעי' בנתגרשה טפי מאישה דפסולה אלא אפילו לא נתגרשה רק מאישה פסולה, וקשה מאיזה צד הוי מאישה רבותא טפי אדרבא הא יש מקום לומר להיפך דדוקא בנתגרשה רק מאישה פסולה דנתקיימו דבריו כפי מה שגירש אבל בגירש לכל חוץ מפלוני כיון דאינו גט ולא נתקיימו דבריו כלל שאינה מותרת לשום אדם אינו גט כלל אפילו לכהונה ומדקאמר אפילו לא נתגרשה אלא מאשה, ש"מ דבגירש טפי מאישה באמת הוי גט לכל מי שהתיר ושפיר קאמר לא מבעי' בגירש טפי כיון דהגט מועיל למי שהתיר דפסולה לכהונה אלא אפי' לא גירש רק ממנו שאין הגט פועל כלום מכל מקום פסולה לכהונה, משא"כ לרבנן נהפוך הוא דטפי יש לפסול לכהונה בגירש ממנו ולא התיר כלום מאי התיר לכל אדם חוץ מפלוני כיון שלא נתקיימו דבריו, ואהא קאמר ורבנן איסור כהונה שאני כיון דאין פסול כהונה תלוי בחלות הגט רק כל שגירש בלשונו ומסר לה הגט אף שאינו מועיל פסולה לכהונה הלכך כל שהוציא בלשונו ומיעט בגירושין ס"ד טפי שלא יפסול כיון דאפילו בלשונו לא הוציא הגירושין כלל אדרבא אמר שלא תהא מותרת, אפ"ה פסולה לכהונה:

ודע שנמצא להרב בעל הלבושים ז"ל בתשובת מהר"ם סי' קכ"ג בד"ה אך אקדים להם שאלה גדולה עד סוף סי' קכ"ד דברים תמוהין לכל רואיהם אין צורך להאריך בסתירתם, כי חשב לומר דכל גט הניתן מאהבה אינו כורת להתירה לעלמא ופי' כך הך ברייתא דבהכי מיירי, והקשו עליו מדברי התוס' דמבואר להדי' דבגט זה מותרת להתייבם ש"מ דלא מיירי בגט מאהבה כזה, והשיב שלא ירדו לעומק דברי התוס' דיש גט הניתן מאהבה לטעם אחר ואז אפילו לזיקת היבם אינו מועיל ויש גט שניתן מאהבה להציל מזיקת היבם ע"ש, וכל דבריו תמוהין כי אם באמת יועיל הגט מאהבה לענין זיקת היבם עכ"פ מה קשיא להו לתוס' הא שפיר קאמר ר"א דעכ"פ מוכח דהוי גט אפילו לא התיר לכל אדם שהרי אם עשה להציל מזיקת היבם מועיל אף שאינה מותרת לשום אדם, גם עיקר דבריו תמוהין מאוד והרי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ופיר"ת שכותב גט גמור בלי שום תנאי ולכך היתה מותרת לדוד והשתא תיקשי היאך היתה מותרת לדוד אפי' בלי תנאי הא מ"מ הוי גט מאהבה ואינו כורת שתהא מותרת לכל אדם, וגט שכיב מרע לר"ה דאמר גיטו כמתנתו ונחלקו עליו והרי בלא"ה הוי גט מאהבה ואינה מותרת לשום אדם זולתי לחזור לראשון:

ועל עיקר הקושי' שלו מנין לנו שגט כזה יכרות שמא דוקא המגרש מחמת טעם אבל מ"מ רוצה בגירושין אבל מגרש מאהבה שמא אינו כורת כלל, ואם קושייתו קושי' בואו ונצווח על כל מה שאמרו חולצת ולא מתייבמת במקום דאסרו רבנן היבום או בז"הז מחמת חומרת הגאונים או רבינו גרשון ועכ"פ מאיזה צד פשיטא לן דחליצה כזו מתרת לשוק שהרי בפירוש אמרה תורה וירקה בפניו ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה וגו' והרי אמרה תורה לבזותו על שאינו רוצה לייבם וא"כ זה שרוצה לייבם רק אנן מעכבינן לי' מלייבם נאמר שאין לזה דין חליצה כלל שהרי מחמת גזירת חכמים אינו מייבם ואי ירצה לא שבקינן לי' ומאיזה צד יגיע לו הבזיון הזה וע"כ צ"ל דודאי מה שאמרה תורה לא תהיה אשת המת החוצה יש לו ענין וטעם בפני עצמו שאין אשה זו ניתרת לשוק באין לו בנים רק באחת משתי אלה והן הכורתין ביבמה שאי היו הדברים מפני בזיון בלבד חרש ושוטה שאינן בני דיעה למה לא תנשא לשוק דהן אין צריכין בזיון ואינן בני חליצה ויבום כלל, וע"כ שדבר זה ענין בפני עצמו להתירה לשוק ע"י חליצה דוקא, וכמו כן גט כריתות הוא דבר הכורת שהספר כריתות הוא המפריד וכורת בגזירת התורה רק שאמרה תורה שמי שירצה לגרש ימסור ספר זה לאשתו ותהא מותרת לאיש אחר וזה ברור, וכל דבריו שם אינם נכונים כלל, ותמוה מאד על הרב הנ"ל שהכניס עצמו בדבר חמור כזה בדברים שאינם ברורים כלל וכלל במחילה מכבודו:

ובעיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בלא"ה לפי שיש לדקדק דקאמר ורבנן דהוי לי' לומר דרבנן כר"א בן מתיא ס"ל דדריש הך גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ולאפוקי אשה שהלך בעלה למד"הי ובאו עדים שמת ונתקדשה לאחר וגירשה שלא נפסלה לכהונה ואמת דרבא קאמר התם דהוי לי' למידרש מרגניתא ודריש חספא, והיינו דהוי לי' לדרוש אפילו לא נתגרשה אלא מאשה כהך דהכא אבל מ"מ אין קושיא לרבנן אי לא דרשי באמת הך דגט כזה אינו כלום. ורבא גופא מנא לי' דהך מרגניתא הוא כיון דתליא בפלוגתא דר"א ורבנן, ומנא לן למידרש דאיסור כהונה שאני:

וברור דהכוונה התם דודאי הך קרא לא בא להורות בגוף הגט דגט של אחר אינו מתיר דמה ענין זה לכהן לענין גרושה הוי לי' לאשמועינן בפרשת גירושין וממילא לא נפסלה לכהונה ועוד דאטו בהא בעי קרא דגט של אחר אינו גט דבפירוש כתיב בפרשת גירושין דבעלה יתן לה ספר כריתות ובעינן שיהא נכתב לשמו דוקא רק קרא קמש"ל דס"ד כל שגירשה בעלה אפילו בטעות עכ"פ נתגרשה זו מבית בעלה קפיד קרא לכהן קמש"ל דוקא בגירשה בעלה ולא מאיש שאינו אישה, והשתא ממילא מוכח ע"כ דכה"ג גבי בעלה שנתן לה גט אף שאין גט זה מועיל באמת מ"מ פוסל לכהונה דדוקא באחר שאינו מתיר מותרת לכהן אבל בעל כה"ג אף שאינה מותרת לעלמא בגט זה פוסל לכהונה והיינו דקאמר רבא כיון דע"כ מודה ר"א בן מתיא דגט שאינו מתיר לכל אדם פוסל לכהונה כל שגירשה בעלה א"כ הוי לי' למידרש הא מילתא מהך קרא אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וממילא מוכח דדוקא מאישה ולא מאחר:

והשתא אתי שפיר דדייק ר"א הכא מהך ברייתא דקתני אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא דרשינן ולא מאיש שאינו אישה וממילא יהא מוכח דבאישה אפי' אינה מותרת לכל אדם דפסולה לכהונה היינו באופן שאמר שתהא מותרת לכל רק חוץ פלוני דהוא התיר עכ"פ בדיבורו כמו אותו האחר רק שאין דבריו מועילין דבאחר כשרה לכהונה ובאישה פסולה אבל מנא לן להחמיר אפי' לא נתגרשה רק מאישה שאמר בפירוש שאינה מתירה לשום אדם בהא אפילו באישה לא הוי ריח גט לפסול לכהונה וע"כ דגט כזה שהוא מתירה בפירוש לכל אדם הוי גט גמור באמת ומקרא מוכח דגט שאינה מותרת פוסל לכהונה באישה הלכך ע"כ אפילו לא נתגרשה רק מאישה פסולה לכהונה והיינו דקאמר ר"א אלמא הוי גיטא, ולדברי התוס' יקשה כיון דמותרת להתייבם הרי אינה גרושה כלל רק לכהונה ואינו גט רק לזה בלבד והיאך קאמר אלמא הוי גיטא, ולהנ"ל ניחא דהך אלמא קאי אהך גט דמתניתין דמהתם מוכח דגט זה שאנו דנין עליו הוי גט גמור מדמרבינן גט שלא התיר בפירוש לשום אדם ש"מ דאי התיר ליכא לרבויי דהא הוי גט גמור ורבנן ס"ל דבאיסור כהונה אפילו לא התיר בפירוש לשום אדם אסר קרא כיון דריבה בהן מצות יתירות כפירש"י הלכך דרשינן לפסול לכהונה כל מה דאיכא למידרש, ועוד כיון דחזינן עכ"פ דבאיסור כהונה החמירה תורה לפסלה לכהן אף שאין הגט מועיל ממילא בכל גווני פסלינן לה אפילו לא התיר כלל כנ"ל:

בא"ד כגון שגירשה בעל מנת וכו'. ביבמות כתבו התוס' הקושי' ללוי דקתני דאי, דלתנא דמתניתין דלא תני דאי, לא קשיא כלל דהיתה אסורה להנשא לאחיו שמא תבעל אח"כ לפלוני, ויש לתמוה נהי דללוי קתני דאי אבל היאך פטורה צרתה להנשא בלי חליצה שמא תעבור ותבעל לפלוני ולא הוי אשת אחיו וצרתה בת יבום היא ובזה לא שייך למינקט דאי דזה לא שייך רק למינקט המציאות דהי' מעיקרא באיסור אבל עכשיו שרוצה לומר פוטרת צרתה והרי אינה פוטרת כלל, ואפילו אם נדחוק דהכוונה לאחר מיתת הערוה, מלבד דבמתניתין קתני פוטרת צרתה והיינו בחיים דוכלן שמתו אינן פוטרות ובהך אינה פוטרת אחר מיתת הבעל בעודה בחיים רק לאחר מיתת הערוה, ועוד דערוה גופא אינה פטורה להנשא לאחר שמא תעבור כיון דהמגרש חי דאי מת אינה א"א ליבם כלל. אבל בלא"ה לא קשה מידי לכאורה דערוה אינה פוטרת רק ערוה שתהא אסורה עליו לעולם כגון אחות אשה וכדומה דאפילו תמות אחותה לא תהא מותרת לזה ואכתי ערוה עליו מכח אשת אחיו כיון שלא היתה בת יבום בשעת נפילה, אבל זו כשימות המגרש תהא מותרת לפלוני היתר גמור דכיון שיתבטל הגט ע"י הנישואין שלו הרי אינה אשת אחיו רק מפותת אחיו ומותרת לו וכה"ג אינה ערוה כלל לפטור צרתה, לכן נראה לי דכוונת התוס' בעל מנת שלא תנשאי לפלוני כל ימי חיי והשתא מותרת היתה להנשא לאחיו דבחיי המגרש לא חיישינן שתעבור כמ"ש התוס' לקמן להדיא בד"ה ועמדה ולאחר מיתה הותר התנאי לכך לא זכרו בכאן הקושי' ללוי דוקא, והשתא ניחא דצרתה ג"כ מותרת להנשא דלא חיישינן כלל שתעבור וכמו כן הוי ערוה גמורה דאפילו אחר מיתת המגרש תהא אסורה עליו מכח אשת אחיו שלא יתבטל הגט כלל, וביבמות דכתבו ללוי צ"ל דהוי ס"ל דגם בחיי המגרש חיישינן שתעבור על התנאי, וצרתה מותרת אחר מיתת המגרש והתם ג"כ כוונתם שלא אמר רק על זמן מוגבל כל ימי חייו:

אמנם בעיקר קושית התוס' נראה לי דלק"מ דודאי הא דערוה פוטרת צרתה היינו בהנך חמש עשרה נשים דוקא דהאי ערוה אשת אחיו ממש היא ומ"מ אסורה לו מצד אחר שהיא ערוה עליו בהא פוטרת צרתה אבל זו שאנו דנין עליה מה שאסורה עליו הוא מצד מה שהיא אצל אחיו בגדר אשת איש דהיינו אשת המגרש הראשון ובגדר זה אינה אשת אחיו כלל רק אשת פלוני ומצד זה אין לפטור צרתה ומצד אשת אחיו הרי היא מותרת לו שאי היתה אשת אחיו לגמרי היתה מותרת לו רק לפי שאינה אשת אחיו לגמרי אצלו רק אשת פלוני ומצד זה אין זו צרתה. ונראה לי שזהו כוונת הירושלמי שהביאו התוס' אע"פ שהתוס' לא פירשו כך:

ודע דבעיקר קושית התוס' יש לדון לפי מה שכתבתי לעיל דאי בא עלי' פלוני באונס לא נתבטל הגט כלל כי לא התנה עליה רק שלא תבעל לו והיינו ברצונה ואפי' התנה עליה שלא יבעול אותה פלוני מ"מ אם בעל בשוגג נראה דלא נתבטל הגט בזה, והשתא כיון דהבא על יבמתו בין באונס בין בשוגג קנאה א"כ שוב אין זו יכולה לפטור צרתה כיון דהיא ג"כ בת יבום היא וצריך לומר לפי זה דעיקר הקושי' היכי דאמר בפירוש שאפילו תבעל באונס ובשוגג לא יהא גט ולא מיקרי מתנה בדבר שאינה יכולה לקיימו דכמו במתנה על מנת שירדו גשמים ועל מנת שתצא חמה מנרתיקה הוי תנאי ה"ה תנאי זה כנ"ל:

בא"ד ובא ראובן וקידשה חוץ משמעון אחיו וכו'. כוונתם דאז מותרת לשמעון כפנויה דעלמא ואינה אשת אחיו כלל אבל אי קידשה ראובן סתם דאסורה לשמעון מכח אשת אח רק לייבמה בתורת יבום ולא שייך יבום רק באשת אחיו שהיא רק אשת אחיו בלבד לא זו שהיא אשת הראשון שקידש קודם ראובן ג"כ וכיון דהיא לאו בת יבום גם צרתה אינה מתייבמת, ולפי שרצו בכאן לפרש צרת צרתה ג"כ הוצרכו לומר באופן שהיא לשמעון פנוי' לא אשת אחיו כלל אבל ביבמות לא רצו להמציא רק פוטרת צרתה בלבד לא הוצרכו למציאות זה רק בפשיטות, ועמ"ש בסמוך ולקמן בבעי' דר' אבא:

בא"ד ובא שמעון וקידשה חוץ מלוי. עמהרש"א ומהרש"ל, ודבריהם תמוהין לפע"ד דפשיטא דכל יבמה שהיא זקוקה מכח שני מתים שוב אינה מתייבמת אפילו לאותו האח שאינה אצלו רק מכח מת אחד דמה בכך דאצלו אינה אסורה רק מכח מת אחד ס"ס היא זקוקה להתייבם מכח שני מתים לשאר האחין, וכך דרשו ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה מי שאין עלי' זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין והרי אם לא תתייבם לזה האח כגון שימות וכדומה הרי זקוקה היא מכח שני מתים לשאר האחין ושוב אינה מתייבמת לשום אח וממילא גם צרתה לאו בת יבום היא ולא משכחת צרת צרה, לזה הוצרכו לומר באופן דללוי מותרת לאו מכח יבום רק מכח פנוי' ואינה אשת אחיו כלל וכיון דמותרת לו לגמרי פשיטא שאינה פוטרת צרתה ומשכחת לה צרת צרה, ומה שהביא מהרש"א מדברי התוס' ביבמות הוא תמוה, דשם מבואר להדי' שלא רצו רק להמציא צרה בלבד ואח"כ הוא דכתבו דמשכחת נמי צרת צרתה א"כ מעיקרא בצרה בלבד לא הוצרכו לומר כמו כאן וכן מבואר לכל מעיין שם, אבל כאן דרצו להמציא תיכף צרת צרה הוצרכו לומר כמ"ש כאן וז"ב:

בגמרא אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא. פירש"י אליבא דר"א, ותמוה הוא דמה לו לאביי לומר אליבא דר"א ושקיל וטרי בי' מה דלא נ"מ לדינא לרבנן מידי ונראה לי דאביי הכי קאמר את"ל אתיא לדר' אבא דבקידושין יכול להיות דמהני לכ"ע דקנין כל דהו סגי. לא כפי מה שחזר בו ר' אבא ופשיטא לי' דבקידושין נמי פליגי רבנן והך איתא לדר' אבא היינו בעי' דר' אבא אם יש לה מקום וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק בקידושין ספק והיינו משום דלאביי לא איפשט בעי' דר' אבא. ובחידושי לא"הע סי' ל"ח הארכתי בזה ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה ואלא:

שם קידושי דראובן אהני קידושי דשמעון לא אהני כתב הרשב"א ז"ל לאו דלא אהני כלל דודאי אסורה לראובן כיון דתפסי קידושי שמעון לגבי עלמא דאי מת ראובן ויש לו בנים מ"מ אסורה מכח קידושי שמעון לעלמא א"כ אפילו ראובן אסור מכח צד המקודש שבה לשמעון אלא הכא הכי קאמר וכו' ע"ש:

ולא ידעתי מי הכניסו לכל הלחץ הזה, כי דבר פשוט הוא דמותרת לראובן כיון דשמעון קידשה בחיי ראובן חוץ מראובן ולא אהני קידושיו אז כלל לגבי עלמא הוי כמקדש א"א לאחר שימות בעלה דלא תפסי בה קידושין כלל אפילו אחר שמת בעלה וא"כ מותרת היא לראובן. וכן נראה מדברי התוס' בד"ה אפי' דאין קידושי שמעון חלין כלל, ממילא לא קשי' מה שהקשה עוד היאך משתרי ללוי דכי מית ראובן אכתי אסורה ללוי מכח קידושי שמעון ולהנ"ל הא ליתא דמותרת היא ללוי דאין קידושי שמעון חלין כלל ואפילו קידשה שמעון סתם כיון דלגבי לוי היתה בלא"ה א"א מכח ראובן אין קידושי שמעון חלין לגבי לוי כלל והוי ליה קידושי שמעון לגבי לוי כאלו קידשה חוץ מלוי דאין קידושין חלין על קידושין וכשמת ראובן הרי לא קידשה שמעון שנית וקידושין ראשונים לא חלו רק לגבי ראובן בלבד הלכך כשמת שמעון ג"כ לא אסרינן לה ללוי רק שאי אפשר לייבם אשת שני מתים וכיון שהיה לו לשמעון תפיסת קידושין לגבי ראובן מי שיש עלי' זיקת שני יבמין קרינן בה שהרי אי הי' ראובן חי כשמת שמעון היתה זקוקה לו מכח שמעון הלכך אף ללוי אשת שני מתים קרינן בה ואי היה יכול לוי לקדשה כאדם דעלמא לא היו מעכבין קידושי שמעון כלל שלא חלו עליו דבשעה שקידש שמעון היתה אסורה ללוי מכח ראובן ואין קידושין חלין על קידושין ואפי' מת ראובן אין קידושין חלין בדבר שלב"ל רק לפי שאין ללוי היתר בה רק לייבמה מכח ראובן דהיא אשת אחיו ואשת שני מתים אינה מתייבמת אפילו אינה זקוקה לו מכח שני מתים כיון דמ"מ אשת שמעון היא דהא תפסי בה קידושי שמעון לגבי ראובן וכמ"ש לעיל בתוס' בד"ה אפילו דכל שהיא זקוקה לשאר האחין מכח אשת שני מתים שוב אינה מתייבמת אפילו לאותו האח שאינה זקוקה לו רק מכח מת אחד גם מה שהקשה עוד מירושלמי דקידושין פרק האומר אינה קושי' לפע"ד דהתם כיון שקידשו שני אחין הרי לא נפלה רק פלגא דפלגא משויירת לו מכח קידושיו אבל כאן לגבי לוי אין כאן שיור כלל דהא היתה עליו אשת איש גמורה דקידושי ראובן לגבי לוי גמורין הן ולא שייר אצלו כלום רק לגבי שמעון לא היתה מקודשת כלל אבל לעלמא חוץ שמעון מקודשת לגמרי היתה והוי לה יבמה גמורה ולא פלגא, כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואלא אשת שני מתים וכו' הכא משמע וכו' מדבריהם נראה דהם מפרשים דכיון דאשת שני מתים דאורייתא ע"כ צריך לאשכוחי אשת שני מתים דע"י מאמר אינו רק דרבנן אבל תמוה הוא לפרש כן דהא לרבנן ע"כ לא משכחת אשת שני מתים, ועוד היאך בעי ר' אבא וס"ד דבקידושין לכ"ע לא מהני חוץ א"כ אשת שני מתים היכי משכחת לה, אבל רש"י ז"ל פי' בפשיטות דאביי קמש"ל דבהאי עניינא דר' אבא בהא לא הוי אשת שני מתים רק בכה"ג הוי אשת שני מתים אבל לא נתכוונו כאן להקשות מכח הכרח ואדרבא אי אשת שני מתים דאורייתא תפשוט מינה דחוץ מהני בקידושין דאל"כ למה לי קרא כיון דלא משכחת לה:

בד"ה כגון תימה לר"י וכו'. ואני תמה דמה ענין זה לזה, חדא דבגט מה שהתיר לכל אדם הוא הגט וחוץ מפלוני שייר בגט ואמרינן דאי נתקיימו דבריו במה שגירש ונשאת שלא לפלוני הגט גט גמור לגמרי ונפקע אישות ראשון לגמרי, אבל בקידושין נהפוך הוא דחוץ מפלוני הוא השיור, ומאיזה צד נימא דאי נתקדשה לפלוני נפקע אישות ראשון ולא שמענו לקידושין דיפקעו רק בגט לא שקידושין יפקיעו קידושין כיון דלא היו על תנאי רק קידושין גמורין, ועוד דדוקא בגט יש לומר דמודה ר"א דאי אסרה לגמרי על אותו פלוני לעולם הרי אגידא בי' כמו אל תשתי יין כל ימי חייכי וה"ה חוץ דמ"מ כיון דאגידא בי' לא הוי גט, וע"כ מודה ר"א דאי נשאת לאחר נפקעו לגמרי ושוב לא היתה אגידא בי' לעולם רק כל עוד שלא תנשא לאחר לכך הוי גט אבל בקידושין לא שייך לפסול משום דאגידא בי', כנ"ל ברור:

בד"ה וחזר ואמר לה לראובן ושמעון, כל הך בעי' מתוקמא שפיר אף כרבנן. הנה רש"י ז"ל פי' דהך בעי' שאמר לה כך קודם מסירה, ולפי' זה בין לר"א בין לרבנן קא מבעי' לן, אבל צריך ביאור למה לא נפרש דאמר כך אחר מסירה ולרבנן מבעי' לן כשאמר לה תכ"ד לראובן ושמעון ואפי' לא חזר ונטלו ממנה, דאף דבגיטין לא מהני תכ"ד היינו לבטל הגט אבל לא כשלא היה גט לחזור בו שיהא גט, והא דבעינן במתניתין שיחזור ויטלנו מידה היינו לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור ודאי לא בעינן זה ועכ"פ אי נטלו ממנו וחזר ונתנו לה ואמר לה כך איכא למיבעי ולר"א ליכא ספיקא בהא כלל דכיון דלדידי' הוי גט לא מהני שיאמר אפילו תכ"ד שלא יהא גט רק לראובן ושמעון כיון דכבר הוי גט גם לאחריני מעיקרא:

אמנם דברי רש"י ז"ל ברורים דע"כ קודם מסירה מיירי דאי אחר מסירת הגט או תוך כדי דיבור למסירתו ליכא ספיקא כלל אפילו לרבנן דבמה נפשך אי חשב דמה שאמר מעיקרא מועיל א"כ היאך יאמר אח"כ דרק לראובן ושמעון דכבר הותרה לכל אדם מעיקרא ולא מהני תכ"ד בגט ואי דידע דאינו גט כיון דשייר א"כ כ"ש דרק לראובן אינו גט כלל ואי רצה באמת שלא יהא גט מה צורך היה לו לחזור שנית ולומר לראובן ושמעון הא בלא"ה אינו גט כלל וע"כ דקודם מסירה אמר וכל עוד שלא מסר לה הגט יכול לשנות דבריו כפי מה שירצה ושפיר מבעי' לן ולפי זה גם לר"א מבעי' לן, ודוק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה