תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף עח.
בגמרא תניא נמי הכי ר' אליעזר אומר וכו'. לא נתבאר לי סייעתא זו דאדרבא משמע להדי' דת"ק פליג דאין חילוק בין מיטה שלו למיטה שלה מדקאמר ר' אליעזר אומר וא"כ מנין לו לרבא דמתני' ר' אליעזר ולא שנו רק בשלו דילמא כת"ק ואפילו בשלה, ואולי דייק רבא דלא קתני בפשיטות לתוך מיטתה ש"מ דבמטה שלו מיירי ולכך קתני אפי' היא עמו במטה ומייתי סייעתא דכיון דאיכא ר' אליעזר דמחלק בין מיטה שלו לשלה ואי הי' כוונת התנא דמתני' שלא לחלק בודאי הוי לי' למיתני לתוך מיטתה לאפוקי מר' אליעזר אלא ודאי דכר"א באמת אתי', ועמ"ש בסמוך:
שם דגבוה עשרה. עפירש"י ובמה שפירש"י אח"כ בד"ה והא איכא, ודבריו צריכין ביאור, וכוונתו דעיקר הספק אי כליו של לוקח קונה משום דמקום שהכלי עומד עליו רשות מוכר, ואהא משני דגבוה עשרה מן הארץ וחשוב רשות לעצמו לא כמונח על הארץ ואויר רשות מוכר אינו חשוב לבטל רשות הכלי רק בעומד סמוך לארץ אז קרקע הארץ מבטל רשות הכלי כיון שאין רשות חשוב לכלי בפני עצמו הוי כמונח על הארץ ממש משא"כ בגבוה עשרה אויר רשות מוכר אינו מבטל לרשות הכלי ומקשה והא כרעי המטה על הארץ עומדין וא"כ רשות קרקע המוכר מבטל לי' לרשות הכלי דהא עומדת על קרקע שלו, ואהא משני דוקא אם כולה עומדת על הקרקע אז מקפיד הוא על מקומו שמסלקת תשמישו ולא מקני לה אבל כאן דגבוה עשרה ויכול להשתמש תחתי' על הקרקע באויר שתחת המיטה ממילא על מקום כרעי בלבד לא קפיד זהו כוונת רש"י בזה:
שם לתוך חיקה וכו' אמאי. הא דמקשה הכא אמאי אף דמהך דמעיקרא לא איפשט והוי לי' לומר שמעת מינה משום דהשתא קשי' לי' כיון דקתני במתניתין לתוך חיקה ומעיקרא במטה מיירי במיטה שלו הוי לי' ליפלוגי בדידה בד"א במיטה שלו אבל במטה שלה מגורשת ומ"ש דנקט חיקה וקלתה ור"א נמי מחלק בין מטה שלו לשלה וע"כ דמטה באמת דוקא בגבוה עשרה ומשום דמקום כרעי לא קפדי וקמש"ל:
חיקה וקלתה דאפ"ה מגורשת ואפילו אינה חולקת רשות לעצמה כמיטה ואהא קשי' לי' מ"ש באמת חיקה וקלתה דמהני אפילו אינה רשות לעצמה הא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר ולמה מגורשת טפי ממיטה שאינה גבוה עשרה, והא דלא פשט מגט להיפך דלא קנה דשאני גט דחוב הוא ואינה מגורשת רק מטעם ידה ומה ידה אין רשות אחר מפסיק כמו כן חצירה דוקא כשאינו ברשות הבעל אבל במקח וממכר דזכות הוא חצר משליחות איתרבי ואפילו ברשות חבירו יש לומר דקונה, רק מעיקרא דלא ידע לחלק במיטה גבוה עשרה פושט להיפך מק"ו כיון דבגט קנתה כ"ש במקח וממכר אבל השתא דברישא נקט מיטה וסיפא חיקה וקלתה ש"מ דמיטה דוקא בגבוה עשרה דבלא"ה לא קנה וקמש"ל חיקה דאפ"ה קנתה, ושפיר פריך אמאי:
ובזה מיושב מה דבפרק המוכר את הספינה כדבעי התם הך בעי' רוצה ליפשט מהך דהכא לתוך חיקה וא"ל אמאי פשטת מהתם הא טחו לה מאה עוכלא וכו' והיינו כדמשני הני אמוראי הכא, ויש להבין הא הני אמוראי נמי לדחות הפשיטות מהך דהכא משני לה כך א"כ מהו התימה שתמה עליו שרוצה לפשוט מהך דהכא, ולהנ"ל ניחא דכלהו אמוראי הכא לאו לדחות הפשיטות באו רק ליישב מה דקשי' להו דבהכרח מוכח דבגט עכ"פ לא קנתה, והיינו דמתמה למה רוצה למפשט מהך דהכא כיון דבלאו הכי על כרחך צריך לומר כדמוקי להו כל הני אמוראי הכא ומיושב קושית התוס' בד"ה כגון:
בתוס' בד"ה אמקום כרעי וכו' לכל הפחות באשתו וכן באויר המיטה. נראה לי כוונתם דקשי' להו דמשמע דפשיטא להו מסברא דמקום כרעי לא קפדי אינשי לוקמא מתני' באינה גבוה עשרה ואפילו במיטה שלה, ואי דדייק ממתני' דקתני עמה במטה ולא לתוך מטתה, במשנה גופא תיקשי ליתני לתוך מיטתה דמאי קמש"ל כיון דבעלמא קנה מ"ש גט שלא תתגרש ומאי קמש"ל חידוש דין זה גבי גט ודוקא אי קמש"ל כליו של לוקח קנה ניחא דכיון דמספקא לן קמש"ל דקנה אבל בהך דפשיטא לן דלא קפיד מאי קמש"ל בגט והוי לי' לומר באינה גבוה עשרה ובמטה שלה ג"כ, וע"ז כתבו דלאו בעלמא כך הדין רק באשתו וכן באויר המטה הכל בגט דוקא ולפי שהוקשה להם דלמה לא משני בפשיטות דגבי גט קנה דוקא דאינו מקפיד על מקום הכלי באשתו משא"כ בעלמא , וע"ז כתבו משום דבאמת לא נשמע אפילו בגט דקנתה רק לכל הפחות שמענו דאמקום כרעי לא קפיד וכן אויר המיטה לא חשיב גבי גט אבל לקנות לגמרי לא שמענו אפילו בגט דאיכא לאוקמא בגבוה י' לכך נקט באמת בגבוה י':
בד"ה כגון, וא"ת וכו' כבר כתבתי דלק"מ דהכא לא בעי למיפשט רק פשיטא להו דבגט לא קנתה מדנקט חיקה ולא מיטתה, ומה שתירצו הם דלכלהו מספקא להו תמוה הוא, דהא מייתי סייעתא לר"י מברייתא דמוכח בהדי' טעמא לפי שאינו מקפיד ש"מ דבלא"ה לא קנתה, גם מה שתרצו לחלק בגט דלרחוקה אינו מובן כלל כיון שרואין דנותן לה גט מה נפקא מינה לרחוקה, גם לעיל כתבו בפשיטות דבאשתו אינו מקפיד טפי, והעיקר כמש"ל דמתגרשת מכח ידה בעינן שיהא ברשותה לגמרי דאז הוי כידה אבל בעלמא מכח שליחות מהני טפי כליו של לוקח ברשות מוכר:
בד"ה מקום חיקה, וא"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה וכו' אי לאו טעמא דמקום חיקה וכו'. לשונם מגומגם לכאורה דבקושי' משמע דנתכוונו להקשות דהך טעמא דמקום חיקה קנוי, הוא מילתא דפשיטא מטעם דחיקה כידה ובתירוצם משמע דקושיתם הי' למה לי האי טעמא תיפוק לי' דהוי כידה:
ונראה לי דכוונת התוס' דודאי אי הי' זרקו על גופה ממש בחיקה כמו על ידה הוי מהני דאטו גידמית לית לה יד וכל גופה כידה רק הכא דזרק בבגדי' בחיקה ואתינן עלה דמקום חיקה היינו בגדי' שעל חיקה ג"כ קנוי לה, ואהא קשי' להו דהוא מילתא דפשיטא כיון דחיקה הוי ידה ממש בודאי גם בגדי' שעל חיקה ג"כ קנוי לה, ואהא תירצו דמיירי בבגדים נגררים הלכך לא דמי ליד דאי מלובשת בבתי ידים מהני דהתם קשור ותלוי על היד אבל הכא לולא דאשמועינן ר"י דמקום חיקה אפי' נגרר קנוי לה לא הוי מהני כיון שאינו קשור ותלוי ור"י גופא מוקי לה בהכי דאי באין נגררין פשיטא דהוי ממש כידה וע"כ כמו קלתה כל מקום שהוא מונח קנוי לה ומהני בזרק לתוכה כמו כן חיקה הכוונה אפי' נגרר לארץ עכשיו וזרק לה במקום חיקה מהני, כנ"ל:
במשנה אמר לה כנסי שט"ח. לכאורה נראה דכל הני דיני דמתני' שוין הן ובכולן צריך שיהא הגט בידה בשעה שאומר הא גיטך ואי נפל לארץ קודם לא מהני כמו נתן והיא ישינה כמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה וא"כ ה"ה בכנסי שט"ח כיון דעיקר הגירושין בשעה שאומר הא גיטך:
אמנם כד מעיינן בי' הא ליתא, דודאי יש לתמוה למה בישינה הוי גט כשיאמר הא גיטך כיון דמעיקרא אינו גט א"כ לא הוי נתינה כלל והיאך תתגרש אח"כ הא בתר הכי לא הוי נתינה וע"כ צ"ל דמעיקרא הוי נתינה מעלי' רק קבלה לא הוי דלא מינטר כמ"ש הר"ן וכל שניעורה הוי קבלה ע"י נתינתו של בעל, והיינו דנקט מתני' ניעורה קוראה להורות דתיכף כשננערה קוראה לאפוקי בנפל בעודה ישינה דכשננערה צריכה לבקשו וליטלו מהארץ, אבל אי ננערה והגט בידה אפילו נפל קודם שיאמר הא גיטך ודאי מהני דנהי דאכתי לא הוי גט עד שיאמר הא גיטך אבל קבלה ונתינה כבר הי' דאל"כ היאך תתגרש כשיאמר הא גיטך, וכן משמע להדי' בדברי הרמ"ה דדוקא נפל בעודה ישינה צריך לחזור וליטלו הימנה וליתנו לה והשתא בכנסי שט"ח ושלפתו מאחוריו דהוי קבלה ונתינה מעלי' רק שנחסר הא גיטך פשיטא דאפילו נפל מידה מהני דאי נימא דאכתי לא הוי נתינה מעלי' היאך מהני אח"כ הא בתר הכי לא נתן כלום וע"כ דבנתינה קמייתא מתגרשת א"כ מה בכך שנפל, וכן משמע להדי' ברא"ש שלא זכר הך דינא דהרמ"ה רק בנפל והיא ישינה לא בהך דמעיקרא:
ועיין בר"ן ומשמע מדבריו דאי נתן בחצירה לפקדון לא מהני הא גיטך אח"כ רק לידה דוקא ולעיל בפלוגתא דעולא ור"א משמע שם מדבריו דאפילו נתן בחצירה לפקדון מהני ועמ"ש שם, גם מה שכתב עוד בנתן בחצירה וישינה אינו גט עד שננערה ויאמר הא גיטך, וכבר כתבתי לעיל מה שיש לדון בזה, ונראה לי דע"כ עיקר טעמא דישינה דלאו בת קבלה היא וכל שננערה הוי קבלה מיד הבעל דהוא נתן נתינה מעלי' דאל"כ אפילו שלחה שליח קבלה לא תתגרש כשהיא ישינה כמו נשתטית ועל כרחך דבת איגרושי היא רק כשנתן לידה לא הוי קבלה עד שננערה, והשתא כשנתן בחצירה כיון דקבלה מעלי' היא דמינטר בחצירה דהא חזינן דלמ"ד דלא בעינן רק משתמר לדעתה מהני אפילו היא בציפורי ש"מ דבכך חשוב משתמר לדעתה א"כ עד כאן לא פליג עולא רק דבעינן סמוכה כידה אבל כל שהיא סמוכה ומשתמר הוי מאיזה צד לא תתגרש דהא בהא לא נחלקו כנ"ל
בגמרא הא בעינן ונתן בידה. מלשון זה משמע דהך טעמא דטלי מעל גבי קרקע פסול לאו מטעמא דלא הוי ונתן בידה רק בלא"ה פסול שלא קיבלה מיד הבעל דבעינן שתטול הגט מבעלה ובשלפתו מאחוריו דלקחה מבעלה פריך דלא נתן בעלה רק היא לקחה, ובזה תבין לשון הרא"ש בהך דערק לה חרצי' ודבריו אינם מובנים וכבר נתחבטו בפי' דבריו, ולהנ"ל כוונתו פשוט דהך דקירב ידו והגט בידו מהני דהוי נתינת בעל ונטילת האשה מבעלה אמנם בהושיט לה הגט ואינו אוחז רק בראש אחד וראש השני אוחזת האשה ס"ד דלא מהני כיון שאין הראש שאוחזת האשה ביד הבעל לא הוי קבלה מבעלה קמש"ל כיון דעל קושי' הראשונה משני ששלפתו מאחוריו ש"מ דזה הוי קבלה מבעלה אף שאין הגט בידו ממש ולא הקשו על זה רק דהוא לא נתן אבל בהושיט דנתן הוא מהני והדר הביא דעת ר"ח שצריך שיקרב ויסייע בעת לקיחה ולדבריו בקירב ידו לא מהני אבל באוחז צד אחד וצד השני סגור בידו והושיט לה הגט ואחזה צד האחד שאינו בידו והוא פתח ידו ושלפתו אפילו לר"ח מהני רק בהי' בידו רפוי ואחזה ושלפתו אפילו הושיט לא מהני לר"ח ולהרא"ש מהני, ודוק:
שם דערק לה חרצי'. מפירש"י נראה דקירב ידו כדי שתקבל הגט ותתגרש, ולא ידעתי במאי מיירי אי במדבר עמה על עסקי גיטין לא בעינן כלום ונתינה איכא למה צריך שנית הא גיטך ואי באינו מדבר בלא"ה בעינן הא גיטך, וראיתי להר"ן שכתב דהוי נתינה גרועה, ולא הבנתי כיון דהוי נתינה לענין שלא יהא כמו טלי מעל הקרקע ממילא סגי בשתיקה, לכן נראה לי דמיירי שלא נתכוין הבעל לזה רק דערק לה חרצי' לענין אחר ושלפתו לגט דכיון דלא נתן לגירושין בעינן הא גיטך , והיינו דנקט מאחוריו דמלפניו הוי נתינה לגירושין רק מאחוריו דלא ידע אף דנתינה הוי לא מהני כיון שלא נתכוין לנתינה לגירושין ולא הוי רק כמו לפקדון וכנסי שט"ח דבעינן הא גיטך, כנ"ל:
שם והלכתא בכפות. כבר כתבתי לעיל והעליתי דדוקא בנתנו ביד עבדה דכיון דחוב הוא ואינו מטעם שליחות רק מכח דומיא דידה לכך בעינן שיהא משתמר לדעתה כידה אבל בנתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו דהגירושין הללו מדעתה הן דאין מתנה בע"כ ובקבלת המתנה מתגרשת הלכך לא בעינן שיהא משתמר לדעתה, לא מבעי' למאן דאמר דבמתנה לא בעינן משתמר לדעתה אלא אפילו למ"ד דבעינן ה"מ במתנה דהעיקר הוא זכיית המתנה שיהא שלו לכך רוצה שיהא שמור לדעתו אבל בגט אין המכוון לעיקר הגט רק שתתגרש וכל שאינו חוב לא בעינן משתמר כלל לדעתה ולכך שם לא הוזכר ישן רק כפות שלא יהא מהלך אבל כאן זכרו כפות וישן, ועל דרך זה ישבתי שם דברי הרמב"ם ממה שתמה עליו הר"ן כאן, גם בענין מה שנסתפק הרשב"א ז"ל אם נטלה מחצר אי מגורשת הכל נתבאר שם:
ועיין ברא"ש במה שחלק עם הריצב"א בכפות ידיו ורגליו וכתב אח"כ ומהאי טעמא כו', וכל דבריו תמוהין לכאורה, ומלבד שאין להם שייכות למחלוקת זו דבריו הפוכין לכאו' דהעלה דמשתמר מכח סברא ומהלך מכח גזירה לכך ישן הוי מהלך ומשתמר הוי לדעתו ומעיקרא כתב להיפך בכפות ידיו ורגליו דמשתמר לא הוי ומהלך לא הוי דהא אוקמה בכפות, אבל באמת כוונתו פשוט דודאי ס"ל דמצד הסברא אין אדם רוצה שיהא משתמר רק לדעתו לא שיהא ביד בר דעת אחר אפילו כפות ידיו ורגליו אבל מהלך לא הוי בהא כיון דאינו יכול לילך מעצמו כלום רק על ידי שיתיר אותו אחר ממאסרו הוי כידו דמינח נייחא רק איהי ממטי לה רק בהא תלי' אי נימא דמשתמר מסברא דאין אדם רוצה א"כ אפילו כפות ידיו ורגליו אינו רוצה כל שיש בו דעת אבל אי נימא מצד גזירת הכתוב דומי' דידה כל שכפות ידיו ורגליו הוי דומי' דידה ולכך לדעתו דמשתמר מצד הסברא לא מגזירת הכתוב אתי שפיר לחלק בישן בין מהלך למשתמר אבל לריצב"א דמהני כפות ידיו ורגליו ש"מ דמשתמר נמי גזירת הכתוב הוא אם כן קשה מ"ש מישן דמיקרי משתמר ואינו מהלך לא הוי:
והנה מדברי התוס' לעיל דף כ"א משמע דכפות ידיו ורגליו ודאי מהני, ולא ידעתי למה כתבו מעיקרא דכפות וישן בעינן הא יש לומר שם בכפות ידיו ורגליו וכאן כפות רגליו בלבד סגי וישן בעינן שיהא משתמר לדעתה ועמ"ש לעיל שם בזה:
בתוס' בד"ה אינו גט, ר"י הי' מצריך וכו' עד סוף הדיבור. דברי ר"י הללו תמוהין לכאו' אי במדבר עמה על עסקי גיטין מבואר להדי' ריש קידושין דלא בעינן אמירה כלל ואי אינו מדבר פשיטא דבעינן אמירה ואי לא בא ר"י לומר רק דס"ד דלא בעינן אמירה רק לידע דהוא נותן לגירושין אבל אין צריך להודיע לאשה קמש"ל ר"י דצריך להודיע לאשה א"כ כיון דמודה ר"י דכל שנתברר אח"כ מהני, א"כ פשיטא דמוכח כן להדי' לעיל פרק הניזקין דרבא מייתי סייעתא מעדותו של ריב"ג דלא בעינן דעתה, ויש לתמוה במה נפשך אי חרשת אין לה ידיעה כלל שנתגרשה א"כ הא משלחה וחוזרת היא ואי יש לה ידיעה ולא הוי כשוטה א"כ מאי ראי' לכנסי שט"ח דאפילו פקחית אין לה ידיעה כלל בעת גירושין וע"כ דס"ל לרבא דטעמא דחרשת מהני כמ"ש התוס' ביבמות דנהי דבעת גירושין אין לה ידיעה אבל אח"כ תבין ע"י רמיזה כשיוציאה בע"כ ע"ש, ומזה למד רבא דלא בעינן ידיעה בעת גירושין רק אח"כ סגי ועכ"פ ידיעה אח"כ בעינן והרי מבוארין דברי ר"י ולא די לו לר"י שלא סייע לעצמו מהך דהניזקין אבל ס"ד להקשות משם להוכיח להיפך והוא תמוה לכאורה:
ומה שנראה לי בכוונת ר"י דודאי ידע ר"י דבעינן ידיעה לאשה אח"כ אבל ס"ד דזה חשוב הודעה שרואה שהוא גט וקוראת אותו יודעת שנתגרשה ובעלה מוציאה ומתגרשת תיכף מחמת דראוי' להיות משלחה ואינה חוזרת דאח"כ יתברר לה וכן בחרשת הטעם דראוי' לידע אח"כ ע"י רמיזה והוצאה ע"כ לכך תיכף מגורשת, וזה שחידש ר"י דבעינן שתדע האשה שהיא מגורשת וקודם הודעה באמת אין הגט חל רק אחר ההודעה חלין הגירושין, ואהא קשי' לי' דהך דרבא מורה דסגי במה שיודיע לה אח"כ שתראה דהוא גט ומוציאה מביתו, ועל זה דחה ר"י דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים ואז חלין הגירושין אבל מעיקרא אכתי אינה מגורשת וכן בחרשת לכך כשרוצה לגרש אשתו שתהא מגורשת תיכף בנתינה זו צריך שיאמר לה הא גיטך והרי את מותרת שכל שלא הודיעה משלחה וחוזרת קרינן בה רק בעת ההודעה נגמרו הגירושין:
אמנם בעיקר דברי ר"י אני תמה דאי ס"ד דאינה מגורשת רק בהודעה שתדע שנתגרשה ואי לאו משלחה וחוזרת קרינן בה כמו שוטה א"כ תיקשי בעשתה שליח קבלה והיא במקום אחר למה תהא מגורשת תיכף בעת קבלת השליח הא מ"מ קודם שנתוודע לה הגירושין בכלל משלחה וחוזרת היא, ופשיטא דליכא למימר דכיון דשליח יודע סגי בהכי דהא בנשתטית אח"כ בעת גירושין אינה מגורשת ואפי' היתה שפוי' בעת שעשתה השליח וליכא למימר דבאמת אין הגירושין חלין רק אח"כ כשהשליח מודיע לה שנתגרשה דהא אסורה לאכול בתרומה מיד ואי מודה ר"י דאי נתוודע לה אח"כ מגורשת למפרע תיקשי חדא מה חידש ר"י הא פשיטא שלא תנשא עד שיוודע לה הגירושין ומה צורך לאמירת הא גיטך בעת נתינה, ועוד דזה מוכח להדיא מפרק הניזקין דלמד רבא מחרשת וכיון דחרשת אינה מגורשת רק מכח הודעה דאח"כ כמו כן פקחית דרבא וע"כ דעיקר כוונת ר"י דהגירושין אין חלין רק בעת הודעה א"כ קשה כנ"ל:
ועוד תמוה לי דהא אפי' למ"ד דלא בעינן עומדת בצד חצירה מודה דמתגרשת מטעם יד ולא משליחות כמבואר להדי' לעיל א"כ היאך יעלה על הדעת דאינה מתגרשת רק אחר שיודיע לה לציפורי שנתגרשה וע"כ דכל שגילה לעדים שמגרשה מגורשת תיכף כל שיתוודע לה אח"כ או ראוי' שיתוודע לה גם לפי מה שפירשתי הסוגי' פרק הניזקין שם מוכח ג"כ שלא כדברי ר"י ע"ש, ויתר הדברים בענין זה ובביאור דברי הרז"ה והרמב"ן והר"ן הכל מבואר אצלי בחידושי לא"הע סי' קל"ו ע"ש:
במשנה וכן לענין החוב וכו' מחצה על מחצה יחלוקו נראה לי דהך מחצה על מחצה דחוב לכ"ע מיירי בפשיטות שיוצא מתוך ד' אמות של מלוה לשל לוה ובהא לא קשי' והא אגיד גבי' לכך יחלוקו וכן לר"י יוצא מתוך מקום שמירתו של לוה לשל מלוה ושניהם יכולין לשמרו שמקצתו משומר אצל זה ומקצתו אצל זה ולכך יחלוקו שאין כאן שום ספק רק כך הוא מונח לפנינו ושניהם יש להם כח בממון זה ואי הי' כה"ג בדבר אחר היו זוכין שניהם לכך גם כאן זכו שניהם ויחלוקו אבל אי הי' כאן ספק מי בא תחילה או בשני כתי עדים יש לתמוה אי בשטר מיירי הרי מבואר בסי' נ"ט בש"ך ס"ק א' בשם מהרשד"ם בתשובה דאפי' שניהם היו טוענין שמא לא נתבטל השטר א"כ הכא למה יחלוקו כיון דשניהם טוענין ספק בפרעון ואי טוענין ברי פשיטא דהי' חייב לשלם כמו כל הטוען על השטר פרוע ומלוה מכחישו ואי במלוה על פה מיירי או ששניהם טוענין שמא חייב בבא לצאת ידי שמים וחייב הכל ולא החצי ועכ"פ אין כאן מקום לדון בזה יחלוקו לכן ברור דלאוקימתא דרב דקרוב לו ולה בד' אמות תלי' מיירי הכא ביוצא מתוך של מלוה לשל לוה ולא קשי' הא אגיד גבי', לכן כיון שזרקו ברשות שניהם יחלוקו ואין כאן ספק וכן לאוקימתא דר"י מיירי דחצי מונח ברשות מלוה דמלוה יכול לשמרו וחצי ברשות לוה דלוה יכול לשמרו או דמונח באופן דשניהם יכולין לשמרו ביחד אבל ספק אין כאן, רק בגט אבאר לקמן דלר"י חוששין שמא אין כח שניהם שוין בשמירתו דאל"כ לא שייך לומר בגט שאין בו ספק מגורשת ואינה מגורשת אבל בחוב אתי שפיר בפשיטות דאפי' שניהם שוין יחלוקו ונ"ל שזאת היתה כוונת התוס' לקמן בד"ה מחצה על מחצה ע"ש:
בגמרא ד' אמות שלו זהו קרוב לו. קשה הך קרוב לו למה לי כל שאינה קרוב לה אינה מגורשת, וראיתי להרשב"א ז"ל שפי' דאין ביניהם רק ארבע אמות וקרוב לה שהארבע אמות שלה שבאה היא תחילה וקרוב לו שהארבע אמות שלו שבא הבעל תחילה, והוא תמוה לפע"ד מכמה טעמים חדא דקאמר מחצה על מחצה ה"ד אמר רשב"י כגון שהיו שניהם עומדין בד' אמות וקשה הא מעיקרא ג"כ כך הי' הכוונה ששניהם עומדין בד' אמות וקרוב לה שהיא באה תחלה וקרוב לו שהוא בא תחלה ולא הל"ל רק דאתי תרווייהו בהדי הדדי ומדקאמר כגון שהיו שניהם עומדין וכו' ועלה פריך וליחזי הי מינייהו קדים ש"מ דמעיקרא לא ס"ד דעומדין בד' אמות ותליא בקדימה וז"ב:
ועוד לפי דבריו אין החילוק במתניתין בקרוב לו ולה בזריקה כלל רק בביאה תחילה דכל שבא הוא תחילה אפילו זרק קרוב לה אינה מגורשת וכן להיפך ובמתני' משמע להדיא דבזריקה תלי' אי זרק קרוב לה או לו:
ועוד תמוה לי מאד דפריך בתר הכי והא אי אפשר לצמצם וקשה אם אפשר לצמצם ניחא והוא תמוה דאם אפשר לצמצם היאך שייך מגורשת ואינה מגורשת איזה ספק יש כאן שתהא מגורשת בספק והא באמת רשות של שניהם הוא ואי יכולה אשה להתגרש ברשות של שניהם הרי מגורשת גמורה היא ואי אינה יכולה להתגרש רק ברשותה לגמרי אינה מגורשת כלל והיכן מצינו שתהא אשה מגורשת לחצאין בדבר שאין בו ספק כלל ודוקא בחוב שייך לומר דברשות שניהם שייך לשניהם ויחלוקו משא"כ בגט:
לכן נראה לי ברור דודאי לא בא רב לאפוקי מתניתין מפשטה שזרק לה קרוב לה ממש וכן קרוב לו וכן מחצה על מחצה רק דס"ל דלא מהני קורבה זו רק בד' אמות שלו לאפוקי מר"י דאפילו מאה אמה כל שיכולה לשמרו הוי קרוב לה ומגורשת והא דקתני קרוב לו קמש"ל דלא תימא כיון דד' אמות שלו הן אי באה היא אח"כ ועמדה שם והוא הלך משם הוי כמי שנתן בחצירו והקנה לה החצר עם הגט דמגורשת קמש"ל דאפ"ה אינה מגורשת דכל שלא זכה הוא בד' אמות שלו הפקר הן והוי כחצירה הבא לאחר מיכן ולא דמי ד' אמות שלו לחצירו ממש דמגורשת כה"ג כדלעיל בעובדא דשכיב מרע קמש"ל דבד' אמות לא אמרינן הכי ובעינן קרוב לה דוקא דהיינו ד' אמות שלה:
ואהא פריך מחצה על מחצה ה"ד דכיון דלא ס"ד בשמונה אמות א"כ ע"כ שמונח שלא בד' אמות של שניהם א"כ אינה מגורשת כלל ובא רשב"י וחידש דכולה מתניתין ששניהם עומדין בד' אמות והשתא כיון דד' אמות שייכים לשניהם שוב תלוי הדבר בקורבה ואי נפל קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת ואי נפל באמצע הוי ספק שמא הי' קרוב לה משהו או לו, ואהא מקשה היכי משכחת לה ד' אמות של שניהם הא בקדימה תלי' ומי שבא תחילה לו שייכים ואי דלא ידעינן מי בא תחילה א"כ שוב אין הדבר תלוי בקורבה כלל רק במי שבא תחילה ואפי' קרוב לה אינה מגורשת כל שבא הוא תחילה וכן להיפך ומתני' קתני להדי' לחלק בקורבה אי נפל קרוב לו או לה:
והשתא ניחא שפיר הא דפריך והא אי אפשר לצמצם ותמה הרשב"א ז"ל דהיא הנותנת דלכך הוי ספק, ולפי הנ"ל לק"מ דאי יש ספק מי בא תחילה א"כ שוב אין הדבר תלוי בזריקה כלל אי נפל קרוב לו או לה לעולם הוי ספק מכח הביאה מי בא תחלה וע"כ דמיירי בד' אמות השייך לשניהם בודאי בלי שום ספק א"כ קשה הא אי אפשר לצמצם, והיינו דמשני בח' אמות מצומצמות דקרוב לה שנפל בד' אמות שלה קרוב לו שנפל בד' אמות שלו מחצה למחצה שנפל בשלו ובשלה ומחמת דלא ידעינן אולי נפל משהו יותר בשלה או בשלו לכך הוו ספק מגורשת, ואהא פריך אפילו רובו בשלה כל שנפל מקצתו בשלו הרי אגיד גבי' ולא מהני ואינה מגורשת כלל, כן נראה לי ברור, ועוד אבאר לקמן בתוס' בד"ה והא אי אפשר לצמצם עוד בזה כי בזה יתבארו דברי התוס' על נכון אשר לכאורה הם תמוהים ע"ש:
שם והא אי אפשר לצמצם. הא דלא קאמר דאחר הי' עומד שם ואחר שבאו שניהם הלך לו ונשארו שניהם בשוה שם דאותו אחר כיון שאין לו שייכות לענין זה לגט אינו מבטל רשות הד' אמות לענין הגט כי אין הד' אמות קנוין רק לכל אדם מה שצריך לו לא לבטל רשות לאדם אחר שאין לו לזה שום עסק בגט כלל, ועמ"ש לעיל ליישב דלא תיקשי הא לפי שאי אפשר לצמצם הוי ספק, ועוד אפי' אפשר לצמצם למה תהא ספק מגורשת ע"ש:
שם הכא בשמונה אמות מצומצמות עסקינן וכו'. קשיא לי כיון דד' אמות בקדימה תלוי כדפריך וליחזי הי קדים ואי אפשר לצמצם א"כ למה לי שמונה אמות בחמשה או ששה סגי דאחד מהם בא תחילה וזכה בד' אמות ובא חבירו ועמד כנגדו רחוק חמש אמות או ששה דאותה אמה או שתים הנשאר שייך לכשכנגדו שבא אח"כ והגט יוצא מתוך ד' אמות של זה לתוך שני אמות של זה, ואמת דרב קאמר קרוב לו ארבע אמות שלו קרוב לה ד"א שלה, אבל הא גופא קשי' מה צורך לזה לאוקמא בח' מצומצמות, ורש"י ז"ל פי' בהדיא בד"ה מצומצמות לא פחות ולא יותר יש ביניהם והוא תמוה לכאורה ומה שנראה לי לומר דד' אמות תקנו חכמים דזהו מקום חשוב לקנות בו וכל שאין לו ארבע אמות לא הוי מקום חשוב לקנות בו ולא חשוב מקומו ובטיל לגבי ר"ה, והשתא הכא אי הי' הגט יוצא מקצתו לרשות הרבים לא הי' איכפת לן דהוי כמי שאחזה מקצתו בידה רק לפי שמונח ברשותו גם כן לכך בעינן לשניהם ד' אמות, כנ"ל: