אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף עז:

דף עז.

בגמרא רבא אמר אטו ידה וכו'. בסוגי' זו יש לתמוה הרבה וראיתי לכתוב הנלע"ד בביאורה, ומה שיש להקשות בה הוא כך חדא היאך קאמר רבא בהדי' אטו ידה מי לא קני' לי' לבעל הרי בהדי' דיד אשה מבעלה קשי' לי' ומסקנא דיד עבד קשי' לי', ועוד קשה בהך עובדא דבתר הכי דהקשו לרבא דמה שקנתה אשה קנה בעלה דלמה לא הקשו כך אהך מימרא דרבא לעיל דף כ"א ע"א כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו דמה שקנתה אשה קנה בעלה, וע"כ משום דגיטה וחצירה באין כאחד, וכן פירש"י התם בהדי' ע"ש, ואמת דלפיר"י בתוס' יש לומר דהתם שנתן לה מתנה גמורה לא שייך להקשות כן רק כאן לא רצה רק להשאיל לה מקום, אבל מ"מ לא הבנתי אי נימא דלא רצה ליתן לה שיהא שלה לגמרי א"כ מה יועיל גיטה וחצירה באין כאחד, בשלמא לעיל דהחצר שלה מנכסי מלוג כל שנתגרשה נעשה שלה לגמרי אבל כאן דהחצר שלו ולא נתנו לה רק להתגרש אי אין זה מספיק שתתגרש מה יועיל מה שבאין כאחד הא על ידי גיטה ג"כ לא נעשה שלה טפי ממה שנתן לה ואי שאלה זו מספקת להתגרש מה צורך לבאין כאחד, ורחוק לומר דאי אפשר להשאיל לאשתו כלל שתקנה בשאלה אבל כל שנתגרשה קנתה בשאלה:

וביותר יש לתמוה לפיר"ת ז"ל דעיקר הקושי' דאי מכרה בטל אף שאינו אוכל פירות לא הוי חצירה אם כן הא עיקר טעמא דלא מהני מכירה מפרש ר"ת בחזקת הבתים דאדעתי' דהכי דתמכור לא יהיב לה, והשתא הכא שנתן לה שתתגרש באותה מתנה א"כ אי אחר הגירושין יכולה למכור א"כ ע"כ דלאו אדעתא שלא תמכור יהיב לה דהא יהיב לה שתתגרש תיכף וע"כ דלעולם לא תוכל למכור א"כ מה יועיל מה שבאין כאחד, וכן מה נ"מ בין ארוסה לנשואה כיון שע"י הגט ג"כ אין החצר שלה והוא תמוה לפע"ד, ומכ"ש דלא הוי לי' להקשות והא אמרה רבא, דחידוש גדול משמיענו כאן מה דלא שמעינן מהך דלעיל כלל:

לכן נראה לי דעיקר הקושי' דקשי' לי' לרבא הוא דס"ל דידה ג"כ רשותו היא כיון דמשועבד' לי' למעשה ידיה, ונהי דאי אקני לה אחר מתנה קנתה בידי' משום דרשותה ג"כ הוא ואינו דומה לחצר שאין לה בו כלום בפני בעלה אבל מעשה ידיה כל שעשתה מה שצריכה לעשות שולטת בידיה כרצונה, אבל לקנות דבר מבעלה בידי' לא מהני שלא יצא הדבר מרשותו של בעל כי ידים שלה רשותו ג"כ הם כמו חצר השותפין, ואהא קשי' לי' היאך תקבל גיטה בידה דהא לא יצא הגט לגמרי מרשותו של בעל דידים שלה רשות הבעל הן ומקשה רבינא דמשום הא לא אירי' דאיכא למימר כיון דגופה לא קנוי לא מיקרי רשותו כלל והשיב לו רב אשי דרבא דייק מיד העבד דמהני על ידי עצמו ועיקר שיחרור ילפינן לה לה מאשה, והשתא אי לא מצינו באשה רק שמוציא הגט מרשותו לגמרי לרשותה א"כ עבד נמי הי' לנו לומר שלא יועיל רק שיוציא הגט שיחרור לגמרי מרשותו לא שימסרנו לעבד שהוא רשותו דידו כיד רבו וכה"ג אמרינן לעיל פרק השולח דף ל"ט ע"ב ע"ש וע"כ כיון דמהני בעבד ע"כ משום דיד אשה ג"כ רשות הבעל הוא ומ"מ מהני משום דגיטה וידה באין כאחד ולכך מהני ג"כ בעבד, והשתא מהך דעבד מוכיח רבא דע"כ טעמא דידה משום דבאין כאחד דידה קני' לי' לבעל והוי כרשותו ושפיר קאמר אטו ידה רק הוכחתו מיד העבד ודוק ועיקר חידושו של רבא דכמו דאמרינן גיטה וידה באין כאחד כמו כן גיטה וחצירה דס"ד כולי האי לא אמרינן דאנו צריכין לומר גיטה וידה וחצירה באין כאחד קמ"ל רבא דכלהו כהדדי אתיין:

והיינו דמקשה עלי' דרבא בעובדא דידי' דקאמר תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק דבעצמה תלך ותנעול ותחזיק דכיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה ש"מ דיד האשה כרשותו וחצירו היא דהא קנה בעלה בקנייתה בידה והשתא מה יועיל מה שתחזיק בעצמה בידה כיון דידה גופא דידי' היא והיאך תוכל לקנות מדידי' ביד דידי' ונהי דאי מקבלת גט מתגרשת משום דגיטה וידה באין כאחד אבל לא ס"ד דגיטה וחצירה באין כאחד וכאן שלא קיבלה בידה אנו צריכין לומר גיטה וידה וחצירה באין כאחד, והשתא לא ס"ד הך כדמסיק דבהך עובדא חידש רבא גיטה וחצירה באין כאחד והשתא ממילא לא קשי' מהך דחזקת הבתים דהתם שנתן לה מתנה וזיכה לה ע"י אחר או בשטר מתנה לא שתקנה בחזקה בידה דבידה אינה יכולה לקנות מדידי' דרשות דידי' נינהו, והיינו דלא מקשה הכי בהך דרבא לעיל דף כ"א דהתם שכתב לה שטר מתנה לא שתחזיק בחזקה בידה דידים שלה רשות שלו ואין רשות שלו מוציא מרשות שלו, ואהא מסיק גיטה וחצירה באין כאחד דמאחר שמתגרשת ג"כ בחזקה זו יש לה יד גמור לקנות בו והכל בא כאחד, כן נראה לי ביאור סוגי' זו:

שם ותיחוד ותפתח. הרא"ש תמה על הרשב"ם דפי' נעל תיקון המנעול דזה אי אפשר לעשות בשבת, ולדעתי נראה דדוקא נעל בלבד לית לי' לרשב"ם דהוי חזקה דאינו נראה דעושה לקנין כמ"ש הרא"ש גופי' אח"כ אבל נעל ופתח מודה דהוי חזקה ורבא הכא לא מייתי ראי' רק שאין צריך שיחזיק בכולו רק כל שהוא דאל"כ הי' צריך שתחזיק במקום הנחת הגט וזה אי אפשר, כנ"ל:

שם מה שקנתה אשה קנה בעלה. יש לדקדק כיון דלא ס"ד דגיטה וחצירה באין כאחד אפילו תימא דקנתה החצר לגמרי מ"מ אי לא מתגרשת תיכף בקניית החצר רק אחר כך הוי לי' חצירה הבא לאחר מיכן ומה נפקא מינה אי הי' הגט מונח בחצר של אחרים וקנתה החצר שהגט בו ואח"כ אמר הא גיטך לא מהני ומ"ש בקנתה חצר מבעל שהגט בו ואח"כ אמר הא גיטך שמועיל ובשלמא אי בקנייתה מתגרשת תיכף כיון דקניה זו ע"י הבעל היא הוי העתקה זו שנעתק מרשותו לרשותה כנתינה לידה כמ"ש התוס', אבל אי לא נתגרשה בהקנאה זו רק אח"כ אין כאן נתינה אח"כ והוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע:

ואפשר לומר דבאמת כה"ג כשהקנה לה חצר שהגט בו ולא גירשה תיכף רק אח"כ ג"כ מתגרשת באמרו הא גיטך דאמרינן דהקנאה זו שנעתק מרשותו לרשותה הוי כנתינה ואף שלא היתה נתינה לגירושין הוי כמו שנתן לפקדון דמ"מ נתינה הוי ויכול לומר אח"כ הא גיטך משא"כ בקנתה מאחר לעולם לא היתה נתינה מבעל לרשותה דהקנאה זו לא עשה הבעל רק אחר , ולפי זה מוכח דנתן לחצירה לפקדון ואח"כ אומר הא גיטך מהני כמו בנתן לידה לפקדון:

ויש לי לומר עוד דהא ודאי ידע דבאין כאחד דהקנה לה החצר והגט ביחד כמו שאר מטלטלין הנקנין ביחד בקניית הקרקע כמו שפירש"י רק בעלמא לא בעי ציבורין הכא בעי דאל"כ לא הוי ונתן בידה אבל ודאי בהקנאה זו קנתה החצר והגט ביחד רק הא לא ס"ד דכיון דלית לה חצר רק ע"י קניי' הגט דאל"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ כיון שאינה מתגרשת רק בחצירה והיא אין לה חצר רק מכח הגירושין א"כ אינה יכולה להתגרש קמש"ל דאף דהא בהא תלי' דרק אי מתגרשת יש לה חצר ואי אינה מתגרשת אין לה חצר מ"מ באין כאחד ומתגרשת וממילא יש לה חצר, ונראה לי שזה שפירש"י בס"ד מכח נכסים שיש להם אחריות והיינו דכיון דלא נתן לחצירה רק הי' מונח שם קודם רק ע"י הקנאת החצר קנתה הגט ג"כ א"כ הוי ממש כמו אגב דאל"כ היאך תקנה הגט, בשלמא בזורק לחצירה הרי נתן לחצירה אבל בהי' מונח שם לא נתן כלום וע"כ דהקנאה זו הוי כנתינה והרי לא הקנה הגט וע"כ דבהקנאת הקרקע נקנה הגט והוי כנתינה רק ציבורין בעי דאל"כ לא הוי נתינה לחצירה כן נ"ל ברור:

שם אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה. פירש"י שהבעל יזכה בנכסים וזה אצלי מן התימה שיאמר רבא לשון זה דאטו עד השתא לא ידענו דארוסה אין לבעל פירות, וכ"ש לפיר"ת מפורש בריש האשה שנפלו דארוסה מכרה קיים ומה מספקא לי' אם אמרו בארוסה, ואולי הכוונה דס"ד דגזרינן ארוסה אטו נשואה וכמו בארוסה לא מהני שיתן לחצירה של נכסי מלוג כמו כן בארוסה לא מהני ואהא קאמר דאין זו סברא דאי אמרו בנשואה יאמרו בארוסה, והיינו דקאמר הדר אמר רבא ל"ש ארוסה וכו' דבתרווייהו משום דבאין כאחד ואי לא"ה הוי גזרינן:

בתוס' בד"ה ידה וא"ת וכו' מעלמא קאתי כוונתם דבחצר כיון שיכול להשתמש בחצר לפירות לבנות ולזרוע דהוא בגוף הקרקע הוי חצירו אבל בידה אינו יכול רק שימוש דמעלמא לא בגוף היד, אמנם בעיקר קושיתם נראה לי דלק"מ דשאני ידה שאינה משועבדת רק לעשות משקל חמש סלעים ולשאר דברים שולטת בידיה כמו שתרצה משא"כ חצר יכול להשתמש לעולם בלי הפסק. לכך הוי כחצירו, והרשב"א ז"ל כתב ליישב דשאני ידה כמו שיכולה לקנות מאחר בידה על מנת שאין לבעלה רשות בו' כמו כן מקבלת גט מבעלה והיינו דבעלה ג"כ נותן לה הגט שיהא שלה לגמרי לכך קנתה אותו בידה משא"כ בחצירה אינה מקבלת מאחר מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו, ודבריו צ"ע דתינח הכא דנותן גט בחצר נכסי מלוג אבל לקמן דמקנה לה חצר שתתגרש מאי פריך מה שקנתה אשה דכמו שנותן לה הגט שיהא שלה לגמרי כמו כן החצר דהא מקנה לה שתתגרש ואי נימא דבאמת אינו רוצה להקנות לה החצר לגמרי אף שתתגרש א"כ מה מהני ארוסה וכן מה שבאין כאחד ס"ס לא נתן לה לגמרי ולא מיקרי חצירה:

בד"ה ותיזיל, פירש"י כו' אע"ג וכו'. כוונתם דבלי פירש"י הוי מפרשינן שלא הי' באפשר לגרש מחמת שהי' איסור דאורייתא כמו שפי' בעל העיטור הביאו הר"ן אבל איסור דרבנן לא אסרו כאן כלל אבל רש"י דפי' דאסרו לטלטל הרי שלא רצו להתיר בכאן איסור דרבנן א"כ ע"כ דמותר לגרש בשבת וקשי' להו מתוספתא, ועל זה כתבו דשאני עיקר הגירושין הקילו שלא תפול קמי יבם אבל טלטול לא התירו חדא דאפשר בלא"ה ועוד דהוא איסור כולל בכל מקום משא"כ גירושין בשבת דאינו רק כאן, ועוד דבשעה שמטלטל ועובר עדיין לא גירש ויכול להיות שימות או שיחזור בו ולא יגרש, כנ"ל:

בא"ד ולהכי בפרק משילין קתני אין מקדשין ולא קתני אין מגרשין וכו'. קשי' לי לדעת ר"ת פרק משילין דהך דלא מקדשין היכי דלית לי' אשה ובנים מותר וכן דנין היכא דליכא דעדיף מני' א"כ הוי' לי' למיתני אין מגרשין ומה בכך דבשכיב מרע מותר, וכ"ש לפי מה שכתבתי בספרי ת"י סי' ה' והוכחתי דגם רש"י מודה לר"ת בזה. ונראה דמהאי טעמא זכרו התוס' מקדשין דעיקר הקושי' כיון דקתני קידושין הוי לי' למיתני גירושין ג"כ אבל ודאי דאיכא טובא שבות דלא קא חשיב ושפיר כתבו כיון דבשכיב מרע מותר ובברי אינו ענין להך בבא דקידושין דהוי קצת מצוה כמו שפירש"י התם אבל גירושין שבות הוא בבריא וגבי הנך דשבות לא קשי' להו כלל דליחשב גירושין אבל אם בשכיב מרע ג"כ אסור הוי לי' למיחשב בהדי קידושין בשכיב מרע דהוי ג"כ קצת מצוה, ועוד יש לומר דהתם לא חשיב רק מה דאסור לגמרי לצורך אפילו בשעת הדחק רק לעסק מצוה אבל גירושין כיון דהתירו בשכיב מרע ש"מ דיש היתר בשעת הדחק לצורך האדם לא קא חשיב לי', כנ"ל, ובתוספתא שלפנינו ליתא כלל גירושין:

בא"ד ולא הוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע וכו'. דבריהם צ"ע דהתם בא הגט מרשותו לידה לא מהני ומ"ש מרשותו לרשותה מהני ואי משום דהתם נטלה היא מרשותו הכא נמי נטלה היא מרשותו על ידי נעילתה ואי משום דעשתה על פי ציווי הבעל התם נמי אומר לה טלי גיטך וצ"ל דדוקא התם היא עושה ההעתקה בידה שאפילו לא הי' אומר לה טלי ונטלה נעתק הגט מרשותו לידה על ידי נטילתה מן הקרקע אבל כאן לולא אמירתו לך חזק וקני אפילו תנעול ותפתח כל היום לא נעתק הגט מרשותו כלל רק ע"י אמירתו קנתה החצר ועל ידי הבעל נעשה העתקת הגט לכך מיקרי שפיר ונתן כן הוא כוונתם אף שקצרו במובן:

ודע שהטור סימן קל"ח כתב שאינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דבאשה מהני רשותה ובבעל בעינן שיצא מידו או משלוחו לא מרשותו, והדבר תמוה מהך דהכא דמבואר דיצא הגט מרשותו לרשותה ומהני, וצ"ל דלא הקפיד על נתינת הבעל רק שיצא מתחילה מידו אבל כל שיצא מתחילה מידו אף שלא בא תיכף לרשותה רק אחר שהקנה לה החצר הוי כנתינה אריכתא, וכבר כתבתי מזה לעיל פ"ב גבי מחובר לקרקע באריכות עוד לחלק בזה ע"ש:

והנה בהמשך דברי התוס' לדבריהם הקודמים יש לומר דכיון דלא התירו בכאן איסור דרבנן א"כ יש לומר כמו דאסור מדרבנן לעשות שליח לקבל משליח בעלה דגזרינן משום חהל"מ דהוי כמו טלי גיטך מעל הקרקע א"כ כאן ג"כ יש לגזור מדרבנן דהוי כמו טלי גיטך, ועל זה כתבו ולא הוי כמו וכו':

בד"ה מה שקנתה כו'. הר"ן והרשב"א כתבו ליישב בחצר של שליח אבל הטור א"הע סי' ק"מ נסתפק אי מהני חצירו של שליח קבלה וה"ה של שליח הולכה כמו שכתבתי בכמה מקומות שאין נכסי השליח נעשין שליח למשלח רק השליח בעצמו ונכסיו הוי כמו נכסים של אחרים, וכבר כתבתי בגמרא דנראה לי דעיקר הקושיא על מה שקנתה בידי' בחזקה דכיון דמשועבדות לו אינן מוציאין מרשות שלו:

בא"ד ואור"י וכו' ור"ת וכו'. כבר כתבתי מה שיש לתמוה לדברי ר"י ור"ת הללו, מיהו דברי ר"י יש ליישב דס"ל שאי אפשר לבעל להקנות לאשתו בשאלה קנין גמור שלא יהא לו פירות, ואף דלאחר הי' יכול לאשתו לא, הלכך כיון דגיטה וידה באין כאחד ממילא ע"י הגט קנתה בשאלה קנין גמור כמו אחר, גם פיר"ת יש ליישב דהכא מיירי שגירש על תנאי אי ימות כמו כל גט שכיב מרע הלכך אי גיטה וידה באין כאחד כשמת מתגרשת למפרע לגמרי דחצירו ג"כ הקנה לה לגמרי כנ"ל, ומ"מ דבריהם צ"ע והעיקר כמו שפירשתי בגמרא:

בא"ד ותדע דהא שני לעיל:

כבר כתבתי לעיל דלק"מ דמיירי דכותב לה בעת גירושין וכיון שמגרשה ודאי מכל מילי סליק נפשי' דלא שייך בזה בוצינא טב מקרא דהא כשתתגרש ודאי אין לו כלום:

בא"ד ואע"ג דלא קאמר גמרא כו'. אין זו ראי' דהתם הדין אמת רק דמקשה פשיטא שפיר לא הוצרך להאריך בפירותיהן רק לחדש דקמש"ל במסלק עצמו אבל כאן דבכה"ג אינה מגורשת הוי לי' לומר בגוונא דמהני, והראי' שהביאו מן הירושלמי מלבד דמשמע מר"ת פרק חזקת דרק למ"ד לאו כקנין הגוף קאמר לה, אבל לר"י דס"ל כקנין הגוף שפיר בעינן ובפירותיהן אבל בלא"ה נראה לי פשוט דטעמא דר"י דודאי אף דהתם אמרינן מכח סברא דבוצינא טב מקרא דלא סילק מפירי רק ממכירה אבל הכא לגבי איסורא דגט בעינן שיכתוב בפירוש ובפירותיהן כדי שנדע שסילק ממכירה דאי בנכסייך בלבד אולי מפירי סליק שהי' רואה שרוצה למכור ולא יהא לו כלום, וזה שאמר עד שיכתוב דמידי ספק לא נפיק עד שיכתוב כך:

בגמרא אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה וכו' כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל דאי לא עמדה בצד ביתה רק אח"כ אמרה יזכה לי חצירי מגורשת רק הר"ן כתב דצריך שיאמר אח"כ הא גיטך ובסמוך אבאר מה שיש לדון בדברי הר"ן בזה]:

והדבר תמוה מאד דכיון שלא נתן מעיקרא לחצירה שהיא סמוכה לא נתן בידה כלל ואח"כ ג"כ אינו נותן ומה בכך שיאמר הא גיטך והוי ממש כמו חצירה הבא לאחר מיכן דלא מהני ואמת כי לפי לשון הרשב"א שהביא הר"ן משמע דמעיקרא כשנתן בחצירה היתה שם רק לא נתן לגירושין ואח"כ כשרצה לגרש לא היתה שם ובהא אפשר דמהני כיון דמעיקרא נתן בחצירה בסמוכה דהוי כידה והוי כמי שנתן לפקדון דמהני אח"כ שיאמר הא גיטך. אבל מלבד מה דגם בזה יש לדון דאפי' נתן בידה לפקדון ואח"כ אמר הא גיטך נראה לי שצריך שיהא הגט בידה או בחצירה בסמוכה בשעה שהיא מתגרשת אבל בלא"ה לשון הרשב"א בעצמו אינו כן אלא שנתן לחצירה ולא היתה שם כלל ואח"כ אמר לה הא גיטך מהני והא ודאי קשי' דמה בכך דאמר יזכה לי חצירי והוי החצר שליח לזכות מ"מ הרי לא נתן לשלוחה כלל והוי חצירה הבא לאחר מיכן:

הן אמת שיש להסתפק ג"כ בנתן גט לאדם לפקדון ואח"כ עשתה האשה אותו האיש שליח קבלה שלה והבעל נתרצה שתתגרש אי מהני דכמו דלא מהני חצירה הבא לאחר מיכן כן ראוי שלא יועיל שלוחה הבא לאחר מיכן, ודוקא בנתן בידה לפקדון מעיקרא נמי ידה היתה אבל חצר ושליח כל שלא נתן בעת נתינה לחצירה או לשלוחה ודאי ראוי שלא יועיל:

אלא שיש לתמוה בהך סוגיא דלעיל דף ס"ג ע"ב בההיא איתתא דהוי' יתבא וקא לישה ואמרה ליהוי בידך ולא מספקינן התם רק משום שלא חזרה שליחות אצל הבעל וקשה תיפוק לי' דהוי שלוחה הבא לאחר מיכן ואין כאן נתינה לידה ולא לשלוחה דבעת נתינה לא הי' שלוחה כלל ומ"ש חצירה דלא מהני כה"ג אי קנתה החצר אחר שהי' הגט מונח בו לא מהני ומ"ש אי עשתה שליח קבלה אחר שהי' הגט כבר בידו מהני:

וחזרתי על כל הצדדים למצוא פשר דבר זה ונראה בעיני דבר ברור להיישיר כל אלה הדברים על מכונם באופן זה והוא דחזינן לעיל דף כ"א דקאמר רבא בנתן גט בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנתה ומתגרש' בו וכן בהך עובדא דשכיב מרע דלעיל, ויש להבין הא הוי חצירה הבא לאחר מיכן דמעיקרא כשהונח שם לא הי' חצירה רק חצירו ואחר כך קנתה החצר ומאי נפקא מינה אי קנתה מאחר או מבעלה הא כמו שאינה מתגרש' בחצר של אחרים כן אינה מתגרש' בחצר של בעלה:

לכן ברור דעיקר החילוק בזה על פי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה ותיזיל דלכך לא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע דבמה שנשתנה הגט מרשות הבעל לרשותה חשוב כאלו נתן בידה, והשתא זהו בחצר של בעל ונתן לה מתנה דהבעל מקנה לה חצירו שהגט בו הרי הקנאה זו הוא כאלו נתנו לידה והוי נתינה ממש, אבל בחצר של אחרים והיא קנתה החצר הרי לא עשה הבעל שום דבר שהוא לא הקנה לה כלל רק היא קנתה מאחר ולא עשה הבעל הנתינה לידה לכך לא מהני, ולפי זה נראה לי פשוט דהיינו טעמא דמהני שלוחה הבא לאחר מיכן דכיון ששלח הוא שליח ליתן לה הגט הוי במקום בעל ומה שהוא עושה בהסכמת הבעל עושה כאלו נתרצה הבעל בזה שאי לא הי' הבעל מתרצה בלא"ה לא הוי מהני שתעשה שליח קבלה כי הוא לא רצה רק שיתן לה וע"כ שמסר הדבר לשליח שיעשה הוא בהסכמתו מה שיעשה אם כן שליח זה שהוא מעתיק עצמו משליחותו של הבעל לשליחות שלה הרי נעתק הגט ע"י השליח מיד שלוחו של בעל ליד שליח האשה וכל זה נעשה ע"י השליח כי אי לא ירצה להיות שלוחה. עדיין הי' הגט ביד שליח הבעל ומחמת הסכמתו שקיבל עליו שליחותה נעתק הגט מיד שלוחו של בעל ליד שליח האשה והרי זה כאלו נתן שלוחו של בעל לשלוחה כמו אי הי' נעתק מרשות הבעל לרשות האשה דמהני אף שלא נעתק בהעתקה ממש רק יצא מרשות זה לרשות זה ה"ה בשליח, וז"ב לפע"ד:

ומעתה אומר אני בפשיטות דהך דינא דהרשב"א הוא בחצר נכסי מלוג שלה דבהכי מיירי מתני' ואנו אתינן עלה מצד גיטה וחצירה באין כאחד אם כן מעיקרא כשהונח הגט בחצר והיא לא היתה שם ולא נתגרשה או הרי מונח הוא עדיין בחצר הבעל ואח"כ באמרו הא גיטך והיא אמרה יזכה לי גיטה וחצירה באין כאחד ונעתק הגט מרשות שלו לרשות שלה הוי ממש כמי שנתן אז לחצירה כמו בשכ"מ דלעיל ומה בכך דמעיקרא לא היתה סמוכה מ"מ הי' מונח בחצירו עכ"פ ואח"כ כשאמרה יזכה לי חצירי והוא מסכים אז שתתגרש הרי יצא הגט על ידי הבעל מחצירו לחצירה והא הוי כמי שנתן בידה, אבל אי נתן בחצירה ממש שסילק עצמו ממנו מעיקרא או שניתן לה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו בכה"ג ודאי לא מהני כיון דמעיקרא בעת נתינה לא נתן לידה דלא היתה סמוכה ואח"כ באמרה יזכה לי חצירי והוא אמר הא גיטך לא נעתק הגט מרשות שלו לשלה דנימא דהוי כאלו נתן בידה א"כ בכה"ג ודאי לא מהני, ומזה תבין דמה שכתב הב"י סי' קל"ט דהרמ"ה שהביא הטור ריש סימן הנ"ל חולק על הרשב"א והר"ן, ולהנ"ל אינו מוכרח דהרמ"ה מיירי בחצירה ממש דבהא ודאי לא מהני כיון שלא היתה סמוכה אז ואח"כ אין כאן נתינה, כנ"ל:

ולענין מה שהקשה הר"ן על הרשב"א דצריך שיאמר הא גיטך ואי אמר כך היינו הך גוונא בתרא דאמרה תזכה לי ואח"כ זרקו לה ע"כ, אבל באמת כוונת הרשב"א ז"ל פשוט דבהך גוונא בתרא בשעה שאמרה תזכה לי אכתי לא הי' הגט בחצירה והוי ס"ד לומר דחיישינן שמא חזרה בה כמו מחזרת להתגרש קמש"ל דוקא במחזרת ולא בעשתה שליח בפירוש אבל בהך גוונא קמא דכבר מונח בחצר פשיטא לי' דאי נתרצי' להתגרש דתיכף מגורשת כיון שכבר הגט מונח שם וז"ב:

אמנם בעיקר דברי הרשב"א ז"ל אני דן בין בגוונא קמא בין בגוונא בתרא דבגוונא קמא אני אומר דחצר זה אינו שליח רק לזכות במידי דזכות אבל גירושין דחוב הוא אין חצר בגדר שליח כלל דאין מינוי שליחות לחצר רק כל שהוא מעצמו שליח הוי שליח כגון בזכות אבל כל שאינו בעצמותו שליח אינו בגדר למנותו לשליח כלל הלכך בעינן בגט לעולם סמוכה לחצירה דהוי כידה אבל משום שליחות לא שייך כאן כלל רק לס"ד דחצר משום שליחות איתרבי אמרינן דהתורה ריבתה שליחות לחצירה אפילו ע"כ כמו שריבתה ידה ע"כ משא"כ בעלמא דפשיטא דאין חצר יד לזכות בע"כ ומ"מ בגט הוי יד ה"ה משום שליחות ולמאי דמסיק לכולי עלמא אין שליחות לחצר בגט כלל כיון דחוב הוא וממילא אפי' נתרצית לא מהני שאין חצר בגדר מינוי למנותו שליח:

והראי' שהביאו הרשב"א והר"ן מן הירושלמי ריש גיטין אני תמה היכי קאמר אלא א"כ תדחה דר"ח כר"א ס"ל דהיכי ס"ד דס"ל כר"א א"כ למה לי תזכה לי חצירי הא לר"א מהני אפי' חצירה בציפורי ואפי' בע"כ, אלא דגם להיפך אני תמה היכי אפשר דכעולא ס"ל מה זה שאמר נעשה כמי שהיתה ידה ארוכה הא מטעם יד ארוכה לא היתה מתגרש' דבעינן סמוכה דוקא ומה שהיא מתגרש' היא בתורת שליחות לפי שאמרה תזכה לי ולאו מתורת יד כלל גם מה ס"ד להסתפק שם לענין אי צריך לומר בפני נכתב פשיטא כיון דחצר שליח הוא אילו היתה מקבלת ע"י שליח בודאי צריך לומר בפ"נ ומ"ש חצירה כשהוא שלוחה ודבר ברור הוא דעיקר הגירסא דהוא אמר לה תזכה לך חצירי שבעכו והיינו שנותן לה חצירו שבעכו שהגט מונח שם שתתגרש או שמונח בחצירה ואומר לה שחצר שלה יזכה לה הגט ואליבא דר"א הוא ומבעי' לי' אי נימא כיון דחצר ידה הוא והיא זכתה בכאן בגט הוי לי' כמו שנתגרשה בא"י דאצ"ל או דלמא כיון שמונח בח"ל צ"ל בפ"נ וקאמר דנעשה כידה ארוכה וכאלו הושיטה ידה לח"ל ומקבלת הגט משם דצריכה לומר אבל אי הוי ס"ל לירושלמי דהחצר שליח הוא לא הי' מקום להסתפק כלל לענין בפ"נ:

הן אמת שאני תמה בעיקר דברי הירושלמי הללו דכיצד אנו דנין על בפני נכתב אי אחר שנתגרש' לא שייך בפני נכתב כלל שלא אמרו רק בשליח המביא גט שיאמר קודם שמגרשה ואי דקודם שמגרשה דנין שיאמר בפ"נ א"כ מאי מספקא לן הא נכתב בח"ל והוא מגרשה כאן בגט הנכתב שם, ואי משום דבעל עצמו ישנו כאן ומגרש א"כ מאי מספקא לן הא בעל אין צריך לומר, וע"כ דע"י שליח מיירי אם כן הרי מגרשה בגט שנכתב בחוץ לארץ וצ"ל דמכל מקום מספקא להו אי נימא כיון שמתגרשת והגט מונח שם הוי כמו שמגרש במקומו בחוץ לארץ ואין צריך לומר רק המביא ממקום למקום לא במגרש במקום שנכתב או כיון דהאשה זכתה בגט כאן הרי הוא כאלו הובא משם לכאן ומשני דהוי כאלו הושיטה ידה וקיבלה משם ואפילו בבעל עצמו יש לומר כיון דלא נקט לי' בידי' ולא הביאו לכאן צ"ל בפ"נ ודוק ואין להאריך בזה, אבל עכ"פ בירושלמי לאו משום שליחות נגעו בה רק משום ידה וכר"א כמו שבארנו:

והדין השני שכתב הרשב"א ז"ל באמרה מעיקרא תזכה לי חצירי ואח"כ נתן הגט בתוכו ואינה עומדת בתוכו מגורשת הוא אצלי יותר מן התימה דאפילו תימא דכל שהיא עושה שליח בפירוש הוי חצירה שליח אפילו אינה בתוכו מ"מ ע"כ לא איתרבי חצר לשליח רק כשמונח דבר בחצר אז הוי שליח אבל לעשות חצר שליח כל עוד שאינו מונח בו שום דבר אי אפשר, שאין חצר בגדר לעשות אותו שליח על להבא דלא איתרבי חצר רק לזכות מה שבתוכו לא שיאמר לעץ הוי שלוחי, ואין כאן מינוי שליחות שתצטרך לבטל השליחו' בפירוש רק רצון בעלמא שהיא מתרצי' להתגרש וממילא אמרינן שמא חזרה בה, וז"ב לפע"ד:

עוד כתב הרשב"א ז"ל אי נתן בחצירה והיא ישינה כיון שאין לה יד אין לה חצר, ולכאורה בהך דשכיב מרע דלעיל דאין לה יד דהוי טלי מעל הקרקע ומ"מ יש לה חצר, וצ"ל דהתם עכ"פ יש לה יד לקבל ממנו בעצמו אבל ישינה אין לה יד כלל, ולפי זה אי אמרה מעיקרא יזכה לי חצירי דמהני להרשב"א הנ"ל מתורת שליחות ממילא אפילו ישינה מהני דפשיטא דאי עשתה שליח לקבל דיכול לקבל אפי' היא ישינה וכמו כן למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי מהני אפי' ישינה ובגמרא משמע בהדי' דלא פליגי עולא ור"א רק למר אפילו עומדת בציפורי ולמר דוקא בעומדת בצידו אבל אי בעינן שתהא נעורה או אפילו ישינה לא משמע כלל דפליגי בהא וכמו כן למסקנא דלכ"ע משום יד איתרבאי ואפילו היא בצפורי ודאי משמע דלא בעינן שנדע שהיא נעורה בציפורי ומה נפקא מינה אם היא נעורה בציפורי או ישינה, וא"כ ודאי משמע דכמו כן למ"ד ידה בסמוכה אבל בהא לא פליג שתהא נעורה דוקא:

ועוד דעיקר טעמא דלא מהני ישינה לאו משום דלא הוי יד כלל דא"כ לא נתן בידה כלל ואח"כ כשננערה הוי טלי מעל הקרקע רק עיקר הטעם דאף דודאי נתן בידה אבל היא לא קיבלה עדיין דישינה לאו בת קבלה רק כשננערה היא מקבלת הגט והרי נתן בידה והיא קיבלה, תדע דבמצאתו מאחוריו מקשה הא הוי טלי מעל הקרקע ומשני ששלפתו מאחוריו ופריך והא בעינן ונתן בידה ש"מ דתרתי מילי נינהו קבלת האשה מבעלה ונתינת הבעל לידה ובישינה נתינה לידה איכא וקבלה ליכא רק משננערה הלכך דוקא בנתן בידה דיד של ישינה לאו בת קבלה היא דלא מינטר אבל חצר דבר קבלה הוא דמה נפקא מינה בקבלת החצר אי היא נעורה או ישינה רק דבעינן שיהא סמוכה כידה וכל שישנה שם אפילו ישינה מהני, ועיין מה שאכתוב לקמן במשנה אמר לה כנסי שט"ח:

שם מה ידה בסמוכה. הא דלא קאמר טעמא כדאמר רב אשי בב"מ דגט חוב הוא ואין חבין לאדם רק בפניו לכך בעינן סמוכה לחצר ונראה דכ"ע אית להו דרב אשי דחצר אינו משום שליחות דאין שליחות בדבר שהוא חוב אבל מטעם יד לולא דאמרינן מה ידה בסמוכה הוי מהני אפילו אינה כאן דיד מהני בע"כ ורב אשי לא נתן טעם רק למה לא מהני מתורת שליחות ולמ"ד דלא דריש סמוכה ממילא מהני מתורת יד אפילו בע"כ ואפילו אינה שם אבל משום שליחות מודה דלא מהני כיון דבע"כ הוא ואפי' מתרצית שמא חזרה בה:

שם מה ידה משתמרת לדעתה כבר כתבתי לעיל דלהך מ"ד יש לדקדק דקא חשיב גג וחצר וקרפף ומי לא סגי להו לומר רשותה מנין בשלמא למ"ד בסמוכה קמש"ל דאפילו רשות גדול מהני כל שעומדת שם אבל למ"ד אפילו היא בציפורי מקמ"ל, ונ"ל דקמש"ל דלא בעינן שיהא הגט משומר בתוך החצר רק החצר יהא משתמר לדעתה או לדעת שלוחה אבל אפילו הוא רחב עד שאין הגט משומר בתוכו לא לדעתה ולא לדעת שלוחה מהני כיון דהחצר משתמר ולאפוקי עבד נעור שאינו משומר לדעתו רק משמר עצמו, וזהו דלא כב"י בא"הע סי' קל"ט דבעינן שיהא הגט משתמר ולדעתי נראה כמ"ש:

שם ההוא גברא עד תרי מקומות לא מושלי אינשי ראיתי לבאר סוגיא זו כי לכאורה יש לדון בה במה שאמרו חד מקום מושלי במה נפשך אי נכלל בדבריו בשעת שאלה דמקום פיסלא לא השאיל לה א"כ אפי' אינו ארבע אמות הא לא השאיל לה מקום זה, ואי לא ייחד לה מקום רק השאיל לה חד מקום א"כ נימא דמקום פיסלא הוא המושאל ואפי' יש בו ארבע אמות תתגרש דהא עומדת בצד חצירה עכ"פ ואי נימא דבעינן דוקא שתעמוד בתוך ביתה לא מן הצד א"כ מאי מקשה אי חצר דידה כי הוי ארבע אמות מאי הוי וקשה מה בכך כיון דמקום נפילת הגט רשות בפני עצמו הוא ואינה עומדת באותו רשות הרי אינה עומדת בתוכו רק בצידו ולא מהני:

לכן נראה לי בביאור סוגי' זו על פי סוגית הש"ס בעירובין דף צ"ב ע"ב אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת ולהיפך אינה מגורשת, והנה רש"י ז"ל פי' ששניהם של האשה ומשום דבעינן עומדת בתוך הרשות שהגט מונח שם הלכך אשה בגדולה בטל קטנה לגדולה והוי עומדת בתוכה ולהיפך אשה בתר גט לא גרירא וגדולה לגבי קטנה לא בטל ואינה מתגרשת שאינה עומדת בתוכו, ולפי זה הכוונה הכא בפשיטות אי בחצר דידה כי הוי ארבע אמות מאי הוי הא בטל לגבי חצר והוי גט בקטנה ואשה בגדולה דמתגרשת, ואי בחצר דידי' כי הוי ארבע אמות מאי הוי והשתא ניחא הא דס"ד לומר חצר דידי' מה דמפורש במשנה בחצירו אינה מגורשת, ולהנ"ל יש לומר דאפילו הקנה לה מקום פיסלא או דפיסלא דידה הוא מ"מ חצר דידי' ודאי דלא בטל קטנה לגדולה בשתי רשויות ועוד דהא אשה לא גרירא למקום הגט רק גט גרור למקום האשה ולא מהני רק בתרווייהו שלה אבל בחצר שלו אפילו פיסלא דידה לא מהני ומשני דאושלי מקום ותרי לא לא מושלי, והשתא במה נפשך אי מקום פיסלא המושאל הרי החצר דידי' ואינה עומדת בתוך חצירה ולא שייך ביטול כנ"ל, ואי מקום חצר המושאל הרי לא נפל בחצירה כלל אבל אי אינו ד' אמות הכל שאיל לה דחד מקום הוא, וזה ברור:

ולפיר"י שם בעירובין דס"ל דלא בעינן בתוך ביתה רק בצד ביתה והתם הכוונה בהשאיל לה גדולה גם הקטנה שאיל היא, ולפי זה צריך לומר דהיכי דהקטנה היא ד' על ד' ע"כ לא אמרינן דגם הקטנה שאיל' היא דאל"כ תיקשי הא הכא אמרינן חד מקום מושלי אפילו כל החצר כולו ואי יש מקום חשוב כגון פיסלא לא השאיל מקום פיסלא אף דקטנה היא לגבי חצר כולו, והשתא הכא הכוונה בפשיטות אי חצר דידה פשיטא דמתגרשת דהא עומדת בצד ביתה עכ"פ ומשני דאושלה מקום והיינו דאושלה כל החצר ואי פיסלא חשוב לא שאל גם הפיסלא ואי פיסלא לא חשוב הכל שאיל לה, והיינו דהא חזינן דזרק לחצר רק נתגלגל לפיסלא ש"מ דמקום חצר שאל לה ואי פיסלא מקום בפני עצמו לא השאיל הפיסלא א"כ הרי נפל שלא לחצירה ואינה מגורשת, ובזה יש מקום ליישב שהשמיטו הפוסקים הך סוגי' דעירובין הנ"ל דלא ס"ל לחלק בין מקום חשוב לאינו חשוב ולעולם בטל קטנה לגדולה לפי סוגי' דעירובין והכא מוכח להיפך לפי פיר"י כמו שביארנו, ועמש"ל דע"ט בתוס' סד"ה כגון:

והנה הר"ן תמה על הרמב"ם שפסק דתוך ד' מהני דמנין לו לרמב"ם דבר זה ולדידי קשי' טפי דפסק בלא הי' שם פיסלא כלל מ"מ בעינן תוך ד' ובש"ס משמע דחד מקום מושלי אינשי וכל היכי שנפל מגורשת, ובחידושי לא"הע כתבתי ליישב דברי הרמב"ם באריכות וכעת נראה לי לפרשו בפשיטות טפי, דודאי ס"ל דלא בעינן בתוך חצירה רק בצד חצירה כמבואר בדבריו רפ"ה מה"ג ע"ש, והשתא קשי' לי' כיון דהשאיל לה מקום ולא ייחד דאי ייחד אין הפיסלא חצירה כלל א"כ נימא דמקום הפיסלא הוא המושאל והיא עומדת בצד חצירה ומגורשת כיון דלא בעינן בתוך חצירה, ומזה דייק הרמב"ם דלא מיקרי בצד חצירה רק אם אינה עומדת ארבע אמות רחוק מן הגט אבל אם הגט רחוק ארבע אמות מעמידתה לא מיקרי בצד חצירה דהא לא כל החצר השאיל דאי השאיל כל החצר הוי גט בקטנה ואשה בגדולה ומתגרשת אפילו הי' הפיסלא מקום חשוב וע"כ שלא השאיל רק מקום שיפול הגט בלבד הלכך כל תוך ד' חשוב עומדת בצידו משא"כ אחר ד'. ומעתה כל דברי הרמב"ם מבוארים, דמעיקרא כתב בהשאיל לה מקום בחצירו ולא ייחד המקום נפל בתוך ד' מגורשת רחוק ד' אינה מגורשת דמקום נפילת הגט בלבד השאיל לה והרי אינה עומדת בצידו שהוא רחוק ד' אח"כ כתב בנתגלגל על סלע או קורה אז תלוי אם אין הקורה חשובה להיות רשות בפני עצמה א"כ הוי כל אותו מקום שנפל הגט עד מקום שנתגלגל מקום אחד שעל כל אותו המקום נפל והכל קנוי לה והרי עומדת תוך ד' למקום הקנוי לה והוי עומדת בצד חצירה אבל אם הפיסלא מקום חשוב בפני עצמו הוי כנפל בב' מקומות וב' מקומות לא מושלי אינשי וכיון שהיא רחוקה ארבע אמות מן הקורה הרי אינה עומדת בצד חצירה אבל אם הקורה אינה רחוקה ד' אמרינן דמקום הקורה קנוי לה כיון שלא ייחד מקום והרי עומדת בצד חצירה, כנ"ל:

בתוס' בד"ה והיא שעומדת בצד ביתה, בפ"ק דמציעא וכו'. לא נתבאר מה בקשו התוס' בזה שלא חדשו רק העתקת הסוגיא דב"מ לענין מציאה מה שאינו ענין לכאן כלל, ואולי נתכוונו לומר למה שאמר בצד ביתה ולא בתוך ביתה, דכיון דעיקר הטעם דחוב הוא לה ואין חבין רק בפניו ממילא כל שהיא עומדת שנעשה בפני' מהני אבל אינו מוכרח דכ"ע אית להו דמטעם שליחות לא מהני בחוב, ומטעם יד ודאי מועיל אפילו ע"כ מה דבחוב לא מהני ע"כ, וא"כ ממילא הי' מועיל מטעם יד אפילו שלא בפני' כלל רק מ"ד דבעי סמוך משום דבעינן ידה בסמוכה א"כ שפיר יש לומר דוקא בעומדת בתוכו ורב אשי לא בא רק ליתן טעם למה לא מהני משום שליחות דבשליחות לא בעינן בפניו כלל ונתן טעם משום דחוב הוא וזה ברור, ואולי נתכוונו לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל באמרה יזכה לי חצירי מהני אפילו בגט כיון דמתרצית זכות הוא ועל זה הביאו דבזכות לא בעינן עומדת וה"ה בגט כשאמרה יזכה לי או במקום יבם, ויש לומר עוד דקשי' להו מאי קמש"ל עולא הא בעלמא נמי בעינן עומדת בצידו, וע"ז קאמרי דרב אשי מסיק דוקא בגט בעינן כך ולא במציאה ודכוותי', כנ"ל:

בד"ה פליג רשותא, וקשה לר"י וכו' דלא גבוה עשרה וכו' וגם מסתמא רחב ארבעה דבריהם מגומגמין לכאורה ומלבד זה לא ידעתי למה לא הקשו לרבא כיון דס"ל רשות שבת כגיטין ולדידי' כרמלית מפסיק והכא לא מהני להיות רשות לגט רק ביש בו ד' על ד' ושם מפסיק כרמלית דאינו גבוה י' ואינו רחב רק ד' טפחים:

לכן נראה לי דכוונת התוס' כך דודאי כמו דהכא ביש לו שם לווי הוי חשוב בפחות מזה ה"ה בשבת לעולם ניכר הוא לרשות בפני עצמו שהמוציא לרשות זה פטור ולרשות הרבים שבצידו חייב ואין לך היכר גדול מזה וחשוב רשות בפני עצמו רק לאביי קשיא להו כיון דכרמלית בעלמא אינו גבוה עשרה ורחב ד' טפחים ומפסיק לאביי והרי פיסלא דהכא ג"כ כך הוא גבוה ג' ורחב ד' טפחים ומ"ש מכרמלית דהרי כרמלית גמורה היא אבל אי הי' כרמלית גבוה י' לא הוי קשי' דכרמלית עדיף אבל כיון דכרמלית אינו גבוה י' ופיסלא דהכא גבוה ג' ורחב ד' הרי ככרמלית ממש היא ואפי' אי אין למידין שבת מגט אבל כיון דכרמלית מפסיק לדידי' ג"כ מ"ש פיסלא הא התם גופא כרמלית ופיסלא שוין, וזה ברור:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה