אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף נא.

דף נ:

בגמרא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה. נראה לי דהכוונה דאיכא למימר טעמא דר"י שלא אמרו לגבות עישור נכסי לבנות רק מיורשי האב אבל כשמת הבן ונפלו לפני יורשי הבן שוב לאו נכסי האב נינהו ולא תיקנו בזה עישור נכסים ואהא מקשה לי' דגדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה מלקוחות א"כ כיון דבמכר הבן מוציאין כ"ש הוריש דמכר לעולם עדיף מהוריש, ורש"י ז"ל פי' בד"ה שני' דטעמא דהכא איכא טפי, ולדבריו אינו מובן כלל הך דמוציאין לפרנסה דהתם ליכא טפי ונראה לי שלא בא הרב ז"ל לפרש טעמא דר"י כאן בהך עובדא רק ליתן טעם למה לא תגבה עישור נכסים עכשיו כמו אם היתה הירושה נופלת לשתי בנות ואחת כבר נשאת ג"כ הי' מהראוי שתגבה הפנוי' עישור נכסי ברישא, ועל זה פירש דעכשיו לא שייך תקנה דיש לה טפי רק כל מה שתטול היא מצד מה שכבר הגיע לה עישור נכסי כיון דחזינן שטורפת משועבדים שקנו קודם ור"י ס"ל דאין חיוב עישור נכסי רק בעת נישואין ועכשיו איכא טפי, כנ"ל:

שם מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בנ"ח כו' בשקנו מידו. פרש"י לעולא פריך אבל למ"ד שאין קצובין בת אשתו הוי קצוב חמש שנים, והקשו עליו דהא בפ' אעפ"י דנ"ט מבואר דמזונות של זמן קצוב נמי לא קייץ דהא קאמר התם דמזונות לא תקנו תחת מעשי ידיה דמזונות לא קיץ ומעשי ידי' קיץ וע"כ דאפי' מזונות של כל שבוע לא קיץ דאי משום דלא קיץ כמה זמן יתחייב לה מזונות א"כ מעשי ידי' נמי לא קיץ, ובספרי ת"י סי' ס' כתבתי ליישב פירש"י ולפי שלא נתבררו שם הדברים לנכון אבאר כאן ביותר ביאור:

והוא דבלא"ה יש לתמוה לכאורה לפירש"י דהא ע"כ הך דמזונות לא קייצי משום יקרא וזילא הוא דהא מחלק התם בין מעה כסף למזונות דמעה כסף קיץ ומזונות לא קיץ והרי שניהם קצובים להדיא במשנה במשרה אשתו ע"י שליש, וברור דס"ל לרש"י דהך דהתם לאו במשרה ע"י שליש מיירי רק באוכלת על שלחנו דאז מזונות בלא"ה לא קיץ דכל אחד נותן לה כפי מה שהוא נוהג אבל מעה כסף קי"ל דסתם נשים נוטלין מעה כסף, ואף שאמרו שם בד"א לעני שבישראל לאו למימרא דכל שהוא יותר מעני שבישראל נותן לה טפי דא"כ היאך קורא מעה כסף קיץ נגד מעשי ידיה דמעשי ידיה שוה בכל הנשים ומעה כסף רק בעני שבישראל וע"כ דמעה כסף הוא בכל אדם בינוני ואפי' עני שבישראל לא יוכל לפחות ממעה כסף אבל השיעור למעלה הוא ממעלה מסתם נשים היוצא מגדר הסתם זה צריך ליתן יותר וכיון דסתם נשים נוטלין כך חשיב שפיר מעה כסף כנגד מעשי ידיה דחכמים תפסו גדר סתם נשים א"כ ממילא אפי' באוכלת על שלחנו אף דלענין מזונות כל אחד לפי מנהגו וערכו הוא נותן לה דאין שיעור למזונות לסתם בני אדם בשוה רק כפי דרכו ומנהגו אבל לענין מעה כסף שוין, וכן מצאתי להדיא בריטב"א ז"ל שם הובא בא"ז שם [כי לשון הריטב"א בחידושיו בעצמו משובש שם מאד ובא"ז מבואר היטב], ואיכא דקשיא לי' הא מזונות מיקץ קייצי כדתנן במשרה את אשתו על ידי שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודו גבי מעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ותירצו דמזונות יקירו וזולי ותו דבאוכלת על שלחנו מזונות לא קייצי ואלו מעה כסף מיקץ קייצא שאף באוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים עכ"ל הריטב"א ז"ל, והנה תירוץ ראשון פשיטא דלא ס"ל לרש"י וע"כ כתירוץ השני, וז"ב:

ומעתה ממילא קושית הרמב"ן והרשב"א הנ"ל לק"מ על פי' רש"י דודאי מזונות לא קייצי אפי' בזמן ידוע לכל בני אדם בשוה רק לכל אחד כפי ערכו אבל מעשי ידי' שוה בכל הנשים, הלכך מזונות תחת מעשי ידי' לא אפשר דמזונות לא קיץ, דבאוכלת על שלחנו כל אחד לפי מנהגו ודרכו וערכו הוא מיזין אבל מעשי ידי' שוה בכל, משא"כ הכא לענין משועבדי' כל אחד שהוא מתחייב אצלו הוא קיץ ויודעין הלקוחות שקנו ממנו להזהר בדבר קצוב לפי מה שהוא ואם זה יתחייב יהא קיצבה שלו כך וכך ואחר שיתחייב באמת יהא קיצבה אחרת משא"כ לתקן בכלל מזונות של כל הנשים תחת מעשי ידיה זה אי אפשר משא"כ מעה כסף הוא בסתם נשים בשוה אפילו אוכלת על שלחנו כנ"ל, וז"ב ולק"מ:

ועוד נראה לי דאפי' תימא דמזונות דהתם לא קייצי משום יוקרא וזילי ג"כ לק"מ לפירש"י דהכא לגבי לקוחות לא שייך האי טעמא כיון דמי שמחייב לזון בת אשתו צריך ליתן לה כפי ערכו, והשתא אם יתייקרו המזונות ממילא יתן לה פחות ואם יוזלו יתן לה יותר כיון דלפי ערכו מחוייב לזונה משא"כ התם כיון דמזונות קייצי במשנה דהמשרה אם יתייקרי לא יפחות לה מקיצבה זו ושפיר הוי לא קיץ:

ועוד יש לומר דסובר רש"י דמזונות לא קייצי דפעמים עולה פעמים יורד הלכך הכא לגבי לקיחות לא איכפת לן דאי משום שיתעשר ויעלו המזונות יותר א"כ פשיטא שלא יגיע הדבר לגבות מהם ואם יעני הרי יעלו בפחות ועכ"פ לא יעלה יותר ממה שהוא עכשו וגם זה ברור, אבל אין צורך לכל זה כי העיקר כתירוץ הראשון הנ"ל וכמ"ש בספרי ת"י הנ"ל. ואדרבא פירש"י מוכרח דאי ס"ד דבת אשתו חשוב אינו קצוב א"כ הקושיא לר"ח א"כ מאי משני בקנו מידו מה בכך הא מדינא בלא"ה הי' ראוי לגבות מלקוחות רק מפני ת"ה תקנו דאין מוציאין ממשועבדים לפי שאינן קצובין א"כ מה בכך דקנו מידו כיון דמחמת שאינו קצוב ראוי להפקיע מדינא א"כ בקנו מידו וכי בשביל זה נעשו קצובין, וע"כ כפירש"י ז"ל דלר"ח נמי לא קשיא דבת אשתו הוי קצובין כנ"ל:

איברא שיש לדקדק לפירש"י כיון דלמ"ד לפי שאין כתובין פריך הוי לי' לאוקמא כשכתב ולמה לי קנו מידו ובהא אתי שפיר טפי דכתיבה דבנות לא מהני דכתובין הן אצל בנ"ח וכו' ואף דהתוס' הקשו אפי' בקנו מידו לפירש"י דסתם קנין לכתיבה עומד, אבל הא לא קשיא כלל כמ"ש בתוס' אבל עכ"פ הוי לי' לאוקמא בכתב ולמה לי קנין, וכן הקשה הרשב"א ז"ל, ואמת דבש"ס פרק הנושא משמע התם בפירש"י דלא נתנו לכתוב כלל אפי' נתרצה לכתוב רק בקנו מידו נתנו לכתוב, א"כ יש לומר דמהאי טעמא מוקי בקנו מידו דאז נתנו לכתוב, אך קשה מאי קושיא לעולא הא בלא"ה ע"כ בקנו מידו אפי' לר"ח דבלא"ה לא נתנו לכתוב כיון דמחייב בדבר שאינו חייב וצ"ל דהא דקאמר התם דלא נתנו לכתוב היינו דוקא להך מ"ד דגביית משועבדים תלוי בכתיבה הלכך אמרינן דדברים הללו לא נתנו לכתוב אבל למ"ד דאפי' מלוה ע"פ שהיא קצובה טורפת משעבדי כפירש"י לעיל ממילא לא איכפת לן דלא נתנו לכתוב כיון דאפי' ע"פ גובה כל שהוא קצובה הלכך לדידי' כל שהוא קצוב גובה משועבדים, אבל למ"ד לפי שאין כתובין קשיא לי' דהתם לא נתנו לכתוב כלל והוצרך לישני' בשקנו מידו דאז נתנו לכתוב, ודע שיש להקשות לכאורה לפירש"י דבת אשתו חשוב קצוב א"כ בנות נמי מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה א"כ הנך הוי קצובין עד דתיבגר, אבל באמת לק"מ דגירשה ואהדרה ליכא תנאי ב"ד מחדש כלל רק תנאי ב"ד של נישואין הראשונים ואז לא הי' קצובין דלא נודע כמה בנות יהיו לו א"כ אפי' אותן שנולדו אינן גובין שלא היו קצובין בשעה שנתחייב, ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה בשקנו מידו בענין זה:

בתוס' בד"ה או דילמא פי' בקונ' ואין נראה וכו' ומפרש ר"ת וכו'. באמת דברי התוס' צ"ע דהא היכי דאית לה קלא כ"ע מודי כדאמר לקמן שאני פרנסה דאית לה קלא א"כ ע"כ צ"ל דפליגי ר"ח ור"ל בתרתי חדא אי אית לה קלא להך מילתא או לא גם אי בעינן קצובין אי לא דר"ח ס"ל בהך מילתא דאמר קצובין אף שאין כתובין דכל שאינה מלוה אית לה קלא ור"ל ס"ל דלית לה קלא כל שאינו כתוב רק פרנסה והיכי דאית לה קלא בודאי רק לא קיץ ס"ל לר"ל דמהני ור"ח ס"ל דבעינן קצובין דוקא, גם לקמן דמקשה ר"ה בר מנוח מהנושא וקשה הא בלא"ה קשה ממשנה דגט פשוט וע"כ דאית לה קלא א"כ מאי קשיא לעולא הא מודה כמו בפרנסה. לכן נראה לי דר"ח ס"ל דמה דמחלק בגט פשוט בין שטר לעל פה היינו משום דטוענין פרעתי ללוקח ואפי' הודאתו לא מהני משא"כ בשטר אין טוענין פרעתי אבל תרווייהו הואיל וקצובין ראוי לגבות משועבדים הלכך היכי דאינו יכול לטעון פרעתי כגון שמת ת"ז וכדומה גם מלוה ע"פ גבי וכן בבת אשתו דלקמן כיון דליכא למטען פרעתי גבי משועבדים רק לעולא דבעי כתובין קשיא לי':

ועוד נראה לי דכוונת רש"י ז"ל דודאי כל מלוה ע"פ לא מיקרי קצוב דלא ידענו כמה מלוה ע"פ שהוא חייב רק כוונתו מלוה שהוא קצובה והיינו כגון פירות ושבח פירות דחשיב כמלוה ע"פ כמו שפירש"י לעיל והיכי דקיבל עליו בדבר קצוב גובה משועבדים והא ידעינן כמה קרקעות מכר והוי שפיר קצוב . כנ"ל:

בד"ה אמר ר"א, למאי דמסיק וכו' הוי מצי למיפרך וכו'. כוונתם דהכא הוי מצי למיפרך אר"י לפי מה דמסיק התם ואהא תירצו דהך דהתם אינה מסקנא גמורה רק דחוי' בעלמא ולא חיישינן לה הכא והתם לא פריך לר"י משום דלמסקנא דהכא ניחא אך מה שכתבו בלשונם השתא דבעי למידק דקצובין לחודא מהני לכאורה מגומגם ובפשיטות הוי להו לומר השתא דס"ד דפרנסה לא כתיבה הוי לי' להקשות אר"י ומה ענין זה לדיוקא דלר"ח בקצובין לחוד סגי, ואולי כוונתם דאי ר"ח כתובין וקצובין בעי היה מקום לומר דלר"י כל חדא מהני אבל השתא דר"ח בא להורות דקצובין לחוד סגי ש"מ דלר"י לא מהני קצובין לחוד:

בד"ה בשקנו מידו, פי' בקונטרס וכו' וקשה דאם כן אמאי פריך אי הכי וכו' לכך נראה וכו'. דבריהם צריכין ביאור, חדא בעיקר הקושיא דמאי ענין כתיבה דתנאי ב"ד לכתיבה של עצמו דמה בכך דב"ד הכי אתקין. אבל אם הוא עצמו מקבל קנין לכתוב למה יגרע מבת אשתו, גם לישנא אמאי פריך אי הכי אינו מובן כלל, והוי להו לומר מאי פריך אי הכי:

אבל כוונת התוס' כך דליכא לאקשויי בנות נמי בכתב מהני דמה בכך הא עיקר בא לומר דעדיף חיובו של בעל לבת אשתו מתנאי ב"ד דבנות אף דבת אשתו מחייב בדבר שאינו חייב מ"מ עדיף כחה מחיוב של תנאי ב"ד ואי דהא גופא קשיא הא תנאי ב"ד ככתוב, כבר אמרו לעיל מעיקרא הכי אתקין, ואי דהקושיא במתניתין דקתני סתמא אין מוציאין לאכילת פירות ומשמע אפי' כתב בעצמו לא הוי לי' לומר אי הכי דהא בלא"ה מעיקרא נמי קשיא דעולא אמר לפי שאין כתובין וקשה הא סתמא קתני אפי' כתב, ואהא תירצו דכאן אזיל בשיטת הש"ס פרק הנושא דלא ניתנו לכתוב כלל ולא מהני כתיבה דבת אשתו ג"כ וע"כ כר"ח הואיל וקצובין ומשני בקנו מידו דאלים טפי, והשתא שפיר פריך דהא אין הפרש בין בנות לבת אשתו כלל דתנאי ב"ד דהוי ככתוב לא מהני וכתיבה דבת אשתו ג"כ לא מהני וקנין דמהני מהני בבנות גם כן:

איברא דקשה דבתוס' פרק הנושא משמע בהדיא דס"ל דאף דלא ניתנו לכתוב בכתב מהני א"כ מה הועילו כאן בתירוץ זה אכתי תיקשי לוקמא בכתב ולא תיקשי בנות נמי, ואפשר דבתירוץ זה אזלי התוס' בשיטת המפרשים דלר"ח פריך דה' שנים לא חשוב קצוב, ומשני בקנו מידו מהני אפי' לא קצוב דאלים טפי וכהאי לישנא כתב הרשב"א ג"כ לפי פירושו רק לפירש"י דרק לעולא פריך קשיא להו דכתיבה דבנות לא מהני כלל אך לשון ר"ת לעיל לא משמע כן:

ודע דהרשב"א הקשה דברי ר"ח אהדדי דכאן פירש משום דקנין אלים טפי ובהנושא פי' דלכתיבה עומד. ובאמת לק"מ דהתם הקושיא אהא דקאמר דלא ניתנו לכתוב, ולמ"ד לפי שאין כתובין דכך ס"ל לר"י ור"ל התם ובהא שפיר הכוונה דקנין לכתיבה עומד וכיון דהוי ככתוב מהני אבל הכא דלמ"ד לפי שאין קצובין פריך ע"כ צריך לפרש משום דקנין אלים טפי. וז"ב ולק"מ:

בד"ה אימר צררי אתפסה וכו' צררי לקטנה לא מתפיס וכו' וצ"ע וכו'. דבריהם צ"ע דמה שאמרו שם צררי לקטנה לא מתפיס היינו בקטנה שנשאת דהיא בת דעת אבל הכא בלא"ה קשיא דאטו בנות בת שנה או שתים או שנולדה אחר מותו גובין משועבדים וכה"ג פשיטא דליכא למיחש לצררי ואי ניחוש דהתפיס לאחר לזכות עבורם מ"מ השתא דליכא אחר מה לנו ולצררי שלו וכי בזה נפטר מחיובו והלא הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריות אף דהולך כזכי, לכן ברור לפע"ד דהכוונה דחסו על לקוחות דהן סומכין שהתפיס צררי לנאמן כיון דתנאי ב"ד הוא ואין נזהרין לכך לא עשאו ככתובין אצל משועבדים כמ"ש לעיל בתוס' בד"ה כתובין, ולפי זה גם מה שהניחו התוס' בצ"ע כאן לא קשי' מידי:

בד"ה אלמא משום דלא קדם הוא פי' בקונט' ולא משום דקצובין וכתובין וקשה וכו' ולפעד"נ פשוט ליישב פירש"י והוא דודאי ר"נ לית לי' לא כתובין ולא קצובין דכתובין ודאי לית לי' דבהא לא מהני קדם כלל וקצובין נמי לית לי' דלא הוי לי' לחלק בקדם רק כל שקיבל עליו שבח ופירות בדבר קצוב אפילו לא קדם גובה משועבדים ומדמחלק בקדם ש"מ דבלא קדם אפי' קיבל עליו בדבר קצוב לא מהני ומ"מ עיקר הקושיא דעכ"פ מוכח דת"ק ס"ל לפי שאין כתובין והשתא שפיר פליג ר"נ דכל שקדם גובה אפילו אינן כתובין, אבל אי ת"ק לפי שאין קצובין ס"ל אי בא ר"נ לחלוק עליו לא הוי לי' לחלוק דקדם גובה דבהא לת"ק נמי גבי כיון דקדם ממילא קצובין הן ועיקר מחלוקתו הוי לי' לומר דבלא קדם אפילו קצובין אינו גובה משועבדים ומדמחדש בקדם ש"מ דבא לחלוק את"ק דס"ל לפי שאין כתובין, והא דקאמר בתר הכי תנאי היא לאו אר"נ קאי רק כתובין וקצובין הוי כתנאי ור"נ אהך תנא דכתובין קאי לחלוק דבקדימה תליא מילתא:

ואמת דבלא"ה לא הבנתי עיקר קושית התוס' על רש"י דיש לומר דמודה רש"י לפי' התוס' דלר"נ בקצובין תליא רק דס"ל דהך ת"ש אין הכוונה להקשות למ"ד לפי שאין כתובין דהוא קאי לת"ק וס"ל דר"נ לא לפרש בא רק לחלוק באמת אתנא דמתניתין דלא מחלק בקדימה דס"ל לפי שאין כתובין ומחלק הוא דסובר לפי שאין קצובין רק הכוונה למיפשט הך אבעי' דבעי לעיל ר"ח קצובין וכתובין בעי או דילמא וכו' ופשיט מהכא דקאמר ר"נ דלכך גובה משועבדים הואיל דלא קדם מקחו של שני לשבחו של ראשון ש"מ דלא בעינן קצובין וכתובין רק קצובין לחוד סגי וכן מדיוק לשון רש"י דקאמר ולאו משום קצובין וכתובין וכ"ש לגירסת התוס' ולאו משום דקצובין וכתובין וקשה להיפך הוי לי' לומר ולאו משום שאין קצובין וכתובין, ולהנ"ל ניחא דהכוונה דגובה משועבדים לפי שלא קדם מקחו של שני ולאו משום דקצובין וכתובין רק קצובין לחוד סגי, כנ"ל:

בד"ה וכי מה תיקון עולם יש בזה והלא אין קצובין פי' בקונ' וכו' לכך נראה וכו'. דבריהם דחוקין מאד כמבואר לכל מעיין, אבל כוונת רש"י פשוט ומבואר דר' יוסי בא לחלוק את"ק דקאמר דת"ה הוא לפי שאין כתובין וחשיב לאכילת פירות ומזון הבנות לאינן כתובין, ואהא פליג ר"י והלא אין קצובין ואי חשבת להו לאינו כתוב ג"כ לא שייך ת"ה דמדינא כל שאינו קצוב וכתוב לא גבי משועבדים דהוי ממש כמו כל מלוה ע"פ וע"כ דהנך חשיבי כתובין דתנאי ב"ד ככתוב דמי ואכילת פירות ושבח קרקעות כיון דמפורש בשטר ושבחיהן ופירי דידהו הוי ככתוב ומדינא היו גובין משועבדים רק לפי שאין קצובין לא גבי מפני ת"ה ושפיר מוכח דר"י ס"ל כר"ח ות"ק כר"ל ור"נ בא לחלוק את"ק ומחדש לחלק בקדימה או כפי' השני שכתבתי לעיל לשיטת רש"י ר"נ נמי כר"י ס"ל לפי שאין קצובין וכל שקדם גובה משועבדים אה דבקדם הוי קצובין:

בגמרא אמר ר"י שני כיסין. לפי שנראה לי לבאר כל כל סוגיא זו בדרך פשוט שלא כדברי המפרשים ז"ל ראיתי להאריך בזה קצת:

והנה יש להקשות בסוגיא זו חדא היאך ישבע מתורת מ"מ והיינו שישלם האחד וישבע על השני, דמה נפשך אם אתה תופס טענתו של זה לברי דאי אפשר דמנתחי כיסין מהדדי בשום פנים א"כ ממילא לפי הודאתו ושבועתו של זה לא הודה כלום דע"כ של אחר הוא ואם אתה אומר דאמרינן דמ"מ שלו הוא דנתעכל הקשר א"כ אין זה טענת ברי כלל דשמא נתעכל ולמה לענין הודאתו של זה להתחייב במה שהודה אנו תופסין סברא דנתעכל הקשר ולגבי שבועה חשבינן לה לברי שלא נתעכל, ועוד דהודאה קדמה לתביעה דס"ס לא ראה שמצא ב' כיסין דא"כ אפי' אינן קשורין הוי ברי וע"כ דרק מתוך הודאתו של זה הוא תבעו שהיו ב' קשורין אם כן הוי הודאה של זה קדמה לתביעה גם הוי משיב אבידה גמור כיון שלא טענו רק ע"פ הודאתו והוי לי' להקשות וכי לית לי' לר"י משיב אבדה כדפריך לקמן לראב"י לפי פי' התוס' לקמן:

ומצאתי להר"ן ז"ל בחידושיו כאן שהקשה על רש"י ז"ל קושיות הללו דהוי משיב אבידה גמור גם הודאה קדמה לתביעה וכתב על זה וז"ל אלא ע"כ הכא בטוען ברי עסקינן כגון שהי' מוצא מכריז ואומר כיס מצאתי וזה אומר סימניו והודה לו ותבעו ששנים אחרים שהיו קשורים עמו מצאת וכה"ג כיון דכיסין לא מנתחי מהדדי הוי לי' טענת ברי עכ"ל [וגם לדבריו אתי שפיר מה שרצוני לבאר אלא שדבריו צ"ע כמו שיתבאר]:

ולא נתבררו לי דבריו ולא ידעתי מה תיקן בזה לעיקר קושיותיו דס"ס הוי לי' הודאה קדמה לתביעה שהרי קודם שהודה לו בסימניו הוי לי' תביעתו שמא גם הוי לי' משיב אבדה גמור במה שהודה לו בסימניו שנתן, אם לא שנפרש דבריו כפי הנראה מתוך לשונו דהיו בכאן שלש כיסין האחד שהכריז מקודם ובא זה ונתן סימניו והודה לו ואח"כ תבעו שהיו שני כיסין קשורין בו והודה לו באחד שהיה קשור בו, אבל מלבד מה שלא הוזכר בדברי ר"י רק ב' כיסין ולא שלש בלא"ה יש להקשות דמ"מ אי היה דעתו להעלים מי הכריחו להכריז כלל, ואי היה אז נאמן רק אח"כ רצה לשקר א"כ למה לא הכריז או שמצא כיסין שנים או שלש:

לכן נראה לי דהכא מיירי שבא להכריז שמצא כיס ואז אפשר היה בדעתו להחזיר הכל רק שלא הכריז שהי' קשור בו עוד כיס כי הניח הדבר לסימן כי אולי יבוא אחד ויתן זה לסימן שהי' קשור בו עוד כיס, ובא אחד ואמר סי' מובהקין בכיס הזה ולא הזכיר עדיין שהי' קשור בו עוד כיס, והודה לו זה שיש בכיס סימנים הללו, והודאה זו עדיין אינה הודאה כלל כי חשב שזה לא אבד רק כיס אחד, וכיון שהוא יודע שהי' קשור בו עוד אחד ע"כ אינו שלו כלל, רק תיכף כשהודה לו בסימני הכיס תבעו שהיה קשור בו עוד כיס, ואז כופר שלא הי' קשור בו כלום ודעתו שלא להחזיר אף זה דע"כ אחר הוא כיון שאומר שהיה קשור בו עוד כיס והוא כופר, ולפי זה לית לי' הכא בהך דר"י שום מיגו כלל דמה שהודה מעיקרא לא הודה כלום כי אי לא היה תבעו שהיה עוד קשור בו כיס היה אומר שאינו שלו כלל אף שנתן סימן בכיס כיון שנקשר בו באמת עוד כיס ומי קשרו, רק אח"כ שתבעו גם כיס הקשור בו רצה באמת לכפור בו ואומר שלא היה קשור בו כיס, ולפי זה לא הוי הודאה קדמה לתביעה כי לא הודה כלום מעיקרא, רק אח"כ כשזה אומר שהיה קשור בו כיס וזה כופר נעשית הודאה עכ"פ על אחד, ומ"מ מחייבינן ליה באחד אף דלא חיישינן לעיכול הקשר דהא חשבינן לי' לטענת ברי מ"מ כיון שהתובע אומר שזה הכיס ג"כ שלו בשביל שתובע עוד אחד לא חשיב הודאה על הראשון כמו בתבעו מנה ומודה בנ' דנשבע על נ' ואמרינן דזה שקר טען מנה מ"מ לא הפסיד הנ' בשביל ששיקר לתבוע מנה אף כאן בשביל שהוא משקר לתבוע עוד כיס לא הפסיד הראשון ושבועה מחייבינן לי' שמא הנתבע משקר דבאמת היה קשור בו עוד כיס, ובזה נראה לי לומר דמהאי טעמא לא הוי הילך דהילך לא הוי רק כשהודה ורוצה באמת להחזיר לו תיכף מה שהודה אבל זה לא הודה להחזיר לו מה שהודה רק שאומר שלא היה קשור בו כיס ולפי דבריו שתבעו שהיה קשור בו כיס אין זה שלו כלל רק אנן מחייבינן לי' להחזיר הכיס אף אי טוען התובע שקר בכיס השני ולישבע על השני שמא אומר אמת, וכל כה"ג לאו הילך הוא, כנ"ל:

ומעתה כיון שנתברר דהך דר"י דהכא לא הוי משיב אבידה כלל ולית ליה מיגו כלל ממילא אומר אני דכולה סוגיא דמקשה לר"י הכי פירושה, דמעיקרא פריך ולית ליה מתניתין דקתני המוצא מציאה לא ישבע מפני ת"ה א"כ ע"כ דמיירי בהך גוונא דר"י דלית לי' מיגו ולא הוי משיב אבידה דאל"כ מאי מפני ת"ה הא מדינא ליכא שבועה וע"כ כהך דר"י ומ"מ מפני ת"ה אינו נשבע במציאה שמא יפרוש שלא יבוא לכלל שבועה ומשני דס"ל כראב"י דמדינא אפי' היכא דאיכא מיגו נשבע ולזה תקנו במציאה שלא ישבע מפני ת"ה, אבל היכא דליכא מיגו כהך דר"י אפי' מפני ת"ה ליכא, ופריך וראב"י היאך אפשר דלית לי' דמשיב אבידה פטור מדינא דהא הפה שאסר דאורייתא הוא ומסיק דמיירי הכל בתבעו ברי גמור ואין לו רק מיגו לכפור הכל ואינו יכול להעיז, ורבנן סברי דמעיז ויש לו מיגו, ומתניתין נמי בהכי מיירי שתבעו ברי שמצא שנים והודה באחד ולראב"י מדינא לית ליה מיגו דאינו יכול להעיז במה שחבירו תבעו בברי אף דמציאה הוי כמו בנו מ"מ בבנו נמי אינו יכול להעיז רק במציאה תקנה תקנו שלא ישבע דשמא מחמת טורח השבועה בחנם יעיז ולא יודה לו כלום, אבל בהך דר"י דליכא מיגו כלל כנ"ל אפילו מפני ת"ה ליכא בהא ושפיר הוי מסקנא דר"י כראב"י ולא פליג כלל אמתניתין, כנ"ל בביאור סוגיא זו:

בתוס' בד"ה כיסין, ואפי' רבי וכו' דאיכא הוכחה כו' ועדיין אין זה מספיק דמ"מ היאך הוי טענת ברי לחייבו שבועה, ולא ידעתי מאי קשיא להו ומנא להו דהך קשירה דהכא הכוונה שהיו קשורים מזה לזה רק הכוונה שהיו קשורים בחבל אחד שניהם ביחד והוא הודה לו באחד קשור ואי הוי מתעכל הקשר הי' האחד ג"כ פתוח ולא קשור ובהכי מדויק לשון הש"ס דגבי שוורים נקט לא הי' אלא אחד וגבי כיסין לא מצאתי אלא אחד, והיינו דבכיסין לא הכחיש רק המנין אבל הודה בקשירה, אבל בשוורים כיון שלא מצא רק אחד לא הי' קשור כלל דאין קשירה בשור רק בשני שוורים זה לזה, וזה שאמר לא היה אלא אחד כי הכחיש לגמרי הקשירה והמנין, ואין לדקדק מ"מ יהא נאמן במיגו דלא מצא רק אחד פתוח ואז לא היה צריך לישבע דנתעכל הקשר דניחא לי' טפי לומר שמצא אחד קשור דחושב שלא יחזיר אף זה דאינו שלו כלל כיון שתובע שנים קשורים כנ"ל, ועוד דטענה גרועה הוא לומר דנתעכל הקשר ולא מצא רק אחד ורוצה לומר טפי דמצא אחד קשור ואחר הוא, ועוד דהא בהך דר"י דסיפא בשוורים דנשבע לפירש"י ג"כ איכא מיגו ומ"מ נשבע והתוס' הקשו עליו לקמן ויתבאר בסמוך:

בד"ה תניא נמי הכי וכו' וקשה דלהימני' במיגו וכו'. ובאמת בלא"ה יש לתמוה מאי ענין שוורים קשורין דנקט הכא כיון דבהחזרתי מיירי למה לי קשורין כיון שמודה שמצא ב' לכן ברור דס"ל לרש"י דמיגו לפטור משבועה כל היכי שאינו מרוויח בטענה השנית כלום לא אמרינן רק מיגו דכופר הכל ס"ד דאמרינן לקמן כיון דמשיב אבידה המקצת שהודה, והשתא ס"ד דה"ה כשטענת המיגו יותר נכונה מטענה דהשתא נימא מיגו, דבטענת לא מצאתי רק אחד יכול לומר דנתעכל הקשר או דאחר מצא או שזה משקר, משא"כ השתא כיון שמצא ב' קשורין למה לא החזיר לו שניהם, אבל אי לא היו קשורין היה יכול לומר שמצא אחד אחד והחזיר אחד אבל השתא דהיו קשורין טענתו גרועה מאד שמצא ב' קשורין והחזיר אחד וס"ד דיהא נאמן במיגו אף שלא ירויח כלום קמש"ל דמ"מ נשבע תדע דלקמן כתבו התוס' דס"ד דנאמן במיגו דהוי טוען טענה מעלייתא והיינו כמו שפירשתי דהשתא הוי טענה גרועה שמצא ב' קשורין ולא החזיר רק אחד וס"ד דיהא נאמן אף שס"ס היה צריך לישבע א"כ כ"ש כאן דס"ד דמחמת זה נפטר משבועה קמש"ל דכל דלא הוי משיב אבידה לא אמרינן מיגו לפטור משבועה וגירסת התוס' צ"ע דמה ס"ד דיאומן במיגו כיון דס"ס נשבע, ומה שהביאו ראי' מפ"ק דב"מ אינה ראיה דהתם ס"ד הכי דירויח ממון עכ"פ משא"כ הכא דלא ירוויח כלום גם מאי פריך לראב"י וכי לית ליה וכו' כיון דגם תנא דברייתא לית לי' והוי לי' להקשות לתנא דברייתא ג"כ ועמהרש"א ולפי מה שפירשתי לעיל לק"מ דהכא ליכא מיגו כלל דאי היה מיגו הוי משיב אבידה ומדינא פטור כמ"ש התוס' לקמן, ומה שכתבו עוד ועוד לפי המסקנא וכו' לפי מה שפירשתי לעיל הוי מסקנא דר"י כראב"י ע"ש:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה