אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף נ:

דף נ.

בתוס' בד"ה יתומים שאמרו, וא"ת וכו' בשחייב מודה אבל שבועה ליכא וכו' דבריהם צריכין ביאור דהא על זיבורית הקשו בש"ס פרק ש"ה ותירצו במלוה בריבית ואפי' לר"פ ניחא, והתוס' בעצמם כתבו כך בתר הכי ליישב גם בשבועה ולמה כתבו בזיבורית תירוץ אחר בחייב מודה מה דלא ניחא רק לר"ה וליכא למימר משום דבזיבורית גופא יש להקשות תרתי חדא למה יגבה זיבורית מקטנים ועוד למה לא ישבע ואי במלוה בריבית אכתי קשיא הא צריך שבועה הא ודאי ליתא דא"כ הוי לי' לאוקמא התם בחייב מודה ג"כ ומדלא מוקי לה רק במלוה בריבית משמע דבהכי סגי והיינו או דנוטל בשבועה או דנוטל בלא שבועה, כמו שאבאר בסמוך דבהכרח ס"ל לר"ת דבא ליפרע מנכסי יתומים כשאין מקום לשבועה דגבי בלא שבועה

וברור דס"ל לתוס' כמ"ש לעיל בגמרא בד"ה דלא אסיק דהך דהכא דוקא בב"ח דניזקין גדולים בעידית ובב"ח לא שייך לאוקמא במלוה בריבית דלא שייך גבי' תקנתא דרבנן ואפי' מיני' לא גבי רק זיבורית כמ"ש לעיל באריכות והתם בעירוכין מב"ח לא קשי' לי' כלל דמצי לאוקמא ביתומים גדולים רק מניזקין קשיא לי' דת"ה ע"כ עלי' קאי והא ודאי בקטנים דוקא ובהא מוקי לה בתובע אותו לשלם לו מה שנהנה במה שהזיקו דבהא לכ"ע חייב דהוי כב"ח אבל לענין מה דקשיא לי' משבועה שפיר מצי לאוקמא לשיטת ר"ת בב"ח גמור דמיני' לא צריך שבועה ומיתמי צריך שבועה רק לרשב"ם קשה:

אלא שיש לדקדק אי ס"ד דעיקר הקושיא התם מניזקין א"כ למה לי' לאוקמא במלוה בריבית הא בלא"ה ניחא בפשיטות כיון דאי גדלי גובה עידית א"כ ממילא גובה זיבורית בקטנותם דאי לא גבי הוי כמו ריבית אוכלת בהם דהיום או למחר יגבה עידית, תדע דמהאי טעמא הקשו התוס' קושי' זו כאן בתר דמסיק בין לשבועה בין לזיבורית ולא מעיקרא כיון דעיקר קושיתם בשבועה ובהא לא נסתפק לן כלל דבהדיא תני אביי קשישא הכי וע"כ משום דלס"ד דרק לשבועה דינא הכי ולא לזיבורית א"כ ממילא משכחת לה בקטנים דהיום או למחר יגדלו ויגבה בינונית משום הכי גובה עכשיו זיבורית רק בתר דמסיק בין לשבועה בין לזיבורית קשיא להו לשבועה היכי משכחת לה א"כ מהאי טעמא גופא ליכא לאקשויי בעירוכין אניזקין כיון דגדולים בעידית ממילא נזקקין לקטנים להגבותו זיבורית, אבל באמת לק"מ דא"כ תיקשי בגמרא גופא מאי קושיא מתניתין בניזקין מיירי דהא מפני ת"ה קתני ובב"ח דינא הוא דליכא נ"ד ובניזקין שפיר נזקקין כדי להגבותו זיבורית וע"כ דהא ליתא דמ"מ היאך קתני דאין נפרעין מנכסי יתומים רק זיבורית מפני ת"ה דמשמע דבלא"ה הי' בדין לגבות מהם עידית והרי מן הדין אין נזקקין לקטנים כלל והא בהא תליא דאי לא נפרע רק זיבורית נזקקין, ואי הי' בדין לגבות עידית לא היו נזקקין כלל, ועוד למה לי ת"ה זה יהא הדין כמו מיני' ולא נזקק כלל ואם ירצה המלוה להפסיד מחובו איזה הפסד שירצה להגבותו מיד ממילא נזקק לו כמו ריבית אוכלת בהן ולא שייך בהא ת"ה כלל, וז"ב:

אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דלענין שבועה לא קשיא ולא מידי, דמה דס"ד דגדולים לא משום דס"ד דוקא קטן לא ידע במילי דאבוה אבל גדול אי פרע אביו היה יודע קמש"ל דגדול במילי דאביו כקטן דמי, ולפי זה עיקר הכוונה לא מבעיא כשמת האב והניח קטנים דלא ידעי ודאי במילי דאבוה אלא אפי' מת והניח גדולים ג"כ צריך שבועה דבמילי דאבוה כקטן דמי, וממילא לא מיירי כלל שבא לגבות כשהם קטנים רק הגבי' בגדלות הוא רק שמת והניח קטנים, וז"ב:

בא"ד שקיבל עליו וכו'. תמוה לי דע"כ לא שייך סברא זו רק באופן דאי לא יקבל יפסיד, אבל כאן דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכאן אין מקום לשבועה:

ומזה נראה לי ראיה ברורה דס"ל לתוס' כדעת הר"ן סוף פרק כל הנשבעין דחשוד הבא ליפרע מיתומים הי' נוטל בלא שבועה דלא כהרא"ש שם בשם הראשונים ומעתה הכא ג"כ מוכרח הוא כדי שלא יטול בלא שבועה, והטור סי' ק"ח כתב בפשיטות דהי' נוטל בלא שבועה, והוא נגד דברי התוס' כאן ובזה יתבאר דברי התוס' בסמוך ג"כ ואין צורך לדוחק מהרש"א, כמו שאבאר בסמוך:

בא"ד תיפתר כשערב לו וכו'. פי' מהרש"א דהערב צריך לישבע שמא צררי התפיס לו, ואני תמה כיון שהערב לא בא ליפרע מיתומים כלל והרי לא אמרו רק הנפרע מיתומים ושלא בפניו נשבע ולא כשלא בא ליפרע כלל, לכן נראה לי ברור דכוונת התוס' דמיירי דהערב כבר פרע ומ"מ נפרע הערב מיד אף דהשתא לא יהא ריבית אוכלת בהן מ"מ כיון שאי לא הי' פורע היה יכול לדחותו ליתומים והיו צריכין לפרוע מיד משום ריבית א"כ השתא נמי שפרע הערב לא הפסיד ליתומים וצריכין הם לשלם לו מיד אך הא קשיא אי היה דוחה אותו ליתומים לא הי' נפרע מהם מחמת השבועה וצ"ל כמו שכתבתי מקודם דכל היכי שאין מקום לשבועה נוטל בלא שבועה א"כ לא הפסיד הערב במה שפרע הוא כיון שהי' בידו שלא לפרוע רק לדחותו אצל היתומים והי' נפרע מהם מיד מחמת הריבית ובהכי ניחא שהביאו התוס' הך וקיבל עליו להפרע מן החייב דהוא אוקימתא בש"ס פרק א"נ ומה בקשו בזה כאן ולהנ"ל ניחא דעיקר טעמא בהא תליא שאי לא הי' יכול לדחותו לא הי' הערב יכול לגבות מיתומים מיד רק לפי שהי' יכול לדחותו ליתומים והיו צריכין ליפרע תיכף ממילא כשפרע הוא נוטל מהם ג"כ רק בשבועה כיון שבא ליפרע ודוק:

בגמרא במתנה היאך הא דלא בעי בלקוחות גופייהו אי דוקא לוקח שלא באחריות דאית לי' פסידא לגמרי אבל לוקח באחריות דמצי הדר עלי' דלוקח לגבות ממנו זיבורית לא חיישינן לי' דכמו כן איכא למיחש לב"ח שלא יגבה זיבורית ולוקח קנה שיעבודו של זה ואיהו דאפסיד אנפשי' וצ"ל משום דפשיטא לי' דאפי' לוקח באחריות עבדי לי' תקנתא דאי דוקא שלא באחריות כיון דאחריות ט"ס הוא מהאי טעמא דלא שדי אינש זוזי בכדי א"כ כ"ש דהוי מילתא דלא שכיחא לקנות שלא באחריות ובמילתא דלא שכיחא לא הוי עבדי רבנן תקנתא וכיון דתקנו רבנן שלא יגבה משועבדים ש"מ דאפי' ללוקח באחריות תקנו, וז"ב:

שם שכיב מרע שאמר וכו'. קשי' לי לרב דאמר לעיל דף י"ג שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר, והשתא תיקשי לי' הך ברייתא היכי דמי אי דאמר מנה סתם אין נותנין כלל אי דאמר מנה זה א"כ כאן שצוה לכל אחד וציין מקומו ליתן לו מזה א"כ פשיטא דכל אחד זכה בשלו ולא שייך בזה דלא אמרינן כל הקודם זכה וצ"ל דלאו דוקא מנה זה אלא כל שפירש ואמר דלאו למנה קבור מתכווין רק מנכסיו הגלויים והידועים לכל ממילא מהני, ובהכי מיירי ברייתא רק שקצרה בזה לפי שלא נתכוונו כאן לענין זה:

שם ואע"ג דקמא בינונית ש"מ במתנה וכו'. תמוה לי דאפי' תימא במתנה נמי עביד רבנן תקנתא ה"מ אי נתן הלוה קרקע מיוחדת לאחר שהיתה משועבדת לב"ח אין ב"ח גובה הימנה רק מב"ח ואפי' הן זיבורית, אבל שכיב מרע זה לא צוה ליתן רק מאתים זוז א"כ מאיזה צד יגבה זה בינונית המשועבדים לב"ח דהא לא צוה ליתן לו מאתים זוז מן הבינונית שאי היה אומר כן לא הי' מקום לכל השקלא וטריא דפשיטא דנותנין לו מה שצוה ואפי' לא אמר ואחריו, וע"כ דלא אמר רק מאתים זוז סתם א"כ מאיזה צד יהא דינו כמשועבדים שלא יקח הב"ח ממנו הבינונית:

לכן נראה לי דהכא עיקר טעמא כיון דאמר תנו מאתים זוז לפלוני כוונתו שהיורשין יתנו לו הלכך כל מה שנתנו לו היורשין עבור מתנתו הוי כאלו מכרו לו הבינונית בעד מאתים זוז המגיע לו, וכמו שאם מכרו היתומים עידית ובא ניזק לגבות מהם אפי' מיתומים גדולים דדינו לגבות עידית מ"מ פשיטא דאינו יכול להוציא מלוקח וגובה מהם זיבורית וכמו בב"ח אפי' היה דינו לגבות מיתומים בינונית מ"מ אם מכרו הבינונית ודאי דין משועבדים יש לו דמה נפקא מינה אם מכר האב או הבן וה"ה הכא כיון שנתנו לו היתומים בינונית בעד מתנתו הוי משועבדים מכח היתומים ומהאי טעמא נראה לי ג"כ דאפי' למ"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה מ"מ פשיטא אי גבה בינונית שאין המוקדם מוציא ממנו כל שיש ללוה זיבורית מכח אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו':

ובהכי ניחא לי ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בזה ודחק לומר דנתרצו ודחה זה ופי' דכל אחד נטל בינונית וזיבורית לפי חלקו, ולהנ"ל ניחא בפשיטות דיתומים נתנו לו עבור מתנתו בינונית ומחמת יתומים הוי משועבדים דמה נפקא מינה שמכרו לו או נתנו לו או נתנו במתנת אביהם, והא דס"ד דקמא בינונית נראה לי דהכי מקשה כיון דמשמע לי' דברייתא לאו בהפסד האחרון בלבד מיירי רק דבא לאשמועינן דדוחין ב"ח לאחרון, והשתא ע"כ דקמש"ל אפי' קמא בינונית ובתרא זיבורית דאי להיפך טוב הוא לב"ח לדחות אצל אחרון והוא רוצה בכך וע"כ כגון דיהבי יתמי בינונית לקמא ולבתרא זיבורית, ועמ"ש בתוס' בד"ה אע"ג דקמא:

בתוס' בד"ה תנו מאתים וכו' מדלא אמר שש מאות כו'. וכתב הר"ן ע"ז דלכך לא אמר שש מאות דמעיקרא ביקש ליתן רק לזה ואח"כ נמלך גם לזה, והוא תמוה לפע"ד דאי נמלך היה דינו להקדים כיון דבשעה שאמר ליתן לזה לא הי' בדעתו ליתן לאחר א"כ מאיזה צד נימא דנמלך כ"כ לגרוע כחו של ראשון, תדע דמשמע דוקא באומר הכל בחד ענין וחד דיבור מאתים לפלוני וג' לפלוני אבל אמר לאחד בבוקר ולאחד בערב משמע דלכ"ע הראשון קודם:

ומה שהקשה הר"ן דא"כ ליתני סיפא שנתן בשוה ואפילו לא אמר ואחריו, נראה לי דלא קשיא מידי דקמש"ל מילתא אחריתא דס"ד כיון דאי לא אמר ואחריו ויצא עליהן ב"ח כל אחד נפסד לפי חלקו לכך אמר ואחריו שלא נתן לשני יותר ולרביעי יותר רק כשימצאו נכסים אבל כשלא ימצאו לא יגרע כחו של ראשון מן השני דרך משל דס"ד כשימצאו ששה מאות יחלוקו ביניהם כפי ערך הזה לראשון ב' תשיעות ולשני ג' ולשלישי ד' כיון שרצה ליפות כח השני מראשון ושלישי משני לכך אמר ואחריו שאם לא יעלה לא יטול יותר מראשון ושלישי לא יטול יותר משני רק כולם שווין קמש"ל דכיון שאמר ואחריו הראשון זכה לגמרי ואינו נפסד כלום ממאתים שלו והאחרון נפסד כולו וכן שלפניו:

תדע דכה"ג צ"ל ברישא ג"כ, דיש להבין למה נקט לה באופן שאמר לראשון ר' ולשני ג' ולשלישי ד' שהוסיף למאוחרין הוי לי' למיתני בכה"ג שפיחת למאוחרין דאפ"ה לא אמרינן שנתכווין להקדימו אף דחזינן שהקפיד עליו שיהא כחו חזק בסכום המעות מ"מ לא נתכווין להקדימו, ובודאי רחוק לומר דכה"ג באמת אי אמר להיפך כל הקודם זכה, ועוד דליתני בסיפא כשאמר להיפך ואפי' בלי ואחריו ואי נימא דקמש"ל אפי' הוסיף למאוחרין הקודם זכה כשאמר ואחריו, א"כ ממילא ע"כ צ"ל דקמש"ל כמ"ש דאל"כ פשיטא דאי אמר ואחריו דנתכוין להקדימו והוי לי' לאשמועינן טפי כשאמר להיפך אפי' לא אמר ואחריו, אבל באמת בודאי אפי' אמר בהיפך לא מהני בלי ואחריו, וע"כ דקמ"ל ברישא מילתא אחריתי דס"ד אף דלא אמר ואחריו ולא זכה הקודם לגמרי אבל עכ"פ לא נתכוין להוסיף לשני וכן לשלישי רק כשיהא נכסים תשע מאות אבל כל שיחסר מתשע מאות עולה החסרון מקודם לנוספים שלא יקחו הוספה קמש"ל דאין לראשון דין קדימה כלל וכל מה שיחסר נחסר לכולן לפי ערך, ובסיפא קמש"ל להיפך דאי אמר ואחריו זכה לגמרי ולא נפסד רק האחרון, ולא אמרינן דלא נתכוין רק שלא יקחו הוספה לגרוע כח הראשון לנכות מכולם לפי ערך רק החסרון עולה על הנוספים אבל מ"מ לא זכה לגמרי שלא יקחו המאוחרין כלום קמש"ל דזכה לגמרי:

וכל זה ברור לפע"ד, ועיין מ"ש בתוס' בד"ה ואע"ג דקמא:

איברא בלא"ה אין דברי התוס' מוכרחין ג"כ מהאי טעמא דקמש"ל בסכום חלוק כנ"ל, דבשש מאות בשוה לא שייך זה אבל בהוסיף למאוחרין קמש"ל דלא זכה כלום וכל אחד משלם לפי חלקו, ועוד דקמש"ל דס"ד כיון שנתן לאחרון יותר א"כ אי לא היה דעתו להקדים לראשון עכ"פ א"כ היה האחרון באמת חביב עליו יותר והי' לו להקדימו ומזה נראה שהיו חביבים עליו בשוה ונתן לזה מעלה בקדימה ולזה בסך הממון קמשמע לן דמ"מ אין לו דין קדימה:

בד"ה גובה מכולן, נראה דכל אחד יתן לפי חלקו וכו'. ונראה שיש לחלק, כוונתם דהכא דכולם בדיבור אחד נחשבין כאיש אחד אבל התם דכל אחת יש לה כתובה בפני עצמה אין נחשבין כאחד, אך בלא"ה לפי מה שכתבתי לעיל דכולה סוגיא ע"כ משמיענו בענין זה ברישא נקט שהוסיף למאוחרין לאשמועינן דאפילו לענין הוספה לא נגרעו האחרונים ובסיפא קמשמע לן דלא נימא רק להוספה נגרעו האחרונים קמש"ל דלגמרי נפסדין המאוחרין א"כ מוכח דהכא כל אחד נותן לפי חלקו:

בד"ה אע"ג דקמא וכו' קשה קצת וכו' דהתם פשיטא דשקיל בינונית כו'. ביאור דבריהם דס"ד דלא בא לאשמועינן רק לענין הפסד כולן רק בגבי' נמי קמש"ל דגובה מכולן חובו מכל אחד לפי חלקו כפשטא דלישנא גובה מכולן וממילא בסיפא נמי פשטא דלישנא הוא דאינו גובה רק מאחרון ואף דקמא בינונית, לזה כתבו דברישא ע"כ הכוונה רק להפסיד לא לגבות מכולן דפשיטא דשקיל מאותו שיש לו בינונית ולמה יצטרך לגבות מכולן וע"כ דרק דנפסדין כולן קאמר א"כ בסיפא נמי רק להפסד אמר ולא שלא יגבה רק מאחרון רק מאותו שיש לו בינונית:

איברא עיקר קושיתם לק"מ לפע"ד מתרי תלת טעמא, חדא לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל דמדינא הם חולקין לעולם בבינונית וזיבורית לפי חלקם, והכוונה הכא דגובה מאחרון ואינו יכול לקבץ מכולם הבינונית ולפי זה רישא כפשטא דגובה מכולם דמקבץ מכולם מכל אחד חלק הבינונית שלו ובסיפא נמי הכוונה דאינו יכול לקבץ מכולם רק גובה מאחרון בלבד הבינונית וזיבורית שלו אף דיש עוד בינונית לפניו ועוד דאפי' תימא דלא כהרשב"א ז"ל רק דנתרצו שיקח קמא בינונית או כמו שכתבתי לעיל דמה דיהבי יתמי בינונית לאחד הוי כמשועבדים מ"מ לק"מ דברישא הכוונה גובה מכולם מכל מי שירצה דהיינו מכל מי שנמצא אצלו הבינונית יכול לגבות ובסיפא ג"כ הכוונה דאינו יכול לגבות רק מאחרון אף דקמא בינונית:

ועוד נ"ל לפי מה שכתבתי לעיל בד"ה תנו דעיקר כוונת המקשן דס"ד דאין ראוי לומר שלא יפסיד רק אחרון דמארריו זה לא מוכח רק שלא יהא לו דין הוספה כל כמה שלא ימצא לראשון חלקו אבל לא שיפסיד לגמרי, ולפי זה ע"כ דמה שאמר גובה מאחרון הכוונה אף דקמא בינונית דאי להפסד אין ראוי שיפסיד האחרון רק הוספה שלו ויהא שוה עם הקודמים ולא שמפסיד לגמרי ומשני דמ"מ כיון שאמר ואחריו יד האחרון על התחתונה ונפסד לגמרי:

בד"ה ש"מ במתנה, דאע"ג דיש לחלק וכו' לא מסתבר לי' לחלק אי נמי הכא במתנת ברי כו'. דבריהם צריכין ביאור, חדא אי ס"ד דמקבל מתנת שכיב מרע חשוב כיורש א"כ רישא נמי לא יגבה רק זיבורית ואפי' נתן הכל לאחד לא יגבה רק זיבורית כיון דלא שייך גבי' נ"ד, ועוד מה זה שתירצו דהכא במתנת ברי מ"מ מאי קושיא דילמא בשכיב מרע ושפיר יש לחלק:

וברור דכוונת התוס' כך, דעיקר קושיתם דהוי לי' להש"ס להוכיח דע"כ הכוונה אין נפסד רק אחרון דאי הכוונה לענין בינונית תיפוק לי' בלא"ה ואפי' ברישא כיון דלא שייך נעילת דלת ולא תליא כלל בדין קדימה אי אמר ואחריו רק אפי' היה נותן לאחד הכל כך הדין, ואהא תירצו דלא יסתבר לי' לחלק והיינו דוקא בבא לגבות מיתומים שייך זה דיגבה כדין תורה כיון דלא שייך נ"ד אבל כאן דלא נתן לזה ג"כ רק מעות א"כ גם לו אין דינו מן התורה בבינונית אם כן בודאי ב"ח עדיף מיני' דבי' לא שייך נעילת דלת כלל ותירצו עוד דלישנא דאינו גובה רק מאחרון לא משמע לי' לפרש אינו נפסד רק אחרון, ואי משום דלא שייך נ"ד ע"כ במתנה במקצת מיירי דהוי כמתנת ברי:

ודע דיש עוד לדקדק כיון דס"ל לתוס' בתירוץ ראשון דמיירי במתנת שכיב מרע ומת א"כ כיון שמת הרי בלא"ה הבא ליפרע מיתומים לא יגבה רק זיבורית א"כ למה יפה כחו של ב"ח לפי שנתנו יתומים למקבלי המתנה שיגבו בינונית, וצ"ל דע"כ לא עדיף כח יתומים רק אי יש נ"מ ליתומים מצידם אבל כאן כיון דבלא"ה צריכין לשלם הכל כל אחד גובה כדינו ודוק:

בד"ה הב"ע בב"ח, ומהכא משמע וכו'. אין לשונם מדוקדק דהוי להו לומר מכאן משמע וכו' ולא ומהכא משמע, בואו ואולי כוונתם דקשו' להו למה לי' לתנא דברייתא לאורויי בב"ח ולומר אינו גובה רק מאחרון הוי לי' לאורויי במתנה ולומר אינו נפסד רק אחרון, לזה כתבו דמיירי בב"ח ומהכא משמע וקמש"ל באמת הך מילתא דב"ח מוקדם קודם אפי' כבר גבה המאוחר, אך יש לדחות דכאן לא מהני הודאתו לחוב לב"ח מוקדם, וצ"ל דע"כ לא מהני הודאה לחוב לאחרים רק על לשעבר ולא להבא כיון דאי הי' השתא לוה מעות הי' דינו כבעל חוב מאוחר עכ"פ מהני הודאה ג"כ, אך בלא"ה מוכח בפשיטות כיון דכולהו ב"ח נינהו למה יגרעו המאוחרין מן הראשון כיון דכבר גבי והני כולהו ב"ח נינהו מכח הודאה:

בד"ה והא כל הקודם וכו' דליכא ליספוקי כו'. דבריהם דחוקין דפשיטא דבב"ח ג"כ ליכא ליספוקי כיון דבעינן ואחריו דוקא ונראה לי דהכא לא מיירי כלל בשטר צואה רק כל אחד ממקבלי המתנה ביקש מעדים שיכתבו לו בשטר המתנה, וכמו כן ס"ד בב"ח שהעדים כתבו לכל אחד השתא שטר וא"כ ודאי כתבו בו זמן אימת לוה ממנו כמו כל שטר שכתוב בו זמן והיו שואלין לשכיב מרע אימת הלוהו וא"כ ממילא כיון שהודה שלוה ממנו בזמן קדום היה דינו כמי שאמר ואחריו כיון דלפי הודאתו קדם, ומשני שלא כתבו שטר כלל רק שטר פקדתא ולא הוזכר רק זמן הצואה לא זמן ההלואות כנ"ל:

בד"ה אין מוציאין, בפרק נערה תניא וכו' ולדעתי בלא"ה ניחא דאין ענין הך דהכא להתם דהכא מפני ת"ה נגעו בה והתם מדינא מיירי דהא חשיב התם שטר שאין בו אחריות לר"מ דלאו ט"ס, ופירות ושבח פירות דקא חשיב מיירי במוכר שדהו בעדים דמדינא אינו גובה רק בנ"ח, ומהאי טעמא פירש"י במשנה דכתב שטר מכירה וכן בת אשתו ובן אשתו דקא חשיב התם הכל בלא כתב וקמש"ל דהוי כמלוה ע"פ, והכא בכתב מיירי או במזון אשה ובנות דהוי ככתובין וקמש"ל דלא גבי משועבדים מפני ת"ה, ועוד נראה דהתם ס"ד דאפי' בנ"ח לא גבי דבן אשתו ובת אשתו דהוי כמחייב בדבר שאינו חייב וכן שאין בו אחריות איכא למ"ד דאפילו בנ"ח לא גבי וכן פירות ושבח פירות כיון דלא כתב שמא פרעו כבר והיינו דנקט התם גובין מן המשוחררין דס"ד דאפי' בנ"ח לא יגבה והכא קמשמע לן להיפך דלא גבי משועבדים:

בגמרא לפי שאין כתובין. פירש"י ולא כתב בשטר אלא פלוני מכר קרקע וכו' אבל דמי הפירות הוי כמלוה ע"פ וכו' אין קול יוצא עכ"ל ודבריו צריכין ביאור כי פתח לפי שאין כתובין וסיים לפי שאין קול יוצא אבל כתובין הן, ונראה לי דכוונתו לפי שלא זכר בעיקר המכר רק קרקע ולא פירות רק באחריות זכר פירות ואין עידי השטר מוציאין קול אחריות על הפירות כיון דלא הוי אז, אך יש לדקדק מה בכך כיון דעל מכירת הקרקע קול יוצא א"כ ממילא נפיק קלא על אחריות הפירות ג"כ דאחריות ט"ס הוא ונראה לי דסובר רש"י כדעת הראב"ד פ"ט מהלכות גזילה דבפירות לא אמרינן אחריות ט"ס הוא הלכך אין הכרח בלי קול דקיבל אחריות על הפירות דבזה לא אמרינן לא שדי זוזי בכדי כמו שכתב ב"י סי' שע"ג וכן נראה באמת דעת רש"י דפי' במשנה דנגזל מוציא הפירות עם הקרקע משמע דפירות שכבר אכל אינו מוציא אם כן ממילא לא שייך בזה ט"ס דלא שדי זוזי בכדי שיאכל פירות הלכך לולא הקול אין הלקוחות יודעין מאחריות על הפירות, וזה שפירש"י בתר הכי דמזון אשה ובנות כיון דתנאי ב"ד הוא אותו הקול שיוצא על הנישואין ע"כ יוצא על התנאי ב"ד ג"כ דהא בהא תליא, משא"כ פירות לא תליא בקרקע וקול היוצא על מכירת הקרקע אינו מכריח קול הפירות ועדים לא מפקי לי' כיון דלא הוי אין חוששין להוציא קול, ומיושב קושית התוס' בד"ה לפי שאין כתובין ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה לפי שאין כתובין פי' בקונ' וכו' לאו מבנות פריך וכו' דגירשה ואהדרה. דבריהם צריכין ביאור חדא דעיקר קושיתם לכאורה לק"מ דדוקא פירות דלא הוי אין קול יוצא דאין חיוב פירות תלוי במכירת הקרקע בהכרח דאפשר שימכור הקרקע ולא יקבל אחריות על הפירות, ואף דכתב אחריות כיון דאינו בעולם לא מפקי עדים לקלא דקיבל אחריות על פירות אבל תנאי ב"ד כיון דקול יוצא לנשואין בהכרח תנאי ב"ד יוצא עמו דזה תלוי בזה, גם מה שתירצו דגירשה ואהדרה תמוה לכאורה דהא אין כאן תנאי ב"ד מחדש להנך בנות דישנן או רק תנאי ב"ד הקודם שהיה קודם שנולדו:

אבל כוונת התוס' נראה לי פשוט דס"ל דעל הפירות גם כן אחריות ט"ס כדברי רוב הפוסקים בטור סי' שע"ג, הלכך סתמא דמילתא כיון שמכר קרקע ממילא אחריותו על הפירות דלא שדי זוזי בכדי וס"ל דצריך להחזיר גם פירות שאכל כדכתיב במלכים השב לה תבואות השדה מיום עזבה את הארץ א"כ ממילא לא שדי זוזי בכדי גם על הפירות, וא"כ ע"כ צ"ל דמ"מ כיון דלא הוי אין עדים מפקי לקלא וחושבין שמא פירש בפירוש שלא באחריות על הפירות וכל תנאי שבממון קיים, א"כ בתנאי ב"ד ג"כ כל שאין עדים מפקי לקלא חושבין שמא פירש שלא יזונו הבנות רק מנכסי מלוג שלה או צאן ברזל ולא מנכסיו א"כ תנאי ב"ד דמי ממש לפירות, ואהא תירצו דמאשה פריך או בגירשה ואהדרה דכיון דקול יוצא לנשואין ממילא מפקי לקלא גם תנאי ב"ד כיון דכבר יש לו בנות ממנה ודוקא תנאי ב"ד דמעיקרא לא מפקי דאין חוששין כלל שיהא לו בנות אבל בגירשה ואהדרה ממילא מוציאין קול הנשואין עם תנאי ב"ד ביחד, וז"ב:

בד"ה כתובין הן אצלו בנ"ח, וא"ת אמאי לא משני אימר צררי אתפסה כדאמרינן לקמן וי"ל דהשתא לית לי' האי שינוי' וכו'. דבריהם תמוהין מאד לפע"ד חדא דהיאך אפשר לשנוי' האי טעמא כיון דבפירוש אמר ר"ל לפי שאין כתובין ולהיפך הוי להו להקשות דהיאך משני לקמן לעולא מחמת צררי כיון דאיהו גופא קאמר טעמא אחרינא לפי שאין כתובין, וביותר תימא שתירצו דהשתא לית לי' האי שינוי' דהא עולא בעצמו קאמר האי טעמא כתובין הן אצל בנ"ח ולאו סתם גמרא א"כ כיון דלקמן מקשה לעולא קושי' ממשנה ומשני משום צררי א"כ הוי לי' לעולא הכא ג"כ לשנויי כך ומדלא משני הכא ע"כ דלית לי' האי שינוי' ותיקשי לי' משנה דהנושא:

גם בעיקר קושיתם אני תמה דהא מתני' סתמא קתני ואטו אם הניח בנות קטנות בת שנה או שתים או שהניחה מעוברת וילדה בת שאין לחוש לצררי מוציאין ממשועבדים, וליכא למימר דחיישינן שזיכה להם ע"י אחר דאטו בהא נפטר מחיובו מבנותיו והא אמר הילך מנה לפלוני אף דאם בא לחזור אינו חוזר מ"מ חייב באחריותו ולא יפטר בזה מחיובו א"כ הכי נמי מה בכך דאתפסינהו צררי ע"י אחרים ועוד דאיך ס"ד דמחשש צררי לא יגבה כלל אטו אם יטעון הוא בעצמו שהתפיס צררי הכי יאומן ולא מצינו רק לחייב שבועה או בהלך למדה"י מטעם שאין אדם מניח ביתו ריקן אבל לא לפטור לגמרי, וברור דלקמן הכוונה דמחשש צררי אין הלקוחות חוששין להזהר דחוששין דהתפיס צררי ומה"ט לא עשאו חכמים ככתובין למשועבדים, והשתא ממילא היינו הך טעמא דכתובין הן אצל בנ"ח ולא למשועבדים רק בס"ד פירש"י הטעם דאין לך אדם שלוקח שדה כו' ולפי המסקנא באמת הטעם מחשש צררי אין הלקוחות נזהרין הלכך אף דהשתא אין לחוש לצררי דאין מי שיאמר שהתפיס לו צררי אבל הלקוחות אין נזהרין דחושבין שהתפיס צררי ובאמת אותו שהתפיס בידו יגיד האמת כי מסתמא יתן לנאמן ומהאי טעמא לא עשאו כתובין אצל משועבדים, וז"ב לפע"ד, ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה אימר צררי ע"ש:

בד"ה ר"ח קצובין וכתובין בעי, אר"ל לא מבעיא לי' אי קצובין וכתובין בעי או לאו ע"כ. ונראה דאין כוונתם לומר דלא מבעיא לן לר"ל אי כתובין לחודא או עם קצובין דהא ודאי ליתא דהא לא משני על מזון אשה ובנות דהוי כתובין לחודא, ועוד דאי כך כוונתם הוי להו לומר אי כתובין וקצובין בעי, גם מה שסיימו או לאו, אינו מובן כיון דלא מבעיא לן דבעינן תרווייהו א"כ כתובין לחודא מהני, רק כוונת התוס' דס"ד דהך אבעי' ממש דבעי לר"ח אי קצובין לחודא מהני או לא איכא למיבעי אר"ל ג"כ דע"כ לא קאמר לפי שאין כתובין רק באינו קצוב אבל בקצוב לא בעי כתובין או דלמא אפי' היכי דקצובין בעי כתובין דוקא, ועל זה כתבו דאר"ל לא מבעי' לי' הך אבעיא מדקאמר אבעיא להו לר"ח והטעם מדקאמר לפי שאין כתובין ולא זכר קצובין כלל ש"מ דרק בכתובין תליא מילתא ועוד דאי ס"ד דלר"ל קצובין לחודא מהני א"כ מאי יסבור ר"ח אי קצובין וכתובין היאך יהא דעתו של ר"ח גרוע בקצובין מר"ל וכיון דלר"ל מהני כ"ש לדידי' ואי קצובין לחודא הא גם לר"ל כך ומאי הוסיף עליו, ועיקר כוונתו לחלוק דכתובין לחוד לא מהני ולא זכר זה רק קצובין לחוד מה דמודה ר"ל וע"כ דלר"ל ודאי קצובין לחוד לא, כנ"ל בכוונת התוס':

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה