אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף מ.

דף לט:

בגמרא כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו' עד הב"ע וכו' אין בלשון הזה לשון שחרור. בסוגיא זו יש לתמוה הרבה וראיתי לבארה על נכון חדא דהיאך ס"ד דר"מ ורבנן פליגי אי אמרינן דכבר שיחררה כהך דרבי א"כ היאך קתני הכותב שטר אירוסין לשפחתו מה נפקא מינה במה קידש בכסף או בשטר הוי לי' למיתני המקדש שפחתו ר"מ אומר מקודשת וכו', ועוד שהוא מתמיה כ"כ יש בידך והרי ר"מ ס"ל ג"כ מקודשת, ומהו התימה אם רבי כר"מ ס"ל, ועוד קשה דלפי מה דמוכח בסוגיא נדחה הך תירוץ דרבו השיאו אשה לגמרי דהא מקשינן עלה ומי איכא מידי, ואנו צריכין לומר דפליגי בצאי בו והתקדשי בו, א"כ שפיר יש לומר דבהתקדשי גרידא לכ"ע מקודשת דכבר שיחררה כמו שפירש"י, ואין צורך לאוקמא כשרבו השיאו אשה דבלא"ה לק"מ מהך ברייתא ואי נימא דבאמת נדחה הך אוקימתא לגמרי קשה מלבד דהוי לי' לומר אלא אמר רנב"י אבל בלא"ה כל הפוסקים ומכללם הרמב"ם ז"ל פסקו הך דר"י דוקא כשרבו השיאו אשה, וליכא למימר משום דס"ל כמו דבתפילין בעינן דוקא שרבו הניח לו תפילין ה"ה הכא הא ודאי ליתא דשאני תפילין דאין בזה איסור כמ"ש התוס' בד"ה כשרבו משא"כ הכא דאיכא איסורא רבה למה לן כשרבו השיאו אשה כיון דבלא"ה לק"מ, וביותר תימא דהרמב"ם ז"ל ספ"ו מהלכות עבדים הביא הך ברייתא ואמר אע"פ שאמר צאי בו לחירות והתקדשי בו אין בלשון זה לשון שיחרור ואינה מקודשת, וקשה מאי אע"פ הא בהתקדשי גרידא מקודשת לכ"ע, וע"ש בלח"מ מה שדחק בדברי הרמב"ם הללו, ועוד קשיא לי דפריך מי איכא מידי וקשה היאך מדמה זה לזה, הכא שנשא בת חורין בודאי איכא איסורא אבל במקדש שפחתו מה איסור איכא בקידושין ואי אינן תופסין לא עשה ולא כלום משא"כ בהך דר"י להשיאו אשה דאיכא איסורא, ועוד קשיא לי דמוקי ברייתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו כיון דלא קתני בברייתא כלל לשון שאמר לה רק הכותב שטר אירוסין לשפחתו ועלה קאמרי חכמים אינה מקודשת והיאך נימא דכפי פשטה דברייתא דכתב לה שטר אירוסין ואמר הרי את מקודשת לי בו מודו חכמים דמקודשת ולא נחלקו רק באופן שאמר צאי בו דלא הוזכר כלל בברייתא ואדרבא משמע להיפך דדוקא לפי שיש בו לשון שחרור ס"ל לר"מ מקודשת אבל בהתקדשי דאין בו לשון שחרור לכ"ע אינה מקודשת, אבל לא לומר בהיפך דבאין בו בודאי לשון שחרור לכ"ע מקודשת, זהו מן התימה:

וכדי לסלק מעלינו טורח קושיות הללו, אומר אני דפי' הסוגי' כך דעיקר הקושיא דדוקא בכותב שטר אירוסין נחלקו אי שטר הזה שיחרור הוא או לא אבל בקידושי כסף לכ"ע אינה מקודשת ולא אמרינן דכבר שיחררה כיון שקידשה בעצמו ש"מ דליתא להך סברא ואפי' ר"מ לא פליג רק בשטר דס"ל דהא גופא שיחרור הוא אבל בכסף לא דאל"כ למה לי דפליגי בכותב שטר ליפלגי בקידושין סתם ואהא משני כשרבו השיאו אשה דלא עביד איסורא אבל קידושין ליכא איסורא כנ"ל, ואהא קשי' לי' מ"מ היאך קאמרי חכמים אינה מקודשת הא אם ישאנה אח"כ ע"י קידושין הללו הרי תהא מקודשת למפרע דודאי לא עביד איסורא בעצמו ולא הוי להו לרבנן לסתום דאינה מקודשת, ואהא קאמר רנב"י דלא זו דפליגי רבנן בהתקדשי גרידא רק אפי' אמר צאי בו פליגי, וברייתא בכל גווני מיירי ור"מ ס"ל אפי' בהתקדשי יש בלשון זה לשון שיחרור ומקודשת לגמרי ורבנן ס"ל אפי' אמר צאי בו והתקדשי בו אין בלשון הזה לשון שיחרור, והשתא שפיר קאמרי אינה מקודשת דבמאמר זה אינה משתחררת דאין בלשון הזה לשון שחרור, ולענין אי יבוא עליה אח"כ דאיכא איסורא לא פסיקא לי' דאי אמר התקדשי מהני אבל אי אמר צאי בו אין ראי' ממה שבא עלי' דהא חשב דיש בלשון הזה לשון שיחרור דבפירוש אמר צאי בו וברייתא בכל גווני מיירי ונקט בפשיטות לר"מ בכל גווני מקודשת מחמת לשון זה בעצמו ולרבנן בכל גווני אינה מקודשת בכל לשון שיאמר, ודוק, ומיושבין כל הקושיות הנ"ל לנכון, כנ"ל ברור:

ודע כי נוסחת הרא"ש והרי"ף בדברי ר"י ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור וכן דעת הרמב"ם ז"ל להדיא, ובודאי שיש לתמוה ע"ז כיון דעיקר טעמא דלא עביד איסורא במה שהשיאו אשה א"כ מזה ראיה שנתן לו שיחרור דאי לא נתן לו שיחרור הרי אכתי עביד איסורא דכל כמה דלא קיבל שיחרור אסור בבת חורין, והי' אפשר לומר דהטעם דלענין איסורא אין אנו סומכין על סברא זו להתירו בבת חורין רק דשיעבודו מופקע וממילא כופין על שיחרור כיון שאינו יכול לשעבד בו. אבל הרא"ש ז"ל סתר זה הדעת והביא ראי' מהך דהכותב שטר אירוסין לשפחתו דמשמע דמהך סברא דלא עביד איסורא אשתו היא בקידושין הללו, ואני תמה דע"כ התם אסור לדור עמה עד שישחררנה דבמאי עסקינן אי דאמר דכבר מסר לה גט שחרור א"כ היאך קאמרי חכמים אינה מקודשת במה נפשך אי היא אומרת ג"כ שקיבלה גט שיחרור א"כ לדברי שניהם מקודשת ושחד"א וצריכה גט ואפילו אי היא אומרת דלא נשתחררה מ"מ יאסר הוא בה לעולם כשניסת לאחר דלפי דבריו זינתה תחתיו ונהי דקרובות לית לה לשפחה שיאסר בהן אבל אי תנשא לאחר ויגרשנה או ימות אסורה עליו ולחכמים משמע דאינה מגורשת כלל, ואי אומר שלא שיחררה היאך נימא שהיא מקודשת ומותר לדור עמה דהא שווי' חד"א שלא נשתחררה עדיין, ונראה שזהו כוונת הר"מ הלוי שהביא הרא"ש, אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דלענין גט שיחרור אין משגיחין כלל על הך סברא רק דאמרינן דהשיעבוד מופקע בלבד ובודאי קשה עליו כנ"ל ע"ש:

ויש לי לומר בענין זה לפי מה שפירש"י לעיל דמעוכב גט שיחרור אסור בשפחה וב"ח, א"כ י"ל דהכא מיירי שהשיאו אשה בת חורין המעוכבת גט שיחרור והיינו דנקט בת חורין ולא נקט ישראלית ואף דחצי' עבד וחצי' ב"ח אסור בשפחה כמותו היינו דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות, אבל מעוכב גט שחרור מותר במינו עכ"פ והיינו דאמרינן כיון שהשיאו ב"ח בודאי הפקיע ממנו שעבודו דאי לא אסור בב"ח המעוכבת גט שחרור אבל לענין שלא להצריכו גט שחרור לא אמרו כלל דא"א דנתן לו שיחרור קלא אית למילתא (כמו דאמרינן בב"ב דקל"ד ע"ש גבי בעל שאמר גרשתי] והא דאמרינן בהכותב שטר אירוסין לשפחתו דאי עבד איסורא מקודשת היינו לענין שתהא מקודשת דתפסי בה קידושין כיון ששיעבודה מופקע ומסתמא כיון שקידשה על דעת לכונסה בקידושין הללו בודאי כבר מופקע שיעבודה ותפסי בה קידושין ויכול לכנסה ע"י שיחרור, אבל אי לא הפקיע שעבודה כלל לא תפסי קידושין כלל ואפי' ישחררנה בשיחרור אח"כ לא יועילו הקידושין הראשונים כלל כנ"ל, ומ"מ דרכו של הר"מ הלוי עיקר ויש לכוונו בדברי הרמב"ם ג"כ וכבר כתבתי דלק"מ קושית הרא"ש, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה אותו:

שם אי אתה מודה שבני' עבדים. פירש"י דאל ישתעבדו אינו לשון שיחרור ופירושו דחוק מאוד, דהיאך אמרו אי אתה מודה פשיטא דאינו מודה דהא כופין לשיחרור קאמר וע"כ דס"ל דלשון שיחרור הוא, ונראה דר' דימי ס"ל דאף דהוא לא אמר לשון שיחרור מ"מ כיון שהם אינן יכולין לשעבד בה מכח מצוה לקיים דברי המת ממילא כופין כמו עבד שברח, ואהא מקשי לי' אי אתה מודה שבני' עבדים דדוקא לשעבד בה אסורין אבל בבני' מותרין א"כ לא דמי לעבד שברח דהתם כיון דנתייאש אינו נפסד בשיחרור כלום, אבל כאן יפסידו שיעבוד בני' וגם יעברו על עשה כיון דמשכחת שיעבוד בבני', ועוד יש לומר דס"ד דלכך כופין לשיחרור דמה שישעבדו בבני' ג"כ הוי שעבוד לה שתראה בני' משתעבדין לכך אין תקנה רק לשחרר דאז גם בני' משוחררין ועל זה קאמר אי אתה מודה בבני' שיש לה מכבר קודם שיחרור שהם עבדים א"כ אי הא הוי שיעבוד הרי עדיין תשתעבד וע"כ דהא לא מיקרי שיעבוד לה א"כ למה יכפוהו ליתן לה שיחרור. והנה הרא"ש פי' לפי דרכו דלר"י פקע איסורא במיתה דהכוונה במה נפשך אי הוי האי לישנא הפקעת ממון לא ליבעי גט שיחרור ואי לא הוי הפקעת ממון למה כופין אבל לפי מה שאבאר לקמן דלר"י איסור מורית לברי' וכן מוכח לקמן בהכרח ליתא לפי' זה:

שם כופין את היורשין ויעשו לה קורת רוח. פירש"י ואם אין רוחה נתקררה בלי שיחרור ישחררוה, ונראה טעמו דלא ניחא לי' לגרוס אלא דוודאי אין להכחיש דהם שאלו לר"י בעצמן אי אתה מודה רק רב שמואל בר יהודא שמע מר"י תירוץ על קושיא זו דהוא מיירי דאמר אל ישתעבדו מחמת שיעשו לה קורת רוח הלכך ממילא אי לא נתקררה דעתה רק בשיחרור צריך לשחררה והיינו דלא נקט לעיל מ"ט מצוה לקיים דהשתא במסקנא מפרש טעמא דר"י ודברי ר' שמואל בר יהודא מסקנת דברי ר"י הם, אבל מהרי"ף ורמב"ם מוכח דשיחרור אינו בכלל קורת רוח כלל וכן נראה מהסוגי' דלקמן דרק לשון שיחרור בעינן:

בתוס' בד"ה כשרבו הניח לו תפילין ולא משום דלא מעביד לי' איסור וכו', דאין עבדים רגילין בתפילין והוסיף הרשב"א ז"ל ביאור בזה דכיון דאין רגילין נפיק עלי' קלא דב"ח ולא ניחא לי' לרבי' בהא והוא דחוק מאוד דא"כ הניח בפני רבו נמי יצא לחירות דכיון דאין עבד רגיל בתפילין נפיק עלי' קלא דב"ח:

ולדעתי עבד לא דמי כלל לאשה, דאשה אפי' במצוה שהיא פטורה יכולה לברך אשר קדשנו דבכלל ישראל היא וקדשנו וציונו היינו לכלל ישראל [כמו שאבל מברך שהחיינו משום דמברכין בלשון רבים וקאי לכלל ישראל כמבואר בס"ח] אבל העבד דפטור מצד שאינו מצווה למצוה זו, לא שייך שיברך שאינו בכלל ישראל לענין זה כלל ואפי' בלי ברכה נראה לי שאסור לעבד להניח תפילין שהם עדות שהוציאנו ממצרים והוא מעיד עדות שקר שלא יצא ממצרים, ואולי מהאי טעמא כתב הרמב"ם בראשו דזהו עדות לכל אבל של יד לא הוי אות לאחרים. אף שיש לומר ג"כ שנתכוין לסברת הרשב"א הנ"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב דאם אמר לו לקרות ג' פסוקים יצא לחירות, ולא ידעתי מנין לו דא"כ בתפילין נמי אי אמר לו להניח תפילין יצא לחירות, ולמה בעינן שרבו הניח לו תפילין ואולי לא מיירי רק שהי' רבו שליח ציבור דאז הוי כאלו הניח לו תפילין וכ"כ הרא"ש להדיא שהיה רבו שליח ציבור, גם משמע כיון דקא חשיב בברייתא הך בתר הנחת תפילין ש"מ דקריאת ג' פסוקים עדיף מהנחת תפילין, וכיון דבתפילין מהני הניח לו תפילין ה"ה בקריאה מהני כשהוא שליח ציבור אף דעשאו אפטרופוס לא מהני אפי' עשאו בעצמו ודוק:

ודע שיש לדקדק כיון דבעינן דוקא שרבו הניח לו תפילין בראשו, משמע דלא מהני אי רבו נתן לו תפילין או קנה לו תפילין, א"כ מ"ש דרבו השיאו אשה מהני דמה עשה האדון הזה בנישואין הלא לא עשה רק מה שדיבר עמה ועמו שישאו זה לזה ולמה בהא מהני ובתפילין כה"ג לא מהני, ואפשר לי לומר דהך שהשיאו אשה הכוונה שרבו שיחרר שפחתו על מנת שישאנה העבד הזה דבהא הוי כעביד מעשה גמור, ובהכי ניחא לי דנקט עבד שנשא ב"ח ולא נקט בת ישראל דמיירי שרבו השיאו אשה והיינו ששיחרר לו שפחה שתנשא לו, כן נראה לי:

בגמרא אמר אמימר המפקיר עבדו אין לו תקנה. פירש"י דאין לו תקנה כלל אפי' בשפחה, ויש לתמוה על דבריו דתיקשי לאמימר הך דרבי לעיל דקאמר נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה רק בשטר ש"מ דמהני שטר ובהא לא שייך לומר צריך ואין לו תקנה, ועוד תיקשי הא דאמרינן לעיל בעבד שנשבה ופדאוהו לשם ב"ח ולאחר יאוש דמשתעבד לראשון מכח הך דחזקי', וקשה במה נפשך כיון דמדינא נאסר בשפחה אי אכתי באיסורו עומד אף לאחר תקנה קשה היאך יתקנו חכמים שלא יהא לו תקנה וחזינן בחציו עבד תקנו להיפך דכופין את רבו והיאך יעשו תקנה שע"י תקנתם לא יהא לעבד תקנה, ואי נימא אף דמדינא אסור בשפחה שהרי נתייאש ונפדה לב"ח מ"מ מחמת תקנת חכמים נעשה עבד גמור ומותר בשפחה, בזה יש לתמוה ביותר דתקנו חכמים לעקור דין תורה להתיר בשפחה מה שהי' אסור בה מחמת יאוש בעלים:

לכן נראה לי דדוקא בהפקר ס"ד דס"ל לאמימר דאין לו תקנה דע"כ הוא הפקירו לגמרי ממונא וגופו ואין לו בגופו ג"כ שום תפיסה, שהרי אי היה עבד קטן וזכה בו אחר יכול האחר לשחררו בשיחרור רק דס"ל לאמימר דאין עבד יוצא לחירות בלי שיחרור הלכך כיון שזכה בעצמו ואי אפשר לו לשחרר עצמו עדיין נשאר באיסורו לכך ס"ל דאין רבו יכול לשחררו שלא נשאר בו שום תפיסה אפי' בגופו רק מה שהעבד אסור על ידו בבת חורין וזהו דוקא בהפקר, אבל ביאוש כגון שנשבה וברח דלא קנאו שבאי רק למעשה ידיו וכן אחר הקונה משבאי לא קנאו רק למעשה ידיו ממילא נשאר לו תפיסה בגופו דמזה לא מהני יאוש כלל והוא נמי לא מתייאש רק ממעשי ידיו אבל לא מתפיסתו שיש לו בגופו דאי יקנהו בממון וכדומה עדיין יהא לו בו תפיסת יד רק ממעשי ידיו ושווי' אייאש ולפי זה ללישנא קמא דאמימר מוקי הך דרבי ביאוש גמור שברח מבית האסורים דהשתא שפיר מותר בשפחה ומהני שטר שיחרור דיש לו תפיסה בו, ורש"י דפי' לעיל דאין לו תקנה בשפחה היינו ללישנא בתרא דאמימר דבחי יש לו תקנה ומפרש נתייאשתי היינו שהפקירו כמו שפירש"י להדי' התם ובהא אסור בשפחה, והשתא ממילא מיושב קושית התוס' בד"ה אותו ובד"ה צריך מהך דרב שמן בר אבא דביאוש מודה אמימר כמ"ש, ועמ"ש בתוס' בד"ה אותו ובד"ה צריך:

ודע שיש לדקדק לאמימר כמו דתקנו חכמים בחציו עבד והפקיעו שיעבוד רבו שהרי אפי' קודם שיחרור אין לשעבד בו כמו שכתב הרשב"א ז"ל להדיא לקמן גבי נגחו שור וכן דעת הרמב"ם ז"ל, א"כ כאן ג"כ למה לא הפקיעו זכות העבד שלא יוכל לזכות בעצמו כדי שיהא לו תקנה, ונראה לי דכמו דלא תקנו בחציה שפחה כיון דלא מפקדה חיישינן דאפילו אחר שיחרור לא תנשא כמ"ש התוס' לקמן ה"ה בעבד דכה"ג אין עושין תקנה כדי שיהא עבד ויהא מותר בשפחה דכיון דעבד לא מיפקד שמא גם אח"כ לא ישא שפחה, ועבד בכאן הוי ממש כמו חצי' שפחה דהתם:

בתוס' בד"ה אותו העבד, ואין נראה מדקאמר לעיל וכו'. ואף דאמימר ע"כ פליג אהך דלעיל כמ"ש בדיבור שאח"ז דהא התם קאמר דמהני שיחרור מ"מ קשיא להו שפיר כיון דאמימר לא יהיב טעמא רק למה דלא מהני שיחרור, אבל למאי דאין לו תקנה ואסור בשפחה ג"כ לא יהיב טעמא ש"מ דהא לכ"ע הוא ושפיר קשיא להו הא התם מוכח דיש לו תקנה בשפחה דאל"כ מאי קמש"ל דכופין וע"כ דגם אמימר לא קאמר רק דאין לו תקנה בב"ח, ולא ניחא להו לומר ג"כ דעיקר דקמש"ל התם דמהני שטר דלישנא דולא עוד לא משמע הכי, גם לא ניחא להו לחלק דהתם דהוא גרם לו במה שברח ס"ד דגרע מחציו עבד ולא עשו לו תקנה, דאדרבא אם בחציו עבד עשו לו תקנה להפסיד רבו כ"ש התם דאין רבו מפסיד ויפה עשה שברח דהא חכמים רוצין בכך דהא חששו דלמא מימנעי ולא פרקי ש"מ שחששו שהעבד יצא מתחת יד העו"ג ולרבו לא הפסיד כלום, אך לפי מה שכתבתי בש"ס דביאוש מודה אמימר דמהני שיחרור ומותר בשפחה ג"כ ולא אמר רק בהפקר דע"כ לגמרי הוא מפקיר שהרי אי זוכה בו אחר מוציאו לחירות כשהעבד קטן, אבל ביאוש דאי אפשר שיזכה בו אחר רק למעשי ידיו דשבאי אינו קונה אותו רק למעשה ידיו בהא עדיין לרבו תפיסת יד בו בגופו דמגופו לא מהני יאוש רק ממונא אייאש גם לא מייאש מגופו כלל הלכך בהא מותר בשפחה ויוצא בגט שיחרור ולפי זה לק"מ:

אך בלא"ה נראה לי דלק"מ דאפי' לפירש"י נראה לי דדוקא בשפחה אסור ובב"ח, אבל בשפחה בדומה לו המעוכבת שחרור מותר בה ולא דמי לחציו עבד דאסור במינו דהתם אתי צד עבדות משתמש בצד חירות אבל כה"ג אין בו צדדים רק ברייתו כך מופקע משיעבוד ומחוסר שיחרור הלכך מותר במינו א"כ הא כבר הקשו התוס' לקמן למה נכוף רבו הא יכול לישא חצי' שפחה ותירצו דמשתמש בצד חירות א"כ שפיר ס"ד דהכא דמותר במינו אין כופין קמש"ל, והטעם דדוקא בחציו עבד שיש לרבו רשות בו בחציו הוצרכו לטעם שאינו יכול לישא אשה אבל זה שאין לרבו רשות בו כלל בלא"ה כופין, וכבר כתבתי לעיל דבזה יש לפרש הך גירסא דלעיל ולא עוד, דלכאו' תמוה כיון דצריך שיחרור הרי אפי' הפקיע שיעבודו אכתי עביד איסורא ולהנ"ל יש לומר דמיירי שהשיאו בת חורין במינו המעוכבת גט שיחרור, לכך לולא דהפקיע שיעבודו עביד איסורא אבל השתא לא עביד איסורא דמותר במינו, ע"ש:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי תיפוק לי' וכו'. דבריהם תמוהין לכאו' במה נפשך אי ס"ל דאף מן השעבוד לא נפקעה רק מכח מצוה לקיים דברי המת א"כ מה קושי' לולא דמצוה לקיים דברי המת היתה שפחה גמורה או עבד גמור ולא יצאה לחירות כלל, ואי ס"ל כמ"ש הרשב"א לעיל לדעתם דבלי מצוה נפקע מן השעבוד כמאמר האב בלבד, א"כ תיקשי לדידהו ג"כ אפי' מותר בשפחה מ"מ למה לי טעמא דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי' דהא בהך דרב שמן בר"א דליכא מצוה מ"מ כופין כל שאין לו לרבו רשות עליו, וליכא למימר דבורח שאני וחסו עליו דהא בס"ד התם לא ס"ד דבורח שאני ומ"מ כופין, ועוד כיון דמותר בשפחה למה חסו עליו טפי משאר עבד וע"כ דכל שאין לרבו רשות עליו כופין ליתן גט א"כ למה לי בירושלמי טעמא דמצוה:

ונראה לי דכוונתם דודאי לא שייך כפי' רק על גט שחרור דזהו בידם אבל מה שלא ישתעבדו בזה לא שייך כפי' רק כל שמפקיעין שיעבודו מכח מצוה ממילא אינו משתעבד ואין צורך לכופם והיינו דקשיא להו כיון דאינן משתעבדין בה מה צורך לכוף מכח מצוה הא הכפי' ממילא בא כיון שאינו משתעבד בה מכח מצוה:

אבל מ"מ תמהני מאוד מאי קשיא להו לתוס' דהא הך טעמא דחצי' עבד לא שייך רק בעבד ולא בשפחה א"כ הא בירושלמי בשפחה מיירי התם וכן הך דרב שמן הוצרך לומר דכופין משום שאין לרבו רשות בו דאז אפי' שפחה כופין, והוצרך לומר ולא עוד, והוא תמוה לפע"ד:

בד"ה צריך ואין לו תקנה, תימא דתיקשי לי' מאידך דרב שמן בר אבא אמר ר"י. כבר כתבתי דמהתם לא קשיא כלל דביאוש ע"כ מודה אמימר דיוצא בגט שיחרור דאל"כ תיקשי לי' הך דרבי דלעיל נתייאשתי מפלוני עבדי וכן הך דחזקיה דלעיל דמוכח להדיא דיוצא בשיחרור וע"כ דדוקא הפקר קאמר, אבל ביאוש מודה כמ"ש לעיל ע"ש:

בד"ה הא אמרה בלשון שיחרור, תימא דלעיל קאמר וכו'. ואני תמה על תמיהתם ואדרבא מהך דלעיל מוכח להיפך דודאי לא שייך לומר דהך קושיא אי הכי המפקיר ומת נמי קאי אמתניתא דאבא שאול דכמו מת בלא יורשים יצא לחירות כן מפקיר ומת דבלא"ה נמי קשי' לאמימר מהך ברייתא כמו שהקשו התוס' לעיל שם, אבל הכוונה התם פשוט דהקושי' כמו מפקיר יוצא בגט שיחרור לר"י כמו כן מפקיר ומת, בשלמא בלא"ה לא קשיא דיש לחלק בין מפקיר ומת למפקיר וחי כדמחלק אמימר דאיסורא גרידא לברי' לא מורית, אבל השתא דמשני לר"י דמיתה מפקעת במת בלא יורשים וביורש לא ש"מ דאיסור מורית לברי' א"כ ישחררו בניו, וליכא למימר דהוי איסורא גרידא ולא מורית א"כ מיתה מפקעת כמו במת בלא יורשים, ועכ"פ למה אין לו תקנה במה נפשך עכ"פ שחרור מועיל אלמא אמר אמימר אין לו תקנה, ולפי זה בלי אמימר הדרן לדינא דאיסור ג"כ מורית לברי' ומהני שיחרור אבל שיחרור צריך ושם לא הוזכר בקושיא דיצא בלי גט כלל רק המפקיר ומת נמי כלומר כמו מפקיר וחי דקאמר ר"י יצא לחירות בגט שיחרור כמו כן מפקיר ומת לכל הפחות יצא בגט שיחרור דאי אין מיתה מתרת ע"כ מורית לברי' ויוצא בגט עכ"פ, וזהו ג"כ דעת הרי"ף, ולק"מ קושית הרא"ש, ולא כפי' רש"י דפי' לעיל דהקושיא דיצא בלי גט שיחרור, והיינו דמפרש דהקושיא אברייתא וזה אינו, כמו שכתבתי, וכן משמע להדיא בהך סוגיא דהכא דעיקר הקושיא דמקשה לאמימר מרב דימי היינו דבא להוכיח דאיסורא מורית לברי' דאי דמודה לו בזה לדידי' נמי תיקשי מר' דימי גט שחרור למה לי, ולא מבעיא לתירוץ ראשון של התוס' דעכ"פ המקשה ע"כ ג"כ פליג אדר"י דלעיל דהתם לר' שמואל בר יהודה איתמר ולא לרב דימי א"כ איהו נמי כרשב"י ס"ל, ואפי' לתירוץ האחרון עכ"פ הי' לומר דלדידי' ניחא דצריך גט שחרור מדרבנן וע"כ דלדידי' ניחא דאיסורא מורית לברי' וזהו דעתו של ר"י ג"כ ושפיר צריך שיחרור מדינא, ולק"מ:

בגמרא ההוא עבדא דבי תרי וכו' כאשר עשה וכו'. יש לדקדק דמה ענין הך עובדא להך דהכא, לקמן בסוגיא דחציו עבד וחציו ב"ח הוי להו לאתויי הך עובדא, גם קשה מה שהקשו התוס' ולא העלו דבר מחוור לכאורה:

ומה שנראה לי דאף דקטן קונה היכי דדעת אחרת מקנה אותו היינו קנין ממון אבל קנין איסור כיון דהוא לא שייך בזה כלל ואינו יכול לשחרר עבדו לא קני לי' רק לדמיו להיות אצלו להנות בעבודתו אבל לא לענין להתירו בבת חורין, וזהו כוונת אותו האב שהקנהו לבנו קטן, והשתא אף דאיסורא נמי מצי מקנה דלא כאמימר אבל ה"מ היכי דלא מפקיע ממון אחרים כמו אשה דאיסורא ולא ממונא, אבל הכא כיון שהקנהו לבנו קטן וקונהו לדמיו הרי אם ישחרר האב מפקיע ממונא מבנו, ודוקא מפקיר יכול לשחרר דאינו מפקיע ממון אחרים כלל אבל כשהקנהו לבנו קטן שוב אינו יכול לשחרר להפקיע ממונא דברי' והיינו דקאמר כאשר עשה כן יעשה לו, דודאי היה כוונתו של זה כיון דבנו אצלו הוא ממילא יהא העבד שלו לזה מוקמינן לי' אפטרופוס לברי' שיהא שטרו של העבד שיתן על חצי דמיו ת"י האפטרופוס ולא יהא לאב חלק בו כלל ומ"מ צריך לקרקש לי' זוזי לקטן דכיון שאין לו רק קנין דמים בעבד יכול הוא בעצמו להקנותו כיון דהוא כשיעור פעוטות וממילא אין עושין בלי דעתו ועוד שאין כח ביד האפטרופוס למכור עבדים רק להאכיל ולא להניח והכא כיון שהוא אצל אביו לא הוי להאכיל לכך מקרקשין לי' בזוזי דמה שמהנין אותו בזוזי דמקרבא דעתי' להו הוי כמו להאכיל ויכול למכרו ומ"מ צריך שיחרור מן האב דקטן אין לו קנין בעבד באיסור כלל ואיסורא אכתי נשאר אצל האב רק לפי שאינו יכול להפקיע ממונא דברי' תקנו למכרו לעבד בזוזי ושוב כופין האב לשחררו בשיחרור להפקיע איסורא דלא קי"ל כאמימר דאיסורא גרידא לא מקני לי' כנ"ל, ועמ"ש בתוס':

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה