אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף לט:

דף לט.

בגמרא וקא דייקת מינה כאשה. עפירש"י והוא על פי פירושו דאין לו תקנה דאסור בבת חורין ושפחה אבל לפי מה שהוכיחו התוס' לקמן דמותר בשפחה אי אפשר לפרש כן, גם פירושו דחוק מאד ולא ידעתי מה צורך לו לפרש כן דהא ע"כ צ"ל דלענין מיתה מיירי דאם לא כן היאך מייתי ראי' לאבא שאול דמיירי במת, וע"כ דהכוונה כיון דמאשה יליף כמו באשה שטר ומיתה אינו מתיר רק איסור ולא ממון כמו כן בעבד אין מיתה מתרת רק איסור ולא ממון וקטן דאיכא ממונא לא, והיינו טעמא דאבא שאול דפליג ארבנן ומודה ג"כ דעבדו כו' כי אשתו רק משום דבקטני' איכא ממונא וכן שטר לא מהני אחר הפקר בקטן דכיון דמצי זכי כל עלמא הוי ממונא:

בתוס' בד"ה מה אשה, וא"ת היאך עבד משתחרר וכו'. ולדעתי לק"מ דפשיטא דהך איסורא וממונא דאמרינן הכי לאו איסורא וממונא דידי' דהא כאשה קאמר והתם איסורא דעלמא הוא וכן ממונא דעלמא אינו מפקיע אבל ממונא דידי' ודאי מופקע בגט ירושתה ונכסי מלוג ומעשי ידי' וכדומה ועוד דאיסורא דעבד ג"כ איסורא דעלמא הוא והוא להתירו לבוא בקהל רק הכוונה כמו באשה אינו מפקיע מעלמא רק איסורא ולא ממונא שאין לשום אדם שום הפקעת זכות בגט זה כמו כן גט שחרור דוקא איסור דעלמא מפקיע דהיינו להתירו בקהל אבל להפקיע זכות אחרים שהי' להם בו בממון לא שאין השחרור מהני רק כשאינו מפקיע מאחרים רק איסור דהיינו בעבד שלו דבהא כיון שאינו מפקיע מעלמא רק איסור מה שמפקיע ממונא דידי' לא איכפת לן כלל כמו באשה כנ"ל:

ודע דהתוס' לא הוי ס"ל לפרש כפירש"י רק כמו שכתבתי לעיל ובזה נמשך הקושיא שפיר אבל לפירש"י אין לה ענין, אבל כבר כתבתי דהעיקר דלא כפירש"י רק עיקר הלימוד דמיתה אינו מתיר רק איסור, ועל זה קאמר דיש לומר לאידך גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה ניתרת במיתה אפי' היכי דאין גט מתיר כגון קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה ש"מ דמיתה מתרת טפי מגט וה"ה בעבד יש לומר דמיתה מתרת אפילו קטן דאית בי' ממונא:

בגמרא אמר מר והא תניא רבי אומר אומר אני וכו' הכי קאמר וכו' ולאפוקי מהאי תנא. הסוגי' הזו קשה להולמה חדא דהיאך ס"ד דס"ל לרבי דשום עבד אינו ניתר רק בשטר לא בכסף היאך קאמר אומר אני אין לו תקנה רק בשטר והא בכלהו עבדים כך הדין ולא נשתנה דינו משאר עבד בשלמא לפירש"י שפי' לעיל דאין לו תקנה אפי' בשפחה יש לומר דקמש"ל דזה אין לו תקנה כלל עד שישתחרר ומקודם אסור בשפחה וב"ח, אבל לפי מה שהוכיחו התוס' דבשפחה מותר א"כ הרי דינו כשאר עבד ממש וע"כ דבא לומר דשאר עבד יוצא בלי שטר וזה דוקא בשטר:

ועוד קשה דקאמר ולאפוקי מהאי תנא דמאיזה צד נתחדש לו דבר זה עכשיו ולעיל הוי להו לומר דהך דרבי לאפוקי מהאי תנא:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בתשובותיו הנקראין פאר הדור סי' כ"ח שהשיב לחכמי לינול וז"ל, וא"ת אם כן הוא מאי אתא לאשמועינן והלא דברי' ידועים הם שכל עבד כנעני שבעולם קונה עצמו בשני דברים בכסף ובשטר ולא בא רבי אלא לאפוקי להאי תנא דתניא וכו' עכ"ל. ודבריו אלו תמוהין דאי הך ולאפוקי אמלתא דרבי דהכא קאי מאי קשיא לן בדבריו דאדרבא להאי תנא אתי שפיר טפי ועכ"פ אין אנו צריכין לומר דלאפוקי מהאי תנא אמר כן דהא עיקר בא לומר דאין לו תקנה רק בשטר ולא מהני יאוש ובשביל שאנו מתרצין דברי רבי דמודה בעלמא דמהני כסף מכח קושיא מדידי' אדידי', אבל לא נתכוון רבי בכאן להשמיענו דלא כהאי תנא ואי הכוונה אמילתא דרבי דלעיל פשיטא דלא קשיא דהוצרך להשמיענו דלא כת"ק דהרי באמת פסק הרמב"ם כת"ק דהתם אף דפסק דלא כר"ש רק כסף גומר, וא"כ מאי קשיא לי' עד שהוצרך לומר לאפוקי מהאי תנא:

לפיכך נראה לי דס"ד דעיקר בא רבי לאשמועינן כאן דלא מהני יאוש לאיסורא ואין לו תקנה רק בשטר, ואהא קשיא לי' דהא רבי ס"ל התם דנותן דמי עצמו ויוצא ש"מ דבהקדש פקע איסורא ולא נשאר רק ממונא לבדק הבית לכך מהני כסף להפקיע ממונא ות"ק ס"ל דאין הקדש מפקיע איסורא וממילא לא מהני כסף להפקיע איסור, וא"כ תיקשי לרבי כמו שם הקדש מפקיע ה"ה הפקר כאן ולמה בעי שטר, ואהא משני דלכ"ע אין הקדש מפקיע איסור רק טעמא דרבי דכסף מפקיע איסור ג"כ דלא כי האי תנא והכא פקע כספי' בעי שטר דוקא משא"כ בהקדש כסף מפקיע הכל ות"ק ס"ל דכסף אינו מפקיע כר"ש והיינו דקאמר לאפוקי מהאי תנא, אבל מעיקרא ס"ד דכלהו כי האי תנא ס"ל אבל אי נימא דלא פליגי בהא כלל רק בענין אחר כפי הנראה מפירש"י לעיל ומדברי הרמב"ם בתשובה הנ"ל, א"כ היאך קאמר לאפוקי הא קמש"ל דלא כת"ק בסברא אחרת וע"כ דאין לנו מקום לומר רק או דנחלקו או הקדש מפקיע איסור וכלהו כר"ש ס"ל רק דקשיא לן מהך דרבי דהכא מוכרחין אנו לומר דרבי לית לי' דר"ש ואין להקשות אי מעיקרא הוי ס"ל דכ"ע כר"ש תיקשי מתניתין דעבד כנעני קונה עצמו בכסף לק"מ דהכוונה דקונה שיעבוד שבו שלא יעבוד עוד, אבל לא להתירו בב"ח בעינן שטר דוקא דאי נימא להיפוך דמעיקרא כ"ע דלא כר"ש היאך שייך לומר עכשיו לאפוקי, ואי דקשיא לי' מקמש"ל הא טובא קמש"ל דלא כת"ק וע"כ דבהא פליגי כנ"ל, וזהו כוונת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם כמו שהשיגו חכמי לינול הנ"ל, ולא חש לתשובתו של הרמב"ם אף שהרמב"ם תמה על קושיתם מאוד והיינו כמו שכתבתי דע"כ מוכח בסוגי' דהא בהא תליא כנ"ל:

שם אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה, פירש"י כל מקרא הפרשה וכו' עד קידושין תופסין בה, לכאורה יראה מדבריו דכסף לאיסור כלל כלל לא רק שעבוד מסלק ואיני יודע היאך נפרש קרא והפדה לא נפדתה פדי' ואינה פדי' דבמה נפדית אי בכסף הא אינו גומר וליכא אשם כלל ואפי' הי' כולה בכסף ואי חצי' בשטר היאך קאמר דרבותא אשמועינן הא חצי' דוקא דאי כולה בשטר הרי נפדית לגמרי, ועוד דהא משמע דר"ש הך והפדה לא נפדתה בכסף מוקי לה דלכך קאמר לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה, גם קשי' לי לרבי הך והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה היאך מפרש לה:

לכן נראה לי דודאי מודה ר"ש דכסף פועל באיסור ג"כ רק שאינו גומר לחייב מיתה רק פועל במקצת לחייב אשם, ופי' הכתוב והפדה לא נפדתה חצי' פדוי' וחצי' אינה פדוי' בין שניפדית חצי' בכסף בין בשטר או חופשה לא ניתן לה אפילו נפדית כולה בכסף רק חופשה לא ניתן לה ג"כ ליכא מיתה רק אשם, ולרבי כך יתפרש והפדה לא נפדתה חצי' פדוי' וחציה אינה פדוי' בכסף או חופשה לא ניתן לה אפי' לא נפדית בכסף כלל רק חצי' פדוי' וחצי' אינה פדוי' בשטר והכוונה או שלא נגמר פדיונה בכסף או שלא נגמר פדיונה בשטר איכא אשם אבל נגמר פדיונה בין בכסף בין בשטר חיוב מיתה איכא דכסף גומר בה:

שם ולא הוא אלא משום דהוי לי' כליו של מקנה. הרמב"ם ז"ל פסק דאין עבד קונה עצמו בחליפין והקשו עליו מהך דהכא דמוכח להדיא דקונה עצמו בחליפין לולי דהוי כליו של מקנה כמו שכתבו התוס' והך דהכא ודאי בחליפין איתמר כיון דהוי באמת כליו של מקנה לא שייך בתורת כסף כלל וע"כ בתורת חליפין ומ"מ של קונה מהני גם בש"ס קידושין מבואר דעבד נקנה בחליפין וה"ה דקונה א"ע דמ"ש, והרמב"ם ז"ל חשב ה' דרכים דעבד נקנה וחליפין בינייהו ובקונה עצמו חשיב ג' דרכים ולא חשיב חליפין:

אבל לדעתי דברי הרמב"ם ברורים, דהא מפרש התם בקידושין בשטר ע"י עצמו ואחרים דנתנו לו על מנת שישתחרר בהם, ומוכח התם דקני לא מהני דקני עבד וקנה רבו רק נותן לו רק להשתחרר דקנין כסף אין צורך שיקנה העבד הכסף דהא נפדה ע"י אחרים שנותנים לאדון והשתא הכא אי היה הדין דחליפין בכליו של מקנה היה מועיל שתקנה עצמה דגיטה וידה באין כאחד והיינו דקאמר קני הא וקני נפשיך, אבל להיפך אי בעינן כליו של קונה הרי ע"כ צריך שתקנה הכלי מעיקרא קודם שתקנהו לאדון א"כ הוי לי' קני עבד וקנה רבו דמה שקנה עבד קנה רבו, ולכך דוקא נקנה יכול בחליפין אבל לקנות עצמו כיון דקי"ל בכליו של קונה לא משכחת בחליפין, כנ"ל ברור:

ודע דיש לדקדק במה דס"ד דר"נ כר"ש ס"ל דמ"מ היאך קאמר דלא עשה ולא כלום כיון דפקע שיעבוד עכ"פ מינה ולכאורה היה אפשר לומר כיון דמתורת גיטה וידה באין כאחד אתינן עלה כל שאינה משוחררת לגמרי לא קנתה הכלי של חליפין ג"כ אבל מ"מ אינו מספיק כיון דהשיעבוד מסתלק בכסף בלי גט שחרור ממילא בהסתלק השעבוד יש לה יד לקנות הכלי ובאין כאחד הפקעת השעבוד וקנין הכלי, ואולי יש לומר דס"ד דר"נ ס"ל כאמימר דמת אין לו תקנה הלכך ודאי לא נתכוון רק שתשתחרר לגמרי דלא הי' רוצה לגרוע כחה שלא יהא לה תקנה עולמית:

בתוס' בד"ה אמר להן, ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע. ובאמת כוונת רש"י דאי היה מצוה לבניו מחמת מיתה שתקנה עצמה במתנת שכיב מרע ודאי הוי מהני דכל מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין רק הכא שאני דלא צוה לבניו רק היה מתכוון דבקנין זה תהא משוחררת:

בד"ה משום דהוי לי' כליו של מקנה אבל אם היה וכו' כבר כתבתי דדעת הרמב"ם דכליו של קונה פשיטא דלא מהני, גם מה שהקשו על פירש"י מהא דלא מהני פירי דכתיב נעלו לק"מ לפע"ד דוודאי נעל בהדיא כתיב, אבל מ"ד גואל נתן לבועז פשיטא שאין לו שום הכרח מן הכתוב דכך היה המעשה דאל"כ למה פליגי בסברא דניחא לי' לקונה הא בקרא פליגי וע"כ דאין שום משמעות מקרא רק מ"ד כליו של קונה מכח סברא דניחא לי' לקונה מוקי קרא דבועז אמר לגואל ומ"ד בכליו של מקנה ס"ל כיון דקרא סתמא קאמר ולא הוזכר שום רמז מי שלף ונתן למי ש"מ שאין קפידא וגואל לבועז נמי מהני משא"כ נעלו דמפורש בקרא להדיא:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה