תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף כד:
במשנה יתר על כן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו. קשיא לי למה לי טעמא לפי שלא נתברר לבעל איזה שירצה אפי' כבר בחר לו הבעל איזה שיגרש והודיע גם לאחרים מ"מ כיון שלא נתברר לסופר הרי לא כתב הסופר לשמה והוי לי' לומר ולאיזה שאני רוצה אגרש פסול, ואפי' תימא דלא מהני שאני רוצה דבעינן שיהא ידוע לעדים שכותב לשמה ואינו נאמן הבעל בעצמו לומר מה שהי' בלבו, וכ"ש לפי מה שכתבתי ריש מכילתין והוכחתי דכתיבת גט לשמה הוי דבר שבערוה ובעינן שנים אבל עכ"פ בהודיע לעדים ודאי מהני ומ"מ פסול שהסופר לא ידע. לכן נראה לי אף דלא מהני מחשבת לשמה של בעל לגבי סופר דהא חש"ו פסולין לכתוב אף דבעל חושב לשמה מ"מ אם הסופר כתב לדעת הבעל לשמה של אותה שהודיע הבעל אף שלא נודע לסופר כיון דעכשיו מבורר הוא חשיב לשמה לכך בעינן דוקא לאיזה שארצה דאינו מבורר כלל בעת כתיבה לשום אדם אבל מה שלא נתברר לסופר לא איכפת לן כיון שכותב לדעת הבעל והבעל יודע הרי כותב הוא לשמה ממש:
ובזה ניחא לי לשון המשנה אמר ללבלר ולא נמצא בכל המסכת שיקראו לסופר הכותב הגט לבלר רק סופר ובהך משנה גופא אמרו מקודם קול סופרים מקרין ופירש"י כותבי גיטין, ולמה שינה התנא בבבא זו לקרות לסופר בשם לבלר מה שלא נקרא כן בשום מקום, ולהנ"ל ניחא לי כי סופר בכל מקום הוא ממונה ע"ז מפי ב"ד והוא בקי בכל דיני גיטין כמו שאמרו לעיל סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ור"מ חכם וסופר ושם לבלר אינו כך רק בקי במלאכת הכתיבה בלבד, הלכך לא נקט התנא אמר לסופר, דבהא לא הוי מוכח דעיקר הקפידא מכח אין ברירה רק לפי שלא הוברר לסופר. ומה שלא אמר לאיזה שאני רוצה והודעתי לאחרים דכמו דקי"ל דסופר צריך להכיר האיש והאשה, ופי' רשב"ם פרק גט פשוט דהחשש הוא דהבעל ירצה לקלקל לאשתו להשיאה שלא כדין, והשתא כיון דחיישינן להכי ממילא אין לסופר לכתוב על דעת הבעל, דנהי דחשיב לשמה מ"מ יש לו לחוש שמא יגרש אשתו השני' להשיאה שלא כדין לקלקלה והוא אמר לאחרים לאחרת, ואין לו לכתוב רק שידע הסופר למי הוא כותב ויגרשנה בפניהם ומתניתין דבא לומר מכח פסול לשמה הוצרך לומר לאיזה שארצה, דאז כל שיגרש לזו הוי ממילא לשם זו ומ"מ פסול לפי שלא נודע לסופר לא חשיב לשמה אבל לא מכח אין ברירה לכך נקט לה בלבלר שאינו בקי כלל בהלכות הגט וכל מה שאומר לו הבעל עושה הלכך ממילא כיון דנקט לאיזה שארצה ולא שאני רוצה, שמעינן בודאי דמטעם אין ברירה נגעו בה אבל כל שהוברר בעת כתיבה אפי' לא נודע לסופר לא איכפת לן, ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה לאיזה שארצה:
בגמרא ואלא רישא במאי. פי' דליכא למימר דרישא מיירי שכתבו בעצמו בשמות אלו ולא ציוה לו שום מגרש דא"כ היאך קתני יתר על כן, הא סיפא גרע דנכתב בפי' לאחר ואהא משני בסופרין העשוין להתלמד ורישא גרע דנכתב להתלמד אבל סיפא נכתב לגירושין:
איברא תמוה לי מאוד דבש"ס ריש זבחים בעי למידק דסתמא פסול מהך רישא דמתניתין ודחו התם דילמא כדר"פ בסופרין העשוין להתלמד, והשתא היאך ס"ד למידק כיון דקתני סיפא יתר על כן ע"כ רישא בהכי מיירי והיאך ס"ד דרישא בסתמא והיינו שנכתב לשם גירושין דא"כ עדיפא רישא מסיפא כנ"ל, והיאך קאמר דילמא כדר"פ והא ר"פ מכח קושיא דאלא רישא במאי מפרש לה הכי ומוכרח הוא לפרש כך, תדע דאל"כ אלא שיש מקום לפרשה בסתמא, ופסול משום דסתמא פסול א"כ נהי דהתם דחינן לה הכי, אבל לפי האמת מסקינן בזבחים דסתמא פסול, א"כ מה צורך הכא לאוקמא בהכי לוקמא באמת בסתמא, וע"כ דליכא לאוקמא בהכי, דא"כ סיפא גרע מרישא ומתניתין יתר על כן אמרה דסיפא עדיפא א"כ תיקשי סוגי' דהתם היאך ס"ד לפרשה בסתמא דלא כר"פ:
ועוד קשיא לי בעיקר ענין זה, במה שחקרו בזבחים אי סתמא פסול, דהא הכא יליף לה תנא דבי' ר"י מקרא דספר כריתות שיהא נכתב לשם כריתות, וקרא דוכתב דבעינן לגירושין דידי', לה, דבעינן לגירושין דידה, והשתא במה נפשך אי לא בעינן רק לשם כריתות א"כ אי לא נכתב להתלמד הרי נכתב לגירושין מפורש ולמה הוא נקרא סתמא, ואי לא סגי במה שנכתב לגירושין דבעינן וכתב, א"כ היאך יועיל סתמא, דהיינו לגירושין גרידא, דהא לא סגי בהכי, וקרא אתי למעט דלשם כריתות לא סגי, ואי קשיא הא זבחים גם כן ילפינן מקראי התם סוף פרק בית שמאי דבעינן לשם ששה דברים ומ"מ כשר בסתמא, הא ליתא דהתם שאני דנהי דאין המחשבה הולכת רק אחר העובד ולא משגחינן במחשבת הבעלים, היינו היכא דחושב שלא לשמו היפך דעת הבעלים וב"ד, אבל בסתמא, כיון דבעלים נתנו לו על דעת כן אפי' בסתמא נמשכת עבודתו כפי מחשבת הבעלים, אבל כאן כיון דכתיב קרא דבעינן לגירושין דידי' ולא לשם כריתות גרידא היאך יועיל סתמא דהיינו לשם כריתות גרידא דליכא לשם גירושין דידי' כלל לא בעלים ולא סופר, ורחוק מאד לומר דכמו דהתם לולא קראי דבעינן לששה דברים אפי' שינה הוי כשר, והשתא דכתיבי קראי בשינה פסול ובסתם כשר, ה"ה הכא אי לא הוי כתיב רק ספר כריתות אפי' שינה לכתבו לשם אחר הוי כשר דלא בעינן לשם מגרש כלל, והשתא דכתיב קרא, ממילא בשינה פסול. אבל סתמא כשר דחשיב כלשמו, זה רחוק מאד, בפרט לפי מה שכתבתי דהתם שייך לומר סתמא הולך כפי מחשבת הבעלים, משא"כ כאן כיון דלא מהני לשם כריתות גרידא וקראי אתי למעוטי לשם כריתות דלא מהני א"כ היאך נימא דמהני הא ליכא לשם גירושין דידי' כלל:
לכן נראה לי דלאו כללא היא דסתמא היינו כשנכתב לשם כריתות דהא ליתא דאי לא בעינן רק לשם כריתות לא הוי סתם רק מפרש ואי לא סגי בהכי רק לגירושין דידי' אפי' סתמא לא הוי, רק כך הכוונה דאי נימא דלא בעינן רק לשם כריתות יש בו כתם ומפרש, מפרש הוא כשכותב גט בלי השמות והזמן וכותב הרי את מותרת ג"כ וכתבו לשם כריתות זהו מיקרי בפי' לגירושין, דהא כל מי שירצה לגרש וכל אימת שירצה ראוי לגרש בו א"כ נכתב רק לכריתות אבל הכותב גט בלי בעלים וכותב שמות וזמן ומקום ג"כ זהו סתמא, שאם ימצא אחד ביום זה ומקום זה בשמות אלו יהא לגירושין ואי לאו יושלך לאשפה א"כ גט זה אינו בודאי לגירושין ונכתב סתמא לגירושין או לאשפה, והיינו דס"ד בזבחים דהיינו פירושא דרישא דמתניתין ופסול אפי' לא הוי כתוב רק ספר כריתות לשם כריתות דהא הוי סתמא כיון דאי לא ימצא זה יושלך לאשפה כנ"ל ור"פ לא ניחא לי' לשנויי הכי אף דבאמת סתמא פסול משום דאי לאו שנכתב להתלמד למה יעשה כן לכתוב קודם השמות, וע"כ דכותב להתלמד, רק דמ"מ יכול להיות דכותב לכריתות ג"כ אם יארע איש כזה רק זהו סתמא ופסול, והתם דחינן דלמא כדר"פ ולא איכתב לשם כריתות כלל דלא נכתב רק להתלמד ולהשליכו או שישאר ביד התלמודים ולא לגירושין כלל, והכא לא סיימו הכי רק להתלמד בלבד דאפי' נכתב לכריתות ג"כ הוי לי' סתמא ופסול:
אמנם בענין מדרגת לשמה דלשם גירושין דידי' ג"כ יש סתם, ומפרש, והיינו אם בא אחד וצוה לו שיכתוב לו גט והוא כתב הגט רק חישב אם יארע אחר ששמו כך יגרש האחר ג"כ ויכתוב אחר לזה, וכ"ש אי הי' יודע שאחר ג"כ רוצה לגרש, וכי האי גוונא הוי לשם כריתות מפורש דאו זה יגרש או אחר, אבל לשם גירושין דידי' הוי לאותו אחר סתמא, דאף שכתבו ליב"ש מ"מ לא נכתב בפי' עבורו, ומ"מ סתמא דלשם גירושין דידי' הוי כיון שנכתב עכ"פ ליב"ש שיגרש וכיון שגירש הוא הוי סתמא לשמו, משא"כ בלא כתב שמות כלל אפילו סתמא דלשם גירושין דידי' לא הוי, כיון שלא נכתב כלל לשם יב"ש דוקא והוי מצי לאשכוחי בכתב בלי בעלים כלל וכתב שם יב"ש דהוי סתמא דלשם גירושין דידי', רק בהא הוי נמי סתמא דלשם גירושין כיון דאפשר שלא יגרש שום אדם בו, אבל כה"ג הוי לשם גירושין ודאי רק לגירושין דידי' הוי סתמא, ואהא משני התם דילמא כיון דזה צוה לו שיכתוב לו גט ממילא כתבו לשמו ממש ולא עלה על דעת לשם אחר כלל א"כ הוי לי' לישני שלא לגירושין דידי' כלל [ואין להקשות כיון דס"ד דהוי סתמא א"כ לראשון נמי הוי סתמא הא ליתא כיון דראשון יגרש בודאי שצוה לו לכתוב הוי לדידי' מפורש, רק לחבירו כיון שאינו ברור שיגרש שלא צוה הוי לי' סתמא ומשני דהוי לישנא מפורש שלא לגירושין דידי'], וכן מהך בבא שלישית הכל על דרך זה, דלקטנה הוי סתמא ולגדולה מפורש, והדר מייתי מבבא אחרונה דהוי לתרווייהו סתמא כיון שלא נתברר איזה יגרש, ומשני דחיישינן דנתרצה מקודם להאחרת והוי לאידך כמו מפורש שלא לשמה, והדר מייתי מהכותב טופסי גיטין דמוכח מינה דסתמא פסול, אמנם כבר כתבתי לעיל דמה שצריך שיניח גם הרי את מותרת ואף דאי הניח השמות הרי כתב לשם כריתות ודאי דבעינן שיהא כל הגט כתוב לשם גירושין דידי' ודאי, אבל ר"י בירושלמי פליג עלה דהרי את לא בעי לשם גירושין דידי' רק השמות צריך שיכתוב לשם גירושין דידי', והנה כתבתי מריש הפרק עד כאן בענין זה ובסוגיא דזבחים על פנים שונים והמעיין יבחר:
והנה התוס' בעירובין דף י"ג כתבו דהא דקאמר פרק מי שאחזו כתב כופר לשמה פסול עד שיאמר לסופר כתוב אינו רק מדרבנן ע"ש, והוא תמוה לכאורה דא"כ מאי מקשה בזבחים הנ"ל קדשים אגט, דהא בגט באמת אינו רק מדרבנן דלא אשכח סתמא דפסול רק בכותב טופסי גיטין, והרי שם כתב הסופר לשמה ולשמו כמו שפירש"י שראה תגר ביניהם וא"כ אינו רק מדרבנן, ואין קושיא למה פסלו רבנן בגט ולא בקדשים להצריכו להביא אחרת חולין לעזרה ועוד דפשיט מהכותב טופסי גיטין ומייתי מימרא דשמואל וכתבו שם התוס' דבלא זה יש לפרש כר"מ משום תקנת סופר ע"ש, והשתא הא השתא נמי לר"א אינו רק מדרבנן, וצריך לומר דלא כתבו התוס' רק בסופר שכתב לשמה שנודע לו שגמר לגרש אשתו בוודאי רק לא צוה לו לכתוב, הא הוי מדרבנן, אבל סתמא אפי' כתבו הסופר לשמו כגון שראה תגר ביניהם מ"מ פסול מדאורייתא דכיון שלא גמר לגרש כלל הוי לי' סתמא ופסול, ובהכי ניחא לי טפי שהביאו הך דשמואל, דבמשנה גופה י"ל דהוי דרבנן והיינו אי יכתוב השמות ג"כ גזרו שמא יכתוב מפורש לאחר ואז הוי לאותו שיגרש שלא לשם גירושין דידי' ודאי אבל בלא כתב שמות רק הרי את מותרת כיון דנהיג בכל גיטין מאיזה צד יכתוב נוסח הגט השוה בכל לשם זה דוקא כיון שהוא סופר הכותב טופסי גיטין לכל מי שירצה לגרש, ומדצריך שיניח מקום הרי את ש"מ דהוי דאורייתא, כנ"ל:
שם הא קמ"ל דאין ברירה. משמע דאי יש ברירה הוי כשר וכן משמע בסוגיא דלקמן דמקשה מפסחים דהך מילתא תליא בברירה, ודלא כמ"ש התוס' דאפי' למ"ד יש ברירה פסול דבגט בעינן מבורר בעת כתיבה וכתבו דכך משמע לקמן, ובאמת לקמן לא משמע הכי כלל דא"כ לאיזה צורך קאמר בהא קאמר ר"י דאין ברירה דבעינן לה לשמה, וקשה הא באמת יש ברירה רק דמעיקרא לא הוברר, תדע דבבכורות דקא עביד צריכותא בין מעשר בהמה לאחין שחלקו, קאמר גם כן בהא קאמר ר"י דומיא דבנך מה בנך ברור לך, ולא אמרו בהא קאמר ר"י דאין ברירה כיון דבאמת יש ברירה רק בעינן בנך ברור לך והכא נמי לא הוי להו להזכיר דאין ברירה, ועוד דקאמר אבל התם מכר אמר רחמנא וכו', וקשה בפשיטות הוי לי' לומר אבל בעלמא יש ברירה כיון דבגט ג"כ יש ברירה, ועוד דעכ"פ משמע דהא לאו עיקר טעמא הוא רק אי לא הוי נקט רק גט הוי ס"ד לומר כן אבל באמת טעמו דאין ברירה) ועוד תיקשי לשיטת התוס' היאך אמרו לקמן דאחרון פוסל לכהונה כיון דלא תליא בברירה מאיזה צד יפסל לכהונה, ועוד אבאר בתוס' מה שיש להקשות על דבריהם:
איברא יש לתמוה דהא בגמ' ריש זבחים מוכח לכאורה להדי' דהך לא תליא בברירה כלל, דהא בעי למידק דסתמא פסול מהך בבא, ודחינן דלמא משום דאין ברירה, מוכח להדיא דאי סתמא פסול אפי' אי יש ברירה פסול, רק אפי' אי כשר, הכא פסול משום דאין ברירה, והשתא כיון דקי"ל במסקנא דזבחים דסתמא פסול ממשנת הכותב טופסי גיטין א"כ מוכח דאפי' יש ברירה פסול וע"כ משום דבגט לא מהני ברירה דבעינן מבורר בעת כתיבה. וראיתי להר"ן ז"ל שהקשה נהי דאין ברירה הא סתמא מיהו איכתב, וסתמא מהני כלשמה כדמוכח בסוטה ע"ש , והוא תמוה דבפירוש מסקינן בסוגיא דזבחים דסתמא פסול בגט, והוי לי' להקשות סתמא דגט דלא מהני אסתמא דסוטה דמהני ועוד דבהדיא דחי התם דילמא משום דאין ברירה מוכח להדיא דאפי' אי סתמא כשר פסול מכח אין ברירה כמו שפירש"י שם ע"ש, גם מה שתירץ דבסוטה לא בעינן כלל כתיבה לשמה רק מחיקה, צ"ע, דא"כ מאי קאמר דאפי' למ"ד מגילתה כשרה להשקות סוטה אחרת אבל תורה לא וקשה כיון דלא בעינן לשמה כלל פשיטא דמקללה טפי בקללות שבתורה מקללות דחבירתה וצ"ע, וכבר כתבו התוס' לעיל פ"ב ליישב זה לחלק בין גט לסוטה, אבל הנ"ל ודאי קשיא דבהך סוגיא דזבחים מבואר דאי סתמא פסול לא מהני ברירה כלל ואפי' אי יש ברירה פסול, א"כ כיון דקי"ל סתמא פסול למה תלאו הך דהכא בכאן בברירה, ועוד דפשיטא דליכא למ"ד דסתמא פסול ופוסל לכהונה ולמה כאן נחלקו דפוסל לכהונה ופירש"י דדלמא יש ברירה, ומה בכך מ"מ פסול מכח סתמא ואי נימא דאי יש ברירה אינו דומה לסתמא והוי כמו מפורש א"כ תיקשי סוגיא דזבחים היאך הוי ס"ד למידק מהך דהכא דסתמא פסול, במה נפשך אי יש ברירה בוודאי כשר דלא הוי כלל סתמא, ואי אין ברירה אפי' אי סתמא כשר, פסול, כדדחי התם:
לכן נראה לי ברור להשוות שתי הסוגיות על דרך זה, והוא דוודאי יש בכאן שני מינים בענין ברירה גבי גט, המין האחד הוא שנאמר דבעת שצוה לכתוב לא הי' לו באמת שום נטי' לשום אחת מהן ולא הי' יודע כלל איזה מהן יגרש ולפ"ז הוי סתמא, רק אי נימא יש ברירה כמו באחין שחלקו, שנאמר כיון דאח"כ גירש לזו, הוברר דלזו נכתב וכיון דקתני במתניתין דפסול פשיטא דלא אמרינן ברירה זו ושפיר דייק דסתמא פסול, דמ"מ מה בכך דלא אמרינן ברירה זו מ"מ סתמא מיהא הוי וסתמא כשר, אמנם יש מין אחר בגט שנאמר דמעיקרא ג"כ הי' לו נטי' בלבו לאחת מהן אף שלא זכר בפי' לפני הסופר והי' רוצה אז באחת מהן, והשתא אי היה רוצה לאותה שגירש באמת עדיף מסתמא וכשר ואי היה רוצה להאחרת גרע מסתמא ופסול, והיינו דדחי התם דלמא סתמא כשר והתם הפסול דאין ברירה דנימא דלזו שגירש כך היה דעתו ונטייתו בעת כתיבה רק להיפך להאחרת נתכוון כי אז היה רצונו להאחרת יותר וא"כ גרע מסתמא וכך פירש"י התם להדיא, אבל בס"ד הוי ס"ד דבעת כתיבה לא היה לו שום נטי' רק דנימא מעצמינו הוברר דלזו נכתב כיון שלזו גירש כמו באחין שחלקו למ"ד יש ברירה, ובהא ע"כ דמתניתין לא ס"ל כך דא"כ למה פסול הא הוי מבורר לשמה, וע"כ דלית לי' לתנא הך ברירה או ספוקי מספקא לי' בהא, עכ"פ מוכח דסתמא פסול דמה בכך דאין ברירה לא גרע מסתמא ומשני דילמא משום דאין ברירה גרע מסתמא דנתכוין בעת כתיבה להאחרת והיינו דקאמר הכא קמ"ל דאין ברירה, ואי סתמא פסול, פסול מכח סתמא, ואי כשר פסול מכח דאין ברירה דנתכוין להאחרת, והשתא א"ש פלוגתייהו הכא בפסול כהונה דמאן דפוסל לכהונה ס"ל נהי דסתמא פסול מ"מ מספקא לן דילמא יש ברירה והוי מבורר לא סתמא, ומאן דמכשיר לכהונה ס"ל דאין ברירה ודאי והוי סתמא ופסול לגמרי ואפי' לכהונה אינו פוסל, אך למאן דמכשיר לכהונה ע"כ צריך לומר דס"ל כס"ד דזבחים דלא אמרינן דנתכוון בעת כתיבה לאחת מהן רק סתמא הוא ורק מכח דאנן נימא ברירה מכח דבסוף גירש לזו, הא לא אמרינן, אבל אי נימא דדנין דגם בעת כתיבה נתכוון לאחת ופסול משום דנתכוון להאחרת, בהא לא שייך לפסלו ודאי דפשיטא דליכא למימר דוודאי נתכוון להאחרת ושפיר י"ל טפי דנתכוון לזו שגירש והוי ספק עכ"פ, דאי נתכוון לזו שגירש עדיף מסתמא, רק דהך מ"ד ס"ל דלא נתכוון כלל בעת כתיבה רק הוי סתמא ודאי, רק מכח דנימא אין ברירה כמו כל ברירה דעלמא, בהא ס"ל דאין ברירה ודאי ונשאר הדבר כמקדם סתמא ופסול ואינו פוסל לכהונה:
ובהכי ניחא מה שיש לתמוה ברמב"ם דפסק פ"ג מה"ג בהך בבא דהוי ספק מגורשת, ש"מ דמספקא לי' דשמא יש ברירה, ואולם בעלמא בדאורייתא פסק אין ברירה ודאי, ולהנ"ל ניחא דהוא תופס הך סברא דמסיק בזבחים דדנין כאן דמעיקרא היה דעתו על אחת מהן ופסול דאין ברירה ושמא היה דעתו להאחרת לכך ע"כ ספק הוא דשמא הי' דעתו לזו שגירש ועדיף מסתמא, אבל בעלמא דברירה אינו תלוי בדעת האדם כפי מחשבתו רק דאנן אמרינן ברירה כגון באחין שחלקו וכדומה, בהא פסק בפשיטות דאין ברירה ודאי, אבל כאן נהי דבגדר זה אין ברירה ודאי אבל בהך דנימא דהוברר דגם מעיקרא היה דעתו לזו שגירש בהא ע"כ ספק הוא דלא שייך לומר דוודאי להאחרת כיוון מעיקרא, רק שיש מקום לומר דלא נתכוון כלל והוי סתמא , אבל כיון דדחינן בזבחים דילמא משום דאין ברירה ש"מ דחיישינן שמא נתכוון להאחרת ואפילו אי סתמא כשר, פסול, א"כ כ"ש שיש לחוש דנתכוין לאותה שגירש, ואפי' אי סתמא פסול, כשר, לכך הוי ספק וז"ב, ולשיטתו אין צריך לומר דהני אמוראי דפסלי לכהונה מספקא להו בדין ברירה דעלמא כמ"ש רש"י והרשב"א, רק הך דהכא ע"כ ספק הוא לדעתם כדחיית הגמ' בזבחים הנ"ל ולא דמי לדעלמא, ור"י ס"ל כדקס"ד בזבחים הנ"ל דהך דהכא הוי סתמא ודאי, דלא נתכוון מעיקרא כלל רק לדון בה דין ברירה דעלמא ובזה ס"ל דאין ברירה כמו בעלמא ואין בזה ספק כלל, כנ"ל, ועמ"ש לקמן בצריכותא דר"י:
שם קטנה הוא דלא מצי מגרש וכו'. יש לתמוה מה ס"ד דרבא להקשות דלגדולה לא מצי מגרש מחשש נפילה דהא במתניתין משום לשמה אתינן עלה וגבי קטנה הוא דאיכא משום לשמה ולגדולה לא, ואטו לא משכחת שיגרש לפנינו ואנו רואים שנתגרשה, ולקטנה אפי' לפנינו לא מצי מגרש, והנה לפי שיטת התו' בכמה מקומות וכאן בד"ה בע"מ דלר"מ בעינן מוכח מתוכו הוי אתי שפיר לכאורה כיון דס"ד דרבא כר"מ א"כ לא מהני שום דבר רק שיהא מוכח מתוכו, אבל קשיא לי מאי ענין זה אי שיב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, ס"ס אפי' תימא דמוציאין ולא חיישינן לנפילה מ"מ מתוכו לא מוכח רק מכח מה שיש בידה דבדידה מחזקינן לי' ואי נימא דמ"מ כיון דלא חיישינן לנפילה חשיב מוכח מתוכו כיון דלא בעינן עדים רק בגט שבידה מוכח שהיא נתגרשה א"כ מאי קשיא להו לתו' משני גיטין ממה"י והא התם שנשלחו ב' גיטין ליכא למיחש לנפילה דחבירתה ג"כ יש לה גט ומתגרשת היא בגט שבידה והוי שפיר מוכח מתוכו, ואפשר לומר דדוקא אם מתגרשת היא בגט שבידה בלבד חשיב מוכח מתוכו, אבל כל שאנו מכריחין דבר זה מצד אחר הן ע"י עדים או ע"י גט אחר הנמצא ביד חבירתה חשיב כל גט המעיד על חבירו כמו עדים מעידין עליו ולא הוי מוכח מתוכו, אבל גט המתכשר בעצמו מכח תפיסת ידה הוי מוכח מתוכו [ומהאי טעמא לא משני רבא דגדולה מצי מגרש כשיגרש קטנה ג"כ דליכא למיחש לנפילה דקטנה נתגרשה בפני עצמה וע"כ דכל שהגט צריך עוד גט אחר להעיד עליו הוי כמו עדים]
אמנם אני אומרה בלשון אחרת דלא בעינן מוכח מתוכו כלל רק לר"מ דע"ח כרתי צריך שיעידו הם על הגירושין ואז כרתי, אבל אם אין בחתימתן שום עדות על הגירושין לא כרתי כלל והוי כמו גט בלי ע"ח, הלכך דוקא אי לא חיישינן לנפילה א"כ אינהו כרתי דבגט בלי ע"ח פשיטא שלא היתה נאמנת כלל שנתגרשה רק מכח ע"ח שבו דנין שנתגרשה דהם אין חותמין רק לבעל ועכשיו ישנו בידה הרי נתגרשה, אבל בב' יב"ש דיש לחוש לנפילה רק ע"י עדים שנתגרשה א"כ אין בחתימתם שום תועלת לגירושין, דאי לא יהא לה עדים בחוץ שנתגרשה לא יועילו הם., ואי תביא עדים אין צורך לגט כלל רק כל שתביא ראי' שנתגרשה מגורשת, א"כ אין תועלת בחתימתם לשום עדות על הגירושין לכך לא כרתי כלל, הלכך לס"ד דרבא דאתיא כר"מ דדוקא ע"ח בעינן לכריתות, שפיר מוכיח דשני יב"ש מוציאין שט"ח ולא חיישינן לנפילה, ולפי זה ממילא לא קשיא כלל קושית התו' דהתם כיון ששלחו ב' גיטין דליכא למיחש לנפילה שפיר כרתי עידי חתימה שבו דלולא הם ונהי דלנפילה לא חיישינן דיש גט לחבירתה ג"כ אבל שמא לא נתגרשה כלל, רק ע"י ע"ח שבו ידעינן דבעלה שלח לה גט ושפיר כרתי, ולפי זה נראה לי דלאביי דמוקי בע"מ הכוונה דליכא ע"ח בגט כלל, דאי איכא ע"ח, למ"ד דמודה ר"א דע"ח נמי כרתי וכל שחתומים בו עדים צריך שיהיו הם כורתין כמ"ש לעיל דף כ"ג באריכות לדעת הגאונים בגט הנשלח ע"י אינו יהודי, ועוד דהוי לי' כמו מזויף מתוכו ע"ש, א"כ הכא דוקא בגט בלי עדים כלל, והיינו דלא ס"ד דרבא דמתניתין מיירי בגט שאין בו ע"ח משונה מכל גיטין דעלמא, ואביי משיב לו דע"כ מיירי בהכי מכח רישא:
ועוד נראה לפע"ד דלכך לא ניחא לי' לרבא לפרש בע"מ או משום שיכול לגרש לפנינו שהוקשה לו דקתני מתניתין בגוונא דכתב לגרש הגדולה, הא אפי' כתב סתמא פסול כדמסקינן בזבחי' והוי לי' לומר דכתב לגרש שתי נשיו ושמותיהן שוות פסולין לגרש בו וגם יכול לגרש בגט אחד לשניהם כמו חמשה שכתבו כלל בתוך הגט ואם כתב לגרש שתי נשיו ושמותיהן שוות פסול לגרש בו והוי רבותא טפי דהוי סתמא ופסול לשניהם ומזה דייק רבא דתנא קמ"ל דגדולה מצי מגרש ולא חיישינן לנפילה ואביי משיב לו דאי אפשר לומר כן דא"כ תיקשי רישא וע"כ בע"מ ור"א והכי נמי סיפא בע"מ ור"א וצריך לומר דקמ"ל דבע"מ לר"א יכול לגרש ולא הוי כמו מזויף מתוכו שמא יסמכו על ע"ח שבו קמ"ל דלא חיישינן אבל לר"מ אפשר דבאמת חיישינן כיון דע"ח עיקר יש לחוש שיסמכו עליהם, ובאמת בשיב"ש יש לחוש לנפילה, ולפי זה פשיטא דלא מוכח מהכא דבעינן מוכח מתוכו לר"מ, ובהכי ניחא מה שיש לדקדק מאי קשיא לי' לרבא הא מצי איירי שמתה אחת מהן וקמ"ל קטנה לא מצי מגרש אף דמתה גדולה אבל גדולה מצי מגרש כשמתה קטנה, ולהנ"ל ניחא דס"ד דע"כ משמיענו התנא דלא חיישינן לנפילה דאל"כ הוי לי' למיתני בסתמא כנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה בע"מ:
בפירש"י הא אמרינן וכו' כתבו לאשתו ונמלך ולא גירשה והשליכו לאבוד מדעת. יש לדקדק דבפרק גט פשוט קתני כותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו ופריך וליחוש לשיב"ש דממטי' גיטא לאיתתא דהיאך ומשני הכי אמר רב שיב"ש אין מגרשין זה בלא זה והשתא תיקשי חדא למה לא פירש"י דיש לחוש דיב"ש כתבו לרמאות לגרש אשת חבירו, ואי דלא חיישינן להא כיון דאין מגרשין רק זה בפני זה א"כ למה ניחוש לנמלך והשליכו לאיבוד ואי דיש לחוש לזה אפי' מגרשין זה בפני זה א"כ מה הועילו שם במה דמשני דמגרשין זה בפני זה אכתי יש לחוש לנמלך ואי דבאמת תצטרך לעולם ע"מ א"כ מה צורך לזה בפני זה:
ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק בסוגי' דגט פשוט דפריך וליחוש לשיב"ש מבואר דבלא הוחזקו מיירי דאי בהוחזקו לא שייך וליחוש ועוד דאי דוקא בהוחזקו קשיא לי' לישני דמיירי בלא הוחזקו ולא חיישינן וע"כ דאפי' בלא הוחזקו קשיא לי' דליחוש לשיב"ש, א"כ מאי משני הכי אמר רב שיב"ש אין מגרשין זה בל"ז הא אין יודעין כלל מיב"ש שיבוא, ועו"ק דמה ענין קושיא זו להך משנה בכל גט יש לחוש להכי דאפי' תימא דאין כותבין רק באשתו עמו אכתי יש לחוש להכי, תדע דהא דקאמר רב דשיב"ש אין מגרשין זה בלא זה בוודאי אפי' באשתו עמו כך הדין, א"כ לא תליא כלל הך חששא בהך דתנן כותבין גט לאיש בלי אשתו וצריך לומר דוודאי ס"ד דכל שאשתו עמו אין לחוש לרמאות שאשתו תבוא להתגרש ברמאות הלכך שפיר קשי' לי' למה נכתוב בלי אשתו ניחוש לרמאות ולא יכתבו לו רק באשתו עמו, תדע דע"כ ס"ד כך דאל"כ כבר כתב הרמב"ן בחידושיו להדיא דכל חשש דאפי' באשתו עמו יש לחוש לו ממילא אין חוששין לו דאין לדבר סוף ע"ש, וע"כ דס"ד דבאשתו עמו אין לחוש לרמאות והיינו דמשני הכי אמר רב דכל שיש שיב"ש אין מגרשין רק זה בפני זה ואפי' באשתו עמו לא מהני דחיישינן לרמאות א"כ אם באת לחוש לב' יב"ש אפי' באשתו עמו לא הועלנו כלום א"כ ממילא לא חיישינן לזה כיון שא"א לתקנו כמ"ש הרמב"ן הנ"ל:
ומעתה לק"מ מכל הנ"ל דוודאי לא חיישינן לרמאות כיון שאין מגרשין רק זה בפני זה רק לנמלך והשליכו לאיבוד חיישינן אפי' זה בפני זה דמ"מ אחר כתיבה נמלך והשליכו, ואי קשיא אכתי מאי הועילו במה שמגרשין זה בפני זה הא מ"מ יש לחוש שמא ימלך וישליכנו לאיבוד דכל חשש שאין לסלקו אפי' באשתו עמו ואפי' זה בפני זה אין לחוש לו כדברי הרמב"ן הנ"ל, אבל מ"מ אח"כ בבאה לפנינו וגט בידה חיישינן לנמלך ובעי ע"מ ומ"מ צריך לגרש גם זה בפני זה דשמא תלך למקום שלא הוחזקו ולא ניחוש כלל להצריכה ע"מ לכך חוששין לרמאות לסלק חשש רמאות לגרש זה בפני זה, אבל לחוש לנמלך בעת כתיבה ליכא למיחוש דאין לסלק חשש זה כלל, דאי נדע שיש ב' יב"ש נצריכה ע"מ ואי לא נדע לא נחוש כלום הלכך כל מה שיש בידינו להועיל לסלק חשש רמאות מצריכין לגרש זה בפני זה אבל כל חשש דאפי' אשתו עמו ואפי' זה בפני זה אין לסלקו לא חיישינן כנ"ל, ולא נתבררו לי דברי הר"ן שכתב להוכיח דהך סוגי' דג"פ ע"כ לר"מ דלר"א אין לחוש דתביא ע"מ, ועוד דבידו לכתוב גט למסרו לה וכל שבידו לא חיישינן, ודברים אלו תמוהין דפשיטא דהתם קתני לכתוב גט ככל גיטין בע"ח, דבלי חתומים כלל מה ס"ד שלא לכתוב כיון שיכול לכתוב מעצמו ואפי' אין מכירין וא"כ כל גט אינו צריכה להביא ע"מ כלל אפי' לר"א וכמו כן אין בידו כלל לחתום עדים, ואין כאן מקום לומר רק דאח"כ נצריך ע"מ כיון דהוחזק ב' יב"ש א"כ גם לר"מ יש תקנה כך ועוד יש לחוש שמא אחר לא יוחזק ולא נצריך ע"מ וצ"ע, ונראה לי דמה שפירש"י והשליכו לאיבוד מדעת הכוונה דבדעתו השליכו לאיבוד כדי שתמצאנו חבירתה אשת חבירו להתגרש בו דאי לנפילה סתמא והיא מצאתו פשיטא שאין לדמות לב' יב"ש שאין אחר יכול להוציא עליהן שט"ח דמעיקרא קיבלו מהלו' השני, אבל מנין לחוש לנפילה אבל להשליכו בכיוון יש לחוש אף שיש בזה רמאות דהא בב' יב"ש ג"כ יש רמאות שהוא תובע אותו שלא הלוהו כלל, וזה שפירש"י אח"כ בדיבור שאחר זה ומסרו לזו אשת חבירו, ולכאורה דבריו סותרין זה את זה, ולהנ"ל ניחא דמעיקרא ג"כ הכוונה דבכוונה עשה שתקחנו אשת חבירו כנ"ל:
בתוס' בד"ה לאיזה שארצה וכו', ואור"י מבורר בשעת כתיבה וכן משמע בגמרא. כבר כתבתי בש"ס דאדרבא בגמרא לא משמע הכי כלל דהא כמה אמוראי ס"ל דפוסל לכהונה משום ספק דיש ברירה, גם הקושיות מפסח משמע שלא כדברי ר"י, ואולי י"ל דס"ל לתוס' דכולה סוגי' דהכא ס"ל דסתמא כשר, תדע דמוקמינן הכא בסופרין העשוין להתלמד דהכי מוקמינן לה בזבחים דלא נידוק דסתמא פסול וע"כ לא אמרינן דוכתב לה מורה דבעינן מבורר בעת כתיבה רק כל מה דבעינן בגט לשמה בעינן בעת כתיבה ואי בעינן לשם גירושין בעינן שיהא לגירושין בעת כתיבה, ואי בעינן מפורש לשמה בעינן בעת כתיבה מפורש לשמה וזה שכתבו התו' דאפי' למ"ד יש ברירה הכא פסול דבעינן מבורר היינו לפי מה דמסיק בזבחים דסתמא פסול בגט רק לשמה ממש לכך בעינן בעת כתיבה לשמה ממש אבל הך סוגי' דהכא דתליא בברירה היינו כדקס"ד בזבחים דסתמא כשר ומשנת הכותב טופסי גיטין כר"מ משום תקנת סופר, לכך אי יש ברירה ממילא כשר דאפי' בעינן מבורר בעת כתיבה מ"מ לא בעינן רק סתמא והרי בעת כתיבה סתמא הוי רק אי אין ברירה אפי' סתמא לא הוי כמו שפירש"י בזבחים דשמא נתכוין לאחרת, וכן הי' נראה קצת מדברי הרי"ף, שזכר מימרא דר"פ בסופרין העשויין להתלמד והשמיט מימרא דר"י א"ש לקמן בהכותב טופסי גיטין, וכל זה מורה דס"ל סתמא כשר ולפיכך תליא הכא בברירה:
אמנם נראה לי לומר עוד דמה שכתבו התו' כאן דגבי גט לא שייך ברירה היינו הך ברירה דעלמא כמו באחין שחלקו דאנן אמרינן ברירה ואין ברירה., אבל הך גוונא דהכא שיש בגט דנתכוון מעיקרא לזו או לאחרת, בהא אי יש ברירה הוי מבורר בעת כתיבה דלא בעינן מבורר לסופר רק לבעל דאל"כ הוי לי' למיתני לאיזה שאני רוצה וגמרתי בלבי כמ"ש לעיל, וע"כ דרק לבעל בעינן מבורר ואי יש ברירה הרי מבורר לבעל והיינו דאמרינן הכא הא קמ"ל דאין ברירה דלא אמרינן הוברר דלזו הי' דעתו מעיקרא והתו' לא נתכוונו לומר רק מאן דסבר בעלמא יש ברירה דהיינו אחין שחלקו וכדומה בלי שום נטי' רק מעצמנו אמרינן ברירה זה לא שייך בגט דבעינן הכל בעת כתיבה כנ"ל, ומ"מ כבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי עיקר בביאור סוגי' זו להשוותה עם סוגי' דזבחים ולקמן אבאר עוד בדברי ר"י בצריכותא בש"ס:
בתוס' בד"ה בע"מ ור"א. הר"ן בשם הרמב"ן כתב ליישב דלכך לא משני ר"מ דרישא לא אתיא כר"מ, והוא תמוה דעיקר הוכחת התו' דלאיזה צורך קאמר ור"א הוא מה נ"מ רק הוי לו לומר בע"מ ולכ"ע מהני גם בלא"ה כבר הוכחתי דמעיקר דיוקו של רבא מוכח להדיא לכאורה דלא מהני רק שיהא מוכח מתוכו דאל"כ פשיטא דנ"מ כשמגרש לפנינו ועוד כשמתה אחת או שמגרש שניהם כמ"ש לעיל בגמרא ושם כתבתי ליישב קושית התו' באריכות:
בא"ד או כהן. תמוה לי דהתם קתני ונתערבו ולדברי התו' אין כאן עירוב גיטין כלל דהא יודע כל גט ממי קיבלו רק כאן אין יודעין מי הכהן ומי הישראל אבל הגיטין לא נתערבו כלל, גם מה שהקשו מפרק גט פשוט כבר כתבתי בפירש"י לעיל דבלא"ה הך סוגיא תמוה, ולפי מה שכתבתי שם ממילא לק"מ ע"ש: