אור ברסלב

תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט

דף כד.

דף כג:

בגמרא אשה מכי מטי' גיטא לידה איגרשא. בזה נחלקו הפוסקים כי מפירש"י והרמב"ם מבואר דהכוונה דכל שנתגרשה שם שוב אין צורך לאמירת בפ"נ כלל ובלא"ה מותרת לינשא בלי קיום, אבל הראב"ד ז"ל חולק דכל שנתגרשה שם לא מהני בפ"נ וצריכה לקיימו, וכבר הוכחתי לעיל ריש מכילתין גבי הא דפריך והא אשה דלא שכיחא דע"כ אשה עצמה מדינא אפי' לא נתגרשה שם אינה צריכה לומר בפ"נ והיינו או דנאמנת במיגו דנתגרשה שם או דבלא"ה כיון דכל מה שצריך בפ"נ הוא דחיישינן לערעור הבעל וכשאומר בפ"נ מידק דייק דמגרש ברצון א"כ אשה עצמה פשיטא דמדייקת שלא יבוא ויערער דאל"כ אלא דמדינא צריכה לומר מה בכך דלא שכיחא, הא בפקח ונתחרש גופה לא ימלט מן קיום חותמיו ולא מהני לא שכיח ע"ש, גם בלא"ה אין מקום כלל שלא תאומן כשנתגרשה שם שהרי למדו מחמש נשים דלא חיישינן באשה שתזייף גט טפי מאחר א"כ ממילא אין ראוי לומר דמחמת תקנת חכמים יתבטלו הגירושין שכבר נתגרשה ונאמנת מן הדין ודוקא שליח שהביא גט שייך לומר שתקנו לומר שלא ינתן עד שיאמר ואי עבר הוי ממזר לר"מ דכל המשנה וכו' ולרבנן תצא אבל זו שנתגרשה שם כדין ולא עברה על שום תקנה וכי בשביל שבאה לכאן יתבטל גירושין שלה כיון דמן הדין אין לחוש לזיוף כלל וכמו כן לרבה משום לשמה לא מבעי אחר שלמדו דכאן שאינה שליח כלל לא שייך לא תחלוק בשליחות אלא אפי' קודם שלמדו פשיטא דלא חששו רק לגט הנשלח לכאן לגרש בו שלא נעשה שם בפני ב"ד, אבל גט שכבר נתגרשה שם פשיטא שאין אנו חוששין על נשי מדה"י שלא להתחתן בם מחשש שאין בקיאין, וע"כ דכל גירושין נעשין בפני ב"ד שוב לא חיישינן, תדע דאי חלה אומר בב"ד של ח"ל בפ"נ ושליח ב' אינו אומר רק שליח ב"ד אני ומן הסתם עשו ב"ד כדין וזה ברור:

אך בעיקר הפי' בסוגיא זו יש לפרש הכוונה בפשיטות דעיקר תקנת בפ"נ לא הי' רק בשעת נתינה שהרי אמרו לעיל כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה ויאמר, ודקדקו שם התוס' דבעינן דוקא בעת נתינה, והוצרכו התם לראיה דתכ"ד עכ"פ מהני אבל אחר נתינה ודאי לא מהני, והיינו דמקשה כיון דכי מטי גיטא לידה איגרשא והיאך תאומן לומר בפ"נ אחר נתינה, ופי' זה אתי שפיר בין לדעת הרמב"ם בין להראב"ד הנ"ל:

שם אתנחי' אארעא ושקלי'. יש לדקדק כיון דקתני הכא אשה מביאה גיטה ולעיל חשיב הנך דפסולין להביא את הגט, א"כ משמע ודאי דבהך גוונא דאשה כשרה אינהו פסולין להביא, וקשה כיון דלא צוה רק להניחו לארץ אין זה רק מעשה קוף בעלמא, וכבר כתב הרא"ש לעיל דבכהאי גוונא אפי' א"י כשר כל שאינו ממנה שליח מדעתו אפי' צוה לו למסרו לפלוני ע"י כתב שעשאו שליח וכ"ש להניחו לארץ, וצריך לומר דמ"מ בח"ל פסולין אפי' בכהאי גוונא כמו סומא, דכיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אינו נאמן בפ"נ, והא דאשה הכא נאמנת דכיון שמצוה לה ליקח מן הארץ הוי כשליח לגירושין, אבל התם דהוא אינו עושה רק מניח לארץ אינו נאמן בפ"נ, גם למ"ד דבעינן תחלתו וסופו בכשרות בעדות אשה יש לומר דפסולין להעיד בפ"נ ואפי' הי' סופן בכשרות, דתחילתו בפסול, אבל למ"ד דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות בעדות אשה. ע"כ משום שאינם שלוחים לגרש לא מהימני בפ"נ, ויש מזה ראי' לדברי רשב"ץ בא"הע סימן קמ"ב:

שם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה. לשון זה קשה מאד דלמה תהא שליח לקבלה תקבל מכח עצמה דהיא המתגרשת ולמה תהא שליח קבלה שלה, וצריך לומר כיון דעיקר הקפידה שלא תהא מגורשת מכבר קודם אמירת בפ"נ רק בעת אמירה, א"כ אי תתגרש מכח עצמה א"כ תיכף מגורשת מכי מטית התם, אבל אי מכח שליחות מתגרשת ע"כ תתרצה היא להיות שליח קבלה שלה דלא נעשית בע"כ שליח שלה א"כ קודם שנעשית שליח קבלה תאמר בפ"נ ותיכף תתגרש אבל בלי שליחות, מתגרשת היא ע"כ תיכף כשתגיע לשם כי מכח עצמה לא בעינן דעתה ורצונה:

שם שוי שליח קבלה. יש לדקדק כיון דקי"ל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי שוי שליח, אם כן אשה זו שאינה יכולה לקבל בעצמה הגט מכח לא חזרה שליחות אצל הבעל א"כ היאך תעשה שליח לקבל הגט, וצ"ל דמ"מ כיון שיכולה להתגרש כשיתן לה הבעל הגט בעצמו אף דהשתא דאמר לה הוי שליח להולכה עד התם לא מצית להתגרש לא מיקרי בזה איהו לא מצי עבדא, ומ"מ צ"ע בזה:

ודע שיש לתמוה מה מהני דתעשה שליח קבלה הא שליח קבלה זה ג"כ אינו ראוי להיות שליח שהרי לא חזרה שליחותו אצל משלחו דהיא נעשית בעל דבר שהרי ממנה הוא מקבל ולמי יחזור, ולפי פירש"י משמע דאי אפשר שיהא שליח רק המשתלח מזה לזה דאז ראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך א"כ שליח קבלה זה ג"כ לא חזרה שליחותו:

לכן נראה לי דכיון דהבעל אמר לה שוי את שליח קבלה הוי לי' שליח קבלה זה שלוחו של בעל כמו שהבעל הי' עושה אותו, ואף דאין הבעל יכול לעשות שליח קבלה היינו לפי שאין חבין לאדם רק בפניו וגט חוב הוא, ואפי' היתה מחזרת להתגרש אמרינן שמא חזרה בה כדאיתא בירושלמי ריש התקבל, אבל זה שנשלח לקבל מיד האשה בעצמו א"כ לא שייך שחזרה בה שהרי ברגע שהוא מקבל היא נותנת לו בעצמה א"כ הוי זכות גמור ושפיר מיקרי חזרה שליחותו אצל הבעל:

ובהכי ניחא מה שהניחו התוס' בצ"ע דלא משני הכא בקדמה ושוי' שליח מעיקרא דליכא לא משום חצירה הבאה לאחר מכן ולא משום בזיון, ולהנ"ל לק"מ דאי מכח שליחות דידה, כה"ג לקבל מידה לאו שליח הוא דלא חזרה שליחות אבל משלחו כלל, וע"כ מכח שליחות דידי' ואכתי איכא משום חצירה הבאה לאח"מ, אך בלא"ה כבר כתבתי ליישב קושית התו' בכמה פנים ע"ש:

בתוס' בד"ה והא לא חזרה וכו' שליח לא מיקרי וכו' ובקונ' לא פי' כן עכ"ל. לקמן דף ס"ג פירש"י בעצמו כדברי התוס' כאן, וכוונתו פשוט דקשיא לי' דכאן פשיטא להו דלא חזרה דלא קאמר הניחא או תפשוט, ולקמן מספקא להו, לזה פי' דכהך דהכא דנעשה בעל דבר אין כאן ספק, רק התם דלא נעשה בעל דבר רק שליח האשה מספקא לן, והרשב"א בחידושיו שם הוכיח מזה דהיכי דלא הי' ראוי מתחילה לחזור כהך דהכא הוי ודאי, ולפי זה מוכח דרש"י לא ס"ל כן מדהוצרך להמציא טעם אחר, ועמ"ש בדיבור שאחר זה:

בד"ה חצרה הבאה לאחר מכן, פי' בקונטרס וכו' לקמן דס"ג הארכתי בענין זה לבאר הך חשש דחהל"מ כי לכאורה הוא קשי הבנה מאוד, ושם אבאר שיש להסתפק למ"ד משום בזיון אי יכול ליתן לחצירה וכ"ש אי אין לה חצר שתקנה חצר שיתן הגט בתוכו אי שייך בי' בזיון כמו שליח קבלה, כמו כן יש ספק אי קנתה חצר שיתן הגט בתוכו אי יש בו ג"כ משום חהל"מ, ולכאורה כ"ש הוא כיון דבשליח קבלה גזרינן מכח חצר כ"ש בחצר עצמו שיש לגזור, וביארתי שם דרך אחר דעיקר החשש שתקנה חצירו של שליח שהגט בתוכו דתחשוב דכמו דמהני חצירו של בעל כה"ג דגיטה וידה באין כאחד, כמו כן חצירו של שליח הולכה, ובאמת כה"ג הוי חהל"מ ממש כמו שבארתי שם, לכך אסרו שלא תעשה האשה שום אמצעי לקבלת גיטה רק לקבל בעצמה מיד שליח הולכה ע"ש, וכך יש לפרש פירש"י ג"כ דחצר חבירו היינו חצרו של שליח הולכה דיחשבו דהוי כידו והוי כמונח ביד שליח הולכה כמו אי מונח בחצירו של בעל הוי כמונח בידו דאל"כ היאך תתגרש בקניית החצר הא ליכא ונתן בידה וע"כ דהעתקה זו מרשותו לרשותה הוי כנותן מידו לידה, וא"כ ה"ה גבי חצר של שליח כשתקנה ממנו החצר הוי כנותן לידה, ובאמת חצר אינו שליח כלל רק יד, הלכך גבי בעל שייך לומר שהוא ידו, אבל בשליח כיון שהוא אינו רק שליח א"כ חצירו אינו יכול להיות שליח רק יד ואי אפשר שיהא ידו של משלח שהרי אינו חצירו רק בעל החצר הוי שליח של משלח, אבל החצר של שליח אינו יכול להיות שליח של המשלח כי אין חצר רק משום יד והחצר של שליח אינו יד של הבעל, ודוק, ע"ש היטב:

בא"ד וא"ת למה לי למינקט. לפי מה שכתבתי לעיל ולקמן דס"ג דאין הכוונה כלל משום חהל"מ לגזור ב' שלוחים אטו חד רק בב' שלוחים גופא שייך הך גזירה, דחצר של שליח הוי שליח קבלה שלה, וא"כ הרי עשה הוא שליח הולכה ממש והיא עשתה לחצירו לשליח קבלה, אבל לגזור בב' שלוחים אטו חד לא גזרינן כלל, ולפי זה הכא נמי ליכא למיגזר משום לא חזרה דלא גזרינן ב' שלוחים אטו אחד:

אך בעיקר דברי התוס' יש להבין הא לקמן גופא קשה למה נקט הך מ"ד משום חהל"מ ולא משום חזרת שליחות, ועוד דמה זה שתירצו דאינו ברור, הא מעיקרא אמרו הך טעמא בפי' ומכח זה הוצרך הש"ס לומר דתעשה שליח אחר לקבלה, גם יש לדקדק מה שהניחו בצ"ע דלוקמא בקדמה ושווי', הא מ"מ איכא משום לא חזרה, וטפי משני דליכא למיחוש כלל, וצ"ל דכוונת התוס' כך דלקמן אין קושיא דלא קאמר חזרת שליחות דאולי לא ס"ל, דמספקא לן לקמן בהא, רק כאן כיון דמקשינן מעיקרא והא לא חזרה א"כ הוי לי' לומר בתר הכי הך גזירה, וע"ז תירצו דודאי מספקא לן, ולעיל הקשו דעכ"פ תפשוט מהכא דלא חיישינן ללא חזרה, אבל בתר הכי דקאמר הניחא לא מצי להקשות מכח לא חזרה דאולי הך מ"ד לית לי', וליכא למיפשט מהכא מידי דהנך דחיישי לחזרת שליחות כר' חנינא ס"ל דלא חייש כלל לשום גזירה ולכך הוצרך להקשות מכח חהל"מ (דהא קשיא לכולהו אוקימתא והיינו דמקשה לוקמא בקדמה ושווי' כיון דמשום לא חזרה ליכא למיפשט מידי שפיר מצי לאוקמא בהכי:

אמנם לפירש"י וכן לפי' הרשב"א הנ"ל דהכא לא מספקא לן כלל דנעשה בעל דבר או שלא הי' מתחילה שליחות הראוי לחזור לק"מ, דוודאי הא דקאמר למ"ד משום חהל"מ מא"ל, אין הכוונה כלל דוקא דלגזור הכא משום חהל"מ רק כיון דלמ"ד משום בזיון לא גזרינן כלל והיכי דלא קפיד כשר, אבל למ"ד דגזרינן א"כ הכא יש לגזור באמת תרתי משום חהל"מ ומשום לא חזרה שליחות ואף דהתם לא קאמר רק חהל"מ דהתם לא הוי רק ספק לא חזרה דאינו רק שליח ולא בעל דבר, אבל הכא ודאי לא חזרה דנעשה בעל דבר גם לא הי' מתחילה שליחות הראוי לחזור, והיינו דלא משני בקדמה ושווי', דמה בכך אכתי משום לא חזרה שליחות איכא ודאי בלי ספק כלל:

אמנם לפי' הרשב"א הנ"ל אכתי יש לדקדק למה שם משני בקדמה ושווי', הא בהא הוי ודאי לא חזרה דלא הי' מתחילה שליחות הראוי לחזור, ומה בכך דליכא משום חהל"מ משום לא חזרה איכא, ואמת דגם לפירש"י יש להקשות דאכתי היאך קאמר נ"מ בקדמה ושווי' דנהי דהוי ספק לא חזרה דאינו רק שליח אבל מה צורך לומר נפקותא דלא ברירא כיון דבלא"ה איכא נפקותא טובא היכי דלא קפיד בעל וכה"ג, אבל באמת לק"מ דהתם בקדמה ושווי' ליכא משום לא חזרה כלל דהא התם הם ב' שלוחים, רק לגזור משום שליח אחד א"כ וכי שייך לגזור כשתעשה היא שליח קבלה שיעשנו הבעל שליח הולכה עד מקום פלוני ואח"כ יהא לקבלה מאיזה צד נחוש לכך, וכבר אמרו לעיל והא אשה דלא שכיחא ופירש"י דלא שכיחא שיעשה כך הלכך ודאי לא גזרינן בב' שלוחים אטו חד שיעשנו הבעל להולכה עד מקום פלוני אבל בכאן שהוא עשה האשה שליח להולכה עד מקום פלוני א"כ שפיר יש לגזור אף כשאומר שוי שליח קבלה שמא יאמר שהיא בעצמה תהא שליח לקבלה ולא חזרה שליחות:

אך לפי מה שכתבתי שם דלא גזרינן כלל ב' שלוחים אטו אחד, רק בב' שלוחים יש לגזור משום חהל"מ א"כ בקדמה ושווי' ליכא למיחוש כלל דכיון דליכא משום חהל"מ ממילא לא גזרינן ב' שלוחים אטו אחד, ומיושב בפשיטות דקאמר התם בקדמה ושווי', ולפי זה אכתי קשה קושית התוס' דלוקמא הכא בקדמה ושווי':

וכמו כן יש מקום לומר דלא גזרינן רק משום חהל"מ הואיל ומצינו חצר אחד לשניהם במגרשה בעצמה ע"י חצר מתנה, לכך גזרינן דאפי' באופן דהוי לאחר מכן יכשירו, אבל מכח לא חזרה לא חיישינן כיון דלא משכחת לא חזרה רק בשליח אחד ולעולם אין היתר בשליח אחד דניחוש שיעשו באופן האסור, ולפ"ז ג"כ יכול לאוקמא כאן בקדמה ושווי', ורחוק לומר דכאן הוי כשליח אחד כיון דליכא רק איש ואשה ושליח:

אבל באמת כבר כתבתי בגמ' דבלא"ה לק"מ, דבקדמה ושווי' הוי לא חזרה ממש דלא חזרה שליחות לקבלה אצל האשה כמו שכתבתי לעיל, גם בלא"ה נראה לי דלא שייך כלל לעשות שליח שיהא שליח מיד בעת עשי' בדבר שהוא צריך לו עוד לשליחותו כגון שיאמר הוי שלוחי להולכה ולא מסר לו הגט א"כ לא שייך לומר דנעשה שלוחו טרם שמסר לו הדבר שנשתלח לעשותו ואז כשמסר לו מתחיל שליחותו, וכן שליח קבלה דעלמא תיכף כשעושה אותו לילך לקבל הוי שלוחה אבל כשאומרת לו שיהא שלוחה לקבלה לקבל גט ממנה א"כ הרי עיקר השליחות בידה עדיין תלוי ולא הוי שליח רק בעת שנותנת לו הגט לקבל ואכתי יש לגזור משום חהל"מ, וגם זה ברור לפע"ד, ובעיקרי דברים הללו מבואר לקמן דף ס"ג, ובא"הע סימן ק"מ באריכות ע"ש:

בד"ה וכי מטית התם, וא"ת וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דהא התם גופא מוכרח לומר כתירוצם דהא משמע התם בהדיא דאבא בר מניומי בוודאי היה יכול לקבל הגט ממנו, וקשה הא הוי שליח שלא ניתן לגירושין ואינו יכול למנות שליח וע"כ משום שנצטוה עליו לעשותו, א"כ הכא נמי ציוה הבעל בכך, וצ"ל דס"ד דוקא באומר בפי' למי יתנו יכול ליתן לו כמעשה קוף בעלמא, אבל הכא כיון שהאשה בוחרת לה שליח אחר כפי רצונה קשיא להו דאינה יכולה למנות שליח, ועל זה תירצו דאפי' כה"ג כל שמצוה לה יכולה למנות שליח, ולפי זה י"ל דבאמת הך ואיבעית אימא רוצה לומר דבכה"ג אינה יכולה למנות שליח דהוית שליח שלא ניתן לגירושין רק שצוה לה שתעשה הב"ד דשם שליח והוי כאלו פי' לה מי השליח והוי כמו הך דאבא בר מניומי ממש דיכול לעשות שליח שלא בפניו והיא אינה עושה רק מעשה קוף בלבד, ונראה שזאת היתה כוונת הרי"ף שלא זכר רק תירוץ בתרא והוסיף תיבת פלוני, והיינו שפי' לה הב"ד והוי כמו שמינה בפי' שליח בכאן והאשה אינה רק מעשה קוף אבל תירוץ א' נדחה לפי שאינה שליח לגירושין אינה יכולה למנות שליח כדקס"ד דתוס' בקושיא:

אך לפי זה יהא מוכח לכאורה דאפי' כה"ג דאין המביא הגט עושה כלום רק הבעל עשה שליח והמביא אינו עושה רק מעשה קוף מ"מ נאמן המביא לומר בפ"נ, וזהו דלא כרשב"ץ סימן קמ"ב דכה"ג אינו נאמן בפ"נ, וצ"ל דמ"מ לא חשיב הכא מעשה קוף לגמרי כיון שלא עשאם בפי' שליח שלא בפניהם רק על ידה הם נעשים שלוחים, וכן בהך דאבא בר מניומי לא עשאו בפי' שליח שם רק על ידי שליח זה רק לענין שליח שלא ניתן לגירושין עדיף כיון שפי' לו למי למנות יכול למנותו אפי' לא ניתן לגירושין אבל מ"מ אינו כמעשה קוף כיון שהוא ממנה אותו כאן, וכמו כן מהך דלעיל דמוקי ר"ה בר מנוח דקאמר אתנחי' אארעא אין ראי' דלא כרשב"ץ הנ"ל (מלבד מה שכתבתי לעיל] דמ"מ נהי דהוי ס"ל דטלי גיטך מעל גבי קרקע מהני, אבל בהא מודה עכ"פ שצריך שיצא הגט מתחת יד הבעל או שלוחו כמ"ש הטור ריש סימן קל"ח, הלכך ע"כ אשה זו הוי שליח הבעל ונאמנת בפ"נ כנ"ל:

בד"ה אימר קמי' ב"ד, תימה מה לי היא מה לי ב"ד ואמאי קאמר ואיבעית אימא. כוונתם דאי היה מקום לחלק לענין אמירת בפ"נ הי' מקום לומר דזהו שחידשו אימר קמי' ב"ד, אבל באמת כיון שאין חילוק מאי איבעית אימא:

אך באמת לק"מ לפע"ד, דלתירוץ ראשון איכא תרתי לגריעותא חדא לפי הנראה מפירש"י דבעינן שתמתין בקבלת הגט כשיעור שיכולה לחזור ועדיין לא תהא בעל דבר, ועוד שנצטרך בכאן לומר בפ"נ בעת שתמנה שליח ואח"כ כשיתן לה השליח אחר זמן יאמר שליח ב"ד אני, כי מינוי השליחות וקבלת הגט הם שני ענינים בזמנים שונים, אבל השתא שצוה לה לעשות הב"ד דשם לשלוחים [או למוסרו לב"ד והם יעשו שליח] לא בעינן כלל שיהא שליחותה שליחות הראוי לחזור הלכך יכולה תיכף לומר בפ"נ ולקבל הגט ואין צריך עוד לומר שליח ב"ד אני, דהם שנעשו שלוחים, לפניהם אמרה בפ"נ ומה צורך יותר, אבל כשתעשה שליח אחר אפי' תעשה אותו לפני ב"ד מ"מ יצטרך השליח אח"ז לומר שליח ב"ד אני, והיינו דקאמר ואימר קמי' ב"ד, דבעלמא יכול לומר בפ"נ שלא בפני השליח השני וממנין אותו שלא בפניו אבל בכאן תאמר בפ"נ בפני הב"ד הנעשין שלוחים כדי שלא יצטרך עוד לומר שליח ב"ד אני כיון דהם הב"ד ולפניהם כבר אמרה בפ"נ, ודוק, וכבר כתבתי מה שנראה לי בזה לשיטת הרי"ף:

והרב מהרש"א הקשה על תירוץ התוס' דאכתי מה נפקא מינה היא או ב"ד ע"ש ולק"מ דהתוס' מפרשים דהב"ד ממנין שליח לא שיהיו הם שלוחים כמבואר בקושיתם מה לי היא ומה לי ב"ד, והשתא שפיר כתבו דאי האשה ממנת שליח יותר נכון לומר בעת גירושין ואף דאז אין הגט יוצא מתחת ידה כיון שיוצא מיד שליח שלה הוי כיוצא מידה, אבל לתירוץ בתרא דהיא מוסרת הגט לב"ד והם ממנין שליח א"כ ע"כ צריכה לומר בשעה שיוצא הגט מתחת ידה לא בשעה שמקבלת הגט כיון דשליח זה הנותן לה אינו שליח האשה שנאמר דהוי כיוצא מתח"י האשה, וז"ב, ועוד דאפי' אי נימא דהאשה עושה הב"ד לשלוחים אפי' לתירוץ בתרא מ"מ לק"מ, דדוקא אם עשתה אחר לשליח, הוי קבלת הגט ומינוי השליחות שני ענינים נפרדים ויכול להיות שאותו הב"ד שמינתה שליח אינם אותו הב"ד שתתגרש לפניהם הלכך טוב יותר שישמעו הב"ד שמתגרשת לפניהם בפ"נ לא שליח ב"ד אני, אבל כשהב"ד הם שלוחים הרי ע"כ אותו הב"ד ששמעו בפ"נ לפניהם תתגרש, א"כ מה נ"מ אימת תאמר בפ"נ כיון שהב"ד שתתגרש לפניהם ישמעו בפ"נ, כנ"ל:

סליק בס"ד פרק המביא תנינא

כל הגט פרק שלישי

במשנה כל הגט שנכתב שלא לשום אשה פסול וכו'. הלכה זו צריכה ביאור רחב לפי שיש לתמוה בה הרבה, שכפי הנראה אין באלה הבבות רק משום לתא דלשמה, ובאמת יש בזה עוד שלא שמע הסופר מפי הבעל ואפי' צוה הבעל ע"י אמר אמרו לא מהני כדאיתא לקמן פרק מי שאחזו להדיא, ומעתה במה נפשך אי משום לתא דלשמה צריך שמיעה מפי הבעל, יקשה שלא אמרו במשנה יתר על כן אפי' כתב לשמו ולשמה ולשם גירושין על פי ציווי הבעל כל שלא שמע מפיו ממש לא חשיב לשמה, ואי הא דבעינן שמיעה מפי הבעל לאו משום לתא דלשמה היא, א"כ היאך קתני לפסול משום לשמה מה דבלא"ה פסול משום שלא שמע מפי המגרש ואפי' לא הוי בעינן לשמה או שכתב לשמה, שנית למ"ד שהסופר צריך להיות שליח הבעל דוקא תיפוק לי' הכא שלא נעשה שליח הבעל, ומלבד זה יש לתמוה הרבה בסוגיא רפ"ק דזבחים ויתבאר בסמוך, ומתחילה נבוא לבאר ענין הנ"ל:

והנה התוס' הקשו לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו דתיפוק לי' דלאו בני שליחות נינהו ותירצו דלא בעינן שליחות בכתיבה, והא דבעינן שישמע מפי הבעל דבלא"ה לא חשיב לשמה, ולכאורה יש לתמוה תינח בלא צוה הבעל כלל אבל התם אפי' אמר אמרו פסלינן ואפי' פי' פלוני ופלוני, ומפרשינן התם הטעם משום דמילי לא מימסרן לשליח, ואי ס"ד דלא בעינן שליחות כלל בכתיבה מה בכך דמילי לא מימסרן לשליח הא לא בעינן שליחות כלל, ואי נימא דבהא ג"כ חשיב שלא לשמה כל שלא שמע מפי הבעל ממש, א"כ מה ענין זה למילי לא מימסרן לשליח, אבל באמת כוונת התוס' פשוט דוודאי כללא הוא כל שלא שמע מפי הבעל לא חשיב לשמה ומ"מ אי מילי מימסרן לשליח הוי האי שליח כמות הבעל וכאלו שמע מפיו ממש דמי, אבל השתא דמילי לא מימסרן לשליח א"כ הרי לא שמע מפי הבעל ולא חשיב לשמה, אבל כל ששמע מפי הבעל אף דאינו בר שליחות כשר, וכ"פ הר"ן סוף התקבל ליישב קושית הרא"ה ז"ל על הרמב"ן, ולכך נתכוונו התוס' ג"כ אלא שיש לתמוה כיון שאנו מחליטין דכל שלא שמע מפי הבעל בעצמו לא חשיב לשמה, א"כ הרי יש עוד מדרגת לשמה יתר על כל הני דקא חשיב במתניתין ולמה לא קתני לה, ואמת דהתוס' לשיטתם דכתבו פ"ק דעירובין דף י"ג דהא דצריך שמיעה מפי הבעל אינו רק דרבנן ע"ש ומדאורייתא הוי לשמה, א"כ לא שייך לומר יתר על כן דהני כלהו דאורייתא, אבל לפי דעת כל הפוסקים לקמן פרק מי שאחזו דכל שלא שמע מפי הבעל ואפי' באמר אמרו הגט בטל מדאורייתא בוודאי קשיא:

אמנם הרמב"ן ז"ל כתב סוף התקבל ענין אחר בזה הביאו הר"ן שם וז"ל, דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו עכ"ל, והנה אי אפשר לפרש כוונתו כדברי התוס' הנ"ל דכל שלא שמעו מפיו לא חשיב לשמה, דא"כ מה זה שכתב דבעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל וכו' במקום הבעל, ואם כוונתו בפשיטות לפי שהסופר צריך להיות שליח הבעל א"כ אכתי לא הועיל כלום כיון דאדם עשוי למנות שליח שלא בפניו למה לא יהא כאן שליח הבעל, ועוד מה זה שכתב דבעינן לשמה, וברור דכוונת הרמב"ן ז"ל דדוקא בעלמא יכול אדם למנות שליח שלא בפניו היינו לעשות מעשה או לדבר דבר אבל כאן לעשות שליח לכתוב גט דמלבד הכתיבה צריך לכתבו לשמה ואין למנות שליח שלא בפניו לכתוב לשמה שיהא כמותו ממש רק בשומע מפיו ואי לא הי' צריך שליחות בכתיבה הוי שפיר לשמה במה שכותב הסופר לשמה, אבל כיון שצריך שליחות בכתיבה ולכתוב גט לשמה אין אדם נעשה כמות משלחו רק בשומע מפיו, ואי הוי מילי מימסרן לשליח כל ששמע מפי שלוחו של בעל הוי כשומע מפיו, אבל כיון דמילי לא מימסרן לשליח רק שיהא שליח שלא בפניו על זה אינו יכול למנות שליח שלא בפניו שיהא כמותו כאלו הוא כתבו לשמה כל שלא שמע מפיו ממש:

ומעתה לא קשיא דלא חשיב הכא יתר על כן שלא שמע מפי הבעל דלא חשיב לשמה דלא מן השם הזה הוא, רק לפי שצריך להיות שליח הבעל ואין אדם נעשה שליח על כתיבה לשמה רק כששומע מפיו, וכל שלא שמע מפיו אף דהוי לשמה לא הוי במקום הבעל, עכ"פ הוכחתי דאי נימא דהא דבעינן שמיעה מפי הבעל דאורייתא הוא כדעת רוב הפוסקים שלא כדברי התוס' בעירובין הנ"ל, ע"כ צריך לומר דהסופר צריך להיות שליח הבעל ופיסול שמיעה מפי הבעל היא כדברי הרמב"ן הנ"ל דאי משום לתא דלשמה דלא חשיב לשמה כל שלא שמע מפיו, א"כ ממילא קשה במתניתין דליתני יתר על כן אפי' כתב לשמה ובציווי הבעל כל שלא שמע מפיו לא חשיב לשמה:

איברא הא אכתי קשיא עכ"פ כיון דהסופר צריך להיות שליח הבעל, א"כ מתניתין דלא מיירי באמר אמרו תיפוק לי' דלא הוי שליח הבעל ואפי' כתב לשמה ממש מ"מ פסול, ובשלמא באמר אמרו בעינן פיסולא דלשמה דאל"כ הוי נעשה שליח שלא בפניו, אבל במתניתין אפי' לא בעינן לשמה כלל אינו שליח הבעל:

אבל באמת הא פשיטא דלא קשה מידי ואדרבא מכאן יש להוכיח שהסופר צריך להיות שליח הבעל דהא בגמרא יליף לה תנא דבי ר"י מספר כריתות לשם כריתות וכתב דבעינן לגירושין דידי' לה לשמה לגירושין דידה, ויש להבין אי נימא שאין הסופר צריך להיות שליח הבעל א"כ ע"כ הך וכתב אינו רוצה לומר שיכתבנו הבעל רק שתתגרש בכתב, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מה"ג להדיא, לפי שסובר שאין צריך שליחות בכתיבה כמ"ש הב"ש סי' קכ"ג ס"ק ה', א"כ תיקשי היאך יליף מהך וכתב דבעינן לשם גירושין דידי' אבל למ"ד דסופר צריך להיות שליח הבעל והך וכתב היינו שיכתבנו הבעל שפיר קאמר כיון דכתיב וכתב א"כ צריך הסופר להיות במקום הבעל א"כ ע"כ צריך שיכתוב הגט עבורו שאם לא יכתוב עבורו אינו עושה שליחותו כלל והיאך יהא במקומו בכתיבה כיון שאינו כותב כלל עבורו, תדע שהרי שליח הולכה צריך שיתננו לה בשליחותו של בעל כמבואר בסדר הגט, אף דנתינה לשמה לא בעי מ"מ צריך שיתן לו מחמת שליחותו של בעל א"כ ה"ה בכתיבה, וכמו כן כיון שהבעל צריך שיכתבנו לשמה צריך הוא לכתבו עבורו ולשמה דאל"כ לא הוי שליח כלל ואינו כמות הבעל שיהא כאלו הבעל כתבו, והשתא לא שייך להקשות תיפוק לי' שאינו שליח הבעל דברישא דאתינן עלה מצד ספר כריתות בלי וכתב א"כ ממילא אין צריך להיות שליח והוי סגי שיכתוב לשם כריתות, רק כיון דכתיב וכתב שצריך שיהא שלוחו בכתיבה ממילא בעינן שיכתוב לגירושין דידי' דאל"כ אינו שלוחו, כללו של דבר דהך דבעינן שליחות ולשמה, ענין אחד הוא, ואי לא בעינן לשם גירושין דידיה דלא דרשינן וכתב ממילא לא בעינן שליחות בכתיבה, וכן אי לא בעינן שליחות לא בעינן לשם גירושין דידי' כמו שבארנו:

ובהכי ניחא הא דדייק בריש זבחים דסתמא פסול ממשנת הכותב טופסי גיטין, וקשה דלמא משום שלא נעשה שליח הבעל, ולהנ"ל ניחא דאי סתמא כשר א"כ לא בעינן רק שלא יכתוב להתלמד רק לכריתות, א"כ ע"כ לא דרשינן וכתב, דאי דרשינן פשיטא דסתמא פסול דבעינן שיהא שלוחו שיכתוב עבורו וכיון דפסול התם בכותב טופסי גיטין ש"מ דסתמא פסול, והיינו באמת לפי שצריך להיות שליח הבעל ובמקומו:

איברא אכתי קשיא לי הא דפריך בריש זבחים ורמי מתניתין דהתם אמתניתין דידן ומשני אשה לאו לגירושין עומדת, וקשה מאי קושיא הא הכא מקרא ילפינן לה דלא סגי במה שנכתב לשם כריתות דזהו סתמא רק צריך לגירושין דידיה ודידה מקרא דוכתב לה, וכ"ש אי נימא כנ"ל דמכח דבעינן שליחות לא מהני סתמא א"כ מקרא ילפינן לה, ומאי קשיא לי' לר"ל התם, אבל באמת לק"מ לפי שאני אומר דגם מה שצריך שיכתוב הבעל הגט או שלוחו במקומו היינו ג"כ מהך טעמא גופא דאל"כ הוי לי' סתמא ולא מיקרי לשמה וכולה משום לשמה אתינן עלה, והיינו דמקשה למה בזבחים סתמא חשוב לשמה ובגט לא מהני רק שיכתוב הבעל או שלוחו עבורו ואז הוא דחשיב לשמה, ומשני לחלק דאשה לאו לגירושין עומדת הלכך לא חשיב לשמה רק כשיכתוב הבעל או שלוחו במקומו, והשתא פשיטא דלא קשיא הכא תיפוק לי' שאינו שליח דהכל מכח לשמה הוא, דבלי שליחות הוי לי' סתמא כנ"ל ברור:

ועדיין יש לברר מה שיש להקשות לכאורה הא דטרח בריש זבחים לאשכוחי דסתמא פסול בגט ורצה להוכיח מהך משנה דהכא ודחינן לה עד שהוצרך להביא ממשנת הכותב טופסי גיטין, וקשה הא בהדיא מוכח הכא דסתמא פסול מקרא, דהא מספר כריתות הוי ילפינן דלא בעינן רק לשם כריתות דהיינו סתמא לאפוקי להתלמד, וקאמר עלה דכתיב וכתב דלא סגי בהכי רק לשם גירושין דידי' אלמא דסתמא פסול, דאל"כ בלשם כריתות בלבד סגי, וכ"ש לפי מה שכתבתי דמהך וכתב מוכח שצריך שיהא שליח הבעל ולכתוב עבורו שיהא במקומו, א"כ פשיטא דסתמא פסול, ונראה לי דלק"מ דודאי לפי האמת דסתמא פסול, ממילא דרשינן וכתב כפשטא דהבעל יכתוב או שלוחו במקומו ולא מהני לשם כריתות אבל אי נימא דסתמא כשר, אנן הכא קאמרינן דאי כתב רחמנא ספר כריתות הוי אמינא למעוטי להתלמד אבל כל שכתבו לכריתות אפי' כתבו לאחר בפי' לא איכפת לן קמ"ל וכתב דבעינן לשם גירושין דידי', ובוודאי סתמא נמי הוי כפי' לשם גירושין דידי' רק עכ"פ כיון דבעינן לשם גירושין דידי' עכ"פ דליהוי סתמא ממילא אמעט כתב לגרש ונמלך דלאותו אחר אפי' סתמא לא הוי רק סתמא לשם כריתות ולא סתמא לגירושין דידי' כיון דאינתק בפי' לאחר אבל כל שכתב סתם ולא אינתק הוי סתמא לגירושין דידי' ודידה, והיינו דדחי התם דילמא שאני התם דאינתק לי' לגירושין דההוא. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם דהיאך ס"ד לומר דהא הוי סתמא, ולהנ"ל לק"מ דפשיטא דפשט שפיר כיון דחזינן דנמלך לא, ש"מ דלא סגי בלשם כריתות רק בעינן לגירושין דידי' דעכ"פ לשם כריתות הוי, וממילא כיון דלא סגי בלשם כריתות, ש"מ דסתמא פסול, דהא כל שלא כתב להתלמד חשיב סתמא כדמוכח התם להדיא ואי סגי בלשם כריתות ממילא לא בעינן לגירושין דידי' כלל, א"כ למה יפסל בנמלך דהא עכ"פ סתמא הוי ומשני דודאי בעינן לגירושין דידי' אבל סתמא הוי כמו לגירושין דידי' בפי', ובנמלך לענין גירושין דידי' אפי' סתמא לא הוי ולא נשאר רק לכריתות לאחר וזה לא מהני מכח וכתב דבעינן עכ"פ שיהא סתמא לגירושין דידי' ולא בפי' לאחר. אבל לפי האמת דסתמא פסול, ממילא הא דדרשינן מוכתב כפשטא דבעינן שהוא יכתוב או שלוחו עבורו ואי לאו הכי הוי לי' סתמא ופסול, וכל זה ברור:

ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' דהוי לי' למיתני יתר על כן סתמא, דכל הני דהכא לא מוכח דסתמא פסול והוי לי' למיתני יתר על כן הכותב טופסי גיטין, ולהנ"ל ניחא דוודאי פשטא דמתניתין מוכח דסתמא פסול, דאי כשר ולא בעינן רק לשם כריתות ולא דרשינן וכתב שיכתוב הוא או שלוחו עבורו א"כ ממילא נמלך ג"כ כשר, דהא עכ"פ נכתב לשם כריתות ולגירושין דידי' לא בעינן כלל רק דדחוי' בעלמא היא דדחינן התם דאיכא למימר דהך וכתב אינו דיכתוב הוא או שלוחו רק לאפוקי שלא יכתוב לשם אחר, אבל באמת לא סגי כלל בלשם כריתות גרידא כדתנא תנא דבי' ר"י רק דבעינן גירושין דידי' מפורש דוכתב הכוונה שיכתוב הוא או שלוחו והא גופא משמיענו במתניתין דסתמא פסול ולא מהני רק לגירושין דידי' ולא שייך למיתני יתר על כן, רק אנן לא מצינן למידק מהא דילמא אין הכוונה כך במתניתין, אבל השתא דשמענו בהכרח דסתמא פסול ממילא גם תנא דידן לא נתכוון לכך וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בזה:

שם כתב לגרש את אשתו ונמלך. הקשה הר"ן ז"ל הא קי"ל פרק גט פשוט דשני יב"ש אין מגרשין נשותיהן זה בלא זה ומן הסתם אין מוסרין לו הגט עד שיגרש לפנינו, ותמהני דהא פשיטא דלק"מ, , חדא דמנין לו שזה הגט נמסר לו, דילמא נמלך לגרש ונשאר אצל הסופר ומצאו חבירו וסיפר לו שלא גירש ואמר שמי כשמך, ואמת דבחידושי הר"ן כתב בסיגנון אחר ומשמע דאין כותבין לו כלל גט בלי חבירו ויש קצת ראי' לדבריו, דהא תנן התם ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו וקי"ל בח"מ סי' ל"ט דאפילו אמר כתבו ויהא בידכם עד שיבוא הלוה אין לכתוב משום שמא יאבד וימצאנו, א"כ הכי נמי איכא למיחוש להכי, אבל מ"מ אני תמה מאוד דהא הך בבא וודאי כר"א אתיא א"כ העיקר בכתיבה תליא מילתא דבעינן כתיבה לשמה א"כ פשיטא דאין קפידא לכתוב הגט בלבד אפילו למסרו לו דמה יעשה בו דפשיטא דאי תבוא להנשא בגט בלי עדים דצריכה להביא ע"מ לפנינו, ומה שאמרו שם ואין כותבין למלוה וכן כלהו הכל על חתימת העדים קאי דבלי חתימה אינו כלום ומי ימחה בידו לכתוב מעצמו גט, גם מאן לימא לן דמתניתין לאו בכתבו מעצמו איירי כיון דבעינן כתיבה לשמה א"כ כולה מתניתין בכתיבה בלבד מיירי ואח"כ רוצה חבירו לגרש בו או למסרו בע"מ או להחתים בו עדים ומ"מ פסול לפי שנכתב שלא לשמה וזה ברור, וכן משמע מדברי התוס' ריש זבחים בד"ה כתב לגרש, למדקדק בדבריהם, דג"כ הבינו הך כתב לגרש דכתבו בעצמו לא ע"י סופר, תדע דנקט בבא אחרונה אמר ללבלר ש"מ דמעיקרא לא מיירי בהכי:

אמנם אי קשיא קשיא לי לפי מה שהוכחתי לעיל בכמה מקומות דמחוסר הקנאה פוסל בגט דלא כהר"ן, א"כ נהי דברישא ליכא לאקשויי תיפוק לי' דהוי מחוסר הקנאה דהא נכתב להתלמד משום דפשיטא אי הוי כשר גט הנכתב להתלמד לא הוי בעינן שלא יהא מחוסר מעשה בעת כתיבתו, דהא לר"מ דכשר מצאו באשפה לא איכפת לן מחוסר מעשה בכתיבה, אמנם בסיפא בכתב לגרש ונמלך דכבר שמענו דבעינן לשם כריתות עכ"פ, א"כ וודאי דמחוסר מעשה פוסל בו א"כ תיפוק לי' דלחבירו הוי מחוסר מעשה, ואפשר לומר דמיירי שהקנה הסופר מעיקרא הקלף וזיכה ע"י אחר למי שיגרש בו ובא זה וציוה לו לכתוב לו גט ואח"כ נמלך ורוצה חבירו לגרש ולא הוי גם לחבירו מחוסר מעשה שאם יגרש הוא ממילא נקנה לו הגט מעיקרא, ובהכי הוי ניחא מה שהקשו התוס' ריש זבחים בד"ה כתב לגרש, דמה ס"ד לומר דהוי סתמא, ולהנ"ל ניחא דקשיא להו תיפוק לי' דהוי מחוסר הקנאה וע"כ דמעיקרא הקנה לכל מי שירצה לגרש א"כ הוי לי' לכ"ע סתמא, ואהא דחי דלמא שאני התם כיון דבתר הכי כשבא זה וצוה לו לכתוב אינתק לי' לגירושין דההוא, ובעת כתיבה לא כתבו רק לזה בלבד, ושוב לא עלה על דעתו שימלך ויגרש אחר, ובהכי ניחא לי ג"כ מה שיש להקשות דלמה קתני נמלך כיון דס"ד דלא בעינן לשם גירושין דידי' ודידה אפי' כבר גירש הראשון למה לא יגרש בו השני לולא דלא הוי לשם גירושין דידי', ולהנ"ל ניחא דאי כבר גירש שפיר הוי לי' מחוסר הקנאה:

איברא לפי מה שכתבתי לעיל לפרש מתניתין דפרק המגרש חמשה שכתבו כלל בתוך הגט דלא הוי מחוסר הקנאה וכתבתי שם ליישב, ולפי זה ממילא הכא אפי' כבר גירש יכול השני לגרש בו לולא דבעי לשמה, גם לחד תירוץ שם לא בעינן כלל שיקנה הסופר לכל מי שיגרש רק אפי' הקנה לאחד בפי' שוב לא הוי מחוסר מעשה כיון דראוי לגרש בו, ודוקא מחובר וכדומה או שלא הקנה כלל דאין כתיבתו ראוי לגירושין כלל בלי מעשה פסול אבל כל שכתיבתו ראוי לגרש בו שוב לא הוי מחוסר מעשה, ולפי זה אכתי קשיא נמלך למה לי, ונראה לי דאפי' לפום הך סברא דלא בעינן רק לשם כריתות בלבד מ"מ דוקא נמלך ולא גירש יכול לגרש בו אחר מכח לשם כריתות, אבל אם כבר גירש הראשון כבר פקע כח לשם כריתות שבגט שכבר עשה פעולתו ולא נשאר לשני רק כמי שנכתב להתלמד בלבד, והשתא מיושב בפשיטות ג"כ קו' התוס' בזבחים הנ"ל דשפיר דייק דע"כ דאפי' כתב לשם כריתות פסול, דליכא למימר דהך גוונא ג"כ משום שלא נכתב אפילו לשם כריתות כיון דאינתק לגירושין דההוא, א"כ למה לי דנקט נמלך לימא שכבר גירש ולא מהני כיון דכבר נפקע כח כריתות שבו, ומדקתני נמלך ש"מ דבא לפסול אפי' היכי דאכתי הוי לשם כריתות רק משום דבעינן בפי' לגירושין דידי', והיינו דמשני דקמ"ל הא גופא דמחמת דאינתק לגירושין דההוא אפי' לא גירש ג"כ אפי' לשם כריתות לא הוי וכ"ש בגירש, ודוק:

שם זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. תמוה לי דנקט כולה במתניתין בשמות שווין ומתוך כך הוצרך לאוקמא בע"מ כר"א, הא פשיטא דכולהו גווני דמתניתין מצינן לאשכוחי באינן שוין כלל בשמות רק שכתב כל הגט לשם אחר שרצה לגרש ונמלך עד שלא כתב שמות כלל, ובא חבירו ורוצה לגרש בו ולכתוב שמו, ופסול מפני שנכתב הגט לשם אחר וכן בשתי נשים:

הן אמת ראיתי להג"א פ"ב דגיטין שכתב דאם כתב כל הגט שלא לשמה רק השמות לשמה כשר, והוא מן הירושלמי על משנת הכותב טופסי גיטין, ולפי זה יש ראי' נכונה ממתני' לזה מדלא מצי לאשכוחי גוונא דשלא לשמה רק בשמות שוין דאי באינן שוין כל שכתב השמות לשמה סגי בכך:

אמנם כאשר עיינתי בירושלמי הנ"ל, נראה לי ברור שלא נתכוונו לומר דכל הגט לא בעי לשמה כלל רק על משנת הכותב טופסי גיטין קאי דוקא, דהתם כתבו הסופר לשמה רק לפי שלא צוהו הבעל בפי' חשבינן לי' סתמא ריש זבחים ומהך משנה דייקינן התם דסתמא פסול, ע"ז נחלקו בירושלמי וס"ל לר"י דאינו צריך שיניח הרי את מותרת דדוקא בשמו ושמה שהוא דבר המגלה מי מגרש למי בהא בעינן בפי' לשמו ולשמה אבל בנוסח הגט השוה בכל גיטין אין צריך רק לשם כריתות בלבד, דמספר כריתות ילפינן לשם כריתות והיינו נוסח הגט הכורת, ומוכתב לה ילפינן גירושין דידי' ודידה היינו שיכתוב השמות לשם זה שמגרש לא לחבירו, אבל כריתות שבגט סגי בסתמא דהיינו לשם כריתות, ואמת דבגמ' זבחים דרצו למידק סתמא פסול ודאי אפי' בעיקר נוסח הגט דהיינו התורף סתמא פסול, דהא דייקינן לה מרישא דמתניתין דלא ס"ד כלל מכח שמות רק מכח דלא נכתב לשם כריתות ומ"מ פסול והיינו דדייקינן ממשנת הכותב טופסי גיטין ומייתי עלה מימרא דר"י אמר שמואל דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, דמזה מוכח דאפי' עיקר כריתות שבגט סתמא פסול, אבל ממתניתין גרידא יש לומר דוקא השמות צריך בפי' לשמה שיצוה לכתוב אבל לא גופו של גט, אבל ר"י בירושלמי ס"ל באמת שאין צריך להניח רק השמות והזמן מכח מוקדם] אבל הרי את מותרת אין צריך להניח ובהכי ניחא לי מה דקאמר הכא דרישא בסופרין העשוין להתלמד וקשה הא באמת כיון דסתמא פסול, בלא"ה פסול אפילו כתי לגירושין וביותר תמוה על הרי"ף שהביא אוקימתא דר"פ, ולמאי נפקא מינה כיון דסתמא פסול ואפי' נכתב לגירושין, ולהנ"ל ניחא דס"ל באמת כאן דסתמא כשר והיינו בהך דרישא דאיירי בפיסולא דלשם כריתות לא מכח גירושין דידי' ודידה א"כ אינו פסול רק להתלמד אבל כל שכתבו לכריתות כשר, ואף דבאמת בעינן לגירושין דידי' ודידה מכח יתר על כן, מ"מ נ"מ לפי אוקימתא דר"פ דאם כתב השמות לשמו ממש ולשמה אפי' כל הגט נכתב סתמא כשר, וזה שהשמיט הרי"ף לקמן מימרא דר"י אמר שמואל, דמהך סוגיא דהכא מוכח דסתמא כשר בגופו של גט חוץ השמות וא"כ אין צריך שיניח רק השמות בלבד, אבל אי לא נימא כן הוי לי' להרי"ף לזכרו, דנהי דנימא דס"ל דאפי' טופס אין לכתוב מ"מ נ"מ טובא בין כתב טופס או עיקרו של גט דבהא אינו רק איסור לכתחלה או דיעבד עכ"פ אינו רק מדרבנן אבל עיקרו של גט הולד ממזר מדאורייתא ולהנ"ל ניחא דס"ל באמת דחוץ השמות אין איסור לכתוב רק מדרבנן כמו טופס:

ובזה תבין ביאור הירושלמי ריש כל הגט דקאמר התם דמר"ל מוכח דכולן פוסלין לכהונה אפי' ראשון ומר"י מוכח דאין פוסלין, והדבר תמוה מאי ענין זה לזה, והמפרש שם דחק מאד אין צורך להשיב על דבריו, ועם כל הלחץ הוצרך להגיה בירושלמי דמר"ל מוכח דאין פוסלין לכהונה ומר"י דפוסלין ע"ש ולהנ"ל ניחא בפשיטות דוודאי ברישא דמתניתין משמע בהדיא דעיקר פיסולא בשמות שנכתבו להתלמד שהרי לא הוזכר רק סופרין מקרין איש פלוני מגרש פלונית ותיכף בא זה ואמר זה שמי, ונכתב אח"כ הרי את מותרת לשמו מ"מ פסול, דאי הכוונה דוקא דנכתב כולו להתלמד הוי לי' לומר ששמע מקרין הרי את מותרת ג"כ, גם לשון מקרין משמע בעת כתיבה מלמדו כתוב כך והתלמידים כותבין על פיו, אלמא אף דאכתי לא כתב רק השמות לא הרי את מותרת, מ"מ פסול, דנכתבו השמות שלא לשמה, א"כ ממילא לר"ל פוסל לכהונה, דכיון דהרי את מותרת עיקר הגט דפוסל אם נכתב בטופס, וכיון דנכתב עיקר הגט בהכשר אף דהשמות אינן בהכשר, יש בו ריח גט ופוסל לכהונה, אבל לר"י כיון דאין הרי את מותרת צריך לשמו ולשמה ויכול לכתבו בטופס, ועיקר הגט הן השמות שבגט, הלכך כל שכתב השמות שלא לשמה אפי' כתב הרי את מותרת לשמה אינו כלום. כי הרי את מותרת לא מעלה ולא מוריד בגט וכן אמרו שם בירושלמי על משנת הכותב טופסי גיטין דר"י דס"ל כתב תורפו בטופס כשר יליף לה דמפיסולו אתה למד הכשירו אם כתב כל הגט לשמה ושמות שלא לשמה שמא אינו פסול דכוותה להיפך כשר, והיינו דהא מוכח במתני' דשמות ודאי מעכבין אפי' נכתב הגט לשמה כנ"ל ואפילו ריח גט אין בו לשיטתו כנ"ל א"כ ממילא להיפך כשר, דאל"כ אלא שהוא מעכב בגט כמו השמות, למה לא הוזכר במתניתין להיפך ג"כ ולמה לי שמותיהן שוות רק אפי' כתב השמות כהוגן רק שכתב כל הגט לאחר או להתלמד פסול, ומדלא קתני במתני' דמעכב רק השמות ואפי' נכתב עיקרו של גט בהכשר, ש"מ דהרי את לא בעי לשמה כלל [רק סתמא סגי כנ"ל] ור"ל ס"ל דלכך קתני במתניתין בשמות דבהא פוסל לכהונה אבל להיפך אפי' לכהונה אינו פוסל כיון דלא נכתב עיקרו של גט לשמה כנ"ל, ועמ"ש לקמן ע"ב בגמ' בד"ה ואלא רישא במאי, בביאור סוגיא דזבחים:

בתוס' בד"ה כל הגט, כדפרשינן פרק שני. דבריהם צ"ע, דהך סברא שכתבו לעיל לחלק לא שייך רק לפי האמת דבעינן לגירושין דידי' דכתיב וכתב ובלא"ה לאו איהו כתב כדלקמן, אבל בהך רישא דהכא דאכתי לא פסלינן לי' רק מכח ספר כריתות דבעינן לשם כריתות וזה אפי' לשם כריתות לא הוי א"כ דמי ממש לסוטה, וכבר כתבתי לעיל שם לחלק באופן אחר, דשאני גט אי כתבו להתלמד ממילא לא עלה על דעתו שיבוא לידי גירושין שיארע אחד ששמו ושם אשתו כך שירצו לגרש, ובוודאי למחר יושלך לאיבוד, אבל ס"ת דנכתבה לקיום כל שיארע סוטה ימחקו לה ממנה, וכמו כן אפי' בס"ת דגט לא מהני שאינו עולה על דעתו של הכותב שיגרש אדם בכריתות של ס"ת, דאפי' תימא דחיישינן לי' אבל פשיטא דלכ"ע אינו גט גמור ואין מגרשין רק. בנוסח גט כהלכתו, משא"כ פרשת סוטה דכתיבה כהלכתה ע"ש והנה התוס' בדיבור שאחר זה כתבו לחלק בין להתלמד דגט להתלמד דס"ת, וזה יספיק גם כאן, רק דהאמת כתבו לפי דס"ת ג"כ פסלינן בפ"ב, אבל לפי הנ"ל פשיטא דגם מס"ת דגט לא קשיא כלל כנ"ל:

בד"ה יתר מכן, וא"ת דהאי הוא לשם רחל וכו' לשם לאה יש לדקדק בדבריהם שזכרו רחל ולאה והא בשמות שוין איירי הכא ועוד דודאי לענין מה שנתוסף בסיפא דבעינן לשם גירושין דידי' דוקא, גרע שנכתב לאחר, אבל ברישא לא אתינן עלה רק מצד ספר כריתות לשם כריתות דלא הוי אפי' לשם כריתות ואכתי לא בעינן כלל לגירושין דידי' א"כ ודאי רישא גרע ואי הקושיא דהכא להתלמד לא מהני אפי' למיחשב לשם גירושין והתם מהני קושיא זו כבר כתבו לעיל לתרץ לחלק בין גט לסוטה, וצריך לומר דכוונתם דאפי' לענין לשם גירושין יש לומר דלהתלמד עדיף שכל שכתב לרחל כיון דללאה לא מהני אינו עולה על דעתו שיזדמן עוד רחל אחרת להתגרש, והוי ממילא חוץ אותה רחל שכתב עבורה שלא לשם גירושין כלל משא"כ להתלמד הוי לכל רחל שתתגרש לשמה:

בא"ד וא"ת בהכותב טופסי גיטין וכו' וי"ל לא תנא כלל לאשמועינן דפסול סתמא וכו'. צ"ע דמ"מ תיקשי דהוי לי' למיתני יתר על כן לאשמועינן דסתמא פסול כמו דנקט כל הני דמתניתין, וצ"ל דוודאי י"ל דכל הני דמתניתין באמת סתמא נינהו, דאל"כ כיון דבאמת סתמא פסול למה לא נקט להו בסתמא, וע"כ דהתנא לא ס"ל כדדחינן בריש זבחים דלאו סתמא נינהו רק כדקס"ד בזבחים, והגמ' בזבחים לא מצי להוכיח מהך משנה דאיכא לידחויי דגרע מסתמא אבל לבתר דדייק ממשנת הכותב טופסי גיטין דס"ל לתנא סתמא פסול ממילא ע"כ כולה מתניתין בסתמא, רק דקשיא להו דהא חזינן דתנא גופא לא הוי ס"ל דהא הוי סתמא דהא תנא בתר הכי משנת הכותב טופסי גיטין להשמיענו דסתמא פסול וע"כ דדרגא דרגא נקט והני לאו סתמי נינהו ולמה לא תני יתר על כן ועל זה תירצו דלא נקט הך משנה דטופסי גיטין רק לאשמועינן היתר טופס אבל סתמא משמע לי' מהך משנה גופא דהנך כלהו סתמי נינהו כדקס"ד בזבחים הנ"ל, וז"ב, ועיין מהרש"א שהקשה דהוי לי' למיתני יתר על כן ס"ת ולא ידעתי דהא ס"ת בלאו הכי פסול לעיל פ"ב דליכא בה שמו ושמה והרי את מותרת:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה