תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף ד.
בגמרא לעולם ר"א הוא וכו' מודה ר"א במזויף מתוכו. רבו בזה הפירושים מ"ט דר"א בענין זה גם לשון מודה ר"א משמע מדינא פסול, והרשב"א ז"ל ביקש לומר דמדינא פסול לפי שיטת הרי"ף ז"ל דע"ח נמי כרתי ודחה דבר זה כיון דמייתי מר' אבא, גם בלא"ה אינו מובן כלל כיון דאין צורך לע"ח דהא איכא ע"מ א"כ למה נפסל:
ולדעתי דבר חדש בענין זה דהך דינא דר' אבא דין גמור הוא ג"כ ולא משום חשש כמו שאבאר והיינו דודאי למ"ד ע"ח נמי כרתי הכוונה שכל שיש כאן ע"ח והם אין כותבין שטר למלוה בלבד בלי לוה הרי בהכרח שבא שטר זה ליד המלוה בתורת חיוב גמור ועידי חתימה הן עידי מסירה ג"כ דעל ידם נתברר שנמסר ליד המלוה ולפי זה אם החתים קרובים או פסולים אף שיש כאן עידי מסירה אחרים כשרים הוי לי' נמצא אחד קרוב ופסול כיון דהחתומים מעידין ג"כ על המסירה כמו הע"מ ובשטר שנמצא בו פסולים איכא מאן דמכשיר בחתום בתחילה או בסוף דאמרינן למילוי חתמו אבל כאן דבאמת לשם עדות חתמו דהא אפילו בלי ע"מ היינו סומכין עלייהו כמו ע"מ ממש א"כ הוי לי' נמצא אחד קרוב ופסול דכולן בטילין אפילו הכשרים:
ומעתה אני אומר דה"ה בגט שלא לשמה כיון דע"ח נמי ע"מ הן ומ"מ פסולין לכריתות דע"ח אין כורתין רק אי חתמו לשמה אף דע"מ לא בעי לשמה דנתינה לשמה לא בעי אבל ע"ח אינן כורתין רק אי חתימי לשמה והשתא כיון דאינהו נמי ע"מ הן כמו הע"מ הרואין המסירה והם פסולין לכריתות זה לפי שחתמו שלא לשמה א"כ הוי לי' כנמצא אחד קרוב ופסול דכלהו לא כרתי, ואין להקשות כיון שחתמו שלא לשמה והיינו דאחר גירש האיך הן ע"מ הא ליתא חדא דכבר בארנו לעיל דעיקר חתימה שלא לשמה כאן הכוונה שלא חתמו על הכשר הגט שנכתב לשמה דכיון שנכתב לשמה ע"כ חתמו לשמה רק שלא חתמו על הכשר כתיבת הגט ושפיר הוי להו ע"מ ופסולין לכריתות ועוד דמ"מ כיון דאי מייתי ע"מ אנו סומכין עליהם לע"מ דהרי"ף לא ס"ל דסומכין דמן הסתם היו ע"מ כמבואר בדבריו פרק המגרש א"כ הוי להו ע"מ שהם פסולין לפי שחתמו שלא לשמה ויש לפרש לשיטת הרי"ף בפשיטות דחיישינן שמא לא יתננו בע"מ כלל רק יסמכו על ע"ח בלבד דאינהו נמי כרתי ואי חתמו שלא לשמה או שהן קרובים ופסולין לא כרתי הלכך מודה ר"א כל שאין ראוי ליתנו בלי ע"מ דאף בע"מ פסול ודוק ועמ"ש בפירוש רש"י ותוס':
שם ומעיקרא מ"ט לא מוקמינן לה כר"י, ואף דאנן כר"י ושמואל קי"ל דמוקמי מתניתן כר"א וחתמו אתורף א"כ ר"י נמי אתורף קאי מ"מ מעיקרא למאי דבעי לאוקמא כר"מ הוי לי' לאוקמא כר"י ומ"מ נראה לי דר"י נמי לא מצריך כתיבה וחתימה לשמה מדאורייתא אלא דלר"י מצינן למימר דבעי מדרבנן כתיבה אטו חתימה ובזה מיושב קושית התוס' בד"ה עד שתהא כתיבתו ע"ש:
שם שלא תחלוק במה"י לכאורה לאוקימתא דרבא לא שייך שלא תחלוק במה"י דהא השתא ס"ד דמדינה למדינה בא"י ג"כ צריך לומר א"כ אין מדה"י חלוק מא"י כלל ולמה קאמר שלא תחלוק במדה"י ומזה ראי' למ"ש לעיל במשנה דלעולם מדה"י חלוק מא"י אפילו לס"ד כיון דליכא רק שלש מדינות יהודה ועבר הירדן והגליל הלכך בא"י תליא דאי שכיחי אין צריך לומר ואי לא שכיחי צריך לומר הלכך במובלעות דשכיחי לא היתה בכלל שלא תחלוק והיינו דפליגי רבנן בתראי דאפילו במה"י נמי לא אמרינן שלא תחלוק רק ממדינה למדינה אבל מובלעות וסמוכות מתחילה לא היתה התקנה בהו כלל:
בפירש"י בד"ה במזויף מתוכו וכו' משחתם עליו קרוב ופסול או שלא לשמה. לקמן דף יו"ד פירש"י הטעם דילמא אתי למימסרא באפייהו ומיסמך עלייהו ולפי זה בוודאי יש לתמוה תינח בקרוב ופסול דפסולים לע"מ אבל שלא לשמה פשיטא דכשרים למסירה ומאי חשש יש דימסור בפניהם וליכא למימר דהחשש הוא דימסרו ג"כ שלא לשמה דהא בפרק המגרש אמרינן להדיא אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי:
ונראה לי שסובר הרב ז"ל דכל גט החתומים עליו עדים אנו דנין שנעשה בהכשר על פי עדים החתומים בו וכל גט שאין עליו עדים אין למסרו בע"מ אם לא שידוע לנו שנעשה בהכשר הילכך כשחתמו בו קרוב ופסול פסלוהו לגמרי דאתי למימסרא לפניהם או למיסמך עלייהו והיינו שנסמוך עליהם על הכשר השטר או הגט וכל שהם קרובים או שחתמו שלא לשמה אינם עדים על גט זה כלל והוי כגט בלי עדים שאין ראוי לסמוך על ע"ח הללו כלל הילכך אפילו נמסרנו לפני ע"מ לא מהני דילמא אתי למיסמך עלייהו בהכשר הגט כשלא יהא ידוע לנו רק על פי אותן שחתמו נסמוך דמסתמא נעשה בהכשר ובאמת אין זו סמיכה של כלום לפי שהם קרובים או שחתמו שלא לשמה ונהי דעכשיו האמינו לשליח וממילא כל שהשליח מעיד בהכשר הגט נאמן ואין צריך לסמוך על ע"ח דהא לא ידעינן כלל רק על פי השליח ולו המנוהו רבנן מ"מ כיון דבעלמא פסול גט בע"ח שלא לשמה ואף כאן אי הי' נודע לנו שחתמו שלא לשמה לא היינו סומכין על השליח כלל הילכך צריך השליח להעיד גם על עידי חתימה שחתמו לשמה והן עדים שזה כתב לגרש וממילא נוכל ליתנו בע"מ כאן כנ"ל לדעת רש"י וכבר כתבתי מה שנראה לי לפרש לשיטת הרי"ף ז"ל דע"ח נמי כרתי ועמ"ש בתוס' בד"ה מודה:
בד"ה והוי, רחוק כמבי' כובי לפומבדיתא לא יכולתי לכוון דבר זה בפי' מובלעות שאין מובלעות תלוי ברחוק וקרוב וזהו דברי ר"ג דמחדש סמוכות אבל מובלעות קאמר ולא רחוק וקרוב וכן מה שפירש"י בדיבור הקודם ההוא אתרא שבין כפר לודים ללוד ג"כ לא יכולתי לציירו כיון דכפר לודים מובלע בתחום א"י ואיזה מקום יש בין כפר לודים ללוד הא לוד מא"י וכפר לודים מובלע בתחום א"י. לכן נראה לי שהי' כפר לודים מובלע מקצתו בתחום א"י ומקצתו חוצה לא"י וכמו כן הי' נכנס מתוך בי' כובי לגבול פומבדיתא וענין המאמר כמו שנכנס מבי' כובי לגבול פומבדותא כן נכנס מן גבול כפר לודים לתוך לוד ועמ"ש בתוס' במתניתן בד"ה מכפר לודים:
בתוס' בד"ה וחתמו וכו' לכתחילה נמי וכו' דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. שם לא מוכח רק דדיעבד אינו פסול מכח מיחזי כשיקרא אבל לכתחילה שפיר יש לומר דחיישינן גם מהך דטופסי גיטין לא מוכח רק דאינו פסול דיעבד אבל לכתחילה שפיר יש לומר דחיישינן בלי חשש קטטה ועגונות ועוד דיש לומר דפסול לכתחילה משום גזירה דחתימה דזה לא שייך רק לכתחילה כמו מחובר ושם דפוסל דיעבד בלא הניח ע"כ משום קטטה ועגונות:
בא"ד וא"ת ומ"ש וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל דהך רישא אין כותבין לאו משום מחוסר קציצה הוא כלל רק אפילו לא הי' צריך רק כתיבה בלבד אין כותבין דבעינן ונתן בידה או מה ספר בתלוש א"כ בכתיבה גופה גזרינן שלא יתלוש ופסול מכח כתיבה במחובר אפילו לר"מ אבל לגזור כתיבה אטו חתימה לא שמענו דחושש ר"מ אפי' לכתחילה:
בא"ד דגבי לשמה לא חיישינן צ"ע דאנן חיישינן דמצאו כתוב וחתום באשפה ומעיקרא נחתם לשמה וצ"ל משום דלר"מ בעינן מוכח מתוכו לדעתם ואין חשש רק דנכתב להתלמד ונזרק לאשפה ולעדים אין לחוש דחתמו להתלמד. אך לפי זה מיושב בפשיטות דוודאי אין לחוש דאחר שימצא כתוב באשפה יחתמנו שלא לשמה דהא ליכא אחר שיחתמו לו וממילא הוי לשמה ולשמא יחתמו להתלמד לא חיישינן ודוק:
בד"ה מודה ר"א תימא לר"י מאי ענין שלא לשמה למזויף מתוכו וכו'. תמוה לי על תמיהתם דפשיטא דאי חתמו שלא לשמה דגרע טפי מקרוב ופסול דפשיטא שנסמוך עליהם שלא כדין דהא לא חתמו כלל שזה כתב לגרש לזו והאיך נוכל להשיאה על פיהם:
וביותר תימא מה שכתבו גם בשאר שטרות הי' לנו להצריך חתימה לשמה דפשיטא שבשאר שטרות כשחתמו ליב"ש אחד שלוה מזה מנה דלא הי' כשר ליב"ש אחר ולא יכולתי לצייר אופן שלא לשמה ומ"מ יהיו עדים שזה כתב לגרש דאפי' תימא דס"ל דמשכחת חתימה שלא לשמה אפי' נכתב לשמה והיינו שנכתב לזה ונמלך ומסרו לזה והחתים עליו עדים ונמלך ומסרו לראשון א"כ ממילא לא חתמו כלל שזה גירש רק אחר והיאך נסמוך עליהם בגירושין של זה שלא כדין. וליכא למימר דס"ל דלא משכחת באמת שלא לשמה בחתימה כל שנכתב לשמה רק דחיישינן לאומר אמרו דג"כ פסול מכח לשמה כמו שכתב הרמב"ן סוף האומר ואהא קשיא להו כיון דלר"א לא בעי לשמה מאי איכפת לן אומר אמרו וכשר כמו בשאר שטרות דא"כ מה זה שכתבו דחיישינן דיחתמו תחלה על נייר חלק מה ענין זה לאומר אמרו דיחתמו על נייר חלק ועוד דרבה ס"ל סוף האומר דאומר אמרו כשר אפי' בגיטין. ולפי מה שכתבתי לעיל דעיקר חשש שלא לשמה בחתימה הוא דבעינן שיעידו בחתימתם על הכשירו של גט ובכלל זה שנכתב לשמה וכל שחתמו ולא ידעו מזה אין חתימתם כלום ולפי זה מהאי טעמא ודאי דמי לקרוב ופסול שנסמוך עליהם שלא כדין דגט זה נכתב לשמה:
אמנם אי קשיא הא קשיא דהיאך יעלה על הדעת כיון דבאמת סתם ספרי גמירי ורוב בקיאין ואפי' חתמו שלא לשמה אין כאן שום פסול רק שאף שהדבר אמת אין לעשות רק בעדות כשר א"כ היאך מדמה זה למזויף מתוכו שחתם עליו קרוב ופסול באמת בהא פוסל ר"א דחייש שאין לעשות רק בעדות כשר אבל כאן כיון דרוב בקיאין הרי בודאי עדות כשר הוא והיאך ס"ד לחוש למיעוטא דמיעוטא להצריך שיאמר בפני נחתם ולפסלו אי לא אמר מהך חשש שאלו הי' חתום שלא לשמה ג"כ אינו פסול ואנן ניקום וניחוש שמא הי' חתום שלא לשמה ומחשש זה נפסלנו כשלא אמר בפני נחתם וכבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי לפרש לשיטת הרי"ף ז"ל דע"ח נמי כרתי דפסול מדאורייתא מטעם נמצא אחד קרוב ופסול דמבטל כל העדות או שיתננו בינה לבינו בעידי חתימה בלבד:
בד"ה הא מני ר"י הוא אע"ג דת"ק דר"י מצריך ברפ"ב וכו' בהא סבר לה כר"י. דבריהם אינם מובנים כלל דאם בקושיא הוי ס"ד דהאי תנא ר"י ממש הוא הוי להו להקשות ממתניתין דידן דקתני בסיפא ר"י אומר מרקם למזרח ש"מ דרישא לאו ר"י הוא ועוד דהא ר"ג ור"א ורשב"ג כלהו ס"ל במתניתין דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ וע"כ דבהא סברי לה כר"י א"כ ה"ה ת"ק ועוד דאיכא נמי רבנן בתראי דקאמרי בהדיא תרווייהו בפ"נ ובפ"נ ואמרינן בגמרא דלאו היינו ת"ק דרישא ומ"מ סבר לה כר"י גם עיקר השאלה ששאלו מאן האי תנא וכו' לא היה רוצה להמציא איזה תנא בשמו דוקא דהא איכא תנאי טובא במתניתין. אלא שהוקשה לו שלא מצינו דבעי תרווייהו רק לענין בפני נכתב ובפני נחתם בשליח שהביא גט ממה"י ולמה לא מצינו שיחלוק האי תנא על ר"מ ור"א בגוף הגט דבעינן תרווייהו לשמה, ומ"ש דלא שמעינן לי' להאי תנא רק לענין אמירת השליח בפ"נ בגט הנשלח ממה"י והיינו דקאמר הא מני ר"י הוא דשמעינן דפוסל כתיבה וחתימה במחובר וה"ה שלא לשמה וזה ברור ואולי כוונתם דס"ד דהך ת"ק דרפ"ב סבר לה כהך ת"ק דמחובר דכיון דפליג על ר"י ברפ"ב, במחובר נמי פליג עלי'. וע"ז כתבו דנהי דפליג עלי' ברפ"ב במחובר ס"ל כר"י ואינו אותו ת"ק דמחובר דפליג לגמרי עם ר"י:
בד"ה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וא"ת וכו' והשריש וחתמו. דבריהם תמוהין לכאורה דאכתי וחתימתו למה לי אפילו אי לא הוי בעינן חתימה כלל מ"מ היה פסול מכח מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כיון שחיברו אח"כ וכ"כ הטור סימן קכ"ד להדיא דאפילו חיברו בין כתיבה לנתינה ותלשו מיקרי מחוסר מעשה ופסול ומשמע בהדיא אפילו אחר חתימה ע"ש. אמנם הרשב"א בחידושיו הביא ירושלמי דמספקא להו בהא אי בעינן שיהא מחוסר בעת כתיבה דוקא או אפילו חיברו בנתיים פסול, ויש לתמוה עכ"פ תפשוט מר"י דהכא דאל"כ וחתימתו למה לי. גם נראה לי שלא כתבו התוס' כן רק לפי דעתם דס"ל לקמן כ"ו ע"ב בד"ה קא פסיק דזמן אין צריך שיהא לשמה כן מוכח למעיין שם. אבל לדעת כל הפוסקים דצריך שיכתוב הזמן לשמה קשה אימת כתב הזמן אי במחובר הרי פסול ואי בתלוש הרי מוקדם הוא. לכן נראה לי בעיקר קושיתם דלכך נקט חתימה ג"כ דאי הוי נקט כתיבה הוי משמע דרק מכח כתיבה קאמר קמש"ל דחתימה נמי מעכב ונ"מ לענין לשמה. ועוד נראה דודאי ליכא למ"ד דתצריך תרווייהו לשמה מדאורייתא דבמה נפשך אי וכתב אחתימת עדים או על כתיבת גט רק כלפי מה שאמרו מעיקרא דר"מ ור"א לא מצרכי רק חד ואידך אפילו מדרבנן לא בעי. מייתי דר"י דפוסל בתרווייהו דאיהו גזר כתיבה אטו חתימה והיינו דנקט וחתימתו דכתיבה ג"כ מכח חתימה הוא דפסול. ולענין עיקר הדין במחלוקת הטור והרשב"א הנ"ל אבאר לקמן דכ"א ובחידושי לא"ה סי' קכ"ד:
בד"ה דקי"ל הלכה כר"א בגיטין וכו' ולפיכך יש ליזהר דבריהם תמוהין לכאורה דבגט פשיטא דיש ליזהר וראיתי למהריב"ל שכתב דאי רק בגיטין הוי מצינו לומר משום חומרא דגיטין ע"ש, והוא תמוה דהא שם לקולא פסקו הלכה כר"א דהא פליג על ת"ק דפוסל והוא מכשיר ע"ש:
אמנם דברי התוס' ברורים, דודאי הך דר"א נחלק לב' חלקים החלק האחד במה דפליגי בהך וכתב דלר"מ חתימה הוא ולר"א כתיבה הוא, ולדעתו לא הוזכר מי הם הכורתין בקרא כלל, ויש לומר דע"ח כורתין כמו ע"מ כמו שבאמת דעת הרי"ף כך אפילו לר"א. אמנם ממה דפליג ר"א אפילו בשאר שטרות דכתיב בהדיא בקרא וכתב בספר וחתם ואתא איהו ואפקיה לקרא מפשטי' דאינו רק עצה טובה ש"מ דס"ל מצד הסברא שאין ראוי להיות הדבר נגמר רק בע"מ ולא ע"ח ובהא פליגי דמ"ד הלכה כר"א בגטין הכוונה דרק בהא הל' כוותי' דוכתב הכוונה כתיבת גט וכיון שלא הוזכר בקרא חתימה ע"מ נמי כרתי אבל ע"ח ג"כ כרתי, אבל אי הלכה כר"א אפי' בשאר שטרות ממילא ע"ח לא כרתי כלל דבהא פליג ר"א ג"כ דע"ח לא כרתי כלל חוץ ממה שחולק אוכתב דקרא דכתיבת גט הוא. והשתא שפיר כתבו התוס' כיון דהלכה כר"א אפי' בשאר שטרות ממילא ע"ח לא כרתי כלל וצריך להיות נזהר שיהיו ע"מ בעת גירושין, אבל אי היה הלכה רק בגיטין אין הלכה רק וכתב אינו וחתם אבל מ"מ ע"ח נמי כרתי כמו ע"מ. וראי' ברורה לזה דפריך התם לר' ינאי דקאמר אפי' ריח הגט אין בו ומשני לרבנן אפי' ריח הגט אין בו, וקשה למה לא קאמר בפשיטות דבלי ע"מ אפי' ריח הגט אין בו וע"כ כיון דר' ינאי קאי התם דהלכה כר"א בגיטין ולהאי סברא ממילא רק להקל קי"ל כר"א ולא להחמיר דעידי חתימה לא כרתי והוצרך לומר לרבנן אפי' ריח הגט אין בו:
בא"ד כדאמרינן בהשולח וכו'. ולדעתי מהתם מוכח כהרי"ף דודאי יש לתמוה דפריך מפני ת"ה דאורייתא הוא ומשני לא נצרכא רק לר"א. וקשה הא עיקר הקושיא מקרא וכתב בספר וחתם והשתא במה נפשך אי דידע דלר"מ ע"ח כרתי מדינא א"כ לס"ד דאתיא כר"מ בפשיטות הוי לי' להקשות הא לר"מ ע"ח כרתי ועוד דתיקשי לר"א הך קרא דהא ידע דר"א ס"ל ע"מ כרתי ועוד דלא הוי לי' להזכיר ר"מ ור"א כלל רק להקשות מקרא ולישני' דעצה טובה קאמר. לכן ברור דלר"א ג"כ ע"ח נמי כרתי וקרא לא משמע לי' דרך עצה טובה כלל רק דאיירי היכי דליכא ע"מ ומתניתין בדאיכא ע"מ אז לא צריך ע"ח רק מפני ת"ה אבל לר"מ דלא מהני ע"מ כלל קשיא לי' שפיר. ובחיבורי לא"הע סימן קל"ג הארכתי לברר דברי הרי"ף וליישב כל מה שהקשו עליו ועשיתי לו סמוכין בהרבה מקומות ויתבאר ג"כ כל אחד במקומו:
בא"ד וכן משמע בפרק בתרא וכו'. ראי' זו תמוה מאד לפע"ד דכיון דס"ד התם דבעי כתיבה ונתינה לשמה לר"א פשיטא דלא מהני נתינה שאינה מבוררת לשמה דהא אפי' אי ע"ח נמי כרתי מ"מ פשיטא דבעי ר"א כתיבה לשמה אפילו איכא ע"ח ופליג בהא אר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ולא מהני חתימה לדידי' רק לפטור ע"מ אבל לא כתיבת הגט לשמה דאל"כ בפני נכתב למה לי אפילו לר"א וע"כ דכתיבה לשמה לעולם בעי וה"ה נתינה לס"ד ואפי' אי בעלמא אנן סהדי דניתן לשמה התם לא מהני ודוק:
בא"ד וצ"ל דבמשולשין איירי. נראה שהוצרכו לזה דאל"כ לא הוי מהני ע"ח ג"כ דאינהו נמי לא ידעי אם ניתן לשמה כיון דאינן משולשין לכך הקדימו דע"כ במשולשין מיירי:
בד"ה ומר סבר וטעמא דר"א וכו'. עיין מהרש"א מה שהקשה בזה, ולפע"ד דהוכחת התוס' דאפילו לס"ד ג"כ לא יחלוק ר"א אתנא בתרא דס"ל ג"כ לקיימו דהא מצריך לומר במוליך ומ"מ סובר דאפי' סמוכות שכיחי ור"א יחלוק דאפי' מובלעות לא שכיחי והוי ג"כ ג' פלוגתות רחוקות והשתא לא ס"ד דגזר מוליך אטו מביא: