תפארת יעקב על גיטין· רבי יעקב גזונדהייט
דף ג:
בגמרא אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי. פי' כתיבה לשמה לא בעי אבל פשיטא דבעי כתיבה דהיינו סיפור דברים דילפינן מספר כריתות שיהא מוזכר בו סיפור דברים של כריתות וכן אסור להטיל בו תנאי לפני התורף דלא מצינו שיחלוק ר"מ בזה דהאי לאו מוכתב ילפינן. ולפי זה היה מקום לומר דר"מ בעי שיהא נכתב עכ"פ לשם כריתות לא להתלמד דהא נמי לאו מוכתב ילפינן רק מספר כריתות שיהא נכתב לשם כריתות וקרא קאמר שיחתמו ספר זה הנכתב לשם כריתות לשמה ומ"מ לא אתיא כר"מ דדוקא בלשמה אין בקיאין דהך דרשה דלה לשמה אינה נראית להם עיקר אבל בלשם גירושין בקיאי וזה שחידש ר"נ בסמוך דאומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה כשר אפילו נכתב להתלמד. ובזה מיושב לשון הש"ס בסמוך עם קושית התוס' בד"ה וכי, וכן לקמן דכ"ג ע"א אבאר בס"ד סוגית הש"ס שם בזה:
שם אי ר"א חתימה לא בעי. פי' בעלמא אבל הכא ודאי בעי חתימה כמו שכתבתי במתניתין, וכבר כתבתי שם טעם למה אין צריך לשמה על החתימה לר"א כיון דמודה דכאן בעי חתימה ע"ש ולפי מה שכתבתי לעיל דעיקר חתימה לשמה הכוונה שמעידין על הכשירו של גט שנכתב לשמה א"כ בודאי אין צריך לר"א חתימה לשמה להעיד על הכשירו של גט כמו בעלמא ודי אי חתמו בציווי הבעל וממילא נאמן השליח על הכתיבה ואפילו לא ידעו בהכשר הכתיבה לא איכפת לן לר"א. ועמ"ש בריש מכילתין:
שם וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא. ואף דלעיל גבי מחובר לא גזר כתיבה אטו חתימה משום דמחובר אין חשש רק על הסופר ועדים ואינהו בקיאי ולא חיישינן להו בפרט שאין לכתוב לכתחילה על מחובר כלל ממילא לא יכתוב הסופר כלל על מחובר אבל שלא לשמה אי מכשרת לסופר שלא לשמה יטעה הבעל ויקבל גט חתום בעדים מאיש אחר ששמו כשמו ויגרש בו לפיכך פסלו שלא לשמה אפי' בכתיבה וזה ברור, ולענין מה שיש להקשות חתימה שלא לשמה לר"מ דבעי מוכח מתוכו היכי משכחת לה כבר נתבאר לעיל באריכות:
ועוד נראה לפע"ד דהשתא סליק אדעתי' דר"מ לשמה לא בעי דהיינו לשם אשה זו ובעל זה אבל לשם כריתות בעי דהא לאו מוכתב ילפינן כדמוכח ריש פרק כל הגט להדיא ומ"מ אין לאוקמא מתניתין כר"מ דבהא בקיאין כמש"ל דדוקא בדרשה דלה לשמה אין בקיאין כמ"ש התוס' דאינה נראית להם עיקר אבל לשם גירושין בקיאי, והשתא ממילא שפיר מקשה דמדרבנן בעי לשמה ממש דגזרינן לשמה אטו לשם כריתות אבל במחובר דליכא למיגזר רק כתיבה אטו חתימה לא גזרינן אבל כתיבה גופה גזרינן לשמה אטו לשם גירושין והיינו דמייתי מר"נ דמחדש אליבא דר"מ אפילו מצאו באשפה כשר ולא חיישינן דנכתב להתלמד ש"מ דלא בעי ר"מ אפילו לשם כריתות, ובהכי ניחא מה דמייתי מר"נ ולכאורה לא הועיל דהא עיקר הראיה דמדרבנן מכשיר והיה לו להזכיר העיקר, ולהנ"ל ניחא דודאי אפילו אי ר"נ מדאורייתא קאמר מייתי שפיר ליישב קושייתו דס"ס מוכח דמצאו באשפה מכשיר ולא בעי לשם כריתות וכתיבה אטו חתימה ממתניתין דמחובר מוכח דלא גזרינן. ובהכי ניחא ג"כ לשון הש"ס בתר הכי וכי תימא אנן מדאורייתא מתנינן לה ופירש"י להא דר"נ והוא תמוה דמהו פי' דבר זה שאמר אנן הוי ליה לומר וכי תימא מדאורייתא קאמר. גם היאך שייך לשון מתנינן אטו הך דר"נ משנה הוא הא אינו רק מימרא דאמורא, ולפי הנ"ל ניחא דודאי מה שבקשו לומר דר"מ גזר אטו לשם גירושין כבר נדחה בדברי ר"נ רק עכשיו חוזר להקשות דדילמא גזר ר"מ כתיבה אטו חתימה, ועיקר הראיה ממתניתין דמחובר דאי חתמו אתורף קאי ופסול מדרבנן א"כ אין לגזור טופס אטו תורף אפי' לכתחילה כיון דתורף גופה דרבנן וע"כ דחתמו אחתימה קאי ואין כותבין אתורף קאי ש"מ דדיעבד כשר ואהא מקשה דלמא הך מתניתין אנן בדאורייתא מתנינן לה לכך גזרינן שפיר תופס אטו תורף אבל ר"מ פוסל תורף רק מדרבנן ולא גזר כלל טופס אטו תורף ושפיר יש לומר דפוסל תורף מדרבנן אפילו דיעבד ועל זה קאמר דהא נמי מוכח מדר"נ דאפילו מדרבנן כשר דאל"כ אומר היה דבר תורה מבעיא ליה:
בפירש"י ואין בו אלא ע"א וכתב ידי סופר הא דפירש כשמואל פרק המגרש ולא כרב דכתב ידו שנינו משום דאי נפרש כתב ידו יש לומר דבהא מכשיר ר"א כיון דאפילו לת"ק אינו רק דרבנן דגזר כתב ידו אטו כתב סופר אבל בכתב סופר דלר"מ פסול דאורייתא לא מכשיר ר"א אפילו לכתחילה לכך פירש בכתב סופר ומ"מ פליג ר"א אפילו אין עליו עדים כלל ש"מ דאפילו במה דפוסל ת"ק דאורייתא מכשיר ר"א אפילו לכתחילה וממילא גם לרב קשיא דלא פליגי רב ושמואל אליבא דר"א. ועוד יש לומר דמשמע לי' פשטא דמתניתין הכי דלמ"ד כתב ידו ועד שנינו א"כ הך בבא אחרונה היינו ממש בבא ראשונה רק דקמש"ל רישא דאפ"ה תנשא דיעבד ובבא אחרונה דלא תנשא לכתחילה אבל בתרווייהו הפסול שאין עליו עדים א"כ הוי לי' לתנא למיתני הנך בהדי הדדי והך בבא דאין בו זמן בסוף ולמ"ד כתב סופר ועד ניחא דבהא הפסול אינו כהך דרישא ולקמן פרק המגרש כתבתי להחזיק דעת ר"מ דפוסק כמ"ד כתב סופר ע"ש:
בד"ה ואם נשאת וכו' ש"מ אפילו לכתחילה מכשיר לא הי' צריך לזה דאפילו אי לא מכשיר ר"א לכתחילה ג"כ מקשה שפיר דכיון דדיעבד כשר לא הוי מתקני לומר בפ"נ כמ"ש התוס' בד"ה דתנן רק קושטא דמילתא נקט דטפי מוכח אפילו לכתחילה. אך זהו למ"ד התם לת"ק לא תצא א"כ ר"א מכשיר לכתחילה אבל למ"ד לת"ק תצא רק הולד כשר א"כ לא מוכח לר"א רק דלא תצא אבל לא לכתחילה. אך באמת לשון כשר ודאי משמע דלכתחילה כשר:
בתוס' בד"ה דתנן וכו' דדיעבד כשר וכו' ועוד דתנן וכו' לכאורה תמוה דמה ס"ד להקשות מה דמפורש לקמן דפסול דיעבד ומחובר כשר דיעבד, ונראה לי דאין כוונת התוס' בהך ועוד ליישב תירוץ אחר דבאמת אין מהתם ראי' כלל דהתם מיירי שלא גירש בו עדיין ופסול ליתנו אבל הכא שכבר נתנו כשר דיעבד או דהתם הכוונה פסול דצריך לחזור וליתנו אבל כאן דאין תקנה להכשירו כשר, רק כוונת התוס' דאי דיעבד כשר לא הוי מתקני לומר בפני נכתב ולא עוד שתקנו דאי לא אמר פסול וכיון דדיעבד כשר לא הוי מתקנים שיאמר ואי לא אמר שיפסל:
בא"ד ותימא לר"י. לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר בפני נחתם הוא אף שכבר העיד על הכתיבה א"כ ממילא חתימה לשמה הוא מ"מ צריך להעיד שחתמו העדים על הכשירו של גט שנכתב לשמה דלמאן דבעי חתימה בגט בעינן שיחתמו שנים על כל הכשר הגט וכיון דבעי לשמה צריך שיחתמו גם על לשמה, ולפי זה לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה רק חתימה א"כ אין צריכין להעיד על הכשר לשמה בכתיבה כיון שאין צריך רק חתימה לשמה לאפוקי שיכתב ויחתם לשם אחר ונמלך וגירש זה ולפי זה לר"מ אי מעיד שנכתב לשמה ע"כ חתמו העדים לשמו דהא זה שנכתב עבורו מסר הגט לשליח ועדים אין חותמין אלא א"כ קראוהו ובציווי הבעל דבר אפילו בשטרות ולפי זה לר"מ בחד סגי או בפני נכתב או בפני נחתם והיינו דנקט לקמן בברייתא ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא קתני כמו במתניתין רפ"ב ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם בפני נחתם אבל לא בפני נכתב פסול משום דלר"מ דוקא בלא אמר תרווייהו הוולד ממזר דבכל חדא מנייהו סגי ולכך מתניתין דקתני צריך שיאמר תרווייהו ואי לא אמר חד פסול ע"כ דלא כר"מ. ואפשר לומר עוד דאם כתוב הגט בכתב יד הבעל כתיבתו כחתימה כמו שכתבו התוס' בד"ה שלשה ובכה"ג סגי שיאמר בפני נכתב לחוד, ולפי שר"מ מחליט דהוולד ממזר נקט שלא אמר כלום אבל אי אמר על הכתיבה בלבד פעמים שאינו ממזר, אבל ממתניתין קשיא לי' שפיר דקתני צריך שיאמר תרווייהו גם יש לומר דהך ברייתא לאו כר"מ לגמרי רק כר"מ דכל המשנה אבל בהא לא סבר כר"מ דלא בעי כתיבה לשמה
בא"ד אבל לרבה קשה דלית לי' טעמא דאיחלופי וכו' כדפירשנו לא ידעתי לכוון דבריהם בזה דמה ענין זה להך דלעיל שם בקשו לומר דרבה יסבור בפני נחתם משום קיום בלבד ולא מוקי כלל כר"מ ועל זה כתבו דע"כ מוקי לה משום לשמה דאי לקיום ומהני ידעתי תיקשי לפי המסקנא רבה מ"ט לא אמר כרבא לגמרי דאפילו בפני נכתב לאו משום לשמה רק משום איחלופי ומזה מוכח דרבה גם בחתימה מפרש משום לשמה ולא מהני ידענו. אבל כאן דאליבא דר"מ קיימינן דס"ל דבעי חתימה לשמה א"כ פשיטא דלא מהני ידענו ולא בעי בפני נכתב לאיחלופי וליכא למימר דר"מ יסבור כרבא לגמרי דלא חיישינן לאין בקיאין כלל רק משום קיום דפשיטא דבהא לא נחלקו ר"מ ורבנן אי תקנו בפני נכתב משום לשמה או משום קיום וכיון דלר"מ משום קיום הוא וודאי דלרבנן ג"כ מהאי טעמא הוא. ועוד הוי רבה ורבא כתנאי דר"מ ורבנן. ועוד כיון דר"מ מפרש הטעם משום קיום היאך יחלוק רבה על ר"מ כיון דלא מצינו דרבנן פליגי וליכא למימר דע"כ רבנן פליגי כיון דס"ל ידענו לא מהני כדמוכח ברפ"ב כמ"ש לעיל א"כ לק"מ קושית התוס' דר"מ באמת כרבא ורבה כרבנן דרפ"ב וע"כ דפשיטא להו דלא נחלקו ר"מ ורבנן בפלוגתא דרבה ורבא א"כ בלא"ה אין לומר לר"מ בפני נכתב לאיחלופי כיון דבעי חתימה לשמה ע"כ לא מהני ידענו ולא בעי בפני נכתב לאיחלופי וצ"ע:
בד"ה שלשה וכו' דשמא כתבו להתלמד. לכאורה קשה דאטו התם מיירי בגט שהובא לפנינו ואנו מסופקין בו כיצד נכתב תדע דהא ר"א מכשיר באין עליו הא ופשיטא דלא מהני רק שנדע מבחוץ שנעשה בהכשר ולפני ע"מ א"כ לת"ק נמי מיירי שאין אנו מסופקין בו בשום פסול רק דפסול מצד שאין עליו עדים או זמן. וצ"ל דכוונת התוס' להקשות כיון דמתוך הגט אינו מוכח דכשר לגרש בו פסול לר"מ דבעינן מוכח מתוכו ונראה עוד דאפילו לדעת רש"י דר"מ לא בעי מוכח מתוכו מ"מ בהא מודה דפסול לר"מ דהא פשיטא דבעי ע"ח דוקא אף שנתברר לנו בעל פה על ידי ע"מ לא מהני א"כ כאן לא הוי כע"ח כיון דרק על ידי ידיעתינו מבחוץ אנו יודעין הכל לא מתוך החתימה דיש לומר להתלמד כתב, ומזה תבין סברת התוס' דס"ל דלר"מ בעי מוכח מתוכו דמה ענין מוכח מתוכו לפלוגתא דר"מ ור"א אי ע"מ כרתי או חתימה. ולהנ"ל ניחא דהכוונה כיון דלר"מ לא סגי שנדע מבחוץ הכשירו של גט רק יהא מוכח מתוכו על ידי ע"ח שזה גירש לזו א"כ כיון שצריך להיות מוכח מתוכו שנתרצה לגרש כן צריך להיות מוכח מתוכו שיב"ש זה הוא שנתרצה בגירושין הללו, ולפי זה מי שאינו בקי דבעי חתימה לשמה פשיטא שאינו יודע דבעי מוכח מתוכו, וזו הוא ראיה למה שכתבתי לעיל ד"א ע"ב בגמרא בד"ה לפי שאין בקיאין ע"ש:
אמנם בעיקר דברי התוס' אני תמה דפשיטא דהך דהתם כמ"ד דבעי כתיבה לשמה והא דמוקי לה כר"מ היינו לאפוקי מר"י דפוסל מילי בגט דהכי מוקי לה ר"ח כר"י ובחתם סופר ושמואל מוקי בכתב סופר וכר"מ והיינו ר"מ דס"פ האומר לענין מילי והתם גופה מוכח דבעי כתיבה לשמה דאי מצאו באשפה כשר ליכא בזיון בכתיבה כלל דאין עליו לכתוב את הגט כלל ורש"י פירש לקמן פרק כל הגט דכ"ט ע"א דעיקר בזיון לפי שעליו לכתוב את הגט ומילי נמי לא שייך לר"מ כיון דמשום לשמה הוא כמ"ש הרמב"ן פרק האומר ור"מ דלא בעי לשמה ליכא משום מילי וע"כ דאין ענין זה לזה דאף דאתיא כר"מ דכל המשנה וכו' וכר"מ דמילי מימסרין לשליח אבל לא בענין זה דלא בעי כתיבה לשמה וכן מדויק לשון הש"ס מוקי לה כדר"מ ולא קאמר מוקי לה כר"מ רק כפי דינו של ר"מ במשנה. תדע דאי ס"ד דלא בעי כתיבה לשמה האיך תחשב כתיבת סופר כע"א ומה בכך דהוי סופר מובהק כיון דמדינא אין צריך לשמה ולא שמיעה מפי הבעל שמא מעצמו כתבו דהא יכול לכתבו ופשיטא דלא הוי עד חתימה עד שיכתוב לשמה ומפי הבעל וסופר זה כתבו באמת על מנת להחתים עליו עדים וכתבו שלא לשמה ולא שמע מפיו וע"כ דלא אתיא רק כמ"ד דבעי כתיבה לשמה וכיון דהסופר ע"כ כתבו לשמה ושמע מפיו הוי כע"א:
בד"ה כתב בכתב ידו וכו' טעמא דפסול וכו'. דבריהם לא נתבררו לי מכמה טעמים חדא במה שכתבו דלמ"ד שמא יחפה ניחא אכתי קשיא מאי הועילו בתקנתן אכתי יחפה ויכתוב בכתב ידו בלי עדים ולא שייך מה שפירש"י לקמן דלא כתבי ליה סופרי הדיינים ולא חתמו עלה סהדי ואמת דיש לומר דהתוס' מפרשים מה שאמרו שם אהני דלכתחילה לא תנשא דשוב אין דנין מגט זה להיות גרושה לפנינו כיון דיש בו ריעותא ומוקמינן בחזקת א"א. אבל בלא"ה קשה מאד שיוכל לחפות בכתב ידו דאטו אם יאמר בעל פה שגירשה יאומן לחפות ומה נ"מ דיבורו או כתב ידו. גם מה שתירצו למ"ד משום פירי לא הבנתי דברור לפע"ד דאפי' למ"ד משעת חתימה אין לו פירות היינו דוקא משעת חתימת עדים אבל בכתב ידו היאך יעלה על הדעת כשהוא כותב בביתו באין רואה יפסיד פירות ובהא ע"כ משעת נתינה א"כ כמו דר"י לא ס"ל משום פירות דיש לו עד שעת נתינה כן לר"ל בכתב בכתב ידו דלא שייך חשש פירי כמו לר"י דבהא לכ"ע לא הפסיד עד שעת נתינה ולא ידעתי מי הכריחם לכל זה. ורש"י פי' בפשיטות פרק המגרש דגזרינן אטו כתב סופר בלי עדים ולק"מ ואולי ס"ל כיון דאתיא כר"מ דכל המשנה הוי ממזר וכתבו בדיבור הקודם דכך היה המטבע שלא יפסל בהנך שלשה לזה ס"ל דהטעם משום זמן א"כ במה שנפסל לכתחילה ניתקן החשש לכך היה המטבע שלא יפסל אבל אי נימא הטעם בכתב ידו דגזרינן אטו כתב סופר והתם הוולד ממזר א"כ אין מקום לחלק בין שאר תקנות דהולד ממזר כל ששינה ומ"ש כאן דאין הולד ממזר:
בד"ה יש בו זמן נראה דה"ה אין בו זמן וכו'. למ"ד כתב ידו שנינו לא מיבעיא להו דהא רישא הוי כאין בו זמן וכשר וכ"ש סיפא רק למ"ד כתב סופר מיבעיא להו דיש לומר כיון שאין בו זמן כתבו להתלמד ולא לגט גמור רק כיון דלמ"ד כתב ידו שנינו יש בו זמן ע"כ לאו דוקא ה"ה למ"ד כתב סופר דבהא לא נחלקו:
בד"ה ר"א אומר וא"ת דלמא דוקא כתב בכתב ידו וכו'. הנה לפירש"י פרק המגרש דטעמא דכתב בכתב ידו מחשש כתב סופר לק"מ דאי ס"ד בכתב סופר מודה ר"א דבעינן ע"ח דוקא א"כ מה הועיל במה שחידש ע"מ מ"מ איכא למיגזר אטו כתב סופר דבהא מודה דלא מהני ע"מ רק דהתוס' לשיטתם דהטעם מכח זמן ושפיר יש לומר דוקא בע"מ לא חייש לזמן דע"מ ע"כ יודעין מה כתוב בו ובאיזה יום ניתן אבל בכתב סופר מודה דלא מהני מכח חסרון חתימה:
ודע דלדברי התוס' דטעמא דכתב בכתב ידו מכח חסרון זמן יש להוכיח דמחוסר זמן אינו פסול רק בגט שיש בו ע"ח דאז סומכין מן הסתם על ע"ח שהי' ע"מ יש לחוש לחסרון זמן אבל בגט בלי עדים כלל דע"כ צריכה ע"מ לא חיישינן לחסרון זמן דהא אנן קי"ל כר"א וקי"ל גט שאין בו זמן פסול והרי פליג ר"א דכתב בכתב ידו דכשר אף דהוי כאין בו זמן וע"כ דה"מ באין בו עדים דע"כ צריכה ע"מ אבל ביש בו עדים מודה ר"א דמחוסר זמן פסול. ומה שכתבו עוד ונראה לר"י משום דמדברי רש"י נראה דמהך דהכא מוכח כן דאל"כ הוי מצי לאוקמא כר"א אך באמת לא נראה להם ראי' זו דאפי' אי לכתחלה פסול רק דיעבד כשר אין לתקן בפני נכתב על זה כמו שכתבו התוס' לעיל לכך כתבו ונראה לר"י מטעם אחר:
בד"ה וגובה וכו' כדמשמע בפרק בתרא. רצונם לומר דשם משמע דכך הכוונה במשנה גופא בשאר שטרות לא דמתני' בכתובה רק שלמדו שאר שטרות מכתובה. או דכוונתם דמשמע דלית מאן דפליג בהא מדמקשה לרב ולאפוקי מפיר"ח בסמוך דהך סוגיא דפרק גט פשוט פליגא. ונידון מה שהקשו מפרק גט פשוט נראה לי ליישב דמשטר לא קשיא כלל כסברת רשב"ם שם רק מגט ס"ד להקשות ומשני שאני וכו' ודוק:
בד"ה וכי לא בעי ר"מ וכו' כדפרישית לעיל וכו' אין לשונם עולה יפה דעיקר ההכרח לעיל דאל"כ היאך מוכח דלא כר"מ דלמא לכתחילה בעי ואם נפרש כאן דמדרבנן בעי לכתחילה א"כ זהו באמת קושית המקשן כאן ועיקר ההכרח דאי לכתחילה פריך לא מוכח מידי מר"נ דלא קאמר רק דיעבד וע"כ דלכתחילה לא קשיא דלא הוי מתקנים לומר בפני נכתב כמש"ל:
בא"ד דהשתא מוקי דמתניתין דמחובר כר"א. יש לתמוה א"כ היאך מוכח דר"מ לא בעי כתיבה לשמה דהא התוס' כתבו לעיל דלמאן דמוקי לה כר"א לא מוכח רק מדר"נ והשתא דלא ס"ד דר"נ לא מוכח מידי ואולי בלא"ה היה ידוע לר"מ ע"ח כרתי ולר"א ע"מ תדע דלא קאמר ראי' לר"א רק הראיה דלר"מ אפילו מדרבנן לא בעי דליכא ליפרושי חתמו אתורף דמדרבנן בעי תורף בתלוש דא"כ לא הוי גזרינן טופס אטו תורף כיון דתורף גופא דרבנן ולשמואל ור"י מוכח מדר"נ והיינו דמקשה הכא דילמא מתניתין דמחובר כר"א ותורף פסול מדאורייתא ושפיר גזרינן טופס אטו תורף ולר"מ פסול תורף בלבד מדרבנן ומשני כדר"נ. אבל לעיל כתבתי בגמרא לפרש דהקושיא דלמא גזר ר"מ כתיבה לשמה אטו כתיבה דלשם כריתות ובתר הכי בקושיא וכי תימא אנן וכו' הוא דמקשינן דמתניתין דמחובר כר"א ומדאורייתא פסול תורף וטופס אטו תורף ור"מ פוסל תורף בלבד מדרבנן אטו חתימה וע"ש דלפי' זה מדויק לשון הש"ס
ובגוף דברי התוס' מה שכתבו להוכיח מדקתני אין כותבין דמיירי בדרבנן אינו הכרח כלל דהם מפרשים הך אין כותבין ג"כ מכח מחוסר קציצה כמו שפירש"י שם אבל לקמן בארתי דהך לאו משום מחוסר קציצה רק משום דנתינה של מחובר לא חשיב נתינה כמ"ש הרשב"א שם או משום ונתן דבר הניתן מיד ליד או משום מה ספר בתלוש או כמו שהוכחתי שם טעם אחר שצריך שיצא הגט מידו או מיד שלוחו לא מחצירו דדוקא בדידה חצירה כידה אבל לא בדידי' מצד הנותן לא הוי נתינה רק בידו או ע"י שלוחו א"כ הך אין כותבין אין הפרש בין כתיבה לחתימה ומצד כתיבה ג"כ פסול דבר זה דלכ"ע בעי שיהא גט כתוב כנוסח גט ויתננו בידה ויצא מתחת ידו או משלוחו. רק דהוי להו להוכיח בפשיטות דהא קתני כתבו על המחובר ש"מ דלכתחילה לא ואי מדאורייתא אפי' לכתחילה כשר: