אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן קפג

מהדורא בתרא חיו"ד

הלכות נידה:

(כפי הנראה הי' כתב הגאון המחבר זי"ע על כל הל' נדה ונאבד ומי שיחזורו לידי אביא אי"ה לדפוס. המו"ל):

א והוא שתרגיש. עש"ך דהיינו מדאו' אבל מדרבנן טמאה בלי הרגשה. והוא תמוה דהא המחבר בסי' זה בדרבנן מיירי שהרי כתב דאפילו ראתה טיפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים ולקמן ריש סי' ק"צ מיירי בהדיא מדאורייתא עיי"ש אמנם כוונת המחבר פשוט לפי מ"ש בב"י סוף סי' זה בשם רבינו ירוחם דלא החמירו בטיפת דם כחרדל רק בנדה דאורייתא ולא בכתמים דרבנן דשיעורן כגריס ועוד וזהו כוונתו כאן שבא לומר דאפי' ראתה טיפה כחרדל יושבת ז' נקיים לזה כתב והוא שתרגיש והיינו למעט כתמים דרבנן דבזה לא החמירו בטיפה כחרדל:

איברא יש לדקדק בדברי רבינו ירוחם הנ"ל דמאי ענין דין זה להך חומרא דבנות ישראל דחומרא דבנות ישראל לא נאמר כלל רק על מה דמדינא דאורייתא יש הפרש בין נדה ובין זבה. וזבה קטנה לזבה גדולה ואין שבעה נקיים רק לזבה גדולה שראתה ג' ראיות בג' ימים. ובנות ישראל החמירו לישב לעולם ז' נקיים אבל במה דטהורה לגמרי מחמת שאינו דם נדה כלל שלא בהרגשה זה לא נזכר בחומרא כלל ומה זה שכ' רבינו ירוחם שלא החמירו בנות ישראל מטיפת דם כחרדל אלא בדם היוצא מגופה אבל לא בכתמים דרבנן דהא בזה בשיעור הדם לא החמירו כלל ומדינא כעין החרדל טמאה רק בז' נקיים הוא שהחמירו. ואפי' לפמ"ש הר"ן דרבותא דטיפת דם כחרדל הוא אף דודאי אינו רק ראי' אחת מ"מ עכ"פ טמאה היא דבר תורה רק דבזה הי' מקום טפי שלא להחמיר ז' נקיים ומ"מ החמירו לישב ז"נ אבל בשיעור הדם במה שעיקר הטומאה תלוי בזה דלולי החומרא טהורה לא נזכר בשום מקום כלל ולשון הב"י מורה להדיא שהי' חומרא גם בשיעור הדם חוץ הז"נ וע"ז כתב שלא החמירו רק בדם מגופה ולא בכתמים. אבל אם הי' סובר שלא היתה החומרא רק בז' נקיים אין זה שייכות לזה ודו"ק:

והי' נראה לכאו' לפרש דברי רבינו ירוחם כך דדוקא בדם ששיעורו כחרדל דהוא מגופה החמירו לישב ז' נקיים אבל בכתמים ששיעורן כגריס אפי' מצאה כגריס לא החמירו לישב ז' נקיים רק אוקמה אדאו' או כתקנתא דרבי בשדות וכן מורה לכאו' לשון הב"י שכתב ע"ז וכן מבואר ברמב"ם פי"א וכן כתב הרמב"ם שם באמת וז"ל דין הכתמים בזה"ז כמו שבארנו ואין בדבר חידוש ולא מנהג אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה הרי היא טהורה וכל כתם שאמרנו טמאה סופרת שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם ואם הי' שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם שאין הרואה דם כרואה כתם וכתב ה"ה שם שכן עיקר ולפ"ז י"ל שגם כוונת רבינו ירוחם כך אבל אי אפשר לומר כן שהרי בפירוש כתב רבינו ירוחם הביאו ב"י סי' ק"צ שכל הפוסקים הסכימו בדעת הרמב"ן ורשב"א דאפילו רואה כתם מונה ז' נקיים וכן פסק המחבר שם בש"ע וכאן כתב בהיפוך שכל הפוסקים הסכימו דוקא בדם מגופה החמירו ולא בכתמים דרבנן ובהכרח שנאמר דס"ל לרבינו ירוחם דלענין מה שהחמירו לישב ז' נקיים אין חילוק בין דם מגופה לכתמים רק במה שהחמירו בשיעור הדם אפי' כחרדל בזה דוקא בדם מגופה החמירו וע"ז יש לתמוה דאיזהו חומרא החמירו בשיעור הדם בדם מגופה ולפי דברי הר"ן הנ"ל גם בזה לא היתה החומרא רק בז' נקיים כנ"ל: לכן נראה דס"ל לרבינו ירוחם דוודאי מה שהחמירו בנות ישראל לישב ז' נקיים אפי' בדם שבא שלא בהרגשה החמירו ובמקום שלא נודע שבא מגופה בודאי לא החמירו בטיפה כחרדל רק כגריס ועוד ובמקום שנודע שבא בודאי מגופה רק שבא שלא בהרגשה דזהו נמי מדרבנן הוא החמירו בו אפי' בטיפה כחרדל וסובר רבינו ירוחם דמדינא לולא חומרא דבנות ישראל הי' בדין אפי' בא בוודאי מגופה מ"מ בדם מועט כזה טהורה דבדם מרובה חיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתה ולא בדם מועט כזה בודאי שלא בהרגשה בא והיינו דקאמר דבנות ישראל תרתי החמירו חדא אפי' בטיפה כחרדל. ואפי' לא הרגישה. ועוד שיושבת ז' נקיים וע"ז כתב רבינו ירוחם דדוקא בדם הבא מגופה החמירו ולא בכתמים שיש להסתפק בהם דמעלמא אתי לא החמירו בטיפה כחרדל ואוקמוה אדינא כגריס ועוד אבל ראתה כגריס יושבת ז' נקיים וכן מוכרח לומר בדברי הר"ן הנ"ל שבנות ישראל החמירו אפי' בדם שבא בודאי שלא בהרגשה שהרי כתב דרבותא דטיפה כחרדל היא דס"ד בראי' מרובה דיש לחוש שהי' בג' ימים ונתעכב וקשה הא בא שלא בהרגשה ואינו רק דרבנן וע"כ דאפי' בדם שבא שלא בהרגשה החמירו בנות ישראל. ונראה לפענ"ד שלזה כוונו אותן הפוסקים שדחה הרר"י פרק אין עומדין שכתבו דרבותא הוא דהוא מועט כחרדל ותמה הרר"י דהא מדינא טמאה בהכי ולפי הנ"ל ניחא דעל דם מגופה שלא בהרגשה נתכוונו כדברי רבינו ירוחם. ולפ"ז עדיין דברי המחבר צ"ע שכתב והוא שתרגיש ובאמת אפי' בלא הרגשה החמירו לישב ז' נקיים אפי' בטיפה כחרדל כל שבא מגופה בוודאי: ונראה לפע"ד ברור דאף הרמב"ם שהבאתי לעיל דסובר דבכתמים לא החמירו ז' נקיים והסכים עמו ה"ה היינו דוקא בכתמים שלא נודע שבא מגופה ודאי רק הן כגרים ועוד בזה לא החמירו כיון דאיכא תרתי חדא דלא הרגישה וגם יש לומר דמעלמא אתי ונהי דכגריס ועוד אין תולין. ספיקא מיהו איכא שהרי הקשה הכ"מ שם שהביאו הט"ז סי' ק"צ דהוי ס"ס עיי"ש ונהי דמחית חומר איסור נדה החמירו כמו שתי' הכ"מ אבל בזה החמירו ז' נקיים אבל בדם שבא מגופה ודאי רק שלא הרגישה אף דהא נמי מדרבנן מ"מ בהא החמירו בנות ישראל ז' נקיים ואפי' טיפה כחרדל תדע שהרי כתב הרמב"ם שאין הרואה דם כרואה כתם והכי הול"ל שאין הרואה בהרגשה לרואה בלא הרגשה וע"כ דדוקא ברואה כתם הקיל הרמב"ם ולא ברואה דם דהיינו מגופה ואפי' בלי הרגשה כנ"ל ומ"מ ברור שלא כוון המחבר במאמרו והיא שתרגיש רק למעט כתמים וכן כתב בסי' ק"צ דבר תורה עד שתרגיש וחכמים גזרו על כתם הרי דהיפוך הרגשה כתב כתם וכאן ג"כ כוון למעט כתם ומחמת שעל פי רוב דם מגופה בא בהרגשה כתב והוא שתרגיש וז"ב:

ב אעפ"י שלא יצא לחוץ. עט"ז מה שהאריך בביאור דברי הטור והוא תמוה לפענ"ד דאכתי תיקשי למה לי חשש האמצעי ומה שתי' דמהיכי תיתי לחשוש לטעות בין נדה לזיבה לא הבנתי דהא ס"ל להטור כדעת הרמב"ן דאין זיבה רק בי"א הסמוכין לז' שראתה בהם נדות וכיון דהאידנא אין בקיאין בחזותא דדמא פשיטא שאין חשבון ידוע לימי נדה וזיבה וגדולה מזו כתב ה"ה פי"א מהלכות א"ב הלכה י"א דדייק הרמב"ם דתקנתא דרבי הי' אפילו בכתמים דהאידנא נתקלקל הוסתות אף דלהרמב"ם כל ימי האשה הם י"א וז' כ"ש לדעת הרמב"ם דהחשבון תלוי בראיית הדם וכיון שאין בקיאין במראות אין חשבון ידוע לזה ובאמת כי בלא"ה לשון הטור אינו מובן שכתב וכדי שלא יבואו לטעות דמאי שייך טעות בזה הא אי אפשר לשיטת הטור והרמב"ן שיהא החשבון ידוע כנ"ל לכן יותר נראה לפרש דברי הטור בלי שום הג"ה דכוונתו דמחמת שלא היו בקיאין במראות הדמים החמירו לטמאות כל מראה דם אדום אף מה שהי' בקיאין בודאי שהוא טהור והיינו מחשש שאם הי' מטמאין קצת מראות ומקצת הי' מטהרין הי' מקום לחוש שתחשוב האשה על הדם שטמאו לה מחמת שאין בקיאין שהוא ודאי טמא ותחשוב ז' מיום א' ואילך ובאמת לא הי' זה טמא רק מחמת ספק לזה החמירו לטמאות כל מראה אדום אפי' הידוע שהוא טהור ואז נסתלק חשש זה כי מחמת שטמאו לה לא תתחיל למנות ממנו כי אף דם טהור בודאי מטמאין לה וכ"כ ב"י להדיא בשם ה"ה אחר שהוזכר חשש זה וז"ל ואפי' הי' מראה דם לחכם גדול ובקי אפשר שתטעה בעצמה בימי הנדות והזיבה וכו' עיי"ש ומהאי טעמא לא ניחא לי' להטור לומר דלכך תקנו ו' נקיים מחשש שתחשוב על דם טהור שהוא טמא דיכולה להראות לחכם ובקי רק החשש דהחכם באמת יטמא לה ג"כ מחמת שיסתפק לו ובאמת אינו טמא לזה החמירו לטמאות כל מראה דם אדום וממילא לא תתחיל למנות רק מיום האחרון וגם ו' נקיים לזה כתב ומחמת שלא יבואו לטעות בין נדה לזיבה דהינו אף דבאשה שתראה דם טמא מבורר אז יהא לה חשבון יפה בין נדה לזיבה לזה קאמר דמ"מ כיון דבמראה שאינו מבורר אינה יודעת החשבון תוכל לבוא לידי טעות לכך תקנו ז' נקיים לעולם כנ"ל [ועו' ב"י סי' זה שהניח דברי הסמ"ג בצ"ע ופרישה כתב ליישב דבריו ואינו נראה כלל דהאיך כתב ע"ז וכן מוכח בפרק בא סי' דהאיך יכריע הוא במחלוקת בש"ס גופא ולפענ"ד פשוט דכוונת הסמ"ג דמחלוקת הפוסקים דאם ראתה י' וי"א נהי די"א לא בעי שימור אבל מ"מ בעי שימור בי"ב מחמת ראיית עשירי דהא עשירי בעי שימור וכיון שי"א לא הי' נקי לא מיקרי שימור וצריכה שימור בי"ב לראי' שראתה בעשירי מדאורייתא וי"א דאינה צריכה שימור רק מדרבנן דכמו די"א לא בעי שימור משום דאין שימור רק בימי זיבה לא בימי נדה ה"ה עשירי דוקא בי"א הוי שימור ואינה צריכה לשמור רק בי"א ובין ראתה ובין לא ראתה הוי שימור כי בי"ב דימי נדה היא לא בעי שימור ויש להאריך עוד בדברי הב"י סי' זה רק לפי שאינו נוגע לדינא קצרתי]:

ועי' בכר"ו מה שהאריך בסק"ב בביאור דברי הרא"ש סוף נדה שכתב על הא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים דנקיים לאו דוקא רק נקיים בבדיקה והוא תמוה דהא אפי' רואה כל ז' ופוסקת טובלת לערב ע"ש מה שהאריך לדחוק בזה:

ולענ"ד נראה פשוט בכוונת הרא"ש דהך נקיים לאו דוקא רק נקי בבדיקה שצריכה לבדוק עצמה בכל יום אם ראתה או לא ראתה דאם לא תבדוק עצמה שמא תראה ג' פעמים בג' ימים צריכה לישב ז' נקיים דהאידנא כולהו נשי ספק זיבות גם צריכה שתדע באיזהו יום תראה כי אם לא תראה ביום א' מהז' רק ביום ב' צריכה לישב ז' חוץ יום א' כתקנתא דרבי וכן עד יום ז' הכל צריך שיהא בדוק לידע באיזהו יום ראתה ובאיזהו יום לא ראתה והשתא לא קשיא מה שהקשה בכר"ו הא אפי' שופעת כל ז' טובלת דמה בכך מ"מ צריכה בדיקה אם ראתה מתחילת הז' שמא התחילה לראות ביום ב' או ג' וצריכה ז' מיום ההוא ואפי' יודעת ביום א' שראתה מ"מ צריכה לבדוק גם ביום ב' שמא תראה בו ואתמול הי' דם טהור ועכ"פ בכל יום צריכה בדיקה לידע אם ראתה או לא ואם לא ראתה רק ביום א' בלבד סגי בו' ימים כתקנתא דרבי ואי קשיא מה צורך לבדוק ביום א' במה נפשך אם לא תראה כל הז' בודאי תטהר ואם תראה בלא"ה תצטרך לישב ז' מיום הראי' הא ליתא דמ"מ צריכה לבדוק ביום א' ג"כ דשמא תראה בב' וג' ותשב ז' מיום ג'. ובאמת שמא מחמת חימוד ראתה ביום א' ג"כ והוי זבה גדולה וצריכה ז' נקיים עכ"פ כל הז' צריכה להיות בודקת וז"ב:

ג כחרדל. עש"ך דה"ה פחות ואף דבפרק א"ט גבי יותרת מגבה דאמרי' התם אפי' כטרפא דאסא דייקו כל הפוסקים מלשון אפי' דפחות לא וכן בריאה שנשפכה כקיתון דאמרי' אפי' מחזקת רביעית דבפחות טריפה וכן הסכימו כולם אפי' פחות וצריך לומר דהכא נאמר במשנה להדיא בפרק יוצא דופן (דף מ') ומטמאות כעין החרדל ובפחות והביאה הטור וב"י. ובאמת לא ידעתי מה ביקש הש"ך בזה הא משנה שלימה הוא וליכא למימר דלענין מה שהחמירו לישב ז' נקיים אפי' על ראי' אחת לא החמירו רק כחרדל דמאי נפ"מ כיון דלענין טימאה תרוייהו שווין ואפי' לפי מה שכתב ב"י בשם הר"ן ברבותא דטיפת דם כחרדל מ"מ מבואר דגם כחרדל בודאי אינו רק ראי' אחת והחומרא משום זיבה הסותרת היא א"כ מה נפ"מ בפחות כיון דשניהם נזכרו במשנה להדיא ועמ"ש לעיל סי' ל"ה:

ד ואין חילוק בין פנוי' לנשואה. עכר"ו שהביא דברי הגאון בעל מנחת יעקב שהביא המדרש דלכך אשה טמאה ז' שלא תתגנה על בעלה ולפ"ז בפנוי' דל"ש זר לית גבה טומאת ז' ותמה עליו בכר"ו ע"ש גם דחה הראי' תנו מהמדרש דעל פנוי' דליכא מצוה דפרו ורבו לא שאל המדרש כלל ובאמת לא היו מהראוי להליץ בעד הגאון הנ"ל בדבר זה אבל מ"מ לפי שחשב בכר"ו לדעתו דאפי' כרת ליכא ו"ה תימא מאוד דדבר זה מפורש במשנה וש"ס בכמה מקומות ואחד מהם ההיא זוביות בשנים שהחליפו נשותיהם שאם היי נדות חייבין משום נדה ובאמת לא עלה זה על דעת הגאון כ' שאלת המדרש לא הי' בזה כלל ובמה כריתות יש בתורה שלא שאל המדרש טעמם כלל. ועוד זבה וזב מא"ל. רק כוונת המדרש לשאול למה תטמא ז' תטבול מיד לאחר שפוסקת וליכא למימר דרק גזרה תורה לאיזהו טעם שאין טומאה מסתלקת רק אחר עבור ז' א"כ בששופעת כל ז' למה תטהר בערב מ"ש יום ז' מיום א' ולכך לא שאל המדרש על ימי זיבה ועל זב דצריכין ז"נ רק על נדה וע"כ כדי שלא תתגנה וא"כ גם בפנוי' קשה ודו"ק:

[אמר המו"ל. כדי למלאות הגליון להשלמת הבוינן אדפיס כאן קצת חדושים השייכים לעניני או"ח מאשר חידש בימי חורפו בהיותו עוד כבר שיתסר וככר שיבסר]:

ראש השנה דף כ"ז ע"ב. בגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא אותן העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור לעולם יצאו. ופירש"י ז"ל שכן קול השופר לעולם שומעין. משמע מפירושו דאותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעין קול שופר ופעמים קול הברה וקשיא לי טובא לפענ"ד חדא כיון דאותן העומדין על שפת הבור ג"כ פעמים שומעין קול השופר והדבר תלוי בהבחנת האדם. א"כ העומד בבור מי יאמר לו שלא יצא. הא לא גרע מאותן העומדים על שפת הבור. כיון שבאמת ישמע קול שופר שכך טבע הבור. וכמו דבעומד על שפת הבור הדבר תלוי בהבחנת האדם. הרי דאנו סומכין על האדם השומע שיודע להבחין בין קול שופר לקול הברה. א"כ מה ביקש ר"ה בהודעה זו דהא מעצמו ישמע קול שופר כפי טבע הבור. וליכא למימר דר"ה הא גופא אתי לאשמעינן דס"ד דהפי' במשנה קול שופר אותן העומדין בבור וקול הברה על שפת הבור כמו שפי' הרא"ש ז"ל. לזה קמש"ל דמתניתין כולה על שפת הבור והדבר תלוי בהבחנת האדם. הא ליתא דא"כ מאי ראיה מייתי מברייתא הא אף אם נפרש המשנה כמו שכתב הרא"ש ג"כ אתי שפיר הברייתא בעומדין בבור. ועוד קשה דקאמר בתר הכי הכא מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור ולפירש"י אף על שפת הבור הוי מקום חיובא לאותן השומעין קול שופר ומה זה דנקט לאותן העומדין בבור. ועוד קשה בהא דקאמר רבה שחט מקצת תקיעה על שפת הבור ומקצת תקיעה בבור. ולפירש"י הוה לי' למימר ששמע קול הברה דבלא"ה יצא לעולם ואין חילוק בין בבור או על שפת הבור. והנה הרא"ש ז"ל הקשה ג"כ לפירש"י שאם הדבר תלוי בהבחנת האדם דבר זה צריך שיעור בעומק הבור או בהתקרבו לשפת הבור והאיך לא נזכר זה השיעור במשנה ועיי"ש שהאריך דהפי' כך אם קול סופר שמע אותן העומדים בבור ואם קול הברה שמע היינו אותן העומדין על שפת הבור ור"ה לפרושי מתניתין קאתי והנה מה שהקשה לפירש"י ז"ל דלא יתכן שיהיה הדבר תלוי בהבחנת האדם. תמוה לפענ"ד דהא הך איכא דרמי להו מירמא עד דשני להו ד"ה לחלק בין אותן העומדין בבור לעומדין בחוץ. ע"כ שהיו מפרשין שהדבר תלוי בהבחנת האדם כפירש"י ז"ל. וא"כ נהי דשנו להו ר"ה. מ"מ תירוץ זה א"ש אפי' אי נימא שהדבר תלוי בהבחנת האדם. וא"כ לא על רש"י תלונתו אלא בש"ם גופא. גם עיקר פירושו אינו מובן כלל לפענ"ד. דלדבריו צריך לומר דר"ה בא לאפוקי דלא נימא שהדבר תלוי בהבחנתו, לכך פי' קול שופר בבור וקול הברה על שפת הבור. וא"כ האיך קאמר עלה תניא נמי הכי. הא מהברייתא אין כאן שום סיוע לפירושו של ר"ה. דהא אף אם נפרש שתלוי בהבחנתו. ג"כ לא קשיא מברייתא דמיירי בבור ולעולם יצא. ואי דזה סברא פשוטה בלא"ה דאין הדבר תלוי בהבחנתו כמו שתמה הרא"ש. א"כ מה צורך לראיה מברייתא הא פירושו של ר"ה מוכרח במשנה גופא:

הן אמת כי יש מקום ליישב קושיא זו. והוא דבספר לת"מ הקשה ג"כ על הרא"ש דהא עיקר הראיה מהברייתא דלא מחלק כמו במתניתין וזהו לפירש"י משא"כ לפי' הרא"ש ז"ל אכתי ה"ל להברייתא לחלק כמו במתניתין. לכן נראה דכך כוונת הרא"ש דעיקר הראיה הוא בשלמא אם נאמר דהברייתא מיירי באותן העומדין בבור לא קשיא למה לא חילקה כמו במתניתין דיש לומר דלא באה להשמיענו אלא מה דלא שמעינן ממתני' דבמתני' ס"ד דמיירי בין אותן העומדין בבור ובין העומדין בחוץ והדבר תלוי בהבחנת האדם. לזה באה הברייתא ואמרה שאותן העומדין בבור לעולם יצאו. והשתא ממילא תרתי שמעינן מינה חדא הך דבבור לעולם יצאו. ועוד שאין הדבר תלוי בהבחנת האדם דאל"כ למה ליה לאשמעינן דבבור לעולם יצאו. כיון שהוא שומע קול שופר מי יאמר לו שלא יצא כיון דאפי' על שפת הבור אם שמע קול שופר לפי הבחנתו יצא. וכמו שהקשיתי לפירש"י ז"ל. וע"כ דאינו תלוי בהבחנתו כלל. רק הפי' קול שופר בבור וקול הברה על שפת הבור. וברייתא לפרושי מתני' קאתי לאשמעינן מה דלא שמעינן ממתני' משא"כ אם נאמר דבאמת תלוי בהבחנתו ואין חילוק בין בבור לשפת הבור. והברייתא מיירי ששמע קול שופר. א"כ הברייתא לא באה לפרש המשנה רק ענין בפני עצמו. א"כ למה לא חילקה הברייתא כמו במתני'. אך מ"מ אכתי קשה כנ"ל. ועוד קשה לפי' הרא"ש ז"ל למה נקט במתני' קול שופר וקול הברה הו"ל לחלק בין אותן העומדין בתוכו לעומדין בחוץ. וליכא למימר דסבירא ליה כמ"ש הר"ן הובא בכ"מ (פרק ה' מהלכות שיפר) דלכך לא נקט הרמב"ם בפיטם העומדין בתוכו יצאו לפי שהברתו גדולה ואפי' בתוכו יש קול הברה. א"כ יש לומר דמהאי טעמא לא נקט החילוק במשנה בין העומדין בתוכו לעומדין בחוץ דלא נטעה דבפיטם ג"כ יצאו העומדין בתוכו. לכך נקט סתמא קול שופר וקול הברה וכל חד וחד כפי ענינו. הא ליתא ופשיטא שהרא"ש ז"ל חולק על הר"ן ז"ל בזה דהא הוא פריך לפירש"י דכי ישתנה תקיעת הבור לזה קול שופר ולזה קול הברה א"כ אי ס"ד דבפיטם אף העומד בתוכו שומע קול הברה לא משכחת לה כלל שיצא. והאיך קתני במתני' בפיטם אם קול שופר שמע יצא. ובע"כ שהרא"ש ז"ל חולק על הר"ן ז"ל בזה. והר"ן ז"ל כתב כן להרמב"ם דמפרש כפירש"י ז"ל, ולפ"ז אני תמה על הרב מג"א בא"ח (סי' תקפ"ז) שסתם כהר"ן בלי חולק. ולא הרגיש שהרא"ש בהכרח חולק עליו בזה. ולפ"ז הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא. ועוד מדנקט לתוך הבור מבואר שעומד מבחוץ. וכן כתב רבינו טודרוס הלוי הובא בכ"מ שם דמדנקט הרמב"ם לתוך הפיטם משמע שהוא עומד מבחוץ ואפ"ה נקט אם קיל שופר שמע יצא ופשיטא דקאי אתוקע נמי. הרי דאפי' מבחוץ יכול לשמוע קול שופר. גם האי ל"ש אין לו שחר לפי פירושו הרי בארתי לפענ"ד שאין פי' הרא"ש ז"ל מובן בהסוגיא:

אבל אחר העיון היטב לפענ"ד עיינתי וראיתי דרך אחר נכון וברור בעזה"י בכוונת רש"י ז"ל ולק"מ מכל הקושיות כמו שאבאר. והוא דודאי יש לתמוה הרבה בסוגיא שם דפריך לרבה ממתניתין דקתני אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי' דליערבב קלא ויש להבין כיון דפשיטא ליה להמקשה דקודם עירבוב קלא אפילו במקום קול הברה בתחילתו יש קול שופר. א"כ מה פריך לרבה ממתניתין דתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים. הא רש"י פי' מילתא דרבה שהתוקע הי' בבור והוא עומד על שפת הבור ויצא לחוץ בחצי התקיעה. א"כ חצי הראשון הי' קול הברה והשני קול שופר. והשתא מאי קושיא שאני הך דרבה דיש כאן תחלה וסוף תחילת תקיעה מקמיה דליערבב קלא וסוף תקיעה ג"כ וקול הברה באמצע לא מפסיק דהוי מקום חיובא משא"כ הך דתקע בראשונה שאין כאן רק סוף לחוד ותחילה לחוד. וליכא למימר דעיקר הקושיא מדנקט רבה שמע מקצת קודם שיעלה עמוד השחר לא יצא. משמע דוקא משום דלא הוי מקום חיובא לא יצא. הא בלא"ה יצא. וא"א דרבה מודה דתחילה וסוף בעינן קול שופר. הוה ליה למימר רבותא טפי דאפי' במקצת במקום חיובא לא יצא. הא ודאי ליתא. דא"כ תיקשי לפי מה דמשני בתוקע ועולה. א"כ מודה רבה דסוף בלא תחילה וכן להיפוך לא מהני. א"כ תקשי קושיא הנ"ל למה לי דנקט בעד שיעלה עמוד השחר כל שאינו בתוקע ועולה לא יצא ואפי' במקום חיובא. וע"כ צ"ל דהא ליתא וה"מ דבמקום חיובא עדיף טפי מאינו מקום חיובא היינו אי נימא דסוף לחוד ותחילת לחוד מהני כמו תחילה וסוף רק דס"ד דקול הברה מגרע למקצת הכשר. א"כ בעד שיעלה עמוד השחר מגרע לה שפיר דאינו מקום חיובא משא"כ במקצת בבור. אבל אי תחלה או סוף לחוד לא מהני כמסקנא. א"כ שפיר י"ל דמקצת הפסול לא מגרע למקצת הכשר כלל רק לפי שנחסר תחילה או סוף. ולפ"ז בעד שיעלה ע"ה הוי רבותא טפי דס"ד כיון דהוי שלא בזמנו לא מחשב תקיעה כלל. והוי כמי שלא תקע כלל ועיקר ההתחלה משיעלה ע"ה ויש כאן תחילה וסוף. קמ"ל דמ"מ לא יצא. אבל מעיקרא דס"ד תחילה לחוד וסוף לחוד מהני אי אפשר לחשוב זה למעליותא דהוי תחילה וסוף דהא תחילה לחוד מהני רק דמקצת הפסול מגרע א"כ בעד שיעלה ע"ה מגרע לה טפי וזה ברור. א"כ קושיא הנ"ל במקומה ועוד כיון דרבה בא לומר תרי גוונא לחלק בין מקום חיובא א"כ האיך נקט להו בשני אופנים דברישא יש תחילה וסוף וקול הברה באמצע וסיפא סוף לחוד הו"ל לאשמעינן ברישא דיצא בהך גוונא גופא דבסיפא לא יצא דהיינו בסוף לחוד או תחילה לחוד במקום חיובא:

הן אמת שיש לתמוה בפי' רש"י ז"ל דהא כבר נתבאר דהעומד בבור שומע קול שופר ובחוץ קול הברה א"כ יש לפרש בפשיטות שמע מקצת תקיעה היינו בתוך הבור ומקצת תקיעה שמע על שפת הבור והוי תחילה בהכשר וסוף בפסול ולמה פי' בהיפוך מה שהלשון אינו סובל פירושו כלל דהא קאמר שמע מקצת תקיעה בבור מבואר שהשומע היה בבור. וכפי הנראה דרש"י דייק פירושו מדפריך בתר הכי למימרא דסבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחילה וממילא תחילת תקיעה וכו'. ומזה הכריח הרב ז"ל פירושו כי לפי הנ"ל איפכא הול"ל. אך רש"י ז"ל גופא כתב שם הכי גרסינן למימרא שמע סוף בלא תחילת וממילא וכו' מבואר שהיה לו גירסא אחרת שהיה כתוב בהיפוך ורש"י מחקה לפי פירושו. ובאמת לכאורה גירסא זו מוכרחת מכח קושיא הנ"ל. ועוד כיון דלא ידע כוונת רבה דהא אח"כ מסיק בתוקע ועולה א"כ המקשה גופא מי הכריחו לפרש כן ולמה לא פי' בפשיטות כמ"ש. אלא ודאי דבאמת הפי' כך וגרסינן להיפוך. והנה עיינתי ברש"י ז"ל לעיל (דכ"ז ע"א) בד"ה וממילא שכתב וז"ל דמה לי תחילה בלא סוף או סוף בלא תחילה ומשום דבעי לאותובי לתרווייהו דייק הך דיוקא עכ"ל. פי' דקשיא לי' דהא מהך דתקע בראשונה גם מחדא הי' יכול להקשות. ולמה סיים ממילא. לזה אמר דבעי לאותובי לתרווייהו דהיינו מהך דתוקע לתוך הבור דהוי תחילה בלא סוף לכך סיים וממילא כדי שיוכל להקשות לתרווייהו ולפ"ז יש ליישב פירושו הנ"ל וגירסתו והיינו שאם נפרש בפשיטות והגירסא להיפוך תיקשי הך וממילא ל"ל. דהא מהך דתחילה בלא סוף יכול להקשות גם ממתניתין דהתוקע לתוך הבור דשם הוא תחילה בלא סוף. אבל קשה דהא מהך ברייתא דמשך בשני' ג"כ אינו יכול להקשות אלא אי תרווייהו מהני דהא קתני אין בידו אלא אחת ול"ל דרש"י ס"ל כשיטת הסוברים ואין בידו אלא אחת היינו תקיעה ראשונה אבל מאחרונה אין לו כלום מ"מ לק"מ דהנ"מ דס"ל כך לפי האמת דתרווייהו לא מהני והוא סבר לאפסוקי ובתר כוונתו אזלינן ואין לו כלום. אבל אי נימא דתחילה לחוד מהני או להיפוך פשיטא שיש לומר אתו אחת דמהני. וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל דמדנקט תקע בראשונה. ולמה ליה לאדכורי תקיעה ראשונה כלל. ש"מ שאין בידו אלא אחת אתקיעה ראשונה קאי. וקמ"ל דזהו לא הוי הפסק. א"כ שפיר כ' רש"י ז"ל דמשום דבעי לאותובי לתרווייהו דייק הך דיוקא. אבל מהך דתקע בראשונה גם מחדא היה יכול להקשות דאין בידו אלא אחת ע"כ אתקיעה ראשונה קאי מדזכר תקיעה ראשונה. וא"כ אמאי תסלק ליה בתרתי ראשונה וחדא מהנך ודו"ק בלשון רש"י ז"ל שכתב ה"ג. וממילא מבואר דמשום הך וממילא ה"ג כנ"ל. ולפ"ז הדק"ל מאי פריך לרבה. גם למה פי' המקשה גופא כוונת רבה כך גם רישא וסיפא הוי תרתי דסתרי. והיה נראה לכאורה לפענ"ד כיון דכל ההכרח שהכריחו להרב ז"ל לפרש כן הוא מכח דברי הרשב"א הנ"ל. א"כ יותר היה נראה לומר כמ"ש הרמב"ן דהא דהביא הך תקיעה ראשונה. הוא להורות שאף שמשך בשניה פי שנים כבראשונה אין בידו אלא אחת. והייני אחת מן האחרונה. ומעתה פי' דברי רבה כפשוטו. והגירסא להיפוך ולק"מ מכל הקושיות הנ"ל. והא ליכא לאקשויי כיון דלא ידע כוונת רבה דילמא מיירי דאיכא תחילה וסוף בפירוש רש"י. דמדנקט שמע מקצת תקיעה בבור. מבואר שמקצתו שמע בתוך הבור. ולפירש"י היה הוא על שפת הבור ושמע מקצת מן הבור ולא בבור:

אך מ"מ עדיין יש לתמוה בסוגיא זו בין לפירש"י ז"ל בין לפמ"ש דהאיך קאמר למימרא דסבר רבה דסוף בלא תחילה ותחילה בלא סוף מהני. דהא רבה קאמר למילתא במקצת בתוך הבור ומקצת על שפת הבור. ואי ס"ד דלא בעי תחילה וסוף אף אם שמע כולו בבור לפירש"י או כולו על שפת הבור לפי מה שפרשתי דין הוא שיצא דאיכא תחילת תקיעה מקמיה דלעירבב קלא כדפריך ממתני'. והמקשה גופא דפריך ממתני' הו"ל להקשות לרבה גופא דמבואר להדיא דמודה בכולו על שפת הבור בלי הצטרפות שמועה בכשרות לא יצא. ואמאי הא לעולם יצא בתחילת תקיעה מקמיה דלעירבב קלא. ואי דבעינן סוף ג"כ. א"כ השתא נמי האיך יצא. וזו קושיא עצומה לכאורה:

ועוד קשה מאי פריך ממתניתין לרבה דהא ע"כ הא דמחלק בין מקום חיובא לעד שיעלה ע"ה לאו למימרא שמקצת הפסול מצטרפות למקצת הכשר דא"כ מאי פריך מהך דתקע בראשונה הא שם ליכא הצטרפות כלל ובע"כ דיוצא במקצת הכשר בלבד רק השקלא וטריא אם מקצת הפסול מגרע למקצת הכשר ולפ"ז צ"ל דאיכא שיעור תקיעה במקצת הכשר. ואי קשיא מה פריך מהך דתקע בראשונה. הא ע"כ דידע דלא פסקינן תקיעה דכחדא תקיעה אריכתא חשבינן לה דאל"כ בעד שיעלה ע"ה למה לא יצא נאמר דאותו מקנת הקודם כמאן דפסיק דמי. הא ליתא דבשלמא קודם שיעלה ע"ה ידע דלא פסקינן תקיעה דהוא לא סבר לאפסוקי וכוונתו היתה לתקיעה אחת לכך כיון דמקצתו לאו כלום אידך לאו כלום משא"כ בהך דתקע בראשונה שדעתו היתה שתהא כשתים וכיון דהוא סבר לאפסוקי ס"ד דפסקינן. וע"ז משני דאף בכה"ג לא פסקינן. וכן מבואר לעיל גבי הא דפריך ותרי קלא מי משתמעי ופריך למימרא וכו'. והשתא הא התם הוי מקום חיובא למי שמכוון דעתו על השופר לחוד דתרי קלא משתמעי כשמתכוון לשמוע קול אחד כמ"ש הגאון בעל טורי אבן ז"ל שם. וע"כ דהך דמקום חיובא לא מצטרף כלל למקצת הכשר רק דלא מגרע לה. וא"כ ע"כ בדאיכא שיעור תקיעה. והן אמת דמפרש"י לקמן (דף ל"ג) מבואר לכאורה להיפך שפי' בהך דתקע בראשונה וז"ל אין בידו אלא אחת דאפסוקי תקיעה א' לשתים לא פסקינן. ויש לתמוה דהא בש"ס לא קאמר לה להך רק מכח קושי' לרבה דס"ד תחלה בלא סוף וכן להיפך מהני. אבל לפי האמת דמסיק בתוקע ועולה פשיטא דבלא"ה אין בידו אלא א' דתחלה בלא סוף לא מהני. וכמו כן הא דפריך משופר וחצוצרות ומשני פסוקי תקיעה כו'. הוא ג"כ לס"ד. אבל להמסקנא דמחלק בין חד גברא לתרי בלא"ה לא יצא. ונראה לכאורה דסובר רש"י דה"מ דלא יצא בדליכא שיעור תקיעה אבל בדאיכא שיעור תקיעה אף לפי המסקנא יצא. הלכך התם דמשך בשניה פי שנים הוצרך לפרש משום דלא פסקינן תקיעה ואין להקשות מאי פריך לרבה ממתני' דתקע בראשונה כיון רבה בדליכא שיעור תקיע' קאמר למילתי' א"כ התם דאיכא שיעור תקיע' בלאו הך דרבה עכצ"ל דלא פסקינן תקיעה. הא ליתא דודאי בס"ד דלא ידע דלא פסקינן תקיעה מקשה לרבה מק"ו דמה התם דאיכא שיעור תקיעה לא מהני תחלה בלא סוף כ"ש הך דרבה. אבל לפי מה דמסיק דמהך דהתוקע לתוך הבור לא שמענו רק בדליכא שיעור תקיעה א"כ בדאיכא שיעור תקיעה באמת יצא. ושאני הך דתקע בראשונה דפסיקי תקיעה לא פסקינן [וכה"ג כ' הרמב"ן ז"ל פאד"מ ליישב דברי הרי"ף שם וכ"כ עוד הרמב"ן ז"ל במרובה גבי דבר ולא חצי דבר ע"ש]. אך לפ"ז ק' כיון דבאמת מהך דתוקע לתוך הבור לא מוכח רק בלא תקע שיעור תקיעה א"כ ל"ל לתרץ בתוקע ועולה לישני דרבה מיירי בתקע שיעור תקיעה בהכשר לכך יצא. ונהי דבזה י"ל דלא מצי לאוקמה בהכי דבכה"ג אפי' עד שיעלה ע"ה יצא כיון דאיכא שיעור תקיעה. אבל הא קשיא כיון דליכא שיעור תקיעה ע"כ דמקצת הפסול במקום חיובא מצטרף א"כ פשיטא דלא קשי' מהך דתקע בראשונה. דשם ליכא הצטרפות כלל. וברור לע"ד דכוונת רש"י ז"ל דסובר דאף אי לא מהני תחלה בלא סוף מ"מ אי פסקינן תקיעה הי' בדין שתעלה לו לשתים כיון דפסקינן יש כאן תחלה וסוף לזו ולזו. ולזה פי' רש"י דלא פסקינן כיון דחדא תקיעה היא. ומ"מ פריך שפיר לרבה דהא ודאי ידע שאם תחלה בנא סוף לא מהני. לא נאמר שאנחנו נחלק תקיעה א' לשתים ונעשה בו תחלה וסוף. מה שלא הי' באמת כמו שפירש"י הנ"ל. רק אי תחלה לחוד או סוף מהני א"כ אין אנו צריכין לחלק התקיעה לשנים ולחדש בה מה שלא הי' אלא כך נאמר תתלה תעלה לתשר"ת וסוף לתר"ת כמו שהי' בדעת התוקע קמ"ל דאפי' בהא לא פסקינן ומעתה כיון שבארנו דפשיטא דרבה מיירי בדאיכא שיעור תקיעה א"כ תיקשי מאי פריך מהתוקע לתוך הבור הא קודם ערבוב קלא פשיטא דליכא שיעור תקיעה דהא במתני' בוודאי מיירי ג"כ כשלא תקע אלא שיעור תקיעה ואפ"ה קתני אם קול הברה שמע. א"כ מאי קושי' בלי שיעור תקיעה לא יצא, וראיתי להגאון בטו"א שכ' דקושית הש"ס הוא דמתני' סתמא קתני ואפי' האריך הרבה ואז יש שיעור תקיעה קודם ערבוב. וזה תמוה לפענ"ד שאם כך טבע הבור שיתערבב קודם שיעור תקיעה מה יתן ומה יוסיף מה שהוא מאריך אח"כ כיון שכבר התחיל להתערבב קודם וכי שיח וכי שיג לו שיודע לו שזה יאריך לתקוע ולא יתערבב במהרה או יקצר ויתערבב קידם שיעור תקיעה והא ודאי ליכא למימר שאם הוא מאריך לתקוע הוא תוקע בכח חזק וזה גורם שלא יתערבב במהרה. הא ודאי ליתא. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה:

לכן נלפע"ד ליישב בעזה"י כל הקושיות הנ"ל. והוא דהא דפריך ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דליערבב קלא אין הכוונה דהמקשה מיפשט פשיטא לי' הך מסברא דקודם ערבוב יש קול שיעור תקיעה. הא ודאי ליתא דא"כ תקשי לי' לרבה גופא. אמנם המקשה ממתני' גופא קא דייק. דקתני אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. ופשיטא שאין לפרש שהדבר תלוי בהבחנת האדם כמו שהק' הרא"ש. גם פשיטא דליכא לפרושי כפי' הרא"ש כמו שהקשיתי מקודם דהו"ל לחלק בין אותן העומדין בתוכו לעומדין בחוץ. וכן מדקתני לתוך הבור מבואר שהתוקע מבחוץ וח"מ מחלק. וע"כ דכך הפי' אם קול שופר שמע שפסק מלתקוע קודם שנתערבב הקול יצא דהוי כל התקיעה בהכשר וקול הברה לא שמע כלל. ואם קול הברה שמע שהאריך לתקוע עד ששמע קול הברה לא מהני אף שהי' מתחלה בהכשר שלא שמע סוף תקיעה. והיינו דפריך לרבה אם קול הברה שמע לא יצא ליפוק בתחלת תקיעה מחמי דליערבב קלא. והבט וראה איך ביאר רש"י ז"ל ענין זה שפי' לקמן אם קול שופר שמע בלא קול הברה אם קול הברה שמע עם קול השופר והיינו כמ"ש דקול שופר הפי' שלא שמע קול הברה כלל והיינו שלא האריך לתקוע עד ששמע קול הברה. וקול הברה הוא עם קול השופר שהאריך עד ששמע קול הברה, והשתא אתי שפיר בפשיטות מימרא דר"ה לעיל ל"ש אלא אותן העומדין על שפת הבור או יש חילוק דמעיקרא קול שופר ואח"כ קול הברה. אבל אותן העומדין בבור יצאו. ופרש"י שהן קול השופר לעולם שמעו אפי' מאריך לתקוע הרבה דלאותן העומדין בבור ליכא קול הברה כלל. ואין להקשות מאי ראיה מברייתא דלמא בתקע ופסק מלתקוע קודם שנתערבב הקול. הא ליתא דהא השתא נמי תקשי שמא בשמע קול שופר. וע"כ כמ"ש הלח"מ דהראי' היא מדלא חילקה הברייתא כמו במתני'. א"כ השתא נמי שפיר מוכח דבבור לעולם קול שופר שמע. דאל"כ למה לא חילקה כמו במתני' שאם תקע יותר עד ששמע קול הברה לא יצא. זהו מה שנלפע"ד בפי' שמועה זו על נכון. ולק"מ מכל הקושיות ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה