אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן נז

על יו"ד סימן נו

סעיף א. דרוסה (פי' הדריסה היא הכאה שהכה החיה או העוף בצפרנים) טרפה ולא כל חי' ועוף שוים בדריסתן אלא מעלות מעלות יש כיצד הארי יש לו דריסה אפי' בשור הגדול (א) ובגסה שבחיות הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה (ב) ואפי' בקטנה שבהן כגון בעגלים (ג) אבל יש לו דריסה בדקה ואפי' בגדולה שבדקות כגון כבשים גדולים. חתול ונמיה ושועל (ד) אין להם דריסה בכבשים גדולים אבל יש להם דריסה בגדיים וטלאים וכ"ש בכל העופות. חולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפי' בגדיים וטלאים אבל יש לה דריסה בכל העופות אפי' בגסה שבהם. כלב אין לו דריסה כלל אפי' בעופות ואם ניקב עד החלל דינו כקוץ שניקב לחלל. שאר חיות טמאות (ה) כל שאינה גסה מהזאב אין לה דריסה בגדולה שבדקה בכבשים ועזים אפי' היא גסה כזאב אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים וכ"ש בעופות ואם היתה גסה מהזאב דינה כזאב ויש לה דריסה בדקה אבל לא בגסה ואפי' היא גדולה כארי. היתה גסה יותר מארי הרי היא כארי ויש לה דריסה בכל:

(הג"ה. ויש מחמירין (ו) דכל שהוא מזאב ולמעלה יש לה דריסה אפי' בבהמה גסה ויש לחוש לחומרא):

א אפי' בשור הגדול. לשון זה אינו מדוקדק כי לדעת הפוסקים דזאב דורס בעגלים א"כ ממילא מה שאמרו ארי בגסה היינו בשור הגדול למעוטי זאב בשור אבל להפוסקים והטור והמחבר בכללם דזאב אינו דורס אפי' בעגלים א"כ ארי בגסה היינו גסה במינה ולמעט זאב אפי' מקטנה כל שהיא גסה במינה:

ב בבהמה גסה. דין זה צריך לדקדוק היטב בסוגית הש"ס כי נלפע"ד עיקר לדינא כדעת רש"י במשנה דפי' בהדיא דלת"ק זאב דריס בגסה ולפי שהדבר תלוי בפי' סוגית הש"ס מוכרח אני להאריך קצת. גרסינן בפ' א"ט (נ"ב:) על המשנה ודריסת הזאב אטר ר"י א"ר בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעופות מן הנץ ולמעלה ואמרינן בגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי חתול תנינא ודריסת הזאב וכ"ת הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס הא תנן ר' יהודא אומר דריסת הזאב בדקה וכ"ת מיפלג פליג והא אמר ר' בנימין וכו' ומשני גברא אגברא קא רמית ואיבעית אימא לעולם למעוטי חתול מהו דתימא אורחי' דמילתא קתני קמ"ל ע"כ סוגית הש"ס. ולפ"ז ללישנא קמא העיקר דזאב בגסה נמי דריס דהלכה כרב וללישנא בתרא לכ"ע זאב בגסה לא דריס. וכתב הרא"ש דהעיקר כל"ב חדא דלא שבקינן הך שינוי' דלא מפליג תנאי ואמוראי ונסמוך על הך שינוי' דמפליג ועוד דלל"ב לא אימעוט חתול וכולה סוגי' דבתר הכי מוכחת דחתול לא דריס רק באימרי זוטרי ולא ברברבי ומעיקרא בפי' הסוגיא וכי תימא הא קמ"ל נחלקו ג"כ רש"י והרא"ש דרש"י פי' דממתני' לא מוכח דקמ"ל זאב דדריס אפי' בגסה והוצרך רב לאשמעינן למעוטי חתול. ותמה הרא"ש בתרתי חדא דלישנא דקאמר בתר הכי ואיבעית אימא למעוטי חתול מוכח דמעיקרא לא למעוטי חתול קאמר. ועוד דמאי קושיא הול"ל דרב הא גופא קמ"ל דר"י לפרש ע"כ:

ולפעד"נ דהעיקר כפרש"י ולק"מ כל קושיות הרא"ש ומתחילה נאמר דלשיטת הרא"ש יש לתמוה דהאיך אפשר לומר דהך וכ"ת יהא הכוונה דרב קמ"ל דזאב דריס בגסה. ולפ"ז יהי' פי' מלתא דרב מן הזאב ולמעלה דהזאב דינו כלמעלה דתינח להרא"ש לשיטתו דלמעלה מן הזאב אין דריסה כלל אפי' לדוב ונמר רק לארי א"כ שפיר קאמר דהזאב כלמעלה דהיינו כארי אבל לפי מה שהסכימו כל הפוסקים והמחבר מכללה דלמעלה מן הזאב דינם כזאב ודורסין בדקה לפי מה שפסקו כר"י דלפרש בא א"כ האיך לומר דרב בא לומר דזאב דריס בגסה כארי דת"ק חולק על ר"י דהאיך נכלל זה במה שאמר דהזאב דינו כלמעלה דהא לר"י באמת גם למעלה מן הזאב דינו כזאב והי' לו לומר דהזאב דינו כהארי. ועוד קשה דהא לישנא דרב בבהמה מן הזאב ולמעלה והשתא בשלמא אי למעוטי קאי למטה מן הזאב ניחא דקאמר תיבת בבהמה דבבהמה דוקא (מכחיל) [מתחיל] מן הזאב ולא למטה אבל בעופות אפי' למטה מן הזאב דריס אבל אי נימא דרב לא בא למעוטי כלל למטה רק לרבוי' אתי דזאב דריס גם בגסה וחולק על ר"י דמתני' א"כ הול"ל הזאב כלמעלה ממנו ומה זה שאמר בבהמה דהא פשיטא דבעופות נמי דריס ול"ל דאפי' בבהמה קאמר דהא פשיטא דאין שום חילוק כלל בין זאב לארי רק בבהמה ואפי' בגסה דוקא ומה זה שאמר תיבת בבהמה ובהכרח דרב למעוטי למטה ממנו קאתי ולכך קאמר בבהמה דחוץ מבהמה אפי' למטה מן הזאב דורס:

ומעתה אבוא ליישב קושית הרא"ש חדא מה שהקשה דהא בתר הכי קאמר ואיבעית אימא למעוטי חתול. לק"מ לפע"ד דהכי פירושא דוודאי מעיקרא דקאמר דזאב בגסה נמי דריס לא בא רב לאשמעינן למעוטי חתול (דוודאי פשיטא בלי מימרא דרב הוי ידעינן למעוטי חתול) דבלי רב פשיטא שהיינו מפרשין כפשוטו דר"י לפרש כר' בנימין בר יפת א"כ ממילא שמעינן למעוטי חתול רק רב במה דקאמר למעוטי חתול בא לאשמעינן דזאב בגסה נמי דריס לת"ק דלולי רב הוי אמרינן למעוטי חתול ור"י לפרש וכיון דקאמר רב למעוטי חתול ש"מ דסובר דת"ק לחלוק בא אבל לא בא רב לאשמעינן למעוטי חתול רק דקאמר למעוטי חתול שנדע דת"ק חולק ובתר הכי משני דלעולם דרב לאשמעינן למעוטי חתול קאתי דלולי רב אף אם היינו מפרשים כר' בנימין בר יפת לא הוי ידעינן למעוטי חתול דאורחי' דמילתא קתני ודו"ק. וקושי' השני' שהקשה הרא"ש דלמה לא קאמר באמת דרב קמ"ל דר"י לפרש. פשיטא דלק"מ דהאיך אפשר דרב בא לאשמעינן זה דהא זה לא מוכח כלל מרב דהא אי חולק פשיטא דשפיר קאמר למעוטי חתול דממתניתין לא מוכח כלל דזאב בגסה נמי דריס ועוד תיקשי לי באמת להרא"ש גופא למה לא משני כך דרב למעוטי חתול קאתי ואי ממשנה ס"ד דת"ק לחלוק וגם חתול דורס קמ"ל דר"י לפרש וחתול לא. ובע"כ דזה באמת לא נשמע מרב דלפרש בא דלחלוק פשיטא דקמ"ל טובא ודו"ק:

ומעתה אבוא ליישב גם מה שהקשה הרא"ש להנך דפסקו כלישנא קמא ורש"י מכללם ומתחילה נאמר במה דיש להבין דרש"י פי' במילתא דרב דבא למעט למטה מן הזאב דלא דריס רק בעופות. ויש לתמוה דהא מודה רב דבאימרי זוטרי דריס וראיתי מי שכתב לפרש דרש"י סובר דרב דהכא במקום שאין מצילין קאמר ולקמן במצילין. ובהכי ניחא דלא משני דרב קמ"ל למעוטי חתול אפי' במצילין דרב בע"כ באין מצילין דבמצילין אפי' בבהמה דריס בזוטרי. והוא תמוה דהא רש"י גופא פי' לקמן במלתא דרב דברברבי לא כמו שאמר רב לעיל מן הזאב ולמעלה ש"מ דתרווייהו שוין. ועוד דבלא"ה לא הועיל כלום דא"כ תיקשי הא גופא למה לא משני דרב קמ"ל דאפי' באימרי זוטרי לא דריס וממשנה לא מוכח רק ברברבי גם יש לתמוה לפמ"ש התוס' דכל שיש חילוק בין מצילין לאין מצילין אפי' בעופות לא דרים ע"ש [ולקמן נאריך בזה בס"ד] אמנם דבר פשוט הוא דכוונת רש"י כך דוודאי יש לתמוה במילתא דת"ק דקאמר ודרוסת הזאב דמה זה שתפס זאב דהא איכא ארי למעלה ממנו ואיכא חתול למטה ממנו וכ"ש אי נימא דלת"ק (בעי] דוקא בדיקה האיך שביק ארי שיש לו דין אחר דדריס כגסה. ובהכרח שנאמר אחת משתי אלה או דזאב דריס גם בגסה ונקט התנא זאב דהוא דרוסה כוללות בכל וכ"ש לארי אבל למטה מזאב אינה דרוסה כוללות בכל או שנימא דהתנא לא מיירי כלל בעניני מדרגות הדרוסה דכל חד וחד כדיני' רק דבא לאשמעינן מן הטרפות דרוסה. ולפי' זה בהכרח צ"ל דלמטה מזאב לא דריס כלל בבהמה דאי דריס רק במדריגה למטה מזאב כגון אימרי זוטרי מ"ש דנקט זאב הול"ל חתול דהא בהכרח דלכך נקט זאב דהוא הפחות וכ"ש למעלה דל"ל דנקט זאב דדריס בדקה א"כ למה לא נקט דרוסת ארי בגסה ובע"כ דלא מיירי הכא בחילוף מדרגות הדרוסה רק בעיקר טרפות הדרוסה בבהמה. א"כ או דהוי לי' למינקט מדרגה העליונה כגון ארי או התחתונה ומ"ש דנקט זאב ובע"כ דבאמת זאב הא הפחות ולמטה ממנו אין דרוסה. ולשיטה זו בהכרח אין דרוסה לחתול כלל. ולפ"ז ממילא לר' בנימין בר יפת בהכרח אין דרוסה לחתול כלל אפי' בזוטרי ולרב ללישנא קמא יש דרוסה לחתול בזוטרי ונקט זאב שהיא דרוסה כוללות וכ"ש ארי משא"כ חתול שהוא חלוק בין זוטרי לרברבי. וללישנא בתרא סובר דאין דרוסה לחתול כלל. וכן לפי מה דס"ד מעיקרא מתחילה דאינו חולק סובר כן ולזה פירש"י מעיקרא למעוטי עוף והיינו בס"ד דאינו חולק בהכרח אין חתול דורס כלל בבהמה אבל לפי מה דמסיק בלישנא קמא דרב סובר דחולק באמת יש דרוסה לחתול בזוטרי ולפ"ז לקמן דקאמר אליבא דרב דבזוטרי דריס ע"כ דאזיל לל"ק דרב חולק דבגסה דרים. ולזה פירש"י במשנה להלכה דת"ק חולק דמוכח בש"ס דמחלק לדינא בין רברבי לזוטרי מבואר כלישנא קמא והיינו דפירש"י במילתא דרב לקמן בהיפוך ממה שפי' מעיקרא דמעיקרא ס"ד דר"י לפרש משא"כ אח"כ. וכל זה ברור לפע"ד:

ומעתה ממילא כל מה שהקשה הרא"ש לק"מ כי מה שכ' דמסוגיא דקאמר דחתול לא דריס ברברבי מוכח כלישנא בתרא ליתא ואדרבא מהך סוגיא הוכיח רש"י כלישנא קמא כנ"ל ובלישנא קמא נמי למעוטי חתול קאמר כמו שהוכחתי שפירש"י עיקר בזה והרא"ש הקשה כן לפי פירושו דבל"ק לא אימעוט חתול משא"כ לפירש"י לפי מה שהוכחתי שכן עיקר ועוד דאפי' להרא"ש גופא ג"כ לק"מ דכי בשביל דלא מוכח ממשנה למעוטי חתול לא מצי רב לומר דחתול לא דריס תדע דהא מעיקרא קאמר אילימא למעוטי חתול תנינא. משמע דאי לא תנינא ניחא אף דלא מוכח במשנה. ועוד להרא"ש תיקשי לי' לישנא קמא האיך קאמר רב בתר הכי דחתול לא דריס ברברבי כיון דהכא לאו למעוטי חתול קאמר ולא מוכח ממשנה כלל וע"כ דמעצמו מחדש כן. ואמת דבזה י"ל דסובר הרא"ש דלאו רב גופא קאמר לקמן דלא דריס ברברבי רק סוגית הש"ס ותליא בב' פירושי התוס' שם ועי' בתוס' שבת שם. וכן צ"ל לפירש"י הנ"ל אבל בלא"ה לק"מ כנ"ל:

ומה שהקשה הרא"ש דלמה נניח הך שינוי' דלא מפליג תנאי ואמוראי. לק"מ ג"כ דבש"ס גופא מוכח להדיא דתפסו לעיקר לשינוי' קמא דאל"כ אין חילוק בחתול בין רברבי לזוטרי כמו שהוכחתי גם מסוגית הש"ס דפריך למ"ד שאר עופות טמאים יש להן דרוסה. ממשנה דקתני ודרוסת הנץ ש"מ דלא ניחא לי' לומר דאורחי' דמלתא קתני. באופן שראוי להחמיר בזה כדעת רש"י וסייעתו לאסור דרוסה של זאב אפי' בגסה כנ"ל:

והנה דעת הרמב"ם ז"ל מוכח בהדיא דארי יש לו דרוסה בגסה ולמעלה מארי וכן למטה מארי הכל אין דורסין רק בדקה כזאב. והרב ב"י ובכ"מ ביקש להטות דבריו לדעת הרשב"א. ואי אפשר לומר כן דהא בפי' כתב ואין דרוסה לבהמה גסה רק לארי בלבד ובדקה מן הזאב ולמעלה ומדלא קאמר בגסה מארי ולמעלה כמו בדקה ואדרבא כתב אלא לארי בלבד ש"מ דמחלק כנ"ל. אבל דברי תימה הוא דהא שניהם נשנו במשנה דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה וכיון שאנו מפרשינן בזאב דלמעלה ממנו בזאב ה"ה בארי וכ"ש הוא ודבריו צ"ע בזה. גם שאר פסקי הרמב"ם שם תמוהין מאוד כמו שאבאר בסמוך אם לא שהי' איזה גירסא אחרת בזה

ג כגון בעגלים. לכאורה קשה כיון דקיי"ל באמת כלישנא בתרא דלמעוטי חתול קאתי וס"ד אורחי' דמילתא קתני קמ"ל דדוקא זאב קתני א"כ תיקשי כיון דדרוסת זאב בדקה דקאמר ר"י למעוטי חתול קאתי וע"כ דהפי' דזאב דריס בגדולה שבדקות וחתול לא אבל בזוטרי גם חתול כדמוכח בש"ס וכל הפוסקים. א"כ מבואר דמה דאתי זאב למעוטי דוקא מגדולה שבדקה אימעט. א"כ מ"ש דארי בגסה דמיעט למטה ממנו דלא נימא דמגדולה שבגסה אימעט ולא [כעגלים] קטנים ומ"ש זאב בדקה מארי בגסה. וצ"ל דוודאי מדר"י במשנה ליכא לאוכיחי כלל למעט חתול דהא בין אם נאמר לפרש או לחלוק. עיקר כוונתו למעט בדרוסת הזאב דלא דריס בגסה א"כ אין להוכיח למעט חתול דבא לומר דאפי' זאב לא דריס בגסה. והא דפריך לרב מר"י היינו כיון דמר"י מוכח דזאב בגסה לא ממילא מוכח מת"ק דקאמר דרוסת הזאב דחתול לא. ומדברי ת"ק שפיר י"ל דזאב לא דריס אפי' בעגלים ומ"מ חתול בזוטרי דריס ומדברי ר"י אין ראי' כנ"ל:

ובהכי ניחא הא דקאמר בש"ס וכ"ת ר"י מיפלג פליג ופירש"י דרב קאמר למעוטי חתול וממשנה לא מוכח דלת"ק זאב דריס בגסה וקשה מה בכך מ"מ מדרב יהודא מוכח דחתול לא דנהי דפליגי אי זאב [דרים[בגסה אבל בחתול ליכא פלוגתא כלל וכיון דלר"י חתול לא האיך נאמר דלת"ק חתול דורם ולפי הנ"ל ניחא דמדר' יהודא אין להוכיח כלל שכל ענינו למעט בדרוסת הזאב וטובא קמ"ל דאפי' זאב אימעט מדרוסת גסה:

ובהכי ניחא ג"כ מה שיש לתמוה על הרא"ש דהקשה להנך דסברי דהלכה כלישנא קמא דהא ללישנא קמא לא אימעט חתול (לפי פירש"י] ובסוגי' מוכח דחתול לא דריס ברברבי והוא תמוה דנהי דרב לא קאמר למעוטי חתול מ"מ מדרב יהודא מוכח ות"ק לא פליג בהא וכן הקשה הפר"ח. ולפי הנ"ל לק"מ דבהכרח צ"ל דמדרב יהודא אין ראי' כלל דאל"כ תיקשי לפירש"י כנ"ל. ומ"מ יש לתמוה על דברי הט"ז בשם מהרש"ל שהביא סמך לזה לאסור מדרוסת נץ דיש חילוק בין תרנגולים קטנים לגדולים ועד שהביא מדרוסת עוף הא מדרוסת חתול בבהמה יש סמך כזה דיש חילוק בין רברבי לזוטרי בדקה גופא וה"ה בדרוסת זאב בגסה דהא חתול אינו דורס בדקה כמו זאב בגסה. ולפי מה שכתבתי מקודם יש להביא ראי' להיפוך כדברי המחבר וסייעתו דזאב אפי' בעגלים לא דריס. דהא כבר הוכחתי דמדרב יהודא אין להוכיח כלל למעוטי חתול רק מת"ק א"כ מאי פריך לרב דליכא למימר למעוטי חתול דממשנה מוכח דקתני ודרוסת הזאב. וכי תימא דקמ"ל זאב בגסה הא תנן וקשה מה בכך מ"מ י"ל דמשנה קאמר דזאב דריס אפי' בגסה קטנה עכ"פ ואימעוט חתול מגסה אפי' קטנה אבל מדקה לא אימעוט ומדרב יהודא אין להוכיח למעט חתול אפי' מדקה מדנקט דרוסת זאב בדקה דהיא בא למעט אפי' זאב מגסה גדולה. ול"ל דתיקשי בר"י למה קאמר דקה הול"ל בעגלים. ומזה דייקו דאו דעגלים גריעי מדקה גדולה או שוה. א"כ לא קשה קושיא הנ"ל. הא ליתא דא"כ תיקשי באמת לדידהו למה לא קאמר עגלים ואפי' נימא דשוה מ"מ מ"ש דנקט דקה הא מעיקרא נקט גדולה וקטנה ומ"ש כאן דלא נקט (הכא) [הכי[ולחלק בגסה גופא וע"כ דעגלים גריעי א"כ אכתי איכא למימר דרב למעוטי חתול מעגלים אתי ולא אימעוט במשנה רק מדקה רברבי:

ועוד נ"ל ראי' לזה דוודאי יש לתמוה לפירש"י במילתא דרב דמן הזאב ולמטה לא דריס רק בעופות והיינו מדנקט בהמה כמ"ש מהרש"א וכבר הוכחתי לעיל (סק"ב) דבס"ד בהכרח צ"ל כן א"כ תיקשי מאי פריך ממשנה מ"מ נהי דאימעוט חתול לא אימעט רק מאימרי רברבי אבל מזוטרי לא אימעט ויש לומר דדריס בזוטרי קמ"ל דלא דריס בבהמה כלל ובע"כ צ"ל דוודאי אי ר"י לפרש ות"ק נמי בדקה קאמר בהכרח אימעט חתול מכל דקה שדורס בה הזאב כיון דמפרש דדרוסת הזאב דת"ק בדקה ממילא למעט חתול מכל בהמה שהיא דקה א"כ ממילא דרוסת ארי בגסה דקאמר דאימעט זאב מגסה אפי' מקטנה שבגסה אימעט דאי נימא דגסה גדולה קאמר דאימעט זאב א"כ דקה שבזאב ג"כ י"ל דקה גדולה ואין קושיא לרב ודו"ק ומ"מ כיון שכבר הוכחתי דהעיקר להחמיר בדרוסת זאב אפי' בגסה גדולה וכ"ש בקטנה:

ד ושועל וכו'. הר"ן והרשב"א הביאו דעת הפוסקים דשועל דורס אפי' באימרי רברבי. והשיג הר"ן עליהם דהא בש"ס בלישנא קמא דאין דרוסה פריך מההיא עובדא דמרחץ של בית היני דאמרו יש דרוסה לשועל ומשני ההוא חתול הוי מבואר דחתול עדיף משועל א"כ אפי' לפי המסקנא דיש דרוסה לשועל לא עדיף מחתול ע"כ. ודבריו תמוהין לפע"ד דהא פשיטא דאין ראי' כלל דוודאי לס"ד דאין דרוסה לשועל היינו דאין לו ארס כלל פשיטא דשועל עדיף ולא הי' לו להר"ן להביא ראי' מזה. דהא בלא"ה מוכח דרב כהנא גופא קאמר לעיל דיש דרוסה לחתול ומ"מ לשועל אין דרוסה כמו שאמרו שם באמת דאין דרוסה לכלב אף דגדול מחתול והיינו דאין לו ארס כלל רק לפום מה דמסיק דיש דרוסה לשועל א"כ ממילא שפיר י"ל כיון דגדול מחתול יש לו דרוסה אפי' ברברבי. אך הא קשיא מה שהקשו התוס' שם בלישנא קמא לישני דרב כהנא באימרי רברבי קאמר והתם רחל קטנה היתה ותירצו דא"כ תיקשי מאי אירי' דנקט שועל אפי' לחתול אין דרוסה ברברבי וקשה מה בכך כיון דאמרינן דמודה רב כהנא דיש דרוסה לשועל א"כ בשועל הוי רבותא דלא דריס ברברבי דגדול מחתול. הרי דלפי האמת דאמרינן יש דרוסה שועל דורס ברברבי וע"כ צ"ל דאפי' אי נימא יש דרוסה לשועל עדיף חתול משועל. וא"כ מוכח דלא כהי"מ שהביא הר"ן. וכמו כן קשה קושיא השני' שהקשו התוס' בדיבור הב' שם ללישנא בתרא דלישני לי' דרב כהנא באימרי זוטרי קאמר והתם רחל גדולה היתה וכן משמע מדלא קאמר טלה. ותרצו דמאי קמ"ל ר' דימי בשועל אפי' חתול לא דריס ברברבי וקשה מה בכך הא השתא יש דרוסה לשועל קאמרינן ושועל עדיף מחתול וקמ"ל אפי' שועל לא דריס ברברבי וע"כ דאפי' אי יש דרוסה גרע שועל מחתול: (ה) שאר חיות טמאות וכו' אפי' היא גסה כזאב. זהו דעת הרשב"א אבל הרא"ש כתב דאין דרוסה לדקה וגסה רק לזאב וארי בלבד ולמעלה מן הזאב אין לו דרוסה כלל וראייתו דא"כ מאי פריך לרב לעיל הא י"ל דקמ"ל דגם למעלה מן הזאב יש לו דרוסה. והנה לפי מה שכתבתי בס"ק ב' ראי' לפירש"י דבהכרח דייק דרב למעוטי קאמר מדקאמר בבהמה לק"מ אלא אפי' לשיטת הרא"ש שם דבלישנא קמא נמי לאו למעוטי קאמר מ"מ פשיטא דלא קשיא דמן הזאב ולמעלה פשיטא דכיון דזאב דורס כ"ש למעלה ממנו. אך הא קשיא לשיטת הרשב"א דכל שאינה גסה מזאב אפי' בדקה לא דריס ודינו כחתול א"כ תקשי מאי מקשה לרב דילמא ה"ק מן הזאב ולמעלה אבל כל שאינה למעלה מזאב לא דריס בגסה. ומתניתין י"ל דקתני זאב וכל דדמי לי' שהיא גסה כזאב ולמעוטי חתול דקטן מזאב קמ"ל דדוקא מן הזאב ולמעלה ולק"מ לרב. הרי דהשתא קאמר דאורחי' דמילתא קמ"ל ואפי' חתול ס"ד דלא אימעט דהוא קטן מזאב א"כ למה לי' לומר כך וטפי הול"ל דחתול באמת אימעט רק שוה לזאב לא אימעט קמ"ל דוקא למעלה מן הזאב. ונלפע"ד לחוש ולהחמיר בזה כדעת הר"ן דכל שהיא גסה כזאב דינה כזאב וכ"ש גסה מן הזאב וכבר כתבתי לעיל שדעת הרמב"ם דגסה מארי אינו דורס בגסה כלל. ותמהני שלא זכר המחבר דעתו כלל ומה שיש להאריך עוד בזה בדברי הרא"ש יתבאר לקמן (ס"ג) כי שם עיקר מקומו:

ו ויש מחמירין. זהו דעת הא"ז. ובאמת יש לתמוה דהא בגמ' אמרי' לרב דממעט חתול דממשנה מוכח זה דקתני ודרוסת הזאב מבואר דלמטה ממנו לא ושקלינן וטרינן בהא א"כ פשיטא דממילא נמי הא דקתני' ודרוסת ארי בגסה. דלמטה ממנו לא. וליכא למימר דלא פסיק כר"י דהא מודה דזאב בגסה לא כמ"ש ב"י. וא"ל כיון דדייקא סתרי אהדדי דמרישא דקאמר זאב בדקה משמע למעלה אפי' בגסה ואזלינן לחומרא. הא ליתא דהא ר"י את"ק קאי ות"ק קאמר דרוסת הזאב לרבותא דאפי' זאב דריס בדקה ולמעוטי חתול דאפי' בדקה לא דריס רק בזוטרי אבל דרוסת ארי דנקט ר"י פשיטא דממעט למטה מארי ואין לי שום סמך לדעה זו רק דקשיא להו בהא דקאמר וכ"ת הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס ומפרשי לה כפי' הרא"ש וסייעתו דרב קמ"ל הא דהזאב כלמעלה ממנו ואי ס"ד דלר"י גם למעלה מן הזאב לא דריס בגסה האיך נכלל בדברי רב דזאב דריס בגסה במה שאמר שדינו כלמעלה ממנו ומזה הוכיחו דגם לר"י כל למעלה דריס בגסה ולזה קאמר רב דגם זאב כלמעלה ממנו. ולדינא כבר הוכחתי לעיל (ס"ק ב') דגם זאב דריס בגסה וכ"ש למעלה ממנו:

והנה הש"ך (ס"ק ו') תמה על רבינו ירוחם שכתב בשם הרשב"א דלמעלה מן הזאב דינם כחתול. ובאמת כוונת רבינו ירוחם למ"ש ב"י בשם הרשב"א בדיני דרוסת הנץ דלמעלה מן הנץ ולמטה אין דורסין רק בדכוותי' ומזה דייק רבינו ירוחם דכמו דמפרש הא דקאמר במשנה דרוסת הנץ בעוף הדק דלמעלה מנץ דינו כלמטה כמו כן בדרוסת הזאב בדקה למעלה ממנו דינו כלמטה כחתול דמ"ש. ובאמת שדברי הרשב"א סותרין זה את זה בזה ויתבאר לקמן ס"ג בזה:

ונידון מה שתמה הש"ך (ס"ק ז') על הלח"מ נעלם ממנו דברי הדרישה דכתב דבדרוסת נץ כל שנבדק מדרוסה הוי בדיקה גם לנקב דדוקא במחט או קוץ שנתחב אמרינן דאין לו בדיקה ולא בזה שכל שהוציא צפרנו הוי מקום ידוע ע"ש. ומ"מ בעיקר פי' דברי הרב העיקר כהש"ך כיון דאין נ"מ האידנא דאין בקיאין:

סעיף ב. כל העופות אין להם דרוסה בבהמה אפי' בגדיים וטלאים חוץ מהנץ (ז) שיש לו דרוסה בגדיים וטלאים והוא שיקוב בצפרנו לבית חללו שאז מטיל ארם (ח):

ז חוץ מהנץ. עי' ש"ך דכ"ש בגס ודלא כהדרישה ופרישה. ובאמת יש לדון בזה כי לפי דעת הרמב"ם כפי מה שביאר הכ"מ וב"י דעתו ולקמן אבאר שכן דעת המחבר דהא דאמרי' בש"ס נץ דריס ברברבי דוקא נץ אמרו ולא גס דנהי דגס עדיף לענין זה דדריס בגס דכוותי' משא"כ נץ אבל בהא גרע מנץ דדריס ברברבי מיני' משא"כ גס לא דריס ברברבי, ולפ"ז י"ל דגם לענין דרוסה לבית החלל בגדיים וטלאים דוקא נץ דריס דדורס ברברבי משא"כ גס דלא דריס ברברבי לא דריס כלל אפי' לבית החלל. ומ"מ כיון דהעיקר כדעת הפוסקים דגם עדיף מנץ ודרים ברברבי ג"כ א"כ פשיטא דדורס בגדיים וטלאים לבית החלל:

ח שאז מטיל ארם. עי' ט"ז (ס"ק ז') שכתב לשון אחר בזה שאינו שורף אלא כשהוא מטיל ארס בפנים. ובאמת בכוונה נשמר מפי' זה דא"כ תיקשי הא בש"ס אמרו להדיא בלישנא בתרא דברייתא נחית לחלק בין מצילין לאין מצילין וכתבו התוס' שם דבהכרח צ"ל לפ"ז דבאין מצילין אין לו ארס כלל דאל"כ מאי פריך מחתול שרדף אחר התרנגולת ומצאו קורטי דמא דהא ארס יש לו רק שאינו שורף ובע"כ דאין לו ארס כלל א"כ תיקשי האיך קתני דיש לו דרוסה בבית החלל כיון שאין לו ארס ולזה פי' המחבר דוודאי בלי בית החלל אין לו ארס כלל רק כשנוקב לבית החלל אז יש לו ארס אבל לדברי הט"ז דיש לו ארס רק שאינו שורף רק בבית החלל קשה כנ"ל. אך באמת דברי המחבר דחוקין דהאיך שייך לומר דלבית החלל יש לו ארס ולא מעיקרא. רק בהכרח דהנך פוסקים ס"ל דלא כהתוס' בזה רק כפי' הרשב"א בחידושיו דעיקר הקושיא מתרנגולת היא לפי שנמצא ארס הרבה ובאין מצילין אין לו רק ארס מועט. ולפי' זה אין צורך לומר ללישנא בתרא דלא קתני דומיא דנץ:

איברא מדלא משני מעיקרא ברייתא באין מצילין ור"י במצילין ותרווייהו ברברבי. משמע להדיא כדעת התוס' דבאין מצילין אין לו ארס לכך מעיקרא לא משני הכי דניחא לי' לשנויי בגונא דיהא דומיא דנץ ואי ס"ל לברייתא לחלק בין מצילין לאין מצילין ע"כ לא הוי דומיא דנץ דבנץ אין חילוק כלל דהא חזינן אפי' באין מצילין דריס בעופות כדמוכח במשנה אבל ללישנא בתרא בהכרח צ"ל דלא הוי דומיא דנץ אבל לפי' הרשב"א הנ"ל קשה קושיא הנ"ל דהא מעיקרא נמי אין צורך לומר דלא הוי דומיא דנץ ולמה לא משני דלא פליגי כלל:

ועי' עוד בט"ז מה שהשיג על הב"ח ופי' דברי הרשב"א בע"א ולא נהירא כלל דוודאי אין הכרח שהדורס יטיל ארס ויאדים רק לפעמים אינו מטיל ארס כלל א"כ ממילא טרפה מטעם קוץ. ודברי הב"ח נכונים כי מה שהקשה הט"ז על פירושו לק"מ דכוונת הרשב"א ליתן טעם להרמב"ם והרי"ף דכתבו דיש דרוסה בבית החלל דלא כפירש"י דמאי נפ"מ בזה אי נימא דגם בזה שייך משום קוץ וטרפה מטעם קוץ או דלא שייך קוץ וטרפה משום דרוסה. והכוונה מאי נפ"מ בין פירש"י להרמב"ם והיינו דקאמר דאי נימא דקוץ יש לו בדיקה נפ"מ דאי האדים טרפה ולא מהני בדיקה ואי אין לקוץ בדיקה יש נפ"מ בהיפוך דמשום קוץ לא הי' מועיל בדיקה אבל אי אמרינן דכאן ליכא משום קוץ דאינו דק רק משום דרוסה אי לא האדים כשר:

ועי' ש"ך (ס"ק י"א) מה שהשיג על העט"ז שפי' משום נקב משהו. ובאמת י"ל דסובר העט"ז דעיקר החילוק בין בית החלל למעיקרא דהארס מועט ואינו שורף רק מעט לכך כל שלא לחלל כשר אבל לבית החלל נהי דאינו שורף רק מעט טרפה בנקב משהו עכ"פ:

והנה מכל הפוסקים וכן מדברי המחבר משמע דאפי' למאן דאמר דהארס שורף בבית החלל דוקא בגדיים וטלאים ולא ברברבי אפי' חתול ונמי' אינו דורס כלל שהרי בס"א כתב חתול ונמי' אינו דורס בכבשים הגדולים ולא כתב דדורס בבית החלל וכן מוכח מדברי הרשב"א בחידושיו שכאשר הסכים לפירש"י דהוי כקוץ כתב דאפי' בכבשים גדולים אסור בבית החלל. משמע דלהרמב"ם בכבשים גדולים לא. ולא ידעתי מנין להם דאי משום דמוקי לה בגדיים וטלאים לאו למעוטי רברבי קאתי מדריסת בית החלל רק לאשמעינן אפי' גדיים וטלאים לא דרסי שלא לבית החלל. וכן מוכרח לומר לפירש"י תדע דהא חזינן דנץ דלא דריס אפי' בעוף הגס מ"מ דורס אפי' באימרי זוטרי לבית החלל. א"כ כמו חתול דדריס באימרי זוטרי לגמרי למה לא נימא דידרוס ברברבי לבית החלל עכ"פ ומדברי המחבר משמע דאפילו חתול ונמי' לא דריס ברברבי כלל ואמת דיש לומר דעיקר ראיית הנך פוסקים מקושית התוס' שם דלא מוקי ברייתא ברברבי ולא ניחא להו משום דלא הוי דומיא דנץ דהא לל"ב בהכרח לא הוי דומיא דנץ. ולזה פרשו דיש דרוסה בבית החלל ולכך לא מוקי ברברבי דא"כ אפי' לבית החלל אין דרוסה. ובאמת הא ליתא חדא דא"כ אכתי תיקשי דבאמת מנין להם דלא דריס ברברבי לבית החלל. ועוד דכבר הוכחתי לעיל בראי' ברורה כתירוץ התוס' דלא ניחא לי' לשנויי דלא הוי דומיא דנץ. ועוד דהא לפי פי' הרא"ש והרשב"א דעיקר הקושיא מתרנגולת הי' דהי' הרבה דם אפי' לל"ב הוי דומיא דנץ ע"ש וצ"ע בזה. ולדינא אין נפ"מ כיון דאין בקיאין האידנא בשום בדיקה: סעיף נ. הנץ יש לו דרוסה אפי' בעוף גדול ממנו ובלבד שיהא מן הדק (ט) בתורים ובני יונה אבל לא כתרנגולת ושלמעלה ממנה:

(הג"ה. ודוקא בגדולים אבל בקטנים יש להם דרוסה):

ושאר עופות הדורסין יש להם דרוסה בעוף (י) שכמותם אבל לא בעוף שהוא גדול מהם:

(הג"ה. חוץ מן הגס שקורין פלקון שיש לו דרוסה בכל העופות)

ט ובלבד שיהא מן הדק כן הוא במשנה להדיא דרוסת הנץ בעוף הדק ונראה דאפי' להפוסקים דס"ל דזאב דריס בגסה ות"ק חולק על ר"י מ"מ בנץ מודו דכ"מ ס"ל כר"י כיון דלא מצינו במילתא דת"ק רמז מדרוסת הנץ כל ש"מ דכ"ע כר"י ס"ל בהא וכן צריך לפרש דברי התוס' ר"פ א"ט בד"ה דרוסת הנץ שכתבו וז"ל גבי טרפות העוף הוא שייך למיתני אלא משום ר"י תני לי' הכא. וצריך לפרש דברי התוס' לפום הני תרי לישני בש"ס דללישנא קמא דר"י פליג צ"ל דלכך נקט הכא לומר דוקא בבהמה פליג אבל בעוף לכ"ע יש חילוק דל"ל דגם בהא נחלקו אכתי הו"ל למיתני בעוף בפני עצמו דרוסת הנץ ומחלוקת ר"י והא ליכא למימר כיון דבטריפות דרוסה איירי נקט תרווייהו א"כ מה צורך להו לתוס' לומר משום ר"י וכן להך לישנא דלפרש בא נקט לי' הכא לומר דגם בעוף יש חילוק דלא תימא להיפוך דוקא בבהמה אבל עופות נטרפין מכל דרוסה קמ"ל דלא:

איברא יש לתמוה ברמב"ם דפסק בפשיטות דנץ דורס בעוף הגדול ולא הזכיר שדורס בדק דוקא ולא בגס ויותר תימא דפסק זאב בגסה לא כר"י א"כ אפי' אי נימא דר"י פליג הי' לו לפסוק כר"י מאחר דפסק בזאב כן קאי דסובר ר"י לפרש א"כ ה"ה בנץ ואין מקום ליישב בזה רק דסובר אף דבדרוסת בהמה לפרש בא דרוסת עופות לאו דת"ק הוא כלל ומהאי תני לי' הכא דאינו רק דר"י בלבד. וראייתו מדקתני בברייתא דרוסת נץ חתול ונמי' לבית החלל וקשיא לי' אמאי לא קתני גס דהוי רבותא טפי דמ"מ לא דריס רק לבית החלל ומזה דייק לת"ק דרוסת נץ הוי עדיפא מכולן וכל שאר עופות חוץ [ממנו] אין דורסין רק בדכוותא ונץ דורס בכל העופות אפי' גדולים ואפי' גס כנ"ל לדעתו ולדינא פשיטא דהעיקר כדעת רוב הפוסקים וכסתמא דמתניתין:

י ושאר עופות הדורסין וכו'. אין זה כהך דרוסה דלקמן (סי' פ"ב) שנתנו סי' כל (העופות) [העוף[הדורס טמא דהכא שאני דאמרינן דשדי זיהרא כי שליף [כ"כ] תוס' שם והיינו דא"כ מאי קא מיבעי' לי' הא פשיטא שהם דורסין [ומה שכתבו אח"כ דלא מיבעי' רק בטמאים הוא משום דבל"ז פשיטא דבטהורים אין להסתפק דאי דורס טמא היא רק לפי שכתבו לחלק ס"ד דיש מקום להסתפק גם בטהורים קמ"ל דלא] ומ"מ לא נתברר לי דבריהם מה שכתבו דשדי זיהרא כי שליף דפשיטא דאפי' אי נימא דבהדי דדריס שדי זיהרא אין זה ענין להתם דהתם בין לפירש"י בין לפר"ת שם לא שמענו דיש לו ארס רק שדורס והכא ארס בעינן והכלב דורס ואין לו ארס כלל כמו שנתבאר ועוד דהא ע"כ כוונת התוס' דאין להם דרוסה כלל אפי' בהדי דדריס דהא אפי' הדורס המטריף אין לו דרוסה בהדי דדריס א"כ הוי להו לחלק בפשיטות דהתם לא שמענו דשדי זיהרא וצ"ע:

והנה יש בזה מחלוקת הרשב"א והרא"ש בשאר עופות למטה מן הנץ דדעת הרא"ש דלא דרסו כלל ודעת הרשב"א שהן דורסין בדכוותא וראוי לברר הכל על נכון. גרסינן התם שאר עופות טמאין יש להם דרוסה או אין להם דרוסה וקאמר דיש להם דרוסה ופריך והא תנן ודרוסת הנץ ומשני נץ בדכוותא ואינך בזוטרי. ואיבעית אימא נץ בדרברבי מיני' ואינך בדכוותא. ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא ולחומרא והנה רש"י פי' שאר עופות חוץ מן הנץ וגס דהאיבעי' היתה בלמעלה מן הנץ וכן למעלה מן הגם וכן הבינו הפוסקים. אך באמת יש לדחות דכוונתו דהאיבעי' היתה בנץ למטה מן הנץ ובגס למטה מן הגס כל חד וחד כדיני' בלמטה מנץ מיבעי' לי' אי דרסי כנץ או לגמרי לא וכן למטה מגס מיבעי' לי' אי דרסי כגס או כנץ אבל בהא י"ל דפשיטא לי' דלמעלה מנץ לא גרע מנץ בוודאי וכן למעלה מגת לא גרע מגת ודו"ק:

והרא"ש כתב על זה וז"ל ובעי' דרב אשי ליכא למיפשט ממילתא דרב דאמר מן הנץ ולמעלה וכו' דאגב דנקט בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול נקנו נמי בעופות מן הנץ ולמעלה כדפרישית לעיל והא דאמר רב וכו' עד ומסתבר דאין דרוסה מן הנץ ולמטה מטעמא דפרישית עכ"ל והנה המעיין ברא"ש יראה שכל דבריו סובבין לפי מה שפי' שאין דרוסה בבהמה רק לזאב וארי בלבד אבל לפמ"ש הפוסקים והסכימו דיש דרוסה למעלה מן הזאב חוץ ארי א"כ ממילא כל ראיותיו של הרא"ש אינם דבאמת י"ל דלמעלה מן הזאב וכן למעלה מן הנץ לא מיבעי' לי' דוודאי לא גרע מזאב ונץ רק עיקר הספק למטה מן הנץ אי נימא כמו דיש דרוסה למטה מזאב רק לא כדרוסת הזאב כמו כן יש דרוסה למטה מנץ וכמו דאי אפשר לומר בזאב דיש לו דרוסה כזאב ממש כיון דקתני ודרוסת הזאב ש"מ דלמטה ממנו לא דריס כזאב כמו כן פריך כאן מדרוסת הנץ ואי למעלה מנץ מאי קשיא לי' הא במשנה נץ דלמטה קאמר וכ"ש למעלה ולעיל לא פריך רק משום דלמעוטי חתול קאתי למטה מזאב וזה באמת נשמע במשנה ולא שנוכיח מדקתני זאב דלמעלה לא דריס. וכמו כן אין להוכיח מנץ דלמעלה מנץ לא דרים ובהכרח דבאמת בלמטה מנץ קא מיבעי' לי' ובזה בטלו כל דברי הרא"ש וכמו כן מה שהביא ראיות להיפוך דלמעלה מזאב לא דרים אינם ראיות כלל לפי הנ"ל דבלמעלה לא קא מיבעי' לן כלל וכן דעת הר"ן בהדיא:

איברא דברי הרשב"א שהביא הרב ב"י תמוהין לפע"ד דבזאב פסק דכל למעלה מזאב דינו כזאב ואולם בעוף פסק דאף למעלה מנץ לא דריס רק בדכוותא ולא ברברבי, והוא תמוה דהא שניהם נשנו כאחד דרוסת הזאב בדקה וארי בגסה ודרוסת נץ בדק וגס בגס א"כ אם מפרש בדרוסת זאב דגם למעלה דריס ואף דקתני זאב היינו דנקט הפחות וכ"ש למעלה א"כ פשיטא דגם מנץ לא, קשיא מידי בלמעלה מנץ א"כ בהכרח דרק למטה מיבעי' לי' וא"כ האיך סובר דלמעלה מנץ לא דריס רק בדכוותא. גם לפי דעתו קשה כל מה שהקשה הרא"ש ודברי הרשב"א צ"ע:

והנה דעת המחבר כפי מה שנראה מדברי הרב שהגיה עליו חוץ מן הגם שקורין פאלקין שדורס בכל העופות משמע דדעת המחבר כהרשב"א ממש דרק נץ דריס ברברבי וכל למעלה מן הנץ וכן למטה לא דרים רק בדכוותא חוץ מן הגס שדורס בכל העופות דעדיף מנץ. אבל אני תמה שהרי בב"י הביא דברי הרמב"ם שהוא כלשון המחבר ותמה עליו שלא הזכיר דין הגס שדורס בגס וכתב הוא ליישב דעתו דסובר דרק נץ דורס ברברבי וכל חוץ נץ לא דריס רק בדכוותא ואפי' גס. והשתא אי ס"ד דסובר המחבר דגס דורס בכל העופות א"כ מה שהקשה על הרמב"ם יקשה עליו דלמה לא הביא דגס דורס בגס. וברור דסובר בפשיטות כמ"ש בב"י לדעת הרמב"ם דאפי' גס לא דריס רק בדכוותא ולא ברברבי והלכך כיון שהביא דכל שאר עופות דורסין בדכוותייהו ממילא מוכח דגס דורס בגס ודברי הרב צ"ע בזה:

ומ"מ לדינא דברי הרב עיקר דהב"י כתב זה לפי שהבין שאין קושיא על הרמב"ם רק במה שלא הביא דין גס שדורס בגס ולזה פי' מה שפירש אבל באמת בלא"ה דברי הרמב"ם תמוהין דנהי דלא הוצרך להביא דין גס בגס אבל האיך לא הביא העיקר הדין דאין נץ דורס בגס אף שדורס ברברבי. וזה מבואר במשנה להדיא ובע"כ צ"ל או כמ"ש לעיל (ס"ק ט') בכוונת הרמב"ם או דהי' לו איזה גירסא אחרת. ועכ"פ אין לסמוך על דברי הרמב"ם מאחר שהסכימו כל הפוסקים דנץ גרע מגס דלא כהרמב"ם א"כ ממילא בהא נמי סבירא להו דלא כוותי' דכיון דנץ ברברבי כ"ש גס דעדיף מיני' וכן עיקר. גם נראה עיקר לדינא כדעת הר"ן דכל למעלה מנץ דינו כנץ ולמעלה מגס כגס ולמטה מנץ דורס בדכוותא כלישנא בתרא לחומרא ובכל זה לא בארו המחבר והרב כלום ולפע"ד נראה עיקר כמו שכתבתי:

סעיף ה י"א שעכשיו נוהגין היתר בחתולים (יא) הנכנסין בלול של תרנגולים ואעפ"י שהי' ראוי לחוש בדבר סומכין על שחתולים שלנו הם בני תרבות וכל שלא הכהו אין חוששין:

יא שעכשיו נוהגין היתר וכו'. הרא"ש הביא היתר אחר בזה דיש לפסוק כלישנא קמא דר"ח ולהך לישנא אין דרוסה לחתול באין מצילין אפי' בעופות משא"כ בלישנא בתרא ע"כ צריך לחלק דאפי' באין מצילין בעופות יש דרוסה. ובאמת הא ליתא דפשיטא דאפי' ללישנא בתרא אי נימא דבאין מצילין אין דרוסה אפי' בעוף אין דרוסה. והא דקתני בברייתא נץ בי' אין חילוק כלל בין מצילין לאין מצילין. ולא קתני כלל דומיא דנץ וכן הכריחו התוס' מדלא משני מעיקרא דברייתא ור"ח ובריבי הכל אחד רק ברייתא באין מצילין ור"ח במצילין. וע"כ דלא רצה לשנויי כן דלא הוי דומיא דנץ. דליכא למימר דלא בא לשנויי משום דצריך לחלק בין עוף לבהמה דהא בלישנא בתרא ע"כ יש חילוק זה וע"כ דבאמת גם בלישנא בתרא אין חילוק בזה רק דלא קתני בברייתא דומיא וללישנא בתרא בהכרח צריך לשנויי דלא הוי דומיא אבל בלישנא קמא דמצי לשנויי ברייתא דתהוי דומיא דנץ ניחא לי' טפי ודו"ק. וכן משמע בסוגיא דבתר הכי בהך בעי' דרב כהנא דלא קאמר דהא דקאמר אף לחתול אין דרוסה היינו באין מצילין משמע בהדיא דסוגיא סובר דאין חילוק כלל בין מצילין לאין מצילין: איברא מהא דפריך ללישנא קמא דרב כהנא דקאמר אין דרוסה לשועל מהך עובדא דרחל של בית היני והקשו התוס' אמאי לא משני דרב כהנא ברברבי והתם רחל קטנה היתה ותרצו דמאי אירי' דקתני שועל חתול נמי והשתא תיקשי לישני דרב כהנא באין מצילין וברייתא במצילין. ובע"כ צ"ל גם בזה תירוץ התוס' דמאי אירי' דנקט שועל אפי' חתול נמי וא"כ מבואר דבאין מצילין אפי' חתול לא דריס. אך באמת אין זה ראי' דדוקא ברברבי לזוטרי דחזינן דרב כהנא מחלק בהכי מעיקרא שפיר הקשו תוס' אבל בהך אדרבא פשיטא להו דלא סבירא לן כבריבי לחלק בהכי. א"כ גם בשועל אין חילוק. וכן דעת כל הפוסקים דאין חילוק כלל לדינא בין מצילין לאין מצילין ואפי' אי נימא דר"ח מחלק מ"מ רב פשיטא דלא מחלק כנ"ל והלכה כרב וכן דעת כל הפוסקים. הלכך לדינא אין לסמוך על היתר זה כלל רק כמ"ש המחבר ועש"ך (ס"ק י"ח):

סעיף ח. אין דרוסה אלא מחיים של דורם ונדרס כיצד הרי שנעץ צפרנו בנדרס ועד שלא הוציא צפרנו הומת הדורס או חתכו ידו (יב) או נשחט הנדרס הרי זה כשר בד"א כשראינו מתחילה ועד סוף אכל אם בא לפנינו וצפורן חתוכה כו חוששין שמא דרס וחזר ודרס לפיכך אלו הצדים בעופות הדורסים אפי' שחטו הנדרס קודם שהסיר צפרנו אסור שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו ואפי' ראינו שלא דרס אותו קודם לכן חיישינן לי' לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בצפרנו דרך פריחתו: (יב) הומת הדורס או חתכו ידו. בש"ס איתא חתכו ידו. ופירש"י דלאחר מיתה דקאמר היינו מיתת אבר. ויש לתמוה באמת מאי דוחקי' לומר כן ולמה לא משני שהומת הדורס ולאחר מיתה ממש קאמר. לכן נלפע"ד דבכוונה אמרו בש"ס כן דוודאי פשיטא שלא יצויר [להמית] הדורס בפתע פתאום עד דבהדי דשליף לא יהא לו שום חיות מועט כלל דכל שיש לו חיות מועט י"ל דמטיל ארס לכך קאמר שחתכו ידו דאז כל שחתכה אין חיות ביד כלל ולא מטיל ארס. והנה דעת הר"ן דאם נשחט הנדרס בלא"ה אסור דכל שיש מצילין גרע ומטיל ארס מקמא דשליף ואף דלא ס"ל להר"ן לחלק בהא היינו לקולא ולא לחומרא וכן משמע קצת בש"ס ודו"ק אבל מ"מ כל הפוסקים לא סבירא להו כוותי' בזה וצ"ע:

סעיף ט. חוששין לספק דרוסה כגון אם ראו ארי שנכנס לבין השוורים למקום צר (יג) שאינם יכולים לברוח מפניו כגון שנכנס לדיר שלהם וכן עוף דורם שנכנס לכלוב מלא עופות (או ללול של תרנגולים) חוששין שמא דרס בד"א כשהוא שותק והם מקרקרים (פי' מתרעדים וצועקים) אבל אם הוא שותק והם שותקים או הוא והם מקרקרים אין חוששין ואם חתך ראשו של אחד מהן אין חוששין לאחרים אפי' הוא שותק והם מקרקרים דאמרינן כבר נח רוגזי' ודוקא כשהרגו אבל אם פצע אחד מהם חוששין לכולם דכ"ש שחמתו בערה בו כשהציל עצמו ולא הרגו:

(הג"ה. ואפי' הרג אחד מהן דדוקא שלא ראינו שדרס עוד אחרים אבל אם דרס אחרים (יד) הרי ראינו שלא נח רוגזי' וכל מה שבדיר אסור): (יג) למקום צר. עש"ך (ס"ק כ"ג) בשם מהרש"ל. ולא הי' לו להביא בשם מהרש"ל דזה מבואר להדיא בב"י וד"מ שכתבו דהרשב"א דמחלק בהכי לא קאי אדסמיך לי' דכתב דשאר שוורים ג"כ אסורין ועל זה מחלק דבמקום רחב לא. עכ"פ מבואר לתרווייהו דאפי' נמצא ציפורן על אחד השאר מותרין במקום רחב. והט"ז לקמן (ס"ק כ"ג) השיג על הב"י ואין דבריו נכונים כמו שאבאר לקמן בס"ד. ומ"ש הרב בשם או"ה דלול של תרנגולים תשיב מקום צר וכ"כ בד"מ בשמו הוא מבואר ג"כ להדיא בתורת הבית ובחידושיו דאחר שכתב דמקום רחב מותר ומקום צר אסור נתן היתר לחתולים הנכנסים ללול משום שהם בני תרבות או משום שאין מצילין. מבואר דחשיב מקום צר:

יד אבל אם דרס עוד אחרים. עי' ש"ך (ס"ק כ"ח) דאפי' לא ידעינן שדרסן אסר שהרג אחד מהן כולן אסורין. משמע מדבריו דאי ידעינן בבירור שאותן שנמצאו נדרסין נדרסו קודם שהרג לזה השאר מותרין. ולפע"ד נראה ברור דאפי' בכהאי גוונא אסור והוא דוודאי יש להבין כיון דאמרינן דאי קטע אחד נח רוגזי' א"כ בדרס אחרים ולא ידעינן אימת דורסן מהיכי תיתי לא נימא באמת דוודאי קודם הריגה דורסן דאילו לאחר הריגה לא הי' דורס דנת רוגזי'. אבל באמת לק"מ דהא בלא"ה הקשה הר"ן מה בכך דקטע אחד ניחוש שמא דרס קודם שהרג דלא נח רוגזי'. ותי' הר"ן דכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס איזה שירצה אני אומר זה דרס ראשונה והרגו. ולפ"ז אם דרס עוד אחרים טרפה במנ"פ אי דרסם קודם שהרג א"כ ממילא כמו דדרס לאלו קודם כמו כן יש לחוש דדרס אחרים קודם דלא שייך תירוץ הר"ן דהא חזינן דדרס קודם שהרג ואי שדרס אותם אחר שהרג א"כ ממילא יש לחוש לאחרים דהא חזינן דלא נח רוגזי'. ולפ"ז ממילא אפי' ידעינן דאחרים שדרס נדרסו קודם שהרג לזה כולם טרפות דיש לחוש שגם השאר דרס קודם וזה ברור לפע"ד. ולפ"ז אי ידעינן בוודאי שהשאר לא דרס קודם שהרג והנדרסין בוודאי נדרסו קודם יש להכשיר דמ"מ נח רוגזי'. ונראה עוד דאפי' מספקא לן בנדרסין אימת נדרסו ועל השאר לא מספקא לן וידעינן בוודאי דלא נדרסו קודם רק שהספק שמא נדרסו אח"כ יש להכשיר דאנו דנין דוודאי נדרסו קודם דאח"כ נח רוגזי'. אך בזה יש להסתפק דשמא מספיקא אמרינן דוודאי לזה הרג ראשונה כסברת הר"ן וא"כ דרס אח"כ ולא נח רוגזי' וכולן טרפות כנ"ל:

וכתב עוד הש"ך בשם או"ה דאם הרג עוד אחרים כולן אסורין דחזינן דלא נח רוגזי' והט"ז השיג ע"ז דאו"ה מיירי בגוונא דכתב המחבר (סי') דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהם ולא מהני הרג כלל ובאמת דבריו תמוהין ונעלם ממנו דברי הד"מ שהביא לשון או"ה וביאר בהדיא הטעם דהא חזינן דלא נח רוגזי' שהרי הרג אחרים ואם הי' כוונת או"ה לזה אפי' לא הרג רק אחד אסור אמנם בגוף הדין נלפע"ד במחכ"ת דשניהם לא כווני יפה לדינא בזה. והנה ז"ל הד"מ ובאו"ה הארוך (כלל נ"ז) ואפי' קטע ראשו של אחד מהן נמי לא אמרינן שנח רוגזי' אלא כשלא הכה ג"כ והמית אבל קטע ראשו של אחד מהן או אפי' שאכלו כולו והמית ג"כ קצת בדריסה גילה דעתו שלא נח רוגזי' וחוששין לכולו ומעשה שהכניס חתול ידו לתוך לול של עופות קטנים שלווים והיו שם י"ט והוציא מהן ז' אכלה אותן והנשארין מהם מקצת מהן מתו תוך הלול וששה נשארו חיים ואסרו גם הנשארים עכ"ל. מבואר מדברי הרב דוודאי אילו הרג או אכל שנים או יותר בוודאי השאר כשרין דפשיטא דנח רוגזי' כסברת המ"ב שהביא הש"ך ועיקר טעמו של או"ה הוא מכח אותן הששה מתים שנמצאו תוך הלול דלא אכל ולא קטע ראשן רק המיתם בדריסה הלכך כולן אסורין דהא חזינן דדרס אח"כ ואי דדרסן קודם א"כ כולן אסורין שמא דרסן קודם כנ"ל. וזה שדקדק הרב והמית קצת בדריסה. מבואר דאילו קטע ראשו או אכל גם השני מודה רק שהמית בדריסה לא מהני. וזה שהביא בהך עובדא דנמצא ששה מתים דעיקר האיסור בשביל זה הוא. וכן נראה עיקר לדינא דוודאי אפי' הרג שנים השאר מותרין אבל כשדרס אחרים ומתו ע"י דריסה אז וודאי כולן אסורין. ולחנם השיג המ"ב על האו"ה דמודה ג"כ לדבריו ומה שאמרו בש"ס קטע רישי' דחד מינייהו לאו למעוטי תרי ואדרבא רבותא קאמר דגם בחד נח רוגזי'. וכן משמע להדיא בפירש"י שפי' אהא דאמרינן נח רוגזי' דנח רוגזי' בהני ולא דריס באחריני. מבואר דאפי' הרג הרבה כולן כשרין:

איברא יש להבין נהי דאמרינן דאחר הריגת תרי נח רוגזי' מ"מ ניחוש שמא בין הריגה להריגה דרס דהא חזינן דאחר הריגה ראשונה לא נח רוגזי' א"כ שמא דרס בנתיים (וצריך) [וצ"ל] דכמו דלא חיישינן בהרג אחד שמא דרס קודם שהרג כמ"ש הר"ן דכיון שיכול לדרוס איזה מהן שירצה אמרינן זה דרס ראשונה והרגו כמו כן בשנים אמרינן אילו דרס ראשונה והרגם וצ"ע בזה. אבל מ"מ ברור דכוונת הד"מ ואו"ה כמו שכתבתי וכן נלפע"ד עיקר לדינא. וכן משמע בש"ס דלא קאמר דפליגי בקטעי' לרישי' דתרי ודו"ק: סעיף י. בד"א שאם חתך ראשו של א' מהם אין חוששין לאחרים דוקא כשנכנס לתוכו ועמד עמהם אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסים ידיהם מבפנים ודורסים אע"ג דקטעי' לרישי' דחד מינייהו לא נח רוגזי' (טו) משום הכי דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהם: (טו) אע"ג דקטעי' לרישי' לא נח רוגזי'. דין זה לא נמצא בשום פוסק רק הר"ן כתבו מסברא דנפשי', ותמהני דהא האו"ה שהביא הד"מ הנ"ל חולק בזה שהרי כתב דאם דרס אחרים ג"כ כולן טרפות דחזינן דלא נח רוגזי' והביא עובדא דחתול שהכניס ידו ללול ואכל הרבה והמית הרבה ואסרו הכל. משמע בהדיא שאם לא נמצא רק אחד שקטע ראשו או אכלו הי' מכשיר כולן וקשה הא התם מתוך שהם בורחים כועס עליהם ולא מהני קטע ראשו וע"כ דחולק בזה וצ"ע:

סעיף יב. יש מי שאומר דהיכא דלא ידעינן (טז) אי שתיק ואי צווח ואי מקרקרין אינהו ואי שתקו לא חיישינן לה:

(הג"ה. ויש אוסרין בכה"ג ויש לחוש לדבר ואסור):

טז יש מי שאומר וכו'. נחלקו בזה הרשב"א והר"ן דדעת הר"ן דבכה"ג טרפה וראייתו דהא אמרינן ספק על ספק לא על מותר לכ"ע והא פשיטא דבהא לא ידעינן מה הי' שם א"כ אי ס"ד דאפי' נכנס מותר כשלא ידעינן למה לי ספק על אפי' על מותר דהא בוודאי לא ידעינן כיון דלא ידעינן אם הי' שם אמנם הרשב"א בחידושיו ובתוה"ב כתב דהא דספק על הוא אפי' שמענו אותם שהם מקרקרין דאי לא אפי' על מותר דתלינן להקל דשלמא עביד. ולפ"ז צ"ל דלא הכשיר הרשב"א רק בדלא ידעינן כלל האיך הי' אבל היכא דידעינן דאינהו מקרקרין אף דלא ידעינן אי איהו שתיק או איהו נמי מקרקר בהא מודה הרשב"א דטרפה דאל"כ אכתי תיקשי הא בספק על פשיטא דלא ידעינן עכ"פ איהו מאי עביד וא"כ אכתי אפי' על מותר דשמא הי' מקרקר ג"כ. וע"כ דכל דחזינן ריעותא דהם קרקרו בוודאי טרפה לולי דיש ספק שמא לא על. ובאמת שיש ראי' להרשב"א מהא דאמרינן בש"ס כי פליגי בשתיק ומקרקרין וקשה למה לא אמר בפשיטות דפליגי בארי שנכנס לבין השוורים ולא ידעינן כלל האיך הי' רק שיצא מן הדיר וע"כ דאפי' לשמואל דווקא בשתיק ומקרקרין טרפה ולא בלא ידעינן כלל. וראי' זו רמזה הרשב"א בחידושיו שם שכתב אבל וודאי כשלא ישבה ציפורן בגב אחד מהן ולא ידעינן אי שתיק אי צווח ואי מקרקרן אינהו ואי שתקן הא אמרינן לקמן דלא חיישינן לה ואפי' שמואל לא פליג בה עכ"ל וכוונתו מדלא קאמר דפליגי בהא ש"מ דמודה שמואל לזה. אך יש לדחות ראי' זו דוודאי פשיטא שלא הי' כוונת הש"ס דלא נחלקו רב ושמואל רק באופן הזה דהא פשיטא דבהך דמעיקרא בציפורן בגבו נחלקו אפי' לא ידעינן ואדרבא אפי' הוא שותק והם שותקין דעת הרשב"א דאסור לשמואל ובהכרח דבאמת ידעו דרב ושמואל נחלקו בהך גוונא וקמ"ל כחו דהיתרא דרב דאפי' בכהאי גונא מכשיר ואדרבא במילתא דשמואל אין רבותא דפשיטא דאוסר דהא מ"מ ספק שקול הוא דנהי דלא אמרינן רוב אריות דורסין רק ראוין לדרוס מ"מ ספק יש ובוודאי אסור דכל ספק אסור רק דהש"ס קאמר אפי' בכהאי גוונא לא הוי רק ספק ומותר לרב וזו הוא טעמא של הר"ן ולפי דעתו באמת אין הכרח דבספק על יהא מותר אפילו שמענו מקרקרין די"ל דבזה אסור דיש ראי' דנכנס רק דמיירי בלא ידעינן כלל אי מקרקרין או לא ואי וודאי על אסור ובספק מותר אבל שמענו שמקרקרין אסור אפי' ספק על דמסתמא על. ונראה שזאת היתה באמת הכרח הר"ן דלא ניחא לי' לאוקמא בשמענו מקרקרין דבהא וודאי אסור דכיון דמקרקרין בוודאי על תדע דאל"כ למה לי' לש"ס לומר לרב בשתיק ומקרקרין דבעיתי מבעית מיני' בלא"ה יכול להיות דמקרקרין בלי ארי כלל והוי ספק ומותר ובע"כ דמודה רב דאמרינן מפני ארי הן מקרקרין א"כ גם בספק על עכ"פ לשמואל אסור א"כ בהכרח דהך דספק על הוא בלא ידעינן כלל א"כ מוכח דלולי ספק על אסור. ומ"ש הפוסקים בטעמו של הרשב"א דרוב חיות אין דורסין לא נהירא כלל דהא בנמצא צפורן בגבו של אחד מהן פליג שמואל והתם נמי פשיטא דספק השקול היא דאף דנמצא ציפורן מ"מ איכא מעליותא מיני' דכל הדורס אין צפורנו נשמטת [והאי ארי חולה וודאי לא דריס] ונהי דכל המתחכך וכו' מ"מ פלגא פלגא הוי א"כ למה יהא אסור לשמואל נימא דרוב חיות אינן דורסין. וכן בש"ס משמע דהא לא אמרינן דהא לא חשיב התם הך רובא כלל ואדרבא משמע מדברי התוס' שם דהא פשיטא דלשמואל טרפה בלא נמצא ציפורן כלל. דהקשו אהא דקאמר רוב אריות דורסין דמה בכך דכל הדורס בלי צפורן זה אסור מכח הרוב ותרצו דלאו רוב אריות דורסין קאמרינן רק ראוין לדרוס והאי ארי חולה הוא ע"ש. ויש לתמוה למה להו לומר דהאי ארי חולה הוא הא כיון שתרצו דראוין לדרום שוב לק"מ. וע"כ כמו שפי' מהרש"א דלולי זה הוי באותו שור תלתא רבעי לאיסורא דלהך סברא דכל המתחכך [וכו'] פשיטא דאסור ולהך סברא דכל הדורס [וכו'] אכתי ספק הוא שמא דרס ואינו מותר רק מספק ולזה פרשו דהאי ארי חולה הוא וכו' א"כ הוי ספק שקול דלהך סברא דכל הדורס [וכו'] ממילא לא דרס כלל דהא חולה הוא ע"ש והשתא אכתי תיקשי למה להו לומר דהאי ארי חולה הוא הא בלא"ה כיון דראוין לדרוס קאמרינן לא קשיא מידי דלא הוי רק ספק דלהך סברא דכל הדורס [וכו'] בוודאי מותר דלולי הצפורן וודאי מותר ולא מספק דרוב חיות אינן דורסין. תדע דמה"ט מותר לשמואל דאוסר ספק דרוסה ומ"מ מותר מכח הרוב דוודאי לא דריס רק להך סברא דכל המתחכך [וכו'] בוודאי דריס ולא הוי תלתא רבעי כלל וע"כ דלולי הצפורן אסור לשמואל דהוי ספק דרוסה א"כ שפיר קשיא להו לתוס' דבצפורן הוי תלתא רבעי דלהך סברא דכל המתחכך וודאי אסור ולהך סברא דכל הדורס ספק אסור. ונהי דלקמן אבאר בס"ד דהרשב"א חולק על דברי התוס' הללו בדבר זה אבל מ"מ בהא מבואר דאף דסובר ר"ת דרוב אריות (דורסין] לאו דוקא רק ראוין לדרום אבל ספק דרוסה מיקרי עכ"פ ואסור לשמואל. גם עיקר הוכחת הרשב"א מהא דקאמר כי פליגי וכו'] מלבד מה דכבר כתבתי דאין זה ראי' אבל בלא"ה מהא דמעיקרא יש להוכיח להיפוך דהא קאמר בשתיק והן שותקין מותר משמע דבלא ידעינן אסור ואין כאן ראי' דע"כ חדא רבותא אליבא דרב דאפי' בהא מותר כנ"ל:

איברא מדברי התוס' חולין (מ"ג ע"ב ד"ה קסבר) משמע לכאורה דדוקא בנמצא צפורן בגבו אוסר שמואל אבל בלא"ה מותר דאף דספק היא אמרינן נשחטה הותרה ע"ש אך באמת הא ליתא דמה שכתבו התם דמי לתלות יותר בדרוסת ארי כוונתם דבקושיא משמע להו דהתם לא שייך לומר דרוסה שכיח דהא כל הדורס אין צפורנו נשמטת. וע"ז כתבו דהתם נמי יש לתלות יותר לשמואל בדרוסת ארי אבל בארי סתם שנכנס בלא"ה אסור דדרוסה שכיח ומוכח להיפוך דלהרשב"א אמרינן רוב חיות אינן דורסין ופשיטא דלא שכיח וכן מוכח מדברי מהרש"א הנ"ל דלשיטת התוס' בעינן לשמואל תלתא רבעי להיתרא דוקא ע"ש דמוכח כן מדבריו בהדיא גם בלא"ה פסקינן לעיל (סי' נ') דכל ספק הנולד מחיים אסור ע"ש דלא כהתוס' הנ"ל:

איברא מדברי רבינו יונה. שהביא הר"ן פ"ק דחולין דכ' דהא דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. היינו משום דלא שכיח שונרא דדריס ואיכא למיתלי להיתרא טפי מלאיסורא. וראייתו דהא חיישינן לספק דרוסה וע"כ משום דהיתרא שכיח טפי. ולשיטתו בהכרח צ"ל דהך ספק על ספק לא על היינו בשמענו דמקרקרן דאי לא שמענו פשיטא דאפי' על מותר לשיטתו דהא בספק כלבא ספק שונרא ומבעבע דם מכשיר משום דלא שכיח שונרא דדריס ואי שונרא הוי לא הי' דורס א"כ פשיטא דאי עייל שונרא ולא ידעינן אי דריס דמותר ובע"כ דקמ"ל אפי' שמענו דמקרקרן מותר. אמנם להך דינא אין ראי' מרבינו יונה דדוקא שונרא דלא שכיח דדריס אבל אחרים דשכיח באמת אסור אבל בהא וודאי דסובר דאפי' שמענו מקרקרן מותר כנ"ל ועדיין צ"ע. הלכך לענין דינא יש להחמיר כהר"ן ואפי' בה"מ כנ"ל ועי' בסמוך:

סעיף יג. והא דחוששין דוקא כשידענו שנכנס הארי אבל אם ספק אם נכנס אם לאו או שהוא ספק ארי או כלב או שמא בקנה נגף (יז) אין חוששין ודוקא כשיש לפנינו כלב וארי או ארי וקנה (יח) אבל כשבא לפנינו מבעבע דם ולא ידענו במה תולין במצוי בין להקל בין להחמיר:

(הג"ה. וכבר נתבאר לעיל (סי' ל"ג) אם מבעבע דם בצואר נוהגים לאסור): (יז) ספק ארי או כלב או שמא בקנה נגף. משמע דהא דספק ארי או כלב היינו נמי אפי' מבעבע דם מותר. ומדברי הר"ן בשם רבינו יונה הנ"ל מוכח דדוקא בספק שונרא דלא שכיח דדריס תלינן בכלב אבל בארי לא ובאמת להרשב"א דמתיר בנכנס סתם משום דרוב חיות אינן דורסין גם בארי יש להתיר אבל להר"ן דאוסר מספק גם כאן אי מבעבע דם לא הוי רק ספק אחד ובעינן למיתלי טפי להיתרא דהא ס"ס ליכא דאי נכנס ארי וודאי דריס וצ"ע בזה:

יח ודוקא כשיש לפנינו כו' תולין במצוי וכו'. משמע דמעיקרא תולין לעולם להקל ובבהמה תולין להיפוך דדרוסה היא להקל רק באינם לפנינו הכל תלוי במצוי ודעת הרא"ה בב"ה דבכל גוונא תולין שאינה דרוסה וא"כ בבהמה לעולם להחמיר דדרוסה מילתא אחריתי הוא. ודעת הרא"ה בזה להקל ולהחמיר להקל בעוף דלעולם תולין שאינה דרוסה ולהחמיר בבהמה דלהרשב"א כשהם לפנינו תילין להקל דדרוסה היא ובאינם לפנינו תולין במצוי ואי דריסה מצוי הוי להקל ולהרא"ה טרפה בזה והוי להחמיר ודו"ק. ודעת הר"ן כדעת הרא"ה ויש לתמוה שלא זכרו דעתו:

סעיף יד. ארי שנכנס בין השוורים ונמצאת צפורן של הארי תלושה ויושבת בגבו של אחד מהן בין אם הצפורן לחה או יבשה חוששין לה אפי' אם הוא שותק והם שותקים (יט) וכ"ש אם מקום צפורן או חמש צפורניו שמוטות מגבו ולא לזה בלבד חוששין אלא לכל השוורים שבדיר (כ):

יט ארי שנכנס כו' אפי' אם הוא שותק וכו' ולא לזה בלבד וכו' דין זה צריך דקדוק היטב כי נפלע"ד ברור שהתוס' חולקין בכל זה כמו שאבאר ותמהני שלא זכרו דעתם כלל וז"ל התוס' שם בד"ה רוב אריות דורסין. וא"ת ואפי' את"ל דצפורן זה מחמת חיכוך אתי מ"מ אפי' בשאר שוורים שאין בהם ציפורן הי' לנו לחוש כיון. דרוב אריות שבין השוורים דורסין ובסמוך נמי דקאמר אביי אבל מקום צפורן חיישינן למה לי מקום צפורן כלל. ואומר ר"ת דה"פ רוב אריות דורסין כלומר ראוין לדרוס שהם בריאים ודורסין ומועטין חולין ואין דורסין ורוב אריות הדורסין שהם בריאים אין ציפורן נשמטת מהן וזו הואיל וציפורן יושבת לו ע"ג מסתמא האי ארי חולה הוא ולא מחמת דרוסה בא צפורן זה לכאן אלא בכותל נתחכך והי' הארי שוכב אצל הכותל ומחמת שנתחכך השור בכותל וברגלו של ארי נשמטה ממנו הצפורן וישבה לו על גבו וכו' עכ"ל. ופי' מהרש"א כוונת התוס' שם דאף דבלא"ה ניחא הכל כיון דראוין לדרוס אמרינן מ"מ תיקשי לרב באותו שור הוי תלתא רבעי לאיסורא דלהך סברא דכל המתחכך וודאי אסור ולהך סברא דכל הדורס ספק יש עכ"פ דדל ציפורן יש ספק דרס. לזה כתבו דהאי ארי חולה הוא ובין אם נאמר דמכותל בא דארי דרס סוף סוף מן ארי הוא ואי בכותל חולה הוא ולא דרס כלל א"כ הוי פלגא ופלגא. וכתב עוד דבהכי ניחא דלשמואל ג"כ שאר שוורים מותרין משום דהוי תלתא רבעי להיתרא ע"ש היטב דכך כוונתו:

ומעתה לפ"ז יש להוכיח דלא כהרשב"א חדא במ"ח דוקא נכנס ודאי ולא ספק נכנס פשיטא דלהתוס' זה אינו דהא לפירושם אפי' אי תלינן בכותל בע"כ נכנס הארי דהא לא תלינן רק דהארי שכב אצל הכותל ונתחכך השור בכותל וברגלו של ארי א"כ כיון דנמצא צפורן מה בכך דספק נכנס ובש"ס דאמרינן נכנס או משום דאין נפקותא כלל בענין זה או דקמ"ל דמ"מ מותר לרב אבל לשמואל אפי' בספק אסור וזה ברור. גם מה שכתב עוד הרשב"א דאפי' הוא שתיק והם שותקין אסור לשמואל נלפע"ד ברור דהתוס' חולקין בזה דאל"כ מאי קשיא להו לתוס' הא י"ל דמיירי בשניהם שותקין והשתא לולי מקום צפורן וכן בשאר שוורים לולי הציפורן בוודאי הי' מותר רק דאנו רוצין לאסור מכח הציפורן ועל זה אמרינן כל הדורס וכו' ואי דכל המתחכך עכ"פ הוי ספק ומותר ולק"מ. וע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דבהא אפי' לשמואל מותר דהא השתא נמי ספיקא הוי ומטעם ספק אסור א"כ הך סברא דשתיק ושותקין מכריח לצד אחד דודאי לא דרס הארי ופשיטא דמותר אפי' לשמואל הן אמת דאפי' אם ניישב כך אכתי תיקשי מהא דלקמן [דאמרי'] כי פליגי בהוא שתיק ואינהו מקרקרן דמותר לרב מ"מ תיקשי הא רוב אריות דורסין וא"כ בהכרח צ"ל ראוין לדרוס אבל מ"מ קשה האיך לא זכרו התוס' עיקר הקושיא מהך דהא לולי זה לק"מ. ועוד דאפי' אם כוונו התוס' לקושיא זו אכתי קשה למה להו לתוס' לחדש דהאי ארי חולה הוא והיינו שלא יהא תלתא רבעי לאיסורא לרב באותו שור דהא בלא"ה אי נימא דמיירי בשניהם שותקין הוי פלגא ופלגא דלהך צד דכל הדורס בוודאי לא דריס כיון ששניהם שותקין ומשום הך קושיא דלקמן באמת ראוין לדרוס אמרינן וכ"ש שלא זכרו התוס' כלל הך קושיא האיך חדשו הך דהאי ארי חולה הוא וגם הך דראוין לדרוס מה שאין צורך כלל והוא תמוה מאוד. ובהכרח שנאמר דלהתוס' בכהאי גוונא אפי' לשמואל מותר. גם מ"ש עוד הרשב"א דלא לזה בלבד חוששין אלא לכל השוורים שבדיר דלא מיבעי' מה דמוכח מהרשב"א דאפי' בשניהם שותקין אוסר כל השוורים דלהתוס' אפי' איתו שור מותר כנ"ל אלא אפי' בלא ידעינן כלל כל השוורים מותרין דדוקא באותו שור דהוי פלגא ופלגא פליג שמואל דחייש לספק דרוסה אבל בשאר שוורים דהוי תלתא רבעי להיתרא דלהך צד דכל הדורס [וכו'] דבהכרח חולה הוא א"כ לא דריס בוודאי ולהך צד דכל המתחכך ג"כ אינו וודאי אסור רק ספק דשאר שוורים אינן וודאי כיון דרק ראוין לדרוס אמרינן [ואפי' אי רוב דורסין י"ל דאינו ספק דאין הכרח דידרוס כולן] והוי תלתא רבעי להיתרא וכמו דלא ניחא להו לתוס' לומר לרב דיתיר בתלתא רבעי לאיסורא דלא מיקרי ספק רק וודאי אסור כמו כן לשמואל הוי תלתא רבעי להיתרא ולא מיקרי ספק ומותר וגם זה ברור. וביותר אני תמה במה שהחמיר הרשב"א בשאר שוורים אפי' בשניהם שותקין דאיכא תלתא רבעי להיתרא וגם הך מסייע דשניהם שותקין והאיך לא ידחה הך דשניהם שותקין הך חדא רבעי דאיסורא להשוות לתלתא רבעי דהיתרא והרשב"א גופא בחידושיו ובת"ה הסכים לדעת ר"ת שהביאו התוס'. וא"כ כל דברי המחבר שהוא בשם הרשב"א תמוהין חדא מ"ש ארי שנכנס. וכתב בב"י דדוקא ודאי נכנס וזה אינו כנ"ל. גם מ"ש דאפי' שניהם שותקין אפי' שאר שוורים אסורין כמ"ש בב"י להדיא דלא כרבינו ירוחם וזה אינו אלא בשניהם שותקין אפי' אותו שור מותר ואי לא ידעינן אותו שור אסור ושאר מותרין. ובאמת כי ברשב"א בחידושיו מעיקרא כתב בלא ידעינן אסור והיינו לטעמו דבלי ציפורן לכ"ע מותר בלא ידעינן וע"ז קאמר בציפורן אסור ולא הזכיר כלל בשניהם שותקין אבל אח"כ כשהזכיר כלל דינים העולים כתב כדברי המחבר דאפי' שניהם שותקין אסור. והוא תמוה כנ"ל. והנה על הרשב"א גופא י"ל כפי הנראה בחידושיו שהקשה קושיא על דברי ר"ת דקאמר חולה הוא מהא דציפורן לחה ויבשה ע"ש [ובאמת לק"מ מה שהקשה שם ודו"ק ע"ש] הלכך נראה דלא ס"ל בהא כוותי' ולא ס"ל רק הא דראויין לדרוס וא"כ יקשה קושית מהרש"א וע"כ דמיירי בשניהם שותקין וכיון דלא, ס"ל דהאי ארי חולה הוא אתי שפיר הכל דליכא תלתא רבעי להיתרא כלל וגם לא אמרינן דלעולם מארי בא וא"כ כל פסקי המחבר נכונים אבל לשיטת התוס' פשיטא דליתא א"כ דברי המחבר במחלוקת הם דר"ת חולק בכל דבריו כמו שביארנו וכל הנ"ל ברור:

כ אלא לכל השוורים שבדיר. עט"ז (ס"ק כ"ג) מה שהאריך ופסק דלא כב"י בזה אלא אפי' אותו שור מותר במקום רחב וכל דבריו תמוהין דהא פשיטא דשניהם שותקין עדיף טפי ממקום רחב דאילו מקום רחב אינו הכרח דברא רק דחולין דברח ושניהם שותקין הוי הכרח דודאי לא דריס שאילו הי' דורס הי' שותק וכיון דלהרשב"א אפי' שניהם שותקין אסור כ"ש מקום רחב. ומה שהקשה מהא דקאמר רב לטעמי' דוודאי פשיטא דשניהם שווין דשם יש ספק בלי הכרח לשום צד וכאן יש ספק בהכרת לכל צד. ומ"מ לענין מקום רחב לא דמי דוודאי לרב דסובר מספק פונין לצד המותר מותר אבל לשמואל דפונין לצד האסור וכיון שיש הכרח בצד האסור מה יתן ומה יוסיף מקום רחב כיון דבהכרח דריס משא"כ בספק שאין הכרח לשום צד וכמו כן שניהם שותקין לא מהני לרשב"א דכיון שאנו פונין לצד ההכרח דאסור מה נפ"מ שיש עוד הכרח להיתר ואין חילוק בין הכרח ב' או אחד סוף סוף להך צד מוכרת דדריס וכ"ש מקום רחב שאינו הכרח כלל. ואף דמודינא דבשאר שוורים עדיף מקום רחב להרשב"א משניהם שותקין היינו דכיון דאותו שור אסור דאמרי' דדרסו מה בכך דשותקין דהא דרים אבל היתר דמקום רחב פשיטא דלא נדחה בשאר שוורים מחמת אותו שור אבל באותו שור פשיטא דשניהם שותקין עדיפי. וכן הרב בד"מ אף שהשיג על הב"י הסכים לדינא דאותו שור אסור אפי' מקום רחב. ותמהני על הט"ז האיך מלאו לבו לפסוק לקולא נגד הב"י וד"מ בפרט במה שדבריו נכונים ומוכרחים כמו שבארנו:

סעיף טו. הא דחוששין לדרוסה היינו שלא להתירה בלא בדיקה אכל אם בדקה ואינו מוצא בה רושם כשרה ואפי' ודאי דרוסה יש לה היתר (כא) בבדיקה: (כא) ואפי' ודאי דרוסה וכו'. זהו מה שכתבו התוס' לדעת רש"י דודאי דרוסה אין לה היתר בבדיקה ואף דרש"י כתב או שראינו שדרסה ס"ל לתוס' דכוונתו שאין ניכר מבחוץ אדמימות ולא נודע אם שדי זיהרא וע"ז השיגו התוס'. דאפי' וודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה והיינו אפי' ניכר דשמא לא נכנס לפנים. וראייתם מהא דקאמר בסימנים עד שיאדימו סימנים עצמן ש"מ אף דוודאי יש זיהרא אינו מזיק. ולא יכולתי להבין ראי' זו דהא אנן אמרי' דסימנים קשים הם אצל דרוסה וכל מה דלא ראינו אדמימות בסימנים עצמן לא חיישינן מכח קשיותן אבל במקום אחר כל שיש זיהרא מבחוץ דנודע דדריס ושדי זיהרא אסור. וכמו כן ראי' שני' מהך בעי' דקנה דס"ד אפי' האדים הקנה אין הזיהרא מזיק רק שמנקב ולא שיחסר כאיסר ואין ראי' כלל למקום האוסר במשהו כל שיש זיהרא בחוץ. וכמו כן לפי המסקנא דזיהרא מקלי' קלי' הכל בכל מקום אסור חוץ מקום סימנין שהם קשין אצל דרוסה. גם מה שכתבו עוד במסקנא דגם רש"י מודה רק דנקט ספק דרוסה דאי בניכר אין צורך לבדוק רק כנגד מקום הניכר. תמוה ג"כ דפשיטא דכל דחזינן דדרס חיישינן שמא גם במקום אחר דרס תדע דהא חזינן היכא דדרס ופסקי' לידי' כתבו התוס' גופא דחיישינן שמא דרס וחזר ודרס א"כ מ"ש כאן דלא ניחוש להכי. והרשב"א הוסיף להקשות בזה דאי נימא כל שלא ראינו היכר מבחוץ לא חיישינן א"כ באין ניכר כלל למה יצטרך לבדוק ומפני זה כתב הרשב"א דכל שאין ניכר מבחוץ א"צ בדיקה כלל. ואני תמה ע"ז דהא בנמצא ציפורן על אחד מהן פליגי רב ושמואל והשתא תיקשי אם יש רושם דרוסה במקום ציפורן האיך יכשיר רב הא פשיטא דלאו בכותל נתחכך רק נדרס ואי אין רושם דרוסה מותר לכ"ע דאילו הי' שדי זיהרא הי' מאדים בחוץ אם לא שנאמר דלשמואל אמרינן דציפורן זה מן ארי הוא הלכך אף דהכא לא שדי זיהרא חיישינן שמא דרס וחזר ודרס ובמקום אחר שדי זיהרא וצריך לבדוק לשמואל בחוץ בכל מקום ולרב אמרינן דלאו מן ארי הוא כלל ומספק אמרינן דלא דרס כלל דאין חוששין לספק. אך מ"מ תיקשי במקום ציפורן דקאמר אביי דמודה רב דאסור תיקשי אי יש זיהרא גם בציפורן אסור ואי אין זיהרא אכתי הו"ל ספק דרוסה ומותר:

וליישב דברי הרשב"א בזה דבלא"ה כתב הטור בשם הרשב"א דבדיקת דרוסה דוקא סמוך לדרוסה ולא אח"כ חיישינן שמא נשתנה המראה. ולא נתברר כוונת הרשב"א בזה אי סובר דלאחר זמן לא מהני בדיקה כלל אפי' בפנים או רק בחוץ סובר דנשתנה כמ"ש בהדיא שנשתנה מראו מבחוץ, והנה הב"י פי' בהדיא דלגמרי אסור והד"מ תמה עליו ובאמת לק"מ דסובר הב"י דכמו דחיישינן בחוץ שנשתנה ה"ה בפנים וכיון דצריך בדיקה כל שאי אפשר לבדוק טרפה ואפי' ספק דרוסה. וכן משמע להדיא מדברי הטור שכתב על דברי הרשב"א ולא ידעתי למה ניחוש במה שלא חששו חכמים. משמע מדבריו דהוא מיקל טפי מהרשב"א. והוא תמוה דהא הרשב"א סובר כפי מה שהשיג על התוס' הנ"ל דכל שאין ניכר בחוץ א"צ בדיקה כלל והטור סובר כהרא"ש ותוס' דצריך בדיקה אפי' סמוך לדרוסה לא מהני לשיטתו מה שלא ניכר בחוץ רושם וע"כ משום דלהרשב"א לאחר זמן לא מהני בדיקה כלל לזה חילק הטור דמהני בדיקה בפנים לעולם:

אך באמת נלפע"ד ברור שלא הי' זה כוונת הרשב"א. חדא דיש להבין מה זה שכתב שהרי חוששין לספק דרוסה ומה ענין זה לזה וברור דכוונת הרשב"א דקשיא לי' בהא דנחלק רב בספק דרוסה בציפורן ומקום ציפורן דאסור לכ"ע וקשה קושיא הנ"ל אי. ברושם אפי' בציפורן אסור ובלי רושם למה מקום צפורן אסור לכ"ע. וכן לשמואל למה חיישינן בציפורן ומזה דייק דכל שעבר זמן מה לא מהני בדיקה בחוץ שנשתנה ושפיר נחלקו בספק דרוסה כגון שעבר זמן מה. ולפ"ז כיון דבספק דרוסה מהני בדיקה בפנים ש"מ דמודה הרשב"א דמהני בדיקה בפנים. ועוד ראי' ברורה דאי ס"ד לאחר זמן סובר דלא מהני בדיקה כלל למה טרח הרשב"א ליישב הך קושיא דשרקפא דספק דרוסות דשדינהו בנהרא למה לא בדק וקשה מאי קושיא מנין שהביאו לפניו מיד סמוך לדרוסה שמא עבר זמן מה ולא מהני בדיקה וע"כ דמ"מ הי' לו לבדוק בפנים ולפ"ז ממילא לא קשיא קושיא הנ"ל על הרשב"א דשם עבר הזמן ולא סמכינן אהיכרא דבחוץ ושפיר נחלקו אי צריך בדיקה בפנים ודו"ק היטב ואין להאריך כיון דאין נ"מ לדידן:

ולענין הלכה העיקר בזה כדעת רש"י דוודאי דרוסה אין לה בדיקה והיינו כל שניכר הארס למעלה דסופו לינקב לחלל תדע דהא אמרינן דרוסת נץ חתול ונמי' עד שתינקב לחלל. מבואר דשאר דורסין אפי' לא ניקב לחלל טרפה דהארס סופו לעבור לחלל א"כ האיך יועיל בדיקה עכשיו. ומה שהקשו התוס' כבר כתבתי לעיל דלק"מ. ומה שהקשו מהך דרב דבדק מכפא דמוח ואיהו סובר דספק דרוסה מותר לק"מ דהא עיקר הטעם דסופו לינקב לחלל א"כ היינו בראינו שהטיל ארס אבל בראינו שדרסה דאף דוודאי מודה רב בזה דאסור מ"מ מהני בדיקה דכל שאין ארס כשר תדע דאפי' לפי שיטת התוס' דרב בוודאי דרוסה שניכר בחוץ מיירי ומ"מ מועיל בדיקה א"כ תיקשי הא הוי ספק שמא לא נכנס הארס לפנים ומותר לרב וע"כ דלא כל ספק התיר רב רק ספק אם נגע הדורס בה אבל כל שדרס מודה רב דכל ספק תורה אסור: והנה הש"ך (ס"ק ל"ה) האריך להשיג על הב"ח ופי' בשם מורו דעת התוס' במסקנא בראינו שדרסה הוי וודאי דרוסה ודבריו תמוהין דבהדיא כתבו התוס' גם במסקנא דהא דנקט רש"י ספק דרוסה דאי ניכר בחוץ א"צ לבדוק רק אותו מקום. מבואר להדיא דספק דרוסה היא כל שאינו ניכר. וכן מוכח להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו דלא מיקרי וודאי רק בראינו היכר מבחוץ וכללא היא דכל שיש להכיר פ"י בדיקה בדקינן א"כ גם בוודאי דרסה כל שאין ניכר יכולין לבדוק אם הטילה ארס. אך מה שכתב הש"ך (ס"ק ל"ו) בזה דבריו נכונים כמ"ש לעיל. אך הראי' שהביא מזבחים אינה ראי' רק כל שאין היכר בחוץ כשרה אבל לא מוכח דכל שיש היכר מיטרפה אפי' אינו בפנים ודו"ק. ובזה לא הי' צריך לראי' דהא גם דעת הרשב"א כן דכל שאין היכר בחוץ כשר וא"צ לבדוק בפנים ומ"מ סובר כל שאין בפנים אפי' יש בחוץ כשרה רק הראי' שכתבתי מקודם הוא ראי' להטריף כל שיש בחוץ אפי' אינו בפנים:

סעיף טז כיצד היא הבדיקה שוחטין את הנדרס ובודקין כל החלל שלו מכף הירך עד (כב) הקדקוד אם נמצא כולה שלימה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם הדריסה הרי זו מותרת ואם נמצא בה רושם הדריסה אסורה. איזהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעיים ואם נמוק הבשר כנגד מעיים עד שנעשה כבשר שהרופא גוררו מהחבורה רואין אותו בשר כאילו חסר (כג) וטרפה ואם דרס בסימנים משיאדימו כל שהוא הסימנים עצמם טרפה ואפי' אם האדים הקנה בכל שהוא:

כב כיצד היא הבדיקה וכו'. כל זה הוא לשון הרמב"ם. והטור כתב לשון אחר דכל אבר שנטרפת בו אם האדים בשר במשהו כנגדו טרפה אפי' בצומת הגידין. וכתב הב"י דגם הרמב"ם מודה בזה רק לפי שרוב הטרפות בבני מעיים נקט ב"מ. ונראה שדקדק כן דהא קיימ"ל כרב מכפא דמוח עד אטמא. והרמב"ם גופא כתב כן מעיקרא. אבל לפע"ד נראה ברור דלא כהטור בזה וגם הרמב"ם חולק עליו בזה והוא דמלתא דפשיטא דרב אינו חולק כלל על ר"נ ור"ז דאמרו בהדיא כנגד ב"מ דוקא ועוד דאי ס"ד דחולק על ר"ז למה פסקו בסימנים כר"ז דהא רב כולל גם סימנים אבל באמת אין ענין זה לזה כלל והוא דמילתא דפשיטא כיון דקאמר ר"ז שיאדים בשר כנגד ב"מ ובסימנים שיאדימו עצמן ע"כ דשאר איברים אפי' האדימו עצמן אינה נטרפת דאל"כ או דהו"ל לומר כל האברים או דהו"ל לכלול כל האברים חוץ ב"מ בהדי סימנים וע"כ דשאר האיברים כגון צומת הגידין והמוח ודכוותא אין נטרפין בהאדמה כלל לא כנגד ולא הן עצמן ואין האדמה פוסל רק או בבני מעיים כנגדן או בסימנים הן עצמן ושאר איברים לא מהני להטריף רק שיפעול הדרוסה בהם טרפות ממש כל חד לפי דינו אמנם בדיקה צריך בכל האברים לבדוק מכל י"ח טרפות דחיישינן שמא פעל הדרוסה טריפות גמור והיינו דמעיקרא לא נזכר בדיקה כלל רק הדין גופא דהאדמה טרפה ואח"כ דקאמר צריכה בדיקה כנגד ב"מ פליג רב דבכל הבהמה כולה צריך בדיקה וכל חד וחד כדיני' סימנים וב"מ בהאדמה סימנים הן עצמן וב"מ כנגדן ושאר אברים בטרפות ממש. וזה שכתב הרמב"ם מכף הירך עד הקדקוד אם נמצא כולה שלמה מכל מיני טרפות. והיינו טרפות ממש ולא נמצא בה רושם הדרוסה היינו במקום דרושם פוסל וקאמר איזהו רושם שיאדים בשר כנגד ב"מ וסימנים שיאדימו עצמן ודו"ק. ואין להאריך בזה דאין נ"מ האידנא: (כג) כאילו חסר. כך פי' הרמב"ם נתמסמס בש"ס ודבר תימא הוא דמה זה שהשיב כאילו חסר וכי חסר בשר כנגד ב"מ פוסל בכל מקום רק כאן פוסל מחמת ששלט הדרוסה ומה נ"מ אי נימא כאילו אינו או לא ס"ס ישלוט בבני מעיים אבל לא ידעתי מאחר שפירש"י דלא הביא התם הך רק להביא כל האיבעיות דפשטם ר"ז א"כ פשיטא דנתמסמס לא מיירי בדרוסה כלל רק כל האיברים הנטרפים בנקב וחסר נתמסמס מהו. והנה לחון הטור בצומת הגידין תמוה מאוד ומה שפי' ב"י מיפרך מלשון הטור ע"ש. וברור דהטור מפרש נתמסמס כהרא"ש דס"ד דאפי' בצומת הגידין פוסל נתמסמס עכ"פ ומסיק דלא הוי רק כחסר וכשר ולפ"ז לפי המסקנא דסובר הטור דבכל איברים פוסל כנגדו ג"כ ואפי' בצומת א"כ פוסל נתמסמס וה"ה האדים רק כתבו בנתמסמס משום דבש"ס נזכר זה בנתמסמס כפי פי' הרא"ש ודו"ק:

סעיף יט. י"א שצפרים קטנים אין אדמימות ניכרת בהם לפיכך אין להם בדיקה (כד) וכן יש אומרים שארס הנץ אינו אדום כל כך ואינו ניכר לפיכך אין לו בדיקה:

כד י"א שצפרים קטנים וכו' אין לו בדיקה. זה ממה שהקשו בהך שרקפה דספק דרוסות דלמה לא בדקן ותרצו הנך ב' תירוצים וכן פירש"י וקצת קשה לי לפי מה שפי' הש"ך (ס"ק ל"ו) דעת רש"י דעיקר הבדיקת בחוץ א"כ הוי מצי למימר דהי' לאחר זמן מה ודעת הרשב"א דאינו [ניכר] וחישינן דנשתנה המראה ולהרשב"א גופא לא קשיא די"ל דסובר דמהני בדיקה בפנים אבל לרש"י קשה ומזה מוכח דלא ס"ל לרש"י סברת הרשב"א הנ"ל וכן הטור והרא"ה נחלקו עליו בזה ועי' ש"ך (ס"ק מ"ח) בשם [מהרש"ל[דבמקום דאיכא פלוגתא חזינן דחי' כשרה ולא נתבררו לי דבריו דלפ"ז כל דחזינן פעם אחת דחי' נכשיר לעולם כיון שזה הוכחה כמ"ד המכשיר:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה