אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן נו

על יו"ד סימן נה

סעיף א. ניטלו צומת הגידין (א):

(הג"ה. פי' מקום שהגידים נקשרים יחד לשון מבעד לצמתך) או שנפסקו טרפה אעפ"י שכל העצם קיים:

א ניטלו צומת הגידין. עי' ט"ז בשם הב"י וכ"מ. ואין צורך בזה כי דברי הראב"ד מבוארין דקאמר והוא סבור שניטלו צומת הגידין היא שנחתכו מבואר להדיא דלדידי' אינו כן באמת ודברי הראב"ד פשוטין אין צורך להאריך דבאמת בנקפלו טרפה וכן משמע דעת רש"י בהך סוגיא דשמוטת ירך דמחלק בין שמוטה לחתוכה כמו שכתבתי לעיל (סי' נ"ה ס"ק ב') באריכות ע"ש:

סעיף ב צומת הגידין הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ (ב) שהזנב נופל עליו ויש מי שאומר שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה:

(הג"ה. ויש להחמיר כשתי הסברות אבל הסברא ראשונה היא עיקר): (ב) כלפי חוץ. זהו דעת רש"י והרא"ש שפירשו דמה שנחלקו אי אגרמא ולבר או לגיו שניהם כלפי חוץ מיירי. איברא יש לתמוה ברא"ש שם שכתב לדעת רש"י דמ"ד אגרמא ולגיו סובר דרק שם הוי צומת הגידין ולא יותר והוא תמוה דמנין לו לרש"י דבר זה דהא בהך מ"ד דעלוי' ערקומא פרש"י שם להדיא דמודה למעלה עד מקום שמתרככין והאיך נפרש בהך מ"ד דחולק בשיעור למעלה. ועוד דהאיך אפשר לפרש דמה שכתב רש"י אין נקראין צומת אלא מקום אדיקתן דכוונתו דדוקא מקום אדיקתן נקרא צומת והאיך יחלקו בסברות הפוכות דהא להך מ"ד שם אינו צומת כלל רק למעלה ובאמת בהיפוך הוא שהרי. שם צמותין וקשורין כמו שפרש"י מקודם. וברור דכוונת רש"י הכל לפרש להך מ"ד דאגרמא ולבר משום דשם הם צמותין וקשורין ונקרא צומת ואגרמא ולגיו אינו נקרא צומת רק מקום אדיקתן בעצם לכך סובר דמתחיל למעלה ומ"ד לגיו סובר דמתחיל למטה והרא"ש הבין דהך אגרמא ולגיו היא ציון ברש"י ופירש בו מה שפירש ובאמת אינו דיבור המתחיל כלל רק חד דיבור הכל נמשך למ"ד אגרמא ולבר דדוקא שם נקרא צומת. ולגיו אינו נקרא צומת רק מקום אדיקתן וזה ברור:

סעיף ד. נפסקו או נטלו כנגד הערקום (ג) כשרה. למעלה מהערקום והיא המקום שהטבחים תולין בו טרפה:

ג כנגד הערקום. עי' ש"ך שהביא ראי' מרש"י (נ"ז.) דכנגד הערקום יש לחוש לצומת הגידין. ובאמת אינו מוכרח ובפרט דלא נזכר זה בש"ס כלל בשום מקום וכוונת רש"י דהא נחלקו בפ' בהמה המקשה (ע"ו.) אי ארכובה הוא למעלה במקום שכנגדו בגמל ניכר או ארכובה הוא הנמכרת עם הראש. ולזה קשיא לי' כאן בהך דנשברו רגלי' הא בלא"ה טרפה בשבירת הרגל וע"ז תירץ ביתרת דלהך מ"ד דארכובה למעלה מקום שכנגדו בגמל ניכר מיירי הכא למטה מארכובה ואפי' יצא לחוץ ולמ"ד ארכובה היא הנמכרת עם הראש מיירי הכא בהכרח למעלה רק שלא יצא לחוץ ואין טריפות רק מחמת צומת הגידין אבל בערקום של ארכובה הנמכרת עם הראש מודה דאין טריפות כלל וא"צ בדיקה ואדרבא לפי הבנת הש"ך יהא מוכת מרש"י דאפי' למטה מהערקום יש לחוש לצומת הגידין שהרי כתב בארכובה ולמטה. ועוד דלמה לו לרש"י באמת לפרש למטה הול"ל בארכובה גופא ואי סובר דבארכובה גופא באמת טרפה כדעת הרא"ש דלא כפי' מהריב"ח לדעתו רק בערקום גופא טרפה א"כ אף בזה צריך שצא יצא לחוץ וא"כ בהכרת דלמטה מהערקום קאמר ובזה גם ש"ד מודה דלא חיישינן לצומת הגידין וברור דכוונת רש"י כמו שכתבתי או דכוונת רש"י דבאמת נשבר גם למעלה והשבר נמשך עד מקום צ"ה רק שיצא לחוץ למטה מארכובה ולפי' שני שלא יצא לחוץ כלל. ועכ"פ אין מדברי רש"י שום ראי' לדעת הש"ד ובהכרת אי אפשר לפרש כן דא"כ יהא מוכח גם למטה כנ"ל: איברא מדברי הרא"ש פ' בהמה המקשה יש להוכיח כדברי הש"ך דדייק מדברי רש"י הנ"ל דבארכובה גופא טרפה והוא לפי גירסתו ברש"י שם בארכובה או למעלה מארכובה ואין העצם יוצא לחוץ ומפרש דהך אין העצם יוצא קאי אתרווייהו מבואר דבארכובה גופא יש לחוש לצומת הגידין לדעתו. אמנם לפי פי' מהריב"ח שהביא ב"י לעיל (סי' נ"ה) אין ראי' דפי' דכוונת הרא"ש בין הערקום לשוק ושם הוי עילוי' ערקומא אבל לפי מה שכתבתי שם בכוונת הרא"ש וכמו שהכריע הש"ך לעיל מיירי הרא"ש בערקום גופא וא"כ מבואר דסובר כהנ"ל אבל מ"מ נראה עיקר ברש"י כמו שכתבתי. ולדינא יש להחמיר כמ"ש הש"ך ועי' ט"ז לעיל (סי' נ"ה ס"ק א') דמפרש דברי הש"ד בענין אתר ודבריו נראין:

סעיף ו. יש גידין אחרים (ד) שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותם אינם בכלל צומת הגידים:

ד יש גידים אחרים. כ"כ הטור וצ"ע דהא דין זה כתבו הר"ן בשם הראב"ד דמפרש כך מה שאמרו בליעי לא הוי צומת הגידין והביא זה לראי' לפירושו דצומת הגידין בפנים דבתוך ליכא הא מלתא כלל כמ"ש הר"ן וא"כ על המחבר לא קשיא דהביא גם דעת הראב"ד אבל הטור דפסק כהרא"ש לא הי' לו להביא דין זה כלל. וכן מוכח ברא"ש שדחה דברי הראב"ד וכתב עליו שכל ראיותיו וסברותיו אינם כלום. ומשמע דמפרש בליעי כפשוטו דלא כהראב"ד א"כ לא הי' לו להטור להביא דין זה כלל:

סעיף ז. צומת הגידים בבהמה ג' אחד עב, ושנים דקים נחתך העב לבדו מותרת שהרי נשארו שנים נחתכו השנים (ה) הדקים מותרת שהרי העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטו נחתך רובו של כל אחד מהם (ו) טרפה:

(הג"ה. הגיד העב הוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה והוא מונח על השנים והם דבוקים בבשר ובעצם):

ה נחתכו השנים. עי' ש"ך שכתב דראוי להחמיר כדעת רש"י להטריף ברוב אחד מהן. ולפע"ד צ"ע בזה דעיקר דין זה הוא מספר התרומה בשם רש"י ובאמת בש"ם איתא להדיא דלכ"ע כשר בהא בפרט דקיימ"ל בכולה תלמודא כמר בר רב אשי. והרשב"א כתב בתשובה דלא הי' לו לרש"י גירסא זו כלל. אבל מ"מ יש לתמוה דהוי להו לערבינה בש"ס ולמה נקט בש"ס מעיקרא המחלוקת בקטיני ואלימי ואח"כ הביא מימרא בפ"ע הול"ל ור' יהודא אמר רב אמר ברוב אחד מהן. לכן נראה דכוונת רש"י דסובר דהך מחלוקת אינו ענין להך דמעיקרא נחלקו כשהנשאר שלם לגמרי אז למר ברוב בנין ומנין סגי ולמר בחד מינייהו אבל בתר הכי המחלוקת שנפסקו כולם דלמר בהא אפי' לא נפסקו השנים רק במיעוטה רק אחד מהן רוב טרפה ולא מהני רוב בנין או מנין רק אם הנשאר שלם לגמרי ולא כשנפסק ג"כ אפי' מיעוט ולזה פסק רש"י להחמיר כלישנא קמא. ולפ"ז בכהאי גונא דנפסק אחד והשנים שלימים מודה רש"י דהלכה כמר בר רב אשי. בפרט דבלא"ה כל הפוסקים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש הביאו דברי מר בר רב אשי לפסק הלכה. לכן נראה דבהפ"מ יש לצדד להקל בזה ומ"מ לדינא דידן אין נ"מ דבלא"ה כל שיש ריעותא בצומת הגידין אין אנו בקיאין וטרפה:

ו נחתך רובו של כל אחד מהם, עי' ט"ז מה שהאריך בביאור דברי הרא"ש ולשיטתו הרא"ש מקיל טפי מהר"ן דבשלשה מיעטיח כשר. ואין דבריו נכונים לפע"ד דהאיך יאמר הרא"ש דזה כ"ש דכשר מרוב אלימא בלבד דמה ענין זה לזה. הא כללא הוא רובו ככולו והתם ברוב אלימא הוי ככולו ואיכא רוב בנין וכאן הוא להיפוך דרובו ככולו והוי כנפסקו כולן. ועוד דהא הרא"ש גופא עיקר דיוקו דמר בר רב אשי מכשיר ברוב אלימא היא משום דרובו ככולו כמבואר ברא"ש להדיא. וא"כ פשיטא דעדיף טובא מג' שלישים דאינו רוב בנין בשום פנים. גם לשון הרא"ש דבעי רוב כל אחד ואחד לא משמע כלל כפי' הט"ז דלפי דבריו נתכוון הרא"ש לשלול במאמר זה דלא מטריף רק בג' מיעוטית ודו"ק:

לכן נלפע"ד בכוונת הרא"ש כך דוודאי לא ניחא לי' להרא"ש לפרש כפשוטו דלישנא בתרא סובר דלא מיטרפא רק בג' רובי דכל אחד ואחד דהא לישנא בתרא דמר בר רב אשי דמקיל טפי מ"מ מודה דהיכא דאזלא רוב בנין ומנין טרפה כגון אלימא וחד מן קטיני א"כ למה לי תלתא רובי אפי' בתרי רובי דאלימא וחד מן קטיני ליכא לא רוב בנין ולא רוב מנין דרובה הוי ככולה וכנפסקו לגמרי דמי. ומה שחילק הר"ן כיון דאחד שלם לגמרי או רובו והשנים שנחסרו [לרובן] לא חשבינן כניטלו לגמרי. לא ס"ל להרא"ש דכיון דרובו ככולו הוי כניטלו לגמרי. הרי דמודה הר"ן בג' מיעוטים ולא מיקרי רוב מנין ש"מ דחשיב כניטל א"כ גם ברוב אלימא וחד מן קטיני ברובו טרפה דליכא לא רוב בנין ולא רוב מנין:

אמנם יש מקום לפרש המחלוקת בדרך זה דלישנא קמא קאמר ברוב אחד מהם מיטרף והיינו אף שהשנים קיימים לגמרי תלוי הטריפות באחד ודינו ברובו דהיינו ביש רוב כשר ובאין רוב טרפה. וללשון זה דוקא באחד תלוי ברובו אבל כל שהשלשה כולם נפסקו מיטרף אפי' במיעוט של כולם ומ"ד ברוב כל אחד ואחד חולק עליו דכל הגידין בכללן תליא הטריפות ברובו ואפי' נפסקו כולם לא מיטרפי רק בנחסר רוב מאחד מהן מכל אחד שהוא אפי' מן הקטן דבעינן ג' רובי אבל ללישנא קמא לא מהני ג' רובי רק באחד מהני רוב ול"ב סובר דגם בכל [הג'] מהני רוב כולן אבל כשאין רוב מכולן טרפה ואפי' נחסר רובו של אחד. ועל פי' זה כוזב הרא"ש דאינו דהא מר ב"ר אשי מכשיר אפי' בנפסק אלימא או תרי קטיני לגמרי. ועל זה כתב אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גרע מרוב בנין או רוב מנין. והיינו דהתם דאחד שלם לגמרי או אלימא או תרי קטיני אז כשר אבל כאן בנפסקו כולם כל שאין רוב כל אחד ואחד טרפה. ועל זה כתב דלא מסתבר דוודאי מר ב"ר אשי דמכשיר בחד אלימא אפי' ברובו מכשיר דרובו ככולו א"כ ומה התם דתרי קטיני נפסקו לגמרי כשר ברוב אלימא כ"ש כאן דלא נפסקו כולן לגמרי רק שאין רוב כל אחד ואחד שנחסר רוב אחד מהן ואפי' הקטן כ"ש דכשר. ומזה הכריח הרא"ש דעיקר הפי' דלישנא קמא מטריף ברוב אחד מהן ופליג ל"ב דאותו שאין הטריפות תלוי בו אינו נחשב בכלל דעיקר ברובו תליא באותן שהטריפות תלוי בהן ומהם בעינן רוב דוקא כגון רוב אלימא או רוב תרי קטיני וכל שאין רוב טרפה. נמצא לפ"ז דעת הרא"ש דלא כהר"ן בזה דלשיטת הר"ן הפי' כפשוטו ברוב כל אחד ואחד שאם נחסר רוב מכולן טרפה ולא כשיש עכ"פ באחד מהן רוב אף שאין רוב בהשנים כשר וזה אינו להרא"ש וכל זה היא דלא כהט"ז בזה ודו"ק היטב:

אמנם לדינא בודאי דברי הר"ן עיקר ודעת הרי"ף בהכרח הי' כך דהא פסק כרבינא ובע"כ דמחלק בין ניטלו לגמרי ובין נשאר מכולן משהו והרי דמחלק כהר"ן אמנם יש להסתפק בר"ן גופא באחד שלם ואחד נפסק לגמרי ואחד נשאר משהו והט"ז כתב דהרא"ש מכשיר גם בזה ולפי הנ"ל הא ליתא ואדרבא לדעתו טרפה אפי' לא נפסק שום אחד מהם לגמרי אבל בר"ן יש להסתפק כי תחלת דבריו נראה דאפי' נפסק אחד לגמרי טרפה וסוף דבריו מורין להיפוך ע"ש. הלכך נראה דבהא יש להחמיר כיון דהרא"ש חולק לגמרי אבל בלא נפסק שום אחד מהם לגמרי ובאחד יש רוב בזה יש להקל כהר"ן (מאחר] שגם דעת הרמב"ם והרי"ף כן כנ"ל:

סעיף ט. סי' מקום שכלים צומת הגידים בעוף כסימנם בבהמה דקה: (הג"ה. ומי שבקי לשער יוכל לשער בכל עוף לפי גדלו ולפי קטנו כל זמן שהם קשים הוי צומת הגידים ובמקום שמתרככים לא הוי צומת הגידים ומי שאינו בקי לשער ישער כרוחב אצבע בעוף ממקום שמתחילין ולעולם אין צומת הגידין (ז) למעלה מחצי עצם האמצעי ואנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף משום דקשה לבדוק ובקל הוא נטרף ולכן בכ"מ דאיכא מכה במקום צה"ג אפי' אינו רק נפוח ונצרר הדם מאחר שהי' צריך בדיקה ואין אנו בקיאין בעוף הוא טרפה):

ז ולעולם אין צומת הגידין. עי' ש"ך (ס"ק ט') מה שהקשה על הרב ובאמת לק"מ כי דברי הרב דתופס לעיקר דעת מהרי"ל בשיעור אצבע והא פשיטא דבמקום שאין שיעור אצבע כלל בחצי העצם שהעצם קטן א"כ משערין בפחות מזה דהיינו בחצי' כי מהרי"ל מודה בהא להרוקח דלמעלה מחצי' וודאי אין צומת הגידין:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה