אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן נה

על יו"ד סימן נד

סעיף א שלשה פרקים יש ברגל התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ונקרא ארכובה [א] הנמכרת עם הראש ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא מחובר לגוף ונקרא קולות בפרק התחתון בכל מקום שיחתך בה כשרה, עצם המחובר לגוף הנקרא קולות בכל מקום שיחתך טרפה בעצם האמצעי אם נחתך שלא במקום צומת הגידים כשרה ואם נחתך כמקום צומת הגידים טרפה ולא נאסרה מפני שהיא חתיכת הרגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים לפיכך אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים כשרה. ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי בכל מקום אפי' שלא במקום צומת הגידים ולדעתם אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אע"פ שבדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים טרפה, וכן אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש לשוק בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק טרפה לדעת זה ואם נחתך בתוך הפרק במקום שמחובר עצם הקולית עם השוק (הג"ה ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא האחרונה ואין לשנות לכן בכל מקום שנחתך מן הערקום ולמעלה טרפה אעפ"י שצומת הגידין קיימין)

[א] שלשה פרקים יש וכו' עד סוף הסעי' דין זה צריך בירור היטב וראיתי לבאר ע"פ סוגי' הש"ס ופוסקים והנה מקור דינים אלו פ' בהמה המקשה (ע"ו.) דנחלקו אמוראי בפי' ארכובה הנזכר במשנה ויש מי שפי' על ארכובה הנמכרת עם הראש וממנו ולמעלה דהיינו בכל עצם האמצעי טרפה ויש מי שפ רש ארכובה כנגדו בגמל ניכר ובעצם האמצעי חוץ מקום צומת הגידין כשר, ודעת רש"י להחמיר ורי"ף ורמב"ם להקל, אמנם לשני פירושים נסתפק הרא"ש ארכובה עצמה מה דינה כי במשנה נאמר למטה ומעלה ויש להוכיח מרישא היפוך מסיפא וכתב דטרפה לחומרא וכתב עוד דלא נחלקו כלל רק למ"ד ארכובה הנמכרת עם הראש כל עצם התחתון נקרא ארכובה ולעולא כל עצם אמצעי נקרא ארכובה, ולפ"ז כל למעלה מעצם התחתון טרפה אלו דבריו, ויש להסתפק בכוונתו מהו נקרא ארכובה לשיטתו ועל מה התחיל להסתפק כי כפי הנראה מפשטות דבריו הספק שלו הי' על הערקום והוא על העצם שמחבר הפרקים שאם נחתך בתוך הערקום הזה טרפה אבל הרב מהריב"ח הביאו הב"י דעתו שלא נאמרו דברי הרא"ש רק למעלה מן הערקום בין הערקום ובין השוק ונמשכו אחריו הב"י והרב, והש"ך הביא תשו' הרא"ש היפוך דברי מהריב"ח ממש, והט"ז האריך ג"כ בזה, וראיתי לברר הכל על נכון גם לבאר מה הי' דעת רש"י ותו' בענין זה, דהנה יש לתמוה בדברי הרא"ש לפי דבריו מה פריך בש"ס והא נחתכו קתני דהא איכא מקום דטרפה להרא"ש הנ"ל אפי' היכא דליכא צומת הגידין, וכן הקשה מהרש"ל, אמנם לפי טעם ראשון שכתב הרא"ש דמספקא לן אי נסמוך אדיוקא דרישא או אסיפא א"כ טריפות זה לא נזכר במשנה דלמעלה ולמטה דקתני לא קאי אהך א"כ יפה הקשו בש"ס דהא נחתכו קתני במשנה ובין הפרקים לא מיירי במשנה כלל במה דקתני למעלה ולמטה, אמנם לפי מסקנת הרא"ש בוודאי קשה דהא דעתו דלמטה דקתני היינו למטה מבין הפרקים ובין הפרקים בכלל למעלה א"כ הומ"ל בין הפרקים דהוי בכלל למעלה, ומזה הי' ראי' ברורה לדעת מהריב"ח דמודה הרא"ש בערקום גופא כשר רק בין הערקום והשוק מיירי והשתא ע"כ לא מיירי הרא"ש שנחתך שם לגמרי דא"כ בלא"ה טרפה מחמת צומת הגידין דקיי"ל דהוי עלוי' ערקומא ופירש"י שם בין הערקום והשוק. וע"כ כגון שלא חתך רק עד הצומת הגידין והם נשארו, וכ"כ הרב בהג"ה, והשתא בש"ס פריך שפיר והא נחתכו קתני דנחתכו לגמרי משמע גם בצומת הגידין כדאיתא בש"ס. א"כ ליכא לשנויי בין הפרקים דהיינו בין הערקום והשוק דהא שם יש צומת הגידין רק הרא"ש קמ"ל דבאמת בלא חתך גם בצומת ג"כ טרפה אמנם מלשון הרא"ש מעיקרא כדייק מרישא לסיפא משמע וודאי דבערקום גופא קא מיבעי' לי' לכן נלפע"ד פשוט דוודאי לפום מה שהי' רוצה הרא"ש לומר דארכובה לא הוי כל העצם רק הערקום א"כ ממילא מוכח מדיוקא דרישא לסיפא דגם בערקום טרפה, ולפום סברא דהשתא אין להקשות מהא דפריך והא נחתכו קתני דכיון דלא קתני לה בהדיא במשנה ואדרבא משנה למעלה פשיטא דלא מיירי בהך א"כ שפיר י"ל דבערקום גופא טרפה אבל לפי מה שחזר בו הרא"ש ואמר דכל העצם התחתון מיקרי ארכובה וכן כל העצם אמצעי א"כ פשיטא שאין שום הוכחה לאסור בערקום גופא דנהי דערקום הוי ארכובה וגם עצם התחתון מ"מ פשיטא דבכל הערקום כשר כמו בעצם התחתון ופשיטא דאי אפשר לומר דמעיקרא הי' סובר הרא"ש דערקום הוי ארכובה ואח"כ חידש הרא"ש דעצם התחתון בלבד הוי ארכובה דמי הכריחו לזה, וברור דלא חידש רק דכל עצם התחתון מיקרי ארכובה וכן כל עצם האמצעי וא"כ מארכובה ולמטה היינו מהתחלת הארכובה אבל כל למעלה דהיינו עלוי' ערקום טרפה והיינו בין הערקום ובין השוק והתחלת ספיקו של הרא"ש הי' בין הפרקים ולפי סברא ראשונה הי' מוכח ממילא דבין הפרקים הוי כל הערקום כיון דזהו ארכובה ומשנה לא מיירי רק למעלה מזה ולמטה מזה ולא בארכובה עצמה אח"כ כשחידש דהכל נקרא ארכובה ומשנה מכשיר בכל שטח ארכובה א"כ ממילא בין הפרקים הוי בין ערקום ושוק [ושם[טרפה, ולשיטה זו פשיטא דלא קשיא קושי' מהרש"ל דנחתכו לגמרי משמע ושם יש צומת הגידין:

ומעתה לפ"ז ממילא לא קשיא מה שהקשה הש"ך מדברי הרא"ש (בתשובה כלל כ' סי' ט"ז) דהא פשיטה דבהך תשובה אזיל הרא"ש בתר סברא קמא שבפסקיו דהערקים בלבד הוי ארכובה ולשיטה זו פשיטא דמוכח מדיוקא דבערקום גופא ערפה אבל לסברא אחרונה דכתב להדיא דכל עצם התחתון מיקרי ארכובה ופי' למטה מארכובה היינו מהתחלת הארכובה ולמטה ממנה כשר א"כ פשיטא דאינה טרפה בערקום גופא דהא ערקום נמי ארכובה הוא ומארכובה ולמטה כשר רק בין הערקום והשוק היא דטרפה וזה ברור ותמהני על הש"ך שהביא ראי' זו מה דמבואר בתשובה זו היפוך דברי הרא"ש בפסקיו ממש דשם כתב להדיא דכל עצם התחתון מיקרי ארכובה כנ"ל:

והנה מדברי התוס' שם שהקשו אהא דקאמר והא נחתכו קתני דהא איכא למ"ד דאגרמא ולבר, וכוונתם דמניין לו לעולא להקשות, ותירצו דפשיטא לי' לעולא אגרמא ולגיו ועוד דר"י סבר לקמן עילוי' ערקומא והוי יותר ע"ש, ויש לתמוה בתירוץ ראשון דהוי פשיטא לי' אגרמא ולגיו מ"מ תיקשי הא איכא עילוי' ערקומא דלמ"ד אגרמא ולגיו שם ליכא צומת הגידין וכ"ש בערקום גופא בוודאי ליכא צומת לכ"ע ואכתי תיקשי ובזה אין ליישב כמו שכתבתי ליישב לשיטת דנחתכו לגמרי משמע, דמה בכך תינח בערקום גופא אבל עילוי' ערקומא דהשתא ס"ל לתוס' בתירוץ ראשון דשם ליכא צומח הגידין ומ"מ טרפה להרא"ש דהוי למעלה מארכובה ומזה מוכח דלא כרבינו ירוחם שהביא הב"י דדעת תוס' כהרא"ש:

ובהכי נימא ג"כ מ"ש התוס' בדיבור אח"כ דעולא אתי שפיר למטה מיד כיון דמ"מ מיד כשרה אף דאח"כ מיטרפה וכתב הת"ח דלהרא"ש דכל עצם אמצעי מיקרי ארכובה לא קשה מידי דאתי שפיר מיד למטה מכל הארכובה כשר, ולפי הנ"ל ניחא דהתוס' לשיטתייהו דעלוי' ערקומא הוי למטה מארכובה וכשר לולי צומת הגידין, א"כ שפיר קשה הא לא הוי למטה מיד דהא עילוי' ערקומא הוי בכלל למטה ולא בכלל למעלה ומ"מ טרפה שם מחמת צומת הגידין והוצרכו לתרץ למטה מארכובה מיד היינו למעלה מצומת דשם כשר מיד וארכובה לא הוי רק למעלה ולא כל עצם אמצעי, אך יש לדחות דס"ל לתוס' כסברא ראשונה של הרא"ש דמכח דיוקא דמתניתין מיטרפה מחמת ספק א"כ שפיר לא הוי מצי להקשות דבמשנה נחתכו למעלה קתני ואין זה מקומו כנ"ל רק למ"ד אגרמא [ולגיו] קשיא להו שפיר אבל מ"מ מודו דטרפה באמת מספק ולפ"ז טרפה אפי' בערקום גופא כנ"ל ונראה שזו היא כוונת רבינו ירוחם שכתב שהתוס' אסרוה ולא נמצא בתוס' דבר בפרט לפי הבנת הש"ך דבערקום גופא מטריף רבינו ירוחם. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דס"ל לתוס' דארכובה לא הוי כל עצם אמצעי א"כ מוכח מדיוקא דמתניתין דכל מקום הארכובה נידון כלמעלה משא"כ להרא"ש דכל העצם מקרי ארכובה כשר בזה ולכך לא הזכיר דעת הרא"ש רק דעת התוס' כנ"ל:

והנה מדברי רבינו יונה שהביא הר"ן שהחזיק בשיטת רש"י מהך עובדא דגידין הרכין דהתם ע"כ לענין הכשר כל הבהמה איירי מדקאמר איסורא דאו' ואבר המדולדל אינו אסור רק מדרבנן והנך גידין הרכין אונס בקולי' כלל רק בעצם אמצעי ע"כ מבואר מדבריו דאי נימא כרי"ף ורמב"ם אין טרפות רק בקולי' דהיינו עצם השלישי דאל"כ מה זה שכתב להוכיח דבקולי' ליכא גידין הרכין מ"מ משכחת לה בין הפרקים ובערקום גופא ונהי דאפשר דגם שם אין גידין הרכין מ"מ לא הי' לו להוכיח ראייתו מחמת דבקולי' ליכא גידין הרכין דהא לא על קולי' אנו דנין רק על הערקום שקדום הקולי', וע"כ דאין טרפות רק בעצם השלישי וה"ה לרש"י אין טרפות רק בעצם האמצעי וכל למטה הימנו מיקרי למטה מארכובה: והנה מדברי רש"י יש להוכיח ג"כ דס"ל כהרא"ש הנ"ל דפי' בהך לישנא דארכובה הוא הנמכרת עם הראש דל"ל ארכובה כנגדו בגמל ניכר דא"כ אי אפשר לפרש למטה מיד דהא טרפה מכ"ש דלמטה בצומת הגידין. וע"כ דלמטה מכל העצם האמצעי קאמר הא לא אמרינן רק למטה מיד. ויש להבין מה נפ"מ אם נאמר עצם האמצעי והפי' למטה אחר עצם האמצעי כולו או לפי' דהשתא דארכובה היא הנמכרת עם הראש ולמטה מיד קאמר. וע"כ דסובר רש"י דוודאי עכשיו דהפי' ארכובה הנמכרת עם הראש בין הפרקים של עצם אמצעי לתחתון טרפה דהא למטה מארכובה קאמר ובין הפרקים הוי למעלה וטרפה משא"כ אי נימא דכנגדו בגמל ניכר הוי ארכובה ולמטה דקאמר היינו לאחר עצם אמצעי דהיינו למטה מעצם זה א"כ בין הפרקים כשר דהא למטה מעצם אמצעי הוא וזה ברור ומוכח דסובר דבאמת בין הפרקים טרפה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' [ועל דרך זה יש לפרש לשון הטור שכתב לדעת רש"י ודו"ק]. [אך גוף דברי רש"י צ"ע דהא בס"ד פשיטא דלא הוי כ"ש דבא לומר ארכובה בלי צומת הגידין וצומת בלי ארכובה ודו"ק] אמנם יש להסתפק ברש"י אם הי' כוונתו לאסור גם בערקום גופא כסברא ראשונה של הרא"ש או הי' כוונתו לאסור רק בין הפרקים. ונראה פשוט לפי מה שביארנו לעיל דתליא בהא אי נימא דארכובה הוי הערקום גופא א"כ בערקום גופא טרפה מכח ספקא דדייקא דמתניתין [והיינו דאי אפשר לפרש מארכובה ולמטה היינו מהתחלת ארכובה ולמטה דא"כ למה לא נפרש מארכובה ולמעלה מהתחלת ארכובה ולמעלה א"כ הוי תרתי דסתרי אבל אם הפי' דהכל עד למטה נקרא ארכובה א"כ מארכובה ולמטה דקתני בהכרח הפי' מהתחלת הארכובה דכיון דהכל עד למטה נקרא ארכובה אי אפשר מסוף ארכובה רק מהתחלתה וע"כ מארכובה ולמעלה היינו למעלה מהתחלת הארכובה לצד מעלה שאי אפשר לפרש מהתחלת הארכובה לצד מטה דהא מתחיל מהארץ וע"כ דהכוונה מהתחלת הארכובה לצד העצם אמצעי ולמעלה טרפה והיינו בין הפרקים. כן הוא ביאור דברי הרא"ש כנ"ל] אבל אי ארכובה הוי כל העצם אינה טרפה רק בין הפרקים. א"כ נראה פשוט דלרש"י להך לישנא דארכובה היא הנמכרת עם הראש דפרש"י דכל עצם התחתון נקרא ארכובה א"כ לא מיטרף רק בין הפרקים בלבד דהיינו בין הערקום ועצם אמצעי אבל להך לישנא דכנגדו בגמל ניכר אף שהרא"ש כתב דגם בזה כל עצם אמצעי נקרא ארכובה אבל ברש"י מוכח להיפוך דפי' להדיא דהיא בין עצם אמצעי לקולי' ע"ש. וכן מוכח עוד ברש"י להדיא גבי הא דר"פ מיתני הכי דעצם אמצעי כולו לא מיקרי ארכובה. וכן מוכח באמת בש"ס דאל"כ אין הפרש בין ר"פ לעולא מידי. ועי' בתו"ח במה שכתב על דברי התוס' שם ותראה מבואר דאין דעת רש"י ותוס' בזה כהרא"ש וכן משמע מסי' שנתנו כנגדו בגמל ניכר וזהו אינו רק הערקום בלבד כמו שפירש"י שם ולפ"ז לעולא בערקום גופא טרפה והיינו בערקום וקולי' ולפ"ז יש לדחות באמת ראיית הר"ר יונה הנ"ל דשם מיירי בערקום ולא בקולי'. ולפ"ז אף שהוכחנו מדברי התוס' כדברי רבינו ירוחם דמטריפים גם בערקום בלבד היינו לעולא דלא סבירא להו דעצם אמצעי מיקרי ארכובה כמ"ש בת"ח הנ"ל אבל לר"י דכל עצם התחתון מיקרי ארכובה סבירא להו באמת דאין איסור כלל ואפי' בין הערקום לשוק כדמוכח מדברי התוס' שם בד"ה והא נחתכו כמו שהוכחתי לעיל:

ומעתה לפ"ז נלפע"ד דלדינא דוודאי בערקום שבין אמצעי לקולי' פשיטא דטרפה דבלא"ה נהגו כדעת רש"י דמהתחלת עצם אמצעי מיטרפה עד למעלה ואפי' להחולקים במקום זה טרפה דלעולא הערקום הוי ארכובה כנ"ל א"כ טרפה מספק מדיוקא דמתניתין לכ"ע אמנם בערקום שבין אמצעי לתחתון בזה נראה פשוט להכשיר כיון דלמסקנת הרא"ש גופא כשר בזה. ובלא"ה לדעת הרי"ף ורמב"ם וסייעתו פשיטא דכשר וכן התוס' מכשרי בזה כנ"ל גם מדברי הר"ר יונה נראה שמכשיר כנ"ל א"כ פשיטא שאין להחמיר בזה כדברי ב"י והרב בשם מהריב"ח. ומה שהביא הש"ך להטריף מחשש פסיקת הגידין יפה כתב הט"ז דפשיטא דכוונת הש"ד למעלה מהערקום דשם יש צומת הגידין ולא בערקום גופא אבל בין הערקום והשוק בזה בוודאי טרפה לפי מה דנהגו דלא כרי"ף ורמב"ם בפי' ארכובה כיון דמסקנת הרא"ש וגם דעת רש"י להטריף בזה כמו שביארנו:

והנה לדעת הרי"ף ורמב"ם כתב הרמב"ן שאם נחתך במקום צומת הגידין יכול לחתוך למעלה וחוזרת להכשרה ע"ש ברא"ש שהביא דברי הרמב"ן הללו ולא נתברר לי דבריו אי בעינן דוקא שנדע בבירור שיכולה לחיות אחר חתך זה כי מלשון הרמב"ן משמע לי שכתב וחיתה שצריך שתחי' אחר החתך עד שנדע שיצאת מחזקת טרפה וצ"ע ואין להאריך כי כבר נחלקו כל הפוסקים על דברי הרמב"ן. גם קשה לי לדבריו מהך דריש פרק א"ט דקאמר יפלח כליותי' מי קא חי' דהא י"ל דנטלו לגמרי אח"כ וחזר לבריאותו דניטלו הכליות כשר וע"כ דכל שנולד בה סימני טרפה אינה חוזרת לכשרותה לעולם ואפי' לפמ"ש. התוס' שם לפרש דמי קא חי' בלי רפואה קאמר מ"מ נראה דתירוץ זה אינו מועיל לקושיא הנ"ל ודו"ק:

סעיף ב. עצם הקולית (ב) שניתק ממקומו במקום חבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טרפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאעכיל (פי' שנרקבו) ניבי' (ג) והם היתרות שבעצם הכף שיוצאות על עצם הזכר ואוחזות אותו אבל נפסקו שלא מחמת עיכול (ד) כשר (הג"ה. וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן ורובן קיים כשר מדינא אך י"א דאין אנו בקיאין (ה) באעכיל ניבי' לכן יש לאסור כל שמוטת ירך שמא אעכיל ניבי' וכן אם נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר ונקשר היטב טרפה שמא איעכיל ניבי' ומשערין ד' אצבעות בגסה וב' בדקה ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ אם לא נשמט הירך ואיעכול ניבי' כשר): (ב) עצם הקולי'. כתב הר"ן דמסתבר לו דאם ניטלה הירך טרפה אפי' לא איעכל ניבי' דע"כ לא בעינן איעכל ניבי' רק משום דבלא"ה הדרא ברי אבל בניטל הירך דלא הדר ברי טרפה והביאו ב"י. ולפענד"נ דבסברא זו נחלקו התוס' ורש"י בכורות (מ.) דאיתא התם בכור שנשמטה ירכי הוי מום ופירש"י וכגון דלא איעכל ניבי'. וכתבו התוס' שם וקשיא לפירושו דטריף התם אפי' לא איעכל ניבי' [ובנוסחא שלפנינו הא איכא מאן דטריף התם והש"ך הביא כן בשם מהרש"א] ולא איפסק. אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחילת ברייתה ע"כ. והנה הב"ח פי' דברי התוס' דסבירא להו כהראב"ד וכיוונו להך דשמוטת ירך ובזה אמת דיבר הש"ך דלא הי' זה כוונת התוס' כ"ש לפי הנוסחא שלפנינו מוכח להיפוך אך הא וודאי קשה האיך שייך להקשות על רש"י מה דפירש אליבא דהלכתא ובאמת לר' מתנא כן הפי' כמו שכתבו ולשון אלא יש לפרש מורה בבירור דחזרו מפירש"י לגמרי רק לכ"ע הפי' כך. וברור דכוונת התוס' כך והוא דלפירש"י בהכרח צ"ל דלא כהר"ן הנ"ל דלא תליא בהדר ברי כלל דאל"כ א"כ מה בכך דלא איעכל ניבי' מ"מ תיקשי למה הוי מום הא הדר ברי וע"כ דלרש"י גם בלא איעכל לא הדר ברי ומ"מ ולא שף מדוכתא דכשר כמ"ש המרדכי והרב בהג"ה מ"מ בלא איעכל כשר אף דלא הדר ברי] ואהא קשיא להו לתוס' דא"כ לפירושו יהי' לר' מחנא הפי' במשנה דלא כמו שהוא באמת להלכה א"כ למה לא הקשו בש"ס עכ"פ לר' מתנא ממשנה ולפרשה אליבי' דלא כמו שהיא באמת ומזה דייקו התוס' דבהכרח לכ"ע הפי' מתחילת ברייתה והיינו דבוקא דאטמא דשף ולא איעכל כשר משום דהדר ברי כדברי הר"ן א"כ אם לא נפרש מתחילת ברייתה קשה במנ"פ בלא איעכל למה הוי מום ובאיעכל טרפה נמי הוי וע"כ מתחילת ברייתה לכך טרפה לא הוי אפי' לר' מתנא כיון דנברא כך ומום הוי דלא הדר ברי ולכן לא הקשו בש"ס לר' מתנא [דלכ"ע] ע"כ בנשמט מתחלת ברייתה וא"כ לר' מתנא נמי לא קשיא כנ"ל ברור בכוונת התוס'. וראיתי בכר"ו שכתב כעין זה ובמחכ"ת אין דבריו נכונים בכוונת התוס' דמה להם לתוס' להזכיר דר' מתנא דאפי' ליכא למ"ד דמטריף בלא איעכל מ"מ יכול להיות סברא זו דהדרא ברי ואם לא נימא כהר"ן השתא נמי י"ל דלא כהר"ן ומה שכתבתי נ"ל נכון בכוונת התוס'. ומ"מ נלפענ"ד לדחות הכרח של התוס' וי"ל דמודה רש"י להר"ן הנ"ל ומה שכ' בלא איעכל ניבי' כוונתו דלא איעכל אח"כ דקודם שנולד לא שייך כלל איעכל ניבי' וכ"כ בכר"ו וע"כ דלאחר שנולד קאמר א"כ שפיר י"ל דמפרש שנברא נשמט וקמ"ל דאי איעכל ניבי' אח"כ טרפה דאע"ג דאיעכל בלא נשמט כשר והכא נמי כיון דנשמט קודם הוי כלא נשמט כלל מ"מ ע"כ לא מכשירינן טריפות בנברא רק אם כל החסרון נעשה קודם אבל כיון דאיעכל אח"כ ובוקא דאטמא אינו במקומו טרפה וכן מוכח בכר"ו גופא דכתב דאין בזה נ"מ בין הרשב"א ורמב"ם דשף גרידא בלא"ה כשר ושף ואיעכל ניבי' לא שייך נברא. וקשה הא נ"מ באיעכל אח"כ ונברא שף וע"כ דבזה לא מהני נברא לכ"ע:

והנה בש"ס חולין (כ"א.) בהא דאמר ר' אלעזר ניטל ירך וחלל שלה ניכר נבלה. פירש"י שם דניטל ירך לבד טרפה הוי דתנן בהמה שנחתכו רגלי' מארכובה ולמעלה טרפה. משמע דהוא ממש דינו של הר"ן דניטל ירך טרפה רק לא מטעמי' מכח בוקא דאטמא רק משום בהמה שנחתכו רגלי' אבל מדברי הרמב"ם (פ"ג מה"ש) דלא הזכיר רק ניטל ירך וחלל ניכר נבלה ולא הזכיר כלל ניטל ירך לבד דהוי טרפה. משמע לכאורה דלא כפרש"י הנ"ל. ומשמע לכאורה ממה שהשמיטו בעלי השו"ע הך דינא דר"א משום דלדידהו אפי' בלי חלל ניכר הוי טרפה מכח נחתכו רגלי' או מכח בוקא דאטמא ולא חשו להזכיר נבלה מה שאין נ"מ האידנא כ"כ אבל מ"מ לא ידעתי למה לא זכרו בפי' הך דניטל ירך מאחר שהר"ן חידש זה מסברתו. גם צ"ל דסובר הר"ן דבכלל בהמה שנחתכו רגלי' לא הוי כל שעור ובשר חופין את רובו כמו בנשבר ורש"י סובר כיון דניטל העצם אין צורך לזה ואפי' עור ובשר חופין טרפה. או אפשר דלא פליגי כלל ורש"י מיירי דניטל לגמרי לכך אפי' חופין טרפה כיון שאין שם העצם בכל ההיקף. והר"ן מיירי דניטל קצת מן הירך למעלה באופן דלא הדרא ברי לכך אינה טרפה רק מכח בוקא דאטמא [והא וודאי ליכא למימר דבוקא דאטמא מכח נחתכו רגלי' אתינן עלה דהא בריש א"ט פריך והא איכא בסגר ושב שמעתא]:

איברא בגוף דברי רש"י צ"ע שכתב בהא דניטל ירך וז"ל ניטל ירך ממקום חיבורו בבוקא דאטמא וכו' משמע מדבריו דבוקא דאטמא לאו היינו ירך ותרי מילי נינהו ואולם גבי שמוטת ירך בבהמה פירש בוקא דאטמא דשף ואיעכל ניבי' אם לא שנפרש דבריו דשמוטת ירך היינו שנשמט בוקא דאטמא מן הירך. ולפ"ז אין מקום למה שטענו התוס' על רש"י גבי הא דאמר דשני לן בין שמוטה לחתוכה דפירש"י דבוקא דאטמא אפי' ניטל כולו כשר לרב. ותמהו התוס' דהא בחלל ניכר נבלה נמי הוי. וכוונתם דעכ"פ בלא חלל ניכר טרפה הוי ולפי הנ"ל לק"מ דהא רש"י גופא פירש בהא דר"א דהוי טרפה רק שם בניטל ירך וכאן בניטל בוקא דאטמא אמנם מכל הפוסקים משמע להדיא דבוקא דאטמא היינו ירך ועצם הקולי' נקרא ירך. וכן נראה מדברי הר"ן הנ"ל דדוחק לפרש דברי הר"ן דניטל ירך היינו מה שהבוקא מחובר בו ולכך לא הדר ברי שאין לו מקום להתחבר שנית גם מכל הפוסקים לא משמע כן דקראו לקולי' ירך וכן מוכח בר"ן גופא גבי שמוטת ירך בבהמה ע"ש. ומה שהקשו התוס' הנ"ל על רש"י בלא"ה לק"מ ולא הי' כוונתו דניטל דנחסר לגמרי רק ניטל לגמרי ממקום חיבורו. ומה שפי' בלשון הזה היא דקשיא לי' האיך קאמר חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחי' והיא תמוה דהא רב גופא ס"ל בפ' בהמה המקשה בנחתך בעצם אמצעי מכח כ"ש דלמטה טרפה במקום צומות הגידין ש"מ דלא ס"ל בכהאי גוונא חותכה מכאן יכו' עוד דהא הכא פשיטא דבמקום דנשמט כשר אם חתך פשיטא דטרפה דהא למעלה מארכובה היא ואין כאן הפרש רק בין שמוטה לחתוכה והאיך קאמר חותכה לזה פירש"י דהכוונה כאן דוודאי בנחתכה למעלה לא אמרינן חותכה מכאן דהוי כאילו נחתך בצומת הגידין ממש דהא ניטלו הצומת טרפה וכיון שחתך הרגל הרי אין שם צומח כלל ואין לך נטלו צומת יותר מזה רק דס"ד אפי' בניתק למעלה בוקא דאטמא תטרף דהא למטה אפי' לא ניתק רק הצומת בלבד ממקום חיבורן טרפה א"כ למעלה דניתק לגמרי בוודאי טרפה דס"ד כל למעלה יש להטריף טפי ועל זה קאמר דאין לדמות זה לזה דבצומת בעצמן יש טרפות. וכל שאינו בצומת אפי' למעלה כשר דהא הצומת לא נטלו כלל ואין להכריח להטריף מכח דהוא למעלה מן הצומת וניתק לגמרי דחותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה ואף בזה בצומת יש טרפות ולא בשאר הרגל אפי' למעלה אבל בנתך למעלה הרי נטלו הצומת בעצמן ובזה לא ס"ל לרב חותכה מכאן ודו"ק:

אבל מ"מ דברי רש"י הנ"ל בהך מימרא דר"א לא נתבררו לי כנ"ל. גם דברי הר"ן הנ"ל לא נתבררו לי. גם נראה מדברי הר"ן דאם ניטל מן הקולי' למטה שלא במקום בוקא דאטמא כשר ומדברי רש"י הנ"ל נראה דטרפה מכח בהמה שנחתכו רגלי' כיון דניטל אם לא שנחלק כמו שכתבתי לעיל בין ניטל כולו למקצתו וצ"ע. ותמהני שלא זכרו מזה בעלי השו"ע ואחרונים ולא בארו יפה דברי רש"י ור"ן הנ"ל:

ג והיא דאיעכל ניבי'. עי' ש"ך בשם הב"ח וכבר בארנו בס"ק לפני זה דלא הי' כוונת התוס' כדעת הב"ח אך מ"מ לדינא נראה לפע"ד עיקר כדעת הראב"ד וכן דעת הרבה פוסקים כמו שאבאר. והנה הרשב"א בחידושיו הביא גירסת הגאונים ז"ל והרי"ף אמר ר' מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתא טרפה וה"מ דאיעכל ניבי' והאריך הרשב"א לדחות גירסא זו חדא דלפ"ז יהי' ר"י מכשיר אפי' באיעכל ניבי' א"כ קשיא דר"י אדר"י דקאמר שמוטת ירך בעוף טרפה וכ"ש בבהמה ול"ל דוקא בעוף דחיותו מועט דא"כ כי אקשי ר"י לר"א ממשנה למה לו להאריך ואמר רב וכן בעוף דהא מבהמה גופא קשיא דכ"ש בעוף וכ"כ התוס' בשמעתין דשמוטת ירך (ודברי הרב מהרש"א תמוהין לפע"ד שהקשה שם על ראי' זו של התוס' ודחק עצמו ע"ש. ובאמת כוונת התוס' והרשב"א בפשיטות דאי ס"ד דנקט עוף לרבותא א"כ למה לו להאריך ליקשי' לי' ממשנה גופא והיינו מכל המשנה מרישא ומסיפא כיון דס"ד שמוטה וחתוכה אחת היא וע"כ דאין זה רבותא ואדרבא י"ל להיפוך ודו"ק] עוד הקשה הרשב"א דהכא לית הלכתא כר"י וקיי"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת ולא חשיב הך דהכא. עוד הקשה דאי ס"ד דהא דפליגי בדר' מתנא היינו באיפסיק ואיעכל א"כ האיך קאמר לר"ל דלא דמי לא לנטולי ולא לפסוקי דהא פשיטא דלפסוקי דמי' דאיפסיק ניבי' ולנטולי דמי' דהא איעכל וע"כ דבלא איפסיק ואיעכל מיירי ופליגי בדר' מתנא ש"מ דר' מתנא בלא איפסיק ואיעכל [מיירי] אלו דבריו ז"ל ואף שאין אני כדאי לחלוק על הרשב"א ז"ל מ"מ חובה עלינו ליישב דברי הגאונים והרי"ף בפרט שנלפע"ד שאין כאן התחלת קושיא עליהם כמו שאבאר. ראשונה מה שהקשה דלמה לא חשיב בהדי הנך דהלכתא כר"ל לגבי ר"י. לק"מ לפע"ד דהא בפסחים (ק"ג. בתוס' ד"ה והלכתא כרבא) כתבו דאף דבלא"ה קיי"ל הלכתא כרבא לגבי אביי] לבר מיע"ל קג"ם דכיון דנחלקו הכא שאר אמוראי אינו בכלל זה והוצרך לומר הלכתא בפני עצמו. וא"כ גם כאן כיון דנחלקו ר' מתנא וכ"ש לפי סברת הרשב"א דשמוטת ירך היינו הך דר' מתנא א"כ ר' נהוראי הכי ס"ל א"כ ליתא בהדי כללא דהלכתא כר"י לגבי ר"ל. ומה שהקשה דא"כ לר"י תיקשי לי' מדידי' אדידי' לק"מ ג"כ לפע"ד דס"ל להגאונים ז"ל כדעת הראב"ד הנ"ל דשמוטת ירך היינו סמוך לגוף ובוקא דאטמא למטה מזה [כמו שאבאר לקמן] א"כ לא פליגי כלל ולפ"ז גם דעת הרי"ף כהראב"ד וכן מוכח ברי"ף להדיא שהרי העתיק הך דר' מתנא ואיעכל ניבי' טרפה והעתיק ג"כ מימרא דר"י שמוטת ירך טרפה ותרתי למה לי. וברור דסובר כהראב"ד. ותמהני על הרשב"א בתשובה שהביא ב"י בסי' זה שהוכיח מדברי הרי"ף כפרש"י מדלא הזכיר רק דר' מתנא ולא דר"י ובאמת בפי' הזכיר הרי"ף הך דר"י ג"כ ומוכח להיפוך ואפי' אי נימא שהי' לו נוסחא אחרת מ"מ נוסחא דידן מוכרחת ממה דגריס בכאן כדברי הגאונים וא"כ קשיא דר"י אדר"י וע"כ דסובר כהראב"ד הנ"ל. ובס' מגדול עוז כתב שהרשב"א הביא ראי' להרמב"ם. ולא דק כלל כי לא הביא ראי' רק לדחות היש אוסרין שהביא הטור בשם הרשב"א דסבירא להו להיפך שמוטת ירך אינו סמוך לגוף ובוקא דאטמא סמוך לגוף ועל זה הביא ראי' דהא דומיא דעוף קתני דשמוטת ירך סמוך לגוף מיירי דהא חייש לניקבה הריאה אבל לדברי הראב"ד לא קשיא כלל דהא מפרש באמת שמוטת ירך סמוך לגוף רק בוקא דאטמא למטה. וכן מוכח בר"ן להדיא שהביא קושי' הרשב"א להנך דמפרשי שמיטת [ירך[אינו סמוך לגוף וכתב על זה שאם באנו לחלק יותר נראין דברי הראב"ד כנ"ל. מבואר דלהראב"ד לא קשיא ודברי המ"ע תמוהין מאוד בזה, ומה שהקשה הלח"מ להראב"ד אמאי לא קאמר לר"י ור"ל דפליגי בדר"י בשמוטת ירך לק"מ לפע"ד דוודאי יש להבין בגוף המחלוקת דהא במשנה נאמר זה הכלל כל שאין כמוהו חי' טרפה א"כ במנ"פ אי הך דר' מתנא אינה יכולה לחיות פשיטא דטרפה היא ואי דיכולה לחיות בוודאי כשרה. וע"כ דמשמע להו דמשנה בא למעט דבר הראוי להסתפק בו אי חי' או לא וחזינן דר' מתנא אמר כך ולית הלכתא כוותי' רק באיעכל ניבי' ש"מ דזה דבר הראוי להסתפק בו הלכך ר"י אמר אלו טרפות דוקא וממעט דר' מתנא להכשיר ור"ל סובר להיפוך אבל בהך דשמוטת ירך דלית בי' ספיקא דלכ"ע טרפה וידעו בבירור דאינה יכולה לחיות א"כ פשיטא דטרפה ולא שייך לומר דמשנה בא למעט זה. וכמו כן יש ליישב בזה קושי' התוס' מהך דרכיש בר פפא דלא קאמר דנחלקו בזה. דבזה נמי איפסקא הלכתא כרכיש והיינו דאף דאינו בכלל ידעו מסברא דאינה ראוי' לחיות. ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל (סי' כ"ט) לדעת הרמב"ם דיש טרפות דאינן בכלל הח' טרפות שנשנו בסיני רק ידעו מסברא דאינה ראוי' לחיות:

ומיושב ג"כ מה שהקשו התוס' הך דרכיש מנא לן באמת ולפי הנ"ל ניחא דמה בכך דלא דמי' הם ידעו מסברא שהיא טרפה שאינה יכולה לחיות משא"כ הך דר' מתנא מספקא להו ותליא במחלוקת ר"י ור"ל אי א"ט או א"כ דוקא. ומהאי טעמא לא הזכיר הרמב"ם טרפות ומ"מ פסקה לדרכיש. וכמו כן י"ל בשמוטת ירך:

אך תינח להראב"ד די"ל דגורס כפי הגירסא שלפנינו אבל לגירסא הגאונים והרי"ף הנ"ל קשה קושי' הלח"מ דהא הך דר"מ הלכתא הוא. אבל באמת פשיטא דלהגאונים בלא"ה לק"מ ואדרבא יש להוכיח מזה דגם הראב"ד גירסתו כהגאונים ולכך לא קאמר הך דר"י דהא ל"ל א"ט דוקא והך דר"י כשרה דהא ר' יוחנן גופא סובר שמוטת ירך טרפה וקשיא דר"י אדר"י וע"כ דבדר' מתנא פליגי. ותמהני על הלח"מ שהקשה כן ואולי לא ידע מהך גירסת הגאוני' אבל באמת לגירסת הגאונים לק"מ וגם הראב"ד סובר כן: ומה שהקשה הרשב"א עוד דלהגאונים הוי בכלל פסוקי ונטולי ג"כ לק"מ לפע"ד והוא דא"כ תיקשי לי' להרשב"א גופא גם לפי הגירסא שלפנינו דהא פשיטא דלא ניחא להו להש"ס לומר דלכך קאמר ר"י א"ט דוקא משום דאית לי' מסברא דלא כר"מ ור"ל חולק מסברא א"כ למה קאמר דפליגי בלא דמי' הא פליגי בפשיטות בדר"מ וע"כ דביקש לומר דר"י מכריח דינו דא"ט דוקא ור"ל מכריח דינו דא"כ דוקא והשתא אי ס"ד דאי איפסיק ניבי' בודאי דמי' לפסוקי דמתני' א"כ קשה במנ"פ מה ס"ל לר"י באיפסיק ניבי' אי ס"ל דבזה נמי כשרה א"כ למה לי' למימר דהכרח שלו דדמי' קצת לנטולי הול"ל דבא למעט איפסיק ניבי' דהא וודאי בכלל וקאמר א"ט למעוטי וע"כ דמודה בזה דטרפה ור"ל נמי סובר בהא דטרפה דהא סבר דאפי' לא איפסיק וכ"ש באיפסיק א"כ ר"י ור"ל תרווייהו שלא כהלכה דהא איפסק הלכתא דאפי' איפסיק כשר ועוד מנ"ל לר"ל באמת הכרח שלו דהא אם הוי דמי' לנטולי ולפסוקי הי' מודה דא"ט דוקא א"כ אכתי דילמא א"ט דוקא ובא למעט איפסק דדמי' לפסוקי ובהכרח שנאמר דאיפסיק פשיטא להו שאין שום מקום לומר דכשרה ואי אפשר דמשנה קאמר להכשיר ובאמת הלכתא להיפוך אפי' איפסיק כשר. וברור דהך פלוגתא דר"י ור"ל לא תליא כלל בזה דאפי' אי נימא עד דאיעכל ניבי' מ"מ פליגי שפיר דלא דמי' דפסוקי דמתני' היינו שאותו אבר הנפסק בו תלוי הטריפות אבל כאן להיפוך עיקר הטריפות לאו בניבי' היא רק בבוקא דאטמא ולא בעינן איעכל ניבי' רק דבלא"ה [הדרא ברי]. ומה"ט כתב הר"ן דבניטל ירך טרפה אפי' לא איעכל ניבי' דלא הדרי וברי א"כ אכתי לא דמי לפסוקי דאותו אבר שבו נטרפת לאו פסיקי ולא נטולי וניבי' היא דאיפסיק ואיעכל ולא בוקא דאטמא שנטרפת בו. וא"כ פשיטא דגם להגאונים לק"מ דמה בכך דאיעכל מ"מ לא דמי' כמו שהוכחתי: ומה שהקשה הר"ן דלא חשיב שמוטת ירך בכלל בהמה שנחתכו רגלי' יש ליישב ג"כ די"ל דשמוטת ירך דטרפה היא משום דהוי כנחתכו רגלי' [עי' פרש"י לעיל (נ"ח:) בד"ה כנטול סיוע לזה]. וגדולה מזו כתבו התוס' דלכך לא פריך מניטל צומת הגידין דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגלי' והכא נמי י"ל כן דהוי בכלל זה. או די"ל דבוקא דאטמא ושמוטת ירך כחד טריפות נינהו וחשיב להו כחדא:

ומעתה לפ"ז כיון שבארנו דהגאונים והרי"ף והראב"ד בחדא שיטה קיימו וכבר בארנו דלק"מ קושי' הרשב"א א"כ פשיטא דמדינא יש להטריף בשמוטת ירך אפי' לא איפסיק ולא איעכל כדברי הגאונים והרי"ף והראב"ד בפרט דריהטא דסוגיא הכי משמע דכאן קראו בוקא דאטמא דשף וכאן קראו שמוטת ירך ש"מ דתרי מילי נינהו כנ"ל ברור. ופי' בוקא דאטמא לדעת הראב"ד יתבאר בסמוך ס"ג:

והנה לדעת הפוסקים דבוקא דאטמא היינו שמוטת ירך יש אומרים דהיינו דוקא בבהמה בעינן איעכל ניבי' אבל בעוף בלא איעכל טרפה והיא דעת הר"ר אלחנן שהביא הטור. ונראה דכוונתו ג"כ דהי' גורס כדברי הגאונים הנ"ל וקשיא לי' דר"י אדר"י וע"ז מחלק דעוף שאני כמו שרצה הרשב"א בחידושיו לומר לדעתם ולפ"ז ממילא כיון דלא קתני איעכל ניבי' בלא"ה נמי טרפה דבשלמא אי נימא דר"י נמי מטריף באיעכל ניבי' שפיר י"ל דלא הזכיר כאן איעכל ניבי' דכבר נזכר לעיל אבל להגאונים דלר"י כשר בבהמה אפי' איעכל א"כ כיון דמודה בעוף אלמא דגרע דזוטר חיותי' א"כ הי' לו להזכיר איעכל ניבי' אלא וודאי דבלא זה טרפה:

ובזה מיושב באמת מה שהקשו התוס' שם למ"ד בעוף כשרי דהא תני לוי טרפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דבלא איעכל מיירי בבהמה וודאי כשר רק בעוף סובר מעיקרא דטרפה ופליג רב דכשרה. ואי קשיא להיפוך למ"ד דטרפה בעוף ובהמה לא דלמה לא חשיב לה בהדי יתר עליהן עוף. לק"מ דכיון דבאיעכל טרפה גם בבהמה לא הוי יתר וכהאי גוונא תירצו הפוסקים בהרבה מקומות לעיל ע"ש. גם מדברי הרמב"ם נראה קצת דמחלק דלא הזכיר בעוף איעכל ניבי' ולדינא אין נ"מ מאחר שבארנו העיקר דאפי' בבהמה טרפה מדינא אפי' לא איפסיק ולא איעכל:

ובמה שכתבתי לעיל ליישב דברי הגאונים מהך דהלכתא כר"י לבר מתלת מיושב מה שיש להבין בתוס' פ' א"ט בד"ה וחזי' עד סוף הדיבור וי"ל דקים לי' למסדר הש"ס דפליגי בדר"מ. ודבריהם צריכין ביאור חדא מה שהקשו מעיקרא הך דרכיש היכי אתיא הוא תמוה דהא לר"ל נמי לא דמי' הך דר"מ ומ"מ טרפה ומה ס"ד דתוס' להקשות לרכיש טפי מלר"ל [בדר"מ] תו קשה במה שהקשו אח"כ לוקמא בדרכיש וקושיא זו קאי לתירוץ ראשון כמ"ש מהרש"א [בדר"מ] א"כ תיקשי מאי קושיא כיון שאתה תופס במושלם תירוץ [שני] הרי לא ס"ל דהך דרכיש נלמד מאלו כשרות א"כ לק"מ דמ"ט דר"ל. ואם אתה אומר דר"ל יליף לה מאלו כשרות א"כ ממילא אין צורך לומר דאפי' לא דמי' הוי בכלל דהוא תירוץ ראשון רק מאלו כשרות ידע לה והאיך הרכיבו התוס' שני התירוצים להקשות דהא בתירוץ זה אין צורך לזה ודוק. תו קשה במה שתירצו דקים לי' למסדר הש"ס דפליגי בדר"מ תינח בקושיא זו הא בדר"מ גופא קשה דהו"ל לאוקמא פלוגתייהו דלר"י אף דלא דמי' הוי בזה הכלל ולר"ל לא. והרב מהרש"א נראה שהרגיש בזה וכתב דע"כ דלא דמי' לא הוי ממעט דאל"כ מנא לי' דבא למעט הך דר' מתנא נמי דלמא לא בא למעט רק הך דרכיש. ולא נתבררו לי דבריו דמנא לי' דהשתא דבא למעט דר' מתנא ממעט הך דרכיש נמי דלמא באמת הך דרכיש טרפה ולא בא למעט רק דר' מתנא ואי נימא דכיון דלא דמי' ממעט תרווייהו אימעטו דמ"ש זה מזה א"כ אכתי מצי לאוקמא בהכי. לכן נלפע"ד ליישב כל הנ"ל דעיקר קושי' התוס' היתה מעיקרא דאין לומר דרכיש יליף מאלו כשרות דא"כ כיון דקיי"ל דלית הלכתא כר"ל דאלו כשרות דוקא [כיון דהלכה כר"מ] א"כ ממילא ליתא לדרכיש ובאמת מסקינן לקמן הלכתא כרכיש. וע"ז תירצו דרכיש סובר דאפי' לא דמי' הוי בכלל. וע"ז תירצו עוד די"ל דמאלו כשרות יליף [וסובר[דוקא הך ממעט ולא דר"מ ובתירוץ ראשון לא ניחא להו זה רק אי ממעטינן מאלו כשרות אף דר' מתנא נמעט וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא. והשתא שפיר הקשו אח"כ דלוקמא בדרכיש והיינו לפי תירוץ [ב'[ונהי דלא סבירא להו בתירוץ זה דיסבור רכיש אלו כשרות דוקא דקשיא הלכתא אהלכתא אבל ר"ל פשיטא דמצי סבור דאלו כשרות ממעט הך דרכיש כמו דסובר השתא בדר' מתנא ונימא דלא פליגי בדר' מתנא רק בדרכיש ואין כאן קושיא הלכתא אהלכתא כלל. וע"ז תירצו דקים לי' למסדר הש"ס דפליגי בדר' מתנא והשתא ממילא אין כאן קושיא דנימא דפליגי ולר"י אפי' לא דמי' אתיא בזה הכלל וא"ט ממעט לה א"כ ממילא הך דרכיש אימעט דסבירא להו השתא דאי ממעטינן לא דמי' הכל ממעטינן ובאמת קים לי' למסדר הש"ס בדר' מתנא פליגי ואי נימא כך באמת גם בהך דרכיש יחלקו וזה אינו לכך הוצרך לומר דר"י סובר דדמי' לכך לא פליגי רק בדר' מתנא ולא ברכיש ודוק:

ולפ"ז יש להבין בעיקר קושי' התוס' דלוקמא בדרכיש כיון דעיקר קושי' התוס' מעיקרא היתה דקשיא הלכתא אהלכתא א"כ מאי קשיא להו השתא הא השתא אתי שפיר דר"י דלא כר' מתנא אבל אי נימא דפליגי בדרכיש א"כ כיון דקיימ"ל כרכיש ע"כ דלית הלכתא כר"י ובאמת קיימ"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת וצ"ל דדוקא היכא דפליגי בעצמן ולא היכא דפליגי שאר אמוראי [כמ"ש התוס' בפסחים ק"ג. ע"ש] וממילא גם על הגאונים לק"מ ודוק:

ד אבל נפסקו שלא מחמת עיכול. בטור כתב נפסקו או נתעכלו. והב"ח והט"ז (סק"ב) כתבו דטעמו דנמשך לגירסת הגאונים וכתב הב"ח דשרי' לי' מרי' להב"ח. והוא תמוה חדא דכבר נתבאר מקודם דהגאונים בהכרח ס"ל כדעת הראב"ד בהשגות ולמה לא חשש הטור בשמוטת ירך בלא עיכול ועוד דהאיך יאמר הטור בפשיטות היפוך דעת הרא"ש דכתב בפי' דלא כהגאונים גם כתב דבעינן איעכיל ולא יזכיר דעתו כלל. אבל יותר נראה דכוונת הטור דוודאי מדינא כשר כל דלא נתעכל אלא שבה"ג (הביאו המרדכי סו"פ בהמה המקשה) כתב דבוקא דאטמא דשף מדוכתא ולא ידע אי איעכל ניבי' טרפה לפי שאין בקיאין ע"ש. ויש להבין מה זה שכתב ולא ידע אי דבאמת מספקא לי' א"כ מה זה שכתב שאין בקיאין וע"כ דכוונתו דוקא כשיש מקום להסתפק דהיינו דאיפסק ניבי' ולא ידע אי נתעכל דאז צריך לבדוק על נתעכל ואין בקיאין אבל בלא איפסיק ניבי' כלל בזה לא שייך אין בקיאין דאין צריך בדיקה כלל כיון דלא איפסיק רק באיפסיק ולא ידע אי נתעכל דצריך לבדוק אז אין בקיאין ומה"ט כתב הטור דבנפסק טרפ' לפי שאין בקיאין אבל בלא נפסק אפי' האידנא כשר:

אך י"ל דכוונת בה"ג בפשיטות דפעמים שיודע בבירור שלא נתעכל כגון שנשמט קודם שחיטה ונשחט תיכף רק במקום שיש לחוש דנתעכל דצריך בדיקה טרפה לפי שאין בקיאין. אך אמנם המעיין בבה"ג שם יראה שדעתו להכשיר כל ספק שנולד לאחר שחיטה מהך דבא זאב ונטל ב"מ רק האידנא לא מיקרי ספק מחמת שאין בקיאין והוי ספק התלוי בחסרון ידיעה. ולפ"ז יש מקום לפרש בפשיטות דבאמת הוא מסופק אי איעכל ניבי' או לא ולולי הך דאין בקיאין הי' מקום להכשיר מהך דר"ה בא זאב ונטל ב"מ אבל מחמת שאין בקיאין לא מיקרי ספק דהוי ספק התלוי בחסרון חכמה שאילו הי' בקי לא הי' מסתפק והי' יודע בוודאי שנתעכלו. אך מ"מ משמע מלשון בה"ג שם דהך לא ידע היינו דקודם בדיקה אינו יודע אבל בבדיקה יודע לפי סברתו רק שאין לסמוך מחמת שאין בקיאין ע"ש היטב:

ה דאין אנו בקיאין. הד"מ כתב זה בשם או"ה ובאמת הדבר מבואר במרדכי הנ"ל בשם בה"ג. והנה הש"ך האריך הא הוי ס"ס ותירץ בשם הר"ר מנחם עזרי' דאינו מתהפך ודחה זה. ובאמת הדבר מבואר במרדכי הנ"ל בפי' על הך עובדא שהביא הר"ר מנחם עזרי' בנמצא שבור ויצא לחוץ ואינו יודע אי מחיים או לאחר שחיטה א"כ פשיטא דגם היציאה לחוץ לא ידעינן והטריף המרדכי מטעם דאין בקיאין האידנא ואילו הי' בקי הי' מכיר דנעשה מחיים בוודאי ע"ש במרדכי להדיא ודלא כטעמו של הר"ר מנחם עזרי'. ומ"מ אין כאן קושיא מדברי המרדכי לדברי המ"ב שהביא הש"ך דבס"ס לא איכפת לן ספק בחסרון ידיעה דהתם ע"כ כוונת המרדכי, דאילו הי' בקי לא הי' לו שום ספק אפי' אחד דהא גם בספק אחד דעתו שם להכשיר מהך דבא זאב לולי דהוי ספק בחסרון חכמה א"כ ע"כ דגם בנמצא שבור אילו הי' בקי לא הי' מסתפק כלל ובכהאי גוונא אפי' ס"ס לא מהני אבל כשהספק אחד אינו בחסרון ידיעה רק השני מהני שפיר דמ"מ הוי רובא להיתרא דהא בספק אחד הוי שקול והשני נהי דלא הוי ספק גמור מ"מ רובא איכא להיתרא משא"כ כששני הספיקות הם בחסרון ידיעה וע"ש היטב במרדכי בשם בה"ג הנ"ל. ונראה דלא ס"ל כרבינו יונה שהביא הר"ן פ"ק דחולין וכן דלא כהרב בהג"ה לעיל (סי' נ') ודוק:

סעיף ג. ראש עצם הקולית המחובר לשוק (ו) שניתק ממקומו כשרה אפי' אם איעכל ניבי':

הג"ה. וי"א דוקא כשעור ובשר חופין את רובו):

ו ראש עצם הקולית המחובר לשוק. הנה לפמש"כ הר"ן לדעת הראב"ד זהו בוקא דאטמא דשף מדוכתא א"כ לפי מה שבארנו לעיל דהעיקר כהראב"ד א"כ ראוי להחמיר בזה ואפי' עור ובשר חופין דבאיעכל ניבי' טרפה. אבל דברי הר"ן תמוהין לפע"ד דהמעיין בראב"ד בהשגות יראה להדיא שאין זה בוקא דאטמא לשיטתו רק עצם הקולית ראשו השני נכנס למכתשת ונקרא כף וראש הכף הזה מחובר לשדרה נשמט הכף מהשדרה זו היא שמוטת ירך נשמט הכף מן הקולית זהו בוקא דאטמא ושניהם בכף אבל במקום חיבור השוק והירך אין טריפות גם לדעת הראב"ד ועי' בלח"מ שם] ולא ידעתי מה מקום יש לדברי הר"ן בראב"ד דפשיטא דאי אפשר לפרש כוונתו כן. א"כ בהא דברי המחבר נכונים דכשרה אף כשנשמט הקולית מן הכף בזה טרפה אי איעכל ניבי' כדברי הראב"ד. ותמהני דלא נזכר זה בשום מקום גם הב"ח לא הזכירו להטריף. ולפענ"ד ברור כמו שכתבתי:

סעיף ד. אם יש לה ג' רגלים (ז) טרפה דכל יתר כנטול דמי וכאילו חסר רגל אחר הוא והוא שיהי' זה היתר מראש עצם התחתון (ח) ולמעלה: (הג"ה. ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלא"ה אינו מיקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר ואם נבראת חסר רגל (ט) א' טרפה):

ז אם יש לה ג' רגלים. זהו מה דאמרינן בש"ס (נ"ח:) לא שנא אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי מ"ט כל יתר כנטול דמי. ופירש"י כל יתר אחת כחסר אחת והוי כשמוטת ירך בבהמה ויש להבין לפמ"ש התוס' בבכורות גבי בכור שנשמטה יריכו דנברא כך כשר ואינו רק מום. א"כ הכא למה תטרף הא נבראת כך. וצ"ל דס"ל לתוס' בסברא דיתר כנטול משום דהחיות מתחלק לשניהם ושניהם ינטלו א"כ הוי כחסר אח"כ דהטריפות נעשה אח"כ משא"כ בנברא נשמט ירך ולפ"ז צ"ל דס"ל לתוס' דחסר רגל דטרפה לאו משום שמוטת ירך הוא דהא נברא כך רק טריפות בפנ"ע היא וצ"ע: (ח) מראש עצם התחתון. זהו מה שכ' הר"ן שם דלפרש"י הנ"ל בכל מקים טרפה. ולהרמב"ן והרשב"א למטה כשר. ותמהו כל האחרונים דמשמע בטור ומחבר דלכ"ע כשר ומה שפי' הט"ז תמוה דהאיך יאמר והוא שיהי' זה היתר דאיזה מקום יש לו עוד הא בכל מקום טרפה לפי הבנת הט"ז. גם מה זה שכתב אח"כ או למטה מהן איברא גוף דברי הר"ן צריכין ביאור דמנין יצא לו כן מפרש"י דאי משום שפי' שמוטת ירך וקשה תינח אם היתרת שם למטה מאי איכא למימר וע"כ דבכ"מ הוי כנטול כל הרגל א"כ תיקשי לי' בש"ס גופא לפי' הרמב"ן והרשב"א דהא קאמר לא שנא אלא ביד דהא משנה מצי מיירי גם ברגל והיתרת יצא למטה מארכובה דטריפה לא הוי ומום הוי. ודוחק לומר דבאמת זה לא הוי מום ואף דחסר בוודאי הוי [מום] מ"מ דוקא לטריפות אמרינן יתר כנטול ולא לגבי מום. הא ודאי ליתא דפשיטא דיתרת הוי מום. וע"כ די"ל דמשמע להו דמשנה ביתר רגל ממש מיירי דמתחיל מלעיל כמו שאר הרגלים א"כ שפיר פרש"י דהוי שמוטת ירך. ובאמת בבכורות פרש"י הכל בוקא דאטמא ושמוטת ירך [ונתתכו] רגלי'. וצ"ל דמשמע לי' להר"ן דקאמר דהוי כחסר אחת ש"מ דסובר כל יתר הוי כנטול הוא וחבירו עמו אבל באמת אינו מוכרת כלל דודאי של טחולים ושל כבדים שכל שהם שנים שוים ויש לשניהם צורת כבד א"כ הוי כנטול גם חבירו וכן בטחול אבל רגל זה המתחיל למטה מארכובה ומגיע לארץ האיך נאמר עליו דהוי כשמוטת ירך שהרי אין לרגל זה ירך כלל שנאמר דהוי כנטול חבירו וכמו כן נראה בכבד המתחיל למטה ממקום מרה ואין ליתר זה שום מקום מרה האיך נאמר דהוי כניטל כל הכבד [השני] שיש לו מרה ומקומה ומקום חיותא ומשם שהוא מתחיל הוי כנטול הוא וחבירו משא"כ בשני כבדים תלוין בשוה אז אמרינן שניהם כנטולין לרש"י אפי' אינן דבוקין כלל וזהו כוונת מהרש"ל שהביא הט"ז ולכך כאן ברגל לדברי הכל כשר למטה מארכובה:

ט ואם נבראת חסר רגל. הכל תמהו על הב"י בזה ובאמת פשוט הוא שלא הי' כוונת הב"י על חסר כל הרגל דא"כ נהי דחסר רגל יפרש ניטל רגלו אבל מה יעשה ביתרת רגל דלא [משכחת] להטריף לשיטתו. וליכא למימר דיתר דכוחות יתחלקון הוי כטרפה אח"כ א"כ האיך דייק הב"י דשני כבדים כשר להרמב"ם דנברא כך הא יתר לא הוי כנברא. וברור דכוונת הב"י דסובר דמה שאמר ר"ה לא שנא אלא שחסר ויחר דוקא בשמוטת ירך אמרה דבזה אין חילוק בין [נברא] לנעשה אח"כ דסוף סוף שמוטת ירך היא אבל נתחכו רגלי' וכן נטלו צומת הגידין בהא וודאי אין נברא בכלל כמו שכלל הרמב"ם בפ"ח דכל אבר שנאמר בו ניטל דוקא נחתך ולא נברא משא"כ שמוטת ירך הלכך כל יתר למטה מחיבור הירך כשר לרמב"ם ורשב"א טרפה בכל מקים זולת למטה מארכובה התחתונה וזה ברור. ודעת התוס' בכורות דגם שמוטת ירך נברא כך כשר צ"ע באמת כנ"ל (ס"ק ז') ודוק:

סעיף ה. כל מקום שאם יחתוך שם הרגל היא טרפה אפי' לא נחתך אלא נשבר ויוצא לחוץ אם אין עור ובשר חופין רוב עוביו ורוב היקפו (י) טרפה ואם עור ובשר חופין רוב עוביו ורוב היקפו כשרה ואם נפל קצת מהעצם אם יש בעור ובשר לחפות השבר אף אם לא נפל העצם כשרה אבל אם אין בו כדי לחפותו אילו לא נפל אעפ"י שיש בו כדי לחפותו עתה טרפה ואם נשבר עצם במקום שאינו נטרף אם נחתך אם אין עור ובשר חופין את רובו (יא) הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן וצרי לחתוך גם מעט מהמותר כשחותך האבר האסור:

(הג"ה. וצריך לחתכו קודם שימלחנו (יב) עם הבהמה או העוף. ויש מחמירין (יג) ואוסרין אף אם עור ובשר חופין את רובו אם השבירה יצאה פעם אחת מחיים דרך נקב קטן ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך טרפה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים הם בדין חפוי בשר ואין רבים בקיאין ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה (יד) לפי ראות עיני המורה שיש להקל להורות כהלכה ודוקא אם לא חזר ונקשר אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר וכמו שיתבאר:

י רוב עוביו ורוב היקפו. יש בזה פירושים רבים ואבאר הכל על נכון. הנה רש"י פי' דהכל תלוי ביציאת העצם למ"ד רוב עובי' אם יצא דרך נקב קטן רוב עצם טרפה והוא דעת הרב בהג"ה אבל התוס' כתבו זימנין דיש עצם רוב מצד אחד ומכה מצד אחר ומשכחת זה בלא זה. ולא נתברר כוונת התוס' בזה. והנה הר"ן כתב וז"ל ור"י ז"ל פי' רוב עובי' ורוב היקפה כעין רוב עובי' ורוב חללה האמור למעלה בגרגרת שהעצם דק במקום אחד ובמקום אחר גם ופעמים יצא רוב עובי' לחוץ ולא רוב חללו או רוב חללו ולא רוב עוביו הלכך בעינן רוב עוביו ורוב היקפו עכ"ל. הנה פשטות דבריו מורין כך דמיירי שפיר בעצם עגול רק מצד אחד עב ונמשך על פני החלל ומצד השני דק וא"כ כשהבשר חופה מצד הגס הרי יש רוב עוביו ולא רוב היקפו [שהוא רוב מכל שטח העצם העצמות והחלל] ולהיפוך כשהוא מצד הדק יש רוב מכל שטח העצם העצמות והחלל ואין רוב מעובי' העצם בעצמו כי חלק הגס נשאר מגולה שבו רוב עובי' העצם לבד החלל וזה שכתב הר"ן כעין רוב עובי' ורוב חללה האמור בגרגרת, וכוונתו דאין פירושו ממש כמו בגרגרת דכאן בוודאי אין דנין על החלל כלל רק בהיקף העצם אם יקיף רוב עובי העצם בעצמו נקרא בשר החופה רוב העצם או צריך שיקיף רוב היקף בין שיהא בהקפה זו רוב עובי העצם ג"כ או רוב שטח העצם בצירוף החלל ובתרווייהו יש קולא וחומרא כנ"ל ובעינן תרווייהו שיקיף בהיקף בעיגול רוב העיגול וברוב זה יהא גם רוב עובי העצם בעצמותו חוץ החלל והיינו שיקיף בחלק הגס רוב מן העיגול. ופי' זה באמת פשוט ונכון יותר מכל הפירושים שנאמרו בזה. אמנם כפי הנראה מדברי הר"ן [הביא] דברי ר"י בעל התוס' ובתוס' אי אפשר לפרש כן שהרי כתבו שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד. מבואר דבעצם שאינו עגול מיירי רק כעין משולש. ויש לפרש בכוונתם על שני פנים האחד שאנו חושבין עובי העצם הוא חוט שהולך מקצה העצם לקצה השני בשוה וא"כ כשהבשר חופה מצד הדק א"כ רוב עוביו הוי ולא רוב היקפו שחוט המקיף גדול יותר מצד השני במקום הרחב ממה שהוא בצד המיצר עד כנגד רוב עובי' ולהיפוך כשחופה בצד הרחב רוב עובי' גדול יותר שהרי אף כשמגיע לחצי עובי' יש היקף גדול בצד זה מחמת שיש בו יתר משטח העצם שהוא רחב ולפי' זה נתכוון הטור בלי שום ספק שכ"כ בהדיא ודלא כמו שפי' ב"י דכוונת הטור רוב עובי' יותר היינו שמכסה יותר רוב עובי' וזה אינו רק כמו שכתבתי. ודברי הטור פשוטין. ולפי' זה י"ל ג"כ שנתכוון הר"ן ורוב חללו דקאמר היינו רוב שטחו של כל העצם ופעמים שהוא רוב עובי' בלא רוב שטחו דהיינו בצד הדק ופעמים שהוא רוב שטחו בלא רוב עובי' דהיינו בחלק הרחב וזה פשוט:

אמנם לשון הרא"ש ז"ל קשה מאוד להולמו בענין זה ומה שהאריך הט"ז בכל זה אין צורך להשיב כי כל רואה יראה כמה דחוקין דבריו בכוונת הרא"ש וטור בפרט שהרא"ש דייק בפי' שאינו עגול ממש ולפי דבריו הוא עגול בחוץ ובפנים רק דופנו האחד גס ואחד דק. מלבד מה שאי אפשר לכוון דבריו בכוונת הרא"ש וטור. והעיקר בזה כפי' הפרישה בזה והוא מה שפי' ב"י לדעת הטור וכבר כתבתי שדעת הטור אינו כן אבל דעת הרא"ש אי אפשר לפרש רק כפי' הפרישה אמנם מה שדחק הפרישה במ"ש הרא"ש וכשהוא מיצר מעט ופי' בו פי' דחוק מאוד ואי אפשר להולמו אבל לפעד"נ שאף שזה הכלל שנתן הפרישה שבחלק הדק חוט המקיף גדול מחלק הרחב כששני השטחים שווים זה וודאי אמת. אמנם נראה דהיינו דוקא כשהוא מיצר הרבה אבל במיצר מעט הוא להיפוך דרך משל בעיגול ממש כשתרצה למתחו ויהי' כשהוא מתות כל שטח העיגול בהכרח והוא חוט המקיף יותר גדול כשהוא מתוח דאף שנתקצר חוט המקיף משני צדדי העיגול שנמתח העיגול לקו שוה מ"מ מה שצריך להשלים חסרון השטח [שנחסר] מן הצד להשלימו באורך וצריך לזה חוט מקיף זה [עולה] יותר הרבה אבל אם יתקצר העיגול מן הצד בחוט קצר וימתח חוט העיגול להשלים חסרונו הרי בהמשך משהו יתרחב בכל שטח העיגול וא"כ חוט המקיף [כשהוא[(כשהי') רחב יותר ממה שהוא עכשיו שנמתח קצת. והן הן דברי הרא"ש דכשהוא מיצר הרבה רוב היקפו יותר וכשהוא מיצר מעט רוב עובי' יותר כנ"ל אלא שלא התבאר לי מופת חותך בזה אבל דברי הרא"ש נראין כן כמו שכתבתי:

והנה דעת הרמב"ם ז"ל לא נתבאר בהלכות בפי' אבל בפי' המשנה כתב ביאור בזה וז"ל ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי הוא טרפה ואם נשבר ועור חופה רוב העצם רוצה לומר רוב עובי העצם השבור כולו (ורוב) אורך השבור ג"כ הרי היא כשרה עכ"ל ונראה שהוא מפרש דלא ככל הפירושים הנ"ל וכן נראין דבריו בהלכות ותמהני שלא זכרו דעתו כלל:

יא ואם נשבר עצם וכו' חופין את רובו. משמע מכל הפוסקים דגם בזה צריך רוב עובי ורוב היקפו וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם והמחבר סמך על מה שכתב קודם. אבל יש להבין דהא בש"ס אמרו כן מטעם דנחלקו לדעת ר"י מ"ד רוב עובי' ומ"ד רוב היקפו וקאמר ר"פ דצריך תרווייהו א"כ י"ל דוקא באיסור טרפה החמיר] להצריך תרתי ולא באיסור [פרוש] בלבד דגרע מאיסור דרבנן כמ"ש הט"ז (ס"ק ז') וצ"ל דהם מפרשים דר"פ מפרש דתרווייהו אמת דמי שאמר משמי' דר"י רוב עובי' היינו לחומרא אמר כשרוב היקפו קטן מרוב עובי' ומ"ד רוב היקפו אמר כשהוא גדול מרוב עובי' ותרווייהו צריך מדינא ולא מספיקא:

יב וצריך לחתכו קודם שימלחנו. עי' ט"ז (ס"ק ז') והעיקר כהש"ך דוודאי [יצא לחוץ] טרפה דספיקא מה שמסתפקין בדין לא מיקרי ספק כלל רק בספק יש להקל וגם בזה צ"ע קצת דמשמע מדברי המרדכי ס"פ בהמה המקשה דגם זה לא הוי ספק ומ"מ יש להקל בזה כיון שאינו רק מצות פרוש בעלמא וכן מה שהקיל הש"ך באיסור דבוק בזה אף דמה שנתן טעם כיון דחכמים עשאוהו כפרוש לא הוי דבוק הוא דבר תימא דמה ענין זה לזה דכי בשביל זה אינו נותן טעם בזה יותר. אבל מ"מ כיון דבאיסור דבוק גופא יש חולקין יש להקל בזה:

יג ויש מחמירין עי' ט"ז ונעלם ממנו דברי הד"מ דכתב להדיא דהטעם או דחיישינן שיבואו להקל אף כשהוא מגולה או שאין בקיאין בחיפוי בשר שמא הוא נקלף מן העצם וזהו איבעי' בש"ס ע"ש:

יד במקום הפסד מרובה. נראה פשוט דהיינו דוקא כשהוא סתום לגמרי אבל במגולה אפי' קצת אין להקל כלל. וכן נראה מדברי הש"ך לעיל (ס"ק ט') שלא ביאר ברוב עובי' ורוב היקפו כלל דהאידנא מטריפין הכל והי' לו לבאר בהפסד מרובה וע"כ דכל שמגולה קצת אין להקל כלל:

כתב ב"י דלדעת הרי"ף דמכשיר בעצם האמצעי אפי' נשבר במקום צ"ה ואין עור ובשר חופין רובו כשר והביא פוסקים החולקין בזה ולפע"ד נראה דכן מוכח בש"ס בהא דקאמר ארכובה בלא צ"ה וצ"ה בלא ארכובה ומעיקרא ס"ד במקום צ"ה ממש לא למעלה ע"ש. א"כ אכתי תיקשי הא נחתך לא הדרי ברי וטרפה מטעם צ"ה כמו אין עור ובשר חופה ודו"ק:

סעיף ז. הא דמכשירינן בעור ובשר חופין את רובו דוקא כשרוב החיפוי מן הבשר (טו) ואז המעוט של עור מצטרף עמו אבל אם החצי מן העור וחצי מן הבשר לא וה"מ בבהמה אבל בעוף כיון שעורו רך מצטרף עם הבשר ובמחצה בשר ומחצה עור כשר:

טו כשרוב החפוי מן הבשר. והיינו כלישנא בתרא בש"ס שם אבל הרמב"ם פסק כלישנא קמא דעור לבדו מציל. אבל תימה גדולה נהי דהלכה כל"ק מ"מ האיך פסק וקאמר דעור לבדו מציל דהא בש"ס (ע"ז.) מיבעי' לן בתר הכי בניטל שליש התחתון ופשטינן לה מהא דעולא ודחינן דעולא דוקא דקנה משכה דידה ובין לפירש"י בין לפי' התוס' עכ"פ הי' לו לבאר דוקא בעור סמוך לארכובה שאין שם בשר [לעולם] או שנתחבר העור יפה ע"י רירין והאיך פסק בפשיטות דעור לבדו מציל אם לא שנאמרו דסובר דההיא דחי' בעלמא היא ועולא בכל גוונא קאמר א"כ למה הביא הך בעי' דניטל שלישיתו התחתון כיון [דעור] מציל כ"ש זה. שוב ראיתי בלח"מ (פ"ה מהל' מ"א) כתב שדעת הרמב"ם דקנה משכה דידי' היינו שנדבק יפה בעצם וזה אפשר בדברי הרמב"ם שהרי כתב בניטל שליש התחתון היינו משום שעומד באויר ש"מ דהא דקאמר עור מציל היינו שאינו עומד באויר. ולפ"ז כמ"ש ב"י לדעת הרשב"א לפי פירושו דקנה משכה כפירש"י כן י"ל לדעת הרמב"ם ואיני חולק על הרשב"א כלל רק דהרשב"א מפרש כפירש"י א"כ במקום שאין שם בשר דוקא מציל ולהרמב"ם לפי פירושו בכל מקום שנדבק מציל וצ"ע:

סעיף ח. יש מי שכתב שיש מקום שעור לבדו מציל אפי' בבהמה והוא במקום הסמוך ממש לארכובה (טז) לפי שאין שם לעולם בשר אלא עור לבד דבוק עם העצם ובשאר מקומות שדרך להיות שם בשר אם לא הי' שם בשר אלא עור בלבד והי' רירין בין העור והעצם י"א שמציל:

טז במקום הסמוך ממש לארכובה. זהו דעת הרשב"א וכתב ב"י שהיא עפ"י פירש"י שם דקנה משכה דידי' ונדחק שם ליישב דעתו דהא פסק כלישנ' בתרא. ובאמת בלא"ה יש לתמוה בגוף פירש"י דמאי פריך שם בברייתא להך מימרא דקתני או עור או בשר לימא דברייתא מיירי בעור סמוך לארכובה ומתני' דקתני עור ובשר היינו במקום בשר אבל לפי' התוס' והרמב"ם הנ"ל ניחא דכיון דקתני עור ובשר היינו בנדבק הבשר א"כ כהאי גונא בעור לבדו אפי' נדבק לא מהני אבל לפירש"י והרשב"א קשה. גם בכוונת הרשב"א י"ל דהוא מפרש באמת כפי' התוס' והרמב"ם ובהא לית הלכתא כעולא רק כלישנא בתרא אבל במקום שאין שם רק עור לכ"ע כשר ולא משמע לי' לאוקמא ברייתא בהכי דסתמא קתני או עור או בשר אבל לפי הבנת ב"י לדעת הרשב"א כאן דמוקי הך דר"י בהכי פשיטא דאיכא לאוקמא ברייתא בהכי. ולפי מה שכתבתי ניחא. ולפ"ז הנך שני דינים שהביא המחבר הם תרתי דסתרי דחדא מינייהו ודאי טרפה דהא מוקמינן בש"ס הך דעולא בהכי או סמוך לארכובה או דבוק לעצם א"כ הא קיימ"ל כלישנא בתרא דלא כעולא ואין להאריך בזה כי לדינא אין נ"מ בכל זה האידנא:

סעיף י. לא הי' הבשר החופה את רובו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות העצם או שהוא במקום אחד אלא שהוא מרודד או נקלף מעל העצם או שניטל שלישיתו התחתון או ניקב או נסדק אינם מצילין. וכן אם נתמסמס בשר החופה (יז) ונעשה כעין בשר שהרופא גוררו אינו מציל: (הג"ה. ואנן אין בקיאין (יח) בבשר שהרופא גוררו ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר אינו מציל):

יז וכן אם נתמסמס בשר החופה. הטור כתב בזה להטריף בודאי. וכתב ב"י דסובר דגבי ריאה איפשט האיבעי' אבל הרשב"א והר"ן והתוס' כתבו לחלק דהכא אין האבר שהטרפות תלוי בו נתמסמס. ויש להבין כיון דהרשב"א סובר גבי ניטל הכבד דכזית במקום מרה מכח מרה אתינן עלה ועיקר טריפות הכבד מכח מרה א"כ גבי כבד נמי הו"ל למיבעי' גם הך בעי' דנתמסמס כמו דבעי שם מרודד ומתלקט. הנה מכל הפוסקים משמע דגם באבר שאין הבהמה נטרפת האבר אסור בכל הנך איבעי' וכן מבואר ברמב"ם. ולא ידעתי מנא להו הא מאחר דאינו רק מצות פרוש ונשאר בס"ס דרבנן בפרט כי הא דגרע מדרבנן לקולא אזלינן הגם שיש לומר דבש"ס לא איבעי' להו רק במקום שיש לאסור כל הבהמה:

יח ואנן אין בקיאין. עי' ש"ך (ס"ק י"ז) דקאי היכא דהוי הפסד מרובה מ"מ בהא טרפה. ולפ"ז נראה לפי מה שכתבתי לעיל (ס"ק י"ד) דלא הקיל הרב בהפ"מ רק בשלם מכל צד ולא במגולה אפי' מקצת ולפ"ז אפי' נשתנה מקצת הבשר יש להטריף אפי' בהפ"מ לדידן:

סעיף יב. נשבר העצם במקום שעושה אותה טרפה וחזר ונקשר ואין ידוע אם יצא רובו אם לאו כשרה (יט) והוא שחזר למקומו הראשון ונתחבר שבר אל שבר יחדו ידובקו (הג"ה. ואפי' אם הוא עדיין עב במקום השבר וניכר עדיין שנשברה כשר) אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם שוכבים זה על זה זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טרפה:

(הג"ה. וכל זה מיירי שלא במקום צומת הגידין אבל במקום צומת הגידין עי' לקמן סי' נ"ו):

יט נשבר העצם וכו' כשרה וכו'. עי' ש"ך אבל בד"מ סי' זה לא משמע כן רק אפי' אין עור ובשר חופין את רובו כל שנקשר דמוכח דלא יצא לחוץ כשר. ומ"מ נראה דלדידן דמחמירין כדעת רש"י יש להטריף בענין זה ועי' היטב בד"מ וצ"ע:

סעיף יג נמצא שבור ואינו יודע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים (כ) ואם אין יכולין לעמוד עליו אם יש במה לתלות כמו שדרסה או שרצצה וכיוצא בו תולין להקל ואם לאו אסורה מספק:

כ בידוע שנעשה מחיים ואם אין יכולין לעמוד עליו וכו'. בכ"י דיקדק מדברי הטור דאם אין שם שחור טרפה מספק שמא נעשה סמוך למיתה ולא הושחר. והד"מ הביא בשם או"ה הארוך להיפוך. ודבר פשוט הוא שזה תלוי במחלוקת כי לפי דעת בה"ג שהביא המרדכי סו"פ בהמה המקשה, מוכח להדיא [דדוקא] מחמת שאין בקיאין דיכול להיות שאילו היינו בקיאין הי' ניכר שהוא מחיים לכך טרפה מספק ולא דמינן לה להך דזאב ובעינן דוקא מידי למיתלי משמע דלולי זה הי' מועיל הספק להכשיר כהך דבא זאב דנשחטה הותרה, אבל לפי דעת הר"ר יונה שהביא הר"ן פ"ק דחולין דלא תלינן בכל ספק רק באיכא רגלים לדבר בודאי בכהאי גונא טרפה אפי' היינו בקיאין היטב ודו"ק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה