תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן נ
סעיף א. כל אלו הנקבים אם יש במה לתלות בטבח או בזאב שנטלו תולין בהם ואם אין דבר לתלות בו הספק אם ניקב מחיים אם לאו נוקבין נקב אצלו ומדמין זה לזה ואפי' אין דומים אם משמשו בידים בנקב הספק [א] ימשמשו גם בנקב שעושין לדמותו בו אם דומים לאחר משמוש כשרה ואין מדמין לה אלא בכרס ובדקין אבל לא בלב וטחול וקורקבן, (הג"ה ועי' לעיל (סי' ל"ו) כיצד נוהגין כל מקום [ב] שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שהוא טרפו שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא כספק טרפה ואוסרין אותה ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאתה מחזקתה [ג] במחיים):
[א] אם משמשו בידים בנקב הספק, כתב ב"י דמשמע מדברים הטור דדוקא אם משמשו בנקב הספק מהני משמוש בנקב חדש אבל אם ברור לנו שלא משמשו בנקב הספק לא מהני משמוש ע"כ, ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דאם יש במציאות שאף שזה מחיים וזה לאחר שחיטה ישתוו ע"י משמוש א"כ מה זו בדיקה במשמוש ס"ס שמא הי' באמת קודם משמוש נקב מחיים ואח"כ ע"י המשמוש שימשמשו בשניהם נשתוו וע"כ דכל שזה מחיים וזה לאחר מיתה לא ישתוו לעולם אפילו במשמוש א"כ מה נפ"מ בדין זה שהמציא הרב ז"ל אם לא שנאמר דמודה הרב דאם משמשו בשניהם ונשתוו דמותר או דזה אינו במציאות כלל רק דכוונת הרב דלא נימא שמשמשו בנקב החדש ובישן לא שמשו כלל ובזה אפשר שישתוו קמ"ל דלא מהני אבל הוא תמוה דפשיטא דלא מהני בזה משמוש גם בישן ולא ישתוו הא אינם דומים, והדבר מבואר שע"י שמשמשו בזה ובזה לא נשתוו כיון דע"י משמוש בישן נשתנו זה מזה גם בש"ס ורש"י ור"ן יש להוכיח דלא כב"י דהא רבא לא ידע מקום לזה דכבר משמשו בישן ומ"מ הכשיר מחמת שנשתוו במשמוש בחדש ולא שאל לו רק מנא ידע ופירש"י והר"ן מנין לך חכמה זו וק' בלא"ה האיך הכשיר ע"י מה שנשתוו במשמוש כיון דלא ידע דמחמת משמוש בישן נשתנו וע"כ דכל שנשתוו לא איכפת לן, אם לא דנימא דהב"י מפרש דרבא באמת לא סמך עצמו על זה רק ע"י משמוש אח"כ גם בישן ולא נשתנו אבל עכ"פ מבואר דכל שמשמשו בשניהם ונשתוו אפי' היו משונים קודם שמשמשו בשניהם מהני או שאין מציאות לזה וצ"ע, ומשמע מדברי הפוסקים דהכא לכ"ע בעינן באותן בני מעיים גופא אף דבריאה יש מחלוקת בזה כן מוכח ברי"ף שם ע"ש, גם משמע דדוקא באותו אבר אבל באבר אחר לא אפי' בבני מעיים ובאותו אבר מהני בכל צד כנ"ל: [ב]
כל מקום, עש"ך (ס"ק ב') מה שהשיג על העט"ז והנה תחלת לשון הרב משמע דקאי באמת על הך דמעיקרא דקאמר שאם יש לתלות בו תלינן ואם אין דבר לתלות מהני בדיקה וע"ז קאמר דכל שאין יכולין לתלות דהיינו בלי זאב ויש כאן ספק שקול אי מחיים או לאחר שחיטה דצריך בדיקה כל שלא בדק טרפה והן דברי רבינו יונה שהביא הר"ן פ"ק דחולין גבי שחט את הוושט ונשמט הגרגרת, דאי כוונת הרב היכא דידוע דנעשה מחיים ויש ספק אי מיטרפה בזה וכמו שהביא בד"מ (סוס"י ל"א) מעשה בזה וכמו שהבין הש"ך ס"ק ב' וס"ק ג' לא הי' לו לומר שאין יכולין לתלות דמשמע דלתלות אין יכולין דליכא זאב אבל מ"מ יכול להיות דנעשה לאחר שחיטה דהיא ממש דברי רבינו יונה הנ"ל, ועוד אי כוונת הרב דידוע דנעשה מחיים קשה באמת למה לי תיפוק לי' בפשיטות דאפי' הי' ספק שמא לאחר שחיטה כל דליכא לתלות דנעשה לאחר שחיטה טרפה, אך י"ל דבאמת חולק על הר"ר יונה הנ"ל דבזה כשר ודוק ועי' בסמוך, אך סוף דברי הרב כאן מורין בהדיא דכוונתו להך עובדא שהביא בד"מ הנ"ל, וצ"ל דע"כ לא כתב הר"ר יונה דאפי' בספק כל דליכא למיתלי אסור רק בוודאי טרפה רק דאינו ידוע אימת נעשה אבל בספק טריפות מודה דאם יש ספק אימת נעשה מותר אפי' ליכא במידי למיתלי דהוי ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא מיטרפה, הלכך כתב הרב דאם ידוע דנעשה מחיים אפי' ספק טרפה אסור כיון דיצאת מחזקתה מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה אבל אי. הי' ספק שמא לאחר שחיטה אפי' בלי זאב הי' מותר בזה, זהו לפי הבנת הש"ך והעט"ז מחמת דקשיא לי' כהנ"ל עירבב הדברים ופי' כוונת הרב כדברי הר"ר יונה הנ"ל ממש וכן משמע מדהביאו כאן, ועי' בסמוך:
[ג]
דלא יצאת מחזקתה מחיים, זהו מה שכתב בד"מ סי' ל"א והביאו הש"ך ס"ק ג', והביא ראי' מדברי התוס' פד"א ותמה מהר"ם בתשובה דמדברי התוס' מוכח להדיא להיפוך שהקשו זה בקושיא ותירצו דשאני דרוסה דשכיח אבל בספק שקול אפי' מחיים כשר, ובאמת אי אפשר לומר שנעלם מעיני הרב דבר מפורש בתוס' במקום דעסיק בי' ואי אפשר ליתן מקום לטעות בו כלל, ומה שביקש הש"ך לומר דלס"ד כתבו התוס' כן היא תמוה למעיין בתוס' שם דמוכח להדיא דלדינא כתבו כן דגם שלא הי' לו להרב להוכיח מדברי התוס' כדינו, אבל באמת דברי הד"מ נכונים וברורים וצריך אני להעתיק לשון התוס' שם וצ"ל וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשון אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפ"ק דחולין אמרינן בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאית יליד לאחר שחיטה הוי בחזקת כגון בא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב נקבו אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואור"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכח מילתא לאיסור טפי מלהיתרא עכ"ל, והנה יש לתמוה בדברי התוס' דבקושיא מוכח להדיא דכוונתם להקשות מהא דאפר התם דר"ה קמ"ל הך דינא דבא זאב ונטל ב"מ ולא קאמר רבותא טפי אפי' בריעותא מחיים ש"מ דבזה לא א"כ מה זה שתירצו דדרוסה שכיח מה ענין זה לזה מה בכך מ"מ מוכח מדנקט ריעותא דלאחר מיתה והתם בספק שקול מיירי אדרבא מסתבר להיתרא טפי מחמת הזאב כמ"ש הר"ן ורשב"א והר"ר יונה פ"ק דחולין א"כ למה לא נקט רבותא טפי דבזה אפי' מחיים כשר וע"כ דאפי' בספק שקול טרפה מחיים, הרי דבקושיא זכרו התוס' דרוסה ולא ס"ד דהוי שכיח רק שקול ומשמע להו להוכיח דזה הוי רבותא טפי וא"כ מה בכך דדרוסה שכיח מ"מ הו"ל למימר רבותא במחיים ושקול וע"כ דגם בזה טרפה והדרא קושיא לדוכתא והוא תמוה מאוד [והא דלא הקשו התוס' באמת בפשיטות מהא דחוששין לספק דרוסה דניחא להו להקשות דר"ה גופא דקאמר נשחטה הותרה מודה בספק מחיים דלא מדקאמר בא זאב ודוק]:
לכן נראה לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו ביבמות וצ"ל ואיכא דקשיא לי' היכי אמרינן בחזקת היתר לשוק עומדת והלא אסורה להם משום אשת איש וכשמת נעמי דוה בחזקת איסור דהא בעלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא כדאמרינן (ט) בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דמוקמינן לה בחזקת איסור וחוששין לנבלה, אלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא, ולאו קושיא הוא דהתם אפשר שתצא מאיסור לאיסור נגון שנתנבלה אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק. הלכך בחזקת היתר לשון עומדת עכ"ל, וצ"ל דזה שאפשר שבעלה יתן גט לערוה לא מיקרי בזה אפשר שתצא מאיסור לאיסור שזה אינו מעצמו רק ע"י מעשה שיעשה מחדש ע"י הגט ודוק:
ולפ"ז נראה פשוט דעיקר החילוק בין ריעותא שנולדה מחיים בין ריעותא דלאחר שחיטה משום דמחיים דהוי בחזקת איסור אבר מן החי האיך נעמידה בחזקת כשרות להיפוך מחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טרפות כקושית הרמב"ן הנ"ל דפשיטא דכמו שאפשר שתתנבל מחזיקין כ"ש שאפשר שתטרף ואף שהתוס' בביצה (כ"ה) חולקין על פירש"י דשם משום אבר מן החי רק משום שאינו זבוח מ"מ לאו משום שאין מחזיקין מאיסור לאיסור רק משום דבשעה שנולד ספק של נבלה כבר נסתלק איסור מן החי ע"ש דמבואר כן להדיא, א"צ מוכח דמודי דמחזיקין מאיסור לאיסור כל שלא נסתלק איסור אבר מן החי בשעה שנולד איסור השני והיינו דסבירא להו כסברת הרמב"ן הנ"ל דכל שאפשר שתצא מאיסור זה לאיסור זה מחזיקין מאיסור לאיסור, ולפ"ז היינו דוקא בנמצא ספק טרפות מחיים בבהמה שנולד בה ריעותא מצד עצמה אבל בספק דרוסה שדרסה ארי וכדומה א"כ פשיטא דדמי ממש להך צרת ערוה דהתם דלא אמרינן דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דלא אפשר שתצא מזה לזה, ואף דמשכחת לה ע"י גט שיתן לערוה וה"ה כאן במה שתטרף ע"י דריסת ארי אין מחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור דרוסה וכן בישב לו קוץ כל שלא בא הספק בעצמות הבהמה מצד עצמה רק מצד אחר אין מחזיקין מאיסור לאיסור והשתא מכל ספק טרפות בבהמה לא קשיא להו לתוס' כלל דשפיר יש לחלק כמו שחילק הרמב"ן רק מספק דרוסה קשיא להו דזה דומה ממש לצרת ערוה. וע"ז תירצו דספק דרוסה טרפה מטעם אחר דשכיח, ולפ"ז דינו של הד"מ אמת ויציב דכל ספק טרפות שנולד בבהמה קודם שחיטה אפי' ספק שקול טרפה דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טרפה זו שנולד בה וזה ברור לפע"ד ובאמת בלא"ה הי' נראה לישב בפשיטות דוודאי בשאר טרפות לא קשיא להו לתוס' כלל מפרק ד' אחין דהתם החזקת כשרות מחיים ברור בלי שום ספק דהי' לה חזקת כשרות כשימות בהכרח תהי' מותרת משא"כ בטרפות דמעולם לא הי' לה חזקת כשרות ברור רק מכח רוב [ואפי' חי' כמה שנים הוי חזקה שלא נתבררה כמ"ש התוס' פ"ק דחולין] משא"כ דרוסה הי' לה חזקה ברורה פעם אחת שאינה דרוסה והוי ממש כהך דצרת ערוה, וע"ז הוצרכו התוס' לומר משום דשכיח אבל הנ"ל נראה יותר נכון מאחר שהרמב"ן כתב כן וגם דברי התוס' בביצה הנ"ל מורין כן אבל עכ"פ דבר ברור הוא שלא הי' כוונת התוס' להכשיר בספק שקול רק בדרוסה או בישב לו קוץ בלבד ולא בשאר טרפות כמו שהוכחתי ודברי הד"מ נכונים:
ובגוף דברי התוס' במה שהוכיחו מהא דקאמר בא זאב ונטל ב"מ, יש לדחות בפשיטות לפמ"ש הש"ך (סי' ל"ו) ואחרונים דכל היכא דאיכא למיתלי בזאב אפי' הקפה לא בעי א"כ שפיר י"ל דהא קמ"ל דתולין ואפי' הקפה לא בעי משא"כ בריעותא הנולד מחיים נהי דגם בשקול כשר מ"מ בדיקה בעי כל דאיכא לברורי ואין קושיא מהך דצרת ערוה דליכא לברורי וזה פשוט. אך ראית התוס' מונחת מהך דפסקינן הלכתא חוששין לספק דרוסה וכהך דר"ה וע"כ דבריעותא מחיים לא והוצרכו לומר דדרוסה שכיח:
אמנם מדברי רבינו יונה פ"ק דחולין שהביא הר"ן מוכח להדיא דלא כהרב בתרתי חדא במה דמשמע מדבריו דדוקא בספק מחיים טרפה ולא בספק לאחר שחיטה וברבינו יונה מבואר דכל ספק שקול טרפה אפי' לאחר שחיטה גם מוכח להדיא דלא ס"ל סברא זו של הד"מ לחלק בין ריעותא מחיים שהרי הביא ראי' לדינו מהך אימרתא דהוי משדרא כרעה בתרייתא, וקשה מה זו ראי' התם הוי ריעותא מחיים וע"כ דלית לי' סברא זו כלל, גם דברי ר"י צ"ע דלמא התם קאמר חוט השדרה לא שכיח דאפי' בדיקה לא בעי כדמוכח התם, וכן מוכרח לומר בתוס' פד"א הנ"ל, אבל מ"מ לדינא מוכח מדברי רבינו יונה דכל ספק בין מחיים בין לאחר שחיטה כל שהוא שקול טרפה וא"כ במים בראש ויש ספק אם מקיף וודאי טרפה לשיטתו וכן דעת הר"ן ורשב"א רק לא מטעמו של הרב ואם באנו להקשות על רבינו יונה ור"ן ורשב"א מהך דפד"א דמוכח דאפי' בספק שקול מוקמינן בחזקת היתר יש לישב בפשיטות דהתם חזקת היתר ברור הוא כנ"ל משא"כ הכא אין חזקת היתר ברור רק מכח רוב וכיון דאיכא ריעותא טרפה רק במקום דהיתרא שכיח טפי מאיסור וכן עיקר מאחר שכל גדולי הפוסקים מחמירים בזה ואפי' בהפ"מ ראוי להחמיר בזה וכן מדברי הש"ך נראה שגימגם אפי' בהפ"מ ודוק היטב: