תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן מח
סעיף א קיבה (הג"ה קיבה היא כיס שבמעי הבהמות שהמאכל נכנס לכרס ובסוף הכרם שקורין פאנץ עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין) שניקבה טרפה ואם החרב שעל היתר [א] סותם הנקב כשרה אבל שער הקשת אינו סותם: [א] שעל היתר, דין זה צריך בירור קצת דאיתא בש"ס שם (מט:) חימצא ובר חימצא חד סתום וחד לא סתום [וכו'] הי חימצא והי בר חימצא ת"ש דאר"נ אינהו מיכל אכלי מיסתם לא סתים דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דאייתרא א"ד דאייתרא כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי דאקשתא, ופירש"י דללישנא בתרא לא קאי מימרא דר"נ דלדידהו הכל סותם (ולישנא) [ומימרא] דר"נ ללישנא קמא, וכתב עוד דהלכתא כלישנא קמא והכל אסור ואייתרא סותם כר"נ אבל הרי"ף ורמב"ם כתבו בפשיטות דאייתרא מותר וכתב ע"ז הר"ן דבהא כ"ע מודים דאפי' בני בבל דאסרי אינו רק מדרבנן ומה"ט סובר הרי"ף דאנן לא גרירינן בתר בני בבל רק בתר בני א"י כיון דמדינא שרי לכ"ע היכא דלא נהוג לא נהוג וכ"כ (ה"ה פ"ז מהמ"א) דטעמו של הרמב"ם דסובר לית הלכתא כבני בבל רק כבני א"י ואפי' לדידן. איברא וודאי קשה לכאורה כיון דר"נ קאמר עלה אינהו מיכל אכלי מוכח בהדיא דאנן לא אכלינן לי' והאיך נאמר אנחנו דלית הלכתא מה דר"נ סובר כן ואוסר לדידן ולא מצינו בתר ר"נ מי שאכל בבבל זולת רבב"ח בפ' מקום שנהגו ואמרינן התם דהטעם משום דדעתו לחזור הוי אבל בלא"ה לא, גם בעיקר דברי הר"ן ז"ל שנתן טעם על הסתימה מחמת שאין איסורו רק מדרבנן וצ"ל אף דלעיל מרבינן לה מאת כל החלב להביא חלב שעל הקיבה א"כ פשיטא דאורייתא היא מ"מ גם בני בבל מודו דלית הלכתא כוותי' בזה רק משום חומרא אסרו, אבל הרשב"א בת"ה כתב בהדיא דלבני בבל אסור מדאורייתא ועיקר הטעם משום דכיון דמיהדק ולאו תובת הוא סותם שפיר והיינו דקאמר אינהו מיכל אכלו לדידן מיסתם לא סתים והיינו כיון דאכלי לי' לפי שאינו תותב ולדידהו בענין תותב קרום ונקלף א"כ פשיטא דסותם דהא מיבעי' לן לעיל בחלב חי' ופשטינן דהכל תלוי אי מיהדק, וכן נראה מבואר מדברי התוס' שם בתשובת ר"י על מחט בקורקבן דהכל תלוי במיהדק, ולפ"ז פשיטא כיון דאורייתא היא האיך יפסקו הרי"ף ורמב"ם להתיר בפשיטות נגד בני בבל מה דר"נ קאמר בהדיא דלדידן אסור אם לא שנאמר דסבירא להו דאנן לגמרי בתר בני בבל גררינן בכל מילי מה דבהדיא מבואר בר"ן גופא דהכא דוקא היא לפי שאינו רק חומרא, ולפי הנ"ל דאיסור דאורייתא היא אין מקום לפי' זה:
איברא דברי הרשב"א בת"ה תמוהין לפע"ד ולא מצאתי לו חבר בזה דאי ס"ד דכל דמיהדק אפי' היא חלב טמא באמת מ"מ סותם א"כ תיקשי חדא האיך קאמר רב חלב טמא אינו סותם טהור סותם כיון דלרב דהוא מבני בבל יש חלב טמא דסותם והאיך נתן כלל בטומאה וטהרה, ובהכרח צ"ל דוודאי אף שאמרו שם דתליא אי מיהדק היינו שלא להקל דחלב חי' דהוא טהור אפי' לא מיהדק כשר, ועל זה קאמר כיון דלא מיהדק בודאי לא סתום אבל ודאי כל שהיא חלב טמא אינו סותם בשום פנים ואף דהתוס' בשם ר"י שהתירו במחט בקורקבן לפי דמיהדק, הרי בארו שם משום שאין זה חלב טמא ואין כנגדו טמא וכמו שבארנו כוונתם לעיל (סי' מ"ו) אבל חלב טמא גמור פשיטא דל"ל דסותם אפי' מיהדק ועוד דאי ס"ד כדברי הרשב"א תיקשי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דהא פירש"י דהטעם באקשתא לפי שהיא אינו אדוק רק במקצת באמצע הקשת א"כ תיקשי למה קאמר חימצא לא סתום למה לא יסתום בניקב באמצע במקום שאדוק כיון דסוף סוף אדוק היא למה לא יסתום ונהי דאסור אפי' באותו מקום דכיון דבהכרח אסרה תורה חלב זה לא שייך לומר דמקום זה המעט הותר באותו מקום בעצמו כיון שמרבינן חלב שעל הקיבה אבל לענין סתימה דתליא אי מיהדק למה לא יסתום אפי' חימצא באמצע הקשת וע"כ כנ"ל דחלב טמא גמור לכ"ע אינו סותם, ואמת כי לפי דברי רשב"א הנ"ל אתי שפיר פי' התוס' דלישנא בתרא ס"ל מילתא דר"נ בניחותא, ויש להבין באיזה סברא פליגי שנאמר ללשון זה הוא תמוה שלא יסתום ללשון זה הוא מדינא שלא יסתום, ולפי' הרשב"א הנ"ל ניחא דלל"ק באמת הוא תמוה דכיון דאינהו מיכל אכלי ש"מ דאינו תותב רק אדוק א"כ למה לא יסתם דלענין סתימה הכל תלוי אי מיהדק אבל לל"ב דבאקשתא פליגי וזהו באמת תותב רק דהחולקין ס"ל דמחובר במקצת הוי כמחובר לגמרי וכשר אבל מ"מ לענין סתימה כיון דלא מיהדק האיך יסתום כמו שהקשו לעיל בחלב חי', אבל הא וודאי קשה דבש"ס מוכח בהדיא דתליא בטומאה וטהרה, ולפי דברי הרשב"א נסתר הכלל לגמרי כנ"ל:
וכן נלפע"ד להוכיח מסוגית הש"ס שם דקאמר ההיא נקב דסתמי' חלב טמא אמר רבא למאי ניחוש לי' חדא דהא אמר ר"ש חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל וכו' ע"ש, והדבר תמוה שנתן שני טעמים להתיר חדא מר"ש ועוד וכו' ואי אין הלכה כר"ש מה טעם יש להכשיר כיון דחלב טמא אינו סותם הגם שאמר למאי ניחוש לה מה שאיסור גמור היא, לכן נראה דבאמת התם היה עובדא דניקב הקיבה וחלב הקשת הי' סותם באמת לגמרי דהי' באמצע במקום האדוק, וזהו דקאמר רבא שאין כאן חשש חדא דר"ש סובר חלב טמא סותם ועוד דבדברי רב גופא יש להסתפק אי כללה קאמר חלב טמא דוקא או מיהדק דוקא כדבעי מעיקרא שם [ואף דאיפשט דמיהדק דוקא היינו לאפוקי חלב טהור דחי' אבל בחלב טמא דבהמה עדיין יש להסתפק אם מועיל הידוק או לא] וא"כ יש להקל שהתורה חסה על ממונן של ישראל, וע"ז מקשה לי' על הנך תרתי חדא מה שאמר דר"ש מתיר כיון דרב איסר בטלה דעת ר"ש לגבי' רב ומה אמר שהתורה חסה השיב לו איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה ופשיטא דכל ספק תורה להחמיר, עכ"פ לא נתבררו לי דברי הרשב"א ז"ל בזה וכל הפוסקים לא זכרו מזה כלום ואדרבא מוכח מדבריהם להיפוך כמבואר בר"ן, אבל מ"מ גם דברי הר"ן ז"ל צ"ע בכוונת הרי"ף כנ"ל:
לכן נלפע"ד ברור בכוונת הרי"ף ורמב"ם כך דסבירא להו כדברי התוס' דמילתא דר"נ גם ללישנא בתרא ובניחותא ומשמע בהדיא דבבני בבל גופא לאו כל אפין שווין ויש מהם שהי' סוברים דר"נ באייתרא קאמר דפליג ואנן לא אכלינן ויש מהם שהי' סוברים דבאקשתא פליגי ואייתרא מותר לכ"ע והיינו דס"ל לדידן לקולא כיון דלבני ארץ ישראל לכ"ע מותר ובבני בבל גופא לאו כ"ע סבירא להו הכי א"כ לדידן נקטינן לקולא כאיכא דאמרי באקשתא פליגי ובצירוף דעת בני א"י והא דרבב"ח דקא אכיל אייתרא וכסי מיני' היינו משום שבא באמת במקום דהוי סבירא להו כל"ק דאייתרא פליגי אבל לדידן דליכא מנהגא רק דגררינן בתר בני בבל שפיר מקילינן בזה כיון דלאו כלהו בני בבל הכי סבירא להו ובמקום לישנא בתרא הי' אוכלין דאייתרא לכך גם לדידן מותר אם לא במקום שנהגו להחמיר, ועל דרך זה דברי הב"י והתב"ש השיג עליו ולפי ענ"ד ברור כמו שכתבתי אבל באקשתא כיון דלחד לישנא אפילו לבני ארץ ישראל אסור ולחד לישנא עכ"פ לבני בבל בוודאי אסור, הלכך לדידן אסור לגמרי בבני בבל בצירוף לישנא קמא דאפי' לבני א"י אסור ודוק היטב:
סעיף ג. בשר החופה אח רוב הקרס [ב] והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הקרס אם נקרע בשר זה טרפה אעפ"י שלא הגיע קרע זה לכרס עד שנראות אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר [ג] הזה או ניטל טרפה וכמה שיעור הקרע הזה באורכו אורך טפח ואם היתה בהמה קטנה [ד] ונקרע רוב אורך הבשר החופה את הכרם אעפ"י שאין באורך הקרע טפח טרפה הואיל ונקרע רובה: [ב] בשר החופה את רוב הכרס. בגמ' (נ"ב) או רובו או טפח ופריך רובה ולא הוי טפח ומשני לא צריכא דאיכא טפח במשהו, ופירש"י דבמשהו יותר הוי טפח ס"ד דבעינן טפח קמ"ל, ויש לתמוה על הרמב"ם והרי"ף והרא"ש שהשמיטו הך מהו דתימא לגמרי ולא זכרו רק או רובה או טפח ואפי' אי נימא דמפרשים כפיר"ח שהביאו התוס' והגירסא טפח ומשהו מ"מ הוי להו לזכור זה אף דאיכא טפח ומשהו, ובאמת בטור י"ל דסובר כר"ח ובאמת נזכר חידוש דין זה בכלל דבריו שהרי כתב שאין בו ב' טפחים, מבואר דעכ"פ יש יותר מטפח אבל מ"מ גם לשונו מגומגם כיון דעיקר החידוש דין במה שיש יותר מטפח וזה לא נזכר בטור ודוק, אבל על הרמב"ם בוודאי יש לתמוה [כנ"ל] וצ"ל דוודאי פליגי התם אמוראי בפירוש כרס הפנימי וחיצון ואם נפרש כרב"ח אז באמת תלוי כרס החיצון ברובה או טפח ושפיר איצטריך לאשמעינן בטפח במשהו דרובה מיטרפה אבל הנך דמפרשי מתני' בענין אחר ומ"מ בשר החופה בודאי טרפה דהוא חד משב שמעתתא דשמואל דבשר החופה ברובה ואז פשיטא דאין בו שיעור טפח כלל דהא שמואל לא הזכיר טפח כלל ומשנה לא קאי על זה ועוד דאל"כ האיך הזכיר שמואל שיעור בקטנה ואדרבא בכל מקום הוזכר השיעור בגדול ומכאן ואילך הגדול לפי גדלו כמו לעיל בכדי תפיסה וכן בשיעור שחיטה ושהי' וכהנה רבות הגם שלא זכר שיעור טפח כלל ומנין נדע זה השיעור כיון דבמשנה לא קאי אהך, ועוד דהא חזינן דבש"ס מיבעי' לן במילתא דשמואל או קריע או ניטל אף דבמשנה קתני בהדיא נקרע משום דלשמואל לא קאי משנה [אהך] א"כ ה"ה בטפח דלא נזכר כלל דאין ספק כלל דוודאי לעולם ברובה, והשתא כיון דאין תפסינן הכל לחומרא א"כ פשיטא דחומרא דשאר אמוראי נמי תפסינן כמו חומרא דריב"ח א"כ אין מקום להכשיר ברובה אף דליכא טפח במשהו דתינח אם נזכר שיעור טפח בזה אבל אי לא נזכר שיעור טפח בזה אין להקל כל שיש רוב ובש"ס שפיר אמרו על המשנה גופא אבל אנן דמטרפינן בכל הכרס בניקב משהו רק בבשר החופה מטרפינן גם בטפת מחמת חומרא אבל לא להקל בטפח כיון דאי לא קאי אהך אין מקום לזה ודוק:
עכ"פ נשמע מזה דוודאי מה שאמר שמואל בשר החופה ברובה אין פרושו ברוב עובי' רק רוב אורך וטפח לא ס"ל כלל דמשנה לא קאי אהך ועוד מדבעי בש"ם לשמואל ברוב קרוע או ברוב ניטל והיינו ברוב אורך, א"כ מוכח דשמואל ברוב אורך קאמר, וזהו דלא כהט"ז (ס"ק ה') דחשב דהרמב"ם מפרש כן ברובה והא ליתא דאי נימא דיצא לו זה משום דאי באורך מיירי האיך לא הזכיר טפח דלא משמע לי' דשמואל פליג בזה א"כ תקשי קושיא הנ"ל שהי' לו להזכיר מה שאמרו בש"ס לא צריכה דאיכא טפח במשהו וע"כ דלשמואל ליתא לשיעור טפח כלל רק רוב אורך בלבד כנ"ל:
[ג] רוב עובי. הכל תמהו על הרמב"ם בזה מנין לו דין זה, והרשב"א ז"ל כתב דמשמע לי' דאי ס"ד מעבר לעבר בכלל פסוקי הוא והקשה הוא ז"ל על זה דא"כ למה לא בעי בש"ס לשמואל אי קרוע או פסיקה קאמר דהא לא נזכר בדשמואל קרוע כמו דבעי או קרוע או ניטל ע"ש, ובאמת י"ל דסובר הרמב"ם דמדלא הזכיר שמואל שיעור כלל בעומק ובמשנה דקתני נקרע הרי נזכר שיעור בעומק רוב דלפי דעתו קרוב אינו נפסק לגמרי א"כ האיך לא הזכיר שמואל שיעור בעומק כלל, ובהכרח דמה שאמר ברובה היא שיעור כולל לעומק ואורך הכל ברובה רק באותו השיעור גופא מספקא לי' אי קרוע ברובה או ניטל ברובו, גם מה שהקשה הרשב"א מהך דתלת קשיתא ונקדר כסלע אין כאן קושיא כלל דהא אין משערינן מקום הקדירה שיכולין לכנס בו בקדירה זו כיוצא בזו תלת קשיתא אבל מה איכפת אם בכאן אינן יכולין לכנס לעבר השני וכן נקדר אינו אלא לשון חסר ולא שניקב מעבר לעבר דוקא: איברא הרב בב"ה יפה הקשה דקריע הוא בדבר חרב ופסוקה לא שייך רק בדבר ארוך וחללו קצר כגון גרגרת וחוט השדרה, ומה שהשיב במ"ה מגט ושט"ח לא ידענא מה קאמר דהתם אין שם דבר ארוך דהנייר מרובע ולא שייך בו רק קרע משא"כ גרגרת וחוט, ויותר הי' נראה על דרך זה דודאי משמע לי' לרמב"ם דאין לשון נקרע כלל בהכרח מעבר לעבר דהא גבי עדים המקרעין להם נייר חלק אינו מעבר לעבר כמ"ש שם הרשב"א וא"כ קשיא לי' לרמב"ם כיון דחזינן דבלב דבעינן עד לחלל דוקא אמרו בהדיא לבית חללו וכתבו התו' שם דבשאר נקובי לא איצטריך לפי שהם דקים פשיטא שאין נקב חשיב בהם כלל א"כ הכא שהיא בשר עב אי ס"ד דבעינן מעבר לעבר הוי לי' למתנייא בהדיא כמו דנקט בלב לבית חללו לפי שהיא עב ומדלא נקט הכי משמע דאפילו שלא מעבר לעבר טרפה אבל הא קשיא גם על זה מנין לו לרמב"ם שיעור רוב דוקא וכן הקשה הרשב"א לפי פירושו, ובב"י כתב דלמד כן משום דסתמא קתני אפי' ע"י מחט ואז בודאי באינו מפולש דאי במפולש אפי' בכל שהוא טרפה מחשש ניקבת הכרם [והט"ז שגג בכוונת ב"י בס"ק ה' וכבר השיג הש"ך בנה"כ ע"ש] ויש להביא ראי' קצת לזה ממה שהקשו התוס' דלא קתני בכלהו נקובו לבית חללו ותירצו לפי שהם דקים פשיטא שאין נקב חשיב בהם כלל, ויש להבין בוושט דיש לו ב' עורות וניקב אחד בלא השני כשר א"כ הול"ל לבית חללו דאפי' ניקב עור אחד לגמרי כשר כיון שאינו לבית חללו, הרי דבש"ס באמת איצטריך לאשמעינן דבכה"ג כשר, וצ"ל כתירוץ הב"י דסתמא קתני ניקב אפי' במחט ובהא באמת בעור אחד טריפה בבהמה כמבואר לעיל (סי' ל"ג) ובריאה לא קשיא להו דמדקאמר ר"ש עד שתנקב לבית הסמפונות והיינו לבית חללה מוכח דלת"ק לא בעינן זה, ואף דבעוף נמי לא קתני לבית חללו ובהא משכחת לה דשחט לקנה ובודק הוושט מ"מ כיון דלא קתני בבהמה לא קתני בעוף, אבל מ"מ אין דברי הב"י נכונים בזה כמו שהקשה עליו התב"ש דלהרמב"ם מהני בדיקה בזה א"כ גם במחט מצי מיירי במפולש:
לכן נלפע"ד פשוט דקשיא לי' לרמב"ם דבש"ס מוכח דהלכה כר"י בזה בגדולה טפח ובקטנה ברובה והיינו כמ"ש הר"ן דר"י לא לחלוק בא רק לפרש ואהא קשיא לי' אי ס"ד דנקרע רוב דקאמר ת"ק היינו רוב אורך א"כ האיך אפשר דר"י לפרש בא דהאיך יאמר הת"ק דינו בקטנה דוקא וכמו שהזכיר שיעור הקטנה הי' לו להזכיר שיעור הגדולה ואדרבא בכלהו שיעורו בגדולה מיירי כנ"ל, ולזה הוכרח לפרש דת"ק לא הזכיר שום שיעור באורך רק הזכיר חילוק בין כרס הפנימי לחיצון דבהא ניקב ובהא נקרע ורוב דקאמר היינו רוב עובי הבשר ובתר הכי מפרש ר"י כמה שיעור הקריעה וקאמר בגדולה טפח וקטנה ברובה, אך הא קשיא לי לפי מה דמבואר לעיל (סי' י"ד) גבי יצא חצי' ברוב אבר דאזלינן לחומרא והיינו מדמיבעי' לן בפרק בהמה המקשה הלכו באיברים אחר הרוב וכתב התב"ש שם דהאיבעי' היא אי תרי רובה ככולה אמרינן אי לא והשתא אי נימא דרוב דקאמר היינו עובי הבשר א"כ מאי פריך בש"ס רובה ולא הוי טפח פשיטא ופירש"י פשיטא דרובה ככולה, והא בהא פשיטא דברוב אורך מיירי א"כ מאי קשיא לי' פשיטא דהא יש כאן תרי רובה ככולה חדא רוב עובי ועוד רוב אורך ותרי רובה ככולה ל"א ומ"ש דהתם מיבעי' לי' והכא פשיטא לי' ונהי דלפי האמת יש לחלק בתרתי חדא דהתם תרי רובה בענין אחד שנאמר רוב אבר ככולו ומחמת זה נמשך שנעשה רוב עובר ונאמר עוד רוב עובר ככולו לא אמרינן אבל כאן אין לרוב זה שייכות לזה דזה באורך וזה בעומק, גם י"ל דבטריפות שאני דמ"מ יכול להיות שאינו חי' ואין נ"מ בין חד רובה לתרי אבל מ"מ פשיטא שאין מקום להקשות בזה פשיטא דהא גופא קמ"ל דאפי' תרי רובה ככולה אמרינן להצטרף לטריפות, ובאמת דכבר הבאתי לעיל (סי' י"ד) דעת הרשב"א שם דמפרש האיבעי' משום פטר רחם, וכן הוכחתי שם שכן דעת הרי"ף ורמב"ם אבל מ"מ מהך סוגיא שהביא שם התב"ש יצאו פרים חצי' ברוב אבר, משמע דמטעם תרי רובה אתינן עלה וכן הוכיח התב"ש שם מהך דחד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן לכן באמת דברי רמב"ם צ"ע בזה ויש להקל בזה במקום הפ"מ אבל שלא בהקום הפ"מ יש להחמיר כיון שהוכחתי שיש להרמב"ם סיוע במשנה הנ"ל ועי' בסמוך עוד ראי' להרמב"ם כפי הנ"ל:
[ד] ואם היתה בהמה קטנה. בגמ' לא גדולה גדולה ממש וכו' רובה ולא הוי טפח פשיטא לא צריכה דהוי טפח במשהו ור"ח גריס טפח ומשהו מהו דתימא וכו' ע"ש ופירש"י פשיטא דרובה ככולה ודבר תימה היא שנאמר גבי טרפות כהאי גוונא דכל דבכולה מיטרפה פשיטא דה"ה ברובה עד שיקשה פשיטא ומצינו בכבד בניטל כולו טרפה וברובו כשר וכן נסדקה הגרגרת לארכה ברובה כשר וכולה טרפה, ואני תמה מי הכריחם לפי' זה הא הפי' פשוט ומבואר כך דר' בנימין בר יפת חידש לנו כאן דרובה ולא הוי טפח טרפה דלא תימא משנה רובה אף דהוי טפי לא מיטרף רק ברובה קמ"ל דבטפח בוודאי מיטרפה רק ברובו מיטרפה אף דלא הוי טפח והיינו דמקשה פשיטא דהאיך אפשר לפרש רובה דמתני' אף דהוי טפח לא מיטרף רק ברובה דהאיך יהא דין הקטנה קיל טפי מגדולה דגדולה מיטרפה בטפח בלי רוב וקטנה לא תטרף בטפי עד דאיכא רוב ובהכרח דרובה דקאמר היינו דל"ה טפח טרפה ומאי קמ"ל ר' בנימין בר יפת וזה פשוט ומבואר ולאו משום רובה ככולה נגעו בה ואהא משני דלא בא רבב"י לאשמיענן היכא דאיכא טפח קודם דמיטרפה בטפח ורובה דקאמר דליכא טפי קודם דהא פשיטא והא קמ"ל דס"ד רובא דוקא היכא שאין בכל הכרס שיעור הטפח ומשהו וכיון דליכא שיעור טפח מיטרפה ברובה בלי טפח אבל היכא דאיכא טפח ומשהו או בתר רובה משהו יש טפח כפי גירסת רש"י בהא אפי' בקטנה לא מיטרפה עד דאיכא טפח קמ"ל רובה אף דלא הוי טפח אכתי ברוב זה מיטרפה ברובה לבד קודם שיעור טפח וזה ברור ונכון בפי' הסוגיא, ומזה יש ראי' למה שכתבתי בס"ק לפני זה להרמב"ם דר"י לפרש הת"ק אתי ות"ק בעומק מיירי [וכן נראה מבואר בפי' המשנה לרמב"ם ודוק] דאל"כ רק ר"י לחלוק על הת"ק בא א"כ אכתי תיקשי כיון דר"י מחמיר טפי [מת"ק[א"כ לת"ק פשיטא דבכל גוונא ברובה מיטרפה דהא לא הזכיר שיעור טפח כלל והאיך נאמר לר"י דמיטרפה בקטנה היכא דאיכא טפח ומשהו בטפח דוקא וע"כ דת"ק לא מיירי בהא רק ר"י לפרש השיעור באורך הוא בא, ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשתי בס"ק לפני זה לשיטת רמב"ם ברוב עומקי דמאי מקשה פשיטא הא יש כאן תרי רובה ככולה, ולפי הנ"ל ניחא דהקושיא היא כנ"ל דלא הי' מהצורך לרבב"י להשמיענו היכא דאיכא טפח קודם דמיטרפה בטפח ורובה דקאמר בלי טפח דזה מוכח בהדיא במשנה דאל"כ קטנה קיל טפי מגדולה ולק"מ ודוק:
סעיף ד' אם נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך [ה] אם הי' יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו ג' גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחן אם יש בה אוכל הנשאר סביבותי' כשאוכלין אותה או בריוח כשאין בהם שום אוכל כלל הר"ז טרפה שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח:
ה או באורך. עט"ז (ס"ק י') ונק"מ דנוטל היינו שאין בו כדי לשער בעיגול כסלע ואז בעינן טפח וכ"כ הש"ך (ס"ק ז') אך מה שהקשה על הד"מ לא ידענא מאי קאמר דפשיטא דגם כוונת הד"מ כן וכדבריו כתב הב"י בב"ה ובכ"מ להדיא, אמנם בעיקר הדין לא הבנתי כיון שאנו משערין בחוט דמקיף העיגול א"כ מ"ש דנקדר כסלע אפי' בסדק עגול שאם ימתח יהא טפח תטרף בזה ואי דנך הלכה למשה מסיני דמיטרף בחסרון כסלע כמו בסדק טפח א"כ למה נתנו טעם שאם ימתח כך הלכה בחסרון כסלע מיטרף ובגרגרת שיש שיעור איסר לא נתנו טעם רק דבזה מיטרפה וא"כ דמטעם שיעור טפח למדו להטריף בזה כסלע שהוא אותו השיעור טפח א"כ מנין להם דוקא בחסרון כיון שאין טריפות טפח בחסרון רק כגרע כעין סדק, ועוד אי כך הלכה מנין להם להטריף באורך דילמא לא מיטרפה רק כשיש רוחב סלע בכל צד ולא באורך שאין בצד אחד רוחב סלע ולפירש"י שם כפי מה שפי' מהרש"א ולח"מ דהכוונה דמשערין כאילו אחד מושך מצד זה בעיגול ואחד מזה עד שישקו שני שפתי ועיגול זה לזה ואז יש שיעור טפח והסלע יש בו רוחב שני שלישי טפח ע"ש, ולפ"ז אתי שפיר דכיון שאין בשר בין שני שפתי העיגול ראוי לחשוב כאילו מושקים זה לזה וכמו כן בלי, עיגול רק כל שיש חסרון עד שאם ישקה זה לזה יהא אורך טפח טרפה ומ"מ לדברי כולם נראה דדוקא כשיעור טפח דאינו תלוי רק בזה שנחסר לא במה שנשאר אז כל שיש מקום לומר שהיא טפח טרפה אבל בשיעור רוב שאין הטריפות תלוי בזה בלבד רק בשיעור שלא נשתייר כשיעור אז לא מהני רק רוב ממש דמ"מ נשתייר כדין שאין בשיור שום שיורי ודוק היטב בזב ובכר"ו ג"כ פסק שאין ברוב דין זה ע"ש, גם נראה לפע"ד שאם נחסר ברוחב ובאורך כעין שתי וערב ואי נצטרף החסרון יהא בו שיעור עיגול סלע מ"מ לרש"י כשר דלא שייך בזה מתיחה ולהתוס' טרפה ודוק היטב:
סעיף ז. המסס ובית הכוסות דבוקין זה בזה ואם ניקבו במקום חיבורן אפי' הנקב מפולש מזה לזה כשרה ואם הנקב בשאר צדדים שאינם דבוקים יחד אם הנקב מפולש מעבר אל עבר טרפה ואם לאו כשרה בין בהמסס בין בבית הכוסות:
הג"ה ויש אוסרים [ו] בהמסס [ז] אפי' בלא נקב מפולש [ח] והכי נהוג אם לא במקום הפ"מ [ט] שאז יש לסמוך אמכשירין):
[ו] ויש אוסרים, משמע מדברי הרב דרש"י אוסר אפי' בנקב סתם שלא במחט שהרי עדיין לא הזכיר המחבר דין נקיבת המחט כלל, וכן משמע בטור ג"כ שהזכיר דעת רש"י מיד מעיקרא קודם שהזכיר דין המחט וכן מוכח באמת ברש"י פרק ב"מ שפי' להדיא משום דהדופן דק ואינו מגין ולא הוי סתימה, ולפי טעם זה אין לחלק בין מחט לחולי וכן מוכח ברש"י סוכה בהדיא וכן מוכח בתוס' פרק ב"מ דהך סברא דשמא הבריא אינה סברת רש"י גופא רק ר"י רוצה לקיים דינו של רש"י מהאי טעמא דשמא הבריא ונ"מ בזה דלא תקשי ממשנה דקתני נקבו לחוץ ולטעם זה י"ל דבלעה מחט בפנינו דלא חיישינן שמא הבריא אבל לפרש"י גופא הוכרחתי לתרץ שם דנקבו לחוץ לאו דוקא רק כלפי חוץ וזה ברור, ומה שהביא הש"ך (ס"ק י"ב) ראוי' ממה שפירש"י במשנה נקבו לחוץ שהנקב נראה מבחוץ וע"כ דע"י חולי בעינן מפולש ומשנה [מיירי] ע"י חולי, לאו ראי' היא כלל לפע"ד דכוונת רש"י שהנקב נראה מבחוץ היינו לאפוקי במקום חיבורן שאז אין הנקב נראה אבל הטריפות היא כשהנקב נראה בחוץ לפנינו אבל מ"מ לא בעינן שיהא הנקב לתוך חלל ההמסס רק בבית הכוסות ואי קשיא הא בחוץ בלא"ה טרפה משום מחט בחלל הגוף דהכי ס"ל לרש"י בהדיא שם בההיא עובדא דרבי, הא ליתא דזהו אינו רק במחט ומשנה לרש"י מיירי בנקב סתם ע"י חולי ובהא קאמר בנקבו במקום חיבורן כשר ובחוץ טרפה אבל לא נזכר ברש"י שיהא צריך מפולש ודוק, ותירוץ זה נכון מאוד ומיושב באמת קושי' התוס' על רש"י, וזה רצה רש"י ליישב בלשונו במשנה אבל מודה דאפי' ע"י חולי בהמסס טרפה אפי' אינו מפולש:
ומ"מ לענין דינא בוודאי מכל הפוסקים מוכח דלא ניחא להו כלל טעמו של רש"י רק טעמו של ר"י וגם בזה העלו דליתא, וכן נראה באמת דמה בכך דאינו מגין מ"מ כל דלא ניקב במפולש לא חשיב נקב כלל ובכלהו נקובי בעינן לבית חללו דוקא כדמוכח להדיא מדברי התוס' והפוסקים וכן בוושט לא חיישינן רק שמא הבריא אבל ע"י חולי מוכח להדיא מכל הפוסקים דאפי' נכנס הנקב גם בעור הב' כל שלא ניקב במפולש כשר ולא אמרינן דדק ואינו מגין ופשיטא דעור וושט דק כמו המסס כדמוכח מהר"ן להדיא, ועי' ט"ז (לעיל סי' ל"ג ס"ק י"ח) דכתב להדיא כן דע"י חולי אפי' שלט גם בשני במקצת כשר. ובאמת דברי הט"ז שם צ"ע חדא דהלעטה אינו דומה לחולי רק לקוץ ועוד שיש לחוץ דגם המקצת הנשאר ניקב ונתרפא אבל אילו הי' ידוע לנו שלא שלט רק במקצת בוודאי כשר ומ"ש כאן דטרפה וע"כ דאין מקום לחוש רק שמא ניקב כולו והבריא, ואי קשיא לעולא דלא חייש שמא הבריא תיקשי לי' ברייתא למה לא נקט המסס וקושיא זו הקשה בכר"ו, ובאמת יש ליישב דהא חזינן להרשב"א דרצה לדמות וושט שיש לו שני עורות לבית הכוסות א"כ נהי דתירץ שם דבית הכוסות עב ביותר וכן תירץ הר"ן אבל מ"מ י"ל דעולא לא פליג רק בוושט דיש לו ב' עורות אבל בהמסס מודה דאין לו רק עור אחד:
[ז] בהמסס. משמע דבבית הכוסות לכ"ע בעי נקב מפולש אפי' ניקב חצי העור הב' ג"כ ולקמן (ס"ח) אבאר שזה תלוי במחלוקת טעמו של רש"י ור"י ע"ש, ועש"ך (ס"ק י"ג) בשם הדרישה דאפי' צד הדק של בית הכוסות לא הוי בהמסס, והש"ך השיג עליו מדברי ר"י והר"ן ובאמת נלפע"ד דלרש"י דוקא בהמסס טרפה, ואי קשיא למה נקט בברייתא עובי בית הכוסות משמע דדק לא כמו שהוכיח רש"י מדנקט בית הכוסות ולא המסס לק"מ לפע"ד דודאי יש להבין בתוס' פרק ב"מ כתבו לרש"י ג"כ דקמ"ל בית הכוסות מצד אחד אף שניקב עור אחד שלם [ולקמן אבאר סתירת דברי התוס' בשבת לדברי התוס' פרק א"ט וסוכה על נכון ע"ש] ויש להבין לפ"ז מאי ראי' יש דהמסס לא הא בית הכוסות לרבותא נקט, וצ"ל דעיקר ראיית רש"י כיון דבכל מקום תני המסס ובית הכוסות כי הדדי ומ"ש דלא נקט הכא תרוויהו וממילא הוי שמעינן נמי בבית הכוסות אפי' עור אחד שלם גם להיפוך בהמסס דעורו דק מ"מ כשר בצד אחד ור"ת דדחה בזה ראיית רש"י הוא לפי שסובר דדין זה מילתא דפשיטא היא דחצי עור לאו כלום רק עור שלם צריך לאשמעינן כמ"ש שם התוס' אבל לרש"י קשיא לי' כיון דקתני המסס ובית הכוסות תמיד כי הדדי הו"ל לאשמעינן תרוויהו לאשמיעינן בכל חד חידושי', וכן מוכח להדיא בדברי הרשב"א בתוה"ב דזו היא ראיית רש"י שכתב מדנקט בית הכוסות ושבקי להמסס בר זוגי' וכו' ע"ש, וזהו בהמסס אבל בהך דנקט עובי לק"מ דוודאי הוי מצי למימר בית הכוסות סתם ועובי דנקט לאו למעוטי דק קאתי רק רבותא קמ"ל דאפי' בעב דניקב עור אחד שלם כשר כמ"ש התוס' הנ"ל דגם לרש"י קמ"ל כן א"כ אין להוכיח דדק לא דמ"מ לא דמי להמסס דדק מאוד משא"כ בית הכוסות, וכפי הנראה שעיקר ההכרח של רבינו ירוחם הוא מכח דיוק עובי בית הכוסות ולפי הנ"ל אין ראי' כלל ומ"מ גם להיפוך לא מוכח מדברי רש"י כי מה שהקשה הדרישה דלא כתב רש"י על עובי בית הכוסות דדק לא, לק"מ דלא בא רש"י רק ליישב מה דקשיא לי' בברייתא דשבקי להמסס בר זוגי' אבל בעובי בית הכוסות לא קשיא דקמ"ל עור אחד שלם כנ"ל אבל כאשר הוכיח דהמסס לא הואיל והיא דק י"ל דה"ה בית הכוסות, אך מ"מ נראה יותר דבבית הכוסות לא מחלק רש"י מדלא הזכירו כלל וצ"ע בזה:
[ח] אפי' בלא נקב מפולש. עש"ך דאפי' בדיקה לא מהני ואפי' ליכא קורט דם בחוץ מרפה ולפע"ד צ"ע בזה דוודאי הרשב"א והר"ן כתבו כן והיינו דקשיא דאי ס"ד דבדיקה מהני לרש"י גם בהמסס א"כ מה הפרש בין המסס לבית הכוסות דל"ל דבית הכוסות אפי' בדיקה לא בעי דהא מוכח בהך עובדא דרבי דגם בבית הכוסות מצד אחד בעי בדיקה ע"ש ברשב"א בתוה"ב, ולפ"ז היינו לשיטת הרשב"א שהביא ב"י ובש"ע בסמוך דבבית הכוסות מצד אחד ומלחו והודחו טרפה כיון דבעי בדיקה אבל לדעת הפוסקים והסכים עמהם הרב בהג"ה דרק לכתחילה מצריך רבי בדיקה אבל מודה בנמלח והודח דכשר בלא בדיקה דיעביד א"כ לק"מ לרש"י ומודה רש"י דבהמסס בבדיקה סגי רק בלא בדק טרפה דהמסס מצד אחד הוי כמו בית הכוסות משני צדדים דבמלחו והודחו, טרפה לכ"ע והכא נמי טרפה וכמו בוושט טרפה כל שלא בדק משא"כ בבית הכוסות כשרה בלא בדיקה רק לכתחילה צריך בדיקה ואדרבא מאחר שכל שדחו פירש"י הוא מחמת הך קושיא כמבואר ברשב"א ור"ן ואי נימא כך לק"מ א"כ ממילא י"ל דגם רש"י סובר כן וגם הרשב"א והר"ן רצו לפרש כן רק לפי שהוקשה להם דגם בבית הכוסות כך וזהו לפי שיטתם אבל להנ"ל דלק"מ א"כ ממילא גם דעת רש"י כך, ואמת דזהו רק לטעם והבריר כמ"ש הרשב"א והר"ן אבל לטעמו של רש"י גופא בלא"ה לא שייך זה דליכא בדיקה כלל דאפי' באמת לא ניקב טרפה וכמו שהוכחתי לעיל (ס"ק ו') אבל בהא וודאי לא קיי"ל כרש"י כדמוכח מכל הפוסקים אפי' להמחמירים לא תפסו רק טעמו של ר"י, ולפ"ז לר"י י"ל דבאמת בדיקה מהני רק בלא בדק טרפה כמו בוושט ולק"מ קושית הרשב"א והר"ן וכ"ש לשיטת הש"ך (ס"ק י"ב) וכן נראה מהרשב"א והר"ן דגם רש"י סובר טעם דחיישינן שמא הבריא א"כ פשיטא די"ל כן גם לרש"י, ולפ"ז גם מ"ש הש"ך (ס"ק ט"ו) להשיג על הב"ח האוסר במחט אפי' בהפ"מ נלפע"ד עיקר כהב"ח והיינו דאם לא בדק (והודח) ונמלח [והודח] טרפה אפי' בהפ"מ לחוש לדעת רש"י ור"י מאחר שהוכחתי דעיקר הקושיא שדחו בה דעת רש"י ור"י ליתא ולק"מ אבל כשבדק ונמצא שלם ולא קורט דם נראה להכשיר אפי' שלא במקום הפ"מ כיון דגם רש"י ור"י מודים בזה ולית מאן דפליג ודוק היטב:
ולפי הנ"ל מיושב מה שהקשו הפוסקים בברייתא דמעיקרא מחלק בין צד אחד לב' ואח"כ בין נמצא קורט דם ללא נמצא וקשה במנ"פ בנמצא אפי' בצד אחד טרפה כהך עובדא דרבי ובלא נמצא אפי' משני צדדים כשר ואי דבזה בעי בדיקא ובזה לא הא מוכח בהך דרבי דגם בזה בעי בדיקה, ולפי הנ"ל נימא דוודאי הפרש גדול יש בין צד אחד לב' דבצד אחד כשרה בלי בדיקה כלל דיעביד היכא דליתא למיבדקי' ובב' צדדים טרפה ובבדיקה אין חילוק ביניהם וכל שיש קורט דם אסור בכל גונא ואי ליכא מותר בכל גונא, ועוד אבאר בזה לקמן (ס"ח) גם דברי הש"ך ס"ק כ"ג תמוהין לפענ"ד ויתבאר שם: וכתב עוד הש"ך (סוס"ק י"ד) דלכ"ע בעינן גם בהמסס קורט דם בפנים עכ"פ דאל"כ אמרינן דלאחר שחיטה נתחב כיון דאיכא מידי למיסרך, והתב"ש גימגם בזה די"ל דאין ראי' דליכא קורט דם דאוכלין ומשקין שטפיהו כיון דבפנים היא, ובאמת דבר זה צריך תלמוד כי מדברי הרמב"ם מוכח להדיא כדעת הש"ך דהא פי' מצד אחד וב' צדדים היינו שניקב מצד החיצון ונד אחד שלא ניקב רק בצד החיצון בלבד וב' צדדים היינו שניקב לחלל בית הכוסות וסובר במחט בחלל הגוף כשר בבדיקה כמ"ש ב"י בשמו א"כ תיקשי האיך קאמר לחלק בין נמצא קורט דם ללא נמצא וקשה במנ"פ אי מבחוץ קאמר מה בכך דנמצא קורט דם הא אנן לא נסתפק לן שנתחב בחיים רק אי ניקב לחלל מחיים ומה בכן דיש קורט דם בחוץ וע"כ דבפנים קאמר א"כ תיקשי מה בכך דליכא קורט דם הא י"ל אוכלין ומשקין שטפוהו, וע"כ צ"ל כדעת השיך וכיון דבבית הכוסות בשני צדדין בעינן קורט דם בפנים ה"ה בהמסס בצד אחד דפשיטא דלא גרע המסס בצד אחד מב' הכוסות בב' צדדין:
איברא מדברי התוס' פרק א"ט משמע לכאורה כדברי התב"ש דשם הביאו דעת רש"י דבהמסס חיישינן שמא הבריא ובתוך דבריהם כתבו דהא דמצד אחד כשרה היינו בפנים ולא בחוץ כמו מחט בחלל הגוף ודבר תימא היא דמאי ענין זה לזה ומיד אח"כ חזרו לדין הנ"ל דאין נראה לר"ת דינו של רש"י, והדבר תמוה מאוד לכן נראה דוודאי עיקר ההכרח של רש"י מדנקט בית הכוסות ושבקי להמסס בר זוגי' ולזה ס"ל לתוס' דוודאי בחוץ אפי' אי נימא דגם בחוץ כשר בבית הכוסות מצד אחד מ"מ בהמסס דינו דטרפה כיון דגם בצד אחד צריך בדיקה עכ"פ בההיא עובדא דרבי ובהמסס ליכא בדיקה דשמא יש בפנים קורט דם ואוכלין ומשקין שטפוהו רק כל הספק שלהם רק בהמסס בפנים בצד אחד דלדעת רש"י טרפה אף דליכא קורט דם למעלה ולהתוס' כשר דבחוץ יש בדיקה לקורט דם אבל בבית הכוסות אי נימא דגם בחוץ לא חיישינן למחט בחלל הגוף א"כ בכל גונא כשר בצד אחד בפנים ע"י בדיקה (קורט דם בחוץ) ובחוץ ג"כ בצד אחד כשר ודוקא המסס דאינו רק עור אחד חיישינן שמא יש בפנים ואוכלין [ומשקין] שטפוהו משא"כ בבית הכוסות דיש לו ב' עורות אפי' בחוץ כל שאין קורט דם על העור הפנימי [רק] מבחוץ כשר דשם ליכא אוכלין ומשקין לשטוף, ולפ"ז אי נימא דגם בחיצון מיירי ברייתא לא מוכח דינו של רש"י כלל דנקט בית הכוסות דאז בכל צד כשר בצד אחד משא"כ המסס אינו כשר רק בפנים כנ"ל, ולזה כתבו דברייתא בלא"ה הכל מבפנים מיירי ולא בחוץ א"כ שפיר מוכת דהמסס אפי' בפנים בצד אחד טרפה, ולפ"ז מוכח בתוס' דלא כהש"ך אבל מ"מ כיון דבתוס' לא נזכר בהדיא וברמב"ם מוכח לכאורה להדיא כהש"ך יש להקל בהפ"מ כהש"ך ולדינא אין נ"מ כיון דבלא"ה מקילין בהפ"מ דלא כרש"י ור"י, אך יש נ"מ לפי מה שהעלתי מקודם דהיכא דנאבד בלי בדיקה אפי' בהפ"מ טרפה א"כ יש נ"מ דהיכא דבוודאי לא הוי קורט דם בפנים יש להקל בהפ"מ אפי' כשלא בדקו בחוץ כלל, ואעפ"י שיש לדחוק בדברי הרמב"ם הנ"ל שלא נמצא קורט דם אפי' של עור הפנימי מבחוץ מ"מ נראה לפענ"ד עיקר כמו שכתבתי דלשון הרמב"ם מורה דאפי' נודע שניקב גם עור הפנימי כל שלא ניקב מחיים עד לחלל כשר וע"ז מחלק בין נמצא קורט דם ודוק ועדיין צ"ע:
[ט] אם לא במקום הפ"מ, נלע"ד ברור דהיינו דוקא ע"י בדיקה ולא מיבעי' בדיקה לכתחלה דאפי' בבית הכוסות צריך בדיקה לכתחלה בצד אחד אלא אפי' דיעביד בהודח ונמלח אפי' לפי מה שפסק הרב להקל בבית הכוסות בצד אחד מ"מ בהמסס דאיכא תרתי חדא דעת הפוסקים דכל בדיקה טרפה דיעביד אפי' בצד אחד וגם דעת הפוסקים דהמסס בצד אחד טרפה בכל גווני ואפי' בדיקה לא מהני לדעת הש"ך א"כ בהודח ונמלח ולא נבדק בהמסס טרפה אפי' בהפ"מ כנ"ל, ועי' עוד מ"ש לקמן בזה בס"ד:
סעיף ח. אם נמצא באחד מהם תחובה מחט או קוץ ולא ניקב מעבר על עבר הופכין אותו [י] ובודקין אותו מבחוץ אם ימצא עליו [יא] קורט דם בידוע שניקב כולו וטרפה ואם לאו כשרה. [יב] (הג"ה אפי' לא נשאר רק מעט מעור החיצון [יג] שלא ניקב) והוא שלא מלחו [יד] ולא הדיחו ואפי' ראש העב שלו לצד חוץ (הג"ה ויש מקילין להתיר אם לא ניקב מעבר לעבר והודח ונמלח או שנאבד ולא בדק מבחוץ אם הי' עליו קורט דם ויש לסמוך עלייהו במקום הפ"מ) ואם עבר המחט מעבר אל עבר ועודנו תחוב בו בודקים אותו אם נמצא קורט דם סביב המחט (וכ"ש עליו) בידוע שקודם שחיטה ניקב כולו וטרפה ואם לאו אחר שחיטה דחק ועבר וכשרה, אם לא מלחו ולא הדיחו דכיון שהמחט עודנו שם אילו עבר מחיים הי' הדם סביבו אבל כשאין המחט לפנינו אסור כשניקב כולו אפי אין בו קורט דם (הג"ה כל מקום שצריך בדיקה אם לא בדקוהו כגון שנאבד או לקחו המחט משם טרפה דהוי כאילו הדיחו ומלחו יש אומרים דבזמן הזה דאין אנו בקיאין בבדיקת יש להטריף אם ניקבה המחט משני צדדים אפי' לא נמצא קורט דם ולא חלודה דאין אנו סומכין בזה על בדיקתנו מאחר דניקב משני צדדין [טו] והכי נהוג, מחט או קוץ הנמצאים בהמסס ובית הכוסות בחללו ולא נתחב בהן כלל כשר בכל ענין וא"צ שום בדיקה ויש מקילין דאפי' בניקב המחט מצד אחד אין צריך לבדוק מבחוץ אם יש עליו קורט דם ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפסד מרובה וא"א לבדוק כגון שנמלח או הודח או נאבד):
[י] הופכין אותו עט"ז ובאמת שכן משמע להדיא בחי' הרשב"א חולין וכל דברי הט"ז כמעט מבוארין שם ודוק, גם דברי הב"י שכתב לדעת הרא"ש ורמב"ם אינו מחוור כלל, ומה שהביא הש"ך (ס"ק ל"ב) ראי' מדברי הרא"ש גבי וושט אינו ראי' כלל דלא הביא ראי' התם רק להכשיר בוושט דלא חיישינן שמא הבריא והתם אי חיישינן טרפה דליכא בדיקה לוושט מבחוץ ולזה הביא ראי' מבית הכוסות בצד אחד דכשרה מוכח להדיא דבלי בדיקה כשרה דיעביד עכ"פ דאל"כ מאי הפרש בין שני צדדים לצד אחד דהא גם בשני צדדים בליכא קורט דם כשר וע"כ דבאמת בצד אחד כשר דיעביד בלי בדיקה וה"ה בוושט דכשר דיעביד אבל מ"מ מודה דלכתחילה צריך בדיקה ומדברי הרמב"ם פשיטא דלא מוכח מידי דהא הוא מיירי שניקב מצד חוץ דהא פי' בשני צדדים לתוך חלל בית הכוסות ובהא פשיטא דמצד אחד בעי בדיקה דלא עדיף ממחט בחלל הגוף וכ"כ הב"י גופא אח"כ, ולפ"ז ממילא אין ראי' דלא מצריך בדיקה. ולענין דיעביד יתבאר בסמוך:
[יא] אם נמצא עליו, עש"ך (ס"ק י"ז) דבזה דוקא עליו ולא סביב, ואמת שכ"כ הב"י לדעת הטור ופוסקים והיינו דקשיא לי' מה שאמרו בש"ס בברייתא מעיקרא לחלק בין צד אחד לב' ואח"כ קאמר דבעינן קורט דם א"כ קשה במה נפשך בקורט דם אפי' בצד אחד אסור כהך עובדא דרבי ובלי קורט דם אפי' בב' כשר ולזה תירץ דבזה בעינן עליו דוקא ובזה סביב, ולפענ"ד הוא תמוה מאוד כיון דבברייתא קתני עליו וגם בהך עובדא דרבי דאיירי בצד אחד נקט ג"כ עליו מבואר הוא שאין הפרש בין עליו לסביב דבתרוויהו נקטי בחד לישנא ואי הי' הכוונה לחלק בזה פשיטא דלא הוי נקטי לתרוויהו בלשון עליו ועיקר הקושיא לק"מ לפע"ד דהא שני עורות יש לו לבית הכוסות ופשיטא דאי הי' הדין דמיטרף בצד אחד ג"כ דהיינו צד הפנימי א"כ אם הי' נמצא קורט דם על הפנימי לצד חוץ הי' טרפה דהא ידעינן בבירור שנעשה קודם שחיטה ולזה קמ"ל דזה לא איכפת לן דבצד אחד אינו טרפה אפי' ניקב מחיים בוודאי רק בשני צדדים אז אם נעשה מחיים טרפה ואם לאו כשר ובזה בעינן דוקא שימצא הקורט דם על עור החיצון לצד חוץ שנדע שנקבו כל העורות מחיים אבל אי ליכא קורט דם על עור הב' בצד חוץ בוודאי ניקב הב' לאחר מיתה אבל אי הי' הדין דבית הכוסות מיטרף בצד אחד הי' די שנדע דאחד ניקב מחיים והיינו שיש קורט דם על הפנימי בלבד לצד חוץ וזה ברור ונכון:
ואין להקשות ממה שהקשו הפוסקים התוס' ורש"י מהא דנקט בית הכוסות ולא המסס ודיק רש"י דהמסס לא והתוס' דחקו ליישב, ולפי הנ"ל לק"מ דדוקא בבית הכוסות דיש לו שני עורות משכחת לה דין זה לחלק בין צד אחד לב' משא"כ המסס דאין לו רק עור א' במה נפשך אי יש עליו קורט דם אפי' בצד אחד טרפה ואי אין עליו קורט דם אפי' בב' צדדים כשרה אבל באמת הא ליתא חדא דגם שם משכחת לה כשיש בפנים דידעינן דוודאי ניקבה צד אחד מחיים מ"מ כשרה ועוד אי לא משכחת לה א"כ פשיטא דקמ"ל אפי' בלי קורט דם טרפה כיון דאפי' ניקב צד אחד מחיים אין ראוי להיות קורט דם כמו בב' צדדים והודח ונמלח דטרפה לכ"ע ודוק:
גם מה שדקדק הב"י מדברי הטור ליתא לפע"ד דפשיטא דעליו דכתב הטור לאו אמחט קאי דהא קאמר בודקין אותו אם נמצא עליו ופשיטא דאותו על בית הכוסות קאי אם נמצא עליו היינו על בית הכוסות ומה שאמר כאן עליו ובחר הכי [אמר] סביב משום דמעיקרא דהמחט לא ניקב לחוץ לא שייך סביב המחט כיון שאין המחט בחוץ כלל רק על בית הכוסות אבל בסיפא דמיירי שהמחט ניקב לחוץ שייך שפיר סביב המחט וזה ברור, וכן דעת הרמב"ם דלא כמו שהבין ב"י, ולפ"ז מוכח דאפי' ניקבו ב' העורות כל שלא נמצא על עור החיצון מבחוץ קורט דם כשר וכ"כ הראב"ד בהשגות בהדיא וז"ל וקורט דם שימצא מבחוץ ואף דהרמב"ם מפרש בהיפוך שנתחב מבחוץ מ"מ פשיטא דלא קאי הראב"ד על זה חדא דהא כתב ע"ז שאינו מיושר ופי' ב"י דלדעתו מחט בחלל הגוף בלא"ה טרפה ועוד דהאיך שייך לומר על זה דדוקא בנמצא בחוץ דהא בפנים פשיטא דטרפה דכבר עבר לחלל וע"כ דהראב"ד מפרש בהיפוך שנתחב בפנים וע"ז כתב דקורט דם בעינן בחוץ דוקא דאל"כ מנין שניקב לחוץ מחיים ואדרבא כיון דליכא קורט דם בחוץ לא ניקב רק לאחר שחיטה וכן מוכח בדברי הד"מ שהביא הט"ז (ס"ק י"ז) דצריך שנדע עכ"פ דהרוב נקב מחיים. וגם הב"י לפי פירושו מודה בזה דאל"כ הא נ"מ בפשיטות דבפנים טרפה ג"כ בב' צדדים, וע"כ דהא ליתא ותמהני על הש"ך (ס"ק כ"ו) וט"ז (ס"ק י"ג) שהחליטו בפשיטות דבב' צדדים טרפה אפי' נמצא בפנים ומדברי הראב"ד הנ"ל מוכח להיפוך וכ"ש לפי"מ שפירשתי מוכח כן בש"ס להדיח ולפי הנ"ל פשוט היא דאפי' נמצא סביב המחט בצד אחד מ"מ טרפה דאין חילוק בזה כלל רק כמו שכתבתי:
[יב] ואם לא בשרה, עש"ך שהעתיק לשון הר"ף בסמ"ק לחלק בין וושט להמסס. ואני תמה כי מה צורך לזה הא הרשב"א הקשה על פירש"י בהמסס טרפה דשמא הבריא דמ"ש מוושט דלא אמרינן רק וושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל לולי זאת הי' מועיל בדיקה א"כ למה לא מהני כאן בדיקה ול"ל דבאמת לא בעי רק בדיקה א"כ בית הכוסות נמי וא"כ לדידן באמת לא סבירא לן כרש"י והמסס דינו כוושט לבדיקה ואם מלחו והודחו טרפה ובית הכוסות נמי בעי בדיקה, אבל באמת הוכחתי לעיל דגם רש"י מידה דסגי בבדיקה והחילוק בין המסס לבית הכוסות לענין דיעבד אבל המחבר דמטריף בתרוויהו דיעביד אפי' בצד אחד כל שלא בדק א"כ אין כאן קושיא מוושט כלל דמ"מ סגי בבדיקה כקושית הרשב"א ודוק:
[יג] אפי' לא נשאר רק מעט מעור החיצון, מש"ך בשם ת"ה דאפי' רש"י דחולק בהמסס מודה בבית הכוסות אפי' ניקב עור וחצי ויותר כל שאינו מפולש, ואני תמה כי מדברי הרשב"א בת"ה מוכח להדיא להיפוך שהרי פי' דעתו של רש"י משום שמא הבריא וכתב לחלק בין המסס לבית הכוסות דהמסס אין לו רק עור אחד חיישינן שמא הבריא משא"כ בית הכוסות דיש לו שני עורות והשתא אי ס"ד דעיקר החילוק כמ"ש הש"ך מה זה שחילק בין עור אחד לב' כיון דאפי' ניקב גם עור הב' כשר בבית הכוסות, וע"כ דכל עור בפני עצמו חלוק מהמסס דעב ביותר מעור המסס ומה זה שכתב לחלק בין עור אחד לב' ועוד קשה מה שהקשה הרשב"א אח"כ מ"ש וושט דיש לו ב' עורות וחיישינן שמא הבריא וכתב [דדוחק] לומר דכאן עבים וגסים והתם דקים. וקשה במנ"פ אי דבאמת אינן עבים וגסים יותר מוושט האיך שייך לומר דוחק מה דבאמת אינו כן במציאות וע"כ דזה אמת שהם עבים וגסים יותר רק דדחיקא לי' לחלק בכך וקשה הא מוכרח] הוא לחלק בכך דהא בבית הכוסות אפי' ניקב גם עור הב' כשר וע"כ משום שהם עבים ומאי קושיא מוושט דבאמת הם דקים וע"כ דסובר לדעת רש"י דבאמת הכל תלוי אי יש ב' עורות או אחד ובאמת, גם בבית הכוסות אם ניקב עור אחד וחצי או יותר טרפה ולזה דחיקא לי' לרשב"א לחלק דבצירוף שהם גסים אמרינן כן רק דמשמע דלא תליא רק כל שיש ב' עורות וזה ברור לדעת הרשב"א:
ואין להקשות מאי קשיא לי' לרשב"א מוושט דילמא התם שניקב גם עור הב' רק לא לחללו ובזה גם בבית הכוסות טרפה הא ליתא דפשיטא דבוושט כל שישב לו קוץ ונתחב חיישינן שמא הבריא אפי' לא נתחב רק במקצת כדמוכח התם בש"ס דמחלק בין נמצא לישב ולא מחלק בישב גופא בין נתחב במקצת לנתחב ברובו וזה ברור, וכן נלפע"ד להוכיח מדברי התוס' פרק א"ט דשם הביאו מקודם פירש"י וטעמי של ר"י שמא הבריא ואח"כ הביאו דברי ר"ת וכתבו דבית הכוסות לרבותא אפי' ניקב עור אחד שלם וב' צדדין אגב קתני מוכח להדיא דלפרש"י אין צורך לזה רק צד אחד בעינן דבהמסס לא וב' צדדים נמי בעינן וקשה חדא ב' צדדים לפירש"י ג"כ לא איצטריך כמו לר"ת ועוד דבפרק במה מדליקין כתבו התוס' פירש"י וכתבו דצד אחד איצטריך אפי' ניקב עור שלם וב' צדדים אגב ואח"כ זכרו דברי ר"ת, והדבר תמוה מאוד ע"ש היטב וברור דכוונת התוס' כך דשם בפ' ב"מ זכרו פירש"י וטעמו עור המסס דק ואינו מגין רק בסוף דבריהם הביאו טעמו של ר"י ע"ש, ונראה פשוט דודאי לטעמו של רש"י גופא בבית הכוסות כשר לעולם דדוקא המסס שהיא עור רך ודק אינו מגין כל שניקב במקצת וסופו לנקוב כולו אבל בית הכוסות שהוא עור חזק וברי כל שאינו במפולש מגין שבית הכוסות בעצמותו חזק ומגין אמנם לטעמו של ר"י שמא הבריא כל שנשאר מעט מבית הכוסות טרפה כמו בהמסס דבשיעור מועט חיישינן שמא הבריא, ומעתה לפירש"י פרק ב"מ בוודאי קשה דהא עיקר החידוש הוא דהמסס טרפה מחמת דקותו ואינו מגין אבל כל נקובי דעלמא בעינן מפולש א"כ הך צד אחד כשרה לא איצטריך כלל דבבית הכוסות שהיא עב פשיטא דלא גרע מכל נקובי דבעינן מעבר לעבר ואדרבא הו"ל לאשמעינן דבהמסס טרפה אפי' בצד אחד וגם הך דשני צדדים לא איצטריך דפשיטא דמפולש טרפה דלפירש"י דהתם הך שני צדדים היינו נראה משני צדדים כדאיתא בתוספתא וא"כ מפולש פשיטא דטרפה, ולזה הוצרכו התוס' לומר דצד אחד דקאמר היינו לאשמעינן דאפי' ניקב עור אחד שלם כשר ולא מיטרפה בעור שלם וב' צדדים אגב רישא נקט, אמנם בפ' א"ט כתבו התוס' דינו של רש"י בטעמו של ר"י דשמא הבריא ולטעם זה באמת גם בבית הכוסות אפי' אינו [מפולש[טרפה כשלא נשאר רק מעט מעור החיצון ופי' צד אחד היינו עור אחד וב' צדדים היינו ב' עורות אבל לא במפולש דוקא, ולפ"ז בהמסס דחיישינן שמא הבריא זה פשוט כמו בוושט רק להיפוך בבית הכוסות קמ"ל דלא חיישינן שמא הבריא וב' צדדים קמ"ל כל שהגיע הנקב לצד השני דהיינו לעור הב' טרפה אפי' אינו במפולש לזה בפ' א"ט לא כתבו זה רק לר"ת אבל לרש"י לא איצטריך, ולפי"ז לפי מה שהחליטו הפוסקים העיקר דהטעם שמא הבריא א"כ ממילא אפי' בבית הכוסות כשנשאר עור מועט טרפה, אך לפי מה שהעליתי לעיל דהעיקר דלא בעי רק בדיקה בזה רק בלי בדיקה טרפה אפי' דיעביד א"כ ה"ה בבית הכוסות הדין כמ"ש המחבר ואפי' לא נשאר רק מיעט רק במה שכתב הרב להקל בהפ"מ בהודח ונמלח וכבר ביארנו לעיל (ס"ק ח' ט') דבהמסס בצד אחד טרפה בהודח ונמלח אפי' בהפ"מ א"כ ה"ה בבית הכוסות כשלא נשאר רק מיעט טרפה בהודח ונמלח אפי' בהפ"מ, ועי' מהרש"א ומהרש"ל בפ' ב"מ וא"ט שהאריכו בזה בדחוקים ואין להאריך מלבד מה שיש להקשות על דבריהם והעיקר בכוונת התוס' נראה כמו שכתבתי וכ"כ הת"ח שם ע"ש:
[יד] והוא שלא מלחו עש"ך ס"ק כ"ג [שכתב] דאין מהרשב"א ראי' דדוקא בניקב מב' צדדים כתב כן ולא בצד אחד ע"ש, וכ"כ הבאר הגולה שהאריך בזה בתשובה ודבריהם תמוהין לפע"ד דהא מדברי הרשב"א בתוה"ב ובחידושיו מוכח להדיא דאין חילוק בין בדיקת צד אחד לב' צדדים דהא הקשה על רש"י מ"ש מוושט דמהני בדיקה לולי דאין בדיקה לוושט מבחוץ, ול"ל דבאמת מהני בדיקה א"כ אין הפרש בין המסס לבית הכוסות דהא בבית הכוסות נמי צריך בדיקה בצד אחד, והשתא לדעת הש"ך הא טובא איכא בינייהו דהמסס טרפה בלי בדיקה דיעבד כמו וושט ובית הכוסות כשר דיעביד בלי בדיקה רק לכתחילה צריך בדיקה, וברור דהרשב"א מטריף אפי בצד אחד בלי בדיקה דכל שצריך בדיקה טרפה בלי בדיקה וכן מוכח עוד בדבריו בחידושיו למעיין שם וכן מוכח בתשובה (סי' ר"ג) באופן שדברי הש"ך תמוהין לפע"ד בזה ודברי המחבר נכונים וכן נלפע"ד עיקר דפשיטא דכל בדיקה שהוזכרה בש"ס מעכבד [דיעביד] וכן מוכח ברשב"א בחידושיו להדיא בראיות ע"ש, ואין מקום [לסייע] ידי המכשירים רק מקושיא הנ"ל דאין חילוק בין צד אחד לב', ולפי מה שכתבתי לעיל (ס"ק י"א) דבלא"ה לק"מ העיקר כהמחבר בזה: [טו] מאחר שניקב משני צדדין, עש"ך דגם בהמסס אם לא ניקב מב' צדדין כשר אפי' לדידן, ולפי מה שכתבתי לעיל (סק"ח) לדעת רש"י ור"י דבהמסס עכ"פ בדיקה בעי ובדיעביד טרפה בלי בדיקה ובזה הרבה פוסקים מודים הרי דמטריפין אפי' בבית הכוסות דיעביד בלי בדיקה בצד אחד א"כ עכ"פ בהמסס בוודאי יש להחמיר מדינא כרש"י אפי' בהפ"מ להצריך בדיקה ולדידן דאין בקיאין יש להטריף, ומ"ש הש"ך כיון דעיקר החשש שמא הבריא איכא ספיקי טובא לא ידענא מאי קאמר דמ"מ ניחוש שמא יש קורט דם בחוץ ואינו ניכר ובהא וודאי טרפה לכ"ע ואף דבבית הכוסות בצד אחד אין לחוש [מ"מ] בהמסס דהוא דק חיישינן, והש"ך חשב דעיקר החשש שמא יש בפנים ולזה אמר דאיכא ספיקי טובא דאפי' יש שמא לא הבריא ולפי הנ"ל האי ליתא דעל קורט בחוץ חיישינן ובהמסס דדק חיישינן טפי מבית הכוסות, גם נלפע"ד דהראב"ד בהשגות סובר כרש"י ור"י שכתב על דברי הרמב"ם שכתב ואם ניקבה נקב מפולש אין זה מיושר והאריכו האחרונים בכוונתו ולא אאריך בזה רק שנראה לפע"ד דסובר כרש"י דבהמסס חיישינן שמא הבריא וכפי מה שבארנו לעיל (ס"ק י"ג) דלשיטה זו ה"ה בבית הכוסות לא בעינן מפולש דוקא וכדעת הת"ח והרשב"א בחידושיו ובח"ה וזה שכתב על מה שכתב מפולש שאין זה מיושר ובמגדול עוז שם יש לו דרך אחר אף שדבריו מגומגמין מ"מ העלה דלהרמב"ם המסס טרפה ובית הכוסות דוקא צד אחד והראב"ד סובר כר"ת ע"ש, ואכ"פ בוודאי לענין בדיקה יש לפסוק מדינא כרש"י ולדידן דאין בקיאין יש להטריף אם לא בהפ"מ כיון דבלא"ה דעת הב"ח להכשיר אפי' בניקב מב' צדדים בהפ"מ:
סעיף ט. אם נמצא עלי' חלודה דינה כנמצא עלי' קורט דם (הג"ה וכן אם נמצא חלודה מבחוץ [טז] נגד המחט אם ניקב מצד אחד טרפה כאילו נמצא שם קורט דם:
[טז] וכן אם נמצא חלודה מבחוץ, ומהרש"ל ביש"ש חולק בזה ותורף דבריו דחלודה אינו כמו קורט דם רק בניקב מב' צדדין בעינן בירור גמור שנעשה לאחר שחיטה ובלא זה אסור וכשיש חלודה אין ראי' ממה שלא נמצא קורט דם, ולפ"ז בניקב בצד אחד דאינו טרפה רק שנתברר בודאי קורט דם הלכך אפי' נמצא חלודה למעלה כשר דחלודה עצמה אינה ראי' כלל ודוק ע"ש ולא משמע כן בדברי רבינו ירוחם שכתב חלודה דמי לקורט דם, מבואר דחלודה גופא חשוב כקורט דם הגם דבלא"ה דעת הרבה פוסקים להטריף אפי' בצד אחד כל שאי אפשר לבדוק אבל נראה דהיינו דוקא בניקב עכ"פ בצד אחד אבל בנמצא אף דדעת הש"ך (ס"ק ל"א) וט"ז (ס"ק י"ד) דבנמצא קורט דם אפי' לא נחתך כלל אסור מ"מ בחלודה ודאי מותר בלא נחתך כלל כדמוכח מלשין הב"י והרב בהג"ה כאן שכתבו אם ניקב מצד אחד. מבואר דבלא ניקב לא, והטעם דבניקב רגלים לדבר דמחמת נקיבת המחט עלתה חלודה משא"כ בלא נתחב כלל י"ל מעלמא אתי בפרט דבלא"ה דעת הפר"ח להתיר אפי' בקורט דם בלא נתחב ובצירוף דעת רש"ל דחלודה לא מעלה ולא מוריד ומ"מ בלי הפ"מ מסתפינא להקל גם בזה:
סעיף יא מחט שנמצאה בקורקבן וכולה נבלעת בעובי כשרה ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת ולא הי' ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ תולין להקל (הג"ה דהמחט בא מבפנים והוי כניקב מצד אחד ואם אין עליו קורט דם מבחוץ כשר ויש מחמירין [יז] ואוסרין אפי' בכי האי גוונא ויש לחוש לדבריהם אם לא בהפ"מ):
[יז] ויש מחמירין, עט"ז שהעתיק דברי הד"מ ותמה על הב"ח, ובאמת לדינא אין נ"מ דהאידנא דאין אנו בקיאין בלא"ה טרפה דלא עדיף מבית הכוסות בניקב מב' צדדים דמטריפין, איברא אני תמה על הט"ז דמדברי הד"מ הללו מוכח דכל שלא נודע שניקב רובו קודם שחיטה תולין לומר לאחר שחיטה ניקב ולעיל (ס"ק י"ג) כתב לחלק בין צד אחד לב' דאז אפי' נמצא בפנים טרפה, וקשה מנין שניקב מחיים לחוץ כיון שלא נתברר שניקב רובו מחיים, ועי' מ"ש לעיל והוכחתי מדברי הראב"ד דלא כהט"ז שם ועי' מ"ש לקמן סין מ"ט:
סעיף יב קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו [יח] אם הוא חריף ולידע ולכוון בדברים אלו:
יח] קטן וכו' ז"ל הב"י וכתב עוד שאלת קטן שמצא מחט תחוב בכרס אם אוסרין אותה על פיו תשובה יש להחמיר ולאסור על פי קטן אם הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו משום דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מילתא בעלמא הוא וכו' ע"ש, מלשון זה משמע דוקא שנמצא המחט תחוב לפנינו על פי הקטן אבל אם הקטן הביא המחט לפנינו שמצא תחוב לא מהימן ואין כאן רגלים לדבר כלל ודוחק לומר דרגלים הוא מה שהמחט בידו דלישנא שנמצא המחט לא משמע כן וצ"ע בזה אבל מ"מ הא וודאי מוכח שאם בא לפנינו ואין המחט בידו ואומר שמצא מחט תחוב והשליכו אינו נאמן כלל, ועי' ט"ז וכבר השיגו בנה"כ ופר"ח ע"ש: