תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן מו
סעיף א ניקבו הדקין טרפה ואפי' ליחה שבהן סותמתן אינה סתימה ואפי' היא דבוקה בהן הרבה עד שאין יכול להוציאה אלא ע"י הדחק ואם חלב טהור [א] סותם כשרה שכל חלב טהור [ב] סותם טמא אינו סותם חוץ מקרום שעל חלב וחלב שעל גבי הכרכשתא (פי' מעי הדבוק בפי הטבעת) שאעפ"י שהם טהורים אינם סותמים וחלב חי' שכנגדו אסור בבהמה אינו סותם והעוף כר שומן שלו סותם [ג] (הג"ה ואינו סותם אלא באותו אבר שהשומן דבוק בו בתולדתו אבל אם סותם נקבי של אבר אחר לא מיקרי סתימה וטרפה) [א] ואם חלב טהור. עט"ז (ס"ק א') וש"ך (ס"ק ג') וכפי הנראה שניהם לדבר אחד נתכוונו דבטחול דבעינן עובי דינר זהב לא מהני סתימה, אמנם יש להסתפק בדעתם אם נסתם כל הנקב לגמרי אם מועיל כי מסוף לשון הט"ז נראה דאם נסתם כעובי דינר אינו מועיל, ומדברי הש"ך משמע דשם אינו מועיל סתימה כלל כן מוכח מלשונו וממה שהקשה מחלחולת אמנם לדעתי נראה כוונת או"ה כך שלא אמרו סתימה רק בנקב משהו דאז בעינן סתימה שלא יהא נקב כלל אבל שנאמר במקום דצריך שיעור שיועיל סתימה לגרע השיעור אף שעדיין נשאר נקוב רק שאין בו כשיעור מחמת הסתימה בזה לא שמענו דמהני סתימה בזה לגרע מן השיעור אף שלא נסתם לגמרי, ולפ"ז בנסתם לגמרי כשר ואין להאריך בזה כי בלא"ה ערערו בכר"ו והתב"ש שכמעט אין מציאות לדין זה ע"ש:
[ב] שכל חלב טהור. עש"ך (ס"ק ד') דה"ה בשר כמו ריאה שניקבה ודופן סותם ודוקא בבשר שאצלו בתולדתו דאי לאו הכי לא עדיף משומן כמ"ש הרב בהג"ה, ומדברי הט"ז ס"ק ג' משמע דמחלק בין שומן לבשר דסותם אפי' באבר אחר והביא ראי' מריאה שניקבה דל"ל דכוונתו בתולדה כמו ריאה דא"כ למה כתב אבל בבשר הא להש"ך שניהם שווין ובחולדה אפי' בשומן מהני אף שאין שומן שלו כמו ריאה שניקבה שאין הבשר משלה ואינה אדוקא שם מתולדתה, ומדברי הב"י מוכח כהט"ז שכתב דרש"י חולק על התוס' שפי' בשומן הלב בנסרך לריאה ש"מ דוקא הואיל ועשוי ככובע אבל בלא"ה סותם ולדברי הש"ך לא מוכח מידי דהא שם השומן אצל הריאה בתולדה וא"כ י"ל דמודה רש"י דמאבר אחר לא מהני סתימה וע"פ דכל שאין דבוק בו ואדוק מתולדתו לא הוי סתימה בשומן א"כ ע"כ דבשר עדיף משומן לענין זה דאל"כ תיקשי מריאה שניקבה, וא"כ ממילא י"ל דאפי' מאבר אחר לגמרי מהני אך זה לא מוכח מדברי הט"ז, וי"ל דגם הרב מיירי מאבר שאצלו תמיד מתולדה וזה לא מהני בשומן ובבשר מהני, וכן מבואר מהראי' שהביא הט"ז מריאה ואין להאריך כי בלא"ה החמיר התב"ש בבשר אף שאין דבריו מוכרחים:
[ג] והעוף כל שומן שלו סותם, כתב הש"ך דעוף לא מצינו כנגדו טמא, וז"ל התוס' שם שממנו מקור דין זה חלב חי' מאי נשאל לר' יצחק על מחט שנמצא בקורקבן וניקבה הכיס שלו וגם בשרו רק שהי' שומן סותם למעלה והתיר דלא מיבעי' לן הכא אלא חלב חי' שכנגדו בבהמה טמא אבל בחלב טהור דעוף שלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותם דמיהדק שפיר עכ"ל, ויש להבין במה נפשך אי הוי פשיטא להו לתוס' דמיהדק מ"מ הוי ס"ד להטריף א"כ מה צורך להם להוכיח מדלא בעי בעוף הא בפשיטות מוכח שהרי בעל האיבעי' לא נסתפק רק אי נימא טהור דוקא א"כ אפי' לא מיהדק או נימא מיהדק בעינן א"כ עוף דטהור ומיהדק פשיטא דכשר ואי דהתוס' נסתפקו בזה אי חלב עוף מיהדק או לא, וע"ז הביאו ראי' מדלא בעי בעוף דמיהדק א"כ מה ביקשו בזה שחלקו בין שכנגדו טמא או לא, בפשיטות מוכח מדלא בעי בעוף כמו בחי' ש"מ דמיהדק א"כ בין אי נימא טהור דוקא אז מיהדק בעינן אין ספק בעוף רק בחי' דבעוף איכא תרתי טהור ומיהדק, ול"ל דהתוס' באו ליתן טעם למה הוי פשיטא להו בעוף דמיהדק ובחי' הוי פשיטא להו דלא מיהדק, ועל זה כתבו משום דבחי' שכנגדו בבהמה טמא משא"כ בעוף, הא ליתא דהאיך תלוי זה בזה ומאי ענין ההידוק לטומאה שנוכיח ממה שכנגדו טמא שאינו מהודק ואי כנגדו (טמא) [טהור] שהוא מהודק ואם לא הי' חלב טמא בעולם פשיטא שהי' חילוק זה דהידוק שאין הטומאה גורם ההידוק וכ"ש שכנגדו רק כך בארת שאותן החלבים דלא ממהדק. אסורין נתן הסי' בטומאה וטהרה, ועוד דפשיטא שאין לשאול מנין ידעו דלא מיהדק או דמיהדק דהא חזינן בש"ס דידעו איזה מיהדק ואיזה לא מיהדק, ובפשיטות הול"ל דוקא בחי' שאל כיון דלא מיהדק אבל עוף דמיהדק פשיטא לי' דכשר ונהי דבאמת כן הוא דגם בחי' לא שאל רק מה שכנגדו בבהמה טמא היינו דבאמת במקום אחר מיהדק ולכך לא הזכיר כלל מזה בלשון האיבעי' רק שאל איזה טהור דוקא או מיהדק וממילא הספק על חלב חי' דלא מיהדק ולא במיהדק וכן בעוף לא שאל דהכל מהודק ומה זה שכתבו התוס' לחלק בין שכנגדו טמא ובעוף שאין כנגדו טמא לא שאל והוא תמוה כנ"ל, והי' אפשר לומר בכוונת התוס' דודאי נסתפקו אם שומן העוף מיהדק ולא ניחא להו להוכיח בפשיטות מדלא בעי בעוף דמיהדק די"ל דבעי בחי' וה"ה בעוף רק דהוכיחו דבעוף הוי רבותא טפי דבחי' כנגדה בבהמה טמא משא"כ בעוף א"כ בעוף יש סברא טפי להתיר דהוא נכלל טפי בחלב טהור משא"כ חי' די"ל דנכלל בחלב טמא כיון שיש כנגדו טמא וכיון דבעוף הוי רבותא טפי הו"ל למיבעי' בעוף ונהי דבחי' הוי להיתר רבותא טפי בעוף הוי לאיסור רבותא [טפי ועכ"פ] הו"ל למיבעי' בתרוויהו חדא בכח דהיתרא וחדא באיסורא ומזה דייקו התוס' דשומן עוף מיהדק לכך לא בעי בעוף כלל דודאי סותם, אך לשון התוס' לא יסבול זה דמשמע להדיא שנתנו טעם על ההיתר מחמת דאין כנגדו בעוף, ואפשר לומר דכוונת התוס' דזה ידעו בבירור דמיהדק רק דיש מקום לומר דלא השיב ר"נ רק היכא דלא מיהדק וודאי אסור ואין בזה ספק אבל מ"מ י"ל דתרתי בעינן חדא דמיהדק ואין שכנגדו טמא דאל"כ עדיין היא נכלל בחלב טמא כיון דחלב טהור אין הכוונה טהור דהא טהור דלא מיהדק אסור רק שכנגדו טהור א"כ כל שכנגדו טמא אפשר דאפי' מיהדק אסור, ומעתה יש להסתפק אי נימא דשומן שעל הקורקבן הוי כנגדו שמא מחמת דבבהמה טמא כנגדו [דהמסת] בבהמה כקורקבן דעוף א"כ אפי' מיהדק לא מהני, וי"ל להיפוך דכיון דאין במין עוף שכנגדו טמא מיקרי חלב טהור ממש, וזה שהוכיחו התוס' דע"כ מדלא בעי בעוף והיינו לפום הסברא דלא מיהדק אסור ע"כ דחלב טהור דקאמר היינו שכנגדו טהור וכולל כל מין אפי' מה שאין חלב אסור בו א"כ ה"ה אפי' מיהדק כל שאינו חלב טהור כנגדו אסור ומדלא בעי בעוף ש"מ דלא בעי רק מה שכנגדו טמא אבל עוף כיון שכנגדו טהור כשר משום דמיהדק, ומוכח דעוף הוי שכנגדו טהור מחמת שאין טומאה במין עוף וכשר לפי דמיהדק כנ"ל בכוונת התוס', ולפ"ז בטלה השגת רש"ל דכפי הנראה דהבין ראיית התוס' דמיהדק ולכך הקשה ולפי הנ"ל הא פשיטא להו לתוס', ומה שאמר דעינינו רואות דלא מיהדק נהפוך היא דמיהדק נקרא מה שאינו תוחב רק דבוק כבשר שמן דפשיטא שאין השומן שעליו בפני עצמו רק אדוק וכן שומן הקורקבן, לכן נראה שאין להחמיר כלל בזה אף שרש"ל דעתו להחמיר ע"ש:
סעיף ב יצאו הדקין לחוץ והוחזרו מאליהן כשרה ואם החזיר [ד] אם נתהפכו אעפ"י שלא ניקבו טריפה שא"א שיחזירוה כמות שהיו אחר שנהפכו ואינה חי' וה"ה אם לא יצאו [ה] ונמצאו מהופכין טרפה (הג"ה וכן אם נמצאו המעים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש שיצאו ונתהפכו אבל אם לא נמצא שם תפירה ולא ניכר שם שנקרע ולא הי' ניכר בה שום ריעותא כשרה):
[ד] ואם החזירן, עש"ך ונראה דדוקא בהחזירן אז צריך שנדע בבירור שלא נתהפכו אבל הוחזרו מאליהן מן הסתם אמרינן דלא נתהפכו דאל"כ למה להו לחלק בין הוחזרו מאליהן להחזירן אדם דבתרוויהו תלוי אם נתהפכו וע"כ דבזה צריך שנדע בבירור שלא נתהפכו משא"כ בהוחזרו תולין מן הסתם דלא נתהפכו, והנה מלשון הרמב"ם ומחבר משמע דכל שנתהפכו אפי' החזירן כמות שהי' טרפה שהרי כתבו ואם החזירן אם נתהפכו אעפ"י שלא נקבו טרפה שא"א שיחזירוה כמות שהי' אחר שנהפכו ואינה חי', הרי דאפי' החזירן כשאינן מהופכין לפי דעתו כל שנהפכו טרפה שא"א להחזירן כמות שהי' ממש, אבל לא ידעתי מנין להם דבש"ס לא נאמר רק בנהפכו והחזירן מהופכין טרפה וכן מהראי' שהביאו "הוא עשך ויכוננך" מוכח לכאורה דוקא בנהפכו אבל מנין לנו שאם החזירן כמות שהי' לא מהני, ואולי משמע להו כן דכיון דקיי"ל דכל טרפה אי אפשר שתחזור להכשירו כדאמרינן וזהו פסול החוזר להכשירו א"כ ע"כ דכל שנהפכו ונעשו טרפה שוב א"א שתחזור לכשרותה אף שיש לדחות דלא נעשו רק כשחזרו מהופכין לבטנה:
[ה] וה"ה אם לא יצאו, ומהרש"ל (פרק א"ט) חולק בזה דכשר, וראייתו דקאמר שלא הפך בהן ולא קאמר שנתהפכו ש"מ דנהפכו מעצמן כשר, והוא תמוה דהא לפי שיטתו ג"כ קשה דהא אמתני' קאי דקתני יצא לחוץ וקאמר עלה לא שנא אלא שלא היפך בהן והו"ל למימר לא שנא אלא שלא נתהפכו (דהא אמתני' דיצאו לחוץ קאי), ול"ל דבאמת בנתהפכו מעצמן אפי' יצאו כשר, דמדברי מהרש"ל גופא שם מוכח דמודה דטרפה בזה, גם עיקר ראייתו תמוה דהא בתר הכי דמביא ראי' מקרא דהוא עשך קאמר שאם נהפך אחת מהן, מוכח בהדיא דאפי' נהפך מעצמו טרפה, ולדברי רש"ל הול"ל שאם היפך אחת מהן לכן העיקר כדברי המחבר:
איברא מדברי הרמב"ם דחשב בכלל ע' טרפות יצאו בני מעים ונתהפכו, משמע דביציאה תלי' מילתא, לכן נראה דס"ל לי' לחלק כך דהא דאמרי' מלמד שאם נהפך אחת מהן טרפה דייק נהפך דוקא והיינו שהי' מתחלת ברייתו באופן אחר ממה שהוא עכשיו דנהפך עכשיו ממה שהי' קודם אז אינה יכולה לחיות אבל אם מתחילת ברייתו הי' כך הוא עשך קרינן בי' שהרי כך נעשה ולא נתהפך כלל ולזה אם נמצא ב"מ מהופכין תולין דנברא כך כיון שלא נודע דנתהפך לכך נקט הרמב"ם יצאו ונתהפכו להורות דבנברא [כך] לא, ולפ"ז אפי' נהפכו ולא יצאו טרפה כל שנהפכו ממה שהי', ומ"מ העיקר להטריף בכל גוונא, ובכר"ו הקשה אהא דטרח לאשכחי בזבחים טרפה שנתערבה, דהא משכחת ביצאו ב"מ ונתהפכו, ובאמת לק"מ דשם קאמר ירעו עד שיסתאב [וא"כ [הא לאחר שחיטה יתברר איזה הוא כשמצאו ב"מ מהופכין ואז יותרו הנשארים והתם משמע דלא יודע לעולם רק ירעו כולם, אך לפי הנראה מהמחבר והרמב"ם דכל שנהפכו אפילו החזירן כמות שהי' טרפה יקשה קושי' הכר"ו הנ"ל, אך באמת בלא"ה איכא טובה ב"פ הנולד מן הטרפה למאן דלא ס"ל ד' סימנים אכשר בהו רחמנא וכן ב"פ שבא על בהמה מעליותא דהולד אין לו תקנה, ולפירש"י התם משום שהי' הוי טרפה ממש ע"ש ועי' לעיל (סי' יג):
סעיף ד מחט שנמצא בדקים טרפה דחיישינן שמא [ו] ניקב:
ו דחיישינן שמא ניקב, כ"כ הב"י בשם הר"ן, ותמהני שהרי הר"ן לא כ' זה רק לפי דעתו דמרא דמיא לסמפונא רבה [והוק' לו דלכ"ע כשרה] והוצרך (לומר) [לחדש] משום דהקרום דק לכך כתב דגם בדקין כן אבל לפי דעת הרשב"א מח"ה לדעת הרי"ף ורמב"ם מרא לא דמיא לסמפונא רבה וטעם הטרפות מחמת דכיון דהלך דרך הקנה בודאי נכנס במקום צר וניקב וכן הטעם בכבד כמ"ש הרשב"א בהדיא לדעת הרי"ף ורמב"ם, א"כ פשיטא דהיינו דוקא במרה דנכנס במקום צר ולא בדקין דנכנס דרך וושט, ובזה מיושב ג"כ מה שתמה בד"מ על או"ה שהכשיר בדקין ומטריף במרה, ולק"מ דמרה דנכנס דרך הקנה נכנס במקום צר ולא כשנכנס דרך וושט וזה ברור, לכן לא ידעתי למה החליט המחבר להטריף בזה כהר"ן דל מיבעי' לדעת התוס' והרא"ש המכשירין במרה כמו שביארנו לעיל (סוס"י מ"ב) אלא אפי' להרשב"א דמטריף היינו מטעמא דאמרן ולא שייך בדקין וצ"ע, ולענין דינא בוודאי יש להכשיר בהפ"מ כמ"ש הש"ך, והנה מדברי הד"מ כאן מוכח להדיא דלדעת התוס' והרא"ש גם במרה כשר, וזהו דלא כהתב"ש (סי' מ"ב) שכתב דגם לדעתם טרפה והשיג על הפר"ח ומכאן מוכח להדיא דלדעתם כשר, וכבר השגתי עליו לעיל (סוס"י מ"ב), גם מוכח מדברי הש"ך (ס"ק ט"ו) דהעיקר הפי' בב"י לעיל (סי' מ"ב) כמ"ש הפר"ח שם דבא למעט דלהתוס' והרא"ש מחט במרה כשר ע"ש, ודלא כהתב"ש, וכבר ביארנו לעיל דכוונת הב"י כך, ועי' היטב לעיל (סוס"י מ"ב) בפר"ח ותב"ש ובמה שכתבתי שם ותראה שכל דברי התב"ש אינם נכונים בזה לפי דברי הד"מ והש"ך כאן:
סעיף ה חלחולית והיא מעי האחרון שהיא שוה בלא עיקום והרע יוצא ממנו אם ניקב במשהו [ז] טרפה כמו שאר מעים במר"א שניקב לחלל הבטן אבל אם ניקב במקום שהוא דבוק בין הירכים כשר ואפי' ניטל כל מקום הדבוק בין הירכים כשר והיא שישאר ממנו כמלא ארבע אצבעות בשור הגדול ובדקה רפי שיעור זה הגדול לפי גדלו והקטן רפי קטנו ואם באותם ארבע אצבעות ניקב יש אוסרים במשהו ויש מכשירים עד שינטל רוב [ח] רחבו:
[ז] אם ניקב במשהו, ז"ל הב"י וכתב הר"ן הלכך ההיא דזעירא למעלה ממקום הדבוק מתוקמא ובמשהו כשרה עד דאיכא רובה, ודברי תימה הן דהא משמע דלא פליג ר"נ אדר"י אלא במקום הדבוק אבל שלא במקום הדבוק מודה לי' דבמשהו טרפה וכו' ע"ש, ובאמת דברי הר"ן פשוטים דקשיא לי' דקאמר זעירי חלחולית שניקבה כשרה וקאמר וכמה ואמר ר"י במקום הדבוק ברובה שלא במקום הדבוק במשהו ור"נ פליג במקום הדבוק אפי' ניטל כולו [כשרה] וקשיא לי' להר"ן בשלמא לר"י ניחא דקאמר זעירי ניקבה כשר דהיינו במקום הדבוק דנקב משהו כשר רק ברובה טרפה אבל לר"נ קשה במנ"פ אי שלא במקום הדבוק למה ניקבה כשרה ואי במקום הדבוק מאי אירי ניקבה אפי' ניטל כולו כשר ומזה דייק הר"ן דע"כ דר"ג פליג בתרוויהו דשלא במקום הדבוק ברובה ובמשהו כשר ובמקום הדבוק אפי' ניטל כולו כשר וזה ברור בכוונת הר"ן וכן מבואר שם להדיא בר"ן ע"ש, ולפ"ז לפי מה שאבאר לקמן דהעיקר כדעת רבינו יונה דאפי' כדי תפיסה כשר במשהו א"כ אין ראי' לדינו של הר"ן דאפי' לר"נ מצי מיירי בכדי תפיסה לכך קאמר ניקבה דאז אפי' כדי תפיסה כשר והר"ן באמת סובר כדעת היש אוסרין שהביא הרא"ש, הלכך כיון שביארנו בסמוך דהעיקר כרבינו יונה א"כ ליתא לדינו של הר"ן, וכן הפוסקים החולקין על הר"ן ממילא מוכח דס"ל כרבינו יונה ודוק ועי' בסמוך:
[ח] יש אוסרים וכו' רוב רחבו, דין זה צריך בירור היטב כי נלפע"ד ברור שהאחרונים ז"ל לא עמדו על נכון בכוונת הרא"ש והר"ר יונה והטור ומתוך הביאור יתבאר שהעיקר לדינא דלא כהיש אוסרין בלי שום פקפוק כמו שאבאר וצריך אני להעתיק לשון הש"ס שה (נ'.) אמר זעירי חלחולית ניקבה כשרה הואיל וירכים מעמידות אותה וכמה אמר רב אילעי אמר ר"י מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו אמרוה רבנן קמי' דרבא משמי' דר"נ אמר לא אמינא לכו לא תתלו בי' בוקי סריקי הכי אמר ר"נ מקום הדבק אפי' ניטל כולו כשר והיא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ע"כ, וכתב הרא"ש ומקום כדי תפיסה יש אומרים במשהו והר"ר יונה ז"ל כתב דברובו דר"נ אמילתא דר"י קאי דאמר מקום הדבק ברובו ובא ר"נ להקל דיש ממקום הדבק שאם ניטל כולו כשר ויש ממנו ברובו כדאמר ר"י והיינו כדי תפיסה והלכתא כר"נ עכ"ל, ונתחבטו כל האחרונים בכוונת הרא"ש הללו ומהש הרא"ש הביאו הט"ז והש"ך, וכל דבריהם תמוהין אין ראוי להאריך בביטולם כמו שתראה כוונת הרא"ש האמתית והוא דלכאורה יש לפרש כוונת הרא"ש דרצונו לומר דאין צריך שיעור ד' אצבעות באורך רק רוב מזה סגי או מחצה כי מקום כדי תפיסה דינו ברובו ומקום זה הוא ד' אצבעות ולא מיטרף רק בניטל רובו אבל בב' אצבעות סני, ודבר זה בטל ומבוטל דבפי' אמר ר"נ אפי' ניטל כולו והוא שנשתייר בו כדי תפיסה, הרי להדיא דשיעור כדי תפיסה בעי דהיינו ד' אצבעות והאיך נאמר דשני אצבעות סגי, אמנם כוונת הרא"ש פשוט ומבואר דוודאי מה שאומר ר"י ברובו ע"כ דאפי' ניטל רוב מן כל הדבוק אפי' ממקום כדי תפיסה קאמר דדוקא ברובו מיטרף ופחות מרובו מכל מקום הדבוק אפי' מכדי תפיסה כשר דהא ר"י לא מחלק כלל בין כדי תפיסה לשאר מקום הדבוק דל"ל דכוונת ר"י דרך משל כך אורך החלחולת ו' אצבעות אם ניטל רובו דהיינו ו' אצבעות טרפה ואותן ו' אצבעות מכל האורך וכל השטח אף שנשארו ד' אצבעות כדי תפיסה שלם בלי נקב טרפה [ולר"נ כשר בזה] כיון שלא נחסר מכדי תפיסה כלום ולפ"ז לר"י ג"כ לא משכחת להכשיר כשאין כדי תפיסה שלם רק דמחמיר טפי דאפי' יש שלם כל שניטל הרוב טרפה, הא וודאי ליתא חדא דברובו דקאמר ר"י משמע וודאי הרוב מן השטח ואפי' נחסר רצועה אחת ע"פ כל האורך כל שאין ברצועה זו רוב כשר לר"י ועוד דאל"כ אלא ר"י דוקא בניטל בעיגול סביב כל החלל עד שלא נשאר רק מיעוט מן האורך והרוב נחסר בעיגול וד' אצבעות כדי תפיסה נשאר של ויותר א"כ תיקשי האיך קאמר ר"נ עלה אפי' ניטל כולו למה קורא זה כולו שהרי גם לר"נ צריך שישתייר ד' אצבעות עכ"פ ובאותו ענין דמיירי ר"י הוסיף ר"נ על השיעור הזה אבל לא שייך לומר ע"ז כולו בשביל שמוסיף על השיעור, וברור דר"י ברובו היינו שנחסרה רצועה מהתחלת החלחולת עד סופה ורצועה זו היא רוב שטח החלל ומיעוט נשאר דהיינו רצועה ע"פ כל האורך רק מיעוט היא בשטח החלל בזה טרפה, והשתא שפיר פליג ר"נ ואמר אפי' ניטל כולו דהיינו שניטל כל החלל בהיקף ולא נשאר מיעוט רצועה ע"פ כל האורך רק הכל ניטל כל ההיקף סביב מ"מ כשר וע"ז נתן תנאי שלא אמר כולו אלא עד מקום כדי תפיסה אבל בזה לא אמר כולו ובזה ס"ל להיש אוסרין שהביא הרא"ש דבמקום זה סובר ר"נ במשהו, ולפ"ז מחמיר טפי בהא מר"י דלר"י כל שנשאר מיעוט מכל מקום הדבוק כשני ואפי' ממקום כדי תפיסה ולר"נ במקום תפיסה במשהו וע"ז פליג הר"ר יונה דמשמע בח"ס להדיא דר"נ להקל בא וא"כ איך ס"ד דמחמיר טפי מר"י וכן משמע להדיא באמת בש"ס הלכך העיקר דעל מה דקאמר ר"י ברובו והיינו שנחסר מכל שטח החלל רוב ונשאר רצועה ע"פ כל האורך והיא מועט טרפה פליג ר"נ דעד מקום תפיסה אפי' ניטל כל החלל כולו ולא נשאר שום דבר כשר ובמקום כדי תפיסה גופא לא מחמיר טפי מר"י דכל שנשאר מחצה משטח החלל אורך ד' אצבעות אף שמחצה השנית משטח החלל ניטל כשר, וכן העיקר לדינא דאל"כ אלא לר"נ מקום תפיסה במשהו הא דאמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה היכי דמי אי למעלה ממקום הדבוק הא הסכימו כולם במשהו חוץ הר"ן וכל הפוסקים נחלקו עליו ואי במקום הדבוק אי חוץ מקום תפיסה אפי' נוטל כולו כשר ואי במקום תפיסה במשהו ובהכרח דבמקום תפיסה. לזה קאמר חלחולת שניקבה דאז אפי' במקום תפיסה כשר אבל לדעת הי"א קשה (ולפי' זה תכוון מהריב"ח) וכן מוכח להדיא ברבינו ירוחם דאין הפי' נרבו שלא יהא רק ב' כשר רק אורך ד' בעינן ודוק. ולזו נתכוון מהריב"ח שכ' וכן הוא בס' אדם וכן עיקר לדינא דבעינן אורך ד' אצבעות [לכ"ע] רק לא ע"פ שטח (כלל) [כל] החלל רק מחצה החלל כשר ג"כ אבל אם אין אורך ד' אצבעות טרפה לכ"ע וכן דעת כל הפוסקים וכן עיקר אפי' שלא במקום הפ"מ: