תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן מד
סעיף א ניטלו הכליות כשרה לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בג' כליות [א] כשרה וכן אם ניקבה הכוליא או נחתכה [ב] אפי' עד מקום חריץ כשרה: [א] או בג' כליות. עט"ז משום דכל יתר כנטול וכ"כ הרי"ף והרא"ש, ויש לתמוה על לשון זה דמשמע דנתנו טעם על כשרות ג' כליות משום דכל יתר כנטול דהא אי יתר לאו כנטול פשיטא דכשר דהא אין טרפות ביתר רק משום דהוי כנטול, ובמרדכי כתב בלשון אחר מאי תאמר כל יתר כנטול הא ניטל כשר ע"כ, אבל דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דרך נתינת טעם על הכשר ג' כליות משום דיתר כנטול הוא תמוה, וי"ל שבאו הרי"ף והרא"ש להורות לנו דמכשירינן באמת מטעם דהוי כנטלו לגמרי ונ"מ דאין טרפות פוסל ביתר כיון דהוי כנטול אפי' לקתה למקום חריץ או הקטינה כשרה והוא מה שכתב בהג"א הביאו המחבר (סט"ז) אלא שעדיין צ"ע ויתבאר לקמן
[ב] וכן אם ניקבה וכו' בש"ס יש חילוף גירסאות וגירסת הרי"ף מבואר בהלכות דחשיב ד' אופנים כשר בריאה ופסול בכולי' ולהיפוך כשר בשניהם ופסול בשניהם, ורש"י יש לו גירסא אחרת וכתבו הר"ן והרשב"א דדוקא לקותא מיטרף למקום חריץ אבל ניקב או נחתך אפי' למקום חריץ כשר, והביאו ראי' מהא דמחי בכולי' וקטלא ולא דקדקו לראות אם הגיע למקום חריץ, ועוד מדקתני סתמא פסול בריאה וכשר בכולי' נקב, משמע דאפי' למקום חריץ לא מיטרף ע"ש, ותמהני מאוד מה צורך להם לראיות הללו מה שבאמת יש לדחות התם דחזי' לבהמה דלא הגיע למקום חריץ, הא כפי גירסתם כגי' הרי"ף מוכח להדיא כן בש"ס דהא קאמר פסול בריאה וכשר בכולי' נקב, פסול בזה ובזה לקותא. והשתא אי ס"ד דנקב מיטריף למקום חריץ א"כ למה חשיב נקב פסול בריאה וכשר בכולי' ולקותא פסול בזה ובזה דהא דמי ממש ללקותא דקודם חריץ כשר ולחריץ טרפה וכמו כן לקותא וע"כ דנקב לעולם כשר אפי' לחריץ, והר"ן גופא שם השיג מקודם על פירש"י דפי' לקותא היינו מוגלא וכתב עליו דליתא דהא אמרינן בסמוך מוגלא פסול בכולי' וכשר בריאה ולקותא פסול בזה ובזה א"כ כמו כן מוכח דנקב כשר במקום חריץ, וכמו כן קשה על הרשב"א, והנה כפי גירסת רש"י לכאורה אין הכרח דנקב לא מיפסל אפי' הגיע למקום חריץ, אך י"ל דכיון דקאמר מעיקרא נקב כשר בכולי' ופסול בריאה ופריך עלה וכללה היא והרי מוגלא דפסול בכולי' [וכו'] א"כ מבואר כיון דמוגלא דפסול היינו למקום חריץ א"כ נקב דכשר כנגדו אפי' לחריץ כשר, אך יש לדחות דשפיר י"ל דנקב דכשר היינו שלא במקום חריץ ומעיקרא הוי דייק מינה דריאה חמיר מכולי' א"כ כ"ש כשר בריאה דכשר בכולי' וע"ז פריך דהא שמעינן דריאה קיל גבי מוגלא דכולי' טרפה למקום חריץ עכ"פ וריאה לעולם כשר, א"כ מבואר מצד אחד ריאה קיל מכולי' והא דלא קאמר נקב דפסול למקום חריץ דזה גם בריאה טרפה, לכך נקט מוגלא דבזה ריאה קיל מכולי' ומעיקרא תפס מה דריאה חמורה והדר נקט מוגלא דבזה ריאה קיל אבל לעולם נקב למקום חריץ טרפה:
אך יש לדון באמת דמ"מ כיון דס"ד מעיקרא למידק כיון דריאה חמיר מכולי' כל הכשר בריאה כ"ש דכשר בכולי' וכמו כן נתן כלל גדול כל הפסול בריאה כשר בכולי' שהרי נקב וכו' הרי דהוכיח כמו דבנקב בריאה פסול ובכולי' כשר כמו כן כל הטריפות דהא כללה קאמר א"כ אי ס"ד דנקב גופא למקום חריץ טרפה א"כ הרי יש מה דפסול בריאה ופסול בכולי' דהיינו נקב למקום חריץ. וכמו כן קשה הא דקאמר והרי מוגלא דפסול בכולי' וכשר בריאה הא אפי' יהא מוגלא גם בריאה פסול נסתר הכלל שלו עכ"פ כל הפסול בריאה כשר בכולי', גם קשה לס"ד הא פשיטא דידע דיש פסול בכולי' שהרי נותן כללים כל הכשר וכ"ש הכשר בריאה וכו' מבואר דבס"ד ג"כ ידע דיש פסול בכולי' וקשה במה נפשך אי שייך אותו הפסול גם אריאה הרי נסתר הכלל ואי בריאה כשר כ"ש דנסתר הכלל, לכן ברור דאין הכוונה בכלל זה דכל הפסול בריאה כשר בכולי' רק כך הכוונה כיון דחזינן דלענין נקב ריאה חמיר מכולי' א"כ ממילא כל שמצינו בריאה להטריף ולא מצינו דין זה בכולי' ממילא כשר שאילו הי' גם בכולי' דקיל טרפה הי' נזכר בכולי' וכ"ש מה דמצינו להכשיר בריאה דכשר בכולי' אבל מודה מה דנזכר בפי' בכולי' לפסול דיכול לפסול גם בריאה ומה דנזכר נזכר רק מה דלא נזכר לא נלמוד מריאה לפסול רק להכשיר, ובזה תבין הקושיא והרי מים זכין ע"ש ודוק, וכבר נתבאר זה לעיל (סי' ל"ו) אמנם הכוונה כאן כי לפי' זה שפיר י"ל כפי גירסת רש"י דניקב ונחתך טרפה במקום חריץ, וביש"ש הביא דעה אחת בנחתך טרפה אבל מ"מ כיון דרוב הפוסקים הסכימו לגירסת הרי"ף ולפ"ז מוכח להדיא דכשר אפי' למקום חריץ כמו שהוכחתי. אין להחמיר כלל רק בנחתך לא מוכח כלל וראוי לחוש שלא במקום הפ"מ:
ועי' ש"ך (ס"ק ב') ומדברי הפוסקים שפרשו לקותא היינו נתמסמס והא ודאי ע"י חולי מבואר דנקב כנגדו היינו אפי' ע"י חולי כשר וכן משמע בש"ס, ובטור כתב ניקבה או חסרה אפי' הגיע החסרון למקום חריץ ומהרש"ל חלק בזה, והט"ז (ס"ק ב') השיג עליו ודבריו תמוהין דהא בנחסר במקום חריץ גופא מיירי וצ"ל דכוונתו לחלק דע"י חסרון יפסיד כל מקום חריץ משא"כ במיסמוס יפסיד הכל, ולפ"ז משמע מדבריו דבנחסר כל מקום חריץ מודה למהרש"ל להטריף וכן נראה לפע"ד עיקר לפי מה שנתבאר בס"ו דאפי' ניטל ע"י חולי טרפה א"כ ממילא בניטל מקום חריץ בלבד טרפה דמאי נפ"מ הא כל הטריפות בחריץ וכמו לענין לקותא הלובן הוי כמו לקותא כמ"ש המחבר (ס"ג) ה"ה לענין ניטל ע"י חולי הלכך העיקר נראה דאם נחסר מקום חריץ לגמרי טרפה וכן אם לא נשתייר ממנו כפי ערך פיל וענבה טרפה: סעיף ב לקתה הכוליא והיא שיעשה בשרה [ג] כבשר המת שהבאיש אחר ימים שאם תאחוז במקצתו יתמסמס ויפול והגיע חולי זה עד הלובן [ד] שבתוך הכוליא הרי זו טרפה (הג"ה למכת חרב [ה] דינו כלקתה הכוליא) וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אעפ"י שאינה סרוחה או שנמצאו בה מים עכורים או סרוחים הרי זו טרפה, והוא שיגיעו עד הלובן [ו] אבל אם נמצא בה מים זכים כשרה אפי' הגיעו ללובן [ז] שבה (הג"ה ואפי' נמצאו המים זכים בשלחופית קטנה בכוליא כשרה) ואם נמצא בה דם דינה כמים ואם נמצאת מלאה מים שמראיהם רע אבל לא היו עבים ועכורים אלא מראיהם כרכומי כמראה הדבש כשרה ויש מי שאוסר (והכי נהוג):
[ג] והיא שיעשה בשרה, עט"ז ס"ק ד' דעת רש"ל דגם בכולי' חסרון מבפנים לא הוי חסרון כ"ש מריאה רק דמ"מ טרפה דהוי בחוץ שהלובן גלוי ג"כ, ולפ"ז אם נלקה בפנים בלבד באמת כשר. והנה מה שהביא מק"ו ליתא דהא ריאה לא חמיר מכולי' כלל דהא מוגלא פסול בכולי' וכשר בריאה וכן אמרו בש"ס להדיא אין מדמין בטריפות, אך לכאורה מן הש"ס גופא יש להוכיח כן דאמרינן פסול בזה ובזה לקותא. וקשה הא בפנים בלבד בריאה כשר ואפי' אי נימא דמ"מ חשיב פסול בזה ובזה כשנלקה גם מבחוץ מ"מ קשה דקאמר פסול בכולי' וכשר בריאה מוגלא פסול בזה ובזה לקותא, וקשה למה לי לומר מוגלא הא בזה גופא שיש פסול בזה ובזה המצא ג"כ כשר בזה ופסול בזה דהיינו לקותא בפנים בלבד והרי מוגלא פשיטא דמיירי בפנים דלא שייך בחוץ כלל ועוד בחוץ גם בריאה פסול וע"כ בפנים א"כ בזה גם לקותא כשר בריאה ופסול בכולי' וע"כ דבלקותא בעינן באמת בחוץ דוקא כדעת רש"ל הנ"ל, ולפ"ז יש ראי' לדעת ר"ש בן חפני הכהן דפוסל מוגלא אפי' בלי חריץ והמתירין ס"ל דלא תמצא טריפות רק בחריץ כמו שהזכיר רכיש בלקותא ה"ה בשאר טריפות, ולפי הנ"ל הא ליתא דהא חזינן דמוגלא גרע מלקותא דלקותא בעינן שיהא נמשך לחוץ ומוגלא אפי' בפנים טרפה א"כ מנין לנו ללמוד מוגלא מלקותא לענין חריץ. אך מ"מ יש לדחות ראי' זו והוא דודאי אמרינן גבי ריאה שנשפכה כקיתון והיא דקיימו סמפונות וצריך בדיקה על זה והשתא הכא בלקותא שנלקו הסמפונות ונתמסמסו פשיטא דטרפה אפי' בפנים רק בבשר הריאה לא איכפת לן בפנים א"כ אין לומר דפסול בכולי' וכשר בריאה היינו לקותא בפנים דהא לא מיפסל רק בלובן א"כ כמו כן בריאה שנתמסמסו הסמפונות טרפה בפנים ומאי נפ"מ בכאן לובן וכאן סמפונות ובודאי לא שייך לומר פסול בזה וכשר בזה מחמת שאין שם לובן רק כמפונות וכאן יש לובן דכל אחד לפי ענינו ונימא להיפוך שם סמפונות וכאן ליכא וע"כ דזה מיקרי פסול בזה ובזה וכ"ש לפי מה שפירש"י וכל הפוסקים דלובן היינו שנכנס תוך הכליות תחת המתנים ששם מעורים בגידים באמצעית הכולי' א"כ היינו ממש כמו שם סמפונות, ומזה ג"כ ראי' לדעת רשב"ח הנ"ל ויתבאר בסמוך:
[ד] עד הלובן, עש"ך דהכוונה לתוך הלובן וכ"כ הב"י בשם א"ח וד"מ להדיא רק העט"ז כתב דכל שהגיע עד הלובן אפי' לא נכנס בלובן גופא טרפה והיינו עד ולא עד בכלל והתב"ש החזיק בעדו ופסק להטריף אפי' בזה, ואין דבריו כדאי לדחות כל דברי האחרונים ז"ל הם הא"ח והב"י וד"מ והש"ך והט"ז והב"ח והרש"ל דפרשו כולם בלובן גופא ולא נסתפקו בש"ס רק במקום דקאמר עד, על זה מיבעי' לן אי עד בכלל או לא ולא כאן דקאמר למקום חריץ. ועוד דלשון מקום חריץ אי אפשר לפרש רק מקומו של חריץ א"כ הרי קאמר דמטי לקותא למקום חריץ הרי דהוא במקומו של חריץ ואי כהעט"ז הול"ל עד למקום חריץ או עד לחריץ, וכן הרשב"א בת"ה כתב בהדיא במקום חריץ ואי אפשר לפרש לשון זה רק במקומו של חריץ, ומ"ש התב"ש דכוונת הרשב"א כפי לישנא דהש"ס פרק השולח והגיע בשליח, מלבד מה שהדבר זה תמוה מאוד דהתם קאמר והגיע בשליח והכא קאמר במקום חריץ ואי הוי קאמר בחריץ הי' מקום לפרש אצל חריץ ולא במקום חריץ, אבל בלא"ה אין ענין זה לזה דהתם הבעל עשה פעולה משונה בגופו של שליח דהי' רוצה לילך לאשה עם הגט והוא עכבו שלא ילך משא"כ כאן אם נפרש סמוך לחריץ לא נשתנה חריץ גופא בשום דבר פשיטא דלא שייך לומר במקום חריץ, וכן מוכח להדיא לכאורה מדברי הראב"ד בתמים דעים שהביא הפר"ח שכתב דלובן כולי' גופא שנלקה בלי בשר הכולי' כשר, וראייתו מדקאמר דמטי לקותא למקום חריץ א"כ אי בחריץ גופא טרפה מה צורך ללקות הבשר כיון דלקות הבשר לא מזיק רק בלקות החריץ וחריץ גופא טרפה, והוא דלא כהמחבר (ס"ג) והפר"ח דחה ראייתו דשמא קמ"ל אף דנלקה כל הבשר לא מהני רק בחריץ אבל מ"מ מוכח דבעינן בלובן גופא דאל"כ פשיטא דאין התחלת ראי' כלל דהא קמ"ל אף שהחריץ לא נלקה כלל טרפה משא"כ בחריץ גופא לא בעינן לקות הבשר כלל וע"כ דסובר דבעינן לעולם לקות החריץ גופא, גם מ"ש שגם דעת ב"י כן מחמת קושיות שהקשה על הב"י תמהני דהאיך נאמר בדברי ב"י היפוך המבואר בדבריו להדיא שכפל ושילש דבעינן בתוך הלובן דוקא והאיך לא יאמר דעתו שאינו כן, וברור דליתא לדבריו בזה מאחר שהראב"ד והרשב"א וא"ח והב"י וד"מ ומהרש"ל והב"ח והש"ך והט"ז סוברים בפשיטות דבעינן בתוך החריץ דוקא הכי נקטינן
[ה] מכת חרב, עט"ז וש"ך והעלה הש"ך לעיקר לחלק בין מכה בכח או נחתך בנחת ולפענ"ד נראה לפרש דברי רשב"ח הכהן בפשיטות והוא דודאי אם נתכוונו לחילוק הש"ך הוי להו לפרושי ושם במרדכי הוזכר מעיקרא פרש"י דפירש מוגלא וכתב אבל בשערים משמע דלקותא היינו מכת חרב ע"ש, ובאמת בשערים לא נזכר כלל זה והובא לשונו באו"ה (כלל נ"ג דין ד') וברור דס"ל לאו"ה ושערים וכן המרדכי וראבי' דוודאי מדקאמר לקתה בכולי' אחת טרפה ובמשנה נאמר ניטל כשר משמע בהדיא דבזה האופן דלקתה טרפה ניטל כשר והשתא ניטל ע"י חולי בוודאי טרפה כמ"ש הפוסקים והמחבר ס"ו א"כ ע"כ דמה שאמרו לקתה לאו מוגלא ומוסמוס הוא דזהו ע"י חולי ובהא אפי' ניטל טרפה ומזה דייק השערים דלא מיירי רק בלקתה ע"י מכת חרב דהיינו ביד דבזה ניטל ביד כשר וע"ז אמר דלקתה טרפה ולא באו הנך פוסקים לומר רק דלקותא דרכיש אינו רק ע"י מכת חרב ולא ע"י חולי וע"י לי דהיינו מוגלא ומוסמוס אפי' שלא במקום חריץ טרפה (וזה יתבאר בסמוך מנין להם זה] אבל ודאי נחתך ולא נשתנה הכולי' שנשאר כלל לא מיקרי לקות הכולי' רק חסרון בכולי' ולא מצינו להטריף חסרון בכולי' ומכת חרב שאמרו היינו לקותא במכת חרב שלקתה כולי' זו במכה זו דהיינו שינוי מראה וכדומה אבל לא לקתה פשיטא דאין זה רק חסרון בכלוי' רק בלקותא מחלקין אם מחמת חולי דהיינו מוגלא ומוסמוס לאו היינו לקותא דרכיש ואפי' שלא במקום חריץ טרפה ולקותא דרכיש היינו במכת חרב (אבל כשהוא לקותא) אבל נחתך בלי לקותא כלל ואין לקותא בכולי' שלפנינו כשר דאינו רק נחסרה הכולי' ודוק:
ולפ"ז מ"ש הרב מכת חרב דינו כלקתה הכולי' היינו כלקותא ע"י חולי דאיירי בה דמחבר והיינו דסובר כמ"ש שם המרדכי והג"א עפ"י פירש"י דלקותא היינו מוגלא ואפי' להרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן והרשב"א מ"מ הרי פרשו נתמסמת וזהו ג"כ ע"י חולי, מבואר דלא ס"ל כדעת השערים בזה רק תרוויהו שוין דדוקא למקום חריץ מיטרפי ולא שלא במקום חריץ כנ"ל בזה, ועי' בסמוך, והנה המרדכי והג"א בשם ראב"י כתבו דנתבקעה לשנים טרפה וראייתו דכתיב יפלח כליותי ולא יחמול, ומדברי התוס' (פרק א"ט שם בד"ה יפלח) מוכח בהדיא דלא כראב"י, והכוונה שם דלא מצינו באיוב שעשו לו שום רפואה ובהא וודאי לא חי' וע"כ דמעשה נסים הוא, אבל אין הכוונה כלל דמיטריף בהכי, וכן הרב השמיט דברי הראב"י הללו, לכן נראה דבהפ"מ יש להקל ועדיין צ"ע:
[ו] שיגיעו עד הלובן, בזה נחלקו הפוסקים ודעת רשב"ח הכהן וראב"י דדוקא לקותא במכת חרב בעינן למקום חריץ ולא במוגלא בעכורים או סרוחים או מוסמוס שהזכיר המחבר דבזה טרפה אפי' של במקום חריץ, והנה במוסמוס שהבאיש הבשר כבשר המת בזה נראה פשוט דלית דחש לדעת רשב"ח הכהן מאחר דבין לפירש"י שפי' לקותא מוגלא ובין לפי' הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והרא"ש והר"ן ושאר פוסקים דלקותא היינו מוסמוס כבשר המת מבואר עכ"פ דבזה בעינן ג"כ במקום חריץ דוקא א"כ כיון שכל הפוסקים הראשונים חולקין בזה בוודאי אין לחוש לדעת רשב"ח הכהן בזה אמנם במוגלא לא מצינו שיחלוק על זה מפורש רק רש"י לפי פירושו דמוגלא היינו לקותא אבל להרי"ף והרא"ש לא שמענו מוגלא שיהא דינו במקום חריץ, ואף שהרא"ש והר"ן והרשב"א כתבו כן אבל בדברי הרי"ף לא נתבאר זה וכן בדברי הרמב"ם משמע להדיא דאפי' שלא במקום חריץ טרפה במוגלא, וכן נלפע"ד להוכיח מן הש"ס דהא קאמר פסול בכולי' וכשר בריאה מוגלא והשתא אי ס"ד דמוגלא היינו דוקא במקום חריץ ומוגלא היא מיחוי הלובן כמבואר ברא"ש שם ע"ש א"כ כמו כן בריאה יש סמפונות שאם נמוחו טרפה וגבי ריאה שנשפכה כקיתון אמרינן בהדיא והיא דקיימו סמפונות אבל נימוחו גם הסמפונות טרפה א"כ הרי ריאה דמי ממש לכולי' ובזה לובן ובזה סמפונות ומאי נפ"מ והאיך יאמר בזה פסול בכולי' וכשר בריאה וע"כ דמוגלא באמת טרפה בכולי' אפי' בבשר הכולי' משא"כ בריאה אין טריפות בבשר הריאה כלל דהוי חסרון מבפנים [ומזה מבואר דלא כמהרש"ל דחסרון בפנים פוסל בכולי'] וכן מהא דקאמר (מ"ח.) מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה, משמע דמיטרף אפי' שלא במקום חריץ שאם אמר רב כהנא במקום חריץ לא הי' מקום לטעות דעל ריאה קאמר וע"כ דלא הוזכר חריץ כלל, וכיון דאין זה לקותא דרכיש פשיטא שלא הי' (לו] לומר סתמא מליא מוגלא טרפה וע"כ דבאמת בכל גווני טרפה, הלכך העיקר בזה להטריף במוגלא אפי' שלא במקום חריץ אבל הבאיש כבשר המת לא מיטרף רק עד במקום חריץ כנ"ל: [ז] אפי' הגיעו ללובן, עט"ז שהקשה מדברי הג"א שהביא בב"י במעשה דשפירא, והנה מה שהקשה מק"ו לק"מ דכבר ביארנו דמוכח בש"ס דפעמים ריאה חמיר ופעמים כולי' חמיר ואין מדמין בטריפות בזה, ובאמת לא ידעתי מה צורך לו לזה הא בלא"ה מוכח כן להדיא בש"ם דקאמר מליא מוגלא טרפה מים זכים כשר א"כ כיון דסובר המחבר וסייעתו מוגלא בעינן לחריץ דוקא א"כ פשיטא דמים זכים אפי' בחריץ כשר ובהכרח שנאמר דבעל הג"א סובר כדעת רשב"ח הנ"ל דמוגלא אפי' שלא במקום חריץ טרפה א"כ שפיר י"ל דהטעם דמוגלא טרפה דסוף שיגיעו לחריץ ג"כ אבל כהגיעו לחריץ אפ' מים זכים טרפה והמחבר אזיל לשיטתו לכך מכשיר אפי' לחריץ במים זכים, אמנם נראה דבלא"ה לק"מ דבעל הג"ה זו סובר כיון שאין שם בשר הכולי' כלל רק נימוח ואינו בזה לא מכשירינן במים זכים וכ"כ הרשב"א בתשובה להדיא דמיחוי הכולי' אין דינו כמים זכים רק שם הי' הענין שהי' כמראה דבש וכאן ההוכחה שאין שם בשר הכולי' כלל, והב"י בעצמו הקשה על הרשב"א מדברי הג"ה זו שהכשירו אף במיחוי הכולי', ובאמת הוא תמוה דלא הכשירו רק שלא במקום חריץ והרשב"א דאוסר היינו במקום חריץ עכ"פ לא הי' לו להט"ז להקשות על הג"ה זו כי דבריהם הם דברי הרשב"א הנ"ל להדיא והוא מ"ש המחבר (סעיף זה) בסמוך במראה דבש, גם מ"ש הט"ז בסוף דבריו בכוונת הג"א לא הבנתי כלל דהיכן מצינו חילוק בטריפות הלובן בין כולו למקצתו ואי אין מזיק אפי' בלובן אפי' כולו כשר ואם מזיק אפי' במקצתו טרפה, וצ"ל דסובר כמו שכתבתי לעיל (ס"ק ב') דבנחסר כל הלובן ע"י חולי לא גרע מנוטל כל הכולי' ע"י חולי דטרפה כדלקמן (ס"ו) וחריץ הוי ככל הכולי' וגרע מינה ודוק:
סעיף ג אם לא הי' חלקות אלא בלובן [ח] אע"פ שכל שאר הכוליא בריאה טרפה:
[ח] אלא בלובן, כ"כ הב"י ולמד כן מכבד דלעיל (סי' מ"א) ויש להבין הא דקאמר פסול בכולי' וכשר בריאה מוגלא פסול בזה ובזה לקותא, וקשה הא בלקותא גופא יש פסול בזה וכשר בזה דהיינו ליקוי בלובן גופא ולא בבשר כלל ובכהאי גוונא בריאה כשר דהוי חסרון מבפנים, ולפי מה שכתבתי בס"ק הקודם אתי שפיר דכמו דבכולי' יש לובן כמו כן בריאה בסמפונות טרפה אפי' בפנים כדלעיל סי' ל"ו אך על המחבר קשה דפסק לעיל במוגלא בעינן למקום חריף א"כ מעיקרא במוגלא נמי קשה הא פסול בריאה וכיון דחשיב לה הו"ל למיחשב לקותא בלובן גופא, ואולי סובר דלקותא דוקא בחוץ ומה שאמר אלא הלובן היינו במקום שהיא גלוי דוקא וצ"ע, אבל מ"מ העיקר דבכל גוונא טרפה מאחר דכבר הוכחתי דהעיקר כרשב"ח כהן בזה דמוגלא אפי' שלא במקום חריץ טרפה, והפר"ח הביא בשם הראב"ד לחלק בזה ולפי דבריו גם בכבד כשר, ומאחר שכל הפוסקים הסכימו בכבד לאסור הוא הדין כאן וכן ראיית הראב"ד ישנה כמו כן בכבד וע"כ כמו שדחה הפר"ח ודוק: סעיף ה כוליא שהקטינה טרפה וכמה תקטן ותטרף בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל טרפה [ט] ובגסה עד כענבה בינונית וענבה בכלל טרפה ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם היתה קטנה בתולדתה כשרה והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי [י] או לא אי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי היא ואם אינו כווץ אלא שעשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחילה ברייתה היתה כך וכשרה:
[ט] ופול בכלל טרפה, עש"ך שהביא דעת בה"ג וראב"ן דכפול כשר והוא תמוה שהרי הקשו על בה"ג קושיא חזקה דהא קיימ"ל כל היכא דנאמר עד אזלינן לחומרא, והרא"ש והרשב"א והר"ן הביאו דברי בה"ג והקשו עליו מהנ"ל ודחו דבריו והאיך הביא הש"ך דבריו להלכה, אמנם גם ברא"ש ורשב"א יש להבין דברשב"א מבואר דמטריף כפול דלחומרא אמרינן עד ועד בכלל וברא"ש מבואר להיפוך דלכך כפול טרפה מטעם דלחומרא אמרינן עד ולא עד בכלל, וצ"ל דוודאי יש לפרש על שני פנים האחד דעל כשרות קאי וקאמר איזה היא השיעור שתהא כשרה עדיין וקאמר עד כפול ובזה עד ולא עד [בכלל] לחומרא דכפול טרפה ויש לפרש להיפוך דעל טריפות קאי ובזה אם נפרש מגדלות לקטנות עדיין יהא עד ולא עד בכלל לחומרא ותהא טרפה מיתר מפול משהו ואם נפרש מקטנות לגדלות ביתר מפול וודאי כשר רק כפול טרפה מכח עד ועד בכלל לחומרא, וסברא זו סובר הרשב"א ולפ"ז יש מקום ג"כ לומר דנפרש על כשרות ומקטנות לגדלות ובזה אפי' לחומרא כפול כשר רק בפחות מפול טרפה וזו היא דעת בה"ג, ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך כי העיקר להחמיר כרוב הפוסקים דכפול טרפה:
[י] והיכי ידעינן וכו' ואם אינו כווץ, קשה דבס"ו בניטלו הכליות מחמת חולי נתן סי' אחר אם הכיס מלא חלב או חליל ולמה לא נתן סי' הזה גם כאן, והש"ך הביא בשם הכלבו באמת סי' זה, לכן נראה דאם אינו כווץ רק הוא כמדת כולי' זו היא ראי' שתחילת ברייתה כך ואז אפי' אין שם חלב רק חלל אמרינן דנברא כך דאל"כ הי' לו להיות כווץ אבל אין סברא לומר דקמ"ל בהיפוך אם היא כווץ אפי' מלא חלב טרפה דזה אינו במציאות כלל כיון דמלא חלב האיך יהא כווץ, ואפשר דתרוויהו קמ"ל כנ"ל והכל בו שנתן טעם זה [מיירי] באופן דלא אפשר למיקם עלה דמלתא בסי' כווץ או שאין הכולי' לפנינו כנ"ל:
סעיף ז אם היו ג' כליות או יותר והקטינו היתירות [יא] ונשארו שתים כהלכתו שלא הקטינו כשרה:
[יא] והקטינו היתרות, דין זה צ"ע במה נפשך אי אמרינן דכל יתר כנטול אפי' לקולא אמרינן וחשבינן באמת כאילו לא הי' כלל לכך אין טרפות פסול בה א"כ מ"ש היתירות הא כבר פסק המחבר כהך דעה דכנטול היינו וחבירו עמו א"כ בחבירו [נמי[לא נפסל טרפות דהוי כנטול ואי דדוקא לחומרא אמרינן יתר כנטול ולא להקל (אם) [א"כ] גם ביתרות למה לא יפסל טרפות והג"א שכתב דין זה י"ל דסובר דהוי כנטול לבדו ואפי' לקולא לכך אין טרפות פוסל בו אבל בהנך שתים דכהלכתו פוסל טריפות משא"כ להמחבר קשה, ואפשר לומר דסובר המחבר דוודאי יתר כנטול היינו חבירו עמו אך זהו לחומרא אבל לקולא לא הוי כנטול רק היא לבדו, אך אכתי קשה מהא דפריך לאיוב [דאמר] "יפלח כליותי ולא יחמול", מי קא חי', הא י"ל דיתרת ה' לו ובזה אין טרפות פוסל ויכול לחיות. ובאמת לפי מה שפירשו התוס' דלא מצינו שעשו לו רפואה י"ל דגם ביתרת לא קא חי' בלי רפואה ומ"מ לענין טרפות כל דמהני לי' רפואה אינו טרפה, אך מהא דמעיקרא דפריך "ישפוך לארץ מרירתי" והא וודאי לענין טריפות קאמר א"כ תיקשי למ"ד ניטלה מרה כשר א"כ ה"ה שנים שמא יתרת הי' לו ונשפך וע"כ דכל יתר כנטול לא אמרינן לקולא כלל אפי' ביתר גופא, לכן נראה לפע"ד להטריף בכל גוונא בזה אפי' ביתרת רק אם היתרת עומדת שלא בדרא אפשר דאין טרפות ביתרת דומיא דוורדא ואל דלעיל (סי' ל"ה) ע"ש בט"ז, וגם בזה צ"ע:
סעיף ח יש מי שכתב דלובן בכוליא לקותא היא [יב] וכר שינוי מראה [יג] פוסל בה:
[יב] דלובן בכוליא לקותא הוא, זהו מדברי בעל העיטור והקשה על עצמו דא"כ הא דקאמר פסול בכולי' וכשר בריאה הל"ל לובן ולא תירץ כלום, וכתב ב"י דמשמע לי' להטור דלא חזר מדינו מכח קושיא זו ותמהני דהא פשיטא דלא קשה מידי דהא לובן פוסל בכולי' משום דאין מראה שלה נוטה ללבן ולכך אדום כשר דהמראה נוטה לאדום ובריאה אין לבן פוסל [ובאמת יש דעה דלבן פוסל לעיל סימן ל"ח] דאין נוטה לאדום א"כ האיך ס"ד לומר פסול בזה וכשר בזה בענין המראות שתלוי בצורת האבר אבל מ"מ לקותא טרפה בתרוויהו וכן שינוי מראה רק מראה זו אין שינוי באבר זה שצורתו כך ובאבר זו שיש לו צורה אחרת הוי שינו ובש"ס קא חשיב מה דבזה פסול דהיינו מוגלא ובריאה כשר והיינו דמצד הטבע לא יזיק טרפות זה לריאה ויזיק לכולי' משא"כ בשינו מראה דזה יש לו מראה אחרת מזה [ושינוי] פוסל בתרוויהו ולק"מ:
[יג] וכל שינוי מראה פוסל בה, עט"ז בשם רש"ל דדוקא בהגיעו ללובן ובאמת לדעת רשב"ח הכהן הנ"ל בוודאי כל שע"י חולי ומיטרף בה לא בעינן למקום חריץ שלא נאמר רק בלקותא במכת חרב אבל לפי מה שביארנו דבזה לא קיימ"ל כוותי' רק בכל לקותא בעינן למקום חריץ חוץ [דמוגלא[א"כ פשיטא דה"ה בשינוי מראה דהוי לקותא דלא הוי רק במקום חריץ כיון דמטעם לקותא אתינן עלה ובהדיא אמרינן והוא [דמטי'] לקותא למקום חריץ, וה"ה דהוי מצי למימר פסול בריאה וכשר בכולי' לקותא דלא מטי' למקום חריץ רק דקתני נקב דאפי' בחריץ כשר בכולי' וכן מבואר בש"ך (ס"ק י"ט) שכתב דאע"ג דכל איברים אין שינוי פוסל בהם שאני כולי' כיון דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוי לקותא כדאיתא בש"ס א"כ מבואר עכ"פ דבעינן למקום חריץ דוקא וכן עיקר, והתב"ש החמיר בזה ונראה עיקר כהנ"ל:
ועי' ט"ז מה שהשיג על הת"ח שכתב במראה געל להכשיר ומראה גרין להטריף ובריאה היא להיפוך וכן הקשה הש"ך, ולפענ"ד נראה ליישב דדוקא גבי ריאה דאין מראה שלה נוטה לאדום רק מכל מקום באדום כשר דהוי מחמת הדם הלכך במראה געל דזהו אינו מחמת הדם דאז הי' אדום ממש לכך כיון דנוטה לאדום הוי שינוי מראה לגבי ריאה דאינה אדום בטבעה אבל בכולי' הוא להיפוך דמראה געל דנוטה לאדום אף שאינו מחמת הדם מ"מ מראה הכולי' בטבעה אדום הוא ולהיפוך [מראה] גרין בריאה אמרינן דמחמת הדם הוא כיון שאין טבעה אדום אז מחמת שלא נבלע הדם נוטה לגרין אבל כולי' דמראה אדום לא יתהפך לגרין מחמת שלא נבלע הדם כיון שטבעה אדום וע"כ שינוי מראה היא, אך מה שהקשו (מסי' קפ"ח) קשיא לכאורה, וצ"ל דשם דדם אדום ממש לכך לא מיקרי געל נוטה למראה זו אבל כאן אין הכולי' אדום ממש רק נוטה לאדום אז געל נוטה עכ"פ למראה זו, גם מדברי הב"י (סי' קפ"ח) שהקשה למה בשאר מראות הדם מחמירינן האידנא ובירוק דאיכא מאן דמטמא מכשירינן אפי' האידנא, משמע דנוטה לאדום ע"ש וכן בדין דהא חזינן דעקבי' מטמא לגמרי מראה געל ע"ש ואין להאריך כאן כי כבר כתבתי בענינים אלו (בסי' ל"ח) ע"ש