אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן מב

על יו"ד סימן מא

סעיף א מרה שניקבה טריפה ואם ניקבה בונדו הכבד [א] והכבד סותמו כשרה (הג"ה נסרכה המרה למק"א [ב] כשרה):

[א] והכבד סותמו, לשון הש"ס מרה שניקבה וכבד סותמה כשרה, והמחבר שינה וכפל לשונו ואם ניקבה כנגד הכבד והכבד סותמו, היינו להורות דאף דהנקובה כנגד הכבד בעינן דוקא סתימת הכבד לאפוקי ניקב כבד ג"כ שם דטרפה כמבואר בב"י מן הש"ס והרשב"א, ונ"ל דאפי' לא ניקב הכבד מעבר לעבר שם רק שם נחסר בעומק מבשר הכבד לא מיקרי סתימה וכן ניקב בעומק שם וכן נ"ל הדין בריאה שניקבה ודופן סותמה:

[ב] נסרכה המרה למק"א כשרה, טעמו לפי שאין סירכא פוסלת רק בריאה ולא במק"א, ובאמת להאי טעמא שאין סירכא בלא נקב יש לומר [כן] אבל להאי טעמא שסופה להתפרק י"ל דכל שהעור דק מיטרף בסירכא דודאי ממרה תנתק גם קשה לי על הרב שדין זה הוא מן המרדכי פא"ט ושם נאמר כך מעשה הי' שהמרה נדבק לצלעות ומצד הכבד כדינה והכשירוה עכ"ל המרדכי שם, וא"א לפרש לשון זה רק דשם מצד הכבד היא סמוכה לצלעות וכשרה דהוי מקום רבותה או שיצאה הסירכא במקום המרה שכנגד הכבד ואז אפי' תתפרק הרי הכבד סותם שם, אבל בלא"ה משמע להדיא מדברי המרדכי דטרפה, לכן דברי הרב שכ' סתמא נסרכה המרה למקום אחר צל"ע:

סעיף ב נטולה ביד או חסרה טרפה [ג]

[ג] נטולה ביד או חסרה טרפה כן דעת הרבה פוסקים ומכללם הרמב"ם ובה"ג והרא"ש אבל ראב"י הובא במרדכי סובר דניטלה המרה כשרה וכן חסרה, ובאמת העיקר כדברי הרמב"ם דאל"כ למה לא חשבו ניטלה המרה בכשרות כמו ניטל הטחול, וליכא למימר כיון דקתני ניקב ש"מ ניטל לא, כיון דחזינן בטחול דניקב גרע, הא ליתא דהא גבי לב וריאה ודקין לכ"ע ניטל טרפה ומ"מ לא קתני רק ניקב והיינו דלא דמי לטחול דחזינן דמחלקינן בי' בין קולשי' לסומכי' כמ"ש הרא"ש א"כ במרה נמי אי ניטל כשר הוי לי' למחשבי' בכשרות, גם מן הש"ס גבי הא דקאמר הא ר"ח הא רשב"ר מוכח בהדיא דניטל המרה טרפה דהא לתנא דמתני' פשיטא דטרפה כיון דסובר שאין חיות הנפש תלוי בכבד כלל דמהאי טעמא לא בעי כזית א"כ למה צריך כל שהוא ואי דבכל שהוא תלוי חיות הנפש בכבד א"כ למה ר"ח זריק לה, וע"כ דמשום מרה כל שהוא שלא תנטל כמו שפרש"י התם א"כ למאן דחולק שם היינו דיש חיות הנפש בכבד אבל פשיטא שלא יחלוק בניטל המרה לכן מ"ש הפר"ח דמה דסמכינן בטעימה הוא בצירוף הפוסקים דמכשירין ניטלה המרה לפע"ד זה אינו כיון דכל הראשונים מטריפין ודבריהם עיקר וראב"י גופא לא החליט כן להלכה ועי' בסמוך:

סעיף ג אם חסרה המרה קורע הכבד שתי וערב [ד] וטועמו בלשונו אם יטעום טעם מר כשרה ואם לא יטעום טעם מר יצלנו בנחלים ויטעום אם יש בו טעם מר כשרה ואם לאו טרפה (הגה ואף עכשיו נוכל לסמוך על טעימת הכבד): [ד] וטועמו בלשונו, כ"כ הרא"ש בשם בה"ג ויש להבין שהביא ראי' לזה מהא דכבד כועס ומרה זורקת בו טיפה וקשה אי בכל כבד יש בו טעם מר מחמת הטיפה א"כ מאי ראי' לכאן שלא נימא דניטלה המרה ואי דבשאר כבד אין בו טעם מר אף שזורקת בו טיפה א"כ מאיזה צד נכריח שהיא בלועה בכבד לפי שיש בו טעם מר לפי שזורקת בו טיפה וצ"ל דודאי בעלמא שזורקת בו מעט לא נמצא בו מר אבל כאן דחזינן דמר הודאי כל המרירות נבלע בכבד והראי' הוא דענין המרה להיות נבלע בכבד לפי שזורקת בו טיפה מחמת כעס אך מ"מ ק' מה בכך דנבלע המרירות מ"מ הרי ניטל כיס המרה או ניקב ובודאי דחוק לומר שגם הכיס נבלע דזה פשיטא דלא מוכח מהך דכבד כועס גם ליכא למימר דאין כיס מזיק כלל רק הכל במרירות תלוי וא"כ כשנמצא כיס רק נקוב ג"כ נכשיר אותו ע"י טעימה ג"כ בכיס ריק בלי נקובה ואין בו מרירות תטרף וזה לא שמענו בשום מקום, ובאמת יש לפרש דברי בה"ג כך דסובר ניטלה המרה כשר והיינו מכח קו' התוס' כיון דקתני ניטל הכבד ש"מ דניטלה המרה כשר דהא בזה באמת ניטלה גם המרה ולא סבירא לי' כמ"ש התוס' שהיא תלוי' בגידי הכבד והסמפונות דניטל הכבד עם הסמפונות מיירי דלא קיימא לן כרמב"ם דניקבו סמפונות הכבד טרפה רק בחסרה המרה מתולדתה באמת אין ראי' להכשיר דמ"מ שפיר קתני ניטל הכבד לכך אי חזינן שאין שם מרה יש להסתפק אם ניטלה [אח"כ] או חסרה מבריתה וע"ז כ' בה"ג דטועמין הכבד ואם יש בו טעם מר בידוע שהי' מרה כדאמרינן כבד כועס ומרה זורקת בו טרפה וכיון שהי' שם בניטלה כשר כנ"ל, ולפ"ז בשני מררות באמת טרפה דהוי כחסר מברייתו ואפי' טעימה לא מהני בזה דלא כהפר"ח [ובלא"ה השיג התב"ש על הפר"ח בזה]:

ועוד י"ל דסובר בה"ג דודאי לא שכיח שתנטל המרה לגמרי כמ"ש הש"ך וס"ק ד') רק שכיח שתנטל מחמת שיצא המרירות ממנה ונשאר הכיס ריק אז הוא כלה והולך, ולפ"ז בניטל המרה חשש בה"ג דמתחילה ניקבה עד שיצא המרירות ואח"כ ניטלה והוי פסול החוזר להכשרו דלא שכיח שתנטל לגמרי ולזה הוצריך לטעום הכבד ואם ימצא בכבד טעם מר אז דנין דיצא המרירות ממנה לכבד ובזה אין צורך לניקבה כלל דהא לעולם כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה ומחמת זה כלה והולך וניטלה וסובר באמת ניטלה המרה כשרה: שוב ראיתי להתב"ש שהעתיק לשון בה"ג שלפנינו וז"ל ניטלה המרה לגמרי הוי עובדא וקרעוהו לכבד ואשתכח דבלוע בגו' ואכשירוהו אבל ודאי ניטלה המרה ואיתא לתלוי' אמרינן מחסר חסר וטרפה ליתא לתלוי' ואיהי אשתקלה לה כשרה עכ"ל, וביאור דבריו כך דמה שאמר מרה היינו המרירות שבמרה ותלוי' היינו הכיס שבו המרירות וסובר ניטלה המרה לגמרי עם הכיס כשרה אבל לא ניטלה רק המרירות יצא ממנה טרפה רק ה"מ אם יצא המרירות ואיננו אבל יצא המרירות לכבד כשרה ולכך בנמצא חסרה מרה דהיינו המרירות והכיס ריק טועמין הכבד אם יש בו מר הרי לא נחסר המרירות רק נשפך לכבד ואם לאו אלא שניטל המרירות לגמרי ואינו גם בכבד טרפה אבל ניטל הכיס עם המרה שבו אז כשר דסובר ניטלה המרה כשר והיינו מכח הכרח דניטל הכבד דלא כהתוס' כנ"ל, ולפ"ז לדידן דמטרפינן ניטלה המרה אם אין שם לא מרה ולא כיס אין לסמוך אטעימה כלל דמה בכך דהמרה בכבד הלא הכיס ניטל וניטל טרפה, והתב"ש האריך בביאור דברי בה"ג הללו ולפע"ד נראה ברור כמו שכתבתי, גם מה שפירש שם דהמרה נבראת בתולדתה בכבד, לא משמע כן לשון בלוע בכבד ובפרט דברי ראבי' שהביא שם גם דברי בה"ג בהכרח לא יתפרשו רק כמו שכתבתי:

סעיף ד' נמצאו שתי מרות [ה] טרפה דכנטולה דמי ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבין אותה ואם שופכות זו לזו אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הם וטרפה:

[ה] נמצאו שתי מרות היינו להפוסקים דניטלה המרה וחסרה טרפה ה"ה יתר דכנטול דמי אבל להפוסקים המכשירין בניטל וחסר ה"ה בשתי מרות, אלא שיש להסתפק בשתי מרות לדעת המכשירין אם ניקבו שניהם או אחת אי נימא דלא עדיף מאחת שניקבה דטרפה או דנימא כיון דיתר כנטול דמי הוי כאין שם מרה כלל ומה בכך דניקב כיון דאנו דנין כאילו לא הי' כלל ואיננו ונ"מ גם לדידן בשני טחולין דכשרין כיון דחסר כשר אם ניקב אחד בצד העב או שניהם מה דינו ונראה לי שהוא טרפה ודאי דהא חזינן בש"ס דאהדרי' לי' חבריי' לריב מאיוב ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים, וקשה למ"ד ניטלה המרה וחסרה כשרה מאי ראי' מאיוב דילמא שתי מרות הי' לו ובזה הוי כלא הי' לו כלל וניקב כשר ושפיר קאמר ישפוך לארץ מרירתי ואצ"ל דהי' בנם וע"כ דכל שטרפה בניקב אפי' יש ב' דהוי כנטול וחסר מתולדתו מ"מ בניקב טרפה ואפי' אחת, ואולי י"ל דזהו הי' באמת הכרח של בה"ג לפי פי' ראשון הנ"ל (ס"ק ד') דסובר חסר טרפה וניטל כשר ולכך מצריך לטעום לידע שניטל דהיינו דניטל דייק לי מהמשנה דניטל הכבד, דניטל מרה כשר, וחסר דייק לי' מהך סוגיא דטרפה כמו ניקב דאל"כ לא הוי מקשי חברייא מידי, ומ"מ לדינא פשיטא דטרפה כיון דלהנך פוסקים בהכרח טרפה ולא מצינו מי שיחלוק עליהם בזה וזה ברור:

סעיף ז היו שתי מרות בכבד אחת הנה ואחת הנה וסמפון אחד שופך מרה לשתיהן וכשאדם זוקף האחר חוזרת ליחה למקום שהסמפון מחלק מרה ושופך לשתיהן אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה אין שופכות זו לזו יש להכשיר בבהמת ישראל (הג"ה מרה הניכרת מעבר לעבר של כבד (ו) אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואי לא שפכי להדדי טרפה)

ו אי שפכי להדדי, כ"כ הד"מ ביאור דברי המרדכי ואף דבריאה טרפה דחיישינן לסמפונות משא"כ כבד משמע דהמרה הולכת מעבר לעבר בכבד עצמו וקשה לי מה בכך דאין לחוש לסמפונות מ"מ הא כבר הסכימו כל הפוסקים דכל שנחסר כזית במקום מרה ובמקום חיותא טרפה וממילא אפילו במקום אחד כמו שכתבתי שם, דהא מספקא לן בש"ס בזה ומצריכינן תרוויהו א"כ הכא מה בכך דאין לחוש לסמפונות ניחוש לאותו כזית שבמקום מרה כיון שהמרה הולכת בו יתקלקל וכל מקום שאם ניטל טרפה ה"ה נסמסמס וניקב וכמו דחיישינן לבועה מעבר לעבר בריאה לקילקול סמפונות ה"ה כאן דהא הד"מ מדמה להו להדדי רק משום דאין בכבד סמפונות להטריף בניטל וקשה עכ"פ לכזית במקום מרה ניחוש ולא יכולתי לצייר זה הענין שיהא באופן שהכזית במקום מרה בריא ושלום אין בו מרה העוברת בו, ומזה הי' ראי' דדוקא בניטל הכבד בעינן תרתי מקום חיותא ומקום מרה אבל בכל הכבד קיים לא בעינן רק חדא וזה שכ' הרב (לעיל סי' מ"א) ואם יבשו אלו הה' זיתים, וכן הרמב"ם כ' דאם ניטלו שניהם וכבד קיים טרפה, משמע דאחד לא וצ"ע בזה, ולענין דינא נראה ברור דאם הוא בכהאי גוונא שהמרה עוברת בתוך הכבד בכזית במקום מרה טרפה כנ"ל:

סעיף ט גרעין שנמצא במרה אם הי' כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד מותרת ואם ראשה חד כגרעינה של זית אסור שהרי ניקבה אותה כשנכנסה וזה שלא נראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה (הג"ה וכ"ש אם נמצא מחט [ז] או קוץ במרה דטריפה)

[ז] וכ"ש אם נמצא מחט דין זה צריך בירור ודיקדוק היטב בש"ס ופוסקים כמו שאבאר ומתוך הדברים יתבאר לך שקצת דברי הפר"ח נכונים ומקצתם אינן נכונים ודלא כהתב"ש שדחה כל דברי הפר"ח בזה בדברים שאינם נכונים לפע"ד:

גרסינן בפ' א"ט (מ"ט.) ההיא קשיתא דאשתכח במרה וכו' מירבל הוא דרביל לי' וה"מ דדיקלא אבל דזיתא מיבזע בזע, ופרש"י כמחט ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא עכ"ל, והקשה מהרש"א דמי הכריחו לזה דהא כמו גבי כבד טרפה ה"ה במרה, ותי' דמרה דמיא לסמפונא רבה, וכ"כ הר"ן בשם יש מקשים, ובאמת שתי' זה תמוה מאד חדא דרש"י פי' בסמפונא רבה דמי כיוונה לכאן וזה לא שייך במרה, ועוד דהא אפי' מאן דמטריף בריאה מודה בסמפונא רבה וכ"כ התב"ש, ותמהני שלא ראה שקושיתו והתי' שדחה הם דברי מהרש"א הנ"ל (עוד הקשה מהרש"א דכיון דהכא למאן דמטריף א"כ בדיקלא מודה א"כ במחט נמי בקופא לגיו מודה, ומרש"י לעיל בד"ה והלכתא משמע דלמ"ד טרפה בכל גוונא טרפה, והא לק"מ דפשיטא דמאן דמטריף טעמו דודאי דרך הושט בא בצד הדק ונכנס לריאה ונתעקם אח"כ עד שקופא לגיו וחיישינן להכי משום דרוב דרך הוושט ואין דרך קנה לבלוע אבל דיקלא דאין בו שום צד שיבוא דרך וושט מודה דכשרה] והרב התב"ש בעצמו תי' דרש"י סובר בשלימה אפי' בכבד כשר והתם דוקא ביצא לחוץ הלכך גם כאן כשר במרה שלימה, והא דלא תי' התוס' משום דגם שלימה טרפה כדעתם לעיל (שם בד"ה אי קופא) דרצו לתרץ לשיטת רש"י שם ודבר זה אין לו שורש ועיקר, מדא דמה להם לומר תי' לשיטת רש"י ולהפוך הדין לחלק בין מחט לקשיתא מה שכבר החליטו נוכח קו' מבית הכוסות דאפי' בשלימה טרפה בכבד, ועוד דלעיל גופא (בד"ה אי קופא) לא זכרו כלל דרש"י מכשיר בשלימה רק כתבו בפשיטות אין לפרש וכו' והאיך לא זכרו פרש"י ולהקשות עליו מאחר דכאן כ' בפשיטות תירוץ לשיטות רש"י דמכשר בשלימה [מה דרש"י גופא לא סבירא לי'] וברור דאין להם הכרח ברש"י שיכשיר בשלימה, ורש"י לא בא רק לצייר קופא לבר ולגיו דבזה החוד יצא לחוץ וקופא בפנים ובזה להיפוך ואדרבא רבותא קמ"ל דבחוד לחוץ כשר ג"כ ולא דמי לקוץ שנמצא בחלל הבהמה כמו שהק' באמת הרשב"א ותי' בזה וכן הר"ן ע"ש, אבל מודה רש"י דעיקר החילוק בין הנטי' להיכן נוטה ולאו דוקא ביצא לחוץ, ועוד אי ס"ד דרש"י סובר קופא לבר דוקא ביצא לחוץ א"כ למה פי' לגיו שהמחט מונח בהיפוך הלא אפי' מונח כמו שהוא מונח בקופא לבר רק שעדיין הקופא בפנים כשר, ובהכרח דכונת רש"י רק לחלק בענין הנטי' להיכן נוטה וזה ברור:

ומעתה לפ"ז מלבד דלא נתיישב קו' מהרש"א על רש"י אף גם דנראה קו' עצומה בזה על התוס' דמה בקשו התוס' בתי' זה הא בלא"ה טרפה כאן אפי' במחט, לכן נלע"ד בישוב כל הנ"ל והוא דהרשב"א בחי' כ' שם בהדיא דלדעת רש"י וסייעתו דמפרשים דהחשש משום וושט הוא ומ"ד סמפונא נקט ואתאי לא חיישינן לזה הדין בכבד כל היכא דאין שם סברא להכריח שבא דרך וושט כגון באלימתא וקופא לבר כשרה וכ' דהגירסא אבל קטינתא ל"ש וכו' סמפונא נקט ואתאי וכשר בכל גוונא, והביא בשם בעל המאור שכ' להדיא כן בשם רש"י גם ברש"י שלפנינו פשיטא דיש לפרש כן שלא כתב רק ה"מ בגדולה שאינה יכולה לינקב דרך קופא אבל קטנה מנקב אפי' דרך קופא, והיינו דבגדולה דאינה ניקבת דרך קופא א"כ יש הכרח שבא דרך וושט משא"כ בקטנה לעולם כשר כיון דיכולה לנקב דרך קופא אין הכרח שבא דרך וושט [וראי' לזה מהא דפריך מבית הכוסות ודוק היטב] אמנם הקשה ע"ז על רש"י גופא דלמה לא ניחוש מספיקא שבא דרך וושט והא רש"י גופא פי' גבי דילמא אי הוי ריאה קמן הוי מינקבה וז"ל דילמא הוי נקובה דרוב הנכנסין דרך הוושט נכנסין ואי בוושט נכנס ודאי ניקבה, מוכח להדיא דמספיקא חיישינן לוושט מחמת הרוב ולמה מכשיר כאן בקטינתא הא מספק ניחוש לוושט דרוב דרך הוושט הן:

איברא בלא"ה יש לתמוה ברש"י דהא כיון דכ' הטעם דחתוכה טרפה משום דנכנס דרך וושט א"כ בקופא לגיו כשר לדעתו וכ"כ הרשב"א שם להדיא א"כ מה שנתו טעם להטריף הוא על קופא לבר, וק' מה צורך לו בזה לרוב הא בלא"ה בהכרח דרך וושט בא כיון דקופה לבר כמו בכבד, ועכצ"ל דסובר רש"י דודאי בריאה אפי' קופא לבר אינו הכרח גמור כמו בכבד דבא מוושט דשאני ריאה כמ"ש התוס' דהמקום רחב ויכול ליכנס לשם בקופא רק הואיל וטפי י"ל דרך וושט וגם קופא לבר דיש ראי' לזה דבא דרך וושט לזה אנו דנין דבא דרך וושט, ולפ"ז דוקא בקופא לבר דיש ראי' ג"כ שבא דרך וושט אז מצרפינן לרובה להטריף ולא כשאין ראי' כלל שבא דרך וושט אמרינן כאן נמצא וכאן בא, הילכך בקטינתא דאין סברא כלל להכריח שבא דרך וושט כשרה בכל גוונא כנ"ל ליישב שיטת רש"י:

ועכ"פ מבואר לדעת רש"י דכל שאין הכרח שבא דרך וושט אמרינן דרך סמפונות בא ולא אמרו בכבד דטרפה רק באלימתא וקופא לבר דיש הכרח דבא דרך וושט, ומעתה יפה כ' רש"י דבמרה בקשיתא דזיתא דאין בו הכרח שבא דרך וושט כי שני הצדדים שוים בזה א"כ הוי כמו קטינתא בכבד דכשר בכל גוונא, והוכרח רש"י לומר דלמאן דמטריף בריאה מיירי הכא דסובר אפילו שלימה טריפה בכל גוונא דאזלינן בתר רובא דדרך וושט בא אפי' אין הכרח כלל דלדידי' אלים רובא דלעולם בודאי דרך וושט בא אבל למאן דמכשיר לא חיישינן כלל לוושט רק היכא דאיכא הכרח כגון באלימתא וקופא לבר ומיושב קו' מהרש"א ולק"מ ודוק:

ומעתה גם דברי התוס' נכונים והוא דשם (מ"ח, בד"ה דלימא) כתבו וז"ל לא משום דדרך הוושט מינקב ואתאי דא"כ אמאי מכשיר בסמוך בחתוכא דכבדא אלא בעי למימר דרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ, והנה הרב מהרש"א הבין כונת התוס' דקשי' להוא אי משום דדרך וושט בא הו"ל לחלק בין קופא לבר או לגיו כדמחלק לקמן גבי כבד וע"ז כתבו דהכא אפי' קופא לגיו טרפה משום דניקב ויצא לחוץ וחזר לאחוריו וכ"כ הרא"ש, ובאמת הדבר תמוה דהאיך אפשר להעמיד זה בכונת התוס' שכ' דרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ, ולדברי מהרש"א א"א לפרש לשון זה וכך הוי להו למימר דרך הסמפונות נכנס ויצא לחוץ ולשון זה מורה בבירור דנכנס בריאה מבחוץ דהיינו מבחוץ נכנס לתוך הריאה וכן דרך סמפונות יצא אין לו שחר כלל, ועוד אה כונת התוס' בקושיא למה לא חילקו כאן כמו בכבדא לא הוי להו להקשות בפשיטות דא"כ אמאי מכשיר בסמוך בחתיכה דכבדא דהא לא בכל גוונא מכשיר, ועוד שכ' לא משום דדרך הוושט מינקב ואתאי וכו', דהא באמת אף לפי תירוצם צרין ג"כ להך חשש דנכנס דרך וושט דאל"כ אכתי תיקשו תינח בקופא לגיו יש לחוש דניקב וחזר לאחוריו בקופא לבר מא"ל וא"כ משום דדרך וושט בא [גם לפי דבריהם יהי' הפי' בש"ס דילמא אי הוי קמן הוי מינקבה [תאומים] במובן בקופא לבר משום וושט ובקופא לגיו משום דניקב ויצא לחוץ וחזר לאחוריו ובש"ס משמע דבכל גוונא חד טעמא איכא] לכן נלע"ד דגם התוס' הי' להם הגי' כמ"ש הרשב"א הנ"ל דבקטינתא לעולם כשר כיון שאין הכרח שבא מן הוושט, ואהא קשיא להו לתוס' אפי' בקופא לבר למה תטרף הא פשיטא דליכא למימר דכל שקופא בר בהכרח מן הוושט בא א"כ תקשי למה בשלימה כשר בכל ענין דהא חזינן דבכבד כל שיש הכרח אפי' בשלם טרפה כמו שהוכיחו התוס' אח"כ (בד"ה אי קופא) וע"כ דבריאה אפי' קופא לבר אין הכרח שבא דרך וושט כמו בכבד כמו שחילקו התוס' (בד"ה אי קופא) משום דהריאה מקום רחב ויכולה לכנס שס בקופא [ואף דנראה דהתוס' לא ס"ד רק אח"כ חדשו זה היינו די"ל בשלימה דוקא בקופא לגיו כשר, וע"ז כתבו ונראה אבל הא ידעו בבירור דאי קופא לבר הכרח גם בשלימה טרפה א"כ כאן הקשו במה נפשך אי הוי הכרח ע"כ דמיירי בקופא לגיו ואי אין הכרח למה בכבד כשר ודוק, והשתא כיון שאין הכרח למה בקופא לבר טרפה בריאה אפי' בחתוכה הא גבי כבד מכשרינן לקמן בכל גוונא כל היכא דליכא הכרח דבא מן הוושט וע"ז כ' התוס' דודאי לוושט לא חיישינן כלל בריאה כיון דליכא הכרח אמרינן כאן נמצא כאן הי' ובדרך הזה הלך ולא חיישינן שהלך דרך וושט רק בחתוכה טרפה משום דבדרך סמפונות גופא יש חשש שבדרך הלוכה יצאה מן הסמפונות ופיה לחוץ ונכנסה בריאה מבחוץ ולכך קופא לבר, הילכך כיון דבסמפונות גופא יש חשש מטרפינן לה משום דילמא אי הוי קמן הוי מינקבה רק שלימה דחזינן דלא ניקבה אז דנין דהלכה ולא ניקבה, ולפ"ז בקופא לגיו בלא"ה טרפה דיש לחוש באמת [שהלכה] כדרכה וניקבה רק אפי' בקופא לבר חיישינן כנ"ל אף דלוושט אין לחוש כלל [ובזה מחולקין התוס' ורש"י, דרש"י סובר דחיישינן דרך וושט מחמת קופא לבר ואף שיש לדחות מחמת שהוא רחב מ"מ בצירוף רובא דדרך וושט בא חיישינן כיון שאין סיוע דשלימות לפנינו והתוס' מאנו בזה לכך סבירא להו דמחמת סמפונות הוי החשש, ולפ"ז י"ל דמודה רש"י דגם בקופא לגיו טרפה משום דניקבה כדרכה וחזרה רק להיפוך בקופא לבר הוצרך לרוב דלא סבירא לי' חשש דתוס' הנ"ל, גם הכרח גמור ליכא משום דמקומה רחב לכך הוצרך לרוב ודוק, גם י"ל דכ"ע סבירא להוא בקופא לגיו כשר רק בקופא לבר נתנו טעם, התוס' כסברתם, ורש"י כסברתו, אבל העיקר מקודם וכן מוכח ברא"ש] והשתא ממילא מודים התוס' דכל היכא דליכא הכרח וגם שאין לחוש לטרפות דרך סמפונות כגון בכבד ומרה כשר בכל גוונא, לזה הוצרכו התוס' לומר גבי קשיתא דזיתא משום דשאני זית שהוא עב וחד בהא פשיטא דחיישינן לכ"ע בוושט דהוי כמו הכרח גמור דדרך וושט בא ולא דמי למחט:

ולפ"ז מוכח מדברי רש"י ותוס' והרא"ש דדוקא גבי קשיתא אסור אבל נמצא מחט במרה בכל גוונא כשר בקטניתא רק באלימתא תליא אי מדמינן לה לריאה דהוי מקום רחב כשר גם בזה בשלימה בכל גוונא כמו ריאה ואי מדמינן לה לכבד תליא אי קופא לבר או לגיו, ומדברי הר"ן בשם יש מקשים וכן לפי תי' הר"ן מוכח דמרה דמיא לסמפונא רבה א"כ כ"ש דדמי לריאה בזה, ולפי דברי הר"ן מוכח ממילא דאפי' להרמב"ם והרי"ף דסוברים דהחשש דניקבה בהליכתה דרך הקנה הסמפונות דמטריף בהו מ"מ היינו דוקא בכבד דהמקום דחוק ולא במרה דהוי כסמפונא רבה, ואף שהר"ן נתן טעם במרה דעור דק הוא ויש לחוש דניקבה כשהיא תוך המרה מ"מ הא פשיטא דלא סבירא להו לכל הפוסקים [בזה], א"כ מכל הנ"ל מבואר באמת כדעת פר"ח להכשיר במחט במרה, אלא שמדברי הרשב"א ז"ל בודאי מוכח דטרפה כמ"ש התב"ש אף כי מה שהוכיח התב"ש מדברי הרשב"א דמכשיר בסמפונא רבה אפי' במחט אלימתא כמו גרעין תמרה א"כ אי מרה דמיא לסמפונא רבה למה נחמיר יותר בקשיתא דזיתא הא התם נמי דחיק לה עלמא טובא וע"כ דסובר דמרה לא דמיא לסמפונא רבה זה לא הכרח הוא כלל דקשיתא דזיתא אית בה תרתי חדא דעב הוא וגם מיבזע בזע הלכך בכל צד שהולך הוא נוקב מחמת הדחק משא"כ במחט אלימתא בזה הצד שהוא דק שם הוא דק מאד ורחב לפניו ובצד העב אינו יכול לינקוב כלל הילכך לא חיישינן, אך מ"מ שאר הוכחות התב"ש נכונים הם, וכן לפי דברי הר"ן שחידש דעור המרה דק יש להטריף במחט, וכ"כ הר"ן לפי סברתו, אבל ודחי לדעת רש"י ותוס' והרא"ש והרי"ף ורמב"ם לפי סברת הר"ן בקושיא דמדמה מרה לסמפונא רבה אין מקים לחוש במחט בכל גוונא, וכן מה שפי' הפר"ח בכונת ב"י נכון הוא והתב"ש כ עליו שדבריו דחוקים בכונת הב"י ונהפוך הוא כי פרושו דחוק מאוד ופי' הפר"ח פשוט בלי שום הג"ה רק דלרש"י דמדמה מחט לקשיתא דזיתא בכל גוונא אם כן הכל תלוי בחד ועגיל ואפילו מחט טרפה בחד אמנם להתוס' והרא"ש שדחו פרש"י משום דקשיא הלכתא אהלכתא א"כ ע"כ דמחלקינן בין מחט לקשיתא תלוי ג"כ בעב כמו תמרא לעב כזית ותרתי בעינן עב כזית עכ"פ וגם מיבזע בזע אבל מחט כשר וזה ברור, לכן דברי הרב בהגה צ"ע לדינא [אך מה שתמה הפר"ח על לשון הב"י וכ' דלא דקיי"ל דכונת ב"י דודאי לחוש שניקבה למעלה דרך כניסתה לא דרך וושט אין לחוש כמ"ש הב"י לעיל גבי כבד רק כאן מודה דחיישינן כיון דהמקום כניסתה למרה הוא צר דהא עכשיו אינה יכולה לצאת דרך שם ומיבזע בזה לכך בודאי יש לחוש דניקבה המרה בעת כניסתה ואפי' דרך סמפונות משא"כ גבי כבד] והנה לעיל (סי' ל"ו וסי' מ"א) כתבתי דרכים אחרים בכונת רש"י ותוס' והוא עפ"י מה שהבינו האחרונים בכונתם אבל עכשיו אני רואה שדברי הרשב"א בחידושיו עיקר בכונת רש"י ותוס', והאחרונים ז"ל לא הביאו דבריו כלל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה