אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן מא

על יו"ד סימן מ

סעיף א ניטל הכבד טריפה אא"כ נשתייר [א] כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו שהוא תלוי בו ויהיו כשני זתים הללו [ב] כל אחד שלם במקומו אבל אם הי' מתלקט או כרצועה או מרודד טרפה:

[א] כזית במקום מרה. בש"ס (מ"ו) [פרכינן] הא נשתייר המינה כלום כשרה אע"ג דלא הוי כזית והתנן ניטל הכבד ונשתייר המינה כזית כשרה ואמר ר"י לא קשיא הא ר"ח והא רשב"ר כי הא דר"ח זריק לה ורשב"ר מטביל לה וסימנך עשירין מקמצין וכו' אמר להו ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה ראב"א אמר במקום שהיא חיה אמר ר"פ הילכך בעינן כזית במקום מרה ובעינן כזית במקום שהיא חיה, ויש להסתפק בהך דאמר כזית במקום מרה אי סובר דעיקר הטעם הוא כדי שיהא חיזוק למרה שלא תנטל ועיקר הטריפות מכח שסוף המרה לינטל [ומ"מ חשבינן לה בפני עצמו כיון דהוא באבר אחר] או דסובר ר"ז דעיקר החיות שיש בכבד הוא שם במקום מרה וכל שלא נשאר שם לא הדרא ברי ומ"ד במקום שהיא חי' סובר דשם עיקר חיות הבהמה בכבד, והנה רש"י פי' התם (בסוף ד"ה מטביל לה וז"ל ולר"ח לא בעי כדי להעלות ארוכה אלא שיורא פורתא מקום תליא דמרה דשיורא במקום מרה בעינן כדלקמן עכ"ל, ויש לתמוה בדברי הרב ז"ל במה נפשך אי סובר דכמו שנחלקו בש"ס למ"ד כזית למר במקום חיותא ולמר במקום מרה כמו כן נחלקו למ"ד כל שהוא למר במקום מרה ולמר במקום חיותא א"כ ק' מה זה שפירש"י במקום מרה הא איכא למ"ד חיותא ולמסקנא בעינן בתרתי. גם קשה דלפי זה נצטרך לומר דסובר רש"י דמ"ד במקום מרה הוא משום חיזוק המרה כמו למ"ד כל שהוא דצריך במקום מרה משום תלית המרה דאי ס"ד משום דסובר דחיות הבהמה בכבד במקום מרה היא א"כ מאי ענין זה למ"ד בכל שהוא דבי' ע"כ לאו משום האי טעמא הוא דהא סובר דאין חיות תלוי בכבד כלל דמהאי טעמא זריק לה ולא הוי נפש משיב נפש כמו שפירש"י, א"כ מאי זה שפי' דאותו שיור בעי במקום מרה כדלקמן הא אין ענין זה לזה כלל, ובהכרח שיפרש רש"י דגם בהך דלקמן הטעם הוא משום תלית המרה א"כ תקשי באמת למ"ד במקום מרה מאי ענין זה למחלוקת ר"ח ורשב"ר הא עיקר מה שלמדו מר"ח הוא משום דזריק לה וסובר דאין חיות תלוי בכבד כלל א"כ וכי משום זה לא יכול לסבור דבעינן כזית לחיזוק המרה כמו דסובר כל שהוא וכמו דקאמר ר"ז דבעינן כזית לר"ש משום חיזוק המרה כמו כן יכול לסבור ר"ח ומאי ענין זה לזה. גם בלא"ה תימה מאוד לומר דמ"ד כזית במקום מרה משום מרה הוא דהא אליבא דרשב"ר קאי ולדידי' עיקר הטעם משום דחיות הבהמה תלוי בכבד גופא דמהאי טעמא מטביל לה כמו שפרש"י בלישנא בתרא והוא העיקר לדעתו:

לכן נראה דסובר רש"י בפי' הסוגיא כך והוא דהך מחלוקת ר"ז וראב"א הוא דר"ז סובר דבהכרח הי' כונת התנא כזית במקום מרה דשם עיקר החיות, דאל"כ הא במקום מרה כל שהוא ודאי בעינן לכ"ע משום חיזוק המרה דהא אפי' לר"ח בעינן כל שהוא שם א"כ אם נפרש כזית במקוה אחר יהא הדין כזית באותו מקום וכל שהוא במקום מרה ג"כ דשמא תנטל המרה מהסמפונות כיון שאין שם בשר הכבד [וכ"ש להפוסקים דניטל קאי על הסמפונות ג"כ] ובזה לא יחלוק רשב"ר על ר"ת א"כ איך קאמר כזית דהא טפי בעינן וע"כ דאותו כזית באמת במקום מרה אמרו ושפיר נחלקו דלר"ח אין חיות בכבד רק משום חיזוק מרה בלבד סגי בכ"ש ולרשב"ר בעינן משום חיות הכבד כזית במקום מרה דשם הוא החיות וגם יש חיזוק למרה ומ"ד במקום חיותא סובר דדוקא לר"ת דסגי לי' בכ"ש בעינן במקום מרה דוקא דבכ"ש לא הדרא ברי רק לר"ח לא איכפת לי' בזה דאין שם חיות א"כ ע"כ משום חיזוק מרה בעינן לה לאותו כל שהוא במקום מרה דבמקום אחר כיון דבכל שהוא לא תתרפא אין שם חיזוק למרה כלל משא"כ לרשב"ר דבעי כזית משום החיות שתלוי בכבד ובכזית הדרא ברי כמו שפרש"י א"כ שפיר אותו כזית הוא במקום חיותא דשם תלוי החיות בכבד מאחר ששם הכבד יונק ודבוק תחת הכליות ומ"מ לא בעינן כ"ש במקום מרה לחיזוק מרה כיון דעכשיו הוא דבוקה בסמפונות כמ"ש התוס' (ר"פ א"ט) והכבד הדרא בריא מחמת הזית במקום חיותא א"כ שוב לא תנטל המרה מחמת שהכבד יבריא כמו שהי' ולהא לא חיישינן שינטל קודם שיבריא ובהא פליגי ר"ז וראב"א והשתא עכ"פ לכ"ע לר"ח דסובר כל שהוא במקום מרה בעינן לה:

אך לפ"ז יקשה לכאורה האיך דייק ר"פ דבעינן תרוויהו כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא הא י"ל דלכ"ע כזית במקום חיותא וכל שהוא במקום מרה ולא קאמר כזית במקום מרה רק דאז לא בעינן רק כזית משא"כ במקום חיותא בעינן עוד כל שהוא משום חיזוק המרה דבהא לא יחלוק שום מ"ד על ר"ח אבל בכזית וכל שהוא סגי. אבל באמת לק"מ דר"פ דייק דע"כ למ"ד במקום מרה במקום מרה דוקא תלוי החיות ולא במקום אחר כיון דעיקר ראייתו דאל"כ צריך כזית ועוד כנ"ל א"כ ממילא מוכח דבמקום מרה דוקא דהא במתני' כזית קתני א"כ מבואר דאין שיעור יותר מכזית להכשיר ובמקום דלא מהני אפי' ביותר לא מהני ובמקום דמהני לא בעינן כזית ואי נימא במקום חיותא נמי א"כ יש הכשר ביתר מכזית דוקא והאיך קתני כזית וע"כ דבמקום מרה דוקא הוא הילכך מספיקא בעינן תרוויהו ודוק היטב: [ב] כל אחר שלם במקומו. משמע מדבריו דבעינן שני הזיתים שלימים דוקא אבל אם אחד שלם ואחד מתלקט טרפה אבל מדברי הטור משמע להדיא להיפוך דדווקא בתרווייהו מתלקטין טרפה מספק ולא באחד שלם ואחד מתלקט ע"ש, והמחבר כ' זה עפ"י דבריו בב"י וכ"מ, דקשיא לי' במ"ש הרמב"ם (פ"ח מה"ש) הרי זה ספק ויראה לי שהוא טרפה, דמה ביקש בזה פשיטא דספק לחומרא וע"ז כ' דבא לומר אפי' אחד שלם ואחד מתלקט, ובאמת לא משמע כן ברמב"ם ועיקר כונת הרמב"ם נראה פשוט דאזיל לשיטתו שדעתו דדוקא דרוסה כל ספק שיסתפק בו אסור אבל בשאר שבעה טרפות יש בהן ספקות מותרות וכבר תמה הרשב"א בתשובה באמת על דברי הרמב"ם שכ' בספק הטריפות מקצתן להקל ומקצתן להחמיר וכ' ודרכו נסתרה מעיני והביאו הב"י (סי' כ"ט) וע"ז כ' הרמב"ם דספק הזה יראה לי שהוא מכלל הספיקות האסורין אפילו בשבעה הטריפות אבל לא מיירי באחד שלם ואחד מתלקט דזה באמת מותר מכח ס"ס ספק שמא לא בעינן רק כזית במקום הזה שהוא שלם ואת"ל דבעינן במקום שהוא מתלקט שמא מתלקט כשר, וכן נראה מדברי התוס' שכ' על מילתא דר"פ דהכי קיי"ל לעיל כמ"ד בכזית, וברור דהוקשה להם כיון דלא איפסקא הלכתא במחלוקת ר"ת ורשב"ר וגם לא איפסקא הלכתא במחלוקת ראב"א ור"ז א"כ בכזית במקום חיותא וכל שהוא מרה יה כשר מס"ס חדא שמא הלכה כר"ח דבכל שהוא במקום מרה סגי ואת"ל דהלכה כרשב"ר שמא כזית במקום חיותא קאמר וכשיש תרווייהו כשר מס"ס וע"ז כתבו דזה ברור דהלכה בכזית וא"כ אין כאן רק חד ספק אי במקום מרה אי במקום חיותא לכך בענין תרוויהו אבל בהך באחד שלם ואחד מתלקט דזה הוי באמת ס"ס מותר [וכהאי גוונא כ' ב"י לקמן סי' נ"ט] לכן דין זה צ"ע כיון דבטור משמע להדיא דבעינן שניהם מתלקטין, ומדברי הרמב"ם אין ראי' כנ"ל ועיקר דין זה תליא במחלוקת האחרונים לקמן (סי' ק"י) אי תיקו דבש"ס מצטרף לס"ס ויתבאר שם בס"ד ואין להאריך כאן אבל אני תמה שלא זכרו הש"ך והט"ז מרין זה כלל:

סעיף ג יבש הכבד עד שנפרך בצפורן טרפה והוא שיבש כולו ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו (הג"ה ואם יבשו [ג] אלו הב' זיתים לבד נמי טרפה נימוק הכבד [ד] דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד שנימוק והי' לדם טרפה אע"פ שנשתיירו ב' הזיתים דסופו לרקב הכל י"א כבד שקשה כאב טריפה והוא שלא נשתיירו בה ב' זיתים הנזכרים שלא נתקשו):

[ג] ואם יבשו, כ"כ הרמב"ם (פ"ח) לענין ניטל וה"ה לענין יבש, ויש להסתפק דמשמע לכאורה מדברי הרמב"ם דאינו פוסל רק בניטל לגמרי ב' הזיתים אבל בניטל מקצת מהם כשר או דנימא דלאו דוקא קאמר דמ"ש כיון דבנשאר פחות מכזית בודאי טרפה וכיון דסובר דכל הכבד לא מעלה ולא מוריד א"כ בניטל מקצת מהם נמי טרפה, ולכאורה מדברי הפוסקים בהתליע הכבד אפילו התליעו הב' זיתים כשר משמע דכיון שלא ניטל כל הכבד לא איכפת לן מה שחסר מקום נקב התולעים מן הב' זיתים, אך הא ליתא דהא כ' הב"ח באמת דאפי' בניטל כל הכבד והב' זיתים התליעו כשר וע"כ צ"ל דזו שאמרו כזית במקום מרה לאו למימרא שאין שם רק כזית רק דיש שם יותר רק בשיור כזית סגי ומיירי הפוסקים בהתליעו מקום המרה ומקום חיותא אבל מ"מ נשאר ב' זיתים לבד הנקבים וכן פי' הש"ך (סוף סק"ו) או דמחלקי בין ניטל ע"י חולי בין ניטל ע"י התלעה כנראה מדברי הט"ז ס"ק ג' אבל בניטל אפי' כל הכבד קיים בעינן שלא יחסר משיעור הב' זיתים אפי' פורתא:

איברא דבלא"ה קשיא לי טובא במה דמשמע מדברי הרב דבעינן יובש בב' זיתים וקשה הא כזית אחד שנתייבש תטרף דהא בעינן תרתי כזית במקום חיותא וכזית במקום מרה וכל שנחסר אחד טרפה, וביותר ק' ברמב"ם (פ"ח מה"ש) וז"ל ניטל ממנה מקום שהיא תלוי' בו ומקום המרה אעפ"י שהשאר קיים כמות שהוא טרפה, וק' למה לי תרוויהו לפ' לא ניטל רק אחד טרפה ואם נאמר דסובר הרמב"ם זה ודאי טרפה אבל באחד הוי ספק א"כ ה"ל להזכיר בזה הספק כמו שהזכיר אח"כ במפוזר [גם יש להבין שלא הזכיר ספק בניטל כולו ונשאר כזית אחד] ומזה נראה לכאורה דסובר לחלק בין ניטל כולו דבזה בעינן שני זיתים דוקא אבל בכולו קיים בעינן שינטלו ב' הזיתים דוקא [וחילוק זה איתא להדיא בש"ם גבי גלודה ע"ש ברשב"א ויש"ש] ולפ"ז י"ל דגם לענין ניטל מקצת מחלק בכך ולכך קאמר ניטל ממנה מקום שהיא תלוי' בו ולא קאמר ממקום כל שלא נשאר כזית וצ"ע: והעיקר להחמיר אפי' בניטל מקצת מהם ואפי' מקצתיו של אחד מהם כיון דהשוה זה לניטל כל הכבד ולא נשתייר ב' זיתים דכבד כולו לא מעלה ולא מוריד, ודברי הרב והרמב"ם צ"ע [ובש"ס גבי גלודה נסתפקו אפי' נחסר הכל כהאי גוונא].

[ד] נימוק הכבד. הש"ך והט"ז השיגו על דין זה ולעד"נ עיקר כהרב, ומתחילה נאמר מה ראה הב"י להוכיח מדברי הרוקח דנימוק טרפה אפי' נשתייר ב' זיתים ואדרבא לכאורה מוכת להיפוך כמ"ש הש"ך והט"ז אבל באמת הב"י דייק שהזכיר הרוקח דין נימוק וקשה כאבן וכ' קשה כאבן טרפה בלי ראי' כלל ועל דין הנימוק הביא ראי' מפ' מי שאחזו והוא תמוה דנהפוך הוא דלדין קשה הי' לו להביא ראי', תדע דמודה הב"י בנימוק אלו הב' זיתים וחולק בקשה אפי' הב' זיתים, ולזה פי' הב"י דודאי סובר הרוקח דכל שניטלו הב' זיתים טרפה ה"ה כל שנלקו דלקותא כניטל הוא וסובר דקשה הוי לקותא ולזה כיון דקשה מיירי בב' הזיתים לא הוצרך לראי' אבל בנימוק רוצה להטריף אפי' נשארו ב' זיתים לזה הוצרך ראי' מפ' מר שאחזו וע"ז השיג הב"י בתרתי חדא דנימוק ג"כ ב"ב זיתים דוקא וכך הפי' בש"ס יקשה לעולם כשר דאין זה לקותא או דניטל דוקא בעינן וע"ז כ' הד"מ דבש"ס משמע כהרוקח והיינו דקאמר כיון דאתא מפומא אימר איתמוחי איתמח, א"כ משמע דאפי' מקצת טרפה דהא קאמר לית לי' תקנתא וק' שמא עדיין לא נימוק כולו ואית לי' תקנתא וע"כ דזה גורם שירקב הכל וימוק וההוכחה היא דאיתמח הוא מחמת דהכבד הוא למטה מן הריאה וכיון שגבר כ"כ עד שהלך דרך הפה [ופי' אימר הוא שאני אומר] בודאי איתמח, ומה שהקשה הט"ז דלפ"ז יהא ריאה קיל מכבד דריאה שנתמסמסה מבפנים כשרה אפי' לגמרי לק"מ דהא בריאה עיקר הטריפות בעור הריאה ואפילו נשפכה כולה כקיתון כשרה משא"כ בכבד הכל תלוי בבשר הכבד ואין בו לחלק בפנים לחוץ רק כל שנחסר מב' הזיתים טרפה א"כ שפיר אמרינן דסופו שיהא נימוק כולו ויחסר מב' הזיתים וגבי כבד מקום שנימוק נימוק עם העור הכל ואין שייך שם הגנה של העור כלל, גם מה שהקשה מהך דהוריקה כבד כנגד בני מעיים, לק"מ דפשיטא דלולי חשש דנחמרו ב"מ לא הי' מקום לחוש להוריקה דאין זה נימוק כלל רק שינוי מראה בלבד ומנין לו דזה הי' פוסל בכבד ואפי' בב' הזיתים אפשר שלא הי' פוסל לולא חשש דנחמרו ואפי' הי' פוסל מ"מ אין זה נימוק שנאמר דסופו לינטל הכל, לכן נראה להחמיר בזה כהרב:

סעיף ד התליע הכבד [ה] אפילו במקום מרה ובמקום חיותו כשרה. [ה]

אפי' במקום מרה, עש"ך (ס"ק ו') שהעתיק דברי מהרש"ל, ולכאורה משמע דהמהרש"ל מפרש דברי הר"ן דסובר כדעתו, ולפ"ז לדעה הראשונה אפי' בכהאי גוונא כשר, ובאמת הא ליתא דמשמע מדברי הר"ן דמפרש האבעי' אפי' לא התליעה כלל במקום מרה ובמקום חיותו רק בשאר הכבד ובזה פשוט להתיר אבל בהתליע אפי' לא נחסר משיעורם טרפה, וצ"ל דמ"ש ולסברא זו נוטה הרן היינו למ"ש דקמש"ל דלא אמרינן וע"ז כ' דהר"ן סובר דטרפה באמת בזה, ומ"ש ועיקר קאי למעלה על דעתו ודוק, ולפ"ז מוכח מדברי מהרש"ל דאפי' להחולקין על הר"ן בעינן שלא יחסר מן השיעור והש"ך פי' כן גם דעת הב"ח ע"ש, אבל מדברי הט"ז (ס"ק ג') בשם הרשב"א בת"ה משמע דיש חילוק בין חסרון ע"י חולי או ע"י תולעים דבזה הדרא ברי ואפי' נחסר משיעור הב' זיתים, אבל מלשון המחבר משמע דלא בא לומר רק מקום מרה וחיותא התליע אבל כזית נשאר דשם יש יותר מכזית וכמו שכתבתי לעיל (ס"ק ג') ע"ש, ודע שיש בזה דעת אחרת להרא"ה ז"ל בספר בדק הבית דמחלק בין אם ניטל כל הכבד ולא נשתיירו רק הג' זיתים צריך שיהיו אלו הב' בלי התלעה כלל אבל כשיש כל הכבד אפי' התליע כולו כשר, ונראה מדבריו דכל שלא נשתיירו רק הב' זיתים בלבד צריך שיהיו שלימים בלי התלעה כלל ואף שיש זית לבר מנקב התולעים וכל שיש כאן הכבד כולו בכל גוונא כשר, והרשב"א השיג עליו דכבד לא מעלה ולא מוריד כלל ובכל גונא כשר ואפי' נחסר מקום התולע מן הב' זיתים דחסרון ע"י תולע הדרא ברי והעיקר להחמיר בזה כדברי מהרש"ל דכל שאין זית שלם חוץ התולע טרפה אפי' כל הכבד ישנו ואם יש זית בלי התולע אפי' ניטל הכבד כשר וזו היא כמו פשרה בין דעת הרשב"א להר"ן, וראיתי להתב"ש שהעלה להחמיר כדברי הרא"ה, ואינו נראה כלל דמשמע מכל הפוסקים דכבד לא מעלה ולא מוריד כלל:

סעיף ו מחט שנמצא בכבד [ו] בין שבא לפנינו שלם בין שבא חתוך אם צד העב שלו לצד חלל הבהמה [ז] אפי' כולו טמון בבשר הכבד טרפה ואם צד הדק שלו כלפי חוץ כשרה שאנו תולים לומר דרך סמפון בא שם (הג"ה ודוקא שצד העב פונה לצד הסמפון אבל אם פונה לצדדין בכל ענין טרפה) בד"א במחט גסה אבל בדקה אן חלוק וטרפה ושיעור גסה כשיעור גרעין של תמרה: [ו] מחט שנמצא בכבד. דין זה צריך בירור היטב והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ו מה"ש ה"ח) קני הכבד והן המזרקים שבו שבהן הדם מתבשל אם ניקב אחד מהן במשהו טרפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד אם היתה מחט גדולה והי' הקצה החד שלה לפנים בידוע שניקבה כשנכנסה ואם הי' ראש העגול לפנים אומרין דדרך סמפונות הלכה ומותרת, והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א אין בכאן לא תבלין ולא מלח, וגם הרב בכ"מ האריך שם בביאור דבריו, והרשב"א בחידושיו האריך ג"כ בביאור דבריו אלא שעדיין לא ביאר יפה ולא הכריח מאין יצא לו להרב ז"ל לפרש כן, גם קשה עליו דכאן סובר דלא חיישינן כלל שבא דרך וושט דא"כ בראש העגול לפנים למה תכשר נימא דרך וושט בא, ואולם (בפ"ז הי"ד) כ' מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא ממנה רוח בידוע שזאת המחט דרך סמפונות נכנסת ולא ניקבה ואם נתחתכה הריאה קודם נפוח ונמצאת בה המחט הרי זו אסורה שהדבר קרוב שניקבה כשנכנסה עכ"ל, והנה א"א לפרש דבריו דהחשש בחתוכה הוא שמא ניקבה וחזרה לאחורי' כדברי התוס' שם דהא קאמר שניקבה כשנכנסה, מבואר דבשעת כניסה לריאה ניקבה והיינו דחיישינן דדרך הוושט בא כפרש"י שם דליכא למימר ג"כ דכונתו דבשעה שנכנסה לריאה נקבה סמפוני הריאה דא"כ גם בשלימה ניחוש להכי, וע"כ דעיקר החשש שלו דדרך וושט נכנסה וא"כ תיקשי חדא האיך הכשיר כאן בראש העגול למטה מ"מ ניחוש דדרך וושט בא, הרי דהקשו ע"ז ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות ותרצו אוכלין ומשקין דחפוה א"כ בכבד דלא שייך תירוץ זה למה לא נימא דרך וושט בא, גם קשה למה לא חילק גבי ריאה כלל בין קופא לגו או לבר כמו בכבד ואף דחילוק זה ממש לא שייך בריאה דשם לא מטריף בסמפונות דבשר מגין שם מ"מ להיפוך בחתוכה למה הטריף בכל גוונא הא בצד הדק פונה לצד חוץ תכשר דודאי לא דרך וושט נכנסה:

אמנם דברי הרמב"ם ז"ל ברורים והוא דודאי לא פרש כפי' התוס' דהא דחיישינן בריאה חתוכה משום דניקבה לחוץ וחזרה לאחור דלא מחזקינן איסורא בזה כלל ועוד בשלימה נמי ניחוש להכי וקרום עלה מחמת מכה ואינו ניכר, וכבר הוכחתי לעיל (סוס"י ל"ו בראי' ברורה מסוגית הש"ס שם כפרש"י דמטעם דדרך הוושט נכנסה מטרפינן לה ע"ש אמנם קשיא לי' לרמב"ם באמת קושית התוס' למה לא חילקו בריאה בין קופא לבר או לגיו כמו בכבד, גם קשה דלפי פרש"י לקמן גבי כבד דמקשה לי' וכי הוי בבישרא הוי טריף מר דכי נקיבת הכבד טרפה משמע בהדיא דבריאה דנקיבתה במשהו באמת מטריף בכל גונא וקשה למה הא עיקר הטעם דדרך וושט נכנסה, לזה סובר הרמב"ם ז"ל דודאי להך חששא דדרך הוושט נכנס משום דרוב נבלעים דרך וושט הוא אין שום סברא לחלק בין קופא לבר או לגיו דמאי נפ"מ דכי לא יכול להיות שנכנסה מצד אחר ועברה בראשה החד עד לכאן ולא נכנסה כלל בצד זה שנמצאת, והט"ז (בס"ק ה') באמת הקשה כן דרך קושיא על פרש"י ותי' משום דלא חיישינן לזה ואמרינן כאן נמצא כאן הי' וזה אינו דכיון דרוב הנבלעין דרך הוושט הן לעולם יש לדון בכל צד האפשרי דדרך הוושט בא כיון שאינו מן הקישוי מחמת שאינו יכול לנקוב הלכך בריאה אין חילוק כלל דאי שלימה לעולם כשר דכל שאין נקב לפנינו אמרינן ודאי דרך הקנה בא ולא ניקב ולא אזלינן בתר רוב כיון דריאה שלימה לפנינו ולא נראה בה ריעותא ובריאה חתוכה אזלינן בתר רובא דודאי דרך וושט בא א"כ לעולם טרפה דבזה אין שייך לחלק בין קופא לגיו או לבר דכי ידענו באיזה צד נכנס לריאה שמא לא נכנס בצד הזה רק בצד אחר ועבר לכאן כנ"ל, אמנם לק"מ גבי כבד דחילקו בין קופא לגיו או לבר לאו משום חששא דוושט דבזה אין לחלק בזה כלל כנ"ל וע"כ דלהא לא חיישינן כלל כיון שאין אנו רואין שום ריע תא בכבד וסובר הרמב"ם דבכבד שלם איירי ומה שאמר בחתוכא דכבדא היינו שלא נמצא בסמפונא רק בחיתוך הכבד, וכן מבואר להדיא ברמב"ם שפי' כן דגבי ריאה כ' ואם נחתכה הריאה ונמצא מחט וכאן גבי כבד כ' לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד, הרי דבכבד שלם מיירי, וז"ש אח"כ ואם נמצאת בסמפון הגדול דשם אינו חיתוך הכבד רק מקום שהוא חלול תמיד ודוק, והשתא כמו דבריאה שלימה לא חיישנן לדרך וושט ה"ה בכבד רק חשש אחר יש בכבד דאי נכנסה ופ"ה למטה בודאי ניקבה כי בדרך הילוכה בודאי נוקבת קני הכבד אם לא תדחוק עצמה לצד מקום רחב שהן הסמפונות אבל אין זה דרך המיושר לפני' הלכך בצד הדק למטה מי ימחה בידה לילך בדרך הישר לפני' והיא נוקבת והלכת משא"כ בצד העגול למטה א"א לה בדרך שתנקוב ובהכרח הולכת דרך סמפונות באופן שלא תנקוב וכ"כ בה"ג (לעיל סי' מ') גבי מחט בלב ע"ש, כמ"ש לעיל סי' מ' והוא ממש כדברי הרמב"ם כאן ולק"מ קי' התוס' שם דלמה לא חילקו בריאה כן דבחתוכה גם בכבד לא שייך חילוק זה כנ"ל רק בשלימה מחלקינן ולאו משום וושט רק משום קני הכבד ובריאה שלימה לא שייך זה דבשר מגין על הסמפון משא"כ כבד דאינו מגין לדעתו כמ"ש זה בפרישה ס"ח ע"ש

ולפ"ז מה שאמרו בש"ס אי נמצאת בבישרא הוי טריף מר היינו כיון שאין טרפות בבשר הכבד כלל רק מחמת קני הכבד א"כ אתה צריך לחלק בין אם הי' יכול לנקוב קני הכבד או לא משא"כ אם הי' טרפות בבשר הכבד עצמו הוי טרפה בכל גונא מחמת נקיבת הבשר לפנינו אבל זה אינו דכבד בעצמו הוי כבשר ואע"ג דגם בריאה שלימה כשר דנקיבתה במשהו היינו עור הריאה לא בשר הריאה ואדרבא לענין זה ריאה עדיף דאפי' לנקיבת סמפונות לא חיישינן

נמצא לפי דעת הרמב"ם ז"ל בריאה בשלימה לעולם כשרה זולת אם ניקב לחוץ לפנינו ובחתוכה לעולם טרפה דדרך וושט בא מחמת הרוב ובכבד בחתוכה או שניקב לחוץ בכל גונא טרפה במה נפשך דאי באופן שא"א לו לבוא דרך ושט רק דרך קנה והיינו בצד הדק למטה וצד העב למעלה להראש א"כ ניקבו קני הכבד ואי באופן שיכול להיות שבא דרך ושט כגון בצד העב למטה א"כ כל שיצא בצד העב לחוץ אנו דנין שבא דרך ושט מחמת הרוב וכן בנחתך פשיטא דבכל גונא דנין דדרך ושט בא ונכנס בצד אחר ועבר עד לכאן כנ"ל אבל בכבד שלם אז מחמת הושט אין חשש כלל רק מחמת קני הכבד ותליא אי צד הדק למטה טרפה ואי צד הדק למעלה כשר כיון דהכבד שלם דרך סמפון בא ולא דרך ושט וקני הכבד לא ניקבו בצד העב וזהו באלימתא אבל בקטנה בכבד בכל גונא טרפה מחמת [נוקבת] קני הכבד ובריאה שלימה כשר, וכל זה דוקא בכבד וריאה אז מחמת השלימות לא אזלינן בתר רובה ואמרינן דרך סמפון בא דיכול לבוא בצד העב ג"כ בסמפון אבל בגונא דא"א לו לבוא בצד העב כלל א"כ בהכרח דרך ושט בא, ומהאי טעמא הקשו ע"ז מעובי בית הכוסות אף דאין רואין נקב שם מ"מ שם בהכרח צד העב לא נכנס שם בדופן וע"כ דרך ושט בא לחלל הגוף ונכנס בעובי בית הכוסות וקרום עלה על דופן החצון ואינו ניכר ומזה רצה המקשה למידק דלא מחלקינן כלל במחט בין צד עב לדק ומשני אוכלין ומשקין דחקו אותו:

אבל רש"י ותוס' יש להם דרך אחר בכל זה והוא דכל שבא דרך קנה שוב אין לחוש לשום טרפות רק עיקר החשש מחמת הושט הילכך כל שצד העב למטה בודאי דרך ושט בא וכל שצד העב למעלה בודאי דרך קנה בא ובקטנה דיכולה לבוא כאן וכאן טרפה מחמת רוב דרך הושט [ותמהני על הרשב"א בחי' שכ' לדעת [רש"י[כשרה בקטנה ובהדיא מבואר ברש"י להיפוך] אלא שברש"י י"ל דדוקא בניקב לחוץ אוסר בצד העב למטה ולא בכולו טמון בכבד, והתוס' אוסרין אפי' כולו טמון [ומ"מ אין ברש"י הכרח ע"ז, וכן נראה מדברי התוס' גופא שלא הקשו כן על פרש"י רק בפני עצמם כתבו [אין] לפרש] ונראה מפרש"י דבניקב לחוץ וצד הדק למטה כשר ג"כ ובזה הקשו עליו מ"ח מקוץ ותי' הרשב"א לחלק בזה בין מחט לקוץ [ודברי הב"י מגומגמין שהעתיק תי' הרשב"א על דברי התוס' ואין ענין זה לזה] אבל הר"ן אסר בזה כמו קוץ, ומדברי התוס' אין הכרע בזה רק משמע דמרפשי בין בניקב לחוץ בין בטמון הכל הלוי בין צד הדק למטה או למעלה [ובריאה יש מחלוקת בין רש"י לתוס' דהתוס' אוסרין בחתוכה לגמרי מחמת דניקבה וחזרה לאחור ולרש"י יש חילוק בין קופא לבר או לגיו כמו בכבד וכבר נתבאר מה שקשה לפרש"י בזה, ועי' לעיל (סי' ל"ו) בזה] והרשב"א הסכים לפי' הרמב"ם הנ"ל רק לאו משום קני הכבד רק מחמת שניקב בצד הדק למעלה בקנה הכבד או בשאר מקום המטריף מחמת שהמקום צר:

ולענין דינא לפי הנ"ל כל שיצא המחט חוץ לכבד בין בצד הדק בין בצד העב טרפה דבצד הדק טרפה מתרי טעמא חדא לחוש להר"ן דאסור כמו קוץ ועוד מחמת נקיבת קנה הכבד או להרשב"א מחמת טרפות למעלה מן הכבד ובצד העב לחוץ טרפה מחמת דדרך הושט בא דרוך הנבלעים דרך הושט וכ"ש דצד העב לחוץ בודאי דרך ושט בא א"כ בכל גונא רפה וכן אם לא יצא לחוץ רק כולו טמון בכבד ג"כ בכל גונא טרפה דבצד העב למטה טרפה לפי שיטת רש"י ותוס' דחיישינן לושט ולא משגחינן במה דכבד שלם ולא דמי לריאה כמו שחילקו התוס' שם, ולהיפוך בצד הדק למטה טרפה מחמת סברת הרמב"ם והרשב"א או מחמת קני הכבד או מחמת שניקב קנה הפורש לכבד ודוק היטב בכל הנ"ל:

[ז] אפי' כולו טמין. עט"ז (ס"ק ד') ובמח"כ דבריו מגומגמין מאוד שהרכיב חילוק התוס' עה חילוק הרשב"א ולא קרב זה אל זה כי הרשב"א כ"כ לפי פירושו דמפרש בהיפוך כל שצד הדק למטה טרפה מחיות שניקב קנה הפורש לכבד, וע"ז הקשה מ"ש גבי ריאה דאפי' בצד הדק למטה כשר, וע"ז תי' דשם רחב וא"צ לנקב הקנה קודם שיכנס לריאה משא"כ בכבד דהמקום צר קודם הכבד כבר ניקב, והתו"ס כ' זה להיפוך לפי פירושם דבצד העב למטה טרפה דחיישינן דרך ושט בא וע"ז קשיא להו למה בריאה אפי' בצד העב נוטה לחוץ כשר, וע"ז תי' דשם יכולה לכנס בריאה אפי' בצד העב לכך מחמת השלימות דנין דנכנס דרך שם ולא [ניקבו] משא"כ בכבד דאינו יכול לכנס כלל בצד העב לכבד וע"כ דרך ושט בא ואינו ענין להרשב"א כלל: סעיף ח ניקב טרפש הכבד [ח] נקב מפולש מצד הכבד טרפה אבל אם נסרכה בסירכה בצלע כשרה (הג"ה) ואם נסרך טרפש הכבד לבית הכוסות יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ או מחט שניקבה וע"י זה באה סירכה זו וכן מצאתי וראיתי מעשה והכי נהוג):

[ח] ניקב טרפש הכבד עש"ך (ס"ק י"ד) שכ' הטעם דסירכא מהני דאין טרפות הטרפש מצד עצמה אלא מחמת דסוף שינטל הכבד והביא ראי' לזה מהש"ס (מ"ח.) והיינו דפריך למה לא חשיב ניקב הדופן ומשני כיון דהטרפות מחמת ריאה היא א"כ ע"כ דגם טרפש דלא חשיב מחמת כבד היא ובאמת עדיין לא הועיל לפי מה שהוכחתי לעיל [ס"ק א'] דלתנא דמתני' דלא בעי רק שיור כל שהוא ע"כ משום מרה הוא כמו שפרש"י שם להדיא וכן לדידן דבעינן שני זיתים ג"כ לא פליגי על תנא דמתני' דחיישינן למרה ג"כ ואדרבא מהאי טעמא בעינן במקום מרה ולמ"ד במקום חיותא סובר דכיון דבזה סופו להתרפא לא תנטל המרה רק דלדידן בעינן כזית משום דבכבד עצמו ג"כ יש טרפות, ונראה שגם הרשב"א בת"ה דנראה מדבריו דמשום מרה הוא אין כונתו דמשום כבד גופא לא דלא יחלוק על פרש"י שם בלשון שני שהוא העיקר [אף שמדברי הרא"ש נראה כל' ראשון] וכן מוכח בש"ס מלשון מטביל לה משמע דאריאה קאי גם הסימן אתי שפיר טפי ללישנא בתרא, רק כונת לחלוק ארמב"ם דמכשיר חסר אפי' היכא דניטל ורעה וע"ו כ' דהא כבד משום חרה והיינו דלתנא דמשנה ודאי משום מרה הוא ואפי' לרשב"ר מ"מ אינו חולק בזה דיש משום מרה ג"כ רק דבזה הי' די במשהו לכך הוצרך כזית מזיום כבד עצמו שיתרפא א"כ מוכח דחסר הכבד לגמרי עכ"פ טרפה לכ"ע משום מרה, ועכ"פ לפ"ז עדיין יקשה למה לא חשיב טרפא כמו דחשיב כבד דבמשנה דידן משום מרה הוא הא לא בעי רק משהו כמו שפרש"י להדיא שם, אבל באמת לק"מ דודאי כל היכא דקא חשיב אבר שטרפה ביש חסרון כו שוב לא קא חשיב באותו אבר שום דבר ואף דדופן אבר אחר הוא מ"מ יש בריאה חסרון המטריף וכמו כן אם חשיב ניחבה הריאה ה"ה סופה לינקב רק ה"ח בסירכא וכדומה שיש באותו אבר חולי לפנינו שסופו לינקוב ואין הפרש בין נקוב או סופו לינקב אמנם אם אין באותו אבר עכשיו שום חולי שיגרום הטריפות רק באבר אחר יש שע"י זה יתחיל חולי באבר זה וימשך עד שיטרוף זה חושב בפ"ע לכך חשיב כהד אף דקא חשיב מרה משום דבא לומר כשאין במרה זו שום התחלת חולי רק באבר אתר טרפה ג"כ מחמת מרה, חמנם כיון דכבר חשב כבד אף שיש עוד טרפש הגורם טרפות למרה לא קא חשיב כיון דכבר חשב כבד דליכא שוה טריפות וחולי במרה רק סופה לינקב מחמת נטילת הכבד א"כ הדה כל אבר שיגרום טריפות למרה זו, גם אפשר לומר כיון דכבד גופא מטעה מרה הוא לתנא דידן וטרפש מטעם כבד הוא אין ראוי ליחשב טרפש אבל אין צריך לזה כנ"ל, וה וב"ש ליישב בזה משום דראוי להכשיר בסירכא והוא דחוק מאו, דמ"מ [בניקב[לפנינו (בניקב) טרפה, ועוד למה תטרף באמת דהא יכול ליסתם כמו שהקשה הר"ן על כל נקב וע"כ כמג שתי' הר"ן דיש נקב שאינו מעלה סירכא א"כ אכתי ה"ל למיחשב, גף נעלם מהתב"ש שדברי הפר"ח הם דברי הש"ך הנ"ל, ולפי הנ"ל לק"מ ודוק, ומי ט"ז שכ' דחלב שמא סותם, וכבר השינו התב"ש, גם לא הבנתי מ"ש ומלבד זה וכו' דהא ע"כ כונת הב"י שידוע שיש נקב דאל"כ הא פסק לעיל שאין סירכא פוסלת רק בריאה:

סעיף ט נמצא מחט בטרפש ספק טרפה נמצאו [ט] שני כבדים בבהמה או בעוף טרפה דכל יתר כנטול דמי והוה רי' ניטל הכבד.

[ט] שני כבדים כ' ב"י דלדעת הרמב"ם דסובר כל אבר שהוא טרפה מטעם ניטל בחסר כשר, ולפ"ז חסר הכבד מתחילת ברייתו כשר א"כ ה"ה שני כבדים וכ' שיש לדחות דאין חסר הכבד מתחילת ברייתו במציאות כלל ע"כ ולא הבנתי דחי' זו שאם כונתו דכל עיקר ראיית הרמב"ם ז"ל דחסר כשר כל היכא שנאמר ניטל דא"כ אין הפרש בין חסר לניטל ולמה נאמר ניטל ולא חסר וע"ז כ' דבכבד אין ראי' דחסר אינו במציאות רק ניטל, ובאמת הא ליתא דמה בכך מ"מ כמו דמקשינן על ניקב הדופן דלא קא חשיב במשנה ה"ה דקשה על יתרת הכבד כיון דבכלל ניטל פשיטא דאינו דיתרת כחסר מתחילת ברייתו דמי ומה בכך דחסר באמת אינו במציאות מ"מ פשיטא דיתרת מהאי טעמא הוא ואינו בכלל ניטל ולמה לא חשיב לה, ואפשר דסובר טרפות כבד משום מרה היא וכיון דקתני ניטל דכבר שמעינן מרה דאין בה טריפות יחולו עכשיו מטרפה מחמת אבר אחר שיגרום לה ה"ה יתרת דמ"ש. אבל כבר הוכחתי לעיל דבאמת לאו משום מרה הוא גרידא אך מ"מ י"ל דלתנא דמתני' ודאי משום מרה הוא וכיון דקא חשיב ניטל ה"ה יתרת וזו היא ראי' להנ"ל (ס"ק ח') ודוק. ובעיקר דין זה במחלוקת הפוסקים בענין יתר כנטול יתבאר לקמן (סי' נ"ה) בס"ד כי שם מקומו:

כתב ב"י בשם בה"ג וז"ל והיכא דעבי' לי' כבדא חזינן בריאה דידה אי חיוורא כעמר גופנא טריפה סומקא הדרא ברי וכשרה וכ' עליו רבינו ירוחם וזה הטריפות לא נמצא לשום אחד מהגדולים והוא מחודש וגם לא מנו אותו חכמים כלל עכ"ל גם הר"ן (פא"ט) כ' על דברי בה"ג הללו שאין להם עיקר בגמרא גם כל הפוסקים האחרונים השמיטו דברי בה"ג הללו אף שלא נראה מדברי הר"ן ור"י שבאו לחלוק על הגאון למעשה, ולפע"ד שאין לחלוק על בה"ג שדבריו דברי קבלה ובלא"ה ריאה לבנה היא מראה טרפה [ואף שבש"ס נאמר כאופתא מ"מ הא בלובן ביצה ג"כ טרפה] רק שבא בה"ג לומר דהיכא דעבי' כבדא יש לקותא בריאה וחזינן אי לבן הוא טרפה דס"ד כיון דעל ידי מכה היא כשרה כמו מראה טרפה על בועה לדעת הרא"ה לעיל (סי' ל"ח) קמ"ל דכאן לקותא היא וטרפה, גם בסומקא קמ"ל אף שדעת רבינו אפרים דמראה אדומה טרפה כשיש מכה בדופן כנגדה כדלעיל (סי' ל"ח) קמש"ל דהא הדרא ברי ותשרה, גם י"ל דלא בא בה"ג לומר רק בעבי' כבדא צריך לבדוק אחר אותה המראה בריאה ואף דבלא"ה סובר דכל ריאה צריך נפיחה מ"מ לא מבעי' לדברי הט"ז (סי' ל"ט סק"א) דאתי שפיר אלא דבלא"ה יש לומר דלאו למראה נאמר רק לנקבים לכן נראה דראוי לחוש לדברי בה"ג בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה