תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן לט
סעיף א אין צריך לבדוק אחר שום טרפות [א] מן הסתם חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סירכה וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה ישכנו נחש (הג"ה ונהגו ג"כ לנפוח [ב] כל ריאה אפי' לית בה ריעותא ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היתה בה סירכא עוברת ע"י משמוש וכן עיקר):
א אין צריך לבדוק. עש"ך (ס"ק א' וב') והוא מגומגם לפענ"ד דכיון דלגבי י"ח טרפות אמרינן רוב בהמות בחזקת כשרות א"כ גבי ריאה נמי ואי משום דמצוי בה סירכות א"כ פשיטא דאיתרע לה רובא לכל הבהמה כולה, אמנם עיקר הדבר הוא דלגבי ריאה נמי לא איתרע לה רובא כלל רק בריאה הוי כאילו ריעותא לפנינו ובכהאי גוונא אמרו דאע"ג דבעלמא סמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר הכא דהוי כריעותא לפנינו לא סמכינן ארובא היכא דאפשר, ועיקר הדבר יתבאר בסמוך בס"ד:
ב ונהגו ג"כ לנפוח, עי' ט"ז מה שהאריך בסתירת דברי בה"ג והביא בשם הב"ח דמיירי שמצא ריעותא ולפי דבריו לא הי' להם להפוסקים להעתיק דעת בה"ג להורות דנאבדה ריאה טרפה דשאני הכא דכבר הי' ריעותא והט"ז תירץ דבה"ג מיירי שיש ריאה לפנינו לבדוק ואז הוי ספק טרפה וזהו ג"כ דלא כב"י ופוסקים, גם הוא תמוה דלמה כ' ואי לא עביד הכי ספק טרפה הוא והשתא במה נפשך אם יש ריאה האיך שייך ואי לא עביד הא אכתי מצי למעבד ואם אי אפשר כשרה היא ואם כונתו דלא עביד שהשליכה בידים וטרפה כדברי הש"ך (סק"י) רק אם מעצמה נאבדה מודה דכשרה לבר מגלודה א"כ לא הוי לי' למימר דספק טרפה הוא דהא לאו משום ספק טרפה אתינן עלה דודאי כשרה היא רק משום ביטול איסור לכתחילה ומשום קנסא, אבל לפע"ד לק"מ דהמדקדק בדברי הבה"ג שהביא הרא"ש פא"ט גבי ריאה כאהינא סומקא דקאמר והוא דלא מפקא זיקא, ומעתה תיקשי אם בא לומר דאי מפקא זיקא טרפה פשיטא דהא ניקבה הריאה לפנינו וע"כ שבא לומר דנדע בבירור דלא מפקא זיקא א"כ אם כונתו דבנפיחה בלבד די בזה א"כ ה"ל למימר והוא דנפחוה ופשיטא דלא ראינו מפקא זיקא ומאי זה דקאמר דלא מפקא זיקא, אמנם הדברים ברורים דודאי נפיחה לריאה וכ"ש אי לא ידעינן מקום החשש פשיטא דלא מהני נפיחה ובפי' אמרו בריאה דאוושא דלא ידעינין רק ברוק ופושרין והיינו דקאמר התם דאף דנפחוה ואין אנו רואין שום ריעותא בריאה מ"מ חשש זה דגלודה בלבד מספיק לחוש בכל הריאה שמא נקובה היא וצריך שנדע בבירור דלא מפקא זיקא והיינו כדאמרינן בש"ס אופן הבירור בזה אבל כאן בודאי אין מקום לחוש לנקב בריאה כיון שאין אנו רואין שום חשש בריאה וכבר נבדקה בפנים רק הנפיחה היא שמא יש בה חשש שאינו נראה בבדיקת פנים רק בחוץ ע"י נפיחה נראה ריעותא ולזה הוצרך נפיחה אבל כשנפחוה ולא נראה שום ריעותא די בזה משא"כ שם קמ"ל דריעותא דגלודה מספיק לחוש לנקב ולא מהני נפיחה לנקב כנ"ל רק רוק ופושרין וזה ברור:
והנה הש"ך בסק"ד תימה על הב"ח דכ' להחמיר אפי' נבדקה בלי נפיחה, ואין כאן תימה כי ברור דדעת בה"ג כן דפשיטא דמיירי שכבר נבדקה בפנים שהרי כ' דצריך לאפוקי לריאה לנפחה ואי ס"ד דלא הי' בודק בפנים האיך לא כ' דצריך לבודקה בפנים דהא מיירי לכתחילה כשהריאה בפנים וזה בעינן לכ"ע וע"כ דאף לאחר בדיקת פנים מצריך לנפחה משום שמא ימצא בה ריעותא שלא נתברר ע"י בדיקת פנים ויתברר בחוץ כגון מראה וכדומה וע"ז כ' דאי לא עביד הכי הוי ספק טרפה מבואר כהב"ח ודוק.
ודע דמדברי בה"ג הללו יש ללמוד במראה על העור העליון בלבד כשר דלא כהט"ז ס"ס ל"ח ודוק וע"ש מ"ש בזה:
סעיף ב מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתבדק הריאה בא כלב או עכו"ם ונטלה והלך לו הרי זו מותרת ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה (הג"ה) ויש מחמירין (ג) אם נאבדה הריאה ואין להתיר רק במקום הפסד גדול או בגדיים וטלאים וחיות שחין סרכות מצויות בהם:
ג ויש מחמירין עש"ך (סק"ח) ואין זה מספיק דמ"מ בהשליכה בלא"ה טרפה דהוי כמבטל איסור לכתחילה כמ"ש הש"ך גופא (סק"ו) א"כ מה צורך הי' להם לומר דאפי' נאבדה באונס טרפה הא שפיר הועילו בתקנתן שאם ישליכה באמת יהא אסור משום ביטול איסור לכתחילה, והנה דברי ר"י הלוי החולק על רש"י (הובא במרדכי) תמוהין לכאורה וז"ל המרדכי הובא בהג"א וכן פרש"י ונחלק עליו רבו הר"י הלוי וכתב דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר לא ור"ה נמי מודה בריאה דיש בה כמה מיני טרפות וכו' ע"ש, והדבר תמוה דהא פשיטא שעיקר כונתו לחלוק על נאבדה הריאה דבישנה לפנינו גם רש"י מודה א"כ תיקשי האיך כ' לחלק ברובה בין אפשר ללא אפשר הא כבר נאבדה ועוד הא בש"ס אמרינן בהדיא דזהו לר"מ אבל לרבנן אפר באפשר סמכינן ארובא דהא מעיקרא דייק לרבנן בקטן וקטנה דאפשר להמתין עד שיגדיל ומוכח לה מקרא, ודחי ר"א דילמא היכא דלא אפשר שאני דהא לר"מ מחלקינן בהכי ואי גם רבנן מודו באפשר במאי פליגי ר"מ ורבנן ואי נימא באמת דסובר הלכה כר"מ א"כ כל י"ח נצטרך בדיקה דהא אפשר הוא גם אם בא לחלק בזה מאי זה שכ' א"כ דיש כמה מיני טריפות בריאה ואם [לר"ה] מוכרח לטעם זה מה צורך לו שוב לחלק באפשר הי' לו ליתן טעם זה בלבד, אמנם כונת ר"י הלוי בפשיטות דודאי סמכינן ארובא ואפי' היכא דאפשר לרבנן כדמוכח בש"ס להדיא רק בריאה הואיל וריעיתות וסירכות מצויין בה תקנו חכמים דיהא דינה כמו לר"מ וכל היכא דאפשר לא סמכינן ארובא ובלא אפשר סמכינן, וסובר רש"י דזהו דוקא בישנה לפנינו אבל באינה לפנינו סמכינן ור"י הלוי סובר דכל אפשר תקנו שלא יועיל בריאה רק בדיקה ונאבדה נמי אפשר הוא דהא חזינן בש"ס דלא מיקרי לא אפשר לר"מ רק במקום סייף נקב ופסח וקדשים אבל זה שנטריף זאת הבהמה בנאבדה לא מיקרי לא אפשר דהא ס"ד אפי' אם נטריף כל הבהמות הוי אפשר רק פסח וקדשים ונהו דנימא למסקנא הוי לא אפשר אבל פשיטא דלא מיקרי לא אפשר במה שנטריף בנאבדה ריאה בלא בדיקה זהו טעם מחלקותן בזה וזה ברור:
סעיף ג. בא עכו"ם או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת (ד) נופחין אותה:
ד נופחין אותה עט"ז (סק"ב) דכאן צריך להניח הריאה בפושרין ולדידן אין לה תקנה, ולא ידעתי למה דהא בנאבדה הריאה לגמרי מכשרינן בהפסד גדול כמ"ש הרב ופשיטא דמיירי בלי בדיקת פנים כלל דאי בבדיקת פנים הא כ' הש"ך (ס"ק ד') דבהא לכ"ע כשר וא"כ בנטל נכרי או כלב קודם שתבדק וישנה לפנינו לנפחה דבהפסד גדול מותר, גם יש לומר דבזה יש לסמוך אבדיקתנו כיון דבלי בדיקה כלל מותר בהפסד גדול יש לסמוך בלי ה"מ על בדיקתנו וצ"ע בזה:
סעיף ד. אונה הסרוכה לאונה או לאומה בין סרוכה מעט בין סרוכה כולה (ה) שלא כסידרן טרפה כסדרן כשרה אפי' בלא בדיקה, (מיהו אם בדקוה ונמצא נקב שם טרפה) ואין נקרא כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחתוך של זו לחתוך של זו ואפי' היא באכלסון ואפי' יש בה פלוש אבל מגבה של זו לגבה של זו או אפי' מחתוך לגב או משפולי לשפולי או משפולי לחתוך או אפי' מחודה של זו לחודה של זו שאצלה או אפי' מחודה של זו לחתוך של זו שאצלה נקרא שלא כסדרן (הג"ה) (ו) וי"א דאפי' בכסדרן צריך בדיקה שאין נקב בריאה ומאחר שאין אנו בקיאין בבדיקה כל מקום דאיכא ריעותא יש להטריף כל סרכא, וי"א להכשירה אם היא מעיקר האונות עד חציין אפי' מפולש וכן נוהגין להכשיר כי האי בכסידרן, וכן אם יש כמין קרום בין אונא לאונא או בין אומא לאונה כסדרן יוצא מעיקרו עד אמצעיתו אין להטריף דדרך הוא להמצא כך ואין זה סרכא ואין דרך קרום זה להמצא אלא בין אונא לאונא או בין אונא לאומא אבל לא בשאר מקומות ואם נמצא בשאר מקום אינו אלא סירכא וכ"מ שהסרכא כשרה אף (ז) אם יש סירכא תלוי' גם באותן סרכות והוא נקרא סרכא כפולה כשר:
ה שלא כסידרן. עש"ך וכבר ביארנו בפתיחה דעת רש"י בענין הזה וגם דעת הרמב"ם דכל דבוק ממש לגמרי כשר אפי' מחיתוך לגב רק מראשונה לשלישית וסרכא כגון חוט בזה מהני בדיקת פושרין שלא נאמר בזה לית להו בדיקותא ע"ש באריכות והנה התוס' הקשו שם על פרש"י דהא קרום עלה מחמת מכה אינו קרום, וכתבו ע"ז דליכא למימר דדוקא במקום שהן סמוכות דא"כ ה"ל לחלק בכסידרן גופא ע"ש, וכבר בארנו כונת התוס' בזה דלא כמהרש"א רק כונתם במקום שהן סמוכות היינו למטה מחצי' סמוך לעיקרן וכמו שחילק הרב בהג"ה בשם מהרי"ו, והתוס' תירצו על פרש"י שם והבין הש"ך סק"י דאין כונתם דאונא סותמת רק קרום [סותם], ולעד"נ פשוט כונת התוס' דודאי אונא סותמת ולא קרום רק קושיתם הי' דנהו דאונא הוי סתימה מעליא מ"מ הא אין למעלה מחצי' סתימה רק מחמת הקרום שחברם א"כ הקרום סופו ליסתר וממילא יתפרדו האונות דשם מפורדים הם וע"ז תרצו דמחמת שהאונא סותמת ג"כ ומגינה על הקרום לא יתפרק הקרום וכיון שלא יתפרק הקרום ממילא הוי סתימה מעלי' ע"י האונא ודוק:
ו וי"א דאפי' בכסידרן. הב"י הביא בשם הסמ"ק דתליא במחלוקת אי סירכא מחמת נקב או לא ובעל העיטור חולק דאפי' יש נקב לפנינו כשר, וכבר כתבתי בפתיחה שדברי ב"י תמוהין בזה והכלל בזה דלאחר שנפרדו האונות עכשיו והוסרה הסרכא לרש"י והעיטור כשר אפי' יש נקב לפנינו ולהתוס' ורשב"א טרפה וקודם שהוסרה הסירכא ועדיין הא דבוקות אז לרש"י צריך בדיקה שמא לא נסתם יפה ולהתוס' א"צ בדיקה, ולפ"ז מ"ש הרב כאן וי"א היינו לחוש לדעת רש"י ומ"מ למטה מחצי' כשר בלי בדיקה דשם לא חיישינן שלא נסתם יפה דלעולם שוכבות שם זו על זו ואינן נפרדין ובודאי אינו מפקא זיקא, ואף שהעלו התוס' לרש"י דאפי' למעלה מחצי' כשר מ"מ שם בדיקה בעי ואין אנו בקיאן, ולפ"ז אפי' נדבקו לגמרי מעיקר עד למעלה מחצי' טרפה משום דלא בקיאין בבדיקה, אמנם אם אינן דבוקות כלל רק סירכא יוצאה מזו לזו והסירכא נראית והאונות פרודות אפי למטה מחצי' הי' בדין שתטרף לדעת רש"י דכל שאינן דבוקות ממש לא הוי הגנה כי אונא סותמת ולא קרום כמו שבארנו בס"ק לפני זה וכל שהקרום מגילה מפסק ולא הוי סתימה כלל ורש"י לא מיירי רק בדבוקות ממש, ונראה שהר"מ שהביא הש"ך (ס"ק י"ב) כיון לזה שכתבתי והש"ך השיג עליו ולפעד"נ שדבריו נכונים והש"ך אזל לשיטתו סק"י אבל לפי מה שפירשתי וכ"ש לפי הבנת ב"י והרשב"א והר"ן ברש"י א"כ נראה ודאי דכל שאין האונא סותמת ממש רק הקרום לא חשיב סתימה וצריך בדיקה עכ"פ ואנו אין בקיאין וצ"ע: (ז) אם יש סירכא תלוי'. עש"ך (ס"ק י"ד) שהביא דעת ב"י דאפי' דבוקה לאונא או לאומה כשרה מכח ס"ס ונראה דאזיל לשיטתו דפסק כסידרן לא בעי בדיקה כלל והיינו כדעת רשב"א ותוס' דסירכא משם עשוי להתפרק הוא ולא מחמת נקב וכמ"ש הסמ"ק דתליא בזה הלכך סירכא כזו כשרה מס"ס ספק ליחה ספק. מינה ובה ואינה עשוי להתפרק אבל לרש"י דסירכא מינה ובה ג"כ מטעם שאינה סירכא רק ליחה כשרה כמ"ש הב"י להדיא א"כ לא שייך הכא ס"ס כלל לכך הרב שחושש לדעת רש"י בכל המקומות לא הזכיר כאן רק תלוי ולא דבוקה כנ"ל והט"ז כתב לאסור בדבוקה לפמ"ש (ס"ק י"ד) דמינה ובה אסור לרש"י, ולפ"ז לא מהני כאן מיעוך ומשמוש דהוי תרתי לריעותא וזה אינו דהא אין כאן רק חד ריעותא משום סירכא אחת ושתים אך מ"מ בלי מו"מ בוודאי אסור אפי' במקום דבעלמא מותר בלי בדיקה כלל הכא לרש"י לא הוי רק חד ספק ואינו מותר רק בתלוי' כנ"ל:
סעיף ו. עינוניתא דוורדא לכל מקום שתסרך טריפה אפי' לכיס שלה ואפי' כולה נדבקה בו וה"ה לכל יתרת [ח] דכל היכא דסריכא טרפה (הג"ה מיהו אם הוורדא נדבקה למטה בשורש שלה אם הכיס שלה יש להכשיר דהיינו רביתייהו):
ח לכל יתרת. משמע דמטעם שלא כסדרן מטרפינן לה אבל משום תרתי לריעותא לא וזו היא ראי' למה שכתבתי (בסי' ל"ז) דיתרת בדרא לא הוי ריעותא וכ"ש היא דהא חזינן דמקמא לא הוי ריעותא וכן הדעת נוטה בלא"ה דהא אין זה חולי כלל ואנו מכשירין לה מטעם דארחי' היא וא"כ מאיזה צד תפסל בסירכא טפי משאר מקומות בריאה, גם לפרה דסירכא מחמת נקב שנעשה קודם ומותרת הוא שסופה להתפרק א"כ אין מצטרפין כפי הכלל שכתבתי (בסו' סי' ל"ח) ע"ש, ועוד נדבר סוף סי' בזה בס"ד:
סעיף ח. סירכא היוצאת מהריאה והיא תלוי' [ט] שאינה דבוקה לשום מקום כשרה ואינה צריכה בדיקה. יהא, וסירכא תלוי' היוצאת מן הבועה [י] טרפה מטינרי [יא] כשרה
[ט] והיא תלוי' דין זה צ"ע לפע"ד כי הבעל העיטור והרא"ה בב"ה כתבו להדיא דסירכות תלוי' טרפה לגמרי והיינו כדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב וגם הרשב"א גופא הביא דבקצת מקומות אוסרין סירכא תלוי' רק שהוא הכריע לדינא כמנהג מקומו לפי שהכריע לדינא שיש סירכא בלא נקב, א"כ לפמ"ש הרב לעיל דכל סירכא טרפה מחמת בדיקה והיינו שחוששין לדעת רש"י א"כ למה הכשיר כאן סירכא תלוי' דמ"מ פשיטא דלא עדיף סירכא תלוי' מסירכא כסדרן דכשר בפי' בש"ס, וכבר הסכימו כל הפוסקים דכשר בלי בדיקה כמ"ש הרא"ש והרשב"א בשם הרמב"ן להדיא, ומ"מ החמיר הרב לחוש לדעת הפוסקים דצריך בדיקה א"כ כ"ש בסירכא תלוי' דדעת הרבה פוסקים דטרפה לגמרי ואפי' הפוסקים [דמכשרי] כבר העיד הרשב"א בת"ה דחכמי לוניל והרמב"ם והרמב"ן דמכשרי סירכא תלוי' מ"מ בדיקה צריך והרשב"א דלא מצריך אפי' בדיקה כתב בפי' דמשום שפוסק לגמרי] יש סירכא בלא נקב היא א"כ מאיזה צד נכשיר סירכא בלי בדיקה והוא תמוה מאוד לפע"ד, גם בלא"ה דין זה דסירכא תלוי' שכתב הרא"ש דאפי' לדעת רש"י כשר הוא משום דאמרינן כיון שאינה סרוכה לשום מקום לאו סירכא היא כבר צווח הרשב"א גופא על סברא זו דהא כל סירכא יוצאת ממקום אחד ומתחברת אח"כ למקום אחר, גם מדברי הרא"ש גופא לא שמענו להכשיר בלא בדיקה ובסירכא כסדרן כתב אח"כ דעת הרמב"ן להכשיר בלי בדיקה אבל כאן הרי דעת הרמב"ן להיפוך דצריך בדיקה, הרי דלכ"ע גרע סירכא תלוי' מסירכא כסדרן, גם בעיקר מה שהבינו הפוסקים דעת הרמב"ם שהוא מכשיר סירכא תלוי' כבר שדיתי בה נרגא בפתיחה והארכתי שם לבאר דלא מיירי הרמב"ם מזה כלל תדע דאל"כ תקשי קושית הב"י האיך מכשרינן בבדיקה שמא כבר היתה נסרכה ונתפרקה, ותירץ דא"כ הי' נקב שם א"כ פשיטא דעכ"פ א"א להכשיר רק בבדיקה לשיטה זו והיינו בדיקת פושרין כי מה נשתנה סירכא זו משאר סירכא שכתב שם הרמב"ם קודם דצריך בדיקת פושרין לאחר הסרת הסירכא וכי בשביל שזו תלוי' היא הא כל הסירכות סופן ליפסק אח"כ כמו כל קרום מחמת מכה, והרמב"ם כתב נופחין בלבד וע"כ דלא מיירי בהא כלל עיי"ש בפתיחה, ועכ"פ בדיקה בעי דהיינו נפיחה וכיון שאין אנו בקיאין מאיזה צד נכשיר אותה, ועכ"פ זה קשה מכולן דבמה שהרבה פוסקים מטריפין לגמרי והרבה פוסקים המכשירין אין מכשירין רק בבדיקה הקיל הרב להכשיר בלי בדיקה ובמה שמפורש בש"ס בזה להכשיר והרבה פוסקים מכשירין בלי בדיקה אף אותן שהצריכו בדיקה בסירכא תלוי' בזה החמיר הרב שהיא טרפה לגמרי זהו וודאי ענין מפליא וצ"ע:
ועי' ט"ז שכתב דצריך בדיקה כמו סירכא עוברת ע"י משמוש ולא נתברר כוונתו בזה, ולכאורה נראה דהיינו אחר הסרת הסירכא יבדוק בפושרין כמו שם ואי קשיא מאי הפרש יש בין תלוי' לשאר סירכא דשם צריך שתעבור במו"מ בנחת וכאן יכול להסירה כמו שירצה לפי שהיא תלוי' ומהני בזה ג"כ בדיקה משא"כ בדבוקה צריך להצטרף מה שעוברת בנחת במו"מ, אך באמת לא דמי דשם הבדיקה חומרא בעלמא היא ג"כ הוא מחמת שהקילו כ"כ במו"מ והוא טרפה מדינא אבל כאן דסברא הוא דתלוי' ליחה היא לא מכח שהוסרה ע"י מו"מ אפי' בדיקה לא צריך, גם קשה דאפי' הפוסקים דמצרכי בדיקה בסירכא תלוי' לא שמענו רק בדיקה כמות שהוא לא אחר הסרת הסירכא כן מוכח להדיא מדברי הרשב"א שהיא כמו בדיקה בכסדרן שזכרו הפוסקים ונחלקו בה דהיינו כמות שהיא כמו שהוכחתי לעיל (ס"ק ו') ע"ש והכא נמי הכוונה כך, אם לא שנאמר דכוונת הט"ז באמת מאחר שהרבה פוסקים מצריכין בדיקה אף שהמחבר פסק דלא צריך בדיקה היינו דהחליט יש סירכא בלא נקב כהרשב"א אבל הרב דחושש לדעת רש"י צריך בדיקה, אבל לפ"ז אפי' בדיקה לא מהני דכל שצריך בדיקה מדינא לא מהני לדידן דאין אנו בקיאין, ואולי סובר דמהרא"ש משמע אפי' לרש"י לא צריך בדיקה רק לחומרא מצריך כמו במו"מ וצ"ע, ועי' תב"ש מ"ש בזה:
[י] וסירכא תלוי' היוצאת מבועה דין זה כתבו הב"י לעיל (סי' ל"ז) בשם הראב"ד, ונלפע"ד ברור שזהו דוקא לדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב כמ"ש הט"ז לעיל (סי' ל"ז) בשם רש"ל ומ"מ בתלוי' בלבד מכשיר כסברת הרא"ש אבל בבועה ג"כ שפיר חיישינן דכבר נתפרקה ממקום אחר כמ"ש הב"י אבל לשיטת התוס' דאין טריפות בסירכא משום שיש נקב תחתי' רק משום דסופה לינקב ובתלוי' פשיטא דלא שייך כלל שתתפרק א"כ מאיזה צד אותה מטריף בבועה וכי בשביל הבועה נאמר דהסירכא תתפרק כל שלא נסרכא למק"א, ולפ"ז צ"ע על המחבר דפסק לעיל בסירכא כסדרן דאפי' בדיקה לא בעי והיינו כדעת התוס' כמ"ש הסמ"ג להדיא דתליא בהא הביאו הב"י, וכיון שהסכים להרשב"א והתוס' דאין בסירכא משום נקב כלל למה פסק בכאן כדברי הראב"ד להטריף תלוי' מבועה:
[יא] מטינרי כשרה. עי' ט"ז דדבוקה טרפה והביא דבספר אחד כתב שאין בטינרי ליחה וודאי הסירכא מעלמא קאתי והשיג הוא על זה דאדרבא תרתי לריעותא מקרי ושם לא מהני מו"מ כלל, ובאמת יש לדחות דמ"מ כיון דבטינרי אין ליחה א"כ הסירכא בוודאי ממקום השני בא א"כ במנ"פ להך טעמא דסופה להתפרק א"כ פשיטא דאין חילוק בזה בסירכא דבוקה שלא כסידרן בלי טינרי או בטינרי דוודאי אין שום סברת לומר דהואיל דצד אחד דבוק בטינרי תתפרק טפי א"כ פשיטא דמהני מו"מ, ולשיטת רש"י דמשום נקב אתינן עלה א"כ הא בצד טינרי אין לחוש שאין בו ליחה רק בצד השני א"כ למה לא מהני מו"מ ותרתי לריעותא לא הוי שהטינרי רחוק ממקום הסירכא בצד השני שיש לחוש בה לנקב א"כ למה לא מהני מו"מ, ולשיטת התוס' דהטינרי הוי במקום הסירכא כיון דבכל צד יש לחוש לפירוק מ"מ פשיטא שאין הטינרי מצטרף להך סברא שתתפרק כי מה ענין זה לזה וכי בשביל הטינרי תתפרק טפי ודוק:
סעיף ט. סירכא שהיא ממקום למקום באונה או באומה עצמה דינה כדין סירכא תלוי' (הג"ה ודוקא שאין הסרכא קצרה מבשר הריאה כשנופחין הריאה אבל אם קצרה עד שמכח הסרכא הבשר שתחתי' מקמיט ואינו עולה בנפיחה היטב כשאר הריאה טרפה כל סירכא תלוי' שעולה ג"כ עם נפיחת הריאה [יב] או שיש מכה בדופן כנגדה טרפה)
[יב] שעולה ג"כ אם נפיחות הריאה. דין זה צ"ע לפע"ד כי הרשב"א בת"ה הביא דברי בעה"ע בשם חכמי לוניל ושאר פוסקים דמכשירין סירכא תלוי בבדיקה וז"ל שם וגם הרב בה"ע ורבותינו שבלוניל סברי דלסירכא תלוי' מאונא או מאומא עיון שעולה בנפיחה כשרה דהוי כבועה עכ"ל, ובודאי יש לתמוה על לשון זה דהוי כבועה מאי ענין בועה לכאן והלא הביע מגוף הריאה הוא ועור הריאה על הבועה אבל סירכא תלוי' שהכשירו הוא שאינו מן הריאה רק הפשטת ליחה, לכן נראה ברור דסבירא להו דהך סירכא תלוי' שאנו מכשירין היא משום שאנו אומרין שהיא דלדול מגוף הריאה כעין פיצול ויותרת ועור הריאה מקיף עלי' כמו על הבועה והיינו דסירכא הבאה מחמת נקב היא מליחות הריאה היוצא מתוך הנקב והיא דבר לח ומחמת לחותו והולך ומתרבה תמיד היא נדבק למקום אחר וסירכא זו אין בה חלל כי מאי ענין חלל לליחה היוצא מן הריאה אבל סירכא זו שלא נדבקה למק"א בוודאי אינה מתוך הנקב כלל מחמת הליחה שיצאה רק דלדול מגוף הריאה כמו בועה שתיא מגוף הריאה בעצמה, ולפ"ז הך עולה בנפיחה שכתבו קאי על הסירכא כיון שעולה בנפיחה פשיטא שאינה ליחה מן נקב דבזה אין חלל כלל רק מגוף הריאה היא ועור הריאה מקיף עלי' כנלפע"ד, ומ"מ ח"ו להקל במה שיצא מפי האחרונים להחמיר:
סעיף י. כל מקום שאסרו סרוכת הריאה [יג] אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחוקה ורחבה כגודל ולא כאותן שממעכים ביד ואם נתמעכה תולים להקל וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל: [יג] כל מקום שאסרו וכו'. כ"כ הרשב"א בת"ה ונסתייע גם מדברי הרמב"ם אבל כבר הוכחתי בפתיחה בביאור דברי הרמב"ם הללו והעליתי שם דדעת הרמב"ם שלא נאמרה סרוכת חוט בריאה כלל רק דבוקה ממש ובזה חילק רבא בין כסידרן לשלא כסידרן ובזה שלא כסדרן הוא דוקא מראשונה לשלישית כמ"ש הרמב"ם להדיא אבל בסריכת חוט אפי' שלא כסידרן בזה מעיקר הדין חותך הסירכא בסכין ובודק אח"כ בפושרין אם נמצאת שלימה מן הנקב כשרה דלא מחמת נקב נעשה רק ריר ואת"ל מחמת נקב לא ניקב רק העליון דבדיקת פושרין היא ראי' גמורה שאין שם נקב רק מצד המנהג החמירו להטריף כל סירכא של חוט ג"כ שלא כסידרן, וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פרק י"א) להדיא ע"ש, ותמהני שלא זכרו האחרונים דבריו בזה ודוקא בדיבוק ממש שאין אנו רואין הסירכא כלל רק דבוקות ממש אין מקום לבדוק אחר הפירוד בפושרין דקרום שעלה מחמת מכה היא והקרום אינו ניכר כלל משא"כ בסריכת חוט דאנו רואין הקרום שעלה פשיטא שחתכין אותו ובודקין תחתיו בפושרין וכשר מדינא וכתבתי שם דאפשר דהרשב"א ג"כ לא מיירי רק באותן הסומכים להכשיר בלי בדיקה כלל על זה ובאמת גם בדיקה לא מהני לשיטתו בזה דלא ס"ל לחלק בין דיבוק לסירכא כלל ע"ש, אבל מ"ש דכל הנוהג כן מאכיל טרפות לישראל הוא רק הסומך על זה בלי בדיקה וצ"ע בזה, גם המנהג שכתב הרמב"ם נראה שהוא חשש שמא היתה מתפרקת בחי' והיתה ניקבת ומ"מ מדינא סובר דחשש זה דפירוק לא הוזכר בש"ס כלל רק משום נקב היא ולא נזכר רק בדיבוק ולא בסירכא כנ"ל עיי"ש היטב:
סעיף יג יש מי שאומר שהבודק יכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים [יד] ואם נתפרק שום סירכא כשמכניס הבודק ידו מוציא הריאה לחוץ ובודקה אם היא סירכא ימצא ראשה בריאה או בדופן וא"ל רירא היא וכשרה ואין להקל בכך אלא בבהמות ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר ויר"א מרבים (הג"ה ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם ואומרים שסירכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק ולכן כ"מ שיתמעך תולין להקל ואומרים שאינו סירכא אלא ריר בעלמא ואעפ"י שהוא קולא גדולה כבר נהגו כל בני מדינות אלו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמיכו ומ"מ צריך להיות הבודק יר"א שיודע לזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח, ויש מקומות שאין נוהגין למעך ולמשמש בסרכות הוורדא אם נסרכה למק"א כל מקום שתסרך טרפה (כך שמע וכ"נ מלשון הר"ר חייא) ויש מקומות שנהגו להקל גם בזה ולי נראה כסברא ראשונה שלא למעך בוורדא [טו] ובכל סרכות שהם שלא כסדרן מאחר שסרכא שלא כסדרן טרפה מוזכר בגמרא ואין חולק עליו ואין לסמוך אדברי מקילין בענין המעוך והמשמושים אבל המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות ואין חילוק בין סרכא לסרכא ונכון לחוש למה שכתבתי אם לא בהפ"מ, עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים ועגלים הרכים ולא למעך בהם כלל כי יש קבלה בזה להטריף כי הסרכא עדיין רכה ומתנתקת ע"י מיעוך):
[יד] בזריזות בלא רפיון ידים. הרש"ל השיג על זה דדוקא בנחת בעינן וכ"כ הרב בהג"ה, ונראה דהמחבר נמשך לשיטתו דפסק כמ"ד דיש סירכא בלא נקב רק מחמת שתתפרק אתינן עלה לכך כל סירכא שנתפרקה בהכנסת יד הטבח ובודקין אותה אח"כ בנפיחה ואין שם נקב שוב לא חיישינן היתה מתפרקת בחי' והיתה ניקבת דהא גם עכשיו נפרקה ולא נעשה נקב אבל הרב דסובר דכל שצריך בדיקה מדינא אין אנו בקיאין בזה א"כ צריך דוקא בנחת כדי שתהא הבדיקה לחומרא לא מדינא ודוק:
[טו] ויש מתירין וכו'. שלא למעך בוורדא, כבר כתבתי בפתיחה שיש להמקילין מקום וגדול לסמוך חדא על דעת הרמב"ם הנ"ל דבכל סירכא מהני שיסיר הסירכא ולבדוק בפושרין ואפי' לדידן שאין בקיאין בבדיקה מ"מ בצירוף סברא דמו"מ סמכינן על בדיקתנו, גם כתבתי שם דהך סברא דמו"מ ג"כ יש לה עיקר ברמב"ם ע"ש שהארכתי בזה:
סעיף יד בודק שהוציא ידו ואמר טרפה ואח"כ הכניס אחד ידו ולא מצא טרפות הראשון [טז] נאמן:
טז הראשון נאמן. עש"ך (ס"ק ל"ט) שהשיג על הב"י שכתב דמדברי רבינו ירוחם מוכח שלא כדברי הפוסקים שאומרים שסירכות המתפרקות כשהטבח מכניס ידו ובודק לאו סירכות נינהו, [והשיג הש"ך עליו] דמדברי ר"י מוכח להיפוך, ובאמת דברי הב"י נכונים שבא לומר דרבינו ירוחם לא ס"ל דאף שמכנים ידו בזריזות בלא רפיון ידים ומנתק הסירכות כשר כמ"ש שם בב"י בשם ר"י ע"ש, וע"ז כתב כיון דמטריף כאן משום שמא העבירה הראשון שהעביר ידו בכי ילפי דברי ר"י הנ"ל היתה כשרה כיון שהעבירה בידו ואפי' בלי רפיון ידים דאל"כ אין להכשיר לעולם דשמא העבירה בחוזק וע"כ דכל שהכניס כדרכו ואפי' בלי רפיון ידים רק בזריזות והעבירה מותרת וזה לא ס"ל לרבינו ירוחם רק כשמעביר בנחת לאט ובכוונת הלב ודוק:
סעיף יז הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שהוא טרפה והמוכר אמר שהיתה במקום שהיא כשרה כיון שבאו שניחם בב"א לב"ר אין כאן עדות [יז] והרי זה כבהמה שנאבדה ריאה קודם שנבדקה. (הג"ה וכן במקומות ששוחטין אצל עכו"ם והניחו הבהמות אצל עכו"ם בין שחיטה לבדיקה אין חוששין שמא העכו"ם הכניס ידו ונתק הסרכות דבדיקת ריאה דרבנן וספיקא להקל, מיהו אם טבחים עכו"ם רגילין לעשות כן לחוש אפי' בדיעבד [יח] ולכתחילה יש לזהר בכל ענין):
יז אין כאן עדות, עי' ש"ך וט"ז מה שכתבו לישב קושית הב"ח על הרב ולתירוץ הט"ז מיושב מה שהקשה הש"ך (ס"ק ע"ג) על הרב דלמה בטבחים רגילין אסור, ולהט"ז ניחא דשם עדיין יש חשש בכל הריאה לא במקום זה בלבד ודוק, אך על הרשב"א אכתי קשה, ובאמת בלא"ה לק"מ כמ"ש בסמוך ע"ש:
ח מיהו אם טבחים וכו'. עי' ש"ך שהקשה הא להרשב"א נאבדה ריאה כשר ומ"ש כאן, ובאמת לק"מ דשאני הכא דהא מודה הרשב"א דלכתחילה צריך רק דסובר בנאבדה לא החמירו חכמים דמ"מ התקנה לא נתעקרה דהא לעולם יבדוק וזו שאירע שנאבדה אוקמינן לה בחזקת כשרות שלא הי' ריעותא המטריף אבל כאן שטבחים רגילין לעשות כך א"כ אם נכשירנה בטלה התקנה לגמרי ולעולם לא נבדקה כלל א"כ פעמים שתהא טרפה באמת לכך יאסרו אפי' דיעביד ולא יעשו כן ונתקיימה תקנת חכמים וזה ברור:
כבר ידעתי בסימנים הקודמים לבאר בכאן כל דיני תרתי לריעותא מסי' ל"ה עד סי' מ' אמנם הגיע לידי ספרי האחרונים שחיברו בזה חיבורים גדולים כמעט לא הניחו מקום שלא דברו בו ואם אבוא לדקדק אחריהם ולכתוב עליהם הנלפע"ד גם מזה משכתי ידי שאם אבוא להקל במה שהחמירו הם כבר נתפשט המנהג שנהגו כל השו"ב על פיהם ומי יבוא לסתור במה שכבר נהגו ואם אבוא להחמיר במה שהקילו גם מזה מנעתי עצמי כי כל דין תרתי לריעותא היא אצלי יסוד רעוע אין לו שורש ועיקר בש"ס ופוסקים ראשונים ומקורו מדברי הראב"ד בדין סירכא תלוי' מבועה וגם בזה הרבה פוסקים מקילין כמו שכתבתי לעיל (סי' זה וסי' ל"ז] גם כבר כתבתי בסי' ל"ז שאין ללמוד מזה לשאר שינויים בריאה ודוקא בבועה אמרו ודוקא במה שאמרו שידעו מסברא שראוי לחוש בזה ואין ללמוד ממנו לכל שני שינויים הכשרים לכן די במה שהחמירו הם ולא להוסיף חומרות לכן אכתוב בכאן בקצור הכללים שכתבתי בסימנים הקודמים ומי שירצה לידע המקומות שאני חלוק עליהם להלכה בעלמא ולא למעשה יוכל לעיין עליהם, ומעתה אתחיל לכתוב הנלע"ד בזה:
א) כל שינוי בריאה הנזכר בש"ס להכשיר בלי שום תקנה רק כשרה לחלוטין לא מיחשב ריעותא כלל אפי' יש חולקין בש"ס מאחר שהכריע בש"ס הלכתא דכשרה, אמנם מה שלא נתברר הכשרו בש"ס ויש לו דמיון לטרפות בש"ס כגון גבשושית שיש לו דמיון ליתרת והפוסקים הכשירוהו מסברא שחילקו בין זה ליתרת ומקרי ריעותא ואם יש חולקין בזה בין הפוסקים כגון חליף בחילוף צורות מיקרי ריעותא גדולה וכל שיצטרף אצלה ריעותא כל דהוא טרפה (ויתרת מקמא הי' מהראוי ג"כ להחשיבו ריעותא גדולה כי רוב הפוסקים מטריפין לגמרי ויש להם עיקר בש"ס כמו שנתבאר בסי' ל"ה אלא שכבר הוכחתי בס"ק ח' מדברי המחבר דלא מיחשב ריעותא כלל, וי"ל משום דהכשרו דאורחי' היא ואינו חולי כלל א"כ אינו ריעותא כלל, גם י"ל משום דאינו מצטרף עם סירכא כפי מה שאבאר בסמוך בכלל ג' וצ"ע בזה]:
ב) ואם יש מחלוקת בין הפוסקים באיזה ענין הכל תלוי לפי הענין שאם רבו המכשירין ובטלו דעת המטריף בראיות נכונות עפ"י סוגית הש"ס לא מיחשב ריעותא כלל ואם אינו כך רק שנהגו להקל מיקרי ריעותא ואם רבו המטריפין מיקרי ריעותא גדולה ואין ליתן כללים בזה ולא להצריך יסודות כי הכל תלוי לפי המחלוקת ולפי הענין כל ריעותא שחשש שלה הוא משום סופו לינקב אין מצטרפות רק עם ריעותא שג"כ חשש שלה משום שסופו לירקב אבל ריעותא דסופו לינקב בהדי ריעותא דכבר נקוב אין מצטרפין ודוק היטב בשורש הלזה כי בזה בטלו הרבה טריפות מדברי האחרונים ז"ל, ולדעתי סברא נכונה היא זו כמו שבארנו בסי' ל"ח בזה באריכות דלא מיקרי תרתי לריעותא רק אם זו על זו או בבועות אפי' סמוכות זו לזו שיש להם שורש אחד שדרך הנקב להעלות בועות סביביו כמו שפירש"י אבל שאר ריעותות לא הוי רק בזו על זו שיש לשניהם מקיר אחד אבל בסמוכים זו לזו אפי' אין ביניהם הפרש קש אי שני חוטי שער אין מצטרפין, כל דבר הנזכר בש"ס להכשיר רק בתקנה כגון משמעת קול ואטום מיקרי ריעותא דכיון שהצריכו בזה בדיקה ש"מ שיש מקום לחוש בזה לכך מצטרפת להטריף וכבר נתבאר כל זה בסי' ל"ז באריכות ואעפ"י שנראין הדברים דדוקא בבועה אמרו שהבועה הכשרה אותה הבועה כצורתה בלי שינוי חוזרת לטרפות בתרי סמיכי משא"כ בבדיקה שיש שינוי בה כשחוזרת לטריפות מ"מ אין לזוז מדברי הרב בהג"ה בסי' ל"ז שחשב כל זה לריעותא:
ג) לא מיקרי ריעותא רק אם הכשירו מטעם שאין בחולי זה שיעור המטריף לכך בהצטרף עוד חולי טרפה אבל אם הכשרו היא שאינו חולי כלל רק דאורחי' בהכי כגון להמכשירין שני וורדות דאמרו בש"ס כל חיוי ברייתא הכי אית להו ואין זה חולי כלל לא מיקרי ריעותא ואפי' במקום שיש מחלוקת אין ראוי להצטרף רק עם ריעותא בדומה לזו ג"כ מטעם מחלוקת שאז אף שהם משני טעמים מצטרפין ומשמע לי מדברי מהרש"ל שהביא הש"ך (סי' לה) דבכהאי גוונא אפי' אינן במקום אחד מצטרפין ודוק] אבל עם ריעותא שהכל מעידים שהוא כשר רק מחמת החולי מיקרי ריעותא אין ריעותא הנ"ל מצטרפת [עמה] כנ"ל [אבל אם רוב מטריפים כגון יתרת מקמא אני מסתפק כנ"ל] כל זה כתבתי להלכה בעלמא ולא למעשה כי כבר נהגו כדברי האחרונים ז"ל בכל אלה הענינים אבל מ"מ אם יש בלא"ה צדדים להתיר יוכל לסמוך על הכללים אלו להצטרף להתיר:
פתיחה בדיני ריאה הסמוכה לדופן:
גרסינן בפא"ט (מ"ח.) אמר ר"י ב"מ אר"נ ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה וכו' עד אבל החם אי האי נקיב טרפה ואי האי נקיב טרפה וכתבו התוס' בד"ה מייתינן וזה לשונו דהיינו כשלא העלתה צמחים אבל העלתה צמחים אפי' איכא ריעותא בדופן לא תלינן בדופן אבל רוב הפוסקים חולקין דאפי' בהעלתה צמחים תלינן בדופן, וכן מבואר ברמב"ם (פ"ז מה"ש), ונראה שהתוס' הכריחו לזה היא לפי שיטתם דטעם טריפות סירכא היא משום דסופו להתפרק, ולפ"ז יש לתמוה מאיזה צד נכשיר ריאה הסמוכה לדופן דתלינן בדופן מ"מ סופה להתפרק ותנקב הריאה ובהכרח צ"ל כסברת הרשב"א בת"ה דכל היכא שאין ריעותא בשניהם תלינן דמריאה תתפרק מחמת שהקרום של ריאה רך וכל שאין ריעותא רק בדופן אמרינן דמדופן תתפרק הלכך בהעלתה צמחים שאין מקום לדון בדופן יותר מריאה חזר הדבר לומר דריאה דקרומה רק מן הריאה תתפרק, אמנם לשיטת רש"י דטעם הסירכא משום נקב שפיר י"ל דאפי' יש ריעותא בריאה תלינן בדופן כמ"ש הר"ן דריעותא שבריאה ג"כ מחמת דופן הוא ואין זה הוכחה לנקב משא"כ לסברא שתתפרק ודוק:
ויש מקום לומר דאפי' להמכשירים באיכא ריעותא בריאה היינו דוקא בהעלתה צמחים שהם סביב הסמיכות לא במקום הסמיכות ממש כמו שפירש"י להדיא, הלכך תלינן טפי בריעותא בדופן דהוא במקום הדבוק ממש ולא בריאה שאין הריעותא ממש במקום הדבוק, ולפי סברא זו יש להכשיר בצמחים אפי' לשיטת התוס' דסירכא מטעם סופה להתפרק וכן במקום הדבוק ממש יש להטריף אפי' למ"ד אין סירכא בלא נקב, אבל מדברי הר"ן הנ"ל מוכח דאין חילוק כלל ולפי דבריו תלוי בהנ"ל ודוק [ומכאן יש להוכיח לסתור הכלל שנתנו דתרתי לריעותא טרפה ודוק] ולשון הש"ס משמע דאכלהו קאי אפי' איכא צמחים דהא בתרוויהו קאמר חוששין וקאמר עלה רבא מייתינן סכינא, ואהא דקאמר ר' נחמי' בדיק לה בפשורי כתבו התוס' אאיכא ריעותא בדופן קאי כדפי' הקונטרס, וגם בזה הוכרחו לומר כן לפי שיטתם דטעם הטריפות הוא משום דסופה להתפרק א"כ קשה מה מועיל בדיקת פושרין כיון דעל שם סופו אנו דנין וע"כ משום דמדינא אפי' בדיקה לא בעי רק לחומרא מצריך בדיקה שמא כבר התחילה להתפרק כמ"ש הרשב"א והר"ן, א"כ בהכרח לומר דר' נחמי' להחמיר בא לא להקל דלהקל לא יועיל בדיקה במה שסופה להתפרק: איברא רש"י ז"ל סובר אין סירכא בלא נקב ומ"מ פי' דר' נחמי' להחמיר בא לא להקל, אמנם דבריו צריכין ביאור דמיד אח"כ בד"ה בשלמא כתב וז"ל ה"ג בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה ולא גרסינן אי איכא ריעותא בדופן, והוא סותר עצמו דלפי פירושו שפיר מצי למיגרס לה דאדרבא דוקא באיכא ריעותא בדופן הוא דמכשיר ר' נחמי' בבדיקה, הן אמת דמדברי הרב בעל המאור ז"ל מוכח דכוונת רש"י לשלול הגירסא כי אם נגרוס כן יהא הפי' כמו דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן ה"ה ע"י בדיקה תלינן בדופן אפי' ליכא ריעותא, ובאמת לשיטת רש"י דוקא על ריעותא בדופן קיימינן ולכך מחק גירסא זו, איברא יש שינוי לשון קצת בגירסת בעה"מ לגירסא זו שמחק רש"י דבעה"מ ז"ל גריס בשלמא התם בדקינן לה בפשורי דהא אי איכא מכה בדופן תלינן, ולפי גירסא זו בהכרח צריך למחוק אותה לפי פירש"י ז"ל דר' נחמי' להחמיר בא ובריעותא בדופן קא מיירי אבל הגירסא שמחק רש"י ז"ל הוא בשלמא הכא תלינן בדופן אי איכא ריעותא בדופן, ובודאי יש לקיים גירסא זו גם לפירש"י והכוונה דהכא תלינן בדופן אי איכא ריעותא בדופן משא"כ ההם באיזה צד נתלה, גם הלשון שהביא הרז"ה בספרים הבאים מספרד דגרסו דהא איכא מכה בדופן ג"כ אינו מורה כפי' הבה"מ ואדרבא מורה דהכוונה דלכך תלינן הואיל דאיכא וגירסת בעה"מ ז"ל הוא דהא אי איכא ואין ענין זה לזה ודוק תו קשיא לי דהאיך אפשר לפרש דמה שהקשו בש"ס הוא דוקא על ריעותא בדופן דהא באמת חילוק זה קאי גם אי ליכא ריעותא בדופן דמ"מ יש צד לתלות בדופן כמו בריאה משא"כ שם דבכל צד טרפה:
לכן נ"ל בכוונת רש"י דוודאי בס"ד הוכרח לפרש דר' נחמי' להחמיר בא מדקאמר עלה אתנן אהא מתניתי לה אנן אדרבא מתנינן לה תרתי אוני דריאה לית להו בדיקותא לאכשורי ר' נחמי' בדיק לה בפושרין ומדקאמר תיבת לאכשורי מורה דמעיקרא להחמיר בא ר' נחמי' וקאמרי אינהו דאנן אדרבא מתני לה דקאמר לית להו בדיקותא לאכשורי וקאמר איהו להקל דיש בדיקה, אמנם באמת כיון דקאמרי אינהו דמתני אדרבא פשיטא דלשיטא זו בהך דסמוכה לדופן בוודאי אפי' אין ריעותא בדופן מקיל ר' נחמי' דנהי דלא עדיף מתרתי אוני לס"ד אבל פשיטא דלא גרע וכיון דמקיל שם כ"ש בסמוכה לדופן, וע"ז קאמר בשלמא בריאה הסמוכה לדופן שפיר י"ל דלהקל בא דתלינן בדופן אבל בהך לא מצית אמרת דר' נחמי' מקיל דסוף סוף אינקב וטרפה וזה שכתב רש"י דלא גרסינן אי איכא ריעותא דאפי' ליכא ריעותא תלינן בדופן לפום סברא דהשתא דהוי ס"ד דמקיל ר' נחמי' אפי' בתרתי אוני לולי דשם טרפה משני הצדדים א"ב אם אין הטריפות רק מצד אחד מודה דכשר א"כ שפיר להקל בא, והמקשה ס"ד באמת דגם כאן להחמיר בא וקאמר איהו דגם שם להקל בא ונדחו דבריו דדוקא בסמוך לדופן שייך להקל ולא בתרתי אוני, אמנם כל זה לשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' בוודאי בלי ריעותא בדופן אי אפשר להקל כיון דמטעם סופה להתפרק אתינן עלה, [ולפ"ז מוכח דבעה"מ סובר כרש"י דסירכא משום נקב הוא וזה ברור] כמו שביארנו:
ומעתה אבוא לבאר דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה"ש) אשר כמעט לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לעמוד על תוכן כוונתו בזה כמו שאבאר וז"ל שם האום של ריאה שנמצאת סמיכה לדופן בין שהעלה צמחים בין שלא העלה חוששין לה שמא ניקבה וכיצד עושין בה מפרקין אותה מן הדופן ונזהרין בה שלא תנקב אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין בנקב ואומרים אחר שחיטה ניקבה כשנפרק מן המכה ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה הי' קודם השחיטה וטרפה עכ"ל, ובפרק י"א מה"ש ה"ו כתב וז"ל מן הדין הי' על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלוי' בסירכות כמו חוטין אם הי' מן האום של ריאה ולדופן או שהי' ללב או לטרפש הכבד שחותכים את הסירכא ומוציאין את הריאה ונופחין אותה בפושרין אם נמצאת נקובה טרפה ואם לא נתבעבע המים הרי היא שלמה מכל נקב ומותרת וסירכא זו לא הי' במקום נקב או שמא ניקב קרום העליון בלבד ואעפ"י שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי הגמ' המנהג הפשוט בישראל כך וכו', וכתב הראב"ד ז"ל א"א אינן נראין והרי הוא חוזר ממה שאמר למעלה עכ"ל, וביאור דבריו דהבין דברי הרמב"ם דפוסק כר' נחמי' דבדיק לה בפשורי, והוא סובר כהרי"ף דלית הלכתא כר' נחמי' ועל זה כתב ב"י דר"ת והרשב"א והמרדכי פרשו דר' נחמי' קאי אליכא ריעותא בדופן ואפי' העלתה צמחים ואפ"ה מכשיר בפושרים והלכה כוותי', ודבריו תמוהין לפע"ד חדא אם כוונת הרמב"ם לפסוק כר' נחמי' למה בפ"ז לא הזכיר דברי ר' נחמי' אף דשם עיקר דין דריאה הסמוכה לדופן, ומ"ש בכ"מ דלפי מה שפי' דברי הרמב"ם בפ"ז נתיישב זה איני יודע האיך נתיישב דסוף סוף למה לא הזכיר בליכא מכה בדופן דמתכשרה בבדיקה כמו שהזכיר שם מיד אח"כ דין אטום ואוושא דמתכשר בבדיקה, תו קשה אי ס"ד דטעמו הוא דפסק כר' נחמי' א"כ בהכרח שנצטרך לומר דסובר דאין חילוק בין דופן לשאר המקומות שבריאה כדעה אחת שהביא הרא"ש בפסקיו א"כ למה בפ"ז לענין מכה בדופן כתב דוקא ריאה הסמוכה לדופן כיון דדופן לאו דוקא, וברא"ש מבואר להדיא לדעת הרמב"ם דדוקא דופן, ואמת שנראה שט"ס הוא ברא"ש וצ"ל הרמב"ן וכן העתיק הר"ן זה בשם הרמב"ן אבל מ"מ בוודאי דגם הרמב"ם סובר כן דדופן דוקא, ודוחק לומר דדוקא לענין מכה בדופן מחלק ולא בלי מכה לענין בדיקה דמ"ש דהא בש"ס נאמר דופן ומיירי בין במכה בין בלי מכה ואם בהא דוקא בהא נמי, ועוד אני תמה תמוה עצומה דהאיך אפשר שיהי' סברת הרמב"ם בפי"א דפוסק כר' נחמי' דהא כתב אח"כ וחוט היוצא מאוזן לאוזן שלא על הסדר אוסרין אותה ומבואר להדיא בדבריו דקאי על המנהג ומצד הדין גם בזה די בבדיקת פושרין מלבד מה דמבואר מלשון אוסרין אותה וכן מבואר להדיא (בהלכה י"ב) שם שכתב ודברים אלו כולן אין עפ"י הדין רק על פי המנהג כמו שביארנו, הרי נדרש סמוכין לפניו ולאחריו דכל זה הוא עפ"י המנהג, ומעתה יש לתמוה הא בפי' אמרו בש"ס בזה דלית להו בדיקותא וטרפה אפי' לר' נחמי' דאי האי אינקב וכו' והאיך יאמר הרב דבזה מן הדין מהני בדיקה רק עפ"י המנהג טרפה, גם יש לתמוה שכתב (סוף הלכה ו') ומעולם לא ראינו מי שהורה כך ולא שמענו מקום שעושין בו כך, ובאמת זה מבואר בהרבה גאונים דהלכה כר' נחמי':
ומעתה הט אזנך ושמע ביאור דברי הרב ז"ל אשר יסתפק לך כלל שזאת היתה כוונתו שהוא ז"ל מפרש שזו שחששו בריאה הסמוכה לדופן וחילקו בין מכה לליכא מכה ונחלקו אי מהני בדיקה וכן מה שהחליטו בתרתי אוני דסמיכי להדדי דלכ"ע לא מהני בדיקה, היינו דוקא בנדבקו ממש בדיבוק גמור זו לזו אז אי אפשר שיהא הדבק הזה רק מחמת נקב באחת מהן הלכך בתרתי אוני לכ"ע טרפה במנ"פ ובריאה הסמוכה לדופן תלינן במכה בדופן ולר' נחמי' מהני בדיקה וכן ביאר בפי' (פ"ח מה"ש) כשהזכיר מימרא דרבא דתרתי אוני ע"ש, אמנם דין סירכות שהן חיטין תלוין ונסרכין למקום זה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל בכל דבריו קודם פרק י"א ואח"כ בפרק י"א הזכיר הרב ז"ל דין חוטין תלויין וסובר הרב מאחר שאמרו בש"ס בריאה דאוושא דמהני בדיקת פושרין מבואר דבדיקה זו היא עיקר גדול ומורה בוודאי שאין שם נקב אמנם בריאה הסמוכה לדופן הואיל ובוודאי יש נקב באחד מהן ואין אנו רואין ריעותא בשניהם לא סמכינן אבדיקה דלית הלכתא כר' נחמי' בזה אבל סירכות כגון חוטין זה לא נשמע שנאמר דוודאי יש שם נקב ויש לומר שהם רירין בעלמא לא יצאו מחמת נקב או שלא ניקב רק קרום העליון ולא נזכר מזה בש"ס כלל, וע"ז כתב דמן הדין כל שמסיר הסירכא ונשאר תחתיו שלם בלי נקב אז בכל גוונא כשר דוודאי לא ניקב שהרי מסיר הוא הקרום שעלה ואין שום נקב משא"כ בנדבק שאין להסיר הקרום כלל דהא אין שם קרום הנראה רק נדבק א"כ כשמפרק אותם כיון שבהכרח יש באחד נקב הרי קרום עלה ואינו נראה כלל וטרפה וכן בסמוך לדופן כיון שאין ריעותא בשניהם ואין ניכר נקב הרי בהכרח קרום עלה ולא תלינן בדופן, וזה שכתב שלא שמע מי שהורה כך דבאמת זה דבר חדש להתיר כל סירכא כמין חוט [ע"י [בדיקה אפי' שלא כסדרן, ובאמת כל הפוסקים לא חלקו בזה והשוו סירכא לדיבוק ממש בכל גוונא, ויש בסירכא זו לדברי הרב ז"ל מצד הדין לחלק ולהחמיר, להקל לסמוך לעולם על בדיקת פושרין ולהחמיר דבזה אפי' איכא מכה אם הסירו הסירכא ונמצא אין מתירין אותה שנאמר מחמת הסרת הסירכא ניקבה הריאה ונתלה בדופן שזה לא נאמר רק על דיבוק ממש לדופן דבזה שייך לומר דמחמת הפיסוק ניקבה אבל בסירכא כל שהסיר הסירכא ונמצא נקב טרפה בכל גוונא [והבט וראה כשהוא חולק אח"כ עם אביו בנסרכה לצלעות ולבשר כתב ומיעוט מקומות מתירין אפי' נדבקה בעצם לבדו ואני אוסר והיינו דבזה איסור גמור יש (דלגרמא) [דלגמרי] טרפה אבל בנסרכה לעצם מהני בדיקה כנ"ל] וזה ברור לפע"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל וכבר הארכתי בזה לעיל ריש סי' זה בפתיחה ע"ש:
אמנם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז עדיין צריכין ביאור קצת דוודאי מדלא הזכיר פושרין מוכח דלא פסק כר' נחמי' בזה כנ"ל, אמנם ממה שכתב בידוע שנקב זה בריאה הי' קודם השחיטה משמע דוקא ביש שם נקב אבל בלא"ה כשר וזהו מורה כר' נחמי' דמהני בדיקה אי מפקא זיקא דאילו לרבין בפי' אמרו שם דאפי' לא מפקא זיקא טרפה, והרב בעל לח"מ שם הקשה קושיא אחרת על הרמב"ם ז"ל דלאיזה צורך אמר ונזהרין בה שלא תנקב הא אם [אפי'] יהא נקב ג"כ כשר ואי לית בי' מכה אפי' ליכא נקב טרפה, ובאמת הא לא קשיא אם נפרש סוף דברי הרב ז"ל דוקא בנקב אבל בלי נקב בכל גוונא כשר לק"מ, אך הא קשיא בוודאי כיון דלא הזכיר ר' נחמי' בפושרין ש"מ דסובר דלא מהני בדיקה ומה צורך לו לנקב, ובזה נדחה ג"כ תירוץ הלח"מ, גם לפי דבריו לא הי' לו למחוק הגירסא בש"ס ואפי' לא מפקא זיקא והי' יכול לפרש בפשיטות דלרבין באמת אפי' בלא נקב טרפה ופליג ר' נחמי' דמהני בדיקה ופוסק הרמב"ם כר' נחמי' ולכך הצריך ליזהר שלא ינקב דשמא לא יהא מכה, ואי קשיא למה הזכיר רבין [סכינא חריפא] דהא לדידי' אין חילוק כלל בנקב דבמכה לעולם כשר ובלי מכה טרפה, לק"מ חדא דכבר כתב הר"ן ז"ל דצריך לזה שמא יהא נקב בסכין באופן שיהא ניכר שהוא קודם שחיטה ע"ש, ועוד נלפע"ד דמעיקרא לק"מ דע"כ לא מכשיר הר ב"ם אפי' יש נקב אלא אם המכה כנגד הנקב ממש כמ"ש להדיא לכך הזהיר שלא יעשה נקב בסכין דשמא יהא הנקב שלא במקום המכה ממש ואז לא תלינן בדופן לכך יזהר שלא יעשה נקב אמנם מה שיעשה נקב בהכרח במקום המכה מחמת הדיבוק זה לא איכפת לן ואמנם מה שהקשינו קשיא. ונראה ברור דוודאי היתה כוונת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי דיזהר שלא לעשות נקב במקום שאין מן ההכרח שינקב אבל במקום הדיבוק סובר דוודאי ינקוב כיון שנדבק ממש למכה בהכרח יחתוך בעור הריאה, אמנם פעמים שיחתוך שני העורות או עור אחד בלבד, וזה שכתב דנקב זה מן הריאה הוא קודם שחיטה ואף דלא מפקא זיקא כגון שלא ניקב רק עור העליון מ"מ בדיבוק ממש טרפה דבהכרח מחמת נקב נעשה וכיון דליכא ריעותא בדופן כלל תלינן בריאה וקרום שעלה ואינו ניכר ולא הזכיר הך דר' נחמי' דבאמת לא מהני בדיקה כדברי הרי"ף ובפי"א שכתב בדיקת פושרין לאו משום דר' נחמי' אלא ענין מחודש כתב הרב דסרכות חוטין כולם בכלל יש להם בדיקה וכל שאינו מבצבץ לאחר הסרת הסירכא ריר הוא או לא ניקב רק עור העליון ולא דמי סירכא חוט לדיבוק וכל זה ברור לפע"ד:
ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' (מ"ח ד"ה אמר וכו') דלמה לא משני בש"ס הא דסביך הא דסריך, ולפי הנ"ל לק"מ דפשיטא דכל דינו של ר"נ בריאה הסמוכה לדופן דוקא בסביך ובסריך דין אחר יש ולכ"ע מהני בדיקת פושרין בכל גוונא ודוק:
והנה הרב בכ"מ הקשה על הטור שהעתיק דברי הרמב"ם דאי איכא מכה בדופן אפי' יש ריעותא בריאה כגון צמחים תלינן בדופן, ותמה הכ"מ דהא להרמב"ם אפי' יש נקב תלינן, ואני תמה על תמיהתו דודאי בנקב גרידא תלינן דלאחר שחיטה נעשה אבל ביש בועות ג"כ י"ל דתלינן בריאה ומחמת הצמחים נאמר דהנקב בריאה קודם שחיטה קמ"ל הטור דלהרמב"ם כל שיש ריעותא בדופן תלינן בדופן אפי' יש ג"כ ריעותא בריאה, וזה מבואר בדבריו שכתב בין העלה צמחים בין לא העלה וכתב ע"ז כיצד בודקין, מבואר דבכל גוונא מהני בדיקה זו, אך הא קשיא לכאורה על הטור שכתב דלהרמב"ם לא צריך בדיקה אפי' העלתה צמחים דמאי ענין בדיקה לכאן כיון דאפי' ניקב לפנינו מכשיר הרמב"ם ז"ל להדיא, אם לא שנאמר דהטור מפרש דנקב שכתב הרמב"ם ז"ל אינו בהכרח דמפקא זיקא כי מחמת הסכין אין הכרח רק שיחתוך עור העליון ויכול להיות נקב ולא יבצבץ, וע"ז כתב דלא מצריך בדיקה ש"מ שאינו חושש, ולפ"ז י"ל דמודה הרמב"ם דאי מפקא זיקא טרפה ולק"מ קושי' הראב"ד, וכן מיושב קושי' הלח"מ דלמה כתב להזהר שלא יעשה נקב דהיינו שלא ינקב ב' הקרומים, אך אין זה נראה לדעת הרמב"ם אלא דאפי' יבצבץ כשרה מחמת דתלינן בסכין ואפי' העלתה צמחין וצ"ע בזה בכוונת הטור כי לכאורה נראה דסובר לדעתו דאי מבצבץ טרפה:
וגרסינן תו התם ריאה שניקב ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבישרא ופירש"י נאחז בבשר ולא בצלעות והיינו דדייק תרוויהו בישרא וסביך, והתוס' כתבו בשם רש"ש דלא בעינן סביך דלית הלכתא כרבינא, ומבואר דעת רש"ש דדוקא סביך לא בעינן אבל סריך בעינן רק התוס' בעצמם הביאו ראי' והוסיפו לפי ראי' זו דאפי' סריך לא בעינן וכן מבואר בטור להדיא דלרש"ש עכ"פ סריך בעינן, וראיתי מי שהקשה ע"ז דאי ס"ד דלא בעינן סריך וסביך א"כ תרתי אוני דסריכן שלא כסידרן דטרפה היכי משכחת לה דהא סוף סוף אפי' יהא נקב ממש שם הא הדופן מגין במקום חיתוכי דאוני, ובאמת לק"מ חדא דמשכחת לה מבפנים (לא) בגב ועוד דאטו כללה כייל ר"נ דבגב האונות אין נקב פוסל דא"כ הול"ל בפשיטות ריאה שניקבה בגב האונות כשרה והו"ל להעמיד עצמו במשנה ריאה שניקבה ולומר ל"ש אלא באומא אבל בגב האונות כשרה וע"כ דלאו לעולם ופעמים שהבשר כנגד הנקב חסר ומשוקע עד שאין שם הגנה ואז טרפה ובכהאי גוונא משכחת תרתי אונא שלא כסידרן אבל מ"מ דעת זו בטלה דרש"ש גופא מצריך [סריך] עכ"פ כמבואר בתוס' והתוס' שהוכיחו בראי' כך פסקו באמת כרבינא ועוד שאין ראי' זו כלום דוודאי בלי פי' רבינא והיא דסביך לא הוי מקשה אבל מ"מ פי' רבינא אמת ור"נ ג"כ סובר כן רק במה דמצריך סביך דוקא חולק רש"ש מכת קושי' הש"ס מעיקרא דלא משני כך הא דסביך הא דלא סביך, ולענין הלכה כל הפוסקים הסכימו דלא כרש"ש בזה וכבר כתבתי מקודם דלדעת הרמב"ם אין ראי' כלל:
והנה הרב ב"י העתיק דברי המרדכי בשם ר"ח והגאונים דהא דדופן סותם כשר דוקא כשלא העלתה צמחין אבל אם נמצא במקום הסירכות כמין שחין אבעבועות טרפה והשיג הרב ב"י עליהם והיינו לפי שהבין דטעמן של הגאונים משום דבצמחין יש בוודאי נקב בריאה וכל כי האי לא מהני סתימת דופן, ודחק בזה לפרש לדעת הגאונים ריאה שניקבה היינו שמזמן כבר ניקבה ונסתם עכשיו עד דלא מפקא זיקא כלל אפי' [מפרקינן] לה אבל ביש נקב לפנינו לא וע"ז כתב דכל הפוסקים חולקין על פירוש זה:
איברא דעת הגאונים ז"ל לא מן השם הזה דאטו כשיש צמחים בוודאי יש נקב לפנינו רק טעמייהו דבצמחים לא הוי סתימה מעליותא מחמת הצמחים אבל בלי צמחים בוודאי אפי' יש נקב לפנינו אחר הפירוק מכשרי לה, ועוד דלפי פירושו מאי מקשה בש"ס על ר"נ אהדדי, דהא י"ל הא דיש נקב לאחר הפירוק הא דאין נקב עכשיו רק ניקבה מכבר, ול"ל משום דבהכרח יתפרשו דברי ר"נ בריאה הסמוכה לדופן שאין נקב עכשיו דהא קאמר חוששין לה והיינו דבדקינן לה בסכינא דחליש פומי' ואי בניקבה עכשיו מה תועיל בדיקה ואי דהבדיקה היא לראות אם ניקבה עכשיו עכ"פ למה חילקו בין מכה בדופן או לא הא בריאה שניקבה מכבר מכשיר בפשיטות בלי מכה כלל, ואי נימא דלכך בעי מכה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דאז אפי' ניקבה לפנינו כשר דתלינן במכה ומחמת הסכין נעשה הנקב, מ"מ י"ל דלא ס"ל להגאונים בהא כהרמב"ם, אבל הא קשיא כי לפ"ז מוכח מדברי המרדכי גופא לדעת הגאונים דלא כפי' ב"י שהרי הקשה עליהם דמאי פריך מר"נ אר"נ לימא הא בהעלתה צמחים הא בלא העלתה, א"כ מאי קושיא כיון דצמחים הטעם דהוי כניקב לפנינו א"כ בהכרח דלא מיירי בהכי דא"כ מאי מהני בדיקה ועוד דמהא גופא מוכח דלא כב"י כיון דר"נ קאמר העלתה צמחים חוששין והיינו [דצריכין[בדיקה, מבואר דלא הוי כניקב דבהא אפי' דופן סותם טרפה ואם נחלק בין צמחים דר"נ לצמחים דהגאונים דהוא שחין אבעבועות א"כ ל"ק קושי' המרדכי כנ"ל, ובהכרח שאין ענין צמחים דהגאונים לטעם זה רק משום דצמחים מקלקלו הסתימה ולא חשיב סתימה מעליותא, ולפ"ז אין ראי' מכל הפוסקים דלא כהגאונים בזה. אך לפ"ז קשה באמת קושי' המרדכי דהא ר"נ בהעלתה צמחים דוקא קאמר והא ע"כ בלא ריעותא:
איברא באמת לק"מ דהא בלא"ה ג"כ יש להקשות כן כיון דר"נ דוקא בהעלתה צמחין קאמר א"כ התם בלא העלתה וע"כ דהקושיא היא דר"נ קאמר בלי צמחים אין חוששין, מבואר היא דהיינו דאין לחוש דתלינן בדופן אבל אי ידעינן דניקבה ריאה טרפה והתם קאמר בפשיטות ריאה שניקבה כשרה ש"מ אפי' ניקב באמת וזה ברור ולק"מ עד שאני תמה על המקשה במרדכי שהקשה כן הא פשיטא שאין כאן התחלת קושיא הרי דמפרשינן לה בש"ס דבדקינן אי איכא מכה בדופן, מבואר דנקוב ממש טרפה ואפי' לא העלתה צמחין, ול"ל דדוקא למר יהודא דחושש בלי צמחין כך הדין אבל לר"נ גופא אפי' נקוב לפנינו] כשרה דא"כ הו"ל לאפלוגי בנקוב ממש דלמר כשר בלי צמחין ולמר טרפה ולמה להו לאפלוגי בחוששין אי בעי בדיקה וזה ברור, לכן ראוי לחוש לדברי הגאונים ז"ל בזה:
איברא ראיתי שם במרדכי מקודם בשם רבינו ברוך ענין מתמיה מאוד וז"ל שה וכתב רבינו ברוך בשם רבינו קלונמוס מן רומא לית הלכתא כקדמייתא של ר"נ דאמר ריאה הסמוכה לדופן ע"י סירכא אין חוששין לה ולא כר' נחמי' דבדיק לה בפושרין אלא הכי הלכתא כרב בר שבא דאמר בדקינן לה אי איכא ריעותא בדופן כשרה ואי ליכא ריעותא בדופן מחמת ריאה היא וטרפה וזה הדבר נסרך האומא בצלעות אבל במקום ריביתא הוי הלכתא כר"נ דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ובדקינן לה ומייתינן סכינא חריפא ומפרקינן לה מהדופן ומנפחינן לה אי לא מפקא זיקא הוי דופן סותמתה וכשרה ואי מפקא זיקא הוי נקב וטרפה. וכן פירש"י וכן קבלנו עלינו לשמור ולעשות עכ"ל, והדבר תמוה מאוד שנאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה היינו דוקא לאחר שנתפרקה ולא מפקא זיקא ע"י בדיקה, ובאמת שדבר זה הוא ממש כפי מה שרצה הב"י לפרש דברי הגאונים הנ"ל והוא תמוה מאוד, גם מה שכתב שכן פירש"י הוא תמוה מאוד דלא נמצא כן ברש"י כלל, ואולי כוונתו על מה דאמר מעיקרא בסמוכה לדופן שלא במקום ריביתא, שכך פירש"י, ולא אסוף דבריו, ואפשר לומר דכוונת המרדכי כמ"ש התוס' בשם ר"ג דמנפחינן לה כמות שהיא דבוקה בצלעות לידע אם נסתמה יפה או שגורדין הסירכא עם הבשר שבצלעות ומנפחינן לה אבל דברי המרדכי בסכינא דחליש פומי' בוודאי קשה לפרש כן וצ"ע:
והנה הרא"ש הביא מחלוקת הרמב"ם ז"ל עם אביו בנסרכא לדופן ולצלעות והסכים הרא"ש לאסור ואפי' מיעוט בצלעות והקשה ב"י בשם מהריב"ח דהא אח"כ הסכים לבעל העיטור ז"ל דבכל כי האי אזלינן בתר רובא ומ"ש דחולק לעיל, ולדידי לא קשיא ולא מידי ואין ענין זה לזה דהתם המחלוקת ביש נקב גדול והבשר והעצם סותמין אותו ובזה דעת הרא"ש דלא אזלינן בתר רובא דמ"מ אותו המיעוט מן הצלע לא נסתם והרי יש שם ג"כ נקב שאין בו סתימה ומה בכך דהרוב של הנקב נסתם, והרמב"ם סובר כסברת ב"י דכל שיש רוב המגין יפה המרובה מחזיק את המיעוט שבצלע ג"כ שלא יפרוק והוי ג"כ סתימה מעלי' אבל בתר הכי הספק בשורש הסירכא מאיזה מקום הוא שאם שורשה באונא לא איכפת לן מה שנתפשטה הסירכא גם באומא דהא א"צ הגנה רק במקום שורש הסירכא ששם הנקב ואף דאין סירכא בלא נקב מ"מ אין מוכרח שיהא נקב בכל שטח הסירכא רק במקום אחד ומשם נתפשטה ובזה מודה הרא"ש דאזלינן בתר רובא בזה ואמרינן דשורש הנקב במקום הכשר עומד ומשם נתפשטה ואין שם נקב וזה ברור:
והנה הב"י העתיק דברי הרמב"ם ז"ל (בפרק י"א) שכתב בריאה שהעלתה צמחין או סירכות תלוין ממנה ולדופן דצריך בדיקה והבין הריב"ש בתשובה דכוונתו בהעלתה צמחין בלבד צריך בדיקה וכתב שהוא מפרש העלתה צמחין חוששין לה לא קאי על ריאה הסמוכה לדופן רק בפ"ע ודחה דבריו בזה, והב"י כתב דחם לי' להרמב"ם לפרש כן רק כוונתו שנסרכה ע"י צמחים לדופן ע"ש, ודבריו תמוהין מאוד בפי' דברי הרמב"ם ובוודאי נראין דברי הרמב"ם דמסוגית הש"ס העלתה צמחין חוששין לה דייק לה, ואם כהבנת הב"י לא נזכר זה בש"ס כלל, אמנם גם דברי הריב"ש תמוהין דהא בפי' כתב הרמב"ם (בפ"ז) האום של ריאה הסמוכה לדופן בין העלתה צמחין או לא העלתה חוששין שמא ניקבה, מבואר דמפרש דאסמוכה לדופן קאי, ואולי יפרש הריב"ש דקאי בין על סמיכה לדופן וה"ה בלי סמוכה [תדע] שהתוס' שם כתבו לחלק דהתם בסמוכה לדופן דוקא וזה לא ס"ל להרמב"ם לחלק אבל יותר נראה דקשיא לי' להרמב"ם דאי נימא בהעלתה צמחים בלבד אין חוששין לכ"ע ולר"נ אפי' בסמוכה לדופן אין חוששין א"כ למה קאמר אחד זה ואחד זה חוששין ולא הו"ל לומר רק אפי' לא העלתה צמחין חוששין כיון דעיקר פלוגתייה רק בסמוכה לדופן בלבד ומזה דייק הרמב"ם דוודאי לר"נ בתרוויהו אין חוששין ופליג מר' יהודא דבתרוויהו חוששין כל אחד בפ"ע דלא כר"נ דמכשיר בכל אחד בפ"ע רק דבעינן תרוויהו ולכך (בפ"ז) כתב הדין דריאה הסמוכה לדופן בלבד חוששין אפי' בלי [צמחים] ושם כתב בצמחים בלבד חוששין והכל כמר יהודא דחושש בכל אחד בפ"ע, ומה שהקשה הב"י דהא הלכה כשמואל דמכשיר בהעלתה צמחין, לק"מ דמ"מ בדיקה בעי דהא בלא"ה להרמב"ם בעי בדיקא למים עכורין וסרוחין וע"כ דלא שקלינן וטרינן התם רק על עיקר ההכשר אבל מבדיקה לא מיירי דהואיל דיש ריעותא צריך בדיקה, וכבר כתבתי (בסי' ל"ז) ליישב דברי הרמב"ם במה שהקשו עליו מהך דלא אמר להו ולא מידי ע"ש, גם הרמב"ם (בפ"ז) כשהזכיר דין [אבעבועות] לא כתב בדיקה זו דאין ענינו שם בזה ובפרק י"א כתב שם הרבה דינים דכל שיש ריעותא צריך בדיקה ע"ש:
סעיף יח ריאה שניקבה במקום חתוך האונות בגב האונה כנגד הדופן ודופן סותמתה בסירכה בבשר שבין הצלעות או בבשר ובעצם [יח] כשרה אבל אם הוא סרוכה לעצם לבדו טרפה וכן הדין בכר השלם שכנגד האונות למעלה עד הערוגה כשרה מפני שהמקום צר ונדחקת לדופן והוא סותמו ונקרא דופן עד החוט שמנקרים מהחזה ומשם ואילך נקרא חזה ואם נסרכה שם טרפה ואם נסרכה ע"ג חוט שבחוה דינו כאילו נסרכה בחזה וטרפה הג"ה ולדידן אין נפקותא בחלוקים אלו גם בכל החילוקים אשר יתבארו עד סוף הסימן כי כבר נהגו באלו הארצות להטריף הכל ואין לשנות כי מנהג קדמונים היא באשכנז וצרפת שאנו מבני בניהם ולכן אין להכשיר שום סירכא בריאה אם לא ב' אונות הסרוכות בכסדרן למטה מחציין לצד עיקרן וה"ה אונה באומה בכסדרה כי האי גוונא וכבר נתבאר [יט] שנהנו להקל בסרכא המתנתקת ע"י מעוך ומשמוש):
[יט] בבשר ובעצם, בזו נחלקו הרמב"ם ואביו, ודעת הרמב"ם להתיר והרא"ש הסכים לאסור, ולי נראה ראי' להרמב"ם דלכאורה קשה מאי פריך עלי' דר"נ דקאמר ריאה הסמוכה לדופן [וכו'[מהא דקאמר ר"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה דמאי קושיא התם בבשר מגין מיירי והכא בעצמות מגין הלכך לולי דתלינן בדופן טרפה, תדע דהא הב"י הבי' דיעות דלא מיקרי מכה בדופן רק נשבר הצלע וחזר ונקשר א"כ פשיטא דמיירי דעצם מגין ואף דלא קיימ"ל הכי אבל עכ"פ מאי קושיא, וע"כ צ"ל דוודאי מדנקט ריאה הסמוכה לדופן משמע אפי' כל פני הדופן ואף דאיכא בשר ג"כ להגין ואי ס"ד דכל שמחובר לעצם ג"כ לא הוי הגנה אכתי תיקשי כנ"ל:
והנה המרדכי בשם הגאונים כתב דאם נמצא שחין פורח אבעבועות במקום הסירכא לא מהני אפי' בבשר, והב"י השיג עליהם ולכך לא הביאם בשו"ע, וכבר כתבתי בפתוחה ליישב דבריהם ונראה עוד דבלא"ה כיון שכבר פסק המחבר (בסי' ל"ז) דסירכא תלוי' יוצאה מבועה טרפה וא"כ סירכא תלוי' פשיטא דעדיף מסירכא כסידרן דבזה קיי"ל דטרפה משום דלא בקיאין בבדיק' וסירכא תלוי' כשר גם לדידן א"כ פשיטא דעדיף ג"כ מסירכא ריאה שנסרכה לדופן במקום ריביתה דג"כ טרפה מחמת בדיקה וכיון דבסירכא תלוי' מבועה טרפה כ"ש בזה כל שיש שחין אבעבועות טרפה מטעם תרתי לריעותא, איברא על הב"י לא קשיא דהוא לית לי' כלל הך כללה דתרתי לריעותא שלא הזכירו כלל והיכא דאתמר אתמר משא"כ לדידן וודאי טרפה אמנם היינו דוקא במקום הסירכא ממש או סמוך בפחות מרוחב קש לדעת התב"ש דסמוך כזה הוי תרתי לריעותא אבל רחוק משיעור זה יש להסתפק כי אולי גם הגאונים לא החמירו בזה:
[יט] וכבר נתבאר וכו', משמע דבכל הדינים שהזכיר המחבר מהני מיעוך ומשמוש אפי' מה שהתיר ע"י מכה בדופן וכן נראה מדברי הש"ך (ס"ק מ"ו) ודלא כהתב"ש שכתב דבמכה לא מהני מו"מ והוסיף לומר אפי' סירכא בגב אונא מסמוכה לדופן כנגדה ומכה בדופן לא מהני מו"מ, ודבריו תמוהין גם סברתו תמוה דמה ענין המכה שבדופן שתנתק הסירכא מן הריאה ע"י מו"מ גם כיון דעיקר הטעם שהחמיר הרב הוא משום דצריך בדיקה ובדיקה זו היא חומרא בעלמא עפ"י דעת ר"ג והיכן נזכר בר"ג דאפי' בגב אונא עם מכה דבחד מינייהו סגי להכשיר שיצריך בדיקה אפי' בצירוף, אמנם אין צורך לזה אלא העיקר דאפי' בדופן שכנגד האומא ויש מכה מהני מו"מ ואין להוסיף חומרות במה דמבואר בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים להכשיר: סעיף ב הא. דמכשרינן דוקא כשהנקב כנגד הדופן [כ] אבל אם ניקבה מפנים או אפי' בשיפולי ריאה וסירכא יוצאת משם לדופן טרפה ואם סירכא יוצאת משיפולי אונה ומתפשטת ע"ג האונה ונסרכת לדופן אם רוב הסרכא הוא בגב האונה כשרה ואם לאו טרפה:
[כ] שהנקב כנגד הדופן, וה"ה באלכסון כ"כ הב"י, וכתב התב"ש דהיינו דוקא אם אין מקמיט בנפיחה כמ"ש הרב לעיל (ס"ט) ולא ידעתי ביאור לדברים אלו כי שם שייך זה דהסרכא מינה ובה אבל כאן שסרוך לדופן אינו יודע מאי ענין מקמיט לכאן שהרי אחר הנפיחה קורעין הסירכא מן הדופן ומוציאין הריאה ומאי קימוט שייך, עוד כתב התב"ש דאם אלכסון הולך ומתחיל כנגד הצלע ומתחבר לדופן בבשרא טרפה רק בה"מ יש להכשיר, ובאמת יש להכשיר בכל גוונא דהא בלא"ה דעת הרבה פוסקים דאפי' בעצם לבד מגין ודעת הרבה פוסקים כל שהנקב במקום ריביתא אפי' בלי סירכא כשר א"כ בהא וודאי לא בעינן בשר דוקא א"כ האיך נחמיר כ"כ להטריף באלכסון כיון שמדובק יפה בבשר, וי"ל דכל הפוסקים מודים בזה ומ"מ להיפוך אם הנקב כנגד הבשר והסירכא באלכסון לצלע בוודאי טרפה למ"ד עצם אינו מגין: והנה התב"ש כתב בכאן קולא גדולה בסירכא יוצא מאונא במקום החיתוך מגבה ונמשכת למעלה למקום השלם דמיקרי ג"כ סירכא מינה ובה וכשרה אפי' לדידן, ולמר כן מדברי מהרי"ט צהלון שהביא הפר"ח שכתב בסירכא היוצאת במקום השלם שאין שם תמיד חיתוך אונות ואירע שהחיתוך נתרחב לשם ועברה חיתוך טרפה, משמע דאם לא עברה חיתוך כשרה וה"ה בזה ע"ש, והוא תמוה לפע"ד ולהיפוך מוכח מדברי מהרי"ט צהלין דהכל תלוי אם הסירכא ראשה אחד בדבר המתנועע והשני במקום הנח או שניהם מתנועעים כל זה מיקרי שלא כסידרן וסופה להתפרק וטרפה, הלכך אם הסירכא למעלה במקום השלם והולכת בכל השמח כשר דהכל אומא מיקרי כל שאחר החיתוכים ודבר אחד הוא והוי מינה ובה שכולה אחת א"כ ממילא מן מקום שיש שם חיתוך עד למעלה הוי שלא כסידרן דאונא לאומא הוא דאל"כ אלא שנחשוב אונא עד הערוגה לענין זה א"כ בסירכא למעלה במקום השלם והולכת על פני חיתוך תהא טרפה דהא מ"מ נסרכא אונא לאונא אחרת וע"כ דזה הכל אונא, וצ"ע בזה מאחר דכל הכשר סירכא מינה ובה קשה מאוד לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב והב"י דחק מאוד בזה דאם הי' נקב הי' נסרך שלא כסידרן או לאונא אחרת, ונראה פשוט דבהא דהתב"ש גם הב"י מודה דלרש"י טרפה ודוק לכן דין זה צ"ע, ותמהני שהקיל קולא גדולה כזו מה שאין דרכו של הרב הנ"ל בכך: סעיף כב אם האומא סרוכה לדופן [כא] אם יש מכה בדופן כשרה ואינה צריכה בדיקה ואם אין מכה בדופן טרפה ולא מהני לה בדיקה ודוקא בסרוכה לדופן מכשירין ע"י מכה אבל אם סרוכה לשאר מקומות כגון חזה וגרגרת ושמנונית הלב וטרפש וכיוצא בהן אעפ"י שיש בהן מכה טרפה ולא מהני לה בדיקה:
[כא] אם האומא סרוכה לדופן, בזו יש מחלוקת רבות בענין אם יש ריעותא בריאה ואיכא למ"ד דביש ריעותא לא מהני, ואיכא למ"ד דבעי בדיקה, ואיכא למ"ד דאפי' בדיקה לא בעי אפי' יש ריעותא בריאה כל שיש מכה בדופן, גם נראה מדברי הרא"ש שיש חילוק בין צמחים בריאה דלא הוי ריעותא כלל בין שאר ריעותא, וכן נראה מהר"ן לפי סברתו, ומהתימא שלא זכר המחבר מכל זה כלום ואין להאריך כיון דאין נ"מ לדינא דידן כמ"ש הרב בהג"ה, ועי' בפתיחה דכל זה תלוי במחלוקת אי סירכא מטעם נקוב או סופו לינקב, והנה הרמב"ם כתב דאפי' נמצא נקוב כשר במכה בדופן, והמחבר נראה דלא פסק כוותי' בזה, ומ"מ נראה דהיינו דוקא בניקבה לגמרי אבל ניקב עור עליון בלבד, גם הראב"ד מודה דתלינן בסכין ולא חשבינן זה לריעותא בריאה ונ"מ אי נימא דבריעותא בריאה לא מהני ריעותא בדופן וכן אי נימא דוקא צמחים ולא ריעותא אחרת] ולפמ"ש בפתיחה לדעת הטור ודעת הרמב"ם אין כאן מחלוקת בזה ודוק:
סעיף כה אם האומה והאונה נסרכו בסרכה אחת לדופן אם רוב הסירכא מהא נא כשרה ואם רובה מהאומה [כב] טרפה אם אין מכה בדופן וכן אונא הסרוכה בסרוכה אחת לחזה ולדופן אזלינן בחר רובא וכן אומא הסרוכה בסירכא אחת לדופן שיש בו מכה והסירכה במכה וחוצה לה אם רובה במכה כשרה ואם לאו טרפה, וכן אם נסרכה האומה בסירכא אחת לטרפש ולמכה שבדופן אם רובה במכה שבדופן כשרה ואם לאו טרפה:
(הגה ריאה שנמצא עלי' כמו כיסוי והוא בשר בלוי קולפין אותו מעליה ואם הריאה תחתיו שלם ויפה [כג] כשר מיהו צריך לבדוק הריאה בנפיחה): [כב] ואם רובה מהאומה, לכאורה דבריו סותרין זה את זה דברישא משמע דבמחצה על מחצה טרפה ובסיפא משמע להיפוך וצ"ל דכוונתו במחצה הוי ספק טרפה ונ"מ לענין ס"ס וכדומה אבל ברוב או בודאי כשרה או בודאי טרפה וכ"כ הב"י בהדיא דבמחצה טרפה, ומ"מ לא ידעתי למה השמיט זה בשו"ע ולא זכר רק מרוב ואולי סמך על הסתירה כנ"ל:
[כג] שלם ויפה, עט"ז (ס"ק כ"ד) ודבריו נכונים אך לשון הרב אינו מדוקדק לפי דבריו, ולדעתי נראה פשוט דכוונת הרב והרוקח דוודאי כל שהריאה תחתיו באופן שכשר לא מיקרי ריעותא כלל להטריף ע"י הבשר רק הא קמ"ל דמחמת זה צריך בדיקה בריאה עד שנדע בבירור שהבשר תחתיו שלם ויפה דקרוב להיות שיש טריפות תחתיו וזה שכתב דאפי' [אם[למראית העין, לא נמצא שינוי המטריף צריך לבדוק בנפיחה והתב"ש העלה לאיסור והקשה דברי הפר"ח אהדדי, ובאמת לק"מ דוודאי בשר בלוי הוי ריעותא להצריך בדיקה אבל אי אפשר לצרף אותו לריעותא הנמצא בריאה כיון שאין לו חיבור עם הריאה ונקלף לגמרי מן הריאה רק מונח עליו כנ"ל, בפרט דבלא"ה אין דין תרתי לריעותא דבר ברור וכל ספק תרתי לריעותא מותר ולא גרע זה מספק, לכן נראה דבה"מ הסומך על הט"ז ופר"ח בזה לא הפסיד: