תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן לח
סעיף א ריאה שנמצא בה אפי' כל שהוא [א] שחור כדין או שהוא (דומה) למראה הבשר או שהיא ירוק אמרילו בלע"ז (ובלשון אשכנז קורין געל) בין שהוא כמראה חלמון ביצה בין שהוא כמראה כרכום בין שהוא כמראה כשתא טרפה וכן אם הוא כמראה הבקעת שהיא לבנה כבקעת אסורה ויש מי שאומר דהיינו שהיא כעין חריות של דקר (הג"ה וי"א דאף אם היא כלובן ביצה [ב] טרפה והכי נהוג:.
[א] כל שהוא. לפי שיש בכאן הרבה מחלוקת בדינים אלו לכן ראיתי להאריך קצת בסוגית הש"ס והפוסקים בזה גרסינן פרק א"ט (מ"ו:) ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טרפה וכו' אלא לא שנא, ופירש"י דבין כולה ובין מקצתה כשרה כדאמר לקמן אדומה כשרה מדר"נ וגרסינן בתר הכי האי ריאה דקיימא גילדא גילדא אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ופירש"י אוכמי שחורות חזותא חזותא גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מיטרפי בהו כגון אדומה וירוקה, וכתבו התוס' בד"ה אוכמי פי' בקונ' טייש שיש בה מראות שחורות והא דאמרינן בסמוך בדיותא טרפה יש לפרש דהיינו כשרובה כך ומעשה בא לפני ר"ת והכשיר כשלא היתה רובה שחורה אבל תימא דכיון דאמר לקמן דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע"י לקותא הוא וכו' ע"ש, משמע מדבריהם דמה שרצו מקודם לפרש שיש חילוק בין רובא למיעוט הוא לפי' הקונט' ג"כ והוא תמוה דהא רש"י פי' בהדיא בתר הכי דחזותא חזותא הוא דוקא הנך גווני דכשרה כגון אדומה וידוקה ולדברי התוס' הא מצי קאי בכל גוונא כיון דלא מיירי בכולה או ברובא ופשיטא שאי אפשר לפרש אוכמי אוכמי במקצת וחזותא חזותא ברובה, גם מה שפירשו התוס' כי כוחלא פשיטא שלא יפרש רש"י כן דפי' בהדיא שחורות אמנם בגוף ההעתקה שהעתיקו התוס' פירש"י לא נאמרו כן ברש"י רק דפי' אוכמי אוכמי שחורות ומבואר הוא דכוונתו דהוא נמשך לגולדא גולדא שפירש"י דהוא כעין מכות, והכוונה גולדא גולדא אוכמי אוכמי מכות שחורות והדר קאמר חזותא חזותא היינו מראות בלבד לא מכות לכך מעיקרא אין כאן קושיא דבמכות לא חיישינן למראה פסול כדעת הרא"ה בב"ה הביאו הר"ן רק אח"כ בחזותא דאינו רק מראות בלבד הוכרח לומר דבמראות כשרות מיירי רק שהרא"ה הבין דכולה מילתא חדא הוא וחזותא ג"כ מוסב אדלעיל וזה לא ניחא לי' לרש"י דחזותא חזותא למה לי לזה פי' דבזה קמ"ל במראות כשרות בלי מכות רק מראות משונות זו מזו וס"ד דלקותא היא קמ"ל דלא וזה ברור בכוונת רש"י, ואני תמה על הב"י שכתב שלא מצא תבר להרא"ה ז"ל בזה וברור דדעת רש"י כן כמו שביארנו, גם על הר"ן אני תמה דמשמע דסובר דרש"י אינו מפרש כן והא ליתא דפשיטא טלא יפרש כר"ת והראב"ד כנ"ל א"כ ע"כ דמפרש כהנ"ל [ויתבאר עוד בסמוך בזה]:
והנה לדעת ר"ת שהביאו התוס' כללה היא דבכל מראות הפוסלת בריאה אינה רק בכולה או ברובה ולא בכל שהוא דלא כמחבר כאן, וכ"כ הראב"ד בהשגות להדיא כדברי ר"ת אלא שהרא"ש הקשה על שיטה זו דהא בריאה שהאדימה מקצתה הוי ס"ד דרבא לחלק בין כולה למקצתה ונדחו דבריו מכח קושיא א"כ מבואר הוא שאין לחלק במראות בין הכל לחלק, אמנם המעיין בראב"ד בהשגות יראה להיפוך דמהך דריאה שהאדימה מקצתה יש לו ראי' לחלק בכל מראות כן, ולפע"ד דברי הראב"ד נכונים דוודאי יש לתמוה מה זה דפריך לי' רבינא לרבא במה נפשך אי לשאר שרצים מדמינן לה אפי' כולה נמי דהא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם וכי תימא לשמונה שרצים מדמינן לה דתניא נצרר הדם אעפ"י שלא יצא אפי' מקצתה, והיינו דמרישא מוכח אפי' כולה כיון דקתני עד שיצא מהן דם ובלא"ה לא ובסיפא מוכח אפי' מקצת וקשה בלא"ה תיקשי לי' לרבא מינה ובה במנ"פ אי חשבת לי' לקותא מה לי רובה מה לי מקצתה וכמו שהקשו התוס' בשחור וכן הרא"ש, ואי לא חשבת לה לקותא אפי' כולה [נמי לא] ובהכרח שנאמר דוודאי הא לא קשיא דקים לי' לרבא דלקותא במקצת הדרא ברי משא"כ כולה רק דמקשה לי' מברייתות דמוכח דבאדום אפי' מקצת אינו חוזר דהא קרי לי' התם חבורה שאינה חוזרת כמו שפירש"י ואי לרישא מבואר דאפי' כולה חוזרת והשתא נהי דהתם הכריחו דכשר לגמרי אבל בשאר מראות כיון דחזינן דלא דמי לאדומה דחוזר אפי' בכולה משא"כ בשאר מראות א"כ קם חילוק רבא דבמקצתה הדרה ברי אפי' אם לקותא היא, והמעיין היטב בתוס' וראה שלא הקשו קושיתם רק לש טז ר"ת ז"ל בלבד ולא לשיטת הראב"ד כמו שאבאר דיש להבין בתוס' שכתבו וז"ל אבל תימה דכיון דאמר לקמן דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע"י לקותא הוא עכ"ל: ויש לתמוה במה נפשך אם היתה עיקר כוונתם להביא ראי' דשחור לקותא. היא ומזה שפטו הם מצד הסברא ממילא דאין לחלק בין מקצת לכולה א"כ מה זה שהביאו ראי' משם הא כאן גופא מוכח מיני' ובי' דהא כתבו מקודם דשחור בכולה או ברובה טרפה רק במקצת כשר א"כ אי לאו לקותא היא למה בכולה או ברובה טרפה ובהכרח דלקותא היא א"כ קשה אפי' מקצת נמי מצד הסברא ואם הי' כוונתם להביא ראי' (להכריח) [להשביח[זאת הסברא שאין לחלק בין כולה למקצת א"כ מה זו ראי' משם ואם סמכו על הך קושיא שהקשה הרא"ש מהך דהכא ריאה שהאדימה דמסקינן דלא שנא ואין לחלק א"כ הו"ל להקשות מכאן והאיך לא הזכירו עיקר הקושיא ותפסו הך סוגיא דשם שאין מזה שום קושיא רק להוכיח דשחור מראה טרפה ועל זה לא הוצרכו לראי' דמבואר להדיא בדברי ר"ת גופא שהקשו עליו ובפי' אמרו דמיא לדיותא טרפה דהיא שחור, לכן נראה ברור דכוונת התוס' דוודאי מהך דריאה שהאדימה לא קשיא ולא מידי ואדרבא משם הוי סייעתא דמוכח דאי לאו הני ברייתות הוי מחלקינן שפיר דבמקצת הדרא ברי מה שאין כן בכולה, אמנם כוונת התוס' להקשות לר"ת ז"ל דהוא דעתו
(הג"ה. ובהכי ניחא דאף דחזר בו ר"ת אח"כ מ"מ לא האכיל טרפות כי באמת הי' מותר דהי' מתלבן ע"י נפיחה רק לשיטתו הי' אסור והוצרך להתיר משום דהי' מקצת אבל סוף סוף הי' מותר ודוק):
בהך דריאה שהאדימה דמסקנא היא דבכל גוונא טרפה כמבואר בדברי התוס' לעיל מינה ע"ש, וע"ז הקשו כיון דאדום טרפה אפי' במקצת ואמרי' התם דהאי שחור אדום היא אלא שלקה וכיון ששחור מתולדות אדום בא פשיטא דכמו דאדום במקצת טרפה ה"ה שחור וזה שכתבו כיון דע"י לקותא הוא שבאו לשלול דלא תימא דוקא באדום לפנינו טרפה דמן הסתם דנין דלא הדרא ברי אבל השתא דחזינן שנשתנה מראה האדום למראה אחרת ובזה במקצת הדר ברי א"כ כשרה היא, וע"ז כתבו דאין זו סברא כיון שהשינוי מן האדום למראה שחור ע"י לקותא הוא ולא דהדרא ברי א"כ שניתוסף לקותא שהמראה האדום נלקה יחזור לכשרותו וזה בודאי אמת נכון שאם באדם במקצת טרפה אין סברא להכשיר בשחור שבא מלקותא דאדום, אבל כל זה היא לר"ת לשיטתו דוקא אבל הראב"ד ז"ל נשמר בפי' מזה בהשגותיו וסיים שם דמסקנא באודם לעולם כשרה, וע"ז כתב דהיינו דוקא אדום אבל בשאר דחזינן לענין כולה לא דמיא לאדום שכיר יש לחלק במקצתה כשר כס"ד דרבא דעל שאר המראות לא קשיא מברייתא ושחור ג"כ כיון שנלקה מראה האדום שוב אין לו דין אדום להיות כשר בכולה כיון שנלקה האדום רק יש לו דין שאר מראות לחלק בין מקצת לכולה ודוק היטב, ומדברי הרא"ש ז"ל נראה שהבין דברי התוס' כפשטן ולכך הקשה בפשיטות ושינה לשון התוס' והקשה ג"כ מריאה שהאדימה והתוס' לא זכרו מזה כלל ולפענ"ד ברור בכוונת התוס' כמו שכתבתי: ולפ"ז כיון שהסכימו כל הפוסקים דהך ל"ש לקולא היא אין כאן קושיא אם נפרש כפי' הראב"ד ור"ת ז"ל, ומ"מ לענין דינא בוודאי אין להקל נגד הפוסקים שהסכימו להטריף אפי' במקצתה. גם קשה לי לשיטת הראב"ד זר"ת דניהי דנימא דס"ד דרבא לחלק בין כולה למקצתה אף שהיא לקותא מ"מ אי ס"ד דבכל מראות הפוסלות הוי ס"ד הכי מה זה דנקיט האדומה הו"ל לומר בכל שינוי מראה הפוסלת וע"כ דאפי' למ"ד דרבא דוקא באדומה הוי ס"ד לחלק ולא בשאר מראות דאפי' במקצת טרפה, ועוד נדבר בסמוך בדברי התוס' הללו [ובאמת נלפע"ד דר"ת גופא שהכשיר במעשה הבא לפניו לא פי' כפי פירוש בה"ג שהביאו התוס' בד"ה אלא דבה"ג חזר בו לפרש הך איבעי' דהכא היינו כי כוחלא ודוחק לומר דבא לפרש אפי' כולה או רובה לזה לפי מה שפי' בה"ג דלא שנא הוא דטרפה פי' ג"כ הכא כי כוחלא ובמעשה שבא לפניו והכשיר דלא ס"ל כפירושו בבה"ג ולא ס"ל נמי דל"ש הפי' דטרפה רק דכשרה כשיטת הראב"ד ז"ל]:
[ב] כלובן ביצה, כתב הש"ך דלובן דוקא אחר שנתבשל וחלמון גם קודם שנתבשל, וז"ל הד"מ כתב מהר"ח אף אם מראיה דומה ללובן ביצה טרפה ומ"כ בשם מהר"י מולין קבלה דמיירי בלובן ביצה או חלמון לאחר שנתבשל עכ"ל, מלשון זה מוכח לכאורה להדיא דאפי' בחלמון דוקא לאחר שנתבשל, ויש לפרש דבריו כן דמה שכתב מהרי"ו והשוה לובן לחלמון דוקא לאחר שנתבשל אז שניהם טרפה אבל קודם שנתבשל דוקא בחלמון לבד אבל לשון בלובן ביצה או חלמון מורה אפי' בחלמון דוקא לאחר שנתבשל וצ"ע, ומ"מ דברי הש"ך עיקר דפשיטא דחלמון קודם ג"כ דומה למראה הירוק הנקרא געל, ואולי כוונת מהר"י מולין דמה שהחליטו חלמון לעולם טרפה היינו לאחר שנתבשל דאז לעולם דומה למראה געל אבל קודם שנתבשל אין בזה בירור כי פעמים נוטה קצת למראה אדום ומ"מ אנו בודאי אין בקיאין ובחלמון לעולם טרפה: סעיף ב. כל אלו המראות אינם פוסלות עד שנופחים אותם וממרס בה בידו אם נשתנית למראה המותר [ג] מותרת עמדה בעינה אסורה:
[ג] למראה המותר דעת רש"ל להחמיר כל שלא חזר למראה ריאה לגמרי והסכים עמו הט"ז [אף דראיית הט"ז מלשון הטור תמוה מאוד ודוק] והש"ך חלק בזה והסכים לדעת המחבר דאפי' חזר למראה כשר מותר, והנה לכאורה יש להוכיח זה ממה שכתבו התוס' בד"ה לא שנא דלעולם טרפה וכתבו ע"ז דהא דמכשירין מראה אדומה היינו כשמתלבנות ע"י נפיחה, וצווחו מ"ז כל הפוסקים דהא כל הטריפות כשהיא נפוחה משערין, ובאמת קשה לומר שחילקו התוס' על כל הגאונים ופוסקים [דס"ל[דלא משערין כשהיא נפוחה, לכן הי' נראה דאין כוונת התוס' דחזר לגמרי כמראה ריאה רק כמראה כשר ובזה ההפרש בין אדומה לשאר טריפות דבאדום כשחזר למראה כשר כשרה משא"כ בשאר טרפות ולפ"ז אף שנחלקו הפוסקים על דברי התוס' בזה היינו לפי שהם הבינו דברי התוס' כפשטן דל"ל דהי' כוונת הרא"ש להקשות דלא ניחא לי' לומר דאם חזרה למראה כשר תפסל בשאר מראות דהא הבוא מתשו' רב האי ושם מבואר דחזרה למראה ריאה לגמרי, ולפ"ז אין הכרח דהרא"ש חולק על התוס' בזה:
איברא מדברי התוס' שם בד"ה אוכמי יש להוכיח להיפוך דהם הקשו לפירש"י דפי' שחורות דהא אמרינן דמיא לדיותא טרפה, והקשה מהרש"א לפמ"ש לעיל לפיר"ח דמיירי דמתלבנת ע"י נפיחה גם כאן י"ל כן, ותי' דהא שם אמרינן דיותא היפוך אדומה וכיון דאדומה דכשרה בחוזרת מיירי מבואר דדיותא טרפה אפי' חזרה ע"ש, ויש לתמוה דמ"מ י"ל בדיותא בחזרה למראה כשרה מיירי דבזה באמת טרפה כדעת רש"ל משא"כ באדומה בחזרה למראה מותר כשר וכאן בחזרה לגמרי למראה ריאה מיירי, ומזה מבואר דס"ל להתוס' דאין חילוק כלל בין חזרה למראה כשר או למראה ריאה לגמרי או דבכל גוונא אסור או מותר ושפיר קשיא להו הכא, וזהו דלא כמהרש"ל הנ"ל, איברא דבלא"ה יש לתמוה כי נר' מדברי מהרש"א שתלה קושיתו לפי' ר"ח ועל זה תירץ מה שתירץ ובאמת יש להקשות להיפוך דודאי לפי' ר"ת דאדומה היינו במתלבנות א"כ דיותא נמי במתלבנות אבל לפי' כל הפוסקים ורש"י גופא מכללם דאדומה בלא"ה כשרה א"כ מאי קושיא הא אדומה אפי' באינה מתלבנות ודיותא נמי באינה מתלבנת טרפה אבל כאן במתלבנת כשרה ואי נימא דס"ל למהרש"א דקושית התוס' היא לפיר"ח וכן מוכח באמת דהקושיא אח"כ היא דוקא לפיר"ח כמו שהוכחתי בסעיף קטן א' מ"מ היינו לפי שר"ת סובר כפיר"ת כמ"ש בד"ה אלא אבל מקודם שהביאו פי' הקונטרס והקשו עליו לא שייך לומר דהקושיא לפיר"ח דהא רש"י אינו מפרש כר"ח רק לא שנא וכשרה ועוד דמה יענה לרא"ש ושאר פוסקים שהקשו קושיא זו ומאי קשיא להו לוקמא במתלבנת, וכן לשיטת ר"א שהביא הרא"ש אפי' לפיר"ח לק"מ ודוק, לכן נראה דבלא"ה לא מצי לאוקמא הכא במתלבנת דהא חזותא חזותא קמ"ל במראות משונות וכשרות מ"מ כשר כמו שפרשו כל הפוסקים דהא סבירא להו במראות פסולות אפילו מקצת טרפה ובכשרות ע"כ אפילו אין מתלבנות וכיון דקתני אוכמי אוכמי חזותא חזותא מבואר דאוכמי אוכמי נמי באינה מתלבנת כמו חזותא חזותא, ולפ"ז הדרן להנ"ל דגם כוונת ר"י בתוס' ד"ה אלא לא הי' לומר דבכל מראות לא מהני נפיחה כלל רק בחזרה למראה כשרה איכא בינייהו ובזה לא מוכח מתשו' רב האי להיפוך, ומ"מ לק"מ קושית מהרש"א הנ"ל דהא בס"ד בקושיא הוי ס"ל לתוס' ג"כ דמראית פסולות אפי' במקצת, א"כ א"א לאוקמא אוכמי במתלבנות דדומיא דחזותא קתני ודוק, לכן נראה עיקר להחמיר בה"מ כדעת רש"ל, ויש לי עוד לדבר בדברי התוס' הללו אלא לפי שאינו נוגע לדינא קצרתי ועי' בסמוך עוד בזה:
סעיף ג. יש מי שאומר [ד] שאין מראות הללו פוסלות אלא כשהשינוי בעור מחמתו ולא מחמת מוגלא שבתוכו (הג"ה וכן אם בא השינוי מראה מכח שער שחור או דם נצרר המונח בריאה כשר):
[ד] יש מי שאומר וכו', כבר הוכחתי בס"ק א' דדעת רש"י מבואר כדעת הרא"ה ז"ל אלא שיש להסתפק בדעת הרא"ה ז"ל גופא אם הי' כוונתו דהמראה מחמת המוגלא או ליקוי הבשר שתחתיו אבל אם נקלף העור ולא חזר למראה ריאה מודה דטרפה דחזינן דהעור בעצמותו נלקה או דלא חיישינן ללקותא דהעור רק כשבא מחמת המראות עצמן ולא שהמוגלא גרמה ההשתנות בעור אף שלא יחזור לעולם כשרה, ומדברי הר"ן בשם הרא"ה משמע דבכל גוונא כשר לרעתו ע"ש, וכן נראה מבואר מדברי הב"י שכתב דדברי הרא"ה יחיד הן ולא מצא להפוסקים שחילקו בכך ואם כוונת הרא"ה שלא נשתנה העור למעלה האיך ס"ד לאסור בזה דהא אין שינוי בעור רק המוגלא שתחתיו ופשיטא דלקותא בבשר ומראה בבשר אינו פוסל דהוי חסרון מבפנים רק בעור פוסל והרי אין העור נלקה כלל וע"כ שמפרש דבאמת העור נלקה, וכן נראה מדברי הרשב"א במשמרת הבית שכתב וז"ל ועוד כי מה שאמר שאין מראות פוסלת אלא כשהן בבשר הריאה, זה באמת שיבוש שאין שום מראה פוסל בבשר הריאה ולא אפי' לקות כמלא מוגלא ונשפכה כקיתון דקיימא סימפונא אלא כשאותן מראות הן בעור הריאה פוסלים מפני שהגיע הפסד לעור ועתיד לנקוב וזהו פיסולו עכ"ל, מבואר מדבריו דמודה כל שאין לקות בעור עצמו רק בבשר כשרה א"כ מה היא חולק על הרא"ה ז"ל כיון שגם הוא דעתו כך, וע"כ דדעת הרא"ה אפי' יש מראה ולקות בעור כשרה וזה ברור:
איברא דברי הרשב"א תמוהין ובכאן העביר עליו את הדבר שלא הי' כוונת הרא"ה ז"ל כמו שהבין הוא שאין לקות פוסל בעור רק בבשר שהרי כתב וז"ל והני גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה איזה מראה שיהא שאין מראות פוסלין בריאה אלא כשהן בבשר הריאה אבל בצמחים ובועות שבה אין מראה פוסל בהן וזה עיקר עכ"ל, וכוונתו דאין מראה פוסל בעור רק בבשר ריאה דהיינו שיש בשר הריאה תחת המראה שאז נראה שהשינוי בעור מחמתו אבל כשאין המראה על בשר רק על צמחים ובועות א"כ אין השינוי מחמת המראה רק מחמת מוגלא נשתנה העור כשרה, וכן מבואר בר"ן בשם הרא"ה וזה ברור, ולפ"ז מוכח ג"כ מדברי הרא"ה גופא דמכשיר בכל גוונא שהרי כתב שאין מראה פוסל רק בבשר הריאה ולא בבועות מבואר דבצמחים ובועות לא משכחת לה מראה שתפסל וקשה הא אפי' בבועות בלי בשר משכחת לה כשיש שינוי בעור אחר הסרת המוגלא דכל שיש צמחים ובועות שוב אין מראה פוסל אפי' אינו חוזר מן העור לעולם וזה ברור, ובאמת לא יכולתי לידע מה הי' כוונת הרשב"א בהשגה זו והאיך עלה על דעתו דכוונת הרא"ה שאין מראה פוסל בעור רק בבשר דלאיזה צד יאמר כן כאן ומה ענין זה לפירושו, וברור שהי' מפרש כוונת הרא"ה ז"ל דטעמו היא לפי שעיקר פסול המראה מחמת לקות הבשר שתחתיו הוא וזהו דוקא ביש תחתיו בשר אז פוסל לקותא בבשר אבל במוגלא אין לקותא פוסל הלכך כאן אף שהעור לקוי כשר כיון שאין בשר לקוי תחתיו רק מוגלא, וע"ז השיג עליו דהא ליתא דעיקר הפוסל בעור עצמו לא מחמת לקות הבשר הלכך אף במוגלא שאין בשר לקוי מ"מ טרפה משום לקות העור אבל מ"מ דברי הרא"ה נכונים דכוונתו כנ"ל שאין לקוי בעור פוסל רק מחמת עצמו ולא כשנלקה מחמת מוגלא לכך בבשר טרפה דאז לקות העור מחמת עצמו ודוק, אבל עכ"פ מבואר מדבריהם דמחלוקתם הוא שהעור בעצמו נלקה מחמת המוגלא, ול"ל דהרשב"א פי' דברי הרא"ה כנ"ל ומ"מ הי' דעתו בכוונת הרא"ה שלא הכשיר רק כשאין שינוי בעור בעצמותו ובהסרת המוגלא יסתלק השינוי ועל זה השיג הוא דאפי' בכהאי גונא לא מהני, הא ליתא דאי כך מיירי הרא"ה האיך אפשר לפרש דבריו שנתן ע"ז טעם שאין מראה פוסל בעור רק בבשר דלפי טעם זה אפי' יש שינוי בעור בעצמותו כשר. גם מה צורך לו לטעם זה הא אין כאן שינוי בעור ואפי' יסבור שמראה פוסל בטור יכול לסבור דין זה ומה ענין זה לזה, וברור כמו שכתבתי דבכל גוונא מכשיר הרא"ה ז"ל, והרשב"א חולק עליו דוקא ביש שינוי בעור בעצמותו, ואי קשיא למה לא פי' הרשב"א עכ"פ סוגית הש"ס כשאין שינוי בעור רק מחמת מוגלא, דמאי קמ"ל פשיטא דהא אין מראה פוסל רק בעור ולא בבשר וכ"ש במוגלא וזה ברור, ומהרש"ל הבין דברי הרא"ה ז"ל להיפוך ולכך כתב דלכך לא הזכירו הפוסקים זה דמלתא דפשיטא הוא והא ליתא כמו שהוכחתי, ובאמת שגם מדברי הרב בד"מ ובהג"ה יראה שהבין כן דברי הרא"ה כרש"ל שכתב ע זה וכן אם בא השינוי מראה מכח שער שחור או דם וכו' ובהא מיירי בוודאי שאח"כ חזר למראה ריאה כמבואר בד"מ ועוד שהרי גומגם אח"כ בבועה ומראה פסולה ע"ש, אבל לפע"ד ברור כמו שכתבתי, ונלפע"ד דלפמ"ש רמ"א והסכים לר"א דביש מכה בדופן טרפה באדום א"כ נראה מבואר דלא ס"ל סברת הראה ז"ל לחלק דוקא כשבא השינוי בעור מחמתו דהא התם נמי אין מכה בדופן פוסל א"כ מאיזה (טעם) יפסל דהא אין הלקותא בעור מחמתו רק מחמת מכה שבדופן ופשיטא שאין לחלק בין מכה מבחוץ למכה בפנים וע"כ דכל שהמכה נראה לקותא טרפה וה"ה מראה טרפה על הבועה וכ"ש הוא, ולפ"ז ממילא גם כאן אין להקל כשנשתנה העור בעצמותו כנ"ל והמחבר כתב דברי הרא"ה לפי שלא זכר דעת ר"א ז"ל אבל לדידן גם בזה טרפה כמו באדומה ע"י מכה וכ"ש היא דמראה אדום מראה כשר היא כנ"ל:
סעיף ד' אם אינה שחורה כדיו אלא כמראה הכחול (שקורין בלשון אשכנז בלא"י ודומה לרקיע) או ירוקה ככרתי או שהוא כמראה הכבד (או כמראה הטחול) (הג"ה וי"א אם יש מכה בדופן נגד הריאה האדומה טרפה וצריך לבדוק אחר זה והכי נהוג) או שהיא אדומה אפי' בתכלית האודם כשרה [ה] אפי' הוא כולה כך כן אם יש בה הרבה גוונים מאלו המראות הכשרות כשרה: [ה] אפי' בתכלית האודם כשרה. עש"ך (ס"ק ז') בשם הר"ץ דמראות הכשרות אינן כשרות עד שיתלבנו קצת בנפיחה, והוא תמוה דא"כ מאי קשיא להו להפוסקים מהך דריאה שהאדימה מקצתה על הך דאדומה כשרה מדר"נ התם בנתלבנה קצת והכא בלא נתלבנה כלל, וברור דסבירא להו דבכל גוונא כשרה, והנה דעת ר"ח והרבה פוסקים הביאו שם התוס' דאדומה בכל גוונא טרפה אפי' במקצתה ופירשו לא שנא וטרפה, וכתבו התוס' בשם ר"י דהא דכשרה היינו במתלבנת בנפיחה, והקשו עליו כל הפוסקים דבמתלבנת אפי' במראה פסולה כשר (וכבר כתבתי לעיל (ס"ק ג') ליישב שיטת ר"י בזה] ורבינו אפרים ז"ל דעתו לפרש דהאדימה ע"י מכה הוא ופי' לא שנא וטרפה והשיגו עליו הפוסקים אבל מ"מ פירושו בדברי ר"ח אמת שהרי ר"ח כתב בהדיא לא שנא וטרפה והם השיגו מחמת דלא שנא כשרה משמע א"כ עכ"פ דברי ר"ח בוודאי יתפרשו כר"א ואין צורך לחילוק ר"י כלל, וכן מוכח להדיא בר"ן דר"א לפרש דברי ר"ח קאי, ולפ"ז נ"ל עיקר כפי' ר"א ור"ח והוא דיש להבין במה שאמרו שם (מ"ז.) דמיא לדיותא טרפה מדר"ח דאמר האי שחור אדום הוא אלא שלקה אדומה כשרה מר"נ, ויש להבין חדא אם הי' הכוונה להביא ראי' מלשון ר"ח דאמר אלא שלקה, מבואר דשחור לקותא הוא וקשה מה בכך דהוי לקותא והא כתב מהרש"ל בהדיא דכשרות נמי לקותא נינהו רק דקים להו לרבנן דזה טרפה וזה כשרה ע"ש, וע"כ דידעו בעצמם מסברא דשחור לקותא דטרפה היא מה צורך לדר"ח ומדר"ח אין ראי' דהך לקותא טרפה, ועוד מעיקרא לדיותא הביאו ראי' מדר"ח מבואר דבלי ראי' להטריף לא הי' מקום להטריף ואח"כ בירוקה ואדומה הביאו ראי' להכשיר מדר"נ וקשה מה צורך לראי' הא בלי הראי' כשר כיון דליכא ראי' להטריף הרי דפסלו באמת מראות ירוקות אח"כ אף דליכא ראי' להטריף א"כ מה צורך לדיותא לדר"ח דוקא לכן נראה ברור דוודאי חכמים ידעו מראות הכשרות ומראות הפסולות דוודאי כל שלקתה במראה זו כשרה ובזו טרפה רק בדיותא לא ידעו אם להכשיר או להטריף וע"ז הביאו ראי' מר"ח דקאמר האי שחור אדום הוא אלא שלקה מבואר דשחור מתולדות אדום בא ובאדום ידעו להטריף רק אדום מחמת ריבוי הדם אינו לקותא אבל כשנתהפך ונלקה האדום לשחור אז וודאי לאו מחמת דם נעשה האדום רק לקותא הוא כיון דחזינן שנלקה לשחור וטריפת שחור מחמת אדום הוא ובאדום ידעו דלקותא דאודם טרפה רק באדום עצמו שמא לאו לקותא היא רק מחמת דם וזהו שאמרו אחר כך אדומה כשרה מדר"נ והיינו דידעו דלקותא דאדומה בוודאי טרפה א"כ מנין שאם נמצא אדום דלא נימא לקותא הוא, וע"ז קאמר דאדום בלבד אין לדון בו כלל לקותא וכן ירוקה דמחמת ריבוי דם נעשה שלא נבלע או להיפוך ולכך באדומה דידעינן דלקותא הוא בוודאי טרפה וכן ירוקה כמראה געל דזה אינו מחמת שלא נבלע הדם ובזה ידעו דלקותא טרפה אבל יש הרבה מראות שידעו שאף שלקותא הוא כשר הלכך שם בריאה שהאדימה ע"י מכה דלאו מחמת שלא נבלע הדם וכן שחור שנלקה האדום בזה לקותא דאדום הוא וטרפה, ובהכי ניחא דתיקשי לי' לרבא גופא דסותר עצמו דאמר אדומה כשרה דאין ענין זה לזה ודוק כנ"ל ברור, והש"ך (ס"ק ח') כתב בשם רש"ל דאפי' במכה יש להכשיר ולפענ"ד ברור כמו שכתבתי:
כתב הט"ז (ס"ק ד') דמראה פסול פוסל אפי' בעור העליון בלבד, ואין דבריו נכונים לפענ"ד וכל ראיותיו תמוהים, וכבר השיגו הפר"ח, ונ"ל ראי' ברורה להיפוך, מדברי הרא"ש פ' א"ט גבי שני עורות יש לו לוושט אדום ולבן דאי חליף טרפה וכתב הרא"ש בשם בעל העיטור דשניהם אדומים ולבנים כשר דהא ניקב זה בלא זה כשר ונהי דאחד נלקה כשר ע"י השני ואין טריפות רק בחליף לגמרי והרא"ש השיג עליו דדוקא בניקב מתקיים ע"י השני ולא בניטל כולו, והשתא לדברי הט"ז מה צורך לו להרא"ש לומר משום דאין השני מתקיים ולחלק בין ניקב לניטל הא בלא"ה בניקב לא יזיק לשני משא"כ בנלקה עור אחד גם השני ילקה כמו כאן בריאה וכ"ש הוא דהא ריאה עדיף מוושט דלהרא"ש באמת בנגלד כולו בוושט טרפה ובריאה כשר א"כ כיון דבריאה טרפה בנלקה אחד ואפי' במקצת כ"ש בוושט ואפי' במקצת, ומדברי הרא"ש דגם בנלקה מקצת וושט כשר וכ"ש בריאה וע"כ דדוקא דרוסה דזיהרא מיקלי קליא לשני ג"כ משא"כ ע"י חולי א"כ כיון דבוושט עיקר הטעם משים דנלקה כולו אין חיזוק לשני להתקיים א"כ בריאה דנגלד כולו כשר כ"ש בנלקה וזה ברור:
כתב השמ"ח (סט"ז) דמראה פסול על הריאה בלי בועה כלל וקלפו הקרומים מן הבשר וחזרו הקרומין למראה ריאה טרפה והביא זה מדברי הרשב"א במשמרת הבית, ודבריו תמוהין לפענ"ד ומדברי הרשב"א שם מוכח להיפוך וכמדומה לי שלא כיון יפה בכוונת הרשב"א והמעיין ברשב"א יראה שכתב להיפוך שאין טריפות בבשר כלל והעיקר תלוי בשינוי העור עצמו ולא בבשר ומה"ט השיג על הרא"ה ופסל אפי' במוגלא כל שנלקו העורות א"כ מבואר להכשיר בכהאי גוונא ודוק היטב:
ראיתי להעיר כאן בענין המראות הללו בתרתי לריעותא והוא שאני אומר שמה שהחליטו הפוסקים להטריף תרתי לריעותא היינו דוקא כשיש שני הוכחות שיש כאן ריעותא כמו בועה וסירכא תלוי' ששני הוכחות יש שיש כאן ריעותא ומחמתה באו הבועה והסירכא וכמו להיפוך בטריפות שאין הטעם שאנו דנין דכבר ניקב רק דסופו ליפסק אם יש שני ריעותות אף שכל אחד בעצמו לא יספיק לגרום שתפסק יתנקב אם שנים ששניהם גורמים זה בוודאי יגרמו שתפסק ותנקוב אמנם אם אחת הוא משורש דכבר נקובה הוא ואחת הוא משורש שסופו ליפסק בכהאי גוונא אין שני ריעותות מצטרפין דמאיזה צד אתה דן אי להוכיח שיש כאן נקב הא אחת אינה מורה כלל שיש נקב כגון מראה כשרה אי חשבת לה לריעותא האיך תצטרף אותה להוכיח שיש כאן נקב שאין זה ענין המראה כלל ואם תאמר שסופה לינקב הרי אין לך שנים שיגרמו זה דהשני אינו עושה נקב ובהכרח שתאמר שכבר גרמה המראה נקב ועלתה סירכא א"כ בהכרח שתאמר דהמראה בעצמה גרמה נקב בלי סיוע, וזה לא אמרינן ולהיפוך כששניהם מעידין שהי' נקב שפיר דנין שאין סברא לדון על שני ריעותות ששניהם באו במקרה וע"ז אמרינן דשניהם מחמת נקב באו אבל כאן דהמראה בהכרח היתה במקרה שלא מחמת נקב ואי אתה דן רק על אחת דוודאי המראה נקבה דכיון דאין מראה כשרה גורס ליפסק בעצמה בהכרח מעיקרא בוודאי בלי נקב באה שאין הנקב מעלה מראה כשרה א"כ הסירכא אינה מצטרפת, כנ"ל ברור לפע"ד בענין זה, ומ"מ בבועה נראה שמצטרפת בכל גוונא שיש בה תרתי חדא שמחמת נקב באה גס כיון דהעור והבשר לקוי כאן סופו ליפסק ויש לה שני השרשים ומצטרפת בכל גוונא, ולכך פסול הרב בועה בגבשושית אבל בלא"ה כל כי האי אין מצטרפין, אמנם בלא"ה במראה העליתי לעיל (סי' ל"ז) דאין בה ריעותא כשהיא כשרה רק נ"מ במקום אחר וגם בריעותא שע"י פלוגתא וכדומה, ויתבאר עוד בסי' ל"ט בס"ד בזה: פתיחה לסי' ל"ט בדיני סרכות הריאה.
אמר המחבר ראיתי לברר קצת שרשי דינים הללו המוזכרים בסי' זה וח"ו לא ילמוד שום אדם שום קולא היוצא מדברינו במה שנמצא לשום אחד מן הפוסקים אפילו מן האחרונים להחמיר כי איני תוקע עצמי להלכה רק בירור דברים בלבד ואת אשר יבחר הדעת הישרה אקרב וזה החלי בס"ד.
גרסינן בפרק א"ט (מ"ז.) ואמר רבא הני תרתי אוני דסרכין להדדא לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסידרן אבל כסידרן היינו רבותייהו וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' שחיטה) וז"ל אוזן שנמצאת דבוקה בחברתה הסמוכה לה מותרת ואם נסמכו שלא על הסדר כגון שנסמכה ראשונה לשלישית טרפה, נראה מבואר מדבריו שדעתו לפרש הך דרבא לא שסירכא יוצאת מזו לזו רק שנדבקו להדדי בדיבוק ממש ואז שלא על הסדר טרפה דודאי מחמת נקב הוא [דאי אפשר שיפרש דיבוק בלי נקב כלל לא שהי' נקב ולא סופו לינקב דהא בפי' אמרו בש"ס (מ"ח.) שם דמשום נקב הוא ולקמן יתבאר דמשום דנקוב כבר טרפה] אבל כסידרן זו מגינה על זו מחמת הדיבוק וכשרה, וכן מבואר מדבריו שם מיד אח"כ (בהלכה ו') דהכא בדיבוק ממש מיירי ובפי"א מה"ש ה"ו כתב מן הדין הי' על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלוי' בסרכות כמו חוטין אם היו מן האום של ריאה ולדופן או שהיו ללב או לטרפש הכבד שחותכים את הסירכא ומוציאין את הריאה ונופחין אותה בפושרין אם נמצאת נקובה טרפה ואם לא נתבעבע המים הרי היא שלימה מכל נקב ומותרת וסירכא זו לא היתה במקום נקב או שמא ניקב קרום העליון בלבד ואעפ"י שאלו הדברים הנראין מדברי חכמי הגמרא המנהג הפשוט בישראל כך הוא וכו' עד ודברים האלו כולן אינן על פי הדין אלא ע"פ המנהג כמו שביארנו וכו' ובתוך דבריו הזכיר דעל פי המנהג סירכא שלא כסדרן טרפה בין מראשונה לשלישית בין מחיתוך אונא זו לגב אונא הסמוכה לה או מגב לגב עי"ש וכסידרן כשרה, ויש לתמוה דהאיך אפשר דסירכא שלא כסידרן יהא הדין דנחתוך הסירכא ונבדוק אח"כ בפושרין ובפי' אמרו שם בש"ס (מ"ח.) אהא דריאה הסמוכה לדופן דר' נחמי' בדק לה בפשורי וקאמר דאיכא דמתני לה אהא דרבא תרתי אוני דסרכין להדדי טרפה ולית להו בדיקה דר' נחמי' בדק לה בפשורי, ודחי לה בש"ס דדוקא בסמוכה לדופן בדקינן בפשורי וכל דלא מבצבצא תלינן ריעותא בדופן אבל כאן ממה נפשך אי האי אינקב או האי אינקב, מבואר להדיא דשלא כסדרן לית לה בדיקה כלל והאיך יאמר הרב שזהו עפ"י המנהג ולא מדין התלמוד ופשיטא דליכא למימר דלא קאי הרב רק על סמוך לדופן דהא בתוך דבריו הזכיר דחוט היוצא מאוזן לאוזן שלא על הסדר אוסרין אותה ועל הכל כתב ודברים האלו כולן אינן עפ"י הדין, ועוד אי מן הדין מיירי מעיקרא, למה כתב בפ"ח דוקא ראשונה לשלישית וכאן כתב בהדיא אפילו בשני אונות סמוכות שלא מחיתוך לחיתוך טרפה, ואין צורך להאריך בזה דבהדיא מבואר ברמב"ם שכל הטרפות שהזכיר שם בסירכות הכל עפ"י המנהג שכ' בכל אחת אוסרין אותה וכ' לפניהם ולאחריהם שהכל עפ"י המנהג, וזה פלא שיאמר דכל טריפות סירכות הכל עפ"י המנהג ומן הדין חותך הסרכא ובודק בפושרין מה שבש"ס מבואר להיפוך, ודבר ברור הוא שהבין הרב ז"ל דהך דרבא לא איתמר רק על שנדבקו בדיבוק ממש זה לזה ונעשו לבשר אחד דומיא דריאה הסמוכה לדופן דאמרינן התם דמייתי סכינא דחליש פומי' מבואר שנדבקה ממש לדופן וה"נ שנדבקו שניהם זה לזה וס"ד דבהא נמי מהני בדיקת פושרין ומפרקינן להו ובדקינן וע"ז דחו שם דהכא ודאי ריעותא בריאה איכא עכ"פ לכך לא מהני בדיקה דאמרינן קרום עלה ונסתם כיון שנדבקו להדדי והתם לא שייך שיסור הקרום שאין אנו רואים הקרום כלל להסיר אותו אבל בחוט היוצא מאונא לאונא אפילו שלא על הסדר בהא וודאי אי קלפינן החוט הזה מן הריאה משני הצדדין ואין תחתיו נקב ואינו מבצבץ בפושרין פשיטא שאין זה מחמת נקב או ע"כ קרום העליון בלבד ניקב:
ולפ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל עפ"י הדין כך הוא דכל שנדבקו שני אונות בדבוק ממש אז אין טריפות רק מראשונה לשלישית אבל כל סמיכות אפילו נדבקה אחת על חבירתה למעלה לא זו אצל זו מחיתוך לחיתוך כשרה כמבואר בדבריו פ"ח דאחת מגינה על חבירתה על הנקב והוי כמו בדופן היכא דסביך בבישרא דלא איכפת לן הנקב רק שלא על הסדר טרפה דאז לא מגינה שזו מושכת לכאן וזו לכאן או דסובר דזו אצל זו כיון שסמוכות היינו רבותייהו שידבקו זו לזו ולאו מחמת נקב הן אבל שלא כסדר בוודאי נקב הוא וטרפה אבל בחוט היוצא מאונא לאונא אז עפ"י הדין אין חילוק כלל בין כסידרן או שלא כסידרן ואפילו שלא כסידרן ממש תולשין הסרכא מן הריאה ובודק בפושרין ואם אינו מבצבץ כשרה [ומחיחוך לחיתוך בסמוכות אפשר דאפילו בדיקה לא צריך דלא גרע מדיבוק יפה וכן משמע מדבריו (פי"א) דבזה אפילו עפ"י המנהג כשרה ולא הזכיר בדיקה ודוק] רק עפ"י המנהג דוקא מחיתוך לחיתוך כשרה ואני מסתפק אם מצריך בדיקה בזה או לא כנ"ל] אבל כל שלא מחיתוך לחיתוך טרפה ולא מהני בדיקה וכן מבואר בדבריו להדיא, וכן מבואר עוד בדבריו (פ"ז ה"ח) וז"ל זה עיקר גדול יהי' בידך שכל ריאה שנופחין אותה בפושרין ולא יבקבק המים הרי היא שלימה מכל נקב עכ"ל, הרי שכלל לנו כלל גדול שכל שאינו מבצבץ אין שם נקב רק בנדבקו דיש לחוש לקרום שעלה מחמת מכה טרפה שלא כסידרן כנ"ל ולא מהני בדיקה וכ"ז ברור לדעתו ז"ל:
ומעתה לפ"ז אני חמה על הרב ב"י ז"ל שהביא דברי הכלבו לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו מחיתוך לגב ומגב לגב טרפה וכתב עליו הרב ב"י דנהפוך הוא שהרי הטור דייק מדברי רש"י דפי' שלא כסידרן ראשונה לשלישית דמאונא לאונא הסמוכה בכל גווני כשר והרמב"ם ג"כ כתב כן בפ"ח, א"כ מבואר דמכשיר ג"כ בכל גווני רק מראשונה לשלישית, ולפי הנ"ל דבריו מעורבבים מאוד שלא בא הרמב"ם ז"ל בפ"ח לומר בדיני הסרכות כגון חוט יוצא מזו לזו דבזה כבר כלל בפי"א דמן הדין אין הפרש ובכל גווני אפי' מראשונה לשלישית מהני בדיקה לאחר שנחתוך הסירכא. ומצא המנהג בכל גווני טרפה זולת מחיתוך לחיתוך דוקא ממש כמ"ש הכלבו, ואם בא להשיג לפי שמן הדין מכשיר בבדיקה לאחר הסרת הקרום א"כ אפי' מראשונה לשלישית מכשיר בזה והתם בפ"ח מיירי בדיבוק ממש ובזה שפיר כ' דוקא ראשונה לשלישית, הרי נתבאר שאין דברי הרב ב"י נראים בזה ולא דקדק כל הצורך כנ"ל: ולפ"ז יש לתמוה ג"כ על הרב ב"י במ"ש שדעת הרמב"ם ז"ל דסרכא לאו מחמת נקב הוא ואדרבא בהיפוך מוכח מדבריו שכל עיקר חשש סירכא מחמת נקב לכך בהסרת הסירכא ואינו מבצבץ בפושרין כשר בכל גווני מדינא אבל אי נימא דחשש סירכא שלא כסידרן דסופה להתפרק ולינקב א"כ מאי יועיל הסרת הסירכא ובדיקת פושרין להכשיר בסירכא שלא כסדרן ממש, אמנם נראה דאפי' להאי טעמא דסופה לינקב שיתפרקו מ"מ אם מנתק הסירכא בכח עכשיו ובודק אח"כ ולא ניקבה א"כ פשיטא שאין לאסור מן הדין מחשש פירוק שהרי אין טרפות רק מה שבוודאי תטרף אבל זה אנו רואין שתתפרק ולא תינקב מה יש לחוש רק משום שאין אנו בקיאין עכשיו בבדיקה אין להתירה בזה, ולכן דוקא אם הולכת בנחת מצטרפין הך סברא כיון שהולכת בנחת דרירן בעלמא הן [אבל מצד אחד הבדיקה אינו עולה יפה שאפשר שתתחזק אח"כ וע"י הפירוק תינקב משא"כ עכשיו לא הי' נקב שהוסרה בנחת ודוק וצ"ע]: ולפ"ז אני תמה על הרשב"א ז"ל בת"ה שצווח ככרוכיא על הממעכין ביד ואמר שכל הנוהג כן מאכיל טרפות לישראל, והרי הרמב"ם ז"ל מכשיר מצד הדין בסירכא שלא כסידרן לחתוך הסירכא ולבדוק בפושרין כנ"ל, ואם הי' כונת הרשב"א ז"ל לפי שיטתו דטריפות הסירכא משום דסופה להתפרק ולכך לא מהני בדיקה אבל עכ"פ האיך כ' דמאכיל טרפות וכי כל הנך פוסקים והרמב"ם ורש"י מכללם מאכילי טרפות לישראל נינהו ועכ"פ האיך לא הזכיר דעתו ז"ל בזה ולא עוד אלא שנראה מדבריו שהבין מדברי הרמב"ם ז"ל שהכשיר סירכא תלוי' דלא סבירא לי' כפירש"י בזה ע"ש, לכן נראה דהרשב"א ז"ל לא מיירי התם כלל מענין הבדיקה שלא הזכיר התם הבדיקה רק על מה שסומכין אותן הממעכין לומר דכיון שהיא דקה כ"כ שעוברת במיעוך ודייק מזה דלאו סירכא היא אלא ריר זה לא סבירא לי' אבל מודה דבדיקה מהני בזה לדעת הרמב"ם רק שהוא חולק בגוף הבדיקה דבשלא כסידרן מדינא לא מהני בדיקה ואינו מחלק בין סמוכות ממש לסרוכה כמ"ש שם להדיא, ואותן הממעכין ג"כ סבירא להו כן כי לשיטת הרמב"ם ז"ל יכול לחתוך הקרום ממש או לנתקו בידים ובזה הוי הבדיקה עולה יפה טפי דלא חיישינין שתתהפך אבל אלו סמכו על המיעוך שמחמת זה אינו רק ריר, זה לא ס"ל להרשב"א ז"ל כלל, וע"ז צווח כנ"ל לדעתו ז"ל ועדיין צ"ע: ומעתה נשוב לבאר דעת הרמב"ם בדין סירכא תלוי' כי לפי מה שביארנו שחשש סירכא להרמב"ם ז"ל הוא משום נקב שתחתיו א"כ מן הדין הוא דגם בסירכא תלוי' עכ"פ מידי בדיקת פושרין לא נפקא שנסור הסירכא ונבדוק אח"כ בפושרין דכי בשביל שהיא תלוי' לא נחוש כלל לנקב ולא נצטרך בדיקה כלל, ולפ"ז יש לתמוה במ"ש (פי"א הט"ו) וי"ל יש מקומות שאם נמצאו סרכות מדולדלות מן הריאה אעפ"י שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה ודבר זה הפסד גדול הוא ואיבוד ממון לישראל ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב ואין ראוי לנהוג כמנהג זה אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת, משמע לכאורה שדעתו להתיר סירכא תלוי' אפי' בלי בדיקה פושרין כלל רק בנפיחה בלבד שהרי דקדק לומר נופחין אותה בלבד ולעיל כ' נופחין אותה בפושרין, מבואר דכאן אפי' פושרין לא הוצרך ואפי' מצד המנהג כשרה כאן והוא תימה כיון שסובר שיש לחוש בסירכא משום נקב למה יגרע סירכא תלוי' וכמ"ש הר"ן ז"ל לדעת רש"י דסירכא תלוי' אסורה והיינו משום דם בר אין סירכא בלא נקב ונהי דהרמב"ם מכשיר בסירכא בפושרין אבל למה נכשיר בתלוי' בלי פושרין, ובודאי א"א לומר שיסבור הרב ז"ל דכיון שהיא אינה נדבקת אין לחוש לה כלום דאם הי' נקב היתה נדבקת למקום אחר וכמו שרצה הרא"ש לומר בדרך אפשר לדעת רש"י ז"ל, דהאיך אפשר דבשביל סברא רעועה כזו דכבר צווח עלה הרשב"א ז"ל דכל סירכא מקודם יוצאת ממקום אחד ונסרכת למקום אחר אח"כ ועכ"פ האיך יאמר הרב ז"ל להכשיר לכתחילה בלי בדיקה כלל, הגם דלעיל בסירכא למקום אחר הסכים על המנהג לאסור אפי' בבדיקה וכאן יכשיר בלי בדיקה אפי' לפי המנהג וציוה לבטל המנהג ולא הזכיר כלל סברא הנ"ל זה ודאי תימה גדולה לפע"ד:
אמנם כד דייקינן שפיר בל' הרמב"ם ז"ל שכ' סירכות מדולודת מן הריאה אעפ"י שאינה נדבקת למקום אחר ולא לדופן דלדול זה אינו יודע מה הוא אם כונתו שקראה דלדול לפי שהיא תלוי' בריאה ואינה נסרכת למקום אחר ועל שם זה תקרא דילדול א"כ למה כפל לשונו מדולדלות אעפ"י שאינה נדבקת והא דילדול הוא על שם שאינה נדבקת, גם לא מצינו לשון דילדול על תלוי' ושם גבי סימנין שנתדלדלו ברובן פרש"י שנפרד הוושט מן הקנה וכאן שאמר מדולדלות מן הריאה לא הי' לא לומר דילדול ואי משום שנפרדת מצד השני א"כ לאו מדולדלות מן הריאה נינהו ולעיל כ' חוטין יוצאין מן הריאה ונסרכו למק"א והי' לו לומר כאן חוטין יוצאין מן הריאה ואינן נבדקין לשום מקום:
לכן נ"ל דכונת הרמב"ם כך דודאי לא מיירי בדין סירכא תלוי' דזה כבר נכלל במ"ש למעלה דמן הדין כל סירכא נכשרת ע"י הסרת הסירכה ובדיקת פושרין רק המנהג להחמיר בנסרכה למקום אחר שלא כסידרן והיינו משום שלא רצו לסמוך על הבדיקה הזאת דשמא אם היתה הבהמה בחי' היתה מתפרקת ע"י שמושכת לכאן ולכאן ובסירכא תלוי' דלא שייך זה הדרן לדינא ולהכשיר ע"י בדיקת פושרין אמנם כאן כונתו דכ"ז הוא דוקא בסירכא שהיא נדבקת ממש ומחוברות לריאה אז צריך לחתוך אותה מן הריאה ולבדוק בפושרין ואם אינו מבצבץ אמרינן או דעור העליון בלבד ניקב או דלאו מחמת נקב נעשית אבל כאן קאמר בסירכות שהם מדולדלות מן הריאה דהיינו שהיא נפרדת ואינה מחוברת כלל ומתאחדת עם הריאה והיא נמשכת ביד מן הריאה בנחת כדבר המונח על דבר אחר לא מחובר ופי' דלדול הוא נפרד כמו סימנים שנתדלדלו דהיינו שנפרד הוושט מן הקנה וע"ז כ' ואינה נדבקת לדופן ולא למקום אחר שאילו היתה עכ"פ נדבקת מצד אחד לדופן הי' צריך בדיקת פושרין עכ"פ מחשש שמא היתה גם כאן מחוברת רק מחמת שהיתה נסרכה לדופן נפרקה בחיי' ואולי ניקבה מחמת הפירוק ועכ"פ לפי המנהג היתה צריכה בדיקת פושרין אבל עכשיו דאינה מחוברת ממש לריאה רק מדולדלת וגם אינה מחוברת למקום אחר כלל א"כ אין זו סירכא כלל רק ריר בעלמא המונח על הריאה ואין צריך רק נפיחה בלבד, וז"ש אלא נופחין אותה בלבד. ומעתה לפי"ז מה שהביא הרשב"א בת"ה דברי הרמב"ם דמכשיר סירכא תלוי' לפי הנ"ל זה אינו דלא מכשיר לה רק בבדיקת פושרין ואפי' בסירכא ממש שלא כסדרן מכשיר לה מדינא בזה כנ"ל:
ולפ"ז מה שהביא ראי' ממה שנהגו להכשיר סירכא חלוי' ג"כ אין ראי' דלא נהגי להכשיר רק בהסרת הסירכא ובדיקת פושרין דאפי' למ"ד דאין סירכא בלא נקב כשר בזה ואפי' מנהגא ליכא רק בשלא כסידרן ולא בתלוי' דלא שייך פירוק כנ"ל, והבט וראה דבפ"ז ה"ג הביא דין ריאה שניקבה ודופן סותם טרפה ובהלכה ה' כ' האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן חוששין לה שמא ניקבה והזכיר בדיקת רבא דמייתי סכינא דחליש פומי' ולא הזכיר בדיקת פושרין כלל והיינו דלא סבירא לי' כר' נחמי' דבדיק לה בפשורי רק כרבא דמעיקרא שם ובפרק י"א ה"ו כ' להדיא בסירכא לדופן ע"י בדיקת פושרין ואפי' שלא כסידרן באונות גופייהו דאפי' ר' נחמי' ו וע"כ דשאני לי' להרב ז"ל דביקה לדופן לחוט יוצא והיינו כמ"ש, וכ"ז ברור בדעתו ז"ל:
ומעתה אחר שביארנו דעת הרמב"ם ז"ל ב"ה נשוב לבאר דעת רש"י ז"ל ואומר אני כי דעתו ממש כדעת הרמב"ם בכל דבריו כי פי' ג"כ דברי רבא באונות דבוקות זו לזו וכסידרן כשרה דהוי הגנה מעלי' ואף דקרום שעלה מחנות מכה אינו קרום דוקא קרום מגולה ולא שנדבקו האונות זו לזו אבל שלא כסידרן טרפה שזו מושכת לכאן וזו לכאן וכן פי' הך דריאה הסמוכה לדופן שנדבקה ממש ע"ש. אבל בסירכא מזו לזו לא קא מיירי כלל ופשיטא דבכל גווני כיון שיש לחוש לנקב כל שהוא מגולה טרפה בין מחיתוך לגב או מגב לגב, וכ"כ הר"ן ז"ל בהדיא דלשיטת רש"י ז"ל הדין כן אלא שאח"כ נסתפק הר"ן בלשון רש"י שפי' שלא כסדרן ראשונה לשלישית דמשמע דבתרתי אוני סמוכי לא משכחת שלא כסידרן וכ"כ הרא"ש לדעת רש"י וכן הטור, והוא תמוה לפע"ד דמאי ענין זה לזה וודאי הכא דמיירי בדיבוק ממש לא בסירכא שפיר כתב רש"י דשלא כסידרן היינו ראשונה לשלישית דוקא אבל אם נדבקו שתים סמוכות ואפי' זו על זו כשרה דחברתה מגינה עלי' ולא תתפרק ממנה כיון שהן סמוכין אבל פשיטא דכל סירכא טרפה מחשש נקב כל שאינה דבוקה ממש רק בדבוקה ראשונה לשלישית טרפה גם כן אפי' דבוקה לא סרוכה אבל סרוכה לעולם טרפה דאין קרום מגין. אמנם מודה הרב ז"ל לדעת הרמב"ם דבסירכא אם נבדקה בפושרין אחר הסרת הסירכא כשר מדינא דהרי נתברר בוודאי שאין שם נקב ואפי' שלא כסידרן ממש ובזה לא מיירי רבא כלל כנ"ל, וכן סירכא תלוי' לדעת רש"י ז"ל טרפה רק בבדיקת פושרין אחר הסרת הסירכא, ודברי רש"י נכונים ואין להאריך בזה כי כל מה שנתבאר להרמב"ם ז"ל הכל הוא לשיטת רש"י ג"כ:
והנה התוס' בד"ה אבל כסידרן כ' דדוקא זו אצל זו ולא ששוכבות זו על זו אין זה כסידרן, ואח"כ בד"ה היינו רבותייהו הקשו על פרש"י דסירכא משום נקב הוא דאמאי כסידרן כשרה הא הוי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, וכתבו וז"ל ואי הוי אמרינן הא דכסידרן כשרה היינו במקום שסמוכות זו לזו דחברתה מגינה על הנקב א"כ בחנם הוי מחלק בין כסידרן לשלא כסידרן אם הי' חילוק אפי' כסידרן, והקשה מהרש"א הא לעיל בדבור הקודם כתבו בעצמם בפשיטות דזו על זו אין זה כסידרן, ותי' דשם כ' שפיר דהם מפרשים באמת שלא כסידרן כן אבל רש"י פי' שלא כסידרן ראשונה לשלישית קשיא להו שפיר, ודבריו תמוהין לפע"ד דמ"מ למה דחו פרש"י דיש סירכא בלא נקב לא הוי לדחות רק דפי' שלא כסידרן הוא זו על זו, גם התוס' לא זכרו כלל פרש"י בשלא כסידרן, ובאמת לק"מ דאין ענין זה לזה לעיל כ' בזו על זו וזהו באמת פי' שלא כסידרן לדעתם אבל כאן קשיא להו לרש"י דאין סירכא בלא נקב א"כ קרום שעלה מחמת מכה הוא ואם מיירי דוקא במקום שהן סמוכות והיינו לצד עיקרן של אונות דשם סמוכין ממש זו לזו ולא דמי לקרום דהוא סתימה דמעיקרא אבל למעלה לצד השיפול שאינן סמוכין לא הוי סתימה כיון דהוא סתימה דאח"כ, וע"ז הקשו דהא בכסידרן גופא יש חילוק דוודאי א"א לומר דזה הוי שלא כסידרן, אבל מ"מ לק"מ לרש"י דדעתו דכל סתימה שבאה מצד תולדה לא שנתחדש מחדש חשוב סתימה, והתוס' כתבו ליישב פרש"י ודבריהם צריכין ביאור וכונתם דבעלמא קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום היינו משום שסוף הקרום לסתור אבל כאן כיון שהאונא סותמת לא אמרינן דמ"מ כיון שיסתר הקרום ממילא תתפרד האונא ג"כ ודוקא בעיקרן שהם סמוכות מצד עצמן ולא למעלה שהן פרודות רק שנדבקו מחמת סירכא וכיון שסוף הקרום ליסתר יתפרדו האונות ג"כ וע"ז כ' דכל שהאונה מגונה לא יפסק הקרום רק הולך וחזק וממילא האונא סותמת אבל בלי סתימת אונא דמעיקרא הוא לא יועיל הקרום אף שלא יסתר ודוק ועוד נדבר בזה בפנים בדברי הש"ך בזה:
והנה בהא דקאמר רבא לית להו בדיקותא איכא מאן דדייק דאפי' כסידרן צריך בדיקה ואיכא מאן דסובר דאפי' בדיקה לא בעי, וכ' ב"י בשם הסמ"ק דתליא דמ"ד אין סירכא בלא נקב צריך בדיקה ולמ"ד דיש סירכא בלא נקב א"צ בדיקה, וכ' ב"י דמשמע מדבריו דאם רואין נקב טרפה לכ"ע וכתב ע"ז דבעל העיטור כ' דאפילו יש נקב דמפקא זיקא כשרה, ואני תמה דלא נחלקו הסמ"ק ובהע"ט כלל והוא דוודאי יש לתמוה האיך כ' הסמ"ק דתלי' למ"ד אין סירכא בלא נקב צריכה בדיקה הא רש"י סובר בהדיא דאין סירכא בלא נקב ומבואר להדיא דאפי' יש נקב כשר בכסידרן א"כ כ"ש דבדיקה לא בעי, אמנם הדבר ברור דכונת הסמ"ק בבדיקה כמות שהיא בלי הסרה הסירכא דבזה למ"ד אין סירכא בלא נקב צריך בדיקה דנהי דכסידרן כשר דהוי סתימה מעלי' מ"מ צריך בדיקה שמא מפקא זיקא כמות שהוא ולא נסתם כלל הנקב אבל למ"ד משום שיתפרק לא צריך בדיקה כיון דאין חוששים לנקב כלל ולא יתפרדו בכסידרן אבל אם נפרדו עכשיו ופרקו הסירכא פשיטא דלרש"י כשר אפילו יש נקב דהא מ"מ סתימה היא ולא נטרפה ולהיפוך למ"ד משום חשש פירוק טרפה מחמת הנקב כיון שאנו רואין נקב ובהע"ט כ' להדיא דלכך בנקב כשר דרי סתימה מעלי' א"כ מבואר דלאחר שנפרקה עכשיו מפקא זיקה דאל"כ הא לא נסתם כלל לפנינו וזה ברור:
ויצא לנו מכלל דברינו הנ"ל כי מה שאנו נוהגין למעך ולמשמש בסירכות אפי' שלא כסידרן יש להם עיקר גדול על מה שיסמכו, חדא כיון דמדינא לא הוזכר כלל טריפות סירכא דהיינו חוטין בש"ס ומילתא דרבא וכן ריאה הסמוה לדופן שאנו טורפין מטעם נקב היינו דוקא בדבוקות לגמר ולא בחוטין ובזה ע"פ הדין חותך החוטין ובודק בפושרין כדברי הרמב"ם הנ"ל רק מה שאין עושים כן שאין אנו סומכין על בדיקת פושרין או שחוששין שמא היתה [מתפרקת בחי'] והיתה נוקבת לזה במיעוך ומשמוש שיש כאן ראי' [חוץ] הבדיקה שאין שם נקב ואינו רק ריר, וכבר בארנו שיש לסברא זו ג"כ שורש בדברי הרמב"ם ז"ל וקראם סירכות מדלדלות ולא היתה כונתו כלל לסירכא תלוי', ועוד יש לי ראי' דא"כ תיקשי לי' שמא כבר נתפרקו ותי' ב"י לא שייך בזה דמ"מ בדיקה צריך בפושרין ומדכ' נפיחה בלבד ש"מ דלא הי' כונתו לזה א"כ מבואר דכונתו כנ"ל ודו"ק:
אמנם יצא לנו חומרא לפי הנ"ל בסירכא תלוי' שאינה עוברת ע"י מיעוך להטריף לגמרי עכשיו שאין בקיאין בבדיקה כיון דלרש"י ורמב"ם לא מהני רק בדיקה בזה וכ"כ בעל העיטור בהדיא שהוא טרפה והיינו לפי שיטתו דסירכא חוששין לנקב וצ"ע בזה: