תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן לז
סעיף א ריאה שנמצאו בה אבעבועות אפי' הם גדולים הרבה אם היו מלאים רוח או מים זכים או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו או ליחה יבשה וקשה אפי' כאבן ה"ז מותרת ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה [א] או מים סרוחים או עכורים ה"ז טרפה (הג"ה ורבים מכשירים [ב] אפי' בעכורין וסרוחין [ג] וכן המנהג להכשיר בועות בכל ענין אם אינן סמוכות):
[א] ליחה סרוחה. הרשב"א והר"ן הביא ראי' דליחה סרוחה כשר מהא דאמרינן דהוי קיימי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא אמר ולא מידי מבואר דבכל גוני כשר דאל"כ הי' צריך בדיקה עכ"פ, ולפענ"ד לאו ראי' היא כלל חדא שאני אומר דאפי' להרי"ף ורמב"ם אם יש הרבה בועות של מים או כל שבדק ג' מהם ונמצאו על צד ההכשר סגי בהכי דחזקה דכלהו הכי הם והתם בודאי לא הי' מקום לחוש שהטבחים לא עשו כדין דהא פשיטא דהיו בקיאין בהלכות בדיקה וכיון דלמאן דמכשיר דהוא שמואל ג"כ צריך בדיקה מסתמא עשו כדין ובדקו רק הראי' דאי לא ס"ל כשמואל ומטריף לגמרי הי' לו למחות בידם ועוד דמי לא עסקינן דבאמת פתחו והוציאו מהם מעט ליחה שלא הי' סרוח ועכור והבועה היתה עומדת ולכך לא אמר להו ולא מידי וכ"ש בקשים כאבנים דפשיטא שיכול להיות שהיו פתוחים קצת והש"ס לא מיירי מזה רק לאשמעינן דמודה לשמואל דמכשיר ובאמת כבר היו נבדקים כראוי ולק"מ:
[ב] ורבים מכשירין עט"ז ונראה שהוקשה לו קושי' הש"ך מהך דלעיל (סי' ל"ו) דמכשיר בהפ"מ דוקא, ותי' הש"ך דהתם איכא חששא דסמפונות וזהו כוונת הט"ז שכתב דאפי' בועות גדולות אין לחוש לסמפונות כאן הלכך מכשיר אפי' בלי הפ"מ, והנה הטור בשם הרמב"ם כתב וז"ל וכשמוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתי' אם נמצא נקוב טרפה והרשב"א השיג עליו הביאו ב"י, ונראה דהרמב"ם ג"כ מיירי בבועות גדולות שהם עמוקין בתוך בשר הריאה עד מקום הסמפונות [ואפשר דגם זה צריך לראות אם הם עמוקין] לכך הוצרך בדיקה רק בריאה שנשפכה כקיתון צריך בדיקה במנא אבל כאן לא צריך כ"ה כיון דלא איתרע רק במקצת, ומ"מ נראה ברור למדקדק בלשון הרמב"ם דדוקא בנבדק ונמצא נקוב סובר דטרפה אבל דיעביד כשלא בדקו כשרה רק לכתחילה צריך בדיקה וטעמו כמו שאמר שם דאע"ג דכל ריאה אין צריכה נפיחה מ"מ כשנולד בה ריעותא קצת נופחין אותה ה"ה בזה כיון שיש בועה בתוכה צריך לבדוק אחר נקובת הסמפון:
[ג] אפי' בעכורין וסרוחין, לכאורה יש להביא ראי' לדברי הרמב"ם והרי"ף מהא דקאמר רבא תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא, ומהו פי' בדיקה זו ולמה לא קאמר בפשיטות טרפה ומזה מבואר דבבועה אחת או שאינן סמוכין צריך בדיקה לראות אם הה עכורין וסרוחין או לא משא"כ בסמיכי ליכא בדיקה דבכל גוונא טרפה. אבל עכ"פ מבואר דאפי' בועה אחת בעכורין וסרוחין טרפה. אמנם לפירש"י שפי' הטעם דסמיכי טרפה שבוודאי נקב העלה אותן הבועות, ולדעתו הפי' פשוט דקאי על מה שאמר אח"כ חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן וע"ז קאמר דהיינו דוקא בחדא דמתחזיא כתרתי דהיינו שיש מראה סדק למעלה שנראה כב' אבל אם הם באמת תרתי גמורות שמופרדין עד למטה אף שאין הפרש בשר ביניהם כלל ושפכי להדדי טרפה וכ"כ הש"ך לקמן (ס"ק ז') להדיא, ולפ"ז הך לית להו בדיקותא הפי' בפשיטות דכיון דתרתי ממש הן לא מהני בדיקה לראות אי שפכי להדדי דבכל גווני טרפה. ועי' בסמוך מ"ש עוד בזה ולעיל (סי' ל"ו) ג"כ כתבתי מזה גבי ריאה שנשפכה כקיתון ע"ש:
סעיף ב אם סירכה תלוי' [ד] יוצאה מן הבועה [ה] טרפה (הנה. וה"ה בועה העומדת במקום שאר ריעותא [ו] אעפ"י דכשר בלא"ה כגון בגבשושית או במקום דמשמיע קול או שהבועה בעצמה משמעת קול טרפה):
[ד] אם סירכא תלוי', עט"ז שכתב ונראה דמכ"ש וכו' הנה לכאורה לפי פשיטו שעשה ק"ו לסירכה דבוקה יראה דגם בתלוי' לא מהני מו"מ דאל"כ האיך שייך ק"ו כיון שרוצה להחמיר בדבוקה יותר מתלוי' ולא שייך ק"ו רק שנדון אותו הדין שבקל בחמור אבל לא ביותר, אך יש לתמוה חדא את גם בתלוי' לא מהני מו"מ מה ס"ד דבדבוקה מהני דהא פשיטא דדבוקה גרע ועוד מה הי' צורך לו לעשות הק"ו ממה שבתלוי' לכ"ע מותר ובדבוקה הרבה פוסקים מטריפין ולא מהני קו"מ הא אף אם לא הי' שום מחלוקת בדבוקה כמו בתלוי' הי' ג"כ ק"ו הזה ממה שבתלוי' לא בעינן מו"מ כלל ובדבוקה בעי מו"מ עכ"פ לכ"ע, א"כ אם בתלוי' לא מהני מו"מ בעומדת בבועה כ"ש בדבוקה ומה צורך לו לעשות הק"ו משום דבתלוי' כ"ע מודים ובדבוקה יש מחלוקת ומזה נראה בביאור דבתלוי' באמת מהני מיעוך ומשמוש לכך לא הי' יכול לעשות הק"ו מה דדבוקה גרע דבעי מו"מ דמ"מ אין הדבר מוכרח מק"ו דלא מהני מו"מ בדבוקה כיון דבתלוי' מהני וכמו שהקשיתי מקודם ועל זה עשה הק"ו על דרך זה דהא חזינן דבתלוי' דבעלמא לא בעי מיעוך ומשמוש כלל מ"מ בבועה מחמירינן חד דרגא דבעי מו"מ עכ"פ א"כ אם הי' הדין בדבוקה לכ"ע דמהני מו"מ מ"מ כיון דבלי בועה בעי מו"מ עכ"פ הי' מהראוי להחמיר בבועה דלא מהני מו"מ כמו דמחמירין בבועה חד דרגא בתלוי' והשתא דבדבוקה הרבה פוסקים אוסרין אפי' בלי בועה דלא מהני מו"מ כ"ש שיש להחמיר בבועה אפי' להמכשירים ע"י מו"מ בלי בועה דבבועה לא מהני מו"מ דכיון דבחלוי' דבלי בועה ליכא למ"ד דכשר בלי מו"מ מחמירין בבועה חד דרגא כ"ש בדבוקה דבלי בועה הרבה ס"ל דלא מהני מו"מ כ"ש שיש להחמיר בבועה חד דרגא דידה דלא מהני מו"מ ודוק כי זה נראה לכאורה ברור בכוונת הט"ז:
אך עדיין יש לדון בזה על דרך אחר דבתלוי' לא מהני מו"מ ומ"מ הוצרך להשמיעני בדבוקה ולעשות הק"ו כך משום דהי' מקום לומר דתלוי' גרע לענין זה דבזה ידעינן בודאי דמן הבועה היא משא"כ בדבוקה י"ל דממקום השני באה ונסרכה לבועה ולא יצאה כלל מן הבועה וע"ז הוצרך לומר דנהי דנימא דסברא זו מעדיף כח דבוקה מתלוי' לענין בועה מ"מ כיון דדבוקה מצד עצמה חמור מתלוי' דבעי מו"מ הי' הדין נותן ששוה לתלוי' עכ"פ והשתא דלא זו דחמור מתלוי' לענין דבעי מו"מ לכ"ע רק אפי' הרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מו"מ בדבוקה א"כ יש כאן ק"ו דל"מ מו"מ בדבוקה כמו בתלוי' ודוק, וכן נר' לכאורה דעת הט"ז (סי' ל"ט ס"ק י"ג) איברא מדברי הט"ז (סי' ל"ט ס"ק י"ח) משמע לכאורה דמהני מו"מ בתלוי' לכן העיקר כמ"ש התב"ש דבה"מ סובר דמהני מו"מ ובלי ה"מ יש להטריף כי נראה דלא ברירא לי' זה, גם מסתימת לשון רמ"א נראה לכאורה דטרפה לחלוטין: [ה] יוצאה מן הבועה, נלפע"ד שדין זה נלמד מתרי בועי דסמיכי עפי"מ שפירש"י דאמרינן הנקב העלה תם אף דאחת כשרה לגמרי וכן במרוחקין מ"מ כשהם במקום אחד י"ל שהנקב העלה אותם וה"ה בסירכא מן הבועה כיון שעלה בועה עם סירכה במקום אחד בוודאי י"ל דמחמת נקב הוא, ולפ"ז במקום זכים למאן דמכשיר בסמיכי יש להכשיר גם בזה במים זכים, אך לפי"מ שאבאר לקמן דב' סמיכי אפי' במים זכים טרפה א"כ ה"ה הכא, והט"ז הביא מדברי התוס' דמים זכים הוי לקותא ואין ראי' לפי"מ שאבאר לקמן דהתוס' מטריפין במים זכים בב' סמיכי אבל למכשירים בודאי אין זה לקותא כלל דאל"כ עדיין י"ל בתרי סמיכי דוודאי מחמת נקב באי ודוק:
[ו] וה"ה בועה, עט"ז ולברר דברים הללו צריך אני להאריך בשורש הזה בענין תרתי לריעותא כי יש כאן מבוכה גדולה כי לא נתברר בראשונים מהו תרתי לריעותא כי כאן מבואר דאפי' טרפות המוזכר בפי' בש"ס להכשיר מיקרי ריעותא אחת אמנם חלקו בין בועה לטינרי ומנין להם זה דהא שניהם נאמרו להכשיר בש"ס צמחי צמחי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא נאמר בהם חילוק רק לענין סמיכי לח"ד דצמחים קשים כשר א"כ מנין דבאחת נחשב זה לריעותא וזה לא ואם נימא דבאמת אין חילוק והא כלל כלול כל שיש שני שינויים אף שמוזכרים להכשיר והם במקום אחד טרפה ולא נראה כן מכל הפוסקים, גם בדברי מהרש"ל שהביא הש"ך לעיל (סי' ל"ה ס"ק כ"ב) יש להבין כי נראה מדבריו למעיין שם שכתב בחילופים וגדלות וורדא שכתבו להקל בהצטרף עוד ריעותא קצת דהיינו שאנו נוהגין להקל רק שיש דעה המטריף מצטרף לסייע ידי האוסרים בחילופים, והנה אם נאמר דכוונתו שהמצטרף הוא במקום הריעותא הגדולה ממש א"כ הרי בלא"ה כל שאמרו להכשיר וודאי בלי מחלוקת חושבין לריעותא כגון גבשושית וכיוצא בזה או משמעת קול דנאמר בש"ס להכשיר ואם כוונתו דשם גרע בזה דאפי' ריעותא השני' אינה כלל במקום ריעותא זו כגון גדלות וורדא וריעותא אחרת במקום אחר זה לא נראה כלל דמאיזה צד נטריף בזה כיון דלא ראי כראי זה בפרט שסיים בוודאי לקותא היא וכדי לברר דברים הללו אכתוב כאן כלל בקיצור בדינים אלו נוה שנלפע"ד בזה ובסוף סי' ל"ט אכתוב בס"ד בכל דיני השינוים שנאמרו מסי' ל"ה עד סי' מ' להכשיר בריאה איזה מהן מיקרי ריעותא גדולה ואיזה ריעותא סתם ואיזה (ריאה) [ריעותא] כל דהיא והכל עפ"י הכללים שנאמר כאן, ודע שלא כתבתי זה שיסמוך אדם עלי ח"ו למעשה רק הנלפע"ד כתבתי דרך מו"מ בלבד והדרך הקרוב למרכז האמת והמעיין לו משפט הבחירה והעיון בזה:
ואען ואומר כי דין תרתי לריעותא נחלק לשני מינים המין האחד מצד השינוי בעצמותו אף שלא יפול בו שום מחלוקת ולכ"ע כשר היא ויש במין הזה ריעותא ואשר אינו ריעותא [רק כל דהו להצטרף לריעותא גדולה במין השני] והמין השני מצד המחלוקת ויש בזה ג' מינים ריעותא גדולה וריעותא סתם כמו במין הראשון ואינו ריעותא [והיא ג"כ ריעותא כל דהו] ואחזור לפרש אותם דרך כלל אחת לאחת המין הראשון שרשו נלמד ממה שאמרו בש"ס הני תרתי בועי דסמיכי להדדי טרפה ובועה אחת וכן שנים שאינן סמוכים כשר ופירש"י שהנקב העלה אותם סביביו, והנה וודאי א"א לפרש שזה ברור בודאי שאי אפשר להיות שני בועות סמוכין בלי נקב דכיון שיכול להיות בועה אחת בפ"ע שלא מחמת נקב וכן במקום אחר למה לא יוכל להיות שנצמחו במקרה סמוכין זה לזה, אמנם הטעם שזה [ענין הנרצה] שהנקב העלה אותם כי ענין הסמיכות דרכו מחמת נקב ומזה שפטו כיון דאנו רואין אף שלא נשתנה זאת הבועה מצד שהיא בעת כשרותה בשום דבר לא במראה ולא באיכות הליחה שבה ומ"מ אנו רואין דמצטרפת להטריף כמות שהיא בסגנון המכשיר א"כ בהכרח שזאת הבועה אפי' אחת אין אנו דנין בה שאינה חשש כלל רק כראיה בריאה שלמה כי לפ"ז לא הי' מהראוי שתצטרף להטריף מצד הסמיכות כי כשר גמור וכשר גמור לא יצטרפו להטריף בסמיכות ובהכרח שנאמר שזאת הבועה אף שמכשירין חשש יש בה וכשיצטרף בה עוד חשש הסמיכות יש כאן מקום הראוי לחוש וקרוב שהיא טרפה והנקב עשה אותם לכך מטריפין ומזה למדו הראב"ד ורוקח דה"ה לחשש אחר שלא מצד סמיכות בועה לבועה רק סירכה תלוי' וכדומה שהוא חשש ג"כ [ובזה לא שייך להטריף בסמיכות כי לא שייך טריפות סמוכות רק בבועות שייך דרך הנקב להעלות בועות סביביו ומ"מ נראה דה"ה בתלוי' היוצאה סמוך לבועה ויש בתחתונה דבוקה בה ויוצאה ממנה שהיא טרפה] מצטרף להטריף הבועה כמו שהסמיכות פוסל כמו כן חשש אחר שיש במקום הבועה ממש ובאו הבודקים אחריהם ולמדו בזה דכמו כן כל הכשרות אף שנאמרו בש"ם כל שנאמרו בתנאי מן התנאים כגון ריאה דאוושא דלא מתכשרי רק ע"י בדיקה וכדומה לזה כל שיש תנאי בהכשר הזה ע"י בדיקה הרי אנו רואין כי מהראוי לחוש והסברא נותנת שזאת הריעותא מאחר שניקב התחתון בוודאי גם העליון ניקב אמנם אם בדקו ולא נמצא שיוצא הרוח הואיל ואינו רק חשש לא נחוש דקרום עלה בעליון וכן כל כיוצא בזה אבל בהצטרף עוד ריעותא אחת שהראוי מצדה שנקב במקום הזה מצטרף עם החשש הזה להטריף כיון שאותו הכשרות יש בו תנאי, הבדיקה דוקא ואי לאו טרפה הרי בודאי חשש היא ומצטרפת עם חשש אחר כמו בועה [אמנם בועה ובועה בוודאי לא היו מצטרפין כיון שהם משם אחד ובפי' אמרו כנדי כנדי טינרי טינרי צמחי צמחי רק הסמיכות בבועות היא כמו ריעותא במקום ריעותא ממש כמו שהבאתי בשם רש"י ודוק] ויש עוד במין הזה שחשבו לריעותא אף שהיא כשר גמור לכ"ע בלי תנאי כלל והיא שינוי בריאה שיש לו דמיון טריפות בש"ס כגון גבשושית שיש לדמותו ליותרת ולא נזכר להכשיר בפי' בש"ס כלל רק אנן מסברא מכשירין לה ומחלקינן בינה ליותרת זהו מיקרי ג"כ ריעותא עכ"פ כיון שיש ריעותא ולא נזכר כשרותו בש"ס וזהו ג"כ מצטרף עם עוד ריעותא להטריף:
ומעתה זהו כוונת רמ"א שכתב דה"ה בועה על גבשושית או במקום דמשמעת קול או בועה עצמה משמעת קול טרפה דזהו תרתי לריעותא כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה, אמנם מה שנזכר להכשיר בש"ס בלי תנאי מן התנאים ולא מצינו בש"ס בעצמו שיתהפך זה שהוכשרו להיות טרפה כמות שהיא בהצטרף עם ריעותא אחרת זהו כשר גמור ואין בו חשש כלל ולא מיקרי ריעותא ומה"ט בטינרי הכשירו ריעותא אחרת כיון שהחליטו דטינרי כשר בכל גוונא אפי בסמיכי א"כ לא נמצא שיתהפך הטינרי לטריפות הלכך לא מיקרי ריעותא כלל, ומינה נלמד ג"כ לפי"מ שהכשיר רמ"א סמיכי במים זכים א"כ מים זכים אין בו תנאי מן התנאים כמו טינרי הלכך בסירכי תלוי' וגבשושית ומשמעת קול במים זכים כשר כדעת הר"ץ שהביא הש"ך והט"ז והוא לא כתב רק בתלוי' וה"ה בגבשושית כנ"ל, וא"ל הא זה גופא הכשר בתנאי היא שתהי' במים זכים דוקא, הא ליתא שזהו לפי שיש שינוי בבועה עצמה שאינה כשרה באיכות הזה וכן טינרי אפי' למאן דפוסל בסרוחה מ"מ באינה סרוחה לא מיקרי ריעותא שהסרוחה הפוסל הוא שינוי בעצם הטינרי אבל זאת שהכשירו במראה ובאיכות לא נצטרף בציור הזה ממש להטריף לא מיקרי ריעותא, כלל הדבר בענין זה כי הפי' בש"ס בתרתי בועי דסמיכי הטעם היא לפי שכל בועה הוי חשש בפ"ע וכיון שבאו שני החששות במקום אחד טרפה רק לפי שמשם אחד בעלמא לא מיקרי תרתי לריעותא שאין לומר שנקב אחד העלה אותם א"כ כל אחד בפ"ע כשר רק בבועי דסמיכי לפי"מ שפירש"י דקים לי' לרבא שהנקב מעלה סביביו בועות א"כ שניהם מורין על נקב אחד הלכך בסמיכי טרפה דהוי כמו חשש במקום חשש שהטעם ג"כ ששניהם מורין על נקב אחד אבל מרוחקין שאי אפשר [שיורו] שניהם על נקב אחד כשר אפי' הרבה הלכך דוקא בבועי דסמיכי דקים לי' לרבא ששניהם מורין על נקב אחד אבל שאר ריעותות משם אחד סמוכין זה לזה כיון שאין מורין שניהם על נקב אחד הוי ככל חד בפ"ע וכשרה רק ריעותא על ריעותא אחרת אז אסור וכן שאר ריעותות אפי' מחולקין במין לא שייך בסמוכין דבזה לא מצינו דנקב אחד יגרום אותם שיעלה סביביו רק אם למעלה העלה ריעותא וריעותא עליו כגון בועה על גבשושית או על משמעת קול או גבשושית על משמעת קול וכדומה ודוק היטב בזה:
והמין השני בענין המחלוקת לא נתבאר שורשו בש"ס כלל רק מהרש"ל אמרו מסברא בחילופים שכתבו להקל ובזה יש ג' מינים המין הראשון ריעותא גדולה והוא שהחילופים היא שינוי בריאה ואם היתה כשרה לדברי הכל הוי מיקרי ריעותא כמו גבשושית וכדומה כיון שלא נזכר ההכשר בש"ס ויש לו דמיון חליף וכ"ש בזה שכתבו הפוסקים להטריף אף שאנו נוהגין להקל עכ"פ ריעותא גדולה מיקרי וכל שיצטרף לה שום שינוי כל דהו במקום הזה כגון אחת מהמין הראשון שאמרנו שאינו ריעותא או מן המין הזה בעצמו שיתבאר שאינו ריעותא טרפה ויש עוד מין מה שנחלקו ויש דיעה המטריף ואנו נוהגין להקל מצד שנסתר דעתו של המטריף עפ"י סוגית הש"ס ודחו דבריו זהו אינו ריעותא כלל מאחר שנתבאר ההכשר עפ"י סוגית הש"ס רק הואיל ויש דיעה המטריף מצטרף אל הריעותא הגדולה במין השני וטרפה והאמצעי בזה הוא מן המין הראשון ג"כ ונכלל בשניהם והוא מה שלא נאמר בש"ס דינו כלל ויש לו דמיון לאיסור ואנו נוהגין להקל מסברא זהו הואיל ואין דעה המטריף יקרא ריעותא כמו במין הראשון ולא ריעותא גדולה כמו שנתבאר ודמיון לזה היא גבשושית שאמרנו לעיל ושני המינים הללו מצטרפין זה עם זה להטריף כל שיש שני ריעותות וגדולה מצטרפת אף במה שאינה ריעותא להטריף, זהו כללן של דברים לדעת הרב והבודקים הנמשכים אחריו, ופרטי הדינים יתבארו בסיף סי' ל"ט בס"ד:
וכל זה הוא לדעת הבודקים שהביא הט"ז אמנם אעפ"י שאין לזוז לדינא מדבריהם לא אמנע לגלות דעתי בענין זה שנ"ל שאין לדבריהם שורש ועיקר כלל, והנה עיקר תרתי לריעותא לא נמצא בראשונים כלל רק הרש"ל במין השני שזכרנו והרב בענין זה כאן, ונלפע"ד ברור שמעולם לא [עלה] על דעת הראב"ד ורוקח והרב הנמשך אחריהם להטריף בכ"מ שיש ב' לקיתות שהרי לא נזכר בדבריו בכל הסימנים הללו שום רמז עוד מתרתי לריעותא חוץ כאן ולעיל גבי נגלד קרום העליון ושם ביאר בפי' דהוי כקרום שעלה מחמת מכה ולא קאמר דהוי תרתי לריעותא [ודוחק לומר משום דבנגלד לא בעי בדיקה כלל רק בה"ג לחומרא אמר כן או דמיירי בנגלד מקצת ולכ"ע א"צ בדיקה בזה ועמ"ש שם] ודבר ברור היא שדעת הראב"ד ורוקח והרב הוא וודאי כמו שכתבתי דמדמטריפינן בועה שאנו מכשירין אותה לבדה באופן הוה ממש שמטריפין אותה בסמוכין בלי שום שינוי רק כמות שהיא א"כ מזה יראה בביאור דבועה לבדה הוי חשש ג"כ רק שאותו החשש לא יספיק להטריף לזה כל שיש עור חשש ראוי לדין בו שהי' נקב רק בסמיכי דוקא שאז שניהם נובעין מנקב אחד כמו שפירש"י ומזה למדו לכל חשש אחר שיצטרף לחשש בועה טרפה כיון חשש ונטרפת בצירוף חשש אחר] א"כ כל שיש לדון מחמת החשש הנוסף ראוי לדון בה ולכך לא תמצא בדברי הרב להטריף רק בבועה וחשש אחר אבל בשינויים אחרים שהוזכרו להכשיר בש"ס אף שיש בהכשר תנאי הבדיקה וכדומה מ"מ מה שנשתנה פעמים להיות טרפה היא מן השינוי שיהא בעצם השאלה הזאת כגון אוושא שמבצבץ וכדומה ההכשר והמטריף הם משונים בגוף השאלה בעצם הענין שאנו דנין אבל בועה לא יפול בה בעצמותה שום שינוי בטרפות שלה מצד המכשר שבה רק צירוף מן הצד גרם לה הטריפות א"כ בהכרח שלבדה אף שהיא כשרה חשש יש בה וכל שמצטרף אצלה עוד חשש הן בועה סמוכה לה הן גבשושית או אוושא טרפה אבל כל שני מינים של כשרות ואין בועה בהם לא עלה על דעת הראב"ד ורוקח והרב להטריף בזה כנ"ל, ומה שהטריף הרב במשמעת קול לאו משום דמשמעת קול הו"ל ריעותא וכשיצטרף אצלה ריעותא אחרת תטרף שהרי לא הזכיר הרב במשמעת קול שום דבר מדין זה רק כאן גבי בועה והיינו לפי שבמקום בועה יש סברא לומר דמשמעת קול מחמת שניקבה הריאה כולה והבועה קרום שעלה מחמת מכה וכמו שביאר בהדיא לעיל (סי' ל"ו) בנגלד ויש בועה וה"ה כאן אבל לא שנלמד מזה כלל לכל מקום שיש שני מיני שינויים ושניהם כשרים, להטריף ובגבשושית סובר בוודאי כמו שכתבתי לעיל כיון שלא נזכר כשרותו בש"ס ויש דמיון לאיסור ליותרת ריעותא מיקרי ובבועה שמענו שכל שיש עוד חשש שיש לדון בה דניקבה ראוי להטריף כנ"ל בזה, ולפ"ז המין הראשון נסתר ואין לו עיקר לפע"ד אמנם המין השני שהזכיר רש"ל זה אין לו עיקר אבל הסברא נכונה מצד עצמותה ואין בזה תימה שלא נזכר בפוסקים ראשונים כי אין לזה שייכות לראשונים כי על הפוסקים ומחלוקתם נבנה שורש זה ולא בש"ס ומ"מ לענין דינא ח"ו להקל בזה במה שנתפשט להחמיר בכל שני לקותות רק הנלפע"ד כתבתי, אמנם אפי' לפי דעת הבודקים הנ"ל לפי מה שביארנו אין יותרת בדרא דאונא נכלל בשם ריעותא שבפי' אמרו בש"ס להכשיר ואין בו תנאי מן התנאים כלל רק כל שעומדת בדרא ממש כשרה מוחלטת היא ואינה ריעותא כלל וכן כל כיוצא בזה ויתבאר (סוף סי' ל"ט בס"ד:
ודע דכל דין תרתי לריעותא לפי"מ שכתבתי נבנה עפ"י פירש"י אבל לפי' הרשב"א וסייעתו אין מקום לזה כלל והרב ג"כ פסק כפירש"י שהרי פסק בועה וטינרי כשר וזהו לפירש"י דוקא כמ"ש הט"ז ואף שבנה"כ השיג עליו העיקר כהט"ז כמו שאבאר בסמוך, וראיתי להתב"ש בסי' זה שחשב יותרת בדרא דאונא לריעותא וכן קמט. ולדעתי אין לדבריו שורש ועיקר דכיון דאיפסק הלכתא בש"ס להכשיר בבירור ובלי שום תנאי מאיזה צד נאמר דהוי ריעותא ואדרבא עדיף טפי משאר הכשרים בבירור דהתם עכ"פ חולי היא שנתחדש בה רק לא חולי שתמות משא"כ יותרת במקום הכשכ אין זה חולי כלל וכך דרכה להיות שם אפי' היא בריאה ושלמה ואין זה ריעותא כלל וכן קמט אינו ריעותא כלל ולא דמי למ"ש רש"ל הנ"ל דהתם טריפות זה לא נזכר בש"ס להכשיר והחולקים לא הכריחו סברתם מסוגית הש"ס דמבואר להטריף רק ממה שלא נזכר טריפות זה בש"ס ויש לו דמיון לטריפות חליף לכך קראו מהרש"ל ריעותא גדולה אבל כאן דכל הפוסקים הסכימו דקמט כשר עפ"י סוגית הש"ס כמ"ש התוס' שם להדיא ובפי' אמרו בש"ס חסרון מבפנים לא שמי' חסרון ואפי' ככף כפופה וחסרון אגודל צווחו כל הפוסקים להכשיר א"כ בפחות משיעור זה אפי' ריעותא לא הוי וכ"ש לפי"מ שכתבתי לעיל (סי' ל"ו) דגם הרמב"ם המטריף שם מודה דוקא בחסרון כט"ד לא פחות א"כ פשיטא דפחות מאגודל לא מיקרי ריעותא כלל, והרב גופא כשהסכים לדברי המ"כ להטריף בבועה על קמט כתב הטעם משום דהוי כתרי בועי ולא משום תרתי לריעותא, מבואר דזה לא מיקרי ריעותא כלל כנ"ל, ויחר הדברים בענין זה ובדומה לזה יתבאר בסוף סי' ל"ט בס"ד:
סעיף ג. אם יש בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו [ז] אסורה אפי' מלאות מים זכים ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבים אותה בא' מצדי' אם שופכות למקום אחד אחת היא וכשרה וא"ל שתים הם וטרפה וה"מ כשיש בהם מוגלא או מים אבל אם הם צמחים קשים [ח] (הג"ה וה"ה מורסא [ט] שבריאה דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינו גבוה מבשר הריאה) אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה (הג"ה ולא מיקרי סמיכי אלא שאין ביניהם כשני חוטי שער [י] לאחר שנפחו הריאה והיא שיהי' במה שמפריש ביניהם [יא[מראה ריאה [יב] יש מכשירים אפי' חרי בועי דסמיכי אם המים שבהם זכים [יג[צלולים ומתוקים ויש לילך בזה אחר המנהג או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק, ובועי בשיפולי ריאה ובמים זכים דינן כמו בסמיכי. בועה על חריץ וקמט טרפה דהוי כשני בועי דסמיכי [יד] ב' בועות זה כנגד זה בין ב' אונות כשרה, אבל בועה נגד טינרי [טו] בהאי גוונא טרפה דהטינרי קשה ומנקבת הבועה שכנגדה בועה וטינרי סמוכים זה אצל זה כשר):
[ז] סמוכות זו לזו אסורה. רש"י פי' משום דנקב העלה אותם, ולפ"ז (בוודאי) כל שהם שנים בוודאי אינו מועיל מה ששפכי להדדי דמ"מ כיון ששנים הם נקב העלה אותם רק כשהיא אחת ומתחזיא כתרתי על זה מהני בדיקה וכן לפי' הרמב"ם, וכן מוכח באמת לפי מה שנתנו טעם לדעת בה"ג בועה בשיפולי טרפה משום מראית העין דמתחזיא כתרתי וקשה הא מ"מ מהני בדיקה וע"כ משום דחיישינן דיחשבו הרואים דהם ב' באמת ויחשבו דב' מהני בדיקה וזה באמת אינו דב' אפי' שפכי טרפה:
איברא מדברי התוס' מוכח לכאורה דשפכי להדדי לעולם כשר שכתבו שם [וצ"ל] ואי לאו טרפה כתב בהל' טריפות של רבינו גרשון דאפי' יש הפסק ביניהם כחוט השערה טרפה משמע דאי איכא ביניהם כשני חוטין לא חשיב סמיכי אהדדי וכשרה עכ"ל, והש"ך (ס"ק ז') השיג על ס' מח"ב שהביא מדברי התוס' אלו, דלהיפוך מוכח מדברי התוס', ודבריו תמוהים דדברי מח"ב נכונים וברורים דהא התוס' העמידו עצמם על הך דבדקינן אי שפכי כשרה ואי לאו טרפה וע"ז כתבו דאפי' יש הפסק כחוט השערה טרפה, מבואר דדוקא בלא שפכי טרפה דאי אפי' בשפכי מה להם ענין זה בכאן מעיקרא בתרתי דסמיכי הוי להו לומר זה ומדכתבו על מה שאמרו ואי לאו טרפה מבואר דוקא בלא שפכי, ועל זה כתבו עוד דקשיא להו הא ביותר מחוט בוודאי טרפה דבזה בוודאי לא שפכי ומאי אפי' דכתב רבינו גרשון, וע"ז כתבו דמשמע מזה דשני חוטין לא חשיב סמיכי א"כ בשני חוטין נהי דלא שפכי מ"מ בלא"ה כשר משום דלא מיקרי סמיכי רק בחוט אחד מיקרי סמיכי ותליא אי שפכי אי לא וזה ברור אף שלא נתכוין לכאורה מהר"ם לזה: אך הא וודאי יש לתמוה בדברי התוס' הך מילתא דרבא מעיקרא במאי איירי אי בסמיכי בהפרש חוט אחד הרי תליא אי שפכי ואי בב' חוטין הא לא מיקרי סמיכי, לכן נראה כוונת התוס' כך דוודאי כל שיש הפרש כחוט אחד ביניהם [והיא כמראה ריאה כמ"ש הרב בסמוך] בוודאי לא שפכי להדדי בשום אופן כיון שאין להם חיבור כלל ורבינו גרשון באמת קאי אלמעלה בעיקר מילתא דרבא דאפי' בהפסק חוט טרפה דמיקרי סמיכי והא דהעמידו עצמם בתר הכי משום דמהך דבתר הכי למד רבינו גרשון דינו דכיון דאיכא בדיקה אי שפכי כשר א"כ סובר דממילא מה שאמר רבא מעיקרא סתם טרפה בלי בדיקה היינו בסמיכי בהפסק קצת דלא שפכי בוודאי דאי ס"ד דוקא בסמיכי ממש בלי הפסק כלל א"כ הי' לו, לומר מיד דבודקין אי שפכי וע"כ דמיירי בהפסק קצת דוודאי לא שפכי ומ"מ טרפה משום שאין הפסק ביניהם כב' חוטין אבל אי נימא בהפסק מעט ג"כ לא מיקרי סמיכי א"כ ע"כ בליכא הפסק כלל מיירי א"כ הי' לו לומר מיד לחלק אי שפכי, וע"ז כתבו התוס' דמשמע דשני חוטין לא מיקרי סמיכי דזה לא מוכח מרבא דהא שפיר משכחת דינו בהפסק מעט דלא שפכי בודאי וקמ"ל אף שאין מחוברין ממש מ"מ טרפה, ולפ"ז עכ"פ מבואר מדברי התוס' כמהר"ם הנ"ל דאל"כ לא מוכח מיד דרבא באמת בסמיכי ממש קאמר רק הואיל והם ב' ממש לא חדא דמתחזיא כתרתי טרפה אפי' שפכי להדדי ובחדא דמתחזיא כתרתי תליא אי שפכי, וכן מוכח עוד ממ"ש התוס' שם ונתנו טעם לדעת בה"ג דבועה בשיפולי טרפה דנראה כשתי בועות, ודחי זה משום דבחדא דמתחזיא כתרתי מהני בדיקה ואי שפכי כשרה, ויש להבין במנ"פ אם כוונת [התוס'] באמת לאסור מטעם הוי שתי בועות דסמיכי למה להם [לומר] אי שפכי כשר הא ע"כ לא הוצרכה בדיקה רק אם הם מתחזין כתרי ויש לחוש באמת שהם שנים אבל כאן בוודאי אחת היא ואפי' בדיקה לא בעי, ואי כוונתם דבאמת יש לדון בה דין ב' א"כ אפי' שפכי טרפה בב' לדעת הש"ך, ואם כוונת התוס' דנראה כשתים ואסור משום מראית העין א"כ מה זה שדחו דמהני בדיקה הא מ"מ יש בו משום מראית העין דיחשבו הרואין שהם ב' באמת ובזה לא מהני בדיקה, וצ"ל דס"ל לתוס' דשפכי להדדי לעולם כשר לכך אין מקום לחוש דלעולם אם שפכי באמת יכשירו כדין ורבא מיירי כשיש הפסק דוודאי לא שפכי וס"ד דכשר דלא מיקרי סמיכי קמ"ל דמ"מ טרפה כנ"ל בכוונת התוס', אמנם לשון לית להו בדיקותא דקאמר רבא אינו מתיישב כלל לפי זה ולשיטת הש"ך אתי שפיר דקמ"ל בזה אפי' שפכי טרפה אבל לפי הנ"ל קשה ולדעת הרי"ף והרמב"ם דפסלי במים עכורים אפי' בלי סמיכי ואפי' באחת רק בעינן מים צלולין ולא סרוחין א"כ אתי שפיר דקאמר בסמיכה לית להו בדיקותא ואפי' במים צלולין טרפה, ולפ"ז יש ראי' למה שאבאר בסמוך דדעת התוס' דמים זכים לא מהני בב' בועי דסמיכי דאל"כ אכתי יש מקום הכשר במים זכים ולמה קאמר לית להו בדיקותא אבל לפירש"י ולשיטת הש"ך י"ל דקאי אלמטה אי שפכי נמי טרפה ואין ראי' להנ"ל:
[ח] צמחים קשים, כתב הב"ח דה"ה במליאות רוח, והש"ך הסכים עמו, ואני תמה האיך עלה על לבו להקל נגד מה דמוכח מדברי הרמב"ם להדיא להיפוך שהרי הזכיר מעיקרא בועות מרוחקות ופי' שהם במים זכים או רוח וכו' וכתב ע"ז שאם הי' סמוכות שנים להדדי טרפה מבואר להדיא דבמלאים רות טרפה בסמיכי ובאמת שגם בצמחים קשים נראה דעתו לאסור בסמיכי שהרי הזכיר מקודם או ליחה יבשה וקשה אפי' כאבן ועל זה כתב סמיכי טרפה רק בצמחים הסכים המחבר לדעת התוס' דכשר ונראה דתליא בהנך טעמים דלטעמו של הרמב"ם גם בקשים לא נודע אם יש נקב ביניהם כיון שהם סמוכים להדדי רק לטעמו של הרשב"א שדוחקים זה לזה ובקשים לא שייך זה אבל במלאות רוח דנראה דלטעמו של הרמב"ם בוודאי טרפה וכן להרשב"א דמ"מ דוחקת זו את זו א"כ מנין לנו להקל בזה אם [לא] למאן דמכשיר במים זכים י"ל דמכשיר גם בזה אבל המחבר ומטריף במים זכים גם בזה טרפה שהרי הזכיר ג"כ מלאים רוח בכ"א ועל זה כתב דסמיכי טרפה, ולפי"ז לפי מה שאבאר בסמוך דהעיקר דבמים זכים טרפה ה"ה במליאות
גם תמוה לי שהחליט המחבר בזה להקל מה דמדברי הרמב"ם מוכח להדיא דאפי' בזה טרפה שהרי הזכיר מקודם אבעבועות ופי' שהם צמחים קשים וכתב על זה בתרתי סמיכי טרפה מבואר בהדיא שאינו מחלק בזה כלל גם קרא לזה בועות א"כ ממילא אין ראי' ובמרדכי ג"כ מבואר שהביא דיעות לאסור, גם נלפע"ד ברור דלא כתבו ר"ש ור"י רק לפי דס"ל דלא כפירש"י דחיישינן שהנקב העלה אותם כמבואר שם בתוס' שכתבו בהפסק חוט טרפה ולפירש"י אין מקום לזה כמו שאבאר לקמן רק לפי דסבירא להו כסברת הרשב"א דידחקו זא"ז ובקשים לא שייך זה אבל לפירש"י נראה ברור ואין חילוק בזה כלל ודרכו של רש"י בחולין לבאר הפרש בדין כמו באופתא דכתב דאם יש מראה הפרש כשר וכהנה רבות במסכת זו, ובוודאי אם הי' דעתו כך הי' אומר דדוקא בועות ולא צמחים קשים עכ"פ נ"ל שיש להחמיר עכ"פ בלי הפ"מ בזה: [ט] והיה מורסא, עי' ש"ך (ס"ק י"א) ודבריו צריכין ביאור וכוונתו כך דמהר"ם דייק מלשון הרב שכתב מורסא מבואר ובבועה אין הדין כך אף שאינה גבוה מבשר הריאה לזה פי' ומורסא היא הגדילים בין עור לבשר ובועה היא הגדילים בבשר עצמו לזה דוקא במורסא הכשיר הרב באין גבוע מבשר הריאה ולא בבועה ותרווייהו מודי דלא בעינן מראה ריאה כלל רק אינו גבוה רק בבועה טרפה בזה ובמורסא כשר, ופי' דברי הרב שכתב שקרום הריאה מכסה אין הכוונה מראה ריאה רק חדא מלתא היא עם מה שכתב אח"כ ואינו גבוה דהיינו בכל השטח מכוסה בשוה ואין גובה כלל רק המחלוקת דהש"ך מקיל דאפי' בבועה כך הדין ולא אמר הרב מורסא רק שדרך המורסא היות אינו גבוה ומהר"ם מחמיר דדוקא במורסא הכשיר בזה דאינו גבוה בלבד ולא בבועה ודקדק ממאמרו מורסא, ולפי' זה הסכים התב"ש והפר"מ והחליטו שכל שאינו מפרש כן טועה, ואני תמה האיך עלה זה על דעתם לפרש דהש"ך להקל בא ובהדיא מבואר בלשונו דלהחמיר בא שהרי כתב ולא נהירא דמה בכך ס"ס אם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו והביא מדברי הרשב"א והר"ן וז"ל וכן הוא בדברי הרשב"א והר"ן דבועות דש"ס היינו הגדילים בין עור לבשר דאמרינן תרתי דסמיכי טרפה ואם לא הי' כוונת הש"ך רק להביא ראי' דשם בועה היא הגדילים בין עור לבשר מה זה שסיים דאמרינן תרתי דסמיכי טרפה הא אדרבא להקל בא ולא להטריף לפי פירושם והפר"מ דחק דכוונת הש"ך בזה להשיג על מהר"ם כיון דבגבוה מבשר מודה מהר"ם דטרפה א"כ באינה גבוה ג"כ אין חילוק ולשון אם אין קרום מכסה שכתב הש"ך היינו שגבוה מבשר הריאה וכל דבריו תמוהים דמי סני לי' לומר אם גבוה מבשר הריאה גם מבואר להדיא מלשונו דלצדד להחמיר בא ולא להקל, וברור דכוונת הש"ך כך דודאי מהר"ם דיקדק מדברי הרב כנ"ל לזה חילק דבמורסא לא בעינן רק באין גבוה סגי משא"כ בועי תרווייהו בעינן לזה בא הש"ך להחמיר דכל שאין מראה ריאה מכסה אפי' במורסא טרפה דסמיכי נינהו ואפי' אינו גבוה, והביא ראי' מדברי הרשב"א והר"ן שפרשו בועות בין עור לבשר, א"כ א"א לומר דמה שאמרו ע"ז דמורסא כשר כשאין גבוה היינו בין עור לבשר דהא. במורסא קיימינן עד השתא, גם מוכח מדברי הרשב"א והר"ן דלא זו ההפרש בין בועה למורסא ומזה דייק דמורסא דקאמר אין הכוונה להקל במורסא טפי מבועי בזה רק שם מורסא היא לפי שאינו גבוה וה"ה בועי ובתרווייהו בעינן מראה ריאה דוקא כיון דמורסא דנקטו מהרי"ו ואחרונים לא הי' הכוונה מורסא בין עור לבשר רק דמורסא עגול דאינו גבוה א"כ אין חילוק כלל בין הגדילים בין עור לבשר או בבשר עצמו, ומה שדחו התב"ש ופר"מ פי' זה דהא הש"ך הביא מדברי מהרש"ל ביש"ש ושם מוכח להיפוך, אומר אני דהמדקדק במהרש"ל יראה מבואר כמו שכתבתי דדוקא קרום מראה ריאה בעי שהרי כתב שם דלרש"י דהטעם משום דהנקב העלה אותם וכאן היא מכוסה ולא העלה כלום, מבואר דכל שהקרום היא מן המראה המוגלא הרי העלה לחוץ שניכר בחוץ המוגלא מחמת העור וכן הלשון שהעתיק מורה דמראה ריאה בעינן כנ"ל, ועיי"ש היטב בלשון מהרש"ל שכתב ונקרמים למעלה דמורה כנ"ל:
[י] כשני חוטי שער, כ"כ התוס' בשם ר"ג ונראה ברור דלא ס"ל לר"ג טעמו של רש"י דהנקב העלה אותם דאל"כ אין שום סברא לאסור כל שיש חוט אחד מפסיק שנראה מראה ריאה בוודאי א"א שנקב אחד העלה אותם כיון דעור ברי מפסיק ביניהם [גם באינו מראה ריאה נראה דעור ברי בודאי לא העלה אותם נקב אחד] ובלא"ה מוכח דעיקר כוונת התוס' דהראי' הוא דהפסק חוט אסור דאל"כ אלא דמעיקרא מיירי שהם דבוקים ממש א"כ למה החליט דטרפה הא עדיין יש בדיקה דשפכי להדדי כשר ולא סבירא להו דב' אפי' שפכי להדדי טרפה דזהו לסברת רש"י דנקב העלה אותם א"כ כיון דהם ב' נקב העלה אותם ואין הבדיקה רק לגלות אם הם ב' או אחת וזה לא ס"ל לתוס' רק כל דשפכי להדדי כשר דהטעם משום דהם דוחקין זה את זה וכל ששופכין להדדי לא יזיק להם הדחק ודוקא בלא שפכי מחמת הדחק פקע ולא בשפכי לא פקע [ולכך הוכיחו דע"כ מעיקרא מיירי ביש הפסק דאז וודאי לא שפכי וטרפה לחלוטין חדא ומיחזי כתרי מהני בדיקה, ולפ"ז לשיטת רש"י ודאי כל שיש הפסק כל שהיא כשר כיון דבהכרח אין להם נקב אחד אמנם עדיין הדבר צריך תלמוד דאפי' לטעמו של הרשב"א מ"מ במנ"פ אם בכל שהוא הבועה מרוחקין בהפסק כל שהוא א"כ גם בזה לא שייך חיכוך ג"כ זה בזה ולא דוחק ואי דרק בשורש מרוחק ולא למעלה א"כ אפי' יהא מרחק רב כל שהם סמוכין במקום אחד הרי דוחקת זו את זו, ולפ"ז יותר יש לקרב הסברא לדעת רש"י דאמרינן כיון שאנו רואין שהעלתה שתי בועות הרי נתקלקלה כ"כ במקום אחד עד שמעלה שני בועות בוודאי גם נקב נעשה וכל שאין [ביניהם] שני חוטי שער הוי מקום אחד אבל בחוט אחד מ"מ נתקלקלה כ"כ בפנים במקום אחד (על) [עד] שהעלתה שני בועות א"כ גם נקב נעשה וצ"ע בזה, בפרט שכבר נתבאר דהתוס' לא ס"ל כרש"י בזה וכמו שהוכחתי במהדורא קמא בזה ולענין דינא כיון שנראה שהסכימו הפוסקים לחוש לדעת הרשב"א א"כ העיקר תלוי אם יש הפרש בכל שטח הבועות בוודאי הי' די אפי' בהפסק כל שהוא רק שיש להחמיר בשני חוטין אבל אם בשורש לבד מרוחקין לא יספיק אפי' ריחוק הרבה כנ"ל:
[יא] שמפריש ביניהם מראה ריאה, עש"ך (ס"ק י"ד) וביאור דבריו דהי' אפשר לפרש דמראה ריאה דקאמר היינו כל מראה הבשר בריאה, ואי קשיא מה בא לאפוקי מראה פסולה א"כ פשיטא דבלא"ה טרפה, לא קשיא דהכא ביש מוגלא תחתיו מיירי ומבואר לקמן (סי' ל"ח) דבזה מראה פסולה כשר ועל זה אמרו כאן דמראה ריאה כשרה גם כאן כשר ופסולה פסול בסמיכי וע"ז דחה הש"ך דבר זה דודאי אין חילוק בזה כלל ואם אין מוגלא שתחתיו איסר בסמיכי אין לחלק בין המראות דבמוגלא לא פסלה מראה כלל רק כוונת הרב לאפוקי כל מראה מוגלא אפי' מראות הכשרות כיון דמוגלא [רבעה] תחתיו הו"ל סמיכי, והנה מפשטות לשון הש"ך מורה דאם אין מוגלא תחתיו כשר במראות הכשרות וי"ל ג"כ להיפוך דבלי מוגלא פשיטא דכל המראות פסילים כאן ואפי' בבועה אחת דהו"ל תרתי לריעותא בועה ומראה סמיכי זה לזה לפי מה שכלל לנו הרב התב"ש דכל תרתי לריעותא פסול בסמיכי כמו זו על גב זו, אך דבריו תמוהין לפע"ד דמה שהביא ראי' מרש"י שפי' גבי תרי בועי דסמיכי משום שהנקב העלה אותם אני חמה אם כך בא לדמות לכל תרתי לריעותא א"כ אפי' בשם אחד בסמיכי יפסל תרתי לריעותא דהא שני בועות משם אחד הם וע"כ דשאני שני בועות דאפי' משם אחד כך קים לי' לרבא דדרך הנקב להעלות בועות סביביו כמו שפירש"י וכיון שיש שני סמוכים יש לדון דמחמת נקב בא ולא בשאר ריעותות כל שהם סמוכים אין לדון כלל שהם שייכים זו לזו ונקב אחד העלה אותם ואדרבא בתרי שמות עדיף טפי שאין לומר שנקב אחד העלה אותם א"כ אין מעידות זו על זו כלל וכשר, ולפי שטה זו כמעט לא יצויר ג"כ זה הכלל שכללו דוקא משם אחד דמה נפשך בסמיכי אפי' בשני שמות כשר וזו על גב זו בשם אחד חדא הוא, והנה מדברי הט"ז לעיל (ס"ק ג') בהשגתו על הב"ח בענין תלוי' מבועה במים זכים וחילק בין זה לב' סמיכי במים זכים דשם שם אחד וכאן שני שמות מבואר שאילו הי' שני שמות הי' אסור בסמיכי ג"כ כדברי התב"ש הנ"ל, אך באותו מקום גופא יש להוכיח להיפוך שכתב שם וז"ל דשאני התם דאין כאן אלא חד לקותא דכשרה דכל שאתה אומר דמים זכים לקותא דכשר הוא אין לך פסול גם מחמת סמיכי דהא סמיכי אין איסור רק מחמת לקותא דבועה עכ"ל, מבואר להדיא להיפוך דדוקא גבי בועה פוסל סמיכי ולא בשאר ריעותות, ול"ל דכוונתו דאין סמיכי פוסל בשם אחד רק בלקותא דבועה אבל בשני שמות לעולם פסול א"כ מה זה שכתב סמיכי הא בשם אחד אין פסול תרתי לריעותא כלל לבר מבועה, וברור דכוונתו כך דמעולם לא עלה על דעתו לחלק בכאן בין שם אחד לשני שמות שהרי לא זכר הט"ז כלל בלשונו שם אחד ושני שמות רק בא לחלק דכאן יש שני ריעותות וב' בועי דסמיכי אינו רק חד ריעותא [ולא שנים משם אחד ודוק] והכוונה כך דוודאי שורש הדבר בתרתי לריעותא תלוי אם מעידות זו על זו כשר ששניהם ממקור אחד ומעידין זו על זו ולכך כל הריעותות שיהי' זה בכאן וזה רחוק או סמיך לו מ"מ אין זה רק חד ריעותא כיון שכל אחד בפ"ע עומד ואין אחר להעיד עליו א"כ אם באנו לדון שיש נקב בכל אחד הרי אין כאן רק חד ריעותא המעידה על זה וכשרה, אמנם בבועות חידשו לנו בש"ס כפירש"י שם דאף שכל בועה עומדת בפ"ע מ"מ בסמיכי טרפה דמקור אחד יש לשניהם ונקב אחד העלה אותם א"כ מה בכך דשם אחד הוא לא מעידות זו על זו דיש כאן נקב והוי תרתי לריעותא שכל אחת מעידה על הנקב בפ"ע ונקב אחד להם, וזהו כוונת הט"ז דכיון שהכשירו מים זכים בתרי בועי דסמיכי א"כ הוא בהכרח משום שסברת רש"י שחידש דנקב אחד להם ומעידות זו על זו אינו רק במוגלא אבל במים זכים שוב אין שורש אחד להם ואין מעידות זו על זו ואם באנו לדון על כל אחד שיש נקב שם אין כאן רק עדות אחת שאין השני שייכות לה ואין כאן רק חד לקותא אבל תלוי' יוצאת מבועה אפי' מים זכים כיון דאפי' אחת הוי ריעותא א"כ בסירכא יוצאת ממנה הרי שנים הם שיש כאן שני עדים על הנקב ובהא פשיטא שהנקב מקור אחד לשניהם א"כ הוי שני לקותות מעידות על נקב אחד משא"כ סמיכי במים זכים כיון שהסמיכות בזה אינו מורה שהם שייכים זה לזה שלא נאמר זה רק בבועות ובמוגלא א"כ חד ריעותא הוא להורות שיש נקב וזה ברור בכוונת הט"ז, נמצא לפ"ז דמה שנתנו שני כללים מעידות ז על זו ושם אחד ענין אחד הוא דלכך משם אחד כשר דזו על גב זו פשיטא דאחת היא וזו אצל זו הרי אין מעידות זו על זו כלל שלא נאמר הסמוכות שיעיד זה על זה רק גבי בועות ומוגלא דוקא ולא במים זכים וכ"ש בשאר ריעותות שאינם בועי וזה ברור לפע"ד. [גם בלא"ה בגוף הדבר דמראה הוי ריעותא אינו נכון לפע"ד לפי הכללים שכללתי לעיל (ס"ג) בזה ע"ש ויתבאר ג"כ בשי' ל"ט בס"ד] וכן מוכח מדברי הש"ך (ס"ק י"ד) דהי' כוונתו כפי' ראשון כנ"ל דאל"כ האיך כתב פי' לאפוקי מראה מוגלא הא פשיטא דבא לאפוקי כל מראות שבעולם חוץ מראה ריאה האמיתות הן מוגלא הן בלי מוגלא דלעולם טרפה (במוגלא) [דבמוגלא] לא חשיב סמיכי ובלי מוגלא הוי תרתי לריעותא מחמת המראה אפי' כשרה וע"כ דזה לא חשיב תרתי לריעותא שלא נאמר סמיכי רק בבועי כנ"ל:
[יב] מראה ריאה בתוס' לא נזכר זה ואדרבא לכאורה נראה להיפוך שהרי כתבו על הא דקאמר ואי לאו טרפה דאפי' יש חוט הפסק טרפה משמע דגם בזה שייך בדיקה אי שפכי דאל"כ הוי להו להעמיד עצמם מעיקרא בתרי בועי דסמיכי וע"כ דגם בזה פעמים דשפכי ואי בהיקף מראה ריאה בוודאי לא שייך דשפכי כלל אבל לפי מה שביארנו לעיל בס"ק ד') כוונת התוס' שפיר י"ל דמיירי ג"כ בהפסק כמראה ריאה ודוק:
[יג] יש מכשירים וכו' אם המים זכים (רשב"ם וריב"ש וכו' דין זה כתבו הרא"ש בשם הרשב"ם וריב"ש והקשה הוא עליהם מהא דפריך לי רבב"ח לשמואל מהא דר' מתנא דקאמר מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה ומשני לי' ההוא בכולי' אתמר, ומאי קושיא התם בתרתי בועי דסמיכי ומיירי שפיר בריאה וע"כ דסמיכי לעולם טרפה אפי' במים זכים ע"ש, ובאמת אי משום הא לא אירי', ונלפע"ד ליישב קושיא זו בפשיטות והנה הצעת הסוגיא התם (מ"ח.) בעא מיני' רבב"ח משמואל העלתה צמחין מהו א"ל כשרה א"ל אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר דאמר רב מתיא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה, א"ל ההיא בכולי' אתמר, ופירש"י צמחים מנל"ץ, מזדנזין בדבר מגמגמין צמחין היינו מוגלא עכ"ל, הנה נראה מבואר מדברי הרב שפירש שתיבת צמחין הוא שם מיוחד למוגלא, והיינו דקשיא לי' למה שאל רבב"ח מעיקרא סתם דהא במים זכים לא הי' ספק כלל אפי' לפי הבנתו דר' מתנא בריאה קאמר ועל זה פי' דצמחין היינו מוגלא ולא שאל רק במוגלא, ואני תמה דהא לעיל גבי ריאה הסמוכה לדופן קאמר העלתה צמחים חוששין לה והתם וודאי אין לפרש דוקא מוגלא כמ"ש התוס' שם דבזה וודאי הסרכא מחמת נקב היא ורש"י גופא לא הזכיר שם מוגלא ואינו יודע האיך יהא לשין צמחים כולל מוגלא דוקא, גם קשה לי שם כיון דס"ד דרבב"ח דבריאה מיירי ר' מתנא א"כ מאי מיבעי' במוגלא הא בהדיא קאמר רב מתנא דטרפה, ואם נסתפק אי הלכה כרב מתנא הי' לו לשאול כך באמת אי הלכה כרב מתנא אי לא, גם מה זה שאמר שהתלמידים מזדנזין איזה ספק הי' להם בדברי רב מתנה, לכן נלפע"ד דפי' צמחים היא שם כולל בין למוגלא בין למים זכים והספק של רבב"ח הי' על דרך זה דשם (נ"ה.) אמרינן אמרי במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכולי' שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכולי' וכ"ש היכא דכשר בריאה כשר בכולי' מתקיף לה רבי תנחומא וכללה היא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכולי' והרי מים זכים דכשרים הכא והכא אלא אמר רב אשי קא מדמית להדדי אין אומרים בטריפות זו דומה לזו וכו' ע"ש, והדבר תמוה וכבר תמה רש"י ז"ל שם דמאי זו קושיא ממים זכים דכשרים הכא והכא והתוס' דחקו שם ליישב עד שכמעט לא נודע כוונתם, ולפענד"נ פשוט דוודאי לס"ד דמדמין בטריפות א"כ כיון דחזינן דנקב פוסל בריאה וכשר בכולי' היא יסוד מוסד דריאה חמורה מכולי' לכל דבר:
ולפ"ז יש להוכיח מזה על שלשה פנים האחד דמה שמצינו בכולי' להטריף כ"ש בריאה מכח ק"ו הנ"ל וכן מה שמצינו בריאה דכשר כ"ש בכולי' ומה שמצינו בריאה להטריף בכולי' כשר דאי גם בכולי' טרפה היו להם להזכירו גבי כולי' והוי כ"ש בריאה ומדלא הזכירו רק גבי ריאה ש"מ דכולי' לא וכמו כן כל הכשר בכולי' פסול בריאה דכיון שזכרו זה להכשיר בכולי' מבואר דבריאה לא דאל"כ היו להם להזכירו גבי ריאה והוי כולי' במכ"ש ומדהזכירו גבי כולי' ש"מ דריאה לא ולא כל הכשר בכולי' רק מה שנזכר בפי' להכשיר בכולי' א"כ לפ"ז כיון שנזכר מים זכים להכשיר בכולי' מבואר דבריאה פסול וכמו כן מוגלא המוזכר במוגלא לפסול כ"ש בריאה וע"ז מקשה על זה בתרתי חדא דמוגלא כשר בריאה ופסול בכולי' ומים זכים כשרין הכא והכא א"כ נסתר זה הכלל שכללו בני מערבא וע"ז קאמר רב אשי דאין מדמין בטרפות ולענין נקב ריאה חמורה ולשאר טריפות כולי' חמורה וזהו כוונת רבב"ח שנפל לו ספק בדברי ר' מתנא הללו דודאי ידע דעל כולי' אמר דבריו רק הספק כיון דנקב פסול בריאה וכשר בכולי' א"כ יסוד מוסד הוא דריאה חמורה א"כ מוכרח דמוגלא פסול בריאה מק"ו וכן מים זכים מדנזכר גבי כולי' להכשיר ש"מ דבריאה פסול כנ"ל:
ולפ"ז מיושב קושי' הרא"ש על רשב"ם וריב"ש דהא רבב"ח גופא ידע דר' מתנא בכולי' קאמר רק מספקא לי' אי מדמין בטרפות אי לא ומה יש לו להשיב שאין מדמין באמת גם לא שייך כלל בכולי' תרתי דסמיכי דבאמת מוגלא בלבד טרפה בכולי' אפי' באמת ולק"מ, אך מ"מ בגוף הדין אני תמה מאוד דהא בתוס' זכרו דעת רשב"ם וריב"ש ומבואר להדיא דדוקא בצמחים קשים היא דמכשרי ולא במים זכים והיינו לפי דסבירא להו טעם פסול סמיכי כסברת הרשב"א ובקשין לא שייך זה משא"כ במים זכים ואם הי' כוונתם להכשיר אפי' במים זכים הי' להם לומר זה דהוי רבותא טפי, ועוד אי ס"ד דמים זכין כשר האיך קאמר לית להו בדיקותא הא איכא בדיקה במים זכין לראות אם הם מים זכין או לא, ובשלמא לפירש"י י"ל דהכוונה דבזה אפי' שפכי להדדי טרפה וקאי על בדיקה דאח"כ משא"כ לשיטת התוס' דלדעתם בשפכי להדדי כשר לעולם כמו שהוכחתי לעיל (ס"ק ד') וע"כ דהך לית להו בדיקה הכוונה דלעולם טרפה [יהי' בתוכם] איזה מים שיהא בכל גווני טרפה משא"כ בקשים לא שייך בדיקה דזהו נראה במשמוש היד ובזה שפיר כשר. ואני תמה מאוד דהרב למד דין זה מדברי מהרי"ל גבי שיפולי והוא תמוה דהתם היא חומרא בעלמא ולא נזכר הטרפות כלל בש"ס וכל הפוסקים לא מצאו טעם נכון לקיים דבריו א"כ בזה שפיר נהגו להכשיר בצירוף דעת המרדכי דמים זכים כשר אבל בב' סמיכי המוזכר להדיא טרפותו בש"ס וסתמא נאמר, ומדברי הרמב"ם מוכח להדיא להטריף וכן הרא"ש והטור וגם מדברי הרי"ף ואדרבא לשיטתם כל בועה דוקא במים זכים או מוגלא ועכורין וסרוחין טרפה ועלה קאמר ב' סמיכי טרפה מבואר דבכל גוונא טרפה, לכן נלפע"ד ברור שאין להכשיר כלל בשום פנים ב' סמיכי במים זכים ואפי' בהפ"מ ושעת הדחק:
[יד] בועה על חריץ וקמט טרפה דהוי כשני בועי דסמיכי, לכאורה נראה דדמי ממש לשני בועי דסמיכי ואפי' שפכי להדדי טרפה לשיטת הש"ך (ס"ק ז') והוא תמוה דמ"ש מחדא דמתחזיא כתרתי דבשפכי להדדי כשרה והכא פשיטא דחדא הוא רק מתתזיא כתרתי, ונראה דאפי' בדיקה לא בעי דפשיטא דישפכו להדדי דבאמת אתת היא, ובאמת בדברי המ"כ שם נראה דהטעם דבועה בחריץ היינו באונא עליונה משום חיכוך בצלעות, ולפ"ז לא הוי כתרי בועי דסמיכי רק טעמא אחרינא וכמ"ש הש"ך (ס"ק י"ט) אבל הרב שכתב דהוי כתרי בועי וכתב ג"כ קמט מבואר אפי' בלי טעם דחיכוך בצלעות והוא תמוה כנ"ל, ואפי' לדעת בה"ג הפוסל בשיפולי כבר כתבו הפוסקים הטעם משום דסופה ליפסק וכמו שביאר בה"ג בפי' דכל יותר כנטול וכ' הרשב"א דהכל הולך אל מקום אחד דהכוונה סופה ליפסק וזהו רק בשיפולי ולא בשאר מקום הריאה, אם לא שנאמר דהרב מפרש דלא כהט"ז (ס"ק י') טעמו של בה"ג רק משם מראית העין ולכך פוסל גם בזה משום מראית העין, ולפ"ז פשיטא דבמים זכים כשר אבל לא ידעתי מנין לו להחמיר מאמר שדברי בה"ג גופא חומרא בעלמא ורוב הפוסקים פירשו הטעם משום דסופו ליפסק ולמה נחדש עוד על חומרא זו חומרות שלא נזכרו בבה"ג גופא, גם כבר הוכחתי מדברי התוס' דאי נימא בשפכי להדדי לעולם כשרה ליתא לחומרא זו דמראית העין וע"כ משום דסופו ליפסק לכן דין זה צ"ע, ומ"מ בנמצא, על חריץ אונא עליונה יש להחמיר אפי' במים זכים מחמת חיכוך בצלעות כמ"ש הש"ך (ס"ק י"ט):
[טו] בין ב' אונות וכו' אבל בועי נגד טינרי, עש"ך (ס"ק כ') ונלפע"ד שאין דבריו נכונים בזה כמו שאבאר, הנה הד"מ הביא המ"כ שכתב מקודם דבועי וטינרי סמוכים זה לזה טרפה ופי' הד"מ דבריו דהיינו עפימ"ש אח"כ דב' בועות בין ב' אונות כשר ובועי וטינרי בין ב' אונות טרפה וגם כאן הכוונה כך, ומעתה אי נימא דדין זה הוא גם לרשב"א א"כ קשה במנ"פ הא ב' בועות סמוכי טרפה להרשב"א משום דדוחקין זה את זה ובועי וטינרי כשר א"כ האיך נאמר דבב' אונות הדין להיפוך דב' בועות כשר ובועה וטינרי טרפה אם הדוחק (בב' אונות יותר מסמוכין) [בסמוכין יותר מבב' אונות] א"כ כ"ש דבסמוכין טרפה אפי' בועה וטינרי ואם בב' (אונות) [בועות] הדוחק יותר כיון דב' בועות אפי' בסמוכין דוחקין כ"ש בב' אונות וע"כ דהמ"כ סובר כפירש"י דהטעם דהנקב העלה וסובר בסמוכים אין כאן משום דוחק כלל הלכך בב' אונות ליכא משום נקב כלל ומשום דחמקה ג"כ ליכא הואיל והבועות רכים רק בבועה וטינרי בב' אונות כיון דהטינרי קשה בוודאי מנקבת הבועה בב' אונות וזהו סברת הט"ז לעיל שכתב דהכל לרש"י ולא לרשב"א ודלא כבעל נה"כ שם, ונראה דמזה למד הרב דהפי' במ"כ הוא כך דאל"כ האיך מכשיר בב' בועות בב' אונות כיון דאפי' בועה וטינרי סמוכין מטריף וזהו רק להרשב"א א"כ כ"ש דב' בועות בב' אונות דדוחקין כיון דאפי' בסמוכין דוחקין להרשב"א, לכן נראה להחמיר בשני הדינים הללו בבועה סמיך לטינרי וב' בועות בין ב' אונות לחוש לדעת הרשב"א הנ"ל ואפי' אי נימא דסברת הש"ך אמת דב' אונות עדיף מ"מ עכ"פ להרשב"א הנך שני דינים סותרין זה לזה כנ"ל:
סעיף ד אבעבוע שנמצא בשיפולי הריאה נוהגין לאסור אם אין בשר כל שהיא מקיף בכל צד (הג"ה ודוקא בועא אבל טינרי כשר בשיפולי ריאה) ושיפולי היינו תחתית האונה או האונה אבל לא החתוכים שבין אונה לאונה: (הג"ה וי"א דבכ"מ שיש שם חידוד מיקרי שיפולי ריאה ולכן יש להטריף אפי' למעלה במקום שהריאה דבוקה לשדרה אם היא נגד חתך האונות שעדיין הריאה שם חדה ונקרא שיפולי אבל נגד האומה כשר דלא הוי שם שיפולי דשם הריאה רחבה ויש לילך בזה אחר המנהג, ואם חוט בשר מקיף נופחין אותה וממשמשין לצד בועה אם ע"י כך חוט בשר מקיף כשרה והוא שיהא בהיקף מבשר מראה ריאה [טז] ואם לא הי' בהיקף מראה בשר [יז] ובאו אח"כ בודקים מומחים [יח] ונפחוה ומשמשו בה וע"י בקיאתן וכחן יפה שנפחו היטב ומשמשו בבקיאות עשו שהי' שהי' שם היקף בשר כשר):
[טז] והוא שיהא בהיקף מבשר מראה ריאה עש"ך בשם רש"ל דאפי' אינו מראה ריאה כשר, וראייתו מאחר דסגי בחוט אחד א"כ לזה בוודאי אין לו מראה ריאה, ואני תמה דהא זה הדין שזכר הרב לעיל דבעינן שני חוטי שער וחוט אחד פסול הוא מדברי התוס' שם וכתב על זה דבעינן דוקא מראה ריאה והשתא תקשי הא מדברי התוס' מוכח דלא בעינן מראה ריאה דהא בחוט אחד לא שייך מראה ריאה כלל א"כ מה זה שחילקו התו' בין אחד לשנים דהא בשנים דאין בו מראה ריאה פסול ג"כ כמו באחד ואין הפרש רק במראה ריאה בלבד וע"כ דסבירא להו דחוט אחד פסול אפי' מראה ריאה א"כ שפיר י"ל דכאן דהכשירו אחד מ"מ מראה ריאה בעינן [ופי' דברי הש"ך (ס"ק כ"ג) היא כדבריו (ס"ק י"ד) וכמו שפירשתי דבריו בסק"ח] וצ"ע בזה, ויש להסתפק בדברי הרש"ל אי דוקא במראות כשרות מכשיר או אפי' פסולה כיון דמיירי כאן במוגלא רבעה תחתיו לא איכפת לן אפי' פסולה כמבואר (סי' ל"ח) דבמוגלא אין מראה פסול פסול, א"כ מאיזה צד נחוש כאן כיון דבמוגלא חשיב הקפה ומראה לא שייך במוגלא והתב"ש כתב בהיפוך זה, ואולי אזיל לשיטתו דמטריף תרתי לריעותא בסמיכי א"כ סובר דמראה פסול במוגלא הוי ריעותא עכ"פ דסברת הרא"ה יחידאי הוא שם ואף דבמראה כשרה עם מוגלא לא חשיב ריעותא אבל במראה פסולה חשיב ריעותא א"כ פסול מטעם תרתי לריעותא, ולפ"ז אפי' אין הבועה כלל בשיפולי ויש מראה פסול במוגלא סמוך לה טרפה, ולפ"ז לפי מה שנתבאר מקודם דהא ליתא גם כאן כשרה, וכן משמע במהרש"ל שם דכל מראה כשר בזה והא ליכא למימר דהתב"ש אינו מפרש כאן כלל במראה מוגלא א"כ מה זה שנבוכו במראה ומהרש"ל מכשיר הא בלא"ה הוי תרתי לריעותא לשיטתו ואפי' אינו בשיפולי כלל וע"כ דבמראה מוגלא מיירי א"כ ממילא אפי' מראה פסול כשר לפי הנ"ל, אך י"ל דטעמו של התב"ש לפמ"ש (בסי' ל"ח) דזה צריך בדיקה דוקא אם מעביר המוגלא יחזיר מראה ריאה למקומו וכאן בחוט לא שייך זה לכך טרפה, אך לפ"ז צריך בדיקה גם במראה כשרה כאן כדי להוציאה מכלל תרתי לריעותא ודבריו צ"ע בזה, ונראה עיקר דטעמו כסברא ראשונה דנמשך לשיטתו וזה אינו כמו שביארנו:
[יז] ואם לא הי' בהיקף וכו' נראה דהיינו דוקא לטעמן של הפוסקים משום מראית העין א"כ כל שנפחו יפה ונראה חוט בשר מקיף שוב ליכא מראית עין אבל לפי טעמו של הט"ז (ס"ק י') ושכן נראה עיקר לפע"ד א"כ י"ל כמו בנפחו ריאה בחוזק ונקרע הקרום כשר משום דבחי' הבהמה לא היתה נפוחה בחוזק א"כ הכא נימא להיפוך דטרפה דהא בחי' לא היתה נפוחה כ"כ וסופו ליפסק, מ"מ נלפע"ד כיון שדין זה חומרא בעלמא הוא ולא נזכר בש"ס יש להקל אפי' בטעם זה:
[יח] בודקים מומחים התב"ש נסתפק אם שנים מעידין על נפיחה אחת שהי' חוט מקיף ושנים שלא הי' באותה נפיחה דבזה לא שייך ההיתר שכוחן יפה, ולפענ"ד נראה פשוט דתליא בדין האחר שזכר התב"ש שם אם לא נפחוה כלל ולא ראו אם יש שם בשר מקיף דלמאן דמכשיר התם א"כ הכא נמי אוקי תרי להדי תרי וכשרה ולמאן דמטריף אף בזה טרפה ודוק:
סעיף ה בועה בריאה וניכרת בעבר אחר אע"ג דלא שפיכי [יט] אהדדי כשרה (הג"ה והוא דלא קיימו במקום סמפונות אבל אי קיימי במקום סמפונות דהיינו אצבעות מן השיפולי בדקה וד' בגסה נהגו להטריף ואין לשנות, ואפי' מים זכים [כ] בבועה ודוקא דשפכי להדדי אבל אי לא שפכי להדדי כשר אפי' בעכורים וסרוחים בועה שהי' תחת הוורדא במקום הדק ויש שם סמפון [כא] טרפה דניכרת מעבר לעבר [כב] טינרא הניקרת מעבר לעבר דינה כבועית ע"ל סי' מ"ב איזהו מיקרי שופכות להדדי):
[יט] אע"ג דלא שפיכי עי' ש"ך ולדעתי דברי המחבר פשיטין דוודאי דעתו להכשיר בכל גוונא בין במקום סמפונות בין שלא במקום סמפונות ומ"מ סמפונות פשיטא דלא, שייך לומר לשון רבותא כלל בין בשפיכי בין בלא שפיכי דלשון רבותא לא שייך אלא שבהיפוכו הוא פשוט להיתר טפי וכאן לא שייך זה דבלא שפיכי לא שייך רבותא דהא גם בשפיכי אינו פשוט מצד הסמפונות ולהיפוך בשפיכי אין רבותא להתיר דהא בלא שפיכי ג"כ אינו פשוט להתיר מצד סמיכי ואין כאן רבותא רק שלא במקום סמפונות דאז משום סמפונות ליכא רק משום סמיכי א"כ בלא שפיכי הוי רבותא, ואין כאן קושיא על המחבר שלא אמר במקום סמפונות רבותא בשפיכי דמ"מ אין כאן רבותא דהא מצד סמיכי יש מקום להתיר בזה טפי משא"כ ברבותא דסמיכי יש אופן דליכא משום סמפונות ודוק, ודברי הש"ך (ס"ק כ"ה) יש לדחות דיש לפרש דברי הגמ' בהיפוך דלטעמו של רש"י משום דנקב אחד העלה אותם א"כ בשפיכי יש להטריף טפי משום סמוכין דכיון דהעלה בועה מעבר לעבר נקב יש מעבר לעבר ודוק, גם דברי הפר"ח אינם נכונים דהמחבר מיירי בכל גוונא להכשיר כמ"ש בב"י ומה שכתבתי הוא פשוט ונכון:
[כ] ואפי' מים זכים. זהו ממהרי"ק [כן מבואר בד"מ דלמד כן ממהרי"ק ע"ש] דלמד להטריף אפי' בזכים דאל"כ למה לא משני כפריך מהך דר' מתנא דקאמר מוגלא טרפה מים זכים כשר דמיירי בריאה ויש בועה מעבר לעבר וע"כ דלשיטה זו לעולם טרפה, ובזה יש ליישב דברי המח"ב שתמה על הרב דלעיל הכשיר והכא לא והש"ך (בערוך) [בס' הארוך] תמה דהכא שאני, ולפי הנ"ל ניחא כיון שעיקר הדין נלמד מהך וזאת הקושיא הקשה הרא"ש להנך דמכשרי בסמיכי דלוקמא בסמיכי וכיון דלא חיישינן לראי' זו ה"ה הכא, ועיקר מה שחידש הש"ך מוזכר בד"מ להדיא ויש לחלק כמו שחילקו האחרונים התב"ש ובכר"ו וכמו שכתבתי במהדורא קמא אבל מה שכתבתי שם הוא נכון ע"ש:
והנה מהרש"ל מכשיר במים זכים, ואני תמה דהוא פוסל מים זכים בבועי דסמיכי והיינו מכח קו' הרא"ש על רשב"ם מהך דר' מתנא ולדעתי כאן יקשה עליו קושיא זו די"ל דר' מתנא בבועה מעבר לעבר מיירי, והט"ז (ס"ק י"ד) ג"כ תמה על פסק זה כיון דמכשיר בסמיכי במים זכים כ"ש בזה, והש"ך (ס"ק כ"ח) כתב דזה גרע דיש לו עיקר בש"ס בריאה שנשפכה כקיתון ע"ש שהאריך, ובאמת לא דמי דהתם נשפכה כולה משא"כ הכא דלא נתקלקל רק במקצת, אבל אני אומר להיפוך לפי מה שהקשה הרשב"א והר"ן והרא"ה הובא לעיל (סי' ל"ו) בריאה שנשפכה כקיתון מה מהני בדיקה בכלי ניחוש שמא ניקב סמפון אחד וליכא בשר להגין עליו או חד לחברי', ותי' הר"ן דכיון דנתקלקל כ"כ עד שנימוח כל הריאה אילו הי' נוגע לסמפונות הי נימוחו לגמרי לכך מהני בדיקה וזהו בנימוחה כולה אבל כאן דלא נתקלקל רק מקצתה א"כ י"ל דסמפון נמי לא נימוח רק ניקב או לחברי' וטרפה ולא מהני בדיקה כלל, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הש"ך (ס"ק כ"ו) דלעיל פסק לסמוך על בדיקת סמפונות וכאן לא, ולפי הנ"ל ניחא דהכא דלא נימוחה כולה גרע שמא ניקב חד לחברי' או בעצמו כיון דליכא דמגין עליו דהבשר סביבו לקוי והשתא לק"מ קושי' הט"ז ווה ברור לפענ"ד:
[כא] בועה שהיא תחת הוורדא ויש שם סמפון עט"ז שהשג על רש"ל ובאמת לא הי' כוונת רש"ל לתמוה מה שהחמירו בסמפון וורדא מסמפון ריאה רק מה שהחמירו בוורדא אפי' בסמפון מריאה שלא בסמפון דהא ריאה בלי סמפון עדיף מוורדא בסמפון שהרי כל הוורדא כשחסרה כשר משא"כ ריאה, אך בלא"ה דברי מהרש"ל תמוהין דוודאי וורדא שחסרה כשר ומ"מ אם ישנה כל הטריפות פוסל בה והרי סירכה דכשר בריאה ופוסל בוורדא לכל מקום שתסרך והיינו דוודאי נקיבת הוורדא הוי כמו נקיבת הריאה וכל שתפסק או תנקב הרי זה כנקב בריאה שהכל אחד ואם נפסק סמפון שלה תפסק, והוי כניקבה ריאה וזה ברור, גם מה שסיים הט"ז בשיפולי למעלה מד' אצבעות דיש סמפון, לא ידענא מאי קאמר דשם לא מיקרי שיפולי כלל והריאה עבה ולא ניכר מעבר לעבר ובועה בשם הוי כמו בועה בשאר מקום הריאה ואם ניכרת באמת דינה כמו בשאר מקום הריאה וזה פשוט:
[כב] הניכרת מעבר לעבר, משמע להדיא דלא מיירי דשהבועה עלתה ממש בצד השני גבוה מעור הריאה רק הואיל ודק היא ניכר מעבר השני הבועה שבצד זה טרפה, ולפ"ז מוכח כדברי התב"ש דבועה מעבר לעבר אפי' בצד השני אינו גבוה רק כמו מורסא מ"מ הואיל ונראה דשפיכי להדדי אחת היא וטרפה, אך י"ל להיפוך דאדרבא זהו דקמ"ל בוורדא דכאן טרפה בזה ולא בריאה, ובזה יש ליישב דברי מהרש"ל שתמה עליו הט"ז (ס"ק ט"ו) ואף שאין תמיהתו כלום כמו שכתבתי במ"ק מ"מ בלא"ה תמוה הוא ע"ש] ולפי הנ"ל ניחא דבא לחלוק דכמו בריאה אין פסול רק ביוצאת בעבר השני וגבוה ה"ה בוורדא, אך המעיין בבדיקת מהרי"ו שממנו מקור דין זה יראה בביאור דעיקר בא לאשמעינן שיש שם סמפון אף שאין כן בכל בשיפול א"כ דברי התב"ש עיקר בזה כנ"ל, וכתב עוד התב"ש דמה שהחליטו דבשיפול אין חוששין לסמפונות היינו בשיפול ממש בתחתית האומות או האונות ולא בכל השיפולים אף שנקרא שיפול לענין טרפות בועי בשיפולי ע"כ, וצ"ל דקמ"ל כאן דין זה בוורדא אף דמשכחת לה גם בריאה דכאן אף שהיא תחתית הוורדא יש סמפון משא"כ בריאה וזה פשוט, ועי' בד"מ שהביא עוד דינים בוורדא בזה, ולא ידעתי למה השמיטם בש"ע:
סעיף ז בועה או סירכא שנמצאו בקנה הלב או בכ"מ חוץ מהריאה [כג] כשרה:
[כג] חוץ מהריאה, בד"מ כתב על זה אבל אני מצאתי בועה על הסמפון שאצל הגרגרת טרפה עכ"ל, וכן הפר"ת הביא מהראב"ן להחמיר בזה, ולדעתי נראה דוודאי ממקום שמסיים מקום השחיטה ולמטה דאמרינן להדיא בש"ם דנידון כריאה כל הטריפות הפוסל בריאה פוסל שם אבל בשאר איברים אינו רואה להטריף בכל אלו דלא נזכר רק בריאה, ועוד נראה בזה בסי' מ"ו בס"ד: