אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן לו

על יו"ד סימן לה

סעיף א הריאה יש לה שני קרומות ניקבו זה בלא זה או זה שלא כנגד זה כשרה עד שינקבו שניהם זה כנגד זה (הגה ויש מטריפים [א] בנקבו זה שלא כנגד זה והכי נהוג):

[א] ויש מטריפים עי' ש"ך דטעם האוסרין משום דלפעמים הרוח נכנס בזה ויוצא בזה, ובאמת בב"י נזכר בשם הג"א טעמים אחרים כמ"ש הט"ז (ס"ק א') ונראה דלכך תפס השיך טעמים אחרים] משום דהנך טעמים אינן (נכונים] באמת כמו שהשיג הב"י עליהם רק טעם זה הוא טעם נכון דמה שהשיג הב"י בזה אינו נראה כלל דמה שכתב דהרוח לא יבוא ביניהם ובש"ס אמרו להדיא האי ריאה דאוושא וכו' מבואר דהרוח הולך בין שני הקרומים כמ"ש הרמב"ם והמחבר ס"ד, ואמת שהב"י דיקדק על הרוב וגם זה אינו נראה כלל דהא חזינן גבי וושט דניקבו זה שלא כנגד זה טרפה והיינו דפעי' בי' וקשה הא מ"מ אינו רק זמנין דמתרמי דבאו להדדי ואח"כ ניתח א"כ הרי יכולה לחיות שאינה עומדת כך י"ב חודש וע"כ דכל שבאו פעם אחת זה כנגד זה שוב א"א לחיות אפי' אח"כ הם זה שלא כנגד זה וה"ה כאן כל שיארע פעם אחת שיצא הרוח ע"י הנקבים טרפה אף שהרבה פעמים לא וגם, מה שכתב דאפי' יצא הרוח לא איכפת לן כיון שאינו מכוונים אינו נראה כלל דהא בש"ס אמרינן בריאה דאוושא דאי נבדקה בפושרין כשלא ידעינן מקום דאוושא טרפה ומשמע דטרפה וודאית היא ולא ספק ולפי דעת הב"י אין זה רק ספק כיון דלא ידעינן מקום דאוושא מנין לנו דקרום העליון היא כנגד התחתון שמא אינו כנגד התחתון וכשרה לשיטת הב"י וע"כ דהא ליתא, ואמת די"ל דבתירוץ ב' סובר הב"י תירוץ א' ג"כ הלכך כיון דעל הרוב לא אוושא בכהאי גוונא אנו דנין דודאי זה כנגד זה נקבו, אבל לא ידעתי גוף סברא זו מנין לו דמשמע להדיא ברמב"ם ופוסקים דבין שני הקרומים יכול הרוח לילך בקל אבל מ"מ ברור דעיקר טעם האוסרין הוא על זה הדרך ולפ"ז ליתא למה שכתב הט"ז להקל אם שניהם מרוח אחת כמו בוושט ולפי טעם זה הא ליתא ובכל גונא טריפה ולא דמי כלל לוושט דהתם משום דפעי' בי' הוא משא"כ הכא כנ"ל:

והנה הר"ן ז"ל פסק בענין זה כעין פשרה דאי מפקא זיקא טרפה ואי לאו כשרה, ותמהני שלא הביא הב"י כלל אבל גם זה אינו נראה כלל דהא בש"ס אמרינן גבי ריאה דאוושא דאי לא ידעינן מקום דאוושא בדקינן לה בפושרין ואי מפקא זיקא טרפה ואי לא כשרה תתאה אינקוב עילאי לא אינקב, וקשה אפי' יהא אינקב עילאי מ"מ כיון דלא מפקא זיקא כשרה דודאי לא אינקוב תתאי במקום נקיבת עילאי גם לשון זה מורה דבא לומר דמזה נוכיח דודאי לא אינקוב עילאי ולא מחזקינן ריעותא אבל אי ידעינן בבירור דאינקב עילאי טרפה ולא משגחינן בזיקא דאל"כ הו"ל לומר בפשיטות ואי לא מפקא זיקא כשרה, ובזה נדחו ג"כ דברי הב"י בתירוץ ראשון וע"כ דכל שיש באופן ליצא הרוח אף דעכשיו אינו יוצא טרפה ולא משגחינן בזה, אמנם בתוס' יש לדון קצת שכתבו על הא דמבעי' לן עילאי מגין הא דלא בעי גבי קרום ש"מ לעיל כהאי גונא דהתם פשיטא לי' דקרום העליון חזק מאוד ומגין וצ"ל הא דלא קשיא להו דלא בעי כאן הא דמבעי' לן בוושט נקבו זה שלא כנגד זה מהו ולמה לא נסתפקו בכאן גבי ריאה, וצ"ל דלא קשיא להו רק מה דמבעי' להו הכא אף דפשטינן לה להיתר מ"מ הו"ל להסתפק בזה גבי מוח קודם אבל בהך איבעי כיון דפשטינן לה התם גבי וושט שוב לא שייך למירעי' הכא, והנה הט"ז (ס"ק ב') כתב לישב מהא דלעיל גבי וושט דהתם לא מהני בדיקה והכא מהני בדיקה ולא הבנתי דבריו מאי מועיל בדיקה הא עיקר החשש שאינו ראוי להתקיים וסופו לנקב אבל אין הכוונה כלל דעכשיו נקוב הוא שיועיל בדיקה, ולפ"ז ניחזי החם אמרינן לחלק בין קורקבן לוושט דקורקבן נייח וושט פעי' בי' א"כ הכא אי נימא דהכא טרפה משום הרוח שיוצא ונכנס א"כ יהא סברות הפוכות היפוך ממש דהמכשרים ס"ל דהתם טרפה והכא אין ספק דכשר והם סברי להיפוך דהתם נסתפקו אם יש להטריף והכא אי מקום ספק דוודאי טרפה דלא שייך לומר בזה דסמכו קד דהא התם אין הטעם כלל מחמת הרוח וע"כ דמשמע להו בפשיטות כיון דהתם אמרינן דפעי' בי' ואכלה בי' והכא לא שייך האי טעמא ממילא דמי ממש לקורקבן דלא שייך לומר דפשיטא להו משום דריאה שואבת כל מיני משקה, ועוד דהא כבר דחה הב"י סברא זו בטוב טעם וע"כ משום הרוח א"כ למה שם מספקא להו והכא פשיטא להו, וע"כ דליתא להו סברא זו כלל רק כל דלא אכלה בי' כקורקבן דמי וכשרה והיינו כדעת הרשב"א, ומ"מ העיקר כמ"ש הרב כמו שביארנו וכן אפי' משני רוחות דלא כהט"ז:

פעיף כב אפי' נגלד (דפי' נקלף) קרום העריון כורו כשרה אלא שצריכה ובן בדיקה:

(הג"ה מיהו אם נמצא בועה על מקום שנקלף העור העליון יש להטריף כי הוא כקרום שעלה מחמת מכה [ג] י"א אם נפחו הריאה ונקרע הקרום [ד] מחמת הנפיחה טרפה):

[ב] אלא שצריכה בדיקה. עי' ש"ך ס"ק ב', ומבואר מדבריו דבניקב זה בלא זה אפי' נפיחה לא בעי דאי כוונתו למעט פושרין הא זה מבואר בש"ס להדיא בריאה דאוושא דודאי אינקב תתאי ומ"מ אי ידעינן מקום דאוושא אין צריך בדיקה בפושרין וע"כ דבא לומר דאפי' נפיחה בלי פושרין לא בעינן בזה [ומ"מ פשוט היא דכוונתו דמדינא אין צריך בדיקה ונ"מ דאפי' דיעביד טרפה כדמוכח להדיא מדברי בה"ג שכתב והוא דלא מפקא זיקא ובודאי אפשר לפרש כוונתו דבא לומר דאם אירע דנפחו הריאה ומפקא זיקא טרפה דזה פשיטא דהא חזינן דניקב וע"כ דבא לומר אהא דקאמר דכשרה דהיינו דוקא דידעינן בבירור דלא מפקא זיקא ואם לאו טרפה, מבואר דאפי' דיעבד טרפה ועל זה קאמר הש"ך דבניקב זה בלא זה א"צ בדיקה דוקא אבל פשיטא דלפמ"ש הרב והש"ך דכל שיש שום חשש מנפחינן לריאה ה"ה הכא ודוק] אבל לפענ"ד נראה שאין לחלק בזה כלל דהא גבי וושט כתב הרא"ש דשניהם אדומים ושניהם לבינים טרפה והיינו דאף דניקב זה בלא זה כשר היינו כשאין אחד כולו לקוי אבל לא כשאחד כולו לקוי, ולפ"ז ע"כ צ"ל דבריאה לא שייך הך סברא ואין לחלק בזה כלל א"כ כיון דבכולו לקוי בעי בדיקה ה"ה כשניקב מקום אחד שיש להצריך בדיקה עכ"פ במקום זה כמו התם בפושרין ומדברי בה"ג שהעמיד עצמו על ריאה גלודה אין ראי' כלל חדא דבא לאשמעינן דמ"מ כשרה ועוד דהכא בעינן בדיקת פושרין כיון דאינו ידוע מקום החשש כיון דכולו לקוי אבל כאן א"צ רק בדיקה במקום הנקב בלבד תדע דהא ע"כ דעת בה"ג כן שהרי דעתו בריאה סתם שלא נפחוה הוי ספק טרפה וע"כ כמ"ש האחרונים דהכא בדיקת פושרין דוקא [בעינן[משא"כ התם א"פ כ"ש דלדעתו בנקב דמעכב הנפיחה אפי' דיעבד במקום הנקב כמו בכולו גלודה בפושרין על פני כולה:

ונ"ל דמזה גופא הוציא בה"ג דינו והוא דיש להבין התם דקאמר בתר פלוגתא דר"א ורבינא אי עילאי מגין או לא והלכתא דמגין כדרב יוסף דאר"י וכו' והקשו התוס' דמה צורך לזה הא בלא"ה קיימ"ל כל מקום שנחלקו רבינא ור"א רבינא מקיל והלכה כמותו ע"ש [נראה מדבריהם דהקושיא הוא דלא הי' להם לומר והלכתא כלל ע"ש ודוק] ותירצו משום דבא לאסוקי מילתא דרב יוסף והוא תמוה דמ"מ מאי איכפת לי' אם הי' שותק מהלכה זו והי' אומר אמר ר' יוסף דכך מימרא בפני עצמו דהא טובא אשמעינן בהא בענין בדיקת ריאה דאוושא, לזה סובר בה"ג דוודאי יש שני אופנים במציאות זה לידע נקיבת קרום התחתון בלי העליון והאחד הוא ע"י ריאה דאוושא ונפחוה ועוד שלא ראו שום ריעותא מקודם דאוושא רק שהסירו קרום העליון באקראי וראו התחתון מניקב, ולפ"ז בזה האחרון אם נימא דצריכה בדיקה ומעכבת אפי' דיעבד אין לה תקנה לריאה זו שהרי א"א לבדקה עוד וזהו דקאמר והלכתא מגין כדרב יוסף והיינו בהך גונא דנראה ע"י בדיקה שלא ניקב עילאי אבל באופן הראשון טרפה. ומיושב קושית התוס' ולפ"ז מבואר דניקב זה בלא זה צריך בדיקה ואם לא בדקו ונקרע קרום העליון וראו שהתחתון מנוקב טרפה שא"א לבדוק ואמת כי קושי' התוס' נלפענ"ד לישב בפשיטות והיא דודאי יש להבין דמעיקרא הביאו מחלוקת רב ושמואל ורב אסי אמרי לה קרמא עילאי ואמרי לה קרמא תתאי ואר"נ. מן כמ"ד תתאי [כך פירש"י ואינו מוכרח לפע"ד ודוק] וקאמר בתר הכי פשיטא וכו' כדרבה וכו', ויש להבין הא בהך דמספקא לי' השתא נחלקו מעיקרא ומה זה שהביאו מחלוקת ר"א ורבינא בזה מה דהם נחלקו, גם מה שהביא מדרבה הא מעיקרא מוכח זה דהא הך היא [שחדשו[הנך אמרי לה קרמא תתאי משמע להדיא בש"ס שנסתפקו בספיקות שלא נזכרו מקודם במחלוקת, וברור דודאי כל השקלא וטרי' הוא דודאי הלכה כמ"ד תתאי רק שיש להסתפק בפי' דבריהם על שלשה פנים האחד הוא שנימא דמ"ד קרמא עילאי סובר דוקא קרמא עילאי בלחוד הוא דטרפה ולא תתאי ומ"ד קרמא תתאי סובר דתתאי בלחוד גס כן טרפה או שנאמר דמאן דאמר קרמא עילאי סובר דתתאי לא [אי אפילו עלאי וכ"ש תתאה] ומאן דאמר תתאה סובר תתאה בלחוד הוא דטרפה ולא עילאי בלחוד או שנאמר דמ"ד תתאה סובר דבעינן תרוויהו תתאה ג"כ וגם עילאי ועל שלשת הספיקות הללו חקרו בש"ס וע"ז קאמר פשיטא אי אינקב עילאי תתאה מגין כדרבה דאל"כ לא יהא רבה כחד מהני כמ"ש התוס' שם והוכיחו מזה דהפי' תתאי ג"כ עס עילאי, אלא שנראה מדבריהם דהך פשיטא היא ענין בפני עצמו ולא כן הוא רק הא גופא בא להוכיח מרבה דא"כ עילאי לבד לא מיטרף למ"ד תתאי דאל"כ רבה דלא כחד. ועל זה שאלו עוד אינקב תתאי ולא עילאי אי מגין והביאו מחלוקת ר"א ורבינא, ולפ"ז לרבינא מגין ולר"א לא אמנם אין לשפוט הלכתא מהך מחלוקת דכל זה הוא ללישנא בתרא אבל אי נימא דהלכה כרב ושמואל ורבי אסי דקרמא עילאי שפיר י"ל דתרוויהו בלחוד טרפה וע"ז קאמר והלכתא מגין והיינו דהלכה כאמרי לה תתאי כדרב יוסף והיינו דתרוויהו בעינן דוקא ולק"מ קושית התוס' שאין ענין מחלוקת ר"א ורבינא בכאן לפסק הלכה כיון שנחלקו רב ושמואל בזה וס"ל דאין תתאי מגין וכ"ש עילאי דזה פשיט יותר ודוק ומ"מ דברי הש"ך (ס"ק ב') צ"ע לפע"ד אף דבאמת משמע כן מכל הפוסקים: [ג] הוי בקרום שעלה מחמת מכה, יש להסתפק בכוונת הרב אי מיירי דוקא בנגלד כולו כיון דחזינן ריעותא אנו תולין דהבועה היא קרום מחמת מכה בתחתון או אפי' לא נגלד רק מקום הבועה בלבד וסביבו קצת טרפה, ונראה כסברא אחרונה דאי בנגלד כולו מה צריך לאשמעינן כיון שכבר הזכיר המחבר בשם בה"ג דצריך בדיקה דוקא ומעכבת אפי' דיעבד א"כ במקום בועה ליכא בדיקה עכ"פ שאין הדבר ידוע בודאי ע"י בדיקה שלא הי' שם נקב במקום הבועה וע"כ דאפי' באונא דלא צריך בדיקה מיירי, ולפמ"ש מקודם בודאי אפי' לא נגלד הכל כן הדין, גם לשון על מקום שנקלף עור העליון מורה כן דאפי' לא נגלד כולו:

[ד] ונקרע הקרום עי' ט"ז וש"ך שהשיגו על דין זה והש"ך הביא בשם מ"ו דמיירי דאיכא ריעותא בלא"ה דצריכה נפיחה ופי' כן כוונת הד"מ ותמהני דבהדיא מבואר בד"מ (סי' ל"ט) דאפי' בשאר ריאה שאין שם שום ריעותא כן הדין ע"ש ולפע"ד נראה פשוט דודאי יש להבין דבד"מ הביא דין זה בסי' ל"ט גבי מה שכתב שצריך לנפח כל ריאה רק בדיעבד כשר וע"ז כתב שם דאם נקרע בנפיחה טרפה ולמה זכרו כאן בש"ע בסי' זה גבי דין גלודה וניקב זה בלא זה ובסי' ל"ט הי' לו להזכיר דין זה לכן נראה דלא ברירא לי' להרב דין זה וקאי כאן על הוגלד עור העליון וכתב מקודם דבנמצא בועה טרפה וע"ז כתב דאם נפחו הריאה ונקרע הקרום ג"כ טרפה חדא דכיון דהוגלד כל עור החיצון חיישינן דהי' נקוב ועוד כיון דצריך בדיקה וזה אין לה בדיקה, ואולי לזה כיון הב"ח (סי' ל"ט) ולק"מ מה שהקשו עליו הט"ז והש"ך:

סעיף ג ניקבה ועלה בו קרום [ה] ונסתם טרפה:

[ה] ועלה בו קרום. עי' ש"ך וט"ז דהטעם בזה משום דהנקב נעשה קודם הסתימה משא"כ כשהסתימה קודם לנקב, ויש ראי' לזה מהא דוושט דניקב זה בלא זה כשר וזה שלא כנגד זה טרפה והיינו דפעי' בי' וזימנין דמיתרמי אהדדי, ויש להבין מה בכך הא אין לך סתימה גדולה מזו דהא לעולם היא זה שלא כנגד זה ואין סופו ליסתר כלל וע"כ דכל שמיתרמי פעם אחת והוי נקב להטריף שוב לא מהני סתימה וזו היא ראי' לפי' ראשון בדרישה ודוק: סעיף ד ריאה שנשמע בה הברה כשנופחין אותה אם ניכר המקום שממנו נשמע ההברה מושיבין עליו רוק או תכן וכיוצא בו אם יתנדנד בידוע שהיא נקובה וטרפה ואם לא ניכר המקום מושיבין איתה במים פושרין [ו] ונופחין אותה אם בצבץ המים טרפה וא"ל בידוע שקרום התחתון בלבד ניקב והרוח מהלך בין שני הקרומות ומפני זה ישמע בה קול הברה בשעת נפיחה וכשרה (הג"ה ואם שמו אותה פעם אחת במים חמין או קרום שוב אין לה בדיקה אפי' בפושרין):

[ו] במים פושרין. עי' ש"ך בשם רבינו ירוחם דבעינן שהכלי מחופה באבר, וכתב ב"י שלמד כן מדין צמקה דלקמן, ויש להבין למה לא הזכיר ג"כ חילוק בין ימות החורף לקיץ כמו בצמקה וכן ברי"ף לא הזכיר כלל הכלי רק במים פושרין וע"כ דלא דמי דהתם שצריך שתעמוד שם מעת לעת חיישינן לזה ולא כאן דברגע נפחינן ורואין אם מבצבץ, אמנם נראה לפע"ד דבלשון הש"ס שלפנינו יש להוכיח לחלק גם בכלי דכך נאמר שם מייתינן מתיכלתא דמי' פשורי ומותבינן לה בגוה בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי אלא מותבינן בפשורי ומפחינן לה וכו' ויש להבין חדא לאיזה צורך הזכירו הכלי, גם מה זה דמעיקרא קאמר מיתכלתא דמי' פשורי והי' לו לומר במי' פשורי. גם מה זה שאח"כ שינה ואמר בחמימי והי' לו לומר דחמימי לא דהא קאי על מה שאמר דמי' פשורי, גם מה (שזה) (זה] שכפל הך דמותבינן לה בפשורי שני פעמים לזה נראה דוודאי אין חילוק כאן בין ימות החורף או קיץ דהא לא מחלקינן בזה כלל כמו גבי צמקה והיינו מטעם הנ"ל אמרינן כיון שהצריכו שהמים יהי' פושרין והיינו כחמימת הרוק וכל שאינו כן ממש אינו בדיקה לזה הקפידו מקודם על הכלי שתהא של מים פושרין שיעמידו בתוכה מים פושרין דאי קרים תקרר הכלי קצת להמים של בדיקה ולא יהי' פושרין ממש או חמין להיפך לזה צריך שתהא כלי של מים פושרין שאז חמימת הכלי כחמימת המים שינתנו בתוכה ואח"כ חזר לומר על המים שהריאה מונחת בתוכם וקאמר בחמימי לא וכו' בקרירי לא [וכו'] אלא מותבינן בפשורי והיינו המים של בדיקה ומעיקרא דיבר על הכלי שתהא של פושרים כנ"ל וצ"ע מאחר שלא הזכירו זה שום פוסק:

סעיף ה נמצאת נקובה [ז] במקום שיש לתלות שנעשה אחר שחיטה כגון שהעביר הטבח ידו בכח [ח] או שתלשה בכח או שלקחה זאב [ט] והחזירה נקובה תלינן להקל וכשרה ואפי' יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב [י] (הג"ה ולא תלינן ביד הטבח אלא אם הנקב משוך שדרכן להיות מכח הטבח אבל אם הוא עגול לא תלינן בטבח כי אין דרכו להיות עגול וכל נקב שהיא פתוח או שהושחר או אדום [יא] סביב הנקב ואפי' הוא רק אדום סביב הצלעות עד הנקב טרפה ולא תלינן בשום דבר דוודאי מחיים נעשה) וכן אם נמצאו [יב] עלי' תולעים [יג] שנקבו ואין ידוע אם נקבוה קודם שחיטה או אחר שחיטה כשרה [יד] ואם אין מקום לתלות והדבר ספק אם ניקבה מחיים עושים נקב אחר ומקרבין אצלו אם הם דומים כשרה שכמו שזה נעשה אחר שחיטה כן נעשה הראשון ואם אינם דומים טרפה ואין מדמין מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה גסה אלה מדקה לדקה ומנסה לגסה (הג"ה וי"א דאין מקיפין מבהמה זו לבהמה אחרת [טו] ואפי' בבהמה אחת אין מקיפין אלא מגסה לגסה דהיינו מאומה לאומה או מדקה לדקה דהיינו מאונה לאונה מיהו בזמן הזה אין אנו בקיאין ואין לסמוך אהקפה כלל להכשיר):

[ז] נמצאת נקובה, דברים אלו צריכין ביאור קצת דגרסינן בחולין (מט.) אינקבה ריאה היכא דממשמשה ידי דטבחא פליגי בה מר סבר תלינן ומ"ס לא תלינן ומסתברא דתלינן דהא תלינן בזאב, ויש לתמוה אם מחלוקתן הוא מצד הסברא דמר סבר ראוי לתלות בטבח ומר סבר לא א"כ מאי ראי' מזאב הא התם וודאי נקוב כדמוכח התם משא"כ הכא דחזינן רוב פעמים לא נקוב מחמת משמוש הטבח ואפי' אי נימא דזאב ג"כ אינו וודאי רק עלול לנקוב מ"מ פשיטא דלא דמי לטבח דחזינן ברוב להיפוך, גם יש לתמוה בהאי סוגי' דפ"ק דחולין (ט) דבעי' התם בא זאב ונוטל בני מעים מהו ופריך נטל הא ליתניהו, ופירש"י דהא י"ח אין צריכין בדיקה וכיון דליכא ריעותא למאי ניחוש וקאמר אלא בא זאב ונקב בני מעיים ופריך הא חזינן דנקבינהו אלא שהחזירן כשהן נקובים חיישינן שמא במקום נקב ניקב או לא וכו' ע"ש, והנה יראה לכאורה דהספק הוא דניחוש שמא באותו (מקום) ממש שנקב הזאב הי' מקודם נקב והזאב תחב שיניו לנקב הזה, וכן פירש"י שם, והיינו דוודאי כיון שהחזירן הזאב לפנינו בודאי נקבם רק החשש שמא הי' נקב במקום תחיבת שיני הזאב, ויש לתמוה הרבה בזה חדא מאי ס"ד לחוש הא מעיקרא קאמר נטל הא ליתניהו והיינו דליכא ריעותא ואיזה ריעותא יש כאן כיון שהנקבים וודאי עשה אותם הזאב א"כ אותו מקום הנקב הוי ממש [כנטול] ומהיכי תיתי לחוש שהי' שם נקב קודם, תו קשיא לי כיון דהכל תלוי אם ראינו כשנקב הזאב שלא הי' שום נקב והזאב נקבם אז כשר רק הספק אם לא ראינו קודם נקיבת הזאב אם הי' שם נקבים בלי נקבי זאב א"כ כדפריך מעיקרא הא חזינן דהא נקבינהו הי' לו לומר בפשיטות דלא ראינו קודם [בריאה[אם הי' שם (קודם) נקבים במקום הזה וא"כ אפי' ניקב הזאב לפנינו מיבעי' לי' ולאיזה צורך הוצרך לשנויי שהחזירן כשהן נקובים ולא שנקב לפנינו, גם יש לתמוה בתוס' שם שכתבו דאפי' שלא במקום שיניו תולין בזאב כמו בטבח ע"ש, ויש לתמוה דמשמע מדבריהם דבאמת הכא על מקום שיני הזאב מיבעי' לי' אי חיישינן שהי' שם נקב קודם במקום שיניו או לא רק דהם הוכיחו משם אפי' שלא במקום שיניו, וקשה הא שם בטבח למדו מהך דכאן דתלינן וא"כ ערבא ערבא צריך דמנין לנו למידק בטבח הא וודאי לא חיישינן שמא במקום נקב הי' נקב מקודם דמאיזה צד נחוש לזה אבל שם הספק דלא עשה הטבח כלל הנקב רק זה הנקב מקודם הי' משא"כ בידוע שנעשה הנקב לאחר שחיטה רק החשש שהי' במקום הנקב נקב והאיך כתבו התוס' למידק שלא במקום שיניו מהך דטבח דמבואר היא דלולי זה לא מוכח באמת א"כ הך דטבח גופא דדמי לשלא במקום שיניו מנין למדו דהא כאן לא בעי רק במקום שיניו של זאב והוא תמוה לכאורה. לכן נלפע"ד דאין הפי' במקום נקב נקב דהיינו שהי' נקב ותחב הזאב שיניו בנקב הזה אבל זה ודאי ברור לנו שנקבים עשאם הזאב דלפ"ז לא הו"ל למימר נקב דהאיך שייך שיעשה נקב בנקב רק שתחב בנקב רק הכוונה שאנו רואין מקום שיניו בנקבים ובוודאי שהזאב עשה נקבים במקום הזה בשיניו רק לא ידעינן אם הי' במקום הזה נקב בלי נקבי הזאב ובמקום שהי' נקב בלא"ה עשה נקביו כיון שלא ראינו נקיבת הזאב לפנינו שנדע שאותן הנקבים עשאם כולם הזאב רק שהחזירם נקובים ושמא במקום שהי' נקב בלא"ה עשה הוא נקבים ג"כ, וי"ל ג"כ שכל הנקבים עשה הוא כיון שבודאי עשה נקבים בכאן ובהא מספקא לי' התם, והשתא לא דמי לנטל ב"מ דהתם אין כאן שום ריעותא אבל כשיש נקבים לפנינו ואין אנו יודעין אם הי' נקב במקום הזה בלא"ה או שכל הנקבים עשה הזאב אבל פשיטא אילו הי' ידעינן דכולם עשה הזאב לא הי' מקום לחוש שהי' נקב במקום זה ותחב בו הזאב [שיניו] דמאיזה צד ניחוש כיון שבודאי עשה זאב כל הנקבים רק כאן הספק שמא לא עשה הזאב כל הנקבים רק רובם ועכ"פ נקב אחד הי' קודם שלא עשאו הזאב כלל אך מ"מ בהך סוגיא דפא"ט עדיין יש להקשות דמ"מ מאיזה צד הוא מדמה טבח לזאב דנהי דהתם נמי יש נקבים שאנו מסתפקין אם באו מזאב או שהי' כבר מ"מ עכ"פ גם הזאב עשה נקבים הלכך יש לתלות בזאב משא"כ התם שאין וודאי שניקב הטבח ואפי' ניקב איזה נקבים בוודאי מ"מ טפי יש לתלות בזאב שנקב השאר ג"כ מטבח דהא חזינן דרוב פעמים אינו ניקב כלל לכן נראה ברור דלא רצה התם להוכיח הסברא דיש לתלות בטבח דבהא לא נחלקו כלל וכ"ע מודו דמצד הסברא יש לתלו' בו כדרב הונא דנשחט' הותרה עד שיודע שנטרפה ולא כשיש מקום הגון לתלות רק המחלוקת הוא דמר סבר לא תלינן סובר דמ"מ כל ריאה שלא נבדקה כיון שהסירכות מצוי' בה טרפה הלכך נהי שיש לתלות בטבח מ"מ שוב א"א לבודקה לריאה ואילו לא הי' שום ריעותא היתה צריכה בדיקה דוקא כדס"ל באמת להרבה פוסקים, ועי' בחי' הרשב"א הלכך נהי שיש לתלות אינו בדין רק שתהא כמו בלי ריעותא אבל מ"מ כיון דלא אפשר למיבדקה טרפה, ומר סבר תלינן סובר דכל י"ח טרפות אינן צריכין בדיקה כלל כל שאין ריעותא ומ"ז מביא ראי' מהא דזאב דתלינן ולא אמרינן מ"מ אי אפשר למיבדקה ומ"ד לא תלינן סובר דהתם בבני מעיים דוקא ולא בריאה ומר סבר תלינן סובר דריאה נמי דוקא סרכות מצוין בה ולא נקבים כיון שהריאה לפנינו ואין בה רק נקבים שיש לתלות בטבח תלינן, וזהו כוונת התוס' שם דדייקו אפי' שלא במקום שינוי תלינן בזאב דאין לומר הואיל ולא ידעינן אם באותו מקום נקב הזאב מעולם שפיר חיישינן דהא התם בטבח לא עשה הטבת שום נקב בודאי כלל רק אנו דנין אם עשה אם לא עשה ומ"מ תלינן א"כ ה"ה הכא אפי' שלא במקום שינוי וכמו דהתם מצד הסברא אנו דנין דבכח עשה הנקב ה"ה הכא כיון שהריאה מתגלגלת בשיני הזאב גם שם עשה הנקבים ודוקא בטבח בעינן מקום משמוש דוקא דמאיזה צד יעשה במקום אחר אבל בזאב כל הריאה במקום מושמש דטבח דמי ואין סברא לומר דהך סברא דהתם דהעביר בכח יהא עדיף מהך סברא דהכא דהריאה בפי הזאב ומתגלגלת בין שיניו רק דכל הראי' שרצו התוספות להוכיח הוא רק דלא נימא כיון דשלא במקום שיניו אין אנו יודעין אם מעולם נקב שם הזאב אין תולין והוי ס"ד דוקא בנמצא נקבים במקום שיניו דבמקום הזה בוודאי נקב וע"ז הביאו ראי' מטבח דהא התם ג"כ אין בירור שעשה שם הטבח שום נקב מעולם מ"מ כל שיש סברא לתלות תלינן וה"ה הכא תלינן מצד הסברא אבל אין הסברות שוות בזה, ולענין הסברא לא למדו משם לכאן ולא מכאן להתם ודוק היטב:

[ח] שהעביר הטבח ידו בכח. עי' ט"ז (ס"ק י') ומשמע דאפי' במקום דחוק בעינן העביר בכח דוקא וידוע זה בבירור וכן משמע לכאורה מלשון הב"י שכתב תיבת בכח קאי נמי אהעביר טבח ידו שאם לא העביר בכח או שלא הי' המקום דחוק בוודאי לא תלינן משמע דתרוויהו בעינן, אך באמת תימה לומר כן דבענין תרווייהו מקום דחוק ובכח וע"כ דכוונת הב"י כך דאם לא העביר ידו והיינו שידוע שלא העביר ידו בכח אז אפי' הי' מקום דחוק לא מהני כיון שבוודאי לא העביר בכח או שאפי' לא ידוע שלא העביר בכח רק שלא הי' מקום דחוק ג"כ לא תלינן דאף דאינו ידוע שלא העביר בכח מ"מ כיון דהמקום אינו דחוק מסתמא לא העביר בכח אבל במקום דחוק אז דוקא כשידעינן שלא העביר בכח אבל בסתמא תלינן דהעביר בכח כיון שהמקום דחוק וזהו דלא כט"ז שכתב דאפי' במקום דחוק בעינן שידוע בבירור שהעביר בכח:

[ט] או שלקחה זאב. עי' ש"ך בשם רבינו ירוחם דה"ה נכרי וחלק עליו בשם הב"ח, ובאמת דמדברי רבינו ירוחם בלא"ה אין ראי' די"ל דנכרי שכתב אנטל קאי ולא כשהחזירן נקובים דאז נכרי עדיף מזאב, אבל מ"מ בגוף הדין לא ידעתי וכי עדיף מושמש הטבח מנטילת הנכרי דודאי הנכרי אינו מדקדק בה כלל ועושה בה כרצונו ומניחה וממשמש בה בכל מקום שרוצה וידוע דריאה קרומה כך וכיון שהיא מנתק אותה ונישאה ואינו מדקדק בה נראה פשוט דעדיף טפי מן משמוש ידו של טבח, גם מדברי הב"י משמע דנכרי הוי כמו כלב וזאב לכן דין זה צ"ע:

[י] תלינן כלהו בזאב. עש"ך דלא בעינן הקפה בזה וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם שכתב מקודם דין מושמש הטבח ונקיבת הזאב ומיד תיכף בדסמיך לי' כתב דאם אין מקום לידע אם הי' קודם או אח"כ מקיפין, מבואר להדיא דמעיקרא כשיש מקום לתלות לא בעינן הקפה, אך מה שחידש הש"ך בשם הגהת מרדכי דאפי' מקיפין ולא דמי כשר צ"ע. ועי' פר"ח בזה:

[יא] או אדום עי' ש"ך בשם הר"ץ והד"מ תמה בזה ומסיק בצ"ע. ובאמת הך דהד"מ אינו ענין להך דהר"ן דהר"ץ מיירי דהאדום סביב הנקב והד"מ מיירי שדם אדום יוצא מן הנקב, ודברי הד"מ תמוהין לפע"ד דאין זה ענין לדינו של הב"י דהב"י מיירי בהדיא באדום סביב הנקב וכן דרך כל נקב בבשר החי שעולה סביב הנקב דם מבפנים תחת העור מחמת המכה וזהו ראי' שהיא משא"כ הך דהד"מ היא שיוצא דם מתוך הנקב לא סביבו תחת העור וזהו כל נקב מיד בשעת הנקב יוצא דם אדום ואח"כ כשנעשה כמו חבורה יש בו ליחה לבינה בודאי מחיים נעשה אבל בדברי הר"ץ אי אפשר לומר כן: ומעתה אשיב ידי על קיצור פסק התב"ש מס"א עד מורנא, מ"ש באות א' עמ"ש בס"ק ב' שהוכחתי דלדעת בה"ג אפי' דיעבד אסור אפי' ניקב זה בלא זה, ומ"ש באות ג', עמ"ש ס"ק א' בענין זה, ומ"ש באות ה' עמ"ש ס"ק ב', ומ"ש באות ו' באמת כן כתבתי בס"ק ב' אך בש"ס בודאי מוכח לכאורה דלא בעי פושרין בזה רק בנפיחה דהא הביאו הך דר' יוסף בריאה דאוושא והזכירו בדיקה היכא דידוע היכא אוושא ובדיקת פושרין היכא דלא ידעינן היכא אוושא ומיד בדסמיך לי' זכרו מימרא דרבא בסתם דכאהינא סומקא כשרה ונהי דיש לפרש כשרה בבדיקה אבל למה זכרו בהך דר"י ולא בהך דרבא ועכ"פ מוכח דבהא לא בעי בדיקת פושרין רק נפיחה סתם וצ"ע בפרט דבלא"ה כתבו הפוסקים דבש"ס משמע דלא בעי בדיקה כלל, ומ"ש באות ז' עמ"ש בפנים ס"ק ו' הוכחתי דדוקא פושרין ממש בעינן ומה שהביא ראי' מצמקה אין ראי' דהכא בעינן מיד בשעת נפיחה שיעור זה שיהא פושרין והתם משך המעל"ע תדע דחילקו התם בין קיץ לחורף גם בענין הכלי והיינו דהתם כל משך המל"ע בעינן זה אבל הכא בעינן שיהא עכשיו פושרין ממש ומה נפקא מינה בהשתנות מים אחר הנפיחה משא"כ התם דאף דעכשיו כך ישתנו אח"כ ויהא בכולל כמו פושרין עכשיו ודוק, אך מדברי הרי"ף וגירסתו משמע לכאורה כדבריו, ומ"ש באות ח' עמ"ש בפנים בזה, ומ"ש באות י"א עמ"ש בפנים דמוכח כן מדברי הרב גופא כאן, ומ"ש אות י"ב והקשה מהך דסי' ל"ז ולק"מ דהתם ליכא מראית עין עכ"פ כשנראה חוט בשר מקיף ע"י נפיחה לפי טעמו של הש"ך סי' ל"ז שם, וכן מה שהקשה מהך דסי' ל"ט ס"ה לק"מ דמ"מ מוכח עכ"פ מזה דקיימא בחיתוך ודוק, ומה שחידש הוא קשה להקל ע"י זה נגד השיך ואביו ז"ל כיון דבלא"ה לק"מ כנ"ל, ומ"ש אות י"ח עמ"ש ס"ק ח' ופרשתי דברי הב"י על נכון בזה ומ"ש באות י"ט אין דבריו נכונים דאפי' לפי דבריו עדיין אינו מיושב כלל לשון הש"ס במקום נקב נקב כיון דלפי דעתו אינו ברור שנקב הזאב הו"ל להסתפק אם תלינן בזאב שנקב או לא, גם הוכחת התוס' עדיין אינה הוכרה דמ"מ פשיטא שאין לדמות זה ממש לזה, ועכ"פ האיך הוכיחו התם מהך דזאב דהא אך דזאב עדיף וכ"ש במקום שינוי, גם מה שהקשה אטו כלב שנטל לב וודאי ניקב לק"מ דמ"מ דמי לטבח שהעביר בכח במקום הנקב דקרוב לומר שנקב בידו וה"ה כלב קרוב לומר שנקב ואין זה סתירה לדינו של הב"ח, ובעיקר פי' הסוגיות הנ"ל ודברי התוס' הכל בארתי לעיל ס"ק ז' בס"ד ע"ש, ומ"ש באות כ"ב בשם ב"ה עמ"ש בזה ס"ק ז' ושם מבואר דבזה נחלקו בש"ם ולדידן דתלינן אין לחוש לזה:

[ב] וכן אם נמצאו. עש"ך דמדברי הרמב"ם מוכח דוודאי היא, והנה התב"ש הקשה על תה"ק שכתב ג"כ חזקה כדברי הרמב"ם וסיים דתלינן בזאב ולפענ"ד דלק"מ דוודאי החזקה אינה מורה רק דודאי נקבו התולעים לאחר שחיטה, אבל מ"מ עדיין לא נתברר אם הי' נקב במקום זה בלא"ה רק דכמו דבזאב לא חיישינן שמא במקום נקב נקב ה"ה כאן וכיון שוודאי פירשו לאחר שחיטה מאיזה צד נחוש שהי' שם נקב בלא"ה ותלינן הנקב בתולעת רק דשם בזאב הקשתי לעיל דמאיזה צד נחוש לזה ופירשתי שם דהכוונה לפי שיש נקבים הרבה ויש לחוש שמא יש כאן נקבים שלא עשה הזאב כלל, ולפ"ז גם כאן דיש תולעים ונקבים ולא ידעינן אם כל הנקבים עשו התולעים או שיש נקבים בלא"ה ג"כ ולזה כיון דהתולעים בוודאי נקבו תלינן הכל בתולעים כמו שם בזהב וזה ברור. ולפמ"ש הש"ך (סוס"ק ט"ז) פשיטא דלק"מ דקמ"ל גם כאן אפי' לא נמצא הנקב במקום התולע מ"מ תלינן כמו בזאב שלא במקום שיניו ועי' בסמוך:

[יג] תולעים עש"ך שהסכים למהר"ם דאפי' נמצאו שלא במקום הנקב ואין שווים במספר כשר, ולכאורה מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל תולעת שהיתה בריאה וניקבה ויצאה והרי הריאה נקיבה בתולעת חזקתה שאחר שחיטה תיקוב ותצא עכ"ל. משמע לכאורה מלשון נקיבה בתולעת שהתולעת בתוך היקב ממש אז תלינן בתולעת דאל"כ אין פי' ללשון זה כלל. ואפשר לומר דכוונתו דלא תימא כל שאנו דנין שהי' בכאן תולעת וניקבה ויצאה אף שאין התולעת כלל עכשיו לפנינו כשרה כמו שחשב השואל בתשו' מהר"ם לובלין באמת, וע"ז כתב דהרי הריאה נקובה בתולעת דהיינו שהריאה נקובה לפנינו עם התולעת אבל פשט לשונו לא משמע כן, גם מלשון רש"י שם תולעת היוצאה ולא כתב תולעת שיצאה מורה דבעינן שיהא נראה עכשיו יוצאת מן הריאה לא שיצאתה כבר, אך מ"מ אינו נראה כלל דאי נימא דכל שיצאת מן הריאה רחוק מן הנקב חיישינן שמא מעלמא אתי ונקב זה לא מן התולעת ואם אפי' בתוך הנקב מנין דמן הריאה הם דלמא מעלמא ונכנסו לריאה ויוצאים ונקב זה הי' בלא"ה. וע"כ דכל שיש תולעים לפנינו ונקב י"ל דהם נקבו ופשיטא שאן זה ריעותא מה שאינם בתוך הנקב דהא הם יוצאים ומרחשין על הריאה וכי לעולם יעמדו במקום הנקב וכמו בזאב דתלינן בנקבים שלא במקום שיניו דהזאב עשאום וה"ה בזה בנקבים שלא במקום התולעים, ובדברי הרמב"ם נראה פשוט כך דיש להבין שכתב חזקתה שתיקוב ותצא והול"ל דלאחר שחיטה נקבה ויצאה וע"כ דכוונתו דאמרינן דוודאי כל תולע שבריאה יוצא מיד לאחר שחיטה [והטעם יתבאר בסמוך] בלי ספק כלל ולפ"ז אפי' נמצא התולע עמוק בנקב לא אמרינן דעדיין לא יצא לחוץ והנקב אינו מן התולע כמו שבאמת דעת הריא"ז בש"ג [ודברי מהר"ם שם תמוהין שחשב דדברי ריא"ז הם היפוך דברי רש"ל וליתא דלא מיירי כלל בזה רק כשהוא יושב עמוק בנקב כנ"ל וכבר השיגו התב"ש בזה] וע"ז כתב הרמב"ם דנמצא נקובה בתולעת שהתולעת בתוך הנקב ועדיין לא יצא ולא הוציא ראשו מ"מ אמרינן דודאי כבר יצא. דכך דרך התולע בודאי שיצא אחר שחיטה אבל על הריאה פשיטא דכשרה כנ"ל אעפ"י שהתב"ש החמיר בזה:

[יד] כשרה. עש"ך מה שהאריך בזה, ודבריו נכונים בכל זה, אך מה שכתב דגם דעת ריא"ז כדעת בה"ג ורגמ"ה לא נהירא כלל דוודאי דעת ריא"ז דכל כי האי גוונא דטרפה כיון דחזינן נקב ועדיין לא יצא התולע אמרינן דמעלמא אתי הנקב ולא מן התולע, גם נלפע"ד דלא ס"ל לריא"ז כלל הנך טעמים שכתב הכלבו וכן הרמב"ם רק דעיקר הטעם דכל שהריאה בחיים הם שואבים מאויר וחיים ואינם דוחקים לצאת אבל מיד לאחר שחיטה דכלה הרוח ואין להם אויר הם דוחקים לצאת אל האויר, ולפ"ז לא מהני בדיקת השמש אך מ"מ כיון דבה"ג ורגמ"ה הכי ס"ל וודאי יש לסמוך עליהם, ובכר"ו כתב שאין לסמוך על בדיקת שמש דדרך תולעים אף שהן פגרים מתים ע"י חום השמש הם מתחילין לרחש, ותמה אני האיך עלה בדעתו לדחות בסברא בדוי' מלבו כזו דברי בעל הלכות גדולות ורגמ"ה, גם סברתו אינו דדוקא אם הם מונחים לפני השמש ממש אז התוס' מחזק אותם להרחיש אבל לא כשהם מונחים בתוך הריאה מבפנים ואין מניחין בשמש רק שירגישו שיש חום בחוץ שילכו לחוץ אבל אין החום הזה מחזק אותם להרחיש כשהן מתים וכן הסכים התב"ש לסמוך על בדיקת השמש בכל גונא אפי' לא נמצא תולעים מבחוץ כלל ע"ש: [טו] וי"א דאין מקיפין מבהמה זו וכו'. כ"כ הרא"ש והוא מדברי התוס' גבי גרגרת שמיטה דאמרינן יביא ויקיף וכבר כתבתי (בסי' כ"ד) בענין זה דאין כאן ראי' כלל דאין מקיפין רק בגרגרת גופא ולא בוושט דכל שהוא אינו שמוט אין כאן שינוי בחתך שלו אפי' גרגרת שמוט, וכ"ש לפמ"ש הר"ן דעיקר הפרש שבחתך היא מאמת שאין החתך ישר כמו באינו שמוט א"כ פשיטא דלא שייך זה בוושט ע"ש שהארכתי בזה, אמנם בגוף דעת רש"י נראה לכאורה מדברי הרב דאין מקיפין מאונא לאומא אפי' בערוגה אחת אבל לפע"ד נראה דהא ליתא דדוקא מערוגה לערוגה קפדינן שלא יהא מאונא לאומא ולא באותה ערוגה וכן משמע התם בסוגיא דמעיקרא קאמר רבא מערוגה לערוגה לא רק באותה ערוגה משמע דמודה דבאותה ערוגה שוב אין שום הפרש וא"כ פשיטא דלדידן דמקלינן טפי מרבא דאפי' מערוגה לערוגה דכ"ש באותה ערוגה דבכל גונא מקיפין, איברא מדברי הרשב"א בחידושיו משמע כדעת הרב לדעת רש"י אך בלא"ה דברי הרשב"א מגומגמין שם ובע"כ יש ע"ס ולפ"ז יהא מוכח כמו שכתבתי ודוק:

סעיף ו ניקב אחר מהסמפונות (פי' קנים החלולים שבתוך הריאה) שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלים זה מזה ואין בשר ביניהם טרפה שחבירו קשה ואין מנין עליו אבר ניקב לבשר [טז] הריאה הבשר מגין עליו וכשרה: [טז] אבל ניקב דבשר הכל תמהו על הרמב"ם שכתב אפי' ניקב לחבירו דמוכח דכ"ש לבשר, וזהו היפוך מה דמבואר בש"ס, ואני תמה כפי דעתם שחשבו שאין אמצעי בין לחבירו לבשר ואין שום דבר שיהא יותר טרפה מלחברו א"כ תקשי בש"ס לר' אמי דאי לפנינו ולא ניקבה כשרה דהא אמר ר"נ סימפונא דריאה דאינקוב טרפה ומשני ההיא לחבירו אתמר ופריך והא אמר ר"נ הדורא דכנתא דאינקב לחבירו כשר, והדבר תמוה דמאי ענין קושיא זו לכאן דמוקמינן ר"נ לחבירו הא מעיקרא דהוי ס"ד דאפי' לבשר טרפה פשיטא דקשיא מהך דהדורא דכנתא דמבואר אפי' לחברו כשר, ואם הכוונה להקשות על גוף דברי ר"א מ"מ הא מדר"נ לדר"נ גופא קשיא, וברור דלולי דהוי משני לחברו הוי מצי לאוקמא דניקב הסמפון בלבד בלי הגנה כלל אבל בהגנה כשרה ולא קשיא מהדורא דכנתא דהתם בהגנה אבל השתא דקאמרת אפי' לחבירו טרפה קשה, וע"ז משני דלעולם אפי' לחבירו טרפה רק דאין מדמין בטריפות א"כ דברי הרמב"ם מבוארין בש"ס להדיא דלפי המסקנא אפי' לחבירו טרפה וכ"ש בלי הגנה כלל, ודבריו הם ס"ד דמקשה והחרצן משיב דאפי' לחבירו ואם באנו להקשות בש"ס גופא מה צורך לומר לחבירו לישנו בלי הגנה כלל מלבד דאין זו קושיא על הרמב"ם כלל רק בש"ס גופא ובאמת לק"מ חדא דהא מעיקרא קס"ד דבכל גונא טרפה אפי' ניקב לבשר והתרצן בא ליישב דלא תיקשי לר"א ובא להוציא ניקב לבשר מכלל דברי ר"נ א"כ לחבירו דהוי ס"ד מעיקרא דטרפה למה מחדש עכשיו דכשר כיון דבלא"ה לא קשיא לר"א לכך תפס החומרא הגדולה לחבירו ודוק:

אך בלא"ה נלפע"ד דבהכרח הוצרך לומר לחבירו דהא רש"י פי' דלכך לא חש ר"א שמא ניקב לחבירו דאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן ולפ"ז נראה דהיינו דוקא אם בכל מקום בריאה כשר רק שיש לחוש במקום הפיצול בלבד אז אמרינן דלא מחזקינן ריעותא שהי' במקום זה אבל אם בלא הגנה כלל טרפה [כנ"ל[בוודאי כנ"ל, א"כ נצטרך לומר שהי' במקום הגנה ובהגנה של בשר א"כ הוא להיפוך להכשיר שנאמר שהי' במקום זה דוקא ובהגנה וצ"ל דזה לא שכיח שינקב בלי הגנה כלל והשתא כיון דר"נ סתמא קאמר סמפונא דאינקב האיך שייך לומר דאינקב בלי הגנה מיירי דהא סתמא קאמר והאיך יאמר סתם ובלא שכיח דוקא ומזה דייק המקשה דבהגנה מיירי וקשיא לר"א וע"ז מתרץ דמיירי באמת בהגנה רק לחבירו אתמר והיינו דקשיא לי' מאידך דר"נ דמוכח בהגנה כשר לחבירו ומשני אין דומין ועכ"פ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם (יראה) שכתב ניקב אחד מסמפונות הריאה ואפי' ניקב לחבירו, והיינו דמעיקרא התחיל בניקב סתם בפנ"ע והוסיף אפי' ניקב לחבירו מבואר דבא לומר כ"ש ניקב סתם דכתב מעיקרא וזהו שכפל מילת ניקב ודוק. ולפ"ז העיקר כהש"ך (ס"ק כ') דלבשר לכ"ע כשר אך מ"ש הט"ז בפי' דברי בה"ג אינו נראה כלל ובכוונת בה"ג העיקר כמו שפי' ב"י אך מה שביקש לפרש גם דברי הרמב"ם כן אינו נראה כלל דמ"מ מאי רבותא יש לחבירו מניקב לבשר דסותם טפי וזה הוא ראי' ג"כ לפי' הנ"ל:

סעיף ז ריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלא בלא נקב אם הסמפונות עומדין במקומם ולא נמוחו כשרה ואם נמוק אפי' סמפון אחד טרפה כיצד עושים נוקבים אותה ושופכין אותה בכלי שהוא שוע באבר אם נראה בה חוטים לבנים בידוע שנמוקו הסמפונות וטרפה ואם לאו בשר הריא' בלבד הוא שנמוק וכשרה והוא שיהא מחוי המים וך אבל אם הם עכורים [יז] או סרוחים טרפה (הג"ה ויש מכשירים אפי' בעכורים וסרוחים ומי שהוא בקי לבדוק שלא נמוחו הסמפונות יוכל לסמוך עלייהו לצורך הפ"מ): [יז] אבל אם הם עכורים, זהו דעת הרי"ף ורמב"ם לפי גירסתם והרא"ש הוסיף גירסא ומים זכים דכשרים כאן וכאן לא אמרן וכו' ובאמת עדיין אינו הוכרח דהפי' דע"כ לא הושוו ריאה [וכולי'] לענין מים זכים רק בצלולין אבל לא בעכורין, והנה הרא"ש הקשה על הרי"ף דמים עכורין לא גרע ממוגלא ועוד דריאה שנשפכה מאי איכא למימר, ובאמת יש ראי' מזה להיפוך דכיון דהוצרכו שוע באבר כדי שיהא נראה מיחוי סמפונות א"כ בודאי צלולין הם ולא עכורים וע"כ דמוגלא יכול להיות צלול כמ"ש הרשב"א, ויש עוד ראי' להרי"ף מהא דאמרינן בחר הכי הכולי' שהקטינה וכו' ואם כפי' הרא"ש דעד השתא בכולי' מיירי א"כ האיך אמרו הכולי' שהקטינה דהא מכולי' סליק וע"כ דמעיקרא בדין ריאה וכולי' מיירי ואח"כ קאמר בכולי', לכן נראה שיש להחמיר בזה לחוש לדעת הרי"ף ורמב"ם, והנה לפי הגירסא שלפנינו בש"ס נתחבטו רש"י ותוס' שם דמה ביקשו בהך קושיא והרי מים זכים דכשרים הכא והכא, ונלפענ"ד לפרש בפשטות דוודאי זה שאמר כל הפוסל בריאה כשר בכולי' בוודאי לא נתכוון על מה שמפורש בכולי' להכשיר רק דדייק דכשר כיון דחזינן דנקב פוסל בריאה וכשר בכולי', ולפ"ז מוכח מזה דמה דמצינו בכולי' להכשיר בריאה פסול דאי גם בריאה כשר מה צורך בכולי' כמו שאמר דכשר בריאה כ"ש בכולי' וע"כ דבריאה פסול וע"ז מקשה בתרתי חדא דחזינן להיפוך דפסול בכולי' וכשר בריאה ועוד דחזינן מים זכים דכשר הכא והכא וכיון דכשר בכולי' לפי דעתו הי' לו לפסול בריאה ובאמת גם בריאה כשר:

סעיף ח חסר מגוף הריאה [יח] ולא ניקבה כשרה ויש מי שאוסר (הג"ה ומנהג להכשיר אם החסרון ככף פשיטה אבל אם החסרון ככף כפותה אם יוכל להניח בגומא ההיא אצבע אגודל מקרי חסרון וטרפה וכל זה כשנראה החסרון מבחוץ לאחר הנפיחה אבל אם הוא מבחוץ כשאר ריאה אלא שנחסר מבשרה מבפנים אפי' מחזיק החסרון עד כדי רביעית כשרה יתר מכאן [יט] טרפה): [יח] חסר מגוף הריאה. בזה תמהו התוס' מה צורך לאוקמא כר"ש הא מצי לאוקמא בחסרון בחוץ כזה בלא נקב, והנה לדידן דסבירא לן כל טריפות הריאה מטעם שסופו לינקב לק"מ לפענ"ד דוודאי בלא"ה יש להבין אמאי לא מוקי בחסרה אונא דלכ"ע טרפה וע"כ משום דקתני ניקבה וממילא כל שסופו לינקב בכלל ואי דבא לאשמעינן הא גופא דזה סופו לינקב א"כ למה נקט חסרה דוקא הא כמה וכמה טריפות שנתחדשו בש"ס משום דסופו לינקב ולא ניקבו ומ"מ לא קתני לה ולמה נקט חסרה וע"כ דבטרפות ניקב כולל כל שסופו לינקב אבל לשיטת הרמב"ם דחסר הל"מ בפ"ע הוא באמת קשה וגם מחסר אונא קשה, אבל מ"מ נראה לפע"ד ליישב שיטת הרמב"ם כד דוודאי ל"ל דסובר הרמב"ם דחסרון מבחוץ טרפה אפי' חסר כל שהוא כמו נקב שהרי בנקב כתב כל שהוא ובחסר לא ושם מיד בתר הכי הביא דין ריאה שיבשה מקצתה וכתב בהדיא אפי' כל שהוא ולמה לא כתב כאן אפי' כל שהוא וע"כ שיש לו איזה שיעור בזה ונראה ברור דשיעורו הוא כט"ד והיינו ממה שכתב שם קודם ביתרת מגבה דטרפה דהיתר כחסר וכתב שיעור כט"ד. מבואר דשיעור חסר כט"ד והיינו כמו באונות דהשיעור כט"ד כמו כן חסר דכל פחות מט"ד לא הוי חסר כמו אונא פחות מט"ד לא הוי אונא וזה ברור לפע"ד ודוק היטב:

ולפ"ז נראה ליישב קושית הנ"ל בפשיטות דודאי אם נימא דחסרון משהו טרפה א"כ אין לחלק בין בפנים ובין בחוץ דמ"מ חסר משהו רק אם השיעור כט"ד אז יש לחלק דבפנים אפי' ביותר כשר ובחוץ היא דטרפה דהוי כחסרה אונא משא"כ בפנים לא שייך זה אבל אי נימא דאפי' משהו טרפה בחסר אין שייך לחלק וע"ז פריך שפיר דודאי ריאה שניקבה או שחסרה קתני חסרה דומיא דניקבה דבנקב משהו מיירי והשתא לא מצי לאוקמא בחסרון בלי נקב דאז לא סגי במשהו רק כט"ד כנ"ל וע"כ בחסרון ממש א"כ בחוץ הוי ניקבה וע"כ בפנים ומבואר דשמי' חסרון ודוק, כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם, ויש לי להביא סמך לדבריו מהא דקאמר אלמא קסבר חסרון בפנים לא שמי' חסרון משמע דיש טריפות חסרון בעולם רק בפנים לא שמי' חסרון מבואר דבחוץ שמי' חסרון ואם דאין חסרון טרפה אפי' בחוץ רק ניקב א"כ אין טריפות חסרון כלל דהא בנקב בלבד טרפה וזה סיוע להרמב"ם דבחסרון בחוץ טרפה ועי' ב"י מה שתירץ בזה והוא תמיה ודוק:

[יט] יותר מכאן טרפה עי' ט"ז ועיקר קושיותו אינו כמו שכתבתי בס"ק לפני זה דלדידן דטרפות חסר מטעם נקב הוא וסופו לינקב א"כ ליכא לאוקמא משנה בהכי ואדרבא נראה ראי' דביתר טרפה דאל"כ מאי רבותא יש ברביעית וכי שמעני בטריפות שיעור המטריף רביעית עד שנשאר בו רבותא למקום אחר דכשרה ואף כאן כשר אפי' ביותר ומה זה שתפס רביעית לרבותא ומאי ענין רביעית לכאן כיון שלא נאמר שיעור זה בטריפות לא לאיסור ולא להיתר וע"כ דביתר טרפה לזה קמ"ל דכל פחות מיתר כשר אף שאם הי' יותר משהו טרפה והנה הרמב"ם השמיט ריאה שנימוקה ונראה שסובר דריאה שנשפכה כקיתון גרע טפי מנימוקה ואפי' כולה כשרה ע"י בדיקה כ"ש נימוקה מקצתה וקיימ"ל כר"י ואפי' לא נשאר רביעית כנ"ל ולפ"ז יש סיוע לשיטת הט"ז המקיל ביותר מרביעית ודוק, ולולי דמסתפינא הי' נראה לפרש דהך רביעית קאי על הנשאר בריאה דלשון מחזקת מורה כן ורש"י נדחק עצמו שם במח"כ ולפ"ז הוי אתי שפיר אבל כל הפוסקים לא פירשו כן והעיקר להחמיר כהרב:

סעיף ט. הריאה שנמצא בה מקום אטום [כ] כל שהוא שאין חרוה נכנס בו ואינו עולה בנפיחה מביאין סכין קורעין (הקרום לבד) סמוך ממש למקום האטום [כא] אם נמצא בו ליחה [כב] מותרת שמחמת הליחה לא נכנס שם הרוח ואם לא נמצא בו ליחה נותנין עליו מעט רוק או תבן או נוצה אם נתנדנד כשרה שהרי הרוח בא שם וא"ל טרפה (הג"ה ולא מיקרי אטום אלא כשמראהו דומה לשאר ריאה אלא שאינו עולה בנפיחה אבל אם מראהו דומה למוגלא אינו אלא טינרי וכשר בלא בדיקה ואף באטום יראה תחלה ליתן הריאה במים פושרין או ליתן מים פושרין תוך הקנה ולנענע אותה או למשמש הרבה במקום האטום ולשפוך אח"כ מה שבתוך הקנה ואם עולה אח"כ בנפיחה כשרה ואפי' אם כבר נחתכה הריאה אם יוכל לבדוק ע"י שפופרת שיעלה מקום האטום בנפיחה יש להכשיר)

[כ] שנמצא בה מקום אטום, הטור כתב שאירע בה מקרה שנפחוה והוא מדברי הרא"ש והב"י בשם רבינו ו כתב שנודע ע"י מושמוש שקשה, וכתב התב"ש דאין כוונת ר"ש דכל שאין קשה אין צריך בדיקה אף שאינו עולה בנפיחה דא"כ למה כתבו הרא"ש והטור דאירע בה מקרה הא בלא"ה א"א בלי קישוי וצריכה נפיחה ע"ש שהאריך, ובאמת עדיין אינו מספיק דמ"מ קשה עכ"פ מה צורך להם [לכתוב] שאירע בה מקרה הא בלא"ה מכח האטום גופא משכחת לה שהוצרכו לנפחה שנודע ע"י משמוש שהיא קשה ובהכרח דפליגי על ר"א דאפי' הוא בקישוי מ"מ כל שלא נודע או אפי' אינו עולה כיון שאינו קשה שאינו עולה בנפיחה אין צריך בדיקה, והט"ז העתיק דברי הטור ודברי ר"ש כחדא והם סותרין זה את זה וצ"ע:

והנה הפר"ח הביא דעת ראב"ד בתמים דעים דאטום דוקא מעבר לעבר, והביא הפר"ח ראי' מהא דריאה שיבשה מקצתה ולא נפרך בצפורן כשרה הא מ"מ תפסל מטעם אטום, ותירץ התב"ש דנהי דאינו עולה בנפיחה אבל מ"מ אי חותך הקרום מבצבץ ע"י רוק שהקנים חלולים והרוח יוצא, ועדיין קשה הא מכל מקום כל הפוסקים כתבו סתמא גבי יבש וכן בש"ס נאמר סתם דבלא נפרך כשרה ולדברי התב"ש עדיין צריכה בדיקה מכח אטום והא הפוסקים כתבו על דברי בה"ג המצריך בדיקה בנגלד קרום העליון דהואיל דלא נזכר בש"ס א"צ בדיקה כלל והכא נמי דכוותא, אם לא שנאמר דיכול להיות דאף נפיחה אין צריך כל שאין המקום קשה כדברי ר"ש הנ"ל או אפי' נפחוה כיון שאינו קשה אינו צריך בדיקה דלא כדברי התב"ש הנ"ל וצ"ע:

[כא] הקרום לבר סמוך ממש למקום האטום, עי' ט"ז ויראה דכוונתו לפרש דברי הרשב"א היינו דבא לומר שלא יחתוך רק הקרום בלבד עד סמוך לבשר ולא הבשר ועל זה הקשה הט"ז דהא י"ל דהרוח מן הצדדין בא וכתב דמשמע לי' לרשב"א דמן הצדדין אינו יכול לבוא רוח מחמת האטום וע"ז כתב דהעיקר כהטור דיחתוך גם בבשר האטום אז רואין דהרוח מן האטום בא ולא מהצדדין וכן מבואר ביש"ש שהבין כן דברי הרשב"א והשיג עליו דהעיקר כהטור, אמנם נראה לפע"ד שלא הי' כוונת הרשב"א כך כלל וכן מוכח מדברי ב"י שהרי העתיק דברי הרשב"א קודם והפסיק בדברים אח"כ ואח"כ הביא המ"כ שיחתוך הקרום ולא הבשר, מבואר דאין זה דעת הרשב"א כלל ודוק, גם האיך אפשר להעמיד דבר זה ברשב"א דמה ביקש בתיבת סמוך הו"ל למימר שלא יחתוך רק הקרום לא הבשר והלא אין כאן שום דבר רק קרומין ובשר, והנראה לכאורה בכוונת הרשב"א לפי שבש"ס נאמר מייתינן סכינא וכו' ולעיל גבי בועי נאמר מייתינן סילו' והרא"ש גורס גם כאן כן, וזהו כוונת הרשב"א דאין הכוונה שיעשה נקב בלבד בקרום וכל שלא יבצבץ מן הנקב טרפה דוודאי יכול להיות דהאטום גורם שלא יבצבץ מנקב משהו וכן מוכח מדברי התב"ש שכתב בסרכא על האטום הצריכה בדיקה טרפה והיינו דאין ראי' שאינו מבצבץ מחמת האטום, ובאמת קשה עליו מדברי הרא"ש הנ"ל דמשמע דהבדיקה בנקב ולזה כתב הרשב"א דיחתוך הקרום בסכין עד סמוך למקום האטום והיינו שלא ישאר רק משהו סביב כדי שלא יבא הרוח ממק"א חוץ לאטום אבל יכול לגלות כל מקום האטום ואז בקל יוכל לבצבץ כל שיש בו רוח מעט אבל מענין אם יחתוך בבשר או לא דיבר הרשב"א כלל שהרי לא הזכיר תיבת הקרום כלל, והנה הש"ך (כתב בס"ק כ"ה) וז"ל ולא הבשר דאל"כ יצא הרוח כשיחתוך האטום ושמא משם ולמטה נטמטם עכ"ל ולא נתבררו דבריו כלל ועוד אם באנו לחוש באטום דמקצתו אין בו רוח ומקצתו יש בו רוח א"כ לא מהני בדיקה כלל דשמא במקום אחד יש בו רוח ויש מקום שאין בו וטרפה בכל שהוא [וע"כ[דכל שאנו רואין רוח שוב לא מחזקינן ריעותא א"כ מאי יש לחוש כשיחתוך בבשר, גם עיקר פירוש דבריו לא נתבאר אם לא דכוונתו דמיירי דחותך כל הקרום מעל גבי האטום ואז אם יחתוך גם האטום א"כ סמוך לאטום יש בשר הריאה ברי ופתוח א"כ בודאי יצא הרוח ושמא האטום בעומק נטמטם אבל כשחותך הקרום בלבד אי אפשר לבוא הרוח כשהאטום אין בו רוח, ולפ"ז אם יחתוך הקרום (אם) [עם[בשר האטום וישאר סביבו קרום אם אטום תחתיו אף הש"ך מודה, ולפ"ז אין כאן מחלוקת כלל דהטור דנמשך אחר לשון הרא"ש דמשמע דאינו עושה רק נקב א"כ יכול לנקב גם בבשר האטום אבל להרשב"א דדעתו שיסיר כל הקרום כדי שיבצבץ בקל אין לחתוך הבשר, אבל לשון הש"ך בנה"כ אינו מורה כן וצ"ע והעיקר לפענ"ד שיתתוך הקרום וישאר משהו סביב מן הקרום והאטום שתחתיו ואז כשר בכל אופן כנ"ל:

[כב] אם נמצא בו ליחה, עי' ש"ך דה"ה דם עכור או בשר נרקב, ובתב"ש הביא בשם הר"ץ דאם נמצא חוט אדום באטום טרפה ולא מהני בדיקה, והתב"ש דחה דבריו ולא ידעתי למה שהרי הד"מ הביא ג"כ דין זה כאן, ומשמע דדעתי כך להלכה שהרי לא השיג על זה כלל, לכן נראה דהעיקר להחמיר בזה, עוד האריך התב"ש בענין הבדיקה שלא יהי' המים רותחין ולא יהי' בקנה רק זמן מועט שלא יתרכך מהם ואינו נראה כלל כיון שהתירו משמוש עד שיתרכך ה"ה ע"י המים לכן נראה דבה"מ אם עשו כך אין לחוש: סעיף ריאה שקשה כעץ במשמושה [כג] (הג"ה וה"ה אם קלה כעץ טרפה). [כג] ריאה שקשה כעץ במשמושה, דין זה צ"ע כמו שאבאר והנה ז"ל בש"ס האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה איכא דאמרי בחזותא וא"ד בגישתא איכא דאמרי דנפיחא וא"ד דפחיזא וא"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאונא ע"כ, והנה כפי הנראה כפי פשטות הענין יש כאן ה' מיני טרפות ואם נאמר דלא פליגי חד אחברי' בדינא ראוי לפסוק כולם, והנה הרמב"ם לא הזכיר רק שלשה מהם ובשיעא פסק דטרפה וודאי ובשנים ספק טרפות והאריך הרב בכ"מ לבאר דעתו של הרמב"ם בזה, והנה מה שכתב דשיעא מיטריף מטעם חסר לא נראה כן ברמב"ם כמו שהארכתי בזה לעיל (סוף סי' ל"ה) וכ"כ היש"ש שם ע"ש דשיע כאופתא לאו משום חסר הוא, גם מה שפי' לדעתו סוגית הש"ס תמוה כיון דבש"ס אמרו ה' מיני טרפות איך נאמר דאחת הם ע"ש, לכן נראה לפע"ד כאשר נדקדק בסוגית הש"ס דמעיקרא קאמר ואיכא דאמרי בגישתא ואח"כ איכא דאמרי בלא וי"ו והדר ואיכא בוי"ו, לכן נלפע"ד דמעיקרא קאמר שני ענינים כוללים דאמד מפרש הדמיון הזה בחוש הראות ואחד מפרשו בחוש המישוש הוא דומה, ועל זה קאמר איכא דאמרי דנפיחא וא"ד דפחיזא ושניהם הם פי' על הך איכא דאמרי על חוש הראות דמר מפרש לה במראה הצבע שהיא לבן והיינו דפחיזא ומר מפרש לה במראה שדומה חיתוך הריאה לעץ והיינו דנפיחה כמו חריות של דקל לא במראה הצבע והדר מפרש בגישתא דהיינו דשיע שהיא חוש המישוש חלקה כעץ חלק וזה שהזכיר הרמב"ם שיעא לטרפות ודאי במנ"פ אם נחלקו הנך בדינא הלכה כלישנא בתרא ואם לאו פשיטא דטרפה וודאי אבל בהנך תרתי דהם אליבא דלישנא קמא פשיטא שפיר מספקא לי' אם נחלקו א"כ הלכה כבתרא או דגם זה טרפה ולא פליגי רק בפי' בלבד, והמעיין ברש"י יראה שפי' וז"ל דפחיזא קשה דנפיחה נעשית לבנה כבקעת ויש לתמוה שפי' דפחיזא קודם לנפיחה דנזכר קידם בש"ס. גם קשה האיך פי' נפיחה לבנה, וברור שיש ט"ס ברש"י וצריך להיות דנפיחה קודם וע"ז פירש קשה והיינו שנתקשו האונות ועומדים נפוחים כמו חריות של דקל ופחיזא היא מראה לבנה כעץ וא"כ לפ"ז טרפות זה אין לו עיקר להרמב"ם כיון שהזכיר כעין חריות של דקל גם מראה לבן הזכיר לקמן (סי' ל"ח ס"א) ושיעא כאופתא לעיל (סי' ל"ה) א"כ מאי ענין טריפות זה ואין לו עיקר בש"ס לפי הנ"ל, גם קשה מה בכך דמישמושו קשה הא בכל אטום דעת הסמ"ג דהיא קשה במשמוש, ודוחק לחלק דהכא דוקא בכולה והתם במקצתה, וראיתי להרשב"א בת"ה שפי' ממש להדיא סוגית הש"ס באופן הנ"ל אלא קצת בענין אחר ע"ש אבל עכ"פ דין זה צ"ע:

סעיף יא ריאה שנתמסמסה דהיינו שנמצאת שלמה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות [כד] טרפה:

[כד]

חתיכות חתיכות, התב"ש הביא עובדא בריאה שנפל ממנה חתיכות וצוה המורה לנפח בכח ונפל הכל עד שנשאר קרום שלם תחתיו כמו כל ריאה והכשירו, ולדעתי צ"ע דודאי לא יתכן לומר דמה שאמרו בש"ס כהאי גונא טרפה היינו דנפל חתיכות בשר וקרום דא"כ מה זה שפירש"י דהוי לי ריאה שחסרה הא ניקבה היא כמו שאמרו שם אילימא מבחוץ היינו ניקבה דחסרון כי האי לאו חסרון היא אלא נקב, גם משמע דלא מטריף רק להך דנתן שיעור כל שהרופא גרדו וכהאי גוגא פשיטא דאין בה שום צד הכשר כלל, לכן נראה דהתם ג"כ הי' המעשה כי האי גונא ומ"מ כיון שאנו רואין דנפל מן הריאה חתיכות טרפה מטעם חסרה וכמו שפסק הרמב"ם גבי חסר מגוף הריאה אע"פ שלא ניקבה וכ"ש כעין זה דנחסר כולה, ואפשר לומר דדוקא אם כל הריאה היא גבוה רק במקום אחד יש גומא שפיר שייך לפסול מכח חסר ולא שנפל בשר העליון מכל הריאה אין בו משום חסר, ואפשר דמה"ט הצריכו לנפח בחוזק עד שיפול הכל, ולפ"ז עם נפל חסרון פחות מט"ד לפי מה שהעליתי לעיל לדעת הרמב"ם דכשרה גם בזה כשר, ומ"מ עדיין צ"ע דמנין לחלק בזה:

סעיף יג ריאה שיבשה אפי' מקצתה טרפה והוא שתהא נפרכת בצפורן [כה] (הג"ה ואם משרטט בצפורן על בשר הריאה ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטרפה)

[כה] והיא שתהא נפרכת בצפורן, בב"י הביא בשם הג"א דיבשה אונא אפי' אינה נפרכת בצפורן צריכה בדיקה במים והביאו הט"ז (ס"ק כ') וש"ך (ס"ק כ"ט) וכתב מהרש"ל הטעם דאונא שאני דהוי כחסרה אונא ולפ"ז לדעת הרמב"ם המטריף בחסר מגוף הריאה א"כ אפי' יבשה מקצת מגוף הריאה טרפה כשאינה חוזרת ולא כן מבואר ברמב"ם דהצריך דוקא נפרכת בצפורן ואם לאו כשרה לגמרי והש"ך בנה"כ פי' מטעם אטום וגם זה לא נהירא שהי' לו להזכיר בדיקת אטום, ומדברי הג"א משמע דכל שאינו חוזר טרפה, וברור דכוונת הג"א דסובר כדעת הב"ח שהביא הש"ך (ס"ק כ"ט) דצמקה אפי' במקצתה טרפה וצריכה בדיקה שתחזיר לברייתה רק שם בכל הריאה מעת לעת וכאן בפחות, וכן נראה מדברי הב"י גופא שזהו טעמו ע"ש:

סעיף יד צמקה כולה אם מחמת בני אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפני' וכיוצא בזה טרפה ואם בידי שמים כגון שפחדה מקול רעם או דאתה זיקים וכיוצא כזה או מפחד שאר בריות [כו] כגון מקול שאגת ארי' וכיוצא בזה כשרה:

[כו]

או מפחד שאר בריות. הרמב"ם לא הזכיר כלל פחד שאר בריות ונראה דסובר לפמ"ש הר"ן דבידי אדם טרפה וודאי ולא מהני בדיקה ובידי שמים כשרה בלי בדיקה כלל רק בספק הוצרכו בדיקה לזה סובר דוודאי לרשב"א הוי כבידי אדם דלא מהני בדיקה ולת"ק לא שמענו דפליג עלי' דהוי כבידי שמים בוודאי דלא בעי בדיקה ואדרבא כיון דת"ק קאמר בידי שמים ובידי אדם מבואר דרק בידי שמים לא בעי בדיקה ובידי אדם לא מהני בדיקה וכל ביני וביני בעי בדיקה הלכך מעיקרא הזכיר הרמב"ם בידי שמים ובידי אדם בלי בדיקה כלל וכל שלא בידי שמים ובידי אדם בעי בדיקה ותליא אי הדר ברי דבידי בריות לאו כל אפין שוין פעמים כשרה ופעמים טרפה כנ"ל וזהו דלא כהטור דמבואר בדבריו דבידי בריות הוי כבידי שמים ממש ועי' בסמוך:

סעיף טו. כיצד בודקים אותה (אם הדבר ספק [כז] מאיזה דבר בא לה) מושיבין את הריאה במים מעל"ע אם זמן הקור מושיבים אותה כמים פושרים ובכלי שאין המים מתמצין מגבו ונוזלים כדי שלא יצננו במהרה ואם הי' זמן החום מושיבין אותה במים צוננין בכלי שהמים מתמצין מגבו כדי שישאר קרום אם חזרה לברייתה הרי זה ביד"ש או בידי הבריות ומותרת ואם לא חזרה בידי אדם היא וטרפה (הג"ה ונראה דאין לנו לסמוך על בדיקה זו כי אין אנו בקיאין בכל דבר שצריך בדיקה ואם נראה שבא יש לסמוך על בדיקתנו):

[כז] אם הדבר ספק. עי' ש"ך (ס"ק ל') ומבואר מדבריו דהרשב"א ורמב"ן נחלקו בתרתי חדא דבידי אדם ג"כ מהני בדיקה שמא הי' בידי שמים קודם ובידי שמים בעי בדיקה שמא הי' בידי אדם קודם, והר"ן חולק בתרוויהו, ולפ"ז לק"מ נוה שהקשה הט"ז דהרב סותר עצמו ולפי הנ"ל הא ליתא דמעיקרא כתב לאפוקי דלא נימא דגם בידי אדם מהני בדיקה אבל בידי שמים חושש להרשב"א, גם מה שהביא מהרש"ל ראי' מדלא מנה בין הטרפות בשלא עלתה לה בדיקה דלא הדרא ברי והוא תמוה דלדבריו למה לא (שנה) [מנה] חרותא בידי אדם וע"כ דהכל מטעם ניקב הוא וכבר תני ניקבה רק כשרות איצטריך לי' דהני אין סופן לנקב, גם הוכחת הט"ז אינה הוכחה דוודאי כשלא ידע שיש בירור בזה הוצרך לפרש חרותא כשידוע או דרישא בידי שמים ידוע או להיפוך אבל עכשיו דיש בירור גם במשנה כך הפי', ועוד לדבריו ג"כ למה לא שאל בספק מאי על המשנה גופא וע"כ דלא שאל רק כשבא מעשה לידו הי' רוצה לידע, אך יש לתמוה האיך יעלה על הדעת לומר דמה שאמרו בידי שמים ובידי אדם היינו ע"י בדיקה א"כ מאי נפ"מ במחלוקת רשב"א בפחד שאר בריות דהא סוף סוף בעי בדיקה ואי הדר ברי אפי' ביד"א כשרה ואי לא הדר בדי אפי' ביד"ש טרפה, גם קשה למה הזכיר ביד"ש ובידי אדם כלל ולא הי' להם להזכיר רק בדיקה ומאי נפ"מ לידע מהו גורם הטרפות כיון דלא מהני רק בדיקה ומזה מבואר להדיא דבידי אדם בודאי טרפה בלי בדיקה כלל וכן פחד שאר בריות לרשב"א א"כ ה"ה בידי שמים דכשרה בלי בדיקה כלל, וצ"ל דהרשב"א מודה בידי אדם להחמיר אפי' בבדיקה רק בידי שמים נסתפק דאולי מחמירין להצריך בדיקה וזהו דלא כש"ך הנ"ל דמשמע דבתרוויהו פליג, אך לפ"ז יש לתמוה שכתב הרשב"א אח"כ דאם בשעה קלה שחטוה מיד בודאי צריכה בדיקה דודאי לא נעשה מיד וכיון שדעתו לחלק בין להקל ולהחמיר הי' לו לבאר דעתו בהיפוך בידי אדם אי נימא כיון דהוא ודאי דלא צמקה בשעה קלה סמכינן אבדיקה, דהדר הוי כספק או דלא סמכינן אבדיקה בזה להקל אפי' בשעה קלה ואי נימא דלא מחלק כלל בזה ניחא משא"כ כנ"ל, והי' נראה לכאורה לומר דלא נסתפק הרשב"א כשאין הריאה לפנינו דוודאי סמכינן דהא בברייתא לה נזכר בדיקה כלל ותלינן, רק כוונת הרשב"א כיון שהריאה לפנינו ויכולין לבדוק או כשבדקו ולא חזרה לברייתה בזה השאלה אם נסמוך על בידי שמים או לא וכמו כן להיפוך בידי אדם בלי בדיקה טרפה רק שנסמוך על בדיקה, והשתא בברייתא לא קשיא די"ל דלא מיירי בבדיקה כלל רק כשאין לפנינו לבדוק עוד, אבל קשה מה שהקשה מחרותה במשנה ולפי הנ"ל לק"מ, לכן נראה דסובר הרשב"א דוודאי בדיקה הוא בכל גווני רק לרשב"א דפליג אף בשאר בריות ובזה לא שייך בדיקה כלל דהבדיקה אינה רק לברר דלא נעשה בידי אדם אבל כל שנימא דגם בשאר בריות טרפה בוודאי לא שייך בדיקה כלל דגם בזה הדרא ברי [פי' במים אבל מ"מ טרפה לשיטתו דלא הדרא ברי בגוף הבהמה כשהיא חי' וכללה היא דלרשב"א אין מן המים שום ראי' ודוק] דוודאי ל"ל דבזה לא הדרא ברי דא"כ מ"ט דרבנן דמכשרי גם מאי מועיל בדיקה להטריף בוודאי שמא ע"י שאר בריות הוא וע"כ דבזה הדרא ברי א"כ לרשב"א ליכא בדיקה כלל רק לת"ק:

ולפ"ז אתי שפיר מה שלא העתיק הרמב"ם והרי"ף פחד שאר בריות כיון דהוצרך בדיקה א"כ פשיטא דליתא לדרשב"א והשתא אתי שפיר ברמב"ם בפשיטות דמעיקרא כתב הדין בידי שמים כשר ובידי אדם טרפה והדר קאמר כיצד בודקין ויש להבין מעיקרא הי' לו לומר מציאות הספק דהא עד השתא בוודאי אסרו וכמו כן קשה ברי"ף שכתב ומנא ידעינן וכו' וע"כ דקשיא להו האיך נדע שמא מקודם צמקה ולא עכשיו כסברת הרשב"א ומ"ז כתבו דבודקין ובכל גוונא צריכה בדיקה א"כ ממילא גם בפחד שאר בריות לא עדיף מעל ידי אדם ולא גרע מבידי שמים רק לרשב"א לא מהני ממילא בדיקה כלל כנ"ל וזה ברור לפע"ד בפי' דברי הרמב"ם והרי"ף בזה:

אך עדיין יש לדקדק קצת דלאיזה צורך הזכירו בידי שמים ופרשו מהו בידי שמים ופרשו נה בידי אדם ולפי הנ"ל הוא למותר כיון דהכל יתבאר ע"י בדיקה ובלי בדיקה טרפה, וצ"ל דודאי אם ידיע שהי' כן ולא פחדה מעולם בשום דבר הדין בשניהם [דכשרה] בלי בדיקה כלל ומ"מ לא הוצרכו להזכיר פחד שאר בריות כיון דהוצרך בדיקה בכל גווני אפי' ראינו שפחדה ובמה פחדה א"כ ע"כ דבידי בריות דהדרא ברי כשרה דאל"כ ליכא בדיקה כלל כנ"ל וזה ברור, ומ"מ לענין הדין לא מלאני לבי לחלוק על האחרונים והעיקר להחמיר אפי' ראינו בידי שמים. על ידי בדיקה דוקא ובידי אדם לא מהני בדיקה ואם נשחטה מיד בידי שמים בוודאי בעי בדיקה אף דנראה מהב"י דהר"ן חולק גם בזה אינו מוכרח כלל ולהיפוך בידי אדם ונשחטה מיד אין לסמוך על בדיקה אף שי"ל דהר"ן מודה בזה כיון דגם ברשב"א לא נתברר דעתו בזה יש להחמיר בכל זה:

סעיף טז ריאה שהרגיש בה במשמוש היד שמחט בתוכה אם שלימה היא נופחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה [כח] בין אם היא דקה או עבה בין אם נכנס דרך חידה או דרך קופא (פי' דרך צד העב) ואם היא חתיכה טרפה יש עלי' קורט דם [כט] כנגד המחט בחוץ טרפה אפי' היא שלמה (הג"ה ובזמן הזה יש להטריף כל ריאה שנמצא בה מחט ואין דנין בה דין שלימה [ל] אם לא במקום הפ"מ אז יש להקל ולבדוק ע"י נפיחה):

[כח] ריאה שהרגיש בה וכו' קצרן של דברים המתבאר מדברי הפוסקים עפ"י סוגית הש"ס דבשלימה לעולם כשר ובחתיכה לעולם טרפה ותליא בשני סברות שחדשו התוס' לחלק בין כבד לריאה חדא בשלימה דדוקא כבד יש חילוק ולא ריאה שסמפונות רחבים, והכל בו בשם הרז"ה מחלק גם בריאה, והוא תמוה באמת אף שהתוס' לא כתבו ראי' לדבריהם רק מסברא מ"מ דבריהם מוכרחין בסוגיית הש"ס שהרי אוקמא פלוגתייהו דרבנן טריפאי ומכשרין דמר סבר סמפונא נקט ואתאי ומר סבר נקובי נקוב ואתאי, והשתא תיקשי אי בשלימה יש חילוק זה קשה במנ"פ אי קופא לבר מ"ט דמ"ד סמפונא נקיט ואתאי ואי קופא לגיו מ"ט דמ"ד נקובי נקיב ואתאי וע"כ דבאמת קופא לבר ומ"מ אמרינן סמפונא נקיט ואתאי כסברת התוס'. סברא השני' חדשו התוס' דדוקא גבי כבד מפלגינן בחתיכה בין קופא לבר או לגיו מטעם דאין מקום לחוש רק נקובי נקיב ואתאי דנקיבת הכבד בעצמו כשר אבל בריאה חתיכה חשש אחר מצד נקובת הריאה בעצמותה שנקבה וחזרה לאחור' ובדיקה ליכא בחתיכה לכך טרפה, ועפי"ז נתבארו דברי המחבר, אמנם אני תמה האיך שבקו כל הנך פוסקים דעת רש"י דפי' להדיא טעמא דר"א דקאמר אילו הוי קמן הוי מינקב לאו משום נקובת הריאה וחזרה רק משום נקובי נקיב ואתאי דדוקא כשהיא שלימה תלינן דדרך הסמפון בא דהשלימות מסייע לזה אבל בלא"ה אזלינן בתר רובא דרוב הנבלעין דרך הוושט ולפי שיטה זו כל שקופא לגיו אפי' בחתיכה כשרה, וביותר אני תמה שלא הזכירו דעת הרי"ף דפי' להדיא כפירש"י א"כ מבואר דסובר ג"כ הנ"ל ע"ש, גם דברי הרמב"ם (פ"ז מה"ש הל' י"ד) מורין כדברי הרי"ף ורש"י א"כ האיך שבקו כל הנך פוסקים ולא זכרו דעתם כלל, ואדרבא נלפע"ד להכריח מסוגי' הש"ס כפירש"י דהא קאמר התם דר' אמי טריף דהם הכשירו שיודעין מאיזה טעם הכשירו אנן מאיזה טעם נכשיר דילמא אי הוי ריאה קמן הוי מינקב, והדבר תמוה מה זה שחילק בין הם לאנן הא אנן יודעין כמו הם והם אינן יודעין כמו אנן רק הכל תלוי בשלימה הכל יודעין שכשר ובחתיכה הכל יודעין דטרפה גם מה זה שאמר מאיזה טעם וכי דבר זה תלוי בטעם הא החשש שמא היתה נקובה ועכשיו לית לה בדיקה, וברור דהפי' על אחד משני פנים או דכוונתו דתליא בשני הסברות שאמרו קודם שם מעיקרא קאמר דנחלקו למר חסרון מבפנים שמי' חסרון ולמר לא שמי' חסרון, ולפ"ז הטעם ליכא למ"ד דנקובי נקוב ואתאי כיון דנמצא בריאה כאן הי' בו דאי ולא דרך הוושט רק רבנן טרופאי מכח חסרון מטרפי לה והמכשירין ס"ל לא שמי' חסרון, ולפ"ז הטעם אפי' בחתיכה כיון דלא שמי' חסרון כשרה אכל ללישנא בתרא דלכ"ע לא שמי' חסרון רק הסברא משום דנקובי נקוב ואתאי א"כ דוקא כשיש סברא דלא ניקבה הריאה מבחוץ פליגי המכשירין דסמפונא נקיט ואתאי ולא כשהריאה חתיכה מודי דנקובי נקוב ואתאי ומנין לנו להכשיר, וזהו כוונת ר' אמי דהם הכשירו יודעין הי' מאיזה טעם הלכך יכול להיות דבכל גונא הוי מכשרי אבל אנן מאיזה טעם נכשיר דלמא אי הוי קמן הוי מינקבה ולטעם השני טרפה לכ"ע או דהפי' כך דמספקא לי' בלישנא בתרא גופא אי הטעם דסמפונא נקיט ואתאי משום דחזינן דנמצא בריאה כאן נמצא וכאן הי' ולא מחזיקינן ריעותא דדרך הוושט בא לכאן, ולפ"ז בכל גוונא כשרה או דודאי מודי דיותר י"ל דרך הוושט רק סברא דחזינן דריאה שלימה מסייע, ועכ"פ מבואר דדוקא מטעם דנקובי נקוב ואתאי מטריף לה אבל לסברת התוס' דאפי' דרך הסמפון יש לחוש אין פי' לדברי ר' אמי כלל כנ"ל, שוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שעמד על דברי ר' אמי הנ"ל ותמה כנ"ל ופי' בשם הרמב"ן כפי' הב' הנ"ל ע"ש שאי אפשר לפרש דברי הרמב"ן באופן אחר, אך אכתי יש לתמוה לפירש"י דבש"ס גבי כבדא משמע לכאורה להדיא כפי' התוס' דהא מר ברי' דר' יוסף סבור להטריף והיינו כמו חתיכה דריאה ותמה רב אשי דבבשרי נמי קא טריף אלא אמר רב אשי דמחלקינן בין קופא לבר לקופא לגיו ע"ש, ופירש"י דהתמי' היתה דכי ניקב הכבד טרפה מבואר להדיא שאילו היתה נקיבת הכבד טרפה שפיר עבד דהטריף בלא חילוק כלל רק דכבד לגבי נקב הוי כבשר תמה עליו שלא חילק א"כ מבואר דבריאה דנקב פוסל אין חילוק כלל, וזהו כדעת התוס' והמעיין ברא"ש יראה שבמרוצת לשונו זכר ראי' זו ע"ש וזה מוכרח לכאורה וצ"ע בזה:

[כט] יש עלי' קורט דם, עש"ך (ס"ק ל"ד) בשם הב"ח והשיג עליו, והנה מה שתמה על הב"ח יש ליישב בכמה אופנים חדא דהפוסקים מיירי שהודחה הריאה ובזה בדקינן ע"י נפיחה ועוד י"ל דדוקא ביצאה מקצתה חוץ לריאה ולא נמצא קורט דם סובר הב"ח להכשיר דלאחר שחיטה יצאה אבל להיפוך הפוסקים מיירי שלא יצאה כלל רק נבדקה בנפיחה ויצא רוח ואמרינן דיצאה לחוץ וחזרה וזהו דוקא בחיי' הבהמה מחמת הנינוע כמ"ש התב"ש להדיא תדע דאל"כ למה לא חיישינן דניקב חד סמפון לחבירו דטרפה וע"כ דלא מחזקינן ריעותא ולמה נחזיק ריעותא דיצאה וחזרה וע"כ דזה שכיח מחמת טבע הריאה שמרחפת תמיד ומתנונע א"כ. לאחר שתימה פשיטא דלא תלינן בזה דיצאה וחזרה לאחר שחיטה וע"כ דמחיים ניקבה וחזרה וזה ברור, והפוסקים מיירי להדיא בזה האופן דלא יצא לחוץ כלל דאי יצא לחוץ האיך שייך נפיחה וזה ברור:

ועוד נראה דע"כ לא כתב הב"ח רק אם אין כאן רק חשש דניקבה ויצאה אבל וודאי דדרך הסמפונות בא כגון בקופא לגיו אז אמרינן דכיון דליכא קורט דם לאחר שחיטה יצאה אבל בקופא לבר דנצטרך לומר חדא דדרך סמפון בא מחמת שהם רחבים ולא דרך וושט דרוב הנבלעים דרך וושט באים בהא מודה דטרפה וא"כ הפוסקים מיירי בכה"ג דברי נפיחה, ועוד נראה דלענין קורט דם גופא אי אפשר לידע בריאה רק ע"י נפיחה בפרט דחיישינן בכל מקום שנקבה וחזרה למקום אחר ואי אפשר לבדוק רק בנפיחה, אבל רדו הב' הוא העיקר לפע"ד בכונת הב"ח, ועי' כר"י מה שדחה ראיית הב"ח והוא תמוה דפשיטא דלא הי' כוונת הכ"ח דרך הוושט רק דרך סמפון נקבה מחיים עד סמוך אחר ולאחר שחיטה נקבה נור חוץ לעור והוי שמש כמו בבית העורות אבל מ"מ לדינא העיקר כהש"ך כיון שלא חלקו הפוסקים בזה כלל: [ל] ואין דנין בה דין שלמה. עש"ך שהכריע בזה אם הרגי במחט קודם נפיחה מפני בתימה גם לדידן ואם לא הרגישו במחט קודם נפחוה קודם לא סמכינן השתא, ומשמע לכאורה מדבריו דבלי ה"מ מיירי דבה"מ גם הרב מודה דסמכינן וא"כ אפי' נפחוה קודם סמכינן כיון דבלא"ה קצת פוסקים ס"ל דלא בעי נפיחה כלל [וכמדומה לי שכן דעת הראב"ד בהשגות (פ"ז מה"ש) ע"ש שהשיג על הרמב"ם שכתב דנופחין אותה דהאיך שייך נפיחה כיון שנמצא המחט, והמגדול עוז תמה שם דבש"ס גופא קשה ע"ש, ודבריו תמוהין דבש"ס י"ל דלא בעי נפיחה כלל רק על הרמב"ם קשיא לי' ודוק] וזהו דלא כהתב"ש בזה כנ"ל, וטעם הכרעת הש"ך הוא דכל נפיחה קודם שידעו מן המחט לא דקדקו כ"כ לידע במקום המחט אם יש נקב קטן אבל כל שידעו מקום המחט ע"י משמוש יודעין לדקדק היטב אם מוצא רוח במקום זה:

סעיף יז מחט שנמצא בסמפונא רבה דריאה כשרה (הג"ה ואפי' בחתיכה [לא] שלא נוכל לבדוק בנפיחה יש להכשיר):

[לא] ואפי' נמצאת בחתיכה, עש"ך ומדברי הרמב"ם שהשמיט דין זה והיינו משום דבש"ס נחלקו מעיקרא רבנן טרופאי ורבנן דמכשרי בנמצא בריאה עצמה וקאמר עלה דבסמפון אפי' רבנן טרופאי מודי א"כ לדידן דמכשירינן אפי' בריאה כרבנן דמכשרי כ"ש בסמפון הגדול, אך עדיין הי' צריך להזכיר דין זה להשמיענו דאין צריך בזה נפיחה דאין כאן כ"ש דבריאה צריך נפיחה וע"כ משום דכל שיש ריעותא קצת צריך נפיחה ואפי' בסמפון הגדול וכ"ש להך חשש שמא ניקבה וחזרה לאחור, ואי קשיא השתא נמי למה לא קאמר לא שמעינן אפי' בחתיכה דליכא נפיחה מ"מ עכ"פ דיעביד כשר י"ל כיון דחזינן דרבנן טרופאי מכשרי בזה מה שהם מטריפין שם בכל ענין כ"ש למאן דמכשרי כאן בחתיכה, ומ"מ צ"ע כיון דיש לחוש שניקב וחזר אין צד להקל במה שנמצא בסמפון דזה אינו רק ראי' דלא בא דרך וושט אבל להמציא סברא מחודשת דכל בתוך הסמפון אין לחוש דחזרה לאחור זה וודאי הו"ל לאשמעינן, ומזה ראי' למה שכתבתי (ס"ק כ"ז) דהרמב"ם לית לי' כלל הך חשש דחזרה לאחור רק כל שלא בא דרך וושט אין לחוש ע"ש:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה