אור ברסלב

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט

על יו"ד סימן לה

על יו"ד סימן לד

סעיף ב'. חמשה. א. (פי' כעין אזנים) אית לריאה תלתא מימינא ותרי משמלא [א] כשהבהמה תלוי' ברגלי' ובני מעיה כלפי הטבח שאז ימין הטבח וימין הבהמה אחד ויש לה עוד בצד ימין אונא אחת קטנה ונקראת עינוניתא דוורדא ואינה עומדת בסדר האונות אלא מרוחקות מהם לצד פנים ואם חסרה אחת מהימין או מהשמאל [ב] או שהיו שניהם מימין [ג] ושלשה משמאל טרפה הג"ה צורות האונות של ימין אינן דומות לשל שמאל ואם נתחלף צורתן טרפה וכן כשהאונה האמצעית של ימין גדולה מהתחתונה טרפה ואם האונא של שמאל העליונה גדולה מאונה עליונה של ימין טרפה וכן אם האונא של ימין גדולה משל שמאל כל זה מיקרי חליף [ד] וטרפה) והוורדא אם חסרה או אם יש לה שתים או שנמצאה בצד שמאל כשרה (הג"ה ובמדינות אלו נהגו להטריף בין נמצאו ב' וורדות [ה] או אם חסרה [ו] או ששינתה מקומה [ז] והכי נהוג כי יש רבוותא סוברין כן ואין לשנות המנהג וכן אם שינתה תוארה וצורתה הרגילה בה טרפה, אם נמצאו בה ב' וורדות יש להם שורש אחד כעובי אצבע אעפ"י שיש בו סדק כשר, ואם אחד הפוך והשני אינו הפוך הולכין אחר היותר גדולה ואם הוא אינה הפוכה כשר, הוורדא דרכה להיות בכיס ואם לא נמצא לה כיס או שיש שני כיסין [ח] או שיש לה כיס ואינה מונחת בתוכו ואף כשמניחין אותה בתוכו חוזרת ויוצאת ממנה כשנופחין הריאה. טרפה, וכל אלו הדינין אינן אלא במקומות שנוהגין להטריף בשתי וורדות או אין לה וורדא כלל אבל במקומות שמכשירין גם כל אלו החילוקים הם כשרים [ט] אם חסר מקצת מן הוורדא יש לבדוק באונות או באומה מצד שמאל אם נמצאת החתיכה החסירה יש אומרים דכשר כי כן נמצא לפעמים בגדיים וטלאים וכן יש מכשירין [י] אם יש לה תואר וורד בשורש שלה כעובי אצבע אעפ"י שאין לה תואר וורד בראשה רק שלא תהא הפוכה ולא שינתה מקומה וכל אלו הדברים יש להקל מאחר דרבים מכשירין בכל ענין): [א] תלתא מימינא ותרי משמאלא. בד"מ בשם מהרי"ו הביא בלישנא קמא להטריף שוה בשוה ובלישנא בתרא להקל, והעיקר להקל כדמוכח להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות שחיטה) שכתב אם הי' שתים מימין בלי וורדא ושלש משמאל, מבואר דאילו הי' וורדא ג"כ בימין כשר לדעתו דהוורדא מצטרפת להשלים לימין, וקשה הא אכתי הו"ל חליף בשוה בשוה וע"כ דזה לא מיקרי חליף וכן מוכח עוד חמה שנתן טעם משום דחסרה מימין מבואר שכל שיש בימין בשלימות שוב לא מיפסל מטעם חליף אף שעדיין אינו יותר משמאל, וכן מוכח בש"ס גופא דקאמר חסר ויתיר וחליף ואם אפי' שוה בשוה יהא פי' חסר פי' יתיר תאומים במובן דפי' חסר דוקא בשמאל דבימין בלא"ה טרפה מכח חליף ופי' יתיר הוא במין דבשמאל יהא חליף דהוי שוה בשוה, וע"כ דחליף דוקא שיש בהשמאל יותר מבימין וזה פשוט:

[ב] או מהשמאל. עי' ש"ך דאפי' ארבע בימין ואחד בשמאל [טרפה דלא כת"ח] וכונתי דאל"כ לאיזה צורך כתב המחבר חסר בכל צד וצד בפ"ע כיון דכל צד משלים להשני ואין חסר רק מכלל הה' אונות שאין כאן רק ארבע ולמה פי' חסר על הצדדין וע"כ דבכל צד וצד פוסל חסר בפ"ע ולא מהני צד השני להשלים, וכתב הש"ך דיש ראי' לזה מדברי הפוסקים בהשלמת הוורדא, ולא ביאר כונתו בזה, ובתב"ש פי' דכוונתו במה שכתבו הפוסקים דחסרון בשמאל פסול אף דאיכא מסתמא וורדא בימין ע"ש, ולא הי' זאת כוונת הש"ך דהא כתב (דיש ראי' לזה] מדברי הפוסקים בהשלמת הוורדא, וזהו מדברי הפוסקים בחסרון שמאל, גם אין זה הוכחה כיון דחסרון וורדא כשר לרוב הפוסקים והיינו דרק חיוי ברייתא אית להו הכי, א"כ שפיר י"ל דבלי וורדא מיירי אבל כוונת השיך פשוט ומבואר גבי השלמת הוורדא גופא שכתבו כל הפוסקים דדוקא לימין מצטרפת להשלים ולא לחסרון שמאל וקשה הא בלא"ה הו"ל ד' בימין עם הוורדא וחדא בשמאל והב"י כתב בהדיא בשם רבינו ירוחם דאס יש חסרון בשמאל אין הוורדא של ימין מצטרף להשלים, וכתב ב"י דאין לפרש כפשוטו דזהו פשיטא דאין מצטרף רק אונא של ימין אם עומדת בשמאל, עכ"פ מבואר דד' בימין וחד בשמאל טרפה ובאמת דברי הב"י תמוהים ופשיטא דרבינו ירוחם מיירי בפשיטות והא גופא קמ"ל לאפוקי מדעת בעל ת"ח הנ"ל הגם שאבאר בסמוך דלכאו' דברי הת"ח מוכרחין עכ"פ יפה כתב הש"ך דמוכח מכל הפוסקים דכה"ג טרפה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם (פ"ח מה"ש) שהרי פי' טעם חליף משום החסרון בימין מבואר שאין צד משלים לשני א"כ ה"ה באחד משמאל טרפה מטעם חסרון ואין צד ימין משלים:

והנה התב"ש ביקש לדחות דברי הש"ך דשאני ד' בימין מג' עם וורדא דבזה יש תרתי לריעותא חדא דיש בימין ד' ובשמאל אחד מה שאין דרכה בכך וגם הד' של ימין אינו בדרא דאונא. ולפ"ז גם לפי מה שפירשתי כוונת הש"ך נדחה הראי' אבל באמת דבריו תמוהין שהרי בהדיא כתב הרמב"ם (שם) דחליף הוא שתים בימין בלי וורדא וג' בשמאל מבואר דבוורדא הי' כשר וק' הא הוי תרתי לריעותא חדא דשוה בשוה ותמיד בימין ג' ושמאל ב' ועוד שהג' של ימין השלישית אינו בדרא דאונא וע"כ דזה לא הוי ריעותא כלל כיון שזהו מקום הוורדא תמיד ואונא דהוא חסרה וחסר לא מיפסל רק אם לא נישאר ג' אבל אם נישאר ג' בלא"ה לא מיפסל ומה בכך דאין השלישית בדרא [דאונא] כיון ששם מקומה וה"ה בג' עם וורדא ואחת בשמאל ווע"ד דבכה"ג פסול לכ"ע מנועם חסרון וזה ברור:

אך לכאורה יש ראי' לדינו של הת"ח דאי ס"ד דחסר טרפה אפי' יש בכלל האונות ה' רק כל שנחסר המנין מצד אחד טרפה ואין צד זה משלים לשני א"כ לאיזה צורך אמרו ה' אוני אית לה לריאה מה ביקשו בזה לאשמעינן כלל דכל הני חסר ויתיר וחליף פוסל בכל צד בפ"ע ולענין חליף פשיטא דלא דהא זה ודאי קאי על ג' בימינא ותרתי משמאלא ומה צורך להקדים כלל האונות ולדעת הת"ח ניחא דקמ"ל כלל האונות להורות על חסר ויתיר דאינו פוסל רק בכלל האונום ובאמת אי נימא דטריפות חליף משום חסר ויתיר כמו שפי' הרמב"ם (שם) ולדידן משום חסר בימין ולפ"ז באמת לדידן אם יש הרבה אונות יותר מה' אין חליף פוסל כל שאין חסר בשום צד. א"כ י"ל דלהכי נקט ה' אוני לאשמעינן הא גופא דדוקא בכלל האונות ה' פוסל חליף ולא ביותר מה' משא"כ אי לא הוי קתני ה' אוני הוי משמע דבחליף הצדדין פוסל חליף אפי' יהא הרבה אונות כל שיש בשמאל יותר מבימין לזה קאמר ה' אוני לומר דרק במספר הזה פוסל חליף משום חסר ולא ביותר אי ק' רבא פוסל יותר ג"כ אפי' בדרא דאוני ואנ"מ בזה כלל, לק"מ דכבר ביארנו בפתיחה דרבא ג"כ מכשיר (ג"כ) יתרת מקמא וראי' שלא הזכיר רבא מקמא דאונא כלל דפשיטא שידע דיש לה עינוניתא והי' לו להודיענו דיתר פסול שם כיון שיש שם יתר שהוא כשר חוץ הני ה' אוני, וברור דמקמא לא קא איירי כלל דבין חסר בין יתיר אינו פוסל שם ולזה ס"ד דחליף כשיש בשמאל טפי מימין פוסל ואם שני וורדות או יתרת בצד שמאל תפסל משום חליף קמ"ל דדוקא בכלל ה"ה שייך חליף ולא ביותר מה' כל שאין שם משום חסר ויתר אף חליף אינו פוסל אך הרב הש"ך גופא הכריע דטריפות חליף משום שיש בשמאל טפי מבימין וביותר מה' אוני כגון ד' בשמאל וג' בימין ג"כ פוסל חליף א"כ תקשי קושיא הנ"ל והנה ראיתו בתב"ש שהרגיש קצת בראי' זו וכתב לדחות דקמ"ל ה' אוני דאפי' שלא בדרא דאוני פוסל חסר ויתר, ואינו נראה כלל דהא מוכח בש"ס דלכ"ע דרא דאוני עדיף מביני ביני וכ"ש לפי מה שכתבתי דרבא מכשיר יתרת מקמא א"כ בודאי לא שייך לומר דמגבה יהא כשר יתיר ודרא דאוני טרפה אבל מ"מ פשיטא שאין להקל בזה כיון דמכל הפוסקים מוכח להיפוך [ומה שטען הפר"ח משני עורות דושט תקשי לי' משוה בשוה ודוק]:

[ג] או שהי' שנים מימין, עי' ש"ך אפי' ד' בשמל וג' בימין הוי חליף והיינו דטריפות חליף הוא משום שיש יותר משמאל מבימין א"כ אין חילוק, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכת דחליף משום חסר הוא שחסר בימין א"כ כל שאין חסר כשר אך בש"ס מוכח כהש"ך דאל"כ חליף למה לי כיון דחסר לבד ויתר לבד כ"ש חסר ויתר וע"כ חסר ל"ש כל שיש כל האונות ה' וכן יתר, ול"ל דאי לא הוי קתני חליף הוי ס"ד דחסר ויתר דוקא בכלל האונות אבל אם יש כלל האונות לא קמ"ל חליף דאפי' יש כלל האונות חסר ויתר פוסל, הא ליתא דבלי חליף ג"כ ידעינן דחסר פוסל אפי' בכהאי גונא דאי דוקא שנחסר מכלל האונות לאיזה צורך אמר תלתא מימינא ותרתי משמאלא ובה' אוני אית לה לריאה סגי וחסר ויתר פסול ומדקאמר תלתא מימינא ותרתי משמאלא מבואר דבכל צד וצד בפ"ע פסול חסר ויתר וחליף למה לי וע"כ דחסר ויתר לא שייך רק בכלל האונות רק חליף טרפה מטעם שיש בשמאל יותר מבימין, אך אכתי קשה כיון דיתר פסול לרבא מאי נפ"מ לרבא בחליף בלי חליף הי' פסול [באמרו] חסר ויתר כנ"ל, וצ"ל כמו שכתבתי דלרבא מקמא כשר יתר [ולפ"ז מבואר דחליף פוסל אפי' ד' בשמאל וג' בימין והד' שבשמאל שלא בדרא רק במקום וורדא מ"מ פסול ודוק] ועי' לעיל סס"ק ב': [ד] כל זה מיקרי חליף, עי' ש"ך וט"ז בשם מהרש"ל שקרא תגר על אלו החילופים דאין להם שורש הש"ם. ובאמת כי לכאורה יש ראי' לפמ"ש הרמב"ם דחליף מטעם חסר הוא א"כ קשה חליף למה לי דהא חסר ויתר בלבד סגי דבהכרח נדע שבכל צד פוסל חסר ויתר אפי' יש בכלל האונות ה' דאל"כ תלתא מימינא ותרתי משמאלא למה לי בה. אוני אית לה לריאה סגי וע"כ דכל צד פוסל חסר ויתר א"כ חליף בכלל להרמב"ם וע"כ דחליף קאי על צורות האונות דלא נכלל בכלל חסר ויתיר, אך כל זה לא נהירא דכיון דחזינן כשבא רבא להודיענו חסר במנין ויתיר הודיע תחלה המנין ואח"כ חסר ויתיר ואם הי' דעתו לפסול חילוף הצורות הי' לו להודיע הצורות תחלה ולומר עליהם חליף טרפה וע"כ דזה לא איכפת לן ובזה נדחו גם דברי התב"ש ודוק, אך מה שהקשה הב"ח מהפוסקים דוורדא משלמת. הא וודאי לאו קושיא הוא כלל דהתם ליכא חילוף כלל דוורדא במקומה עומדת רק אונא חסרה וכל שנשתייר מלבד החסרון שלשה כשר ואין כאן חילוף אבל מדברי בעל העיטור שהביא הטור ודאי משמע דלא כמהרי"ו. ומה שדחה התב"ש ליתא דהא לשון חסרה אחת מהאונות ונשאר כט"ד משמע דבכל אחת מהאונות כן הדין גם בש"ס הנ"ל מוכח בודאי דלא כמהרי"ו, לכן נראה עיקר שיש לסמוך על הש"ך והב"ח וט"ז ופר"ח דהסכימו למהרש"ל בזה ולהכשיר בהפ"מ עכ"פ כנ"ל ועי' בפתיחה:

[ה] בין נמצאו שני וורדות, עי' ט"ז דהקשה דהא יתרת מקמא כשר. ותי' כיון דחסרה וורדא פסול גם ביתר פסול דהוי כנטול גם הוורדא הראוי' להיות, וכתב עוד דהיינו דוקא אם שניהם במקום וורדא אבל אחת בשמאל לא וכן דוקא שני וורדות אבל אונא וורדא לא, והנה הרב בכו"פ תמה דלפי דבריו מה נעשה בש"ס שאמרו חיוי ברייתא הכי אית להו ובין לפירש"י בין לפי' ר"א לא יתכן לפסול שני וורדות דלפירש"י פשיטא דחסר כשר א"כ לא שייך יתר כנטול, ולפי' ר"א שני וורדות ודאי כשר ואין להקשות בלא"ה האיך פסק הרב לפסול חסר וגם שני ורדות דהוי תרתי דסתרי לכל הפירושים הא לא קשיא דמשום ספק פסלינן תרוייהו ועוד כמו שכתבתי בפתיחה עפ"י דברי התוס' שם [ויתבאר בסמוך ג"כ] אבל לפסול שני וורדות משום יתר כנטול כסברת הט"ז זה ודאי אינו, ופי' הוא משום דהוי יתר כנקוב, וגם זה תמוה דמ"מ כיון דמכשרינן יתרת מקמא ולא אמרינן דהוי כנקוב מ"ש וורדת דפסול דהוי כנקוב, ול"ל דיותרת אורחי' טפי מוורדא יתירה הא ליתא דא"כ תקשי האיך מייתי הטור ראי' דאביו פוסל יותרת מקמא מדפסל וורדא בשמאל ומאי זו ראי' דוורדא כיון דאינו במקומה לאו אורחי' הוא ופסול אבל יותרת אורחי' עפי' בכל מקום, וברור דהא ליתא ועוד דהא בש"ס מעיקרא לא ידע כלל מוורדא וס"ד לפסול משום יותרת ואח"כ משני לי' דכשר דהוא וורדא והאיך נימא להיפוך דכל יותרת אורחי' טפי מוורדא לכן אין לדבריו קיום, ובאמת ברש"י גופי' יש להבין אי נימא כסברת של הט"ז למה יפסל שני וורדת לרש"י הא לדידי' חסרה וורדא כשר ובאמת לרש"י לא קשיא כמו שכתבתי בפתיחה דהוא פוסל גם יותרת מקמא א"כ במנ"פ אם נימא דאותה הבהמה ראוי' להיות לה וורדא אחת והשני יתר א"כ הוי כנטול וחסרה אותה הוורדא הראוי' שתהא לה ואי אינה ראוי' להיות שום וורדא הרי תרווייהו יתר והוי כנטול מן האונות ופסול כמו כל יותרת מקמא אבל להרב דמכשיר יתרת מקמא ופסול שני וורדא בודאי קשה, לכן נראה דהעיקר בודאי כהט"ז ומ"מ לא קשיא מהש"ס הנ"ל דאנן הכי קאמרינן דדוקא יתר מקמא כשר דבזה לא אמרינן כנטול כיון שאינה עומדת בחד דרא עם האונות [וכמ"ש הט"ז להכשיר גם אם הוורדות אינה בדרא אחת] אבל בשני וורדת נהי דחסרה וורדא כשר היינו משום דאנן אמרינן דאינה מחיוי ברייתא אינה ראוי' כלל להיות לה וורדא אמנם אם אנו רואין דהוא מחיוי ברייתא שהרי יש לה וורדא א"כ אם יש לה עוד אחת הוי כנטול אותה הוורדא שהוא ראוי' שתהא לה דהא מחיוי ברייתא היא ודוק כנ"ל, ובלא"ה אין שום מקום לפסול שני וורדת כמו שביארנו [ואדרבא לדעת הרבה פוסקים הפוסלים יתרת מקמא מכשירים בב' וורדת ש"מ דזה קיל טפי] ולפ"ז נכונים דברי הט"ז דדוקא בדרא אחת אמרינן יותר כנטול דאל"כ תיקשי באמת למה לא נימא גם ביתרת מקמא יתר כנטול מן האונת וע"כ לפי שאינה בדרא [אחת] וה"ה בוורדות, ול"ל דיתרת אורחי' טפי וכן ביקש התב"ש לומר דהא כבר הוכחתי דהא ליתא בודאי, גם שאר דברי התב"ש תמוהין בזה ועיקר כוונת הט"ז לחלק בין וורדא ליתרת כנ"ל ואם לא נימא דוורדות מרוחקות כשר לא יתכן פסק זה של הרב בשום פנים, אעפ"י שמדברי הש"ך ס"ק ו' ג"כ מוכח דלא כט"ז בזה ודוק, ומה שפי' התב"ש מה שכתב הט"ז דאונא יתירה לא משום דלא אורחי' ליתא כמו שהוכחתי רק טעמו של הט"ז משום דדוקא במין אחד שני וורדות או אונות אמרינן יתר כנטול ולא באונא וורדא ואפילו בוורדות ואונות דוקא בחד דרא ולא מרוחקין וזה ברור: והנה המרדכי כתב לדעת הרמב"ם דשני וורדות טרפה ובאמת לא נזכר ברמב"ם [בפי'] להכשיר רק בחסר וורדא ובורדא אחת ואדרבא כיון דחסר וורדא כשר ממילא ב' טרפה כדעת רש"י, אבל הב"י תמה על המרדכי בזה ונראה שטעמו דרש"י פוסל יתרת מקמא אבל הרמב"ם דמכשיר יתרת נוקמא וגם חסרה וורדא א"כ מאיזה צד תהא טרפה אי משום יתר כחסר הא חסרה וורדא כשר ואי משום יתרת הא יתרת מקמא כשר, ומ"ש הש"ך דקים להו לחז"ל דוורדא לאו אורחי' א"כ גם בשמאל יפסל להרמב"ם כמ"ש הר"ן בשמו דסובר דאין דרכה לעמוד בשמאל דמה"ט לא מצטרף להשלים לשמאל ע"ש, ובהדיא מוכח ברמב"ם דבשמאל כשר שהרי כתב בטריפות חליף שתים בימין בלי וורד ושלש בשמאל או שהיתה הוורד עם השלש בשמאל וקשה תיפוק לי' דבלא"ה פסול מכח וורדא בשמאל וע"כ דהא ליתא [וכן מוכח מדברי הטור כמו שהוכחתי לעיל] אבל לפמ"ש י"ל דהרמב"ם מטריף ב' וורדות מכח יתר כנטול והוי כחסר וורדא ואף דמכשיר בחסרון וורדא היינו דאמרי' דבאמת אין לבהמה זו וורדא ואין צורך לה אבל כשאנו רואין שיש לה וורדא הרי היא בגדר שתהא לה וורדא וכיון שיש לה נוסף וורדא סוף שינטלו שניהם כמ"ש התב"ש (ס"ק י"ז) א"כ הרי חסרה וורדא הצריכה לה וראוי' שתהא לה ודוק, אבל מ"מ לשון הרמב"ם שכתב שאין וורדא מן המנין כלל משמע דאפי' יתיר וורדא אין פוסל בה ומ"מ די בזה ליישב דברי המרדכי:

[ו] אם חסרה, לכאור' נראה לומר דמה שהטריף בב' וורדות וכן בחסרה וורדא משום ספיקא הוא דמספקא לי' אי כפירש"י א"כ ב' וורדות טרפה אי כפי' ר"א א"כ חסרה וורדא טרפה לכך הטריף תרווייהו דאל"כ הוא תרתי דסתרי דאם נפרש כפירש"י הרי חסרה וורדא כשר ואם כפי' ר"א הרי שני וורדות כשרים, אבל באמת נראה דהמנהג הזה הוא עפימ"ש התוס' אחר שזכרו פי' ר"א דנראה דאין מבהמות שלנו שום ראי' ע"ש, ויש להבין אם כוונת התוס' דהאידנא דכולהו אית להו ממילא חזר הדין [כדעת] ר"א דבחסר טרפה ובב' כשר א"כ לאיזה צורך נאמר דעכשיו נשתני כיון דהדין הוא כדעת ר"א ומה בכך אם יהי' הפי' בש"ס ג"כ כך שהרי לא זכרו עדיין דפי' ר"א בש"ס אינו נכון ע"ש, הגם שכתבו ועמא דבר כרש"י וזהו האידנא, וברור דכוונ' התוס' לדחות ההכרח שהכריך ר"א להכשיר בב' וורדות דעל אחת לא הי' ר"א טעה בזה דכלהו הכי אית להו, ועל זה דחו דבאמת אז לא הי' כך בכל הבהמות רק בחיוי ברייתא בלבד אבל עכשיו כלהו הוי כחיוי ברייתא אז א"כ באמת האידנא בחסרה וורדא טרפה כיון דכלהו כחיוי ברייתא נינהו אבל מ"מ בב' וורדות לא שמענו שיהא בטבע להיות ב' כיון דבש"ס דנו על אחת וע"ז השיבו דחיוי ברייתא אית להו אחת ונהי דעכשיו חזינן דכלהו אית להו שנשתנה אבל מנין לנו דהאידנא איכא שנוי שיש להם ב' א"כ נדחה ראיית ר"א לכך כתבו דעמא דבר כרש"י ולפ"ז האידנא תרווייהו טרפה בין חסרה בין נצמאו ב':

ובזה מיושבין דברי התוס' שם ע"ב שכתבו להוכיח דאף דבשמאל טרפה מ"מ שינתה מקומה כשר כיון דקאמר מגבה ש"מ מא לא וכתבו אח"כ דמורי דודי הי' מקובל לאסור ואולי משום דלאו אורחי', והדבר תמוה הלא עיקר הוכחת התוס' הי' להוכיח ספק זה מהש"ס אי גם בשינוי מקום לאו אורחי' כמו בשמאל או לא וכאשר הוכיחו מהש"ס בהכרח דאורחי' הוא דאי לאו אורחי' גם בשמאל יכשר שהרי אין להם שום סברא להטריף בשמאל רק משום דלאו אורחי' א"כ מה בכך דהי' מקובל לאסור משום דלאו אורחי' הלא עיקר הקושיא היתה דמהש"ס מוכח דאורחי' היא, ולפי הנ"ל ניחא דכונת התוס' דבאמת טעמו של מורי דודי דלאו אורחי' היא ואי דמוכח בש"ס דאורחי' אין מבהמות שלנו ראי' לשלהם וכיון דהאידנא לאו אורחי' טרפה, ולפ"ז גם על נמצא בשמאל אין צורך לומר דלכך נקט מגבה לאשמעינן בימין רק דבאמת גם שמאל הי' אורחי' אז ולכך לא נזכר בש"ס רמז מקום הוורדא אבל האידנא דחזינן דלאו אורחי' הוא באמת טרפה אפי' בשינוי מקום וכ"ש בשמאל ואין להביא ראי' מהש"ס דאפי' לאו אורחי' כשר דהא חזינן דלאו אורחי' והכשירו בש"ס רק מגבה אין ראי' מבהמות שלנו לשלהם. וזה ג"כ כוונת התוס' הנ"ל ועפי"ז הוא המנהג של הרב וזה ברור לפע"ד: [ז] או ששינתה מקומה וכו' וכן אם שינתה תוארה, זהו דוקא למאן דפוסל חסרון וורדא אבל למאן דמכשיר אפי' שינוי מקום ושינוי תואר כשר, וכן מדברי הרב בהג"ה בסמוך דלא גרע שינתה מקומה ותוארה מחסרה לגמרי ואף דהרא"ש מכשיר חסרון ופוסל וורדא בשמאל היינו דמטריף יותרת מקמא אבל למאן דמכשיר יותרת מקמא ומכשיר חסרון וורדא אין מקום לפסול בשינוי מקום ושינוי צורה, ולפ"ז נראה לפע"ד לישב מה שהקשו התוס' על קבלת מורי דודי לאסור בשינוי מקום דהא בש"ס מוכח מדקאמר מגבה דמקמא לא, ולפי הנ"ל לק"מ דהוא סובר כפי' ר"א דפוסל חסרון וורדא ומה שאמרו בש"ס וה"מ קאי על יתרת ביני וביני חוץ מהוורדא שצריכה להיות ובזה שפיר אין שינוי מקום פוסל כיון דאם חסרה לגמרי כשרה ה"ה שינתה מקומה אבל קבלה מורי דודי הי' על הוורדא האמתי המצוי' בכל הבהמות ואם חסרה טרפה א"כ גם שינתה מקומה טרפה, ובאמת שדברי התוס' [צ"ב] לפע"ד דכפי הנראה הי' הכוונה לחקור על הוורדא המצוי בכל [הבהמות] והאיך לא זכרו כי דבר זה תלוי לפי חילוף הפירושים שזכרו בדיבור הקודם דלפי' ר"א אף בשינוי מקום טרפה כמו בשמאל ובש"ס על מוץ לוורדא אמרו ולא בורדא עצמה שאם חסרה טרפה ועמ"ש לקמן ס"ז בדין השלמת הוורדא:

[ח] או שיש לה שני כיסין, עי' ש"ך דדוקא יתיר בצד ימין אבל בשמאל לא רק אם יש חלק וורדא לכיס שבשמאל אשור משום יתיר וורדא, והנה אי נימא דשני וורדות ג"כ הטעם משום יתר כנטול א"כ בנמצא חלק וורדא בתוך הכיס שבשמאל:

יש להכשיר וכן דעת הט"ז באמת (ס"ק ד') וצ"ל דלא ס"ל להש"ך טעם זה רק משום יתרת מטריפינן לה ואף דיתרת מקמא כשר היינו יותרת סתם דהכי קים להו לחז"ל דאורחי' בהכי משא"כ יתיר וורדא לא אורחי' [וצ"ל דיתרת טרפה לאו משום יתר כנטול רק דהוי כנקוב או שהוא טרפות מצד עצמו דסוף לינקב] והוא תמוה מאוד דא"כ האיך דייק הטור מדברי הרא"ש דיותרת מקמא טרפה מדקא פוסל וורדא בשמאל וקשה יותרת שאני דאורחי' בהכי משא"כ וורדא בשמאל לאו אורחי' ונהי דחסרה וורדא כשר משום יותרת מקמא מיטרפה אבל יותרת שאינה וורדא אורחי' הוא וכשר. גם בש"ס מוכח להדיא דוורדא עדיף מיותרת וכ"ש לפי' ר"א ז"ל ובודאי א"א לפסול שני וורדות רק משום יתר כנטול וכמו שכתבתי לעיל (ס"ק ד') באריכות א"כ וורדא בשמאל עם כיס לא הוי יתיר כדעת הט"ז (ס"ק ד') וצ"ע ועי' ס"ק ד':

[ט]

וכל אלו הדינין וכו' אבל במקום שמכשירין גם כל אלו החילוקים הם כשרים משמע כל שמכשירין חסר ויתיר בוורדא כל אלו החילוקים הם כשרים אף שפוסלין יותרת מקמא ובאמת נראה מהתוס' והרא"ש דמכשירים חסר ויתיר ומ"מ פוסלים בשמאל ושינוי מקום והיינו דסבירא להו כל שהיא משונה לאו וורדא היא והוי כיתרת מקמא דטרפה לשיטתם והי' לו להרב לומר גם יתרת מקמא. ובאמת שגם בלשון הב"י גופא יש לדקדק שכתב וז"ל ונ"ל שכל אלו הדברים אינם אלא לדעת הפוסלים יתרת שאינה בדרא דאונא אי נמי לדברי הפוסלים בשני וורדות או אם אין לה וורדא אבל לדברי המכשירים יתרת בכל מקום חוץ מעל גבה וכן לדברי המכשירים בשני וורדות או באין לה כלל אין שום שינוי פוסל בוורדא בין שינוי שבגופ' בין שהיא פחותה מטרפא דאסא בין חסרון כיס הכל כשר עכ"ל והשתא מעיקרא משמע להדיא דבחד מהני תלתא דפסלי סגי לפסול גם בשינוי אפי' מכשרי השאר ואולם בסיפא מוכח דכל דמכשרי חד מהני שוב כאן הכל כשר אף דפסלי באינך, גם קשה על סיפא דמלתא האיך יספיק לדעת המכשירין יתרת מקמא בלבד מ"מ כיון דפסלי שני וורדות וחסרה וורדא א"כ מה בכך דיתרת כשר היינו חוץ הוורדא אבל וורדא עצמו ששינתנה טרפה דהוי כחסרה וורדא, גם האיך כתב דלדברי המכשירין חסר ויתיר בוורדא משמע אפי' לא מכשרי יתרת מקמא ובהיפוך מבואר ברא"ש דפסלי שינוי בוורדא ומ"מ חסר ויתיר כשר, ואף שהתוס' כתבו דעמא דבר כרש"י היינו בב' וורדות ולא בחסרה אפי' לפי מה שכתבתי לעיל דכוונתם להטריף גם. בחסרה אבל מקודם בתחילת הדיבור כתבו עוד דלעיל דקאמר דביני וביני טרפה היינו בגדולה כמו אונא והא השתא קאי לפירש"י דחסרה וורדא כשר וע"כ דשינוי שאני דיתרת הוא ולא וורדא ובהכרח שנפרש לשון הב"י בסיפא דמלתא דאין כוונתו דבין למאן דמכשיר יתרת מקמא בין למאן דמכשיר חסר ויתיר בוורדא כאן כשר רק הכל צריך ויהא הפי' וכן לדברי המכשירים היינו דהכשר זה צריך ג"כ והכוונה דלמאן דמכשיר יתרת מקמא ומכשיר נמי חסר וורדא כאן הכל כשר, ולפ"ז אין סתירה כלל דברישא שפיר קאמר דהיא לדברי הפוסל או בזה או בזה, אבל דברי הרב וודאי מגומגמין שלא הזכיר הכשר יתרת מקמא כלל וזה ודאי אינו כדמוכח מדברי הב"י ברישא ודוק:

והנה הש"ך (ס"ק י"ז) תמה על הד"מ ובאמת כפי מה שהוא בד"מ שלפנינו לק"מ דכתב להדיא דלדידן טרפה דאנו מטריפין חסר ויתיר בוורדא גם אנו נוהגין להטריף יתרת מקמא והיינו דבכל חד מהני יש די להטריף זה לכך אף דכתב דיתרת מקמא כשר מ"מ פוסל כאן מכח טריפות דחסר ויתיר וכמו שהוכחתי מדברי הב"י גופא, גם מה שהקשה דהאיך כתב דנוהגין במדינות אלו להטריף יתרת מקמא, המעיין בד"מ יראה דלא כתב כלשון הזה רק מחסר ויתיר וורדא אבל ביתרת באמת דעתו להטריף ועל זה כתב דאנו נוהגין להטריף והיינו דבאשכנז נוהגין עפ"י שחיטת מהרי"ו, ומיד אח"כ כתב אבל שמעתי מפי בודקין דבמדינות אלו נוהגין להכשיר יתרת מקמא גם מה שהקשה דהאיך כתב וכבר כתבתי, היינו לפי גירסתו אבל לפי הגירסא שלפנינו דקאי על חסר ויתיר וורדא באמת נזכר שם קודם מזה, גם בגוף הדין שהקשה האיך שתי וורדות טרפה ויותר מקמא כשר וכתב לחלק בזה, כבר הוכחתי לעיל (ס"ק ד' וס"ק ח') בזה דהעיקר כהט"ז (ס"ק ד') בזה וחילוק של הש"ך מיפרך מדברי הטור:

[י] וכן יש מכשירין. עי' ש"ך בשם הר"ץ וכתב שנעלם מהם דברי הרב ע"ש, והנה כפי הנראה דהש"ך הבין כוונת הר"ץ דיש לשורש תואר וורד ממש ולכך כתב מדברי הרב דמוכח להדיא דכל שיש לשורש תואר וורד סגי בכך, ובאמת לא יכולתי לפרש זה בד' הר"ץ שהרי כתב אם נתקטנה העינוניתא וכו' אע"פ שאין לו תואר וורד ואם הכוונה דשורש יש לו תואר וורד רק למעלה אין לה מחמת הקטנות א"כ הי' לו לומר אע"פ שאין לה תואר וורדא ומדקאמר אעפ"י שאין לו מבואר דעל השורש קאי ולפי"ז בודאי יפה השיגו מהר"ם, אמנם נראה דכוונת הר"ץ היא דוודאי מיירי שיש לשורש בעצמות תואר וורדא והיינו שאינו הפוך ויש לו כיס אבל בענין ציור הוורדא שיהא אונא על השורש זה אין לו, ולפ"ז יש לחלק בין זה לדברי הרב דכאן דיש אונא חוץ לשורש א"כ השורש הוא כצורת וורד לגמרי רק האונא שעליו יש לה תואר אונא אבל אם נתקטנה האונה עד שלא נשאר כי אם השורש הרי יש חסרון תואר וורד בגוף השורש שאין עליו כלום וזהו חשבו מהר"ם לחסרון תואר בגוף השורש והר"ן סובר דמ"מ כיון דאין חסרון בשורש גופא רק שאין לו תואר מצד הקטנות שעליו אין זה חסרון תואר בשורש כנ"ל, ועדיין צ"ע כי ספר הר"ץ ומהר"ם אין בידי לעיין בו:

סעיף ג'. נתוספו האונות במנינם אם היתה האונא היתרה בצד האונות או מלפני הריאה שהוא לעומת הלב [יא] מותרת ואם היתה על גבה שהיא לעומת הצלעות הרי זו טרפה והיא שתהי' כעלה של הדם אחר שנפחוה אבל אם היא פחות מזה כשרה, (הג"ה ויש מחמירין לאסור [יב] כל יתרת שאינה בדרי דאוני וכן נוהגין במקצת מקומות לאסור יתרת אפי' מקמא ואין מחלקין בין מקמא בין מגבא אלא אם היא עומדת בדרא דאוני וכשנופחין אותה נוטה לקמא כשר [יג[ואם נוטה לגבה טרפה ובמדינות אלו המנהג להכשיר יתרת מקמא ואין לשנות המנהג):

[יא] או מלפני הריאה שהיא לעומת הלב, כבר הארכתי בפתיחה לפרש סוגי' הש"ס עפ"י שטה זו וכתבתי שם דלפי גרסתנו בכי"ף דעתו לאסור יתרת מקמא, ולפי גירסת הר"ן דעתו כהרמב"ם אמנם עכשיו דקדקתי וראיתי פי' אחר בש"ס לשיטת האוסרין יתרת מקמא ועפי"ז יתבאר דעת הרי"ף כמו שבאר והנה הד"מ הביא בש"ס מהרי"ו דאפי' למאן דמטריף יתרת מקמא היינו דוקא כשהשורש מקמא אבל אם השורש בדרא דאונא אף שגוף היתרת על קמא כשר אבל על גבה אפי' השורש בדרא דאונא טרפה ושיעורו כטרפה דאסא והוא הדין שהזכיר הרב בהג"ה והאחרונים פירשו כן גם דברי הב"י בשם מצא כתוב דאם נמצאת אונא יתירה בדרא דאונא ואין ידוע אי נוקמא אי מגבה היינו להיכן נוטלה ע"ש, ולפ"ז צ"ל דמה שאמרו אבל אגבה טרפה לאו אשורש קאי רק על עצם היתרת שאם הוא על גבה כטרפא דאסא טרפא אף שהשורש בדרא דאונא ולפ"ז יש להבין הא קאמר וה"מ מגוואי והתם הכוונה שהשורש בגואי דאי השורש בדרא דאינא א"כ הא קאי התם על וורדא והוורדא ודאי אין השורש בדרא דאונא ועלה קאמר וה"מ מגואי, וברור דהם מפרשים פי' הסוגיא כך דודאי א"א לומר דכללה היא דרק מגבה טרפה דהא מעיקרא קאמר אבל ביני וביני טרפה משמע כל שלא בדרא טרפה ולא נחלקו ע"ז בש"ס כלל כמ"ש בעה"ע הביאו הב"י ואי נימא דבאמת יתרת מקמא טרפה ג"כ רק בדרא דאונא א"כ האיך חילקו בין מקמא למגבה הא הכל תלוי בדרא דאונא ואי נימא דזהו דוקא יתרת ובש"ס קאי על וורדא ובזה יש חילוק בין מגבה למקמא א"כ תיקשי הא עיקר דמכשרינן וורדא משום דכלהו הכי אית להו אבל לולי זה הוי כשאר ביני וביני א"כ מ"ש דקאמר מגבה הא אפי' מקמא איכא דוכתא טובא דלית להו וורדא כלל וטרפה כגון בשמאל ושינוי מקום דבאמת טרפה בכה"ג, לזה פרשו הם דהך וה"מ דקאמר קאי על הך ה"מ דמעיקרא דמחלק בדרא דאונא כשר וביני ביני טרפה והיינו כל שהשורש בדרא דאונא אף שעצם היתרת אינו בדרא כשאר אוני וע"ז קאמר דה"מ דבדרא דאוני כשר היינו מגואי אבל אגבה אפי' כטרפא דאסא טרפא אף שהשורש בדרא דאונא ומעיקרא הביא הך עובדא דוורדא להורות דלא כל ביני וביני טרפא דוורדא כשר ואח"כ חוזר לענין הראשון שחילוק בין דרא דאונא לביני ובני וקאמר דאגבה אפי' בדרא דאוני טרפה כדברי מהרי"ו הנ"ל:

ומעתה לפ"ז דברי הרי"ף מבוארין שכתב אחר לית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת וה"מ בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפא וה"מ מקמא אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפא והדבר תמוה מאוד ואין לא הבנה כלל וא"כ הביא עובדא דוורדא לא כמו שאמרו בש"ס הך עובדא אחר וה"מ קמייתא ובתר הך עובדא וה"מ מקמא, ולפי הנ"ל דבריו נכונים וברורים דודאי הך וה"מ בתרא קאי אדלעיל רק שהפסיק בהך עובדא להורות הכשר יתר וורדא ביני וביני ואח"כ חוזר לענין הראשון, וזה שהעתיק הרי"ף הך תרתי וה"מ להדדי ועובדא אח"כ כדי לפרש כהנ"ל, וכוונתו דומ"ה בתרא קאי על ה"מ קמא דה"מ דכשר בדרא דאונא מקמא אבל אגבה אפי' כטרפא דאסא טרפא אפי' עומדות בדרא דאוני כדברי מהרי"ו הנ"ל, ולפ"ז דעת הרי"ף כדעת הפוסקים לאסור יתרת מקמא דלא כמו שהבינו הפוסקים דעתו וגירסא זו שברי"ף שלפנינו מוכרח דאי לא גרסינן רק וה"מ בתרא הי' לו להזכירו אחר שזכר העובדא דוורדא וזה ברור לפע"ד בכוונת הרי"ף, ולפ"ז הי' מקום גדול לאסור יתרת מקמא כיון דהרי"ף והרא"ש ומרדכי וסמ"ק וכל הפוסקים סוברים לאסור זולת הרמב"ם והרשב"א אבל כבר כתב הרב שאין לשנות המנהג בזה אבל במקום שאין מנהג בודאי יש לאסור ואפי' בהפסד מרובה כנ"ל, וע"י (ס"ק י"ג) עוד בזה:

[יב] ויש מחמירין לאסור. טור בשם בה"ע והרא"ש והרבה פוסקים, והנה בטור יש חילוף גירסאות בזה וכפי הגירסא שהסכימו עלי' הרב מהר"י בן חביב והב"י מודים הנך פוסקים דאם נמצא יתרת מקמא בדרא דוורדא כשר ולא אסרו יתרת מקמא רק אם עומדות אפי' שלא כדרך הוורדא, וכבר הארכתי בפתיחה לדחות דברי מהריב"ח הנ"ל והוכחתי דלהיפוך מוכח בטור דכל שלא בדרא דאוני אפי' בדרא דוורדא טרפה וזה ברור ע"ש:

[יג] נוטה לקמן כשר וכו'. זהו מ"ש הד"מ בשם מהרי"ו וכבר כתבתי דבש"ס נראה עיקר כדבריהם אלא דמדברי התוס' שם (ריש ע"ב) ומדברי הרא"ש י"ל לכאורה דלא כמהרי"ו שכתבו דורדא בשמאל והקשו ע"ז למה לא קאמר מגבה רק בשמאל ותרצו דקמ"ל אגבה אפי' בימין והקשו ע"ז דמ"מ שינוי מקום מוכת דכשר ומורי דודי הי' מקובל לאסור ע"ש, ולדעת מהרי"ו הנ"ל פשיטא דלק"מ ואפי' בשמאל הוי רבותא על גבה דאפי' שורשה בדרא דאונא כל שגוף היתרת על גבה טרפה משא"כ מגוה כל ששורשה בדרא דאונא כשרה וזהו דקמ"ל אגבה אבל כל שאין שורשה בדרא דאינא באמת כל שינוי מקום פוסל דכיון דאינו וורדא הוי יתרת מקמא וטרפה וע"כ דלא ס"ל להתוס' לחלק בזה רק או דכל שנוטה חוץ לדרא לא מהני השורש כלל ואפי' מקמא טרפה לשיטתם הפוסלים מקמא, או דסבירא להו דלעולם אזלינן בתר השורש אפי' על גבה ודוק, ומ"מ דברי מהרי"ו עיקר כיון דבש"ס מוכח כן, וגם תירוץ התוס' דחוק מאוד כמו שכתבתי בפתיחה, ולשיטת מהרי"ו לק"מ, ונראה שכך הי' דעת מורי דודי שהביאו התוס' שם:

ועי' ש"ך (ס"ק כ"ג) דכל שיש יתרת צריך לנפח הריאה לראות אנה נוטה וכתב שכן משמע מדברי המ"כ שהביא ב"י, והנה מדברי מהרי"ו שהביא הד"מ מוכח להיפוך דכתב יתרת העומדת בדרא דאונא וכשנופחין אותה אז היתרת נוטה לצד גבה וכו' ולשיטת הש"ך הי' לו לומר נופחין אותה ומדכתב וכשנופחין אותה משמע דלא על זה צריך נפיחה, אמנם מדברי הב"י בשם מצא כתיב אם נפרש בפשיטות כדברי מהרי"ו א"כ מוכח בהדיא דצריך לנפח לכתחילה אבל אני תמה דמוכח בד' המ"כ איפכא אפי' להבנת הש"ך שכתב שם וז"ל ומ"כ עוד דאם נראה מעט מהריאה כאונא קטנה ויוצא מחיתוכי דרא דאונא ואין ידוע אי מקמא אי מגבה נפחים לראיה אי פונה לפנים הוי מקמא וכשרה ואי פונה לחוץ הוי מגבה טרפה ודוקא בליטה יתרה אבל נתעקמה והולכת למעלה אין כאן בית מיחוש וכיון שעומדות ומשורשת במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מיטרף עכ"ל, ובודאי בהך עובדא נפחינן לכתחילה כמבואר בלשונו אבל ברור שלא הי' זה כהך דמהר"ו דאל"כ לאיזה צורך כתב ואין ידוע כיון דמיירי ביתרת בדרא דאונא וצריך לנפחה לכתחילה והו"ל לומר יתרת בדרא דאונא נפחינן לריאה וכו' גם מלשון ואין יודע מורה בבירור דלא לעולם אינו ידוע רק כאן הי' המעשה שלא הי' ידוע כפי ענינה א"כ מוכח להדיא דדוקא כשנפל ספק שאין ידוע אז נפתינן לריאה אבל בלא"ה בסתם יתרת בדרא אמרינן מסתמא היא כשאר אוני, אמנם גם בגוף הדבר אף שכל האחרונים הבינו דהך מצא כתוב הוא דעת מהרי"ו, ולפעד"נ שענין אתר הוא לגמרי ומה"ט לא ציין הד"מ על זה כלל רק הביא ענין בפ"ע בשם מהרי"ו כמו שאבאר והוא דאם נפרש דברי המ"כ דנמצא אונא קטנה בדרא דאונא וזה ידוע בודאי שהשורש בדרא דאונא רק הספק הוא לאיזה צד נפנה, מלבד מה דקשה לפרש כן לשין ואין ידוע אי מקמא אי מגבה והו"ל למימר אין ידוע אי לקמא אי לגבה כיון דהשורש היוצא ממנו ידוע, גם העיקר חסר דעל הנטי' אנו מסופקין שהרי לא הזכיר שום נטי' רק אחר שכתב מנפחין, גם מה שכתב אונא קטנה נראה מעט מהריאה הא בכל יתרת כך הוא וכ"ש להבנת הש"ך, גם למה קאמר דאין ידוע אי מקמא אי מגבה הא כיון שידוע שהשורש בדרא דאונא א"כ שמא לא ינטה לשום צד וזה הלשון מורה בבירור דודאי ינטה רק לא ידעינן אי לקמא או לגבה וכן מורה הלשון [אח"כ] תקשה במה שאמר אח"כ ודוקא בליטה יתרה וכו', והנה לפי הבנת האחרונים עיקר החילוק אם הנטי' כטרפא דאסא טרפה ופחות מזה כשר, ומדברי המ"כ נראה דכל שעומדות במקום הכשר בשביל בליטה לא מיטרף שכתב אין כאן בית מיחוש כיון שעומדות במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מיטרף והי' לו לומר בולטת קצת כיון שזה עיקר ההיתר ומלשון זה מורה דעיקר ההיתר הוא לפי שעומדת במקום הכשר, גם מה זה שכתב נתעקמה והולכת למעלה מה נ"מ למעלה הא הכל תלוי אם בולטת כטרפא דאסא טרפה ופחות כשר, וברור דכוונת המ"כ כך דנראה מעט מריאה כאונא קטנה ויוצא מחיתוכי דרא דאונא, ופי' יוצא היינו שיצא ממקום החיתוך קצת ואינו מכוון במקום החיתוך דרא דאונא ואין ידוע שורשו אם הוא מקמא או מגבה נופחין הריאה אם פונה לצד קמא אז ודאי מקמא הוא וכשר ואם פונה לצד גבה אז מגבה הוא וטרפה, וע"ז כתב דדוקא בליטה יתירה דהיינו מיד לצד מטה הוא מתחיל לנטות לצד גבה אז טרפה שנראה שאינו עומדת רק מגבה אבל [אם] מתעקמת למעלה אז כיון שהשורש במקום הכשר כיון דבשורש אינו בולט כלל אז לא איכפת לן הבליטה למעלה לגבה, ולפ"ז מוכח מדברי המ"כ להיפוך דכל דעומדת בודאי בדרא דאונא לא איכפת לן בשום נטי' אפי' טפי מטרפא דאסא מאחר שהשורש במקום הכשר רק אם בולט למטה מיד ואין ידוע שורשו אז אמרינן דודאי מגבה הוא וזהו דלא כדברי הרב בשם מהרי"ו כנ"ל ברור כוונת ב"י ומ"מ כבר בארתי העיקר כמהרי"ו בזה אך מה שחידש הש"ך להצריך נפיחה בכל יתרת זה ודאי אינו לפע"ד כנ"ל:

סעיף ה' א נא של ימין הסמוכה לגרגרת במצד החזה אצל הצואר ממש התחתונה שהיא עליונה הסמוכה לצואר אם ימצא על גבה כטרפה דאסא [יד] משרה מפני שכן דרכה ליפצל [טו] ודוקא ימנית אבל לא שמאלית. ויש מי שאומר דדוקא למעלה מחצי' אבל למטה מחצי' טרפה (הג"ה הא דמכשרינן יתרת בדרי דאוני מ"מ בענין שלא יותר אונות בשמאל מבימין כגון שיהיו ד' בשמאל וג' בימין אבל אם הם שוה בשוה בכל צד ג' או ד' אונות ועומדות כולם בדרי דאוני כשר ואם נראה באונה אחת כמין סדק מצטרף להכשיר אבל לא להטריף [טז] אונא שנתפצלה ויש לה שורש א' כעובי אצבע אינה נחשבת אלא לאחת ולא מיקרי יתרת אלא אם יש לה צורת אונה אבל אם נמצא על גבי הריאה מקום גבוה רחב למטה ועב למעלה שאינו חד בראשו נקרא גבשושית וכשרה, וכן אם נמצא אונה על גבי הריאה וגומא תחתי' וכשנופחין הריאה כל האונה נופלת לתוך הגומא ושוה לשאר הריאה [יז] אעפ"י שאינה נכנסת תוך הגומא אלא כשמניחים היד בנחת עלי' כשרה דאין זה יתרת אלא פיצול הריאה ומאמר שיש לו גומא תחתיו לנוח בו אינו עתיד להתפרק כשאר יתרת וכשרה, ואין להכשיר פיצול כזה רק מגבה דהפצול מונח על הגומא אבל מקמא הפיצול [יח] נופל למטה וסופו להתפרק וטרפה י"א דאם נמצא יתרת נגד חריץ הוורדא דינו כמו פצול בגומא ואין לסמוך בזה רק בשעת הדחק והפסד מרובה):

[יד] כטרפא דאסא. והר"ן הביא דיעא דאפי' פחות, ויש ראי' לדבריו ממה שאמרו בנדה בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל וכו' והסכימו כל הפוסקים דה"ה פתות, ואמת די"ל דהתם שאני דבהדיא קתני במשנה ומטמאות כעין החרדל ואפי' פחות משא"כ הכא אבל מ"מ לפמ"ש הר"ן דרבותא דטיפת דם כחרדל היא דס"ד דוקא ראי' גדולה החמירו דיש לחוש שמא יצא מן המקור בג' ימים ונתעכב בפרוזדר אבל ראי' מועטת ס"ד דלא קמ"ל, ולפ"ז ממילא אין ראי' ממשנה דודאי לענין טומאה אין חילוק אבל לענין חומרא דז' נקיים בפחות מזה שאי אפשר שיהא שלשה ראיות לא החמירו ומ"מ אמרו דה"ה פחות וה"ה כאן, ואפשר משום דבכחרדל גופא נמי פשיטא להו שא"א להיות בג' ראיות וע"כ דלאו משום האי טעמא היא א"כ ה"ה פחות, ולפ"ז נראה אף שהסכימו הפוסקים דדוקא כטרפא דאסא מ"מ כשיש עוד ריעותא מצטרף להטריף אפי' בפחות וכ"כ הש"ך (ס"ק כב) בשם מהרש"ל דכל היכא דיש דעה להטריף אף דלית הלכתא כוותי' מצטרף להטריף: [טו] מפני שכן דרכה ליפצל. כ"כ התוס' שם, והי' נראה לכאו' דלטעמייהו אזלי דס"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה"ש) דטעם פסול מגבה הוא משום דלאו אורחי' והוי יתר וכל יתר כנטול וראי' שהרי הקשו שם על מה שהטריפו וורדא בשמאל דלמה קאמר מגבה דוקא ותרצו דקמ"ל אפי' בימין וקשה מ"מ הא שמאל הוי רבותא טפי דאין בו רק משום דלאו אורחי' בלבד ואולם בימין הוי תרתי חדא דלאו אורחי' כמו בשמאל [דהא חזינן דהרמב"ם מכשיר וורדא בשמאל ופוסל מגבה משום דלאו אורחי' ויתר כחסר] ועוד שמתחכך בצלעות וע"כ דלא סבירא להו טעם זה רק מפני דלאו אורחי' ושפיר קאמר גם בימין וה"ה מקמא בשמאל רק מגבה בכ"מ טרפה ועל זה שפיר כתבו דאונא עליונה שדרכה ליפצל אחרי' היא ולא הוי יתר אבל לטעם זה דחיכוך בצלעות אפשר דאפי' בזה שייך האי טעמא ומה בכך דאורחי' וצ"ל דמ"מ כיון דדרכה ליפצל אמרינן דאין זה יתרת רק מגוף הריאה היא או כיון דחזינן דדרך כל הבהמות בכך א"כ אי אפשר שתטרף ע"י זה ועי' לקמן, ומ"ש הרב בתחילת הג"ה כבר גתבאר ריש סימן זה:

[טז] מצטרף להכשיר אבל לא להטריף, (עי' ט"ז ס"ק י') בשם הג"א וסיים להחמיר דאיכא תרתי לריעותא, וכוונתו כיון שיש בשמאל ג' הוי ריעותא וגם תרתי בימין בלי הסדק הוי ריעותא, ובאמת מדברי הרמב"ם מוכח להדיא דבכהאי גוונא כשר דכתב דאם תרתי מימין בלא וורד ותלתא בשמאל הוי חליף, מבואר דאם יש וורד בימין כיון דלדעתו מצטרף להשלים א"כ הכא כשר דהוי שוה בשוה וקשה הא הו"ל תרתי לריעותא חדא תלתא בשמאל ותרתי בימין בלי וורד וע"כ דהא לא איכפת לן ופשיטא דתרי בימין עם וורדא הוי ריעותא טפי מתרי בימין וסדק דזה כשר לכ"ע ומבואר בש"ס משא"כ השלמת הוורדא וזה ברור, ונראה דגם הש"ך (ס"ק ל"ג) מודה בזה להכשיר והא דלא צייר בב' סדקים אחד בימין עם ב' וחד בשמאל עם תלת דבא לצייר אפי' יש סתירה בצד אחד מ"מ סדק אחד מצטרף להכשיר והשני אינו מצטרף להטריף ולכאורה הי' נראה דטעם דאין סדק מצטרף להטריף ולהכשיר מצטרף לפי שאין סדק זה ממש כמו אונה מיוחדת ובכל הטריפות בעינן דוקא שיהא לגמרי חסר או יתיר או חליף הלכך להכשיר מצטרף דעכ"פ מגרע לטריפות ואנן חסר ממש בעינן וכן כלהו אבל להטריף אינו מצטרף דמ"מ אכתי לא הוי ממש חסר ויתיר וחליף דסדק אינו ממש כאונה מיוחדת, ולפ"ז הי' נראה לכאורה דאם יש שנים בימין בלי סדק ותרתי בשמאל עם סדק דוודאי לדעת הפוסקים הפוסלים ד' מימין וחד בשמאל משום דחסר בשמאל ואין צד השני משלים א"כ הכא בודאי טרפה דהא חסר בימין עכ"פ אבל לדעת הת"ח דמכשיר בכה"ג דצד השני משלים החסרון א"כ הכא יש כאן שני מיני טרפות חדא חסר שאין כאן רק ד' וגם חליף מכח הסדק וע"ז נאמר דתרוויהו לא איכפת לן דמצד חסר מ"מ לא הוי חסר ממש דהא יש סדק בשמאל ומשלים ואי משום חליף דיש כאן טפי בשמאל מבימין ג"כ ליכא דהא אינו חליף ממש דסדק אינו כאונא מיוחדת ממש ותרוויהו קלישי ולא מיטריף אבל מדברי הש"ך מוכח להדיא דבאותו הסדק גופא לא אמרינן תרתי דסתרי ואף דפליג על הת"ח מ"מ משכחת לה ביתיר וורדא ודוק, לכן העיקר דטרפה בזה: [יז] ושוה לשאר הריאה עי' ט"ז דקצרה מגומה טרפה, והש"ך בנה"כ השיג עליו דמ"מ כיון דנח בגומה אינו עתיד להתפרק, והוא תמוה דהא הד"מ השיג על הנך דמכשרי יתרת נגד חריץ הוורדא אפי' למאן דפוסל יתרת מקמא דמה בכך דהגומה מגין מ"מ כיון דהחריץ ענין בפ"ע יתר הוא וכנטול דמי א"כ ה"ה כאן מה בכך דהגומה מגין שלא יתפרק מ"מ כיון שקצרה מהגומה אינה פיצול מגוף הריאה והוי יתרת וכנטול דמי ואף דהרב הכשיר בהפ"מ ושעת הדחק היינו כמ"ש שם משום דרוב מכשירין יתרת מקמא לגמרי אבל כאן דמיירי מגבה פשיטא דטרפה אפי' בהפ"מ וזה ברור לפע"ד:

[יח] אבל מקמא הפיצול, עי' ט"ז דאפי' למאן דמכשיר יתרת מקמא הכא טרפה כיון שהתחיל להתפצל סופה שתתפרק לגמרי. ואין זה מספק דמ"מ גם מגבה נאמר כיון שהתחיל להתפצל תפצל לגמרי ונהי דמונח בגומה מ"מ אם תתפצל לגמרי בלי שום חיבור טרפה דאל"כ גם למטה תכשר ועיקר הטעם משום דיתרת היא נשרש כולו בריאה ולא יתפרק אבל זה שאינו נשרש בחוזק סופו להתפרק, ומה שכתב עוד בשם מצא כתוב דיתרת בין [ערוגות[מגבה כשר והוא השיג עליהם ונראה דלהך טעמא דסופו להתפרק י"ל דבין הערוגות חשיב כמו גומה וכמו הנך דמכשרי נגד חריץ הוורדא ה"ה בחריץ שבין הערוגות אבל לפ"מ שהשיג הד"מ עליהם דמ"מ יתרת היא וכנטול דמי גם זה אינו ואף לפר מה שהכשיר הד"מ בהפסד מרובה הייני מקמא אבל לא מגבה כמו בס"ק הקודם: סעיף י אחת מהאונות שהיא פחותה מכעלה הדס [יט] אחר שנפחוה הו"ל חסרה וטרפה.

[יט] פחותה מכעלה הדס. אבל אם הוא כעלה הדס כשרה כ"כ הטור בשם בה"ע, ולמד כן מהא דאמרינן אבל אגבה אפי' כטרפא דאסא ש"מ דשיעור אונא כטרפא דאסא ועי' מ"ש בפתיחה דדין זה צ"ע דתינח להפוסקים דיתרת מקמא כשר ומפרשים הך ה"מ בש"ס קאי על כל יתרת אפי' יתרת אונה אבל להפוסקים דיתרת אונה אפי' מקמא טרפה רק יתיר וורדא מיירי ומבואר שם בתוס' דהא דהטריפו ביני וביני היינו בגדולה כמו אונא דלא נראה כוורדא וכן מבואר לעיל (ריש סי' ז) דכתבו להטריף אם הוורדא גדולה כמו אונא א"כ הך ה"מ בש"ס על וורדא קאי וע"ז אמרו דמגבה אפי' קטנה טרפה א"כ מבואר דאין שיעור טרפא דאסא על אונא רק על וורדא ודוק, וכן לפ"מ שכתבתי (בס"ק י"א) לדעת הרי"ף ג"כ לא מוכח דין זה ובעל העיטור גופא היא מאותו הכת דמפרשים כן דמטריף ג"כ יתרת מקמא לכן דין זה צ"ע לפע"ד:

סעיף ז. חסרה אחת מהאונות הימין דאינה משלמת והכי נהוג):

[כ] הוורדא משלמת. כתב ב"י דהרמב"ם לטעמו דמכשיר יתרת מקמא אלמא מקמא ודרא דאונא חדא מילתא היא וכבר הארכתי בפתיחה בענין זה והוכחתי מדברי הר"ן דנהפוך הוא דאפי' להרמב"ם דוקא וורדא משלמת ולא יתרת ומה"ט לא הזכיר הרמב"ם זה רק גבי וורדא וכתבתי שם טעמו ונימוקו, גם הוכחתי מלשון הרמב"ם דתרי מילי נינהו מקמא משום דאורחי' הוא ודרא דאונא ודאי לאו אורתי' רק דלא שייך בזה יתר כיון שעומד בדרא ופועל הפעולה כמו האונות [שמנשב[ג"כ על הלב משא"כ יתר מגבה דאינו מנשב ומחסר, כח האונות ודוק וע"ש היטב:

סעיף ח. ריאה שאין לה חתיכה דאונה טרפה ואם סדק כמראה הפרש (כא) ביניהם כשיעור עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כשרה. (הג"ה ויש מכשירין [כב[בהיכר או סדק כל שהוא אע"פ שאינו כטרפא דאסא דיש לסמוך עלייהו אם יש הפ"מ להטריף, האונה התחתונה [כג] של ימין דרכה להיות עבה וארוכה מאונה האמצעית גם היא יותר גבוהה משל שמאל ואם היא דבוקה לאומה לגמרי רק שנראה היכר סימנים אלו במקום שראוי להיות האונה מקרי היכר וכשרה, וה"ה אם ניכר שם סימן אחד שניכר האונה קצת ואפי היכר ע"י הסמפון הרגיל להיות באונה אם נמצא שם סמפון במקום הרגיל להיות אונא מיקרי היכר וכל אלו הדברים בדקינן ומשערינן אחר שנפתו הריאה משום דבחיי הבהמה הריאה נפוחה, י"א דבגדיים וטלאים אין להטריף אם לא נמצאו אונות אפי' בלא היכר וסדק כלל דהכי רביתייהו וארחייהו דבקטנות לית להו וכשמת גדלים גדילים האונות בהדייהו): [כא] ואם פרק כמראה הפרש, דין זה צ"ע כי נלפע"ד דלהרמב"ם אינו מועיל סדק ושום הפרש בזה כמו שאבאר והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ח מה"ש) אוזן שנמצאת דבוקה בחברתה וכו' נמצאו שתי האונות כאונא אחת ואינן נראות כשתים דבוקות אם הי' ביניהן כמו עלה הדם כדי שיוכר שהם שתים טרפה ואח"כ בהלכה י' כתב נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טרפה עכ"ל, ומעתה יש לתמוה אי נימא דשתי אונות ושתי ערוגות מטעם אחד ובתרוויהו השיעור הפרש כעלה הדס וא"כ הו"ל להקדים דין שתי ערוגות וכ"ש שתי אונות דסגי בכך הגם דשתי ערוגות הוא העיקר הנזכר בש"ס וראיתי בכ"מ שם שהקשה כן והניח בקושיא, אבל לפענ"ד נראה דלא מן השם הזה הוא דודאי שתי אונות מטעם חסר אתינן עלה אבל לא משום דלית לה חיתוך אונות דהא אית לה רק חסר מנין היא ובזה שפיר אמרינן דכל שיש שיעור ביניהם כעלה הדס הו"ל תרתי ולא הוי חסר אבל כשהן דבוקות כולן לאומה גופה בזה לאו מתורת חסר אתינן עלה דא"כ הא כבר הזכיר חסר אפי' באונא אחת וכ"ש כלהו וכן הקשה באמת הלח"מ וע"כ כמ"ש לתרץ דדוקא כשיש אונות וחסר אחת שייך חסר ולא בשאין לה כלום וכך ברייתה ובזה עיקר הטריפות מטעם דאין לה חיתוכי דאונא ולא ס"ל לרמב"ם כמו שפירשו רש"י ותוס' דדוקא חלקה לגמרי ולא כשיש מראה הפרש ביניהם שהרי לא הזכיר הרמב"ם כלל דחלקה כעץ רק נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טרפה. א"כ מה בכך דיש היכר הא מ"מ אין לה חיתוך אזנים וזה גורם הטריפות שאין האזנים מחותכין ממנה וכן בש"ס פרשו שאין לה חיתוכי דאונא, הרי דאמרו דעיקר הטרפות שאין לה חיתוך אונות ומה יתן ומה יוסיף הסדק או המראה הפרש כיון דעיקר הטרפות מה שאונות דבוקות. וכהאי גונא כתב מהרש"ל הביאו הש"ך (ס"ק מ"ה) דלא מהני היכר סמפון כיון דמ"מ דבוקים. ולזה סובר הרמב"ם דה"ה כל [היכר] כל שהן דבוקים טרפה ולכך לא הזכיר גבי ערוגות שום הוכשר רק מעיקרא גבי שתי אונות דבוקות להדדי דמטעם חסר היא ואין זה מטעם דבוקות משא"כ בהיתה שתי ערוגות דאין לה חיתוך אונות כלל ולכך לא הזכיר הערוגות קודם שאין ענין זה לזה וזה שייך למימרא דרבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי וזה מהך דמייא לאופתא וזה ברור לפענ"ד:

[כב] ויש מכשירין. משמע מכל הפוסקים האחרונים דבעינן היכר סדק בכל אונא ואונא אבל מלשון רש"י ותוס' משמע לכאורה דכל שיש סדק בריאה שוב אינה חלקה כעץ וכשר והטעם נראה דודאי הכא לאו מטעם חסר אתינן עלה כמו שכתבתי בס"ק הקודם רק משום דחלקה כעץ וזה הוא הטריפות שלה אבל כל שיש סדק שנראה מראה אונא דבוקה ממילא אמרינן דכל האונות כך דבוקות ועוד דחלקה כעץ הוא דוקא כשכל הריאה כך אבל כל שיש סדק והיכר במקום אחד אף שאין כל חיתוך האונות ניכרין סגי בכך וכן משמע לכאורה בלשון מהרי"ו שהביא הד"מ אבל מכל האחרונים מוכח להיפוך ובטלה דעתי בזה:

[כג] האונא התחתונה, עי' ש"ך שחילק בין שני אונות דבוקות לכל האומה דבוקה דבשתי אונות. סגי בהיכר סמפון וכדומה אבל באומה דבוקה לא מהני רק בהיכר סדק דוקא כסברת מהרש"ל, ויש להסתפק אם מצד אחד יש חיתוך אונות ובצד השני לא או מטעם אופתא אתינן עלה או מטעם חסר ונ"מ בהנ"ל [והי'] נראה לכאורה דמטעם חסר היא דכיון דאית לה אונות אין זה רק חסר מנין האונות, אבל מדברי הש"ך (ס"ק מ"ו) בשם מח"ב משמע דהוי כאופתא שכתב בגדיים וטלאים דוקא כשאין לה היכר אונות כלל אבל אם מצד אחד יש לו רק מצד השני אין לו יש לו דין אופתא כמו בגדולים א"כ לא מהני בזה היכר סמפון, אמנם בגוף דין זה יש לפקפק כיון דבגדולים הוי כאופתא אלמא דטעמא דקטנים דעתידין להפרד מן האומה א"כ מי יימר דברגע אחד נפרדין כולם דלמא מעט מעט ויכול להיות שנפרדו מצד זה ומצד זה נפרדו מכאן ואילך, גם נ' מד' דאפי' ביש היכר סדק בצד א' ובצד אחד לא הוי כגדולים, וזה ודאי אינו נראה לפע"ד דאין סדק מצטרף להטריף וצ"ע בזה:

סעיף ט' אם בצד אחד של הריאה חסרה אונה א' אלא שבסוף האומה שבאותו חצר היתה בליטה גדולה כמו אונה אע"פ שדרך האונות להיות סמוכות זו לזו וכאן האומה מפסקת ביניהם כשרה (הג"ה ויש נוהגין להטריף [כד] בכי האי גונא כי כל מה שלמטה מן הוורדא מיקרי שלא בדרי דאוני וכן נוהגין במדינות אלו):

[כד] ויש נוהגין להטריף, עי' ט"ז ואף דלעיל מבואר בהג"ה דהוי בדרא דאונא היינו מדינא ולא חש להזכיר המנהג דסבירא להו שאינן כדרי דאונא כיון דאין נ"מ לדידן דיתרת מקמא כשר אבל כאן דאפי' להמכשירים יש נ"מ [שפיר[הזכיר דיש נוהגין וכו' אך צ"ע דהא הזכיר יתרת נגד חריץ הוורדא אף שאין נ"מ רק להאוסרין יתרת מקמא אבל לפענד"נ ליישב בפשיטות [ויש להבין בב"י גופא דנראה להדיא דטעמו משום דאין אומא מפסקת ומיקרי דרא דאונא דהא הוא סובר כדעת הרמב"ם דוורדא משלמת והטעם דלמאן דמכשרי יתרת מקמא ודרי דאונא חד מילתא הוא א"כ אפי' יהא שם שלא בדרי דאונא מ"מ גם יתרת מקמא משלים לשיטת הב"י] דודאי דרא דאוני מתחלק לשנים דאפי' אי נימא דיתרת כשר בכל מקום אפי' למטה מוורדא לאו למימרא דשם מקום האונות ג"כ רק דכל שהיתרת עומדת בצד הריאה במקום שהאונות עומדין שם למעלה מוורדא זהו גורם ההכשר ואין יתרת פוסל רק מקמא או מגבה ולא בדרא דאונא דהיינו מן הצד ונקרא דרא דאונא על שם שהאונות מן הצד אבל מ"מ לא כל הצד כשר לאונות רק למעלה מן הוורדא ולזה הב"י סובר דזה אינו דכיון שהיא דרא דאונא גם לאונות גופא שם מקומם אבל הרב סובר דלאונות דוקא למעלה מן הוורדא אבל ליתרת כל שעומדת מן הצד שאונות עומדין שם כשרה תדע דאל"כ תקשי על הרב דהא בפי' אמרו בש"ס וה"מ בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפה ופשיטא דאי אפשר שיהא זה טרפה דהו"ל למימר למטה מוורדא וע"כ דמודים דכל שאין היתרת ביני וביני רק מן הצד כשר וקראו מן הצד דרא דאונא לפי שהאונות מן הצד וכללה היא דמן הצד אינו פוסל אבל אונות גופא עיקר מקומם עד הוורדא, ולפ"ז לק"מ על הרב וכן משמע בב"י שלא הזכיר כלל מהך עובדא דמעיקרא לפי שאין ענין לזה דשם בלא"ה כשר אף אי נימא דאומא מפסקת ודוק:

והנה הרב התב"ש האריך בכאן ואסף וקיבץ כל פסקי הדינים בקצרה והעברתי עיני עליו ואכתוב (עליו) הנלפע"ד על סדר אותיותיו בקצרה, באות א' כתב דכל רט יפית מטעם ניקב היא ודלא כהרמב"ם ובאמת שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דכתב דחסרה הלכה למ"מ בפני עצמה היא ולא מטעם ניקב דהא בש"ס פריך למ"ד ריאה שנשפכה כקיתון ממשנה דקתני הריאה שניקבה או שחסרה או בחסרון מבחוץ היינו ניקבה וע"כ מבפנים ושמי' חסרון, ומשני דאליבא דר"ש היא דמצריך נקובת עד בית הסמפונות אבל בחסר בלא"ה טרפה, ולכאורה יש להבין לכ"ע מאי קושיא הא איכא חסרון בלי נקובה כגון חסרה אונא וכדומה דליכא נקובה כלל, ובאמת לק"מ דהא במשנה לא קתני כל הטרפות כלל רק תני ניקבה דכולל כל הטרפות דמטעם דסופו לינקב היא א"כ מ"ש דנקט חסרה דהוא ג"כ משום נקובה ולא קתני דמי' לאופתא וכדומה וע"כ דכלל נקט במשנה ניקבה וכן כל שסופו לינקב א"כ מ"ש דקתני חסרה ומזה דייק דע"כ חסרון בפנים וזהו הטריפות לא מטעם נקיבה אבל להרמב"ם דסובר חסר באמת ענין בפ"ע וכן יתיר וחליף מטעם חסר א"כ לק"מ דנקט במשנה ניקב כולל כל הטריפות דסופו לינקב ונקט שחסרה כולל כל הטרפות דמטעם חסרה ואצ"ל דלר"ש קאי, אך לכאורה לס"ד דמשנה מיירי בחסרון בפנים ושמי' חסרון בהכרח צ"ל דזה לאו משום נקיבה היא דאל"כ אכתי תיקשי כנ"ל רק דזהו באמת ס"ד דאינו מחמת נקב אבל כל הטריפות חוץ מזה בודאי מוכח דמטעם ניקב הוא ולדידן דלא שמי' חסרון אין שום טרפות חוץ נקיבה וצ"ע:

גם מה שהשיג על הג"ה בדרישה בלא"ה אני תמה מה הי' כונת ההג"ה בזה דלמ"ד יתר כנטול דהיינו כנטול הוא ועוד אחר עמו א"כ מטעם חסר הוא ולא ניקב דהא הסמ"ע כתב בהדיא דכל הטריפות שזכר הטור הוא בכלל ניקב א"כ תיקשי הא חסר אינו בכלל וע"כ דגם חסר מטעם נקב א"כ פשיטא דאפי' אם נפרש יתיר דהוי כנטול עוד אחר דהוי מטעם ניקב ג"כ:

באות ג' הביא דברי הגהת הר"ץ בשם רוקח דאם אונא גדולה במשך שיעור שני אונות נידונין כב' אפי' בלא סדק, והוא תמוה דהא כתב הרמב"ם בהדיא נמצאו ב' אונות כאונא אחת ואין נראין כב' דבוקות וכו' וקשה כיון שאין נראין כב' דבוקות מנין דב' אונות כאונא אתת הן דהא חסרה אונא וע"כ דכונתו דבמשך גדולה כב' [ומ"מ] כל שאין היכר טרפה הרי דלא כר"ץ וכן הסכים הוא לדינא:

בס"ג ובאות ד' ה' האריך בענין היכר סדק ושאר היכרים ומוכח שם דגם בדבוקה לאומא מהני אותן היכרים חוץ סדק ולפע"ד צ"ע בזה דהא כתב הש"ך בשם רש"ל דבשיע כאופתא אין לסמוך על זה כלל דמה בכך דיש היכר זה דסמפון וכדומה דמ"מ כך הטריפות הואיל ודבוקות רק שהש"ך הכריע דבב' אונות דבוקות מהני זה כיון דהטריפות מטעם חסר וכל שיש היכר לא הוי חסר א"כ כיון שכתב הש"ך (ס"ק מ"ו) דבגדיים וטלאים כל שיש מצד אחד אונות ומצד השני לא טרפה מטעם שיע כאופתא א"כ מבואר לכאורה דלאו דוקא בכל הריאה וכל האונות הוי שיע כאופתא רק זה הטריפות שדבוקה לאומא טרפה מטעם שיע כאופתא ואפי' אונא אחת א"כ גם בזה מה בכך דיש היכר שהוא דבוקה הא כך הטריפות הואיל ודבוקה לאומא א"כ לא מהני רק היכר סדק תדע דהא בעינן בשיע כאופתא סדקים כמנין האונות כדמשמע מכל הפוסקים האחרונים כדמוכח מדברי התב"ש גופא (סמ"א) א"כ כל שאחת דבוקה אף שיש לה שאר האונות הוי שיע כאופתא ובעינן היכר סדק דוקא ולא סמפון וכדומא וצ"ע ועי' מ"ש בפנים ס"ק כ' כ"א כ"ב:

באות ו' כתב בענין ב' דבוקות אי הוי מטעם סרוכה או שנבראת כך וכתב שיש לפרש דברי הרמב"ם שנבראת כך, ולפענ"ד נראה פשוט דב' דבוקות מטעם נסרכו הוא ודבוקות לאומא מטעם שנבראת כך כדמוכח להדיא מדברי הרמב"ם דמעיקרא כתב מימרא דרבא תרתי אוני דסריכן להדדי וכתב ע"ז הי' שתי אונות כאונא אחת ואח"כ כתב דין שיע כאופתא שאין לה חיתוכי דאונא כלל, ויש לתמוה כיון דבשתים דבוקות טרפה כ"ש שאין לה אונות כלל וע"כ דשתים דבוקות מטעם חסר הוא דאינה נבראת כך רק חסר אבל כל האונות דבוקות לאומא ס"ד להכשיר דאינה חסרה רק שנבראת כך קמ"ל דטרפה, וכ"כ הלח"מ שם בהדי', ולפ"ז גם מה שהביא מבה"ג אין ראי' דבשיע כאופתא ודאי מטעם שנבראת כך אבל לא בב' אונות דבוקות מודה להרמב"ם, וכן מבואר עוד ברמב"ם להדיא דב' אונות [דבוקות] להדדי מטעם סרוכה היא ע"ש:

באות ח' האריך להשיג על הב"י ואין בכל דבריו דבר ברור זולתי מה שהביא גירסא אחרת בתה"ק ומי יכריע איזה היא הנכונה גם אין מזה קושיא רק שנדחה ראיית הב"י מהרשב"א כי מה שכתב פוק חזי כמה שרטוטין יש בריאה לק"מ דודאי לא מהני זה רק במקום חיתוך האונות וצריך שיהא שם שירטוטין כמנין אונות ובזה דודאי כשרה ומה מקום קושיא יש כאן במה שיש בכל הריאות אטו כולהו שיע כאופתא נינהו, ומה שהטריפו בש"ס שיע כאופתא ודאי בחלקה לגמרי דוקא הוא כדמוכח מלשון התוס' שם ולא שיש מראה הפרש במקום אונות, גם לשון רש"י שהעתיק הוא אינו כן ברש"י שלפנינו וכך הוא שם והיכא דלא מיחתך בחיתוך גמור ובסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלאו שיע כאופתא הוא וכ"כ התוס' שם דוקא בחלקה לגמרי אבל אם יש בה שום היכר בעלמא כשרה עכ"ל, מבואר דשום היכר אפי' אינו סדק רק מראה הפרש סגי ומדלא נתנו שיעור לזה מבואר דאפי' כל שהוא סגי לדעתם, וכן מלשון לגמרי שכתבו התוס' ומלשון שום היכר מוכח כן, גם מה שכתב וז"ל אבל שמחמת סדק יהא נראה לכל כדעת הב"י ששתים דבוקות הן מה"ת זה הא איכא בה כמה סדקים בלא"ה כמ"ש מהרי"ו דשאר סדקים אינן מועילים, ולא ידענא מאי קאמר וסותר עצמו דאי משום שכתב מהרי"ו דשאר סדקים אין מועלים היינו שלא במקום אונות אבל במקום אונות כתב בהדיא דמועילים א"כ מבואר להיפוך דאפי' ע"י סדק ניכר כך והאיך בא לסייע עצמו ממהרי"ו דסדקים יש בה בלא"ה א"כ מבואר דבמקום אונות מהני, גם מה שכתב ואילו הי' סדק ראי' ברורה לא הי' צריך רש"י להוכיח מלשון הש"ס דבעינן שיע כאופתא וגם זה תמוה דהא כתב רש"ל והש"ך (ס"ק מ"ה) דשיע כאופתא לא מהני היכר רק סדק דמה בכך דניכר דהם דבוקות כך היא הטרפות דלית לה חיתוב דאונא רק סדק למד רש"י מלשון שיע כאופתא דמ"מ בסדק לא מיקרי שיע אבל לולי זה פשיטא דלא הוי מהני היכר סדק [כ"א] היכר סמפון [ואדרבא כבר כתבתי בפנים דלשון הרמב"ם מורה דבשיע לכאופתא אפי' סדק לא מהני ע"ש] והוצרך רש"י להוכיח מלשון דשיע דעל זה דוקא הקפידו ולא כל שאינה שיע וכן התוס' ודקדקו כן מדלא קאמר בפשיטות דלית לה חיתוכי דאונא ומדקאמר דשיע ש"מ להורות דוקא תלקה לגמרי, גם מה שכתב ואין לומר דהרמב"ם נמי גמר לה וכו' הו"ל לעשותו דין בפ"ע וכו', ולא ידענא מאי קאמר דאיזה דין בפ"ע יש לו לעשות דהא כך כוונת הרמב"ם לפי' הב"י דמעיקרא כתב מימרא דרבא שם דהי' שתי אונות דבוקות דהיינו שנסרכו להדדי והחליט שם דכשרה בלי שום הפרש כעלה הדם כיון שנראה דבוקות ע"י שנסרכו להדדי ועל זה כתב מיד דהי' שתי אונות כאונא אחת ואינן נראין שהן דבוקות בזה אם יש הפרש כעלה הדם ביניהם שיוכר עי"ז שהן דבוקות כשרה ואם לאו טרפה והפרש זה כעלה הדם למד מדין שיע כאופתא דכל שיש הפרש זה אינו שיע ומשמע לי דבפחות מט"ד דהוא שיעור אונא לא מיקרי היכר כלל ואכתי הו"ל שיע לכן לא הבנתי דבריו בזה, אמנם לפמ"ש בפנים (ס"ק כ') דמדברי הרמב"ם מוכח דדוקא בשתי אונות דבוקות דהוא מטעם חסר סגי לי' בהיכר שהן דבוקות ולא בשיע כאופתא א"כ נראה דבשיע כאופתא יש להחמיר עכ"פ כמ"ש התב"ש אבל בשני אונות דבוקות יש לסמוך בה"מ על הב"י והרב בסדק כל שהוא כפשטא דלישנא דרש"י ותוס' כנ"ל

ומ"ש באות יו"ד עמ"ש בזה בפנים (ס"ק י"ט) ובפתיחה והוכחתי להיפוך דאפי' הרמב"ם מודה דאין יתרת משלים רק וורדא והוכחתי כן מדברי הר"ן, גם נלפע"ד דהב"י שכתב דתליא בדין יתרת מקמא היינו לפי הבנתו קודם שהביא דברי הר"ן שם דהי' דעתו קודם דגם בשמאל משלים אבל אחר שהביא דברי הר"ן לדחות זה נדחה הכל ולא תליא בהא כלל כדמוכח מהר"ן וכמו שכתבתי בפתיחה, ובזה מיושב מ"ש הב"י שם אח"כ כשהביא מעשה שבא לפניו שנמצא אונא אחת של ימין למטה בשיפולי אונא דמיקרי דרא דאונא דאין האונא מפסקת וקשה הא פסק דיתרת מקמא משלים דדרא דאונא ומקמא חדא היא א"כ אפי' תהא אומא מפסקת לא גרע מיתרת מקמא וכמ"ש במעשה הקודם שם וע"כ דאחר שהביא דברי הר"ן חזר בו דלא תליא ביתרת מקמא כלל וזה ברור לפענ"ד, וזהו דעת הרב דמכשיר יתרת מקמא ומ"מ פסק דאין משלים אפי' יתרת מקמא דאל"כ מה זה שהגי' דנוהגין דתחת הוורדא מיקרי שלא בדרא דאונא מה בכך הא כיון דיתרת מקמא כשר משלים הוא וע"כ כנ"ל וזה ברור וע"ש היטב

ומ"ש באות י"א דבריו הם ממש בש"ך אבל עדיין הוא מגומגם דמ"מ כיון דהוא דרא דאונא למה לא תשלים ועמ"ש בפנים (ס"ק כ"ג) ישוב נכון לזה: ומ"ש באות י"ב נלפע"ד דזה תלוי במ"ש הרב בשם י"א דפיצול נגד חריץ הוורדא כשר והיינו אפי' למאן דמטריף יתרת מקמא, והד"מ השיג עליהם דמה בכך דיש לו הגנה הא מ"מ כיון שאינו מגין הריאה יתרת היא וכנטול דמי, ולפ"ז פשיטא דגבשושית דכשרה מגבה ע"כ דלא מיקרי אונא כלל דאל"כ מה בכך דאין סופה להתפרק הא עכ"פ יתרת הוא והוי כנטול וע"כ דלא הוי אונא כלל משא"כ להי"א שפיר י"ל דמיקרי אונא. אך מ"מ אף שהסכים הרב בשעת הדחק היינו לפי שיש מכשירין יתרת מקמא לגמרי אבל מגבה פשיטא דאי הוי אונא הוי טרפה אפי אין סופה להתפרק, אמנם גוף הדין דגבשושית צ"ע לפע"ד דמשמע מהנך דמכשרי גבשושית משום דלאו אונא היא ולא הוי יתרת דהוא כנטול אבל להנך דס"ל הטעם משום שסופה להתפרק אפשר דלא מחלקו בהא כלל, ולא ידעתי מאי ענין סופה להתפרק מחמת חיכוך בצלעות אי מיקרי יתרת או לא וצ"ע, ועי' לקמן עוד בזה:

ומ"ש באות י"ג וז"ל ולכאורה הי' נ"ל דדבר זה לא נמצא כלל, דבריו מגומגמין דודאי אונא לא תמצא בלי סמפון וכן אם באמת שני אונות הן ודבוקות הן בודאי ימצא סמפון אבל אנן על זה אנו דנין שאם לא ימצא סמפון באמת אחת הוא ואין לה רק סמפון אחד, ואולי קאי אלמעלה: ומ"ש באות י"ד והביא ראי' מדברי הט"ז שמצא כתוב דכשר ונהי דחולק אבל כט"ד בעינן, ולפענ"ד נראה דאין ענין זה לזה דהט"ז מיירי שנמצא בין שתי הערוגות ומ"ד דכשר טעמו כהך י"א בנמצא נגד חריץ דוורדא דהחריץ מגין ואינו עשוי להתפרק וה"ה נמי בחריץ שבין הערוגות ומ"מ השיג הט"ז עליהם משום דעכ"פ יתרת היא וכנטול דמי וכמו שהשיג הד"מ על הנך י"א ומגבה אפי' בהפ"מ טרפה אבל בסע"י מיירי שנמצא על גבי הערוגה ובזה שפיר י"ל דקרוב אל השדרה מתחכך טפי וכמדומה לי ששם הצלעות בולטין טפי ואדרבא נלפע"ד להביא ראי' שהיא טרפה שם אפי' בפחות מט"ד דוודאי יש לתמוה על מה שנתן בעל העטור שיעור לאונא כט"ד ואחריו נמשכו כל הפוסקים והיינו ממה דאמרינן בש"ס אבל מגבה אפי' כט"ד וקשה תינח אם הטרפות מגבה משום דכל יתר כנטול א"כ מוכח דפחות מזה לא הוי יתרת וכן בט"ד הוי שיעור אונא אבל אי נימא דמגבה טרפה מטעם דסופה להתפרק מחמת חיכוך בצלעות כמו שהסכימו כל הפוסקים א"כ מאי ענין זה לזה וכי החיכוך בצלעות תלוי בשיעור האונא שאם יהא שיעור האונא גדול הרבה לא תחכך בצלעות בפחות משיעור אונא ואם הוא כט"ד מתחכך כט"ד מאי ענין זה לזה, ופשיטא די"ל דשיעור אונא יותר ומ"מ בכט"ד מתחכך ולא פחות והוא תמוה רבה לפענ"ד, לכן נראה דס"ל לבעל העיטור דודאי לענין חיכוך בצלעות ל"ש לחלק בין שיעור ט"ד או פחות רק לפי ערך המקום ולא כל מגבה שוה בזה רק מה שנתנו שיעור ט"ד הוא שיעור כולל לכל מגבה אפי' במקום דלא שייך חכוך והיינו משום יתרת דהוי כנטול א"כ שפיר מוכח דשיעור אונא כט"ד אבל משום שעשוי להתפרק לא תליא בזה כלל ועל הערוגה י"ל דאפי' בפחות מתחכך ובלא"ה הביא הר"ן דיעה דאפי' פחות מט"ד טרפה אגבה א"כ נראה שיש להחמיר בזה, גם [י"ל] שגם הר"ן כיוון לזה ולכך כתב דט"ד לאו דוקא רק לפי שרצה להטריף בכ"מ מגבה אבל יש מקום מגבה דאפי' בפחות מיטרף וצ"ע:

ומ"ש סי"ג עמ"ש בפנים לפרש דברי המ"כ בענין אחר אך מ"ש אות י"ח ודאי נכון וכן הוכחתי בפנים שם בכמה ראיות ואף לפי הפי' שכתבתי שם מוכח דין זה:

כל באות כ"ג לא הי' צריך לזה דבלא"ה כל שאינה שוה לגומה נהי דלא תתפרק מ"מ אינה פיצול הריאה וטרפה משום יתרת דהוי כנטול:

ומ"ש אות כ"ד עי' מ"ש בפנים ס"ק ט"ז ומ"מ סברתו נכונה:

ומ"ש באות כ"ט הראי' שהביא קיצר מאוד במובן וכבר כתבתי בפתיחה ובפנים ראי' ברורה להת"ח ומה שדחה הוא כבר השגתי עליו בפנים וכן על מה שדחה ראיית הש"ך גם מה שפירש כוונת הש"ך ליתא גם מה שפי' עפ"י פירש"י מ"מ הני תרי דינים דר' בימין וחד בשמאל וג' בימין וד' בשמאל הוי תרתי דסתרי כי אם פי' חליף שלא יהא בשמאל יותר (בימין) [מבימין[א"כ בד' בימין וחד בשמאל יוכשר ואי פי' חליף כל שנחסר ממקום הראוי ועומד במקום אחר א"כ בד' וה' או ג' וד' למה יהא חליף ומה שהביא בשם פר"ח בלא"ה תמוה דא"כ אפי' שוה בשוה יהא חליף כמו שניהם לבינים ואדומים וע"כ דלא דמי ועי' היטב בפנים ובפתיחה בכל זה:. ומ"ש באות ל' והאריך לדחות ראיית הפר"ח וכל דבריו תמוהים כי מ"ש דודאי לכ"ע חליף לאו טריפות בפ"ע הוא רק מכח חסר אבל מ"מ עיקר הקפידה שלא יהא בשמאל יותר מבימין ואי לאו הכי הוי חסר וליתא דמ"מ כיון דזה גורם הטריפות מה שיש בשמאל יותר ומחמת זה הוי חסר א"כ למה דיקדק הרמב"ם שהרי חסרה מצד ימין הא חסר זה לא נקבע לו מקום בימין דוקא רק שינוי זה שיש בשמאל יותר הוי כחסר, גם לשון שהרי מורה בהדיא דהטריפות היא שאין בימין רק ב', גם מ"ש דהרמב"ם לא אתי לאשמעינן רק וורדא בשמאל אינה משלמת לימין ליתא דא"כ הי' לג לומר זה גבי השלמת הוורדא דבשמאל לא [הגם שכבר מבואר זה במה שכתב מעיקרא דוורדא בימין דוקא ע"ש] ומה לו לאשמעינן האי דינא בג' בשמאל [ולענין] חליף גבי חסר הו"ל לאשמעינן מעיקרא ועוד ראי' שהרי אנו רואין דהרמב"ם כשביקש לומר טריפות חליף ב' בימין וג' בשמאל והקשה לו ענין הוורדא שלפי דעתו מצטרפת ואין כאן חליף ולזה כשרצה לומר חליף בב' בימין וג' בשמאל הוצרך לומר בלא וורד או שהוורדא עם הג' בשמאל ואם דעתו כל שיש בשמאל יותר הוי חליף מה ביקש בוורד הזה יהא הוורדא במקומה בימין יש חילוף כשיש בשמאל יותר מבואר להדיא שאילו היתה הוורדא בימין עם הב' שוב לא משכחת לה חליף כלל [והיינו] כהפר"ח ולפ"ז נדחה תירוץ ב' של התב"ש וברור דדעת הרמב"ם דזה לאו חליף הוא ועי' מ"ש בפנים ובפתיחה:

ומ"ש באות ל"א נ"ל שהדין מהופך דבדין הראשין אין להקל כיון דדעת הב"י דזה מיקרי דרא דאונא אפי' לענין צרוף והשלמה, וכן נראה מתשו' הרשב"א שהביא ב"י, ואף שהרב כתב דאין נוהגין כן היינו להקל אבל להחמיר פשיטא דכדברי הב"י עבדינן, וכ"ש לפי' הפר"ח בדברי הרב דמודה להב"י דהוי דרא דאונא רק משום חומרא כתב כן ע"ש, אבל בדין השני יש לסמוך על סברת הב"י להקל ואף דרמ"א כתב להחמיר היינו בטריפות חסר אבל בחליף כזה דבלא"ה הוכחתי דהעיקר כהפר"ח דכהאי גונא לא הוי חליף כלל א"כ יש לסמוך על הב"י עכ"פ בה"מ, ומ"מ כיון דדברי הפר"ח עיקר יש להכשיר בשניהם בה"מ:

ומ"ש באות ל"ב נראה לכאורה להוכיח מהש"ס דחליף אפי' אינו בדרא דאונא טרפה דאל"כ תיקשי הך חליף למה לי דהא לרבא ליכא חליף רק בה' אוני דאי ביותר בלא"ה טרפה משום יתיר וליכא חליף רק בה' אוני בלבד א"כ למה לי תיפוק לי' דהוי חסר בימין ויתיר בשמאל ול"ל דהא קמ"ל דס"ד דוקא שנחסר מכלל אונות ולא מן הצד בלבד קמ"ל חליף דאפי' בצדדין הוי חסר ויתיר, הא ליתא דאי לא הוי קתני חליף הי' מוכח חסר ויתיר בכל צד וצד דלא"כ אלא מכלל האונות למה לי תלתא מימינא ותרתי משמאלא כי אין צורך בחשבון הצדדין כלל כיון דהכל תלוי בכלל האונות וצד משלים לצד ומדקאמר צדדין מבואר דגם בצדדין הוי חסר ויתיר ואכתי חליף למה לי ובשלמא לדעת הת"ח דד' בימין וחד בשמאל כשר ניחא דבלי חליף הוי משמע דאפי' בכהאי גונא טרפה מכח חסר קמ"ל חליף וקאי על תלתא מימינא ותרתי משמאלא דבצדדין טרפה מטעם חליף שיש בשמאל יותר וחסר ויתיר דוקא בכלל האונות וד' בימין יחד בשמאל כשר אבל לדידן דמטרפינן אפי' בהא קשה כנ"ל, וע"כ דרבא מודה דיתרת מקמא כשר כמו שכתבתי באריכות בפתיחה ולא מיירי רק בדרא דאונא ושפיר קמ"ל חליף ביתרת מקמא דאין כאן חסר ויתיר במנין האונות מ"מ משום חליף איכא דזה תלוי בערוגה א"כ מבואר דאפי' בזה הוי חליף וכ"ש לסברת הב"י דטעמא דהנך דמכשרי יתרת מקמא דהוי ג"כ דרא דאונא א"כ ודאי דהוי חליף אך אפי' לפי מה שהעליתי דהרמב"ם מידה דיתרת מקמא אינו משלים היינו לענין חסר ויתיר אבל חליף שייך אפי בזה כמו שהוכחתי אך לפמ"ש הפר"ח דכל ביתר מה' ויש ג' ג' בימין ליכא משום חליף ליתא להנ"ל וצ"ע בזה, ועי' מ"ש בפתיחה ובפנים בזה:

ומ"ש באות ל"ג לכאורה בלא"ה לפי מה שהעליתי דאפי' הרמב"ם מודה דאין יתרת מקמא משלים א"כ הכא טרפה אך מ"מ כיון דמכל האחרונים לא משמע כן והך חליף נראה לפע"ד עיקר כהפר"ח דאין לחוש בזה נ"ל דעכ"פ בשעת הדחק יש לסמוך להקל, אך צ"ע דבלי חליף הוי תרתי לריעותא עכ"פ יתרת מקמא וד' בשמאל לכן אין להקל כלל בזה:

ומ"ש באות ל"ד כבר הוכחתי בפנים דזה לא הוי תרתי לריעותא רק שהוא החמור מכח דלא ס"ל לרמב"ם הכשר סדק, ולפי מה שהעליתי לעיל דבאונות דבוקות להדדי לאפליג א"כ יש להקל בה"מ וכ"ש אם יש סדק ממש עמקו וארכו כט"ד או שנתפצל למעלה ממש אף שיש שורש כעובי אצבע, ונראה דבזה אף הוא מודה

ומ"ש באות ל"ה והאריך מאוד ועם כל האריכות נראה שיש לסמוך על כל הראשונים ואחרונים להקל בה"מ כמו שכתבתי בפנים מילתא בטעמא: ומ"ש באות ל"ז דהט"ז מקיל, לא הי' זה כוונת הט"ז וקאי אלמעלה אחילופים שהזכיר הרב בשם מהרי"ו וכן מבואר מלשונו ריעותא דלעיל רק שהעתיק לשון מהרש"ל וע"ש:

ומ"ש באות ל"ח פשוט הוא דלא גרע מחליף ממש שוה בשוה, ונראה דאפי' בלא ה"מ יש להכשיר בזה:

ומ"ש באות מ' עי' מ"ש בפנים והוכחתי דהעיקר כהט"ז:

ומ"ש באות מ"ב אינו נראה כלל כי כבר ביארתי בפנים כוונת התוס' דחסרה וורדא טרפה האידנא לכ"ע ועפ"י דברי התוס' הוא פסק הרב בשם מהרי"ו לכן נראה דהעיקר להטריף אפי' במקום שאין מנהג ועי' בפתיחה ובפנים: ומ"ש באות מ"ז בש"ך (ס"ק י"ט) לא משמע כן רק אפי' בשינוי מקום מועיל שורש כעובי אצבע:

ומ"ש בסוף אות נ"ב עי' מ"ש בפנים בכוונת הש"ך בזה:

באות נ"ט השיג על הש"ך דלא בעינן שיהא ידוע קודם ל' ונכון הוא אלא שלשונו בפנים כ"מ כפי לשונו מגומגם דמאי ענין טרפות לחילוף לשון המדינות ומחמת שינוי הלשון לא נשתנה הטרפות:

בסמ"א כתב דיש בסדקים משום חליף שאם יש בימין ב' ובשמאל ג' טרפה ויש להסתפק בזה אם יש היכר סמפון ג"כ בימין חוץ הב' סדקים אי נימא כיון דהסכימו האחרונים כדעת מהרש"ל דבשיע כאופתא לא מהני רק היכר סדק א"כ הכא טרפה ואף דהתב"ש כתב להקל באם לא נחסר רק סדק אחד דהיכר סמפון מהני היינו דוקא באין ריעותא דחליף אבל הכא דאיכא ריעותא דחליף לא וכמ"ש התבואות שוב כעין זה סוף סימן כ"ה והוא בהג"א, או אפשר דשאני התם דיש שלשה פרודות בשמאל והכא אין כאן רק סדקים וסדק אין מצטרף להטריף ואפשר דלא אמרו דסדק אינו מצטרף רק אם בלעדי הסדק הי' כשר בלי ריעותא אבל כאן הרי אין כאן רק ב' סדקים בימין והיכר סמפון לאו היכר היא, וכיון דאיכא כ"כ ריעותא דהוא שיע כאופתא ואין בימין רק ב' סדקים וגם בשמאל יש שלשה מ"מ נלפע"ד ברור להכשיר כיון דבלא"ה כל האחרונים פסקו כדברי המכשיר בהג"א בכהאי גונא ואף דהתם הי' [בימין] סדק חוץ הב' אונות מ"מ החם הי' שלשה פרודות והכא דליכא סדק בג' רק היכר אחר מ"מ אין בשמאל פרודות רק סדקים ואין סדק מצטרף לפסול, אך צ"ע בגוף דינו של התב"ש לעיל ס"מ דאם סדק אחד חסר מהני היכר אחר במקומו כמו שכתבתי לעיל בהשגתי על ס"ג ונראה דבה"מ יש להקל בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה