תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן לד
סעיף א גרגרת שנפסק רוב חללה [א] במקום הראוי לשחיטה או למעלה מזה הרי זה [ב] אסורה:
[א] רוב חללה, בגמרא אמרי לה רוב עובי' ואמרי לה רוב חללה, ופירש"י בשם י"א דרוב עובי' היינו בעובי העור אף שלא הגיע החתך לחלל הקנה, וצ"ל דכוונתו שנעשה ברוב הקנה דאי במקום אחד תיקשי להו הא דאמרינן שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהיא וגמרו וקשה הא כבר נעשה טרפה אפי' ברוב עובי' של עור אף בלי חלל כ"ש כשהגיע לחלל וע"כ דבעינן על פני רובה של קנה [בהיקף] למר שיפסק עד לחלל ברוב היקף לומר אפי' לא הגיע הפיסוק לחלל אבל לכ"ע אפי' הגיע לחלל רק נפסק חצי' כשרה, ולפ"ז יש לדחות קצת ראיית רש"י לדחות דברי הי"א הללו, אך קשה לי טובא על פירושם] מהא דפריך על הך משנה דשחט את הושט ופסק את הגרגרת דהוי נבלה דהא בריש א"ט קתני ואלו טריפות פסיקת הגרגרת, מבואר דאינו רק טרפה וקשה הא הך פסיקת הגרגרת דהכא היינו רוב עובי' אבל לא הגיע לחלל ואינו רק טרפה ולא נבלה דלא נפסלה בשחיטתה עדיין כלל אבל התם ע"כ ששחט רוב הקנה ממש בפסול ובזה הוי נפסלה בשחיטה והוי נבלה דאל"כ בלא"ה הא בעינן רוב שנים ובעוף לא מיירי דכבר מתכשרה בשחיטת וושט לכן העיקר כפירש"י, והנה יש לחקור במחלוקת זו אי נימא דמ"ד ברוב עובי' סובר דהכל תלוי ברוב עובי' דוקא וזה גורם הטריפות אבל רוב חללה לא ולפ"ז אפי' נפסק רוב חללה ולא רוב עובי' כגון מלמטה למעלה כשרה לאותו מ"ד וכן להיפוך למ"ד ברוב חלל' הכל תלוי בזה ואם נפסק ברוב עובי' ולא בחללה כשר ואם נפסק בחלל ולא בעובי' טרפה ולפ"ז יש לכל אחד קולא וחומרא למ"ד ברוב עובי' חומרא מלמעלה למטה וקולא מלמטה למעלה ולמ"ד רוב חללה להיפוך או דנימא דלכ"ע ברוב חללה טרפה אפי' בלי רוב עובי' רק דמ"מ ברוב עובי' סובר דברוב עובי' בלבד טרפה ג"כ כמו ברוב חללה בלבד ומ"ד ברוב חללה סובר דלא מיטרפה ברוב עובי' בלבד אבל ברוב חללה בלבד פשיטא דטרפה דאפי' למ"ד ברוב עובי' טרפה כ"ש למ"ד רוב חללה, והנה מדברי רש"י יש להוכיח כסברא אחרונה דפי' אהא דברוב עובי' דבזה בלבד טרפה אפי' בלי רוב חללה, וכתב עוד דמסתמא מלמעלה למטה נפסק והשתא אי ס"ד דכוונת כל אחד באחת להקל לו ולהחמיר כנ"ל מה צריך לו לרש"י לזה דאם יהא שוה הפיסוק בשניהם אתי שפיר ג"כ מחלוקתם למר להקל ולהחמיר וכן למר, וברור דכוונת רש"י דלמ"ד ברוב עובי' ברוב חללה בלבד בודאי טרפה ולא בא לומר ברוב עובי' רק להחמיר בלבד וע"ז כתב דלכך נקט סתם ברוב עובי' אף דכמו כן למטה רוב חללה קודם ובזה לא מיירי דלהחמיר בא ולא להקל ועל זה פי' דסתמא כך היא הדרך ליפסק, ולפ"ז מבואר דכ"ש למ"ד רוב חללה אפי' בלי רוב עובי' טרפה ויש מקום לומר להיפוך דרוב חללה בלבד לכ"ע כשר רק ברוב עובי' נחלקו דמ"ד רוב עובי' סובר בזה בלבד טרפה ומ"ד רוב חללה חולק דבעינן רוב חללה ג"כ אבל בחד מינייהו לא מיטרף ולפ"ז צריך רש"י ג"כ לומר הך דדרך ליפסק מלמעלה למטה אבל הי' לו להעמיד עצמו בזה על רוב חללה וע"כ כנ"ל ודוק, והא ודאי ל"ל דברוב עובי' בלבד כ"ע מודו דטרפה רק ברוב חללה בלבד נחלקו דהא באמת מסתמה מלמעלה למטה נפסק, ולפי הנ"ל ע"כ המחלוקת רק מלמטה למעלה וע"כ כמו שפירש"י וכמו שכתבתי: [ב] הרי זו אסורה עי' ש"ך בשם הב"ח וכבר כתבתי לעיל (סי' לג) דאין קושיא לרמב"ם מהש"ס ואדרבא כיון דקאמר כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים ש"מ דנבלה הוא רק דלא מטמא. אך לפמ"ש התוס' דמשנה מיירי לאחר שחיטה א"כ יש לפרש כי קתני נבלה היינו דעכשיו היא נבלה ולא קתני נבלה לאחר שחיטה רק מה דמחיים לא מטמאה (שפיר י"ל דמחיים כיון דלא מטמאה לא הוי נבלה כלל, אך מ"מ מוכח כהרמב"ם [דקשה] דלאיזה צורך נקט דלא מטמאה דעד השתא לא קאמר ההפרש בין נבלה לטרפה והול"ל בפשיטות רק כי קתני נבלה דלא הוי נבלה מחיים ומדנקט דלא מטמאה מבואר דאפי' מחיים נבלה הוי גם בלא"ה עיקר ההכרח שהכריחו התוס' מדנקט כל שאין כמוה חי' וכוונתם [דהול"ל על אותה הבהמה שדנין עלי' וע"כ דמיירי שנשחטה לכך קאמר דדנין על בהמה כל שאין בהמה כיוצא בה בחסרון זה יכולה לחיות טרפה אבל כבר כתבתי ריש הלכות טרפות דלרמב"ם הפי' במשנה דקאי על דרוסה דסליק מינה דהכל נלמד מדרוסה דכל שאינה יכולה לחיות כמו דרוסה זו דסליק מינה טרפה ע"ש, א"כ שפיר מיירי מחיים א"כ מבואר דהוי נבלה רק לא מטמאה והנה הש"ך בנה"כ (סי' לג] חזר בו ופי' כהב"ח דאינו רק טרפה מחיים. ואינו נראה כלל וברור דהוי נבלה רק לא מטמאה כמו שכתבתי:
סעיף ב אם ניקבה נקב שיש בו חסרון כאיסר אסורה ואם ניטלה ממנו רצועה לאורכה אי כד מעגלת לה הויא כאיסר אסורה ויש מי שאומר שאין אנו בקיאים בשיעור כאיסר הלכך משערים אותו ברוב רוחב [ג] חלל הקנה (ולפי מה שיתבאר בסמוך דשיעור איסר הוא פחות מרוב א"כ מי שאינו בקי יבא להקל ע"כ נראה דר"ל רוחב רוב חלל קנה של עוף דהוא פחות מכאיסר ומי שאינו בקי יטריף בכל ענין)
[ג] ברוב רוחב חלל הקנה. בד"מ השיג ע"ז דפשיטא דכאיסר הוי פחות מרוב דהא ביש בהם חסרין מחמרינן כאיסר ובאין בהם חסרון מקילינן ברוב וכיון דרוב היקף גדול מאיסר כ"ש רוב רוחב שטח חלל הקנה והנה הש"ך והט"ז האריכו בזה ודבריהם תמוהין ולא ידעתי מה צורך לאריכות הא דברי הד"מ תמוהין לכל מעיין חדא דהאיך עלה על דעתו לומר דאיסר קטן מרוב היקף גרגרת דהא רוב היקף הוא אפי' רצועה של נקבים דקים כנקבי ראש המחט הקטן דפסיקת הגרגרת ברוב היקף מטרפה בסדק בלבד א"כ כיון דכאיסר הכוונה כל שטח האיסר א"כ פשיטא שאם ימתח האיסר על רצועה דק מן הדק כמו סדק שיקיף גרגרת הרבה ג' או ד' וע"כ דעיקר החומרא ביש בהם חסרון הוא דבאין בהם חסרון אפי' יהא בגרגרת נקבים הרבה עד שאם הי' עומדין בהיקף בשוה הי' כל הגרגרת נסדק [כמ"ש התוס' דקא משמע לן כנפה אף שמלאה נקבים כנפה] מ"מ אם אינן עומדין בהיקף ולא נסדק רוב בהיקף כשרה משא"כ אם יש בהם חסרון אפי' לא נסדק הגרגרת רובו בהיקף כל שיש חסרון כאיסר טרפה אבל פשיטא שאם ימתח שטח האיסר רצועה דקה כמו סדק שיקיף גרגרת הרבה סביב, ולפ"ז שפיר י"ל דגם רוב שטח חלל הקנה קטן משטח האיסר כיון דמהנ"ל אין ראי' ואדרבא בזה פשיטא דהאיסר גדול כנ"ל רק בשטח מספקא לי' לרשב"א לזה הוכיח מעוף דאין ברא דעוף יהא עדיף כיון דחיותו מועט, ובאמת שהש"ך והט"ז כוונו לזה אבל לא ידעתי מה צורך לכל האריכות שלהם ועל הרב יש לתמוה בזה כנ"ל [והנה מה שהקשה הש"ך על הרב דמשמע ברשב"א דבקנה בהמה קאמר גם הרב ידע מזה ולכך לא פי' בד"מ כוונת הרשב"א כן רק דברי המחבר ניחא לי' לפרש כן דקשיא לי' כיון דהרשב"א הניח הדבר בספק האיך פסקו הוא לחלוטין לזה פי' דקאי על עוף ובזה לא נסתפק הרשב"א].
והנה ראיתי בתב"ש שפי' כונת הרב דכוונתו למ"ש בס"ד בשם הרא"ש דמשערין בעוף לפי גדלו והיינו כפי' הרא"ש האיבעי' בעופא מאי ולפ"ז מבואר דרוב רוחב חלל הקנה גדול משיעור איסור ע"ש ההכרח, והנה מלבד מה דברור דלא נתכוון הרב לזה דבהך דבסמוך לא נתבאר כלום איזה מהן גדול רק מפלפולו של הרא"ש מוכח כן ואין זה דרכו של הרב גם בלא"ה אינו הכרת כלל לפע"ד דנהי דמשערין ערך האיסר בעוף מ"מ אינו מוכרח שיהא ערך החללים של העוף ובהמה כפי ערך החילוק באיסר כי ערך השיעור החסרון בגדלות הגרגרת וארכו [וריבוי] חיות הבהמה ויכול להיות שרוב חלל קנה עוף גדול משיעורו ורוב חלל קנה בהמה קטן משיעורו ודוק: אמנם הא קשיא כי הרשב"א למד זה כיון דבעוף דחיותו מועט סגי בכך כ"ש בהמה, והנה יש להבין במה נפשך אי דפשיטא לי' דרוב קנה גדול מאיסר א"כ פשיטא דאסור ומאי יועיל הכרח זה כיון דבשיעור הקטן אסור כ"ש בשיעור גדול ואי דפשיטא לי דרוב הקנה קטן מאיסר מה צורך לו לראי' כיון דפחות מכאיסר פשיטא דכשר א"כ בפחות מרוב קנה פשיטא דמותר, וע"כ דכוונתי להוכיח הא גופא דרוב הקנה פחות מכאיסר דאי ס"ד דגדול יהא בהמה גרוע מעוף דעוף דחיותו מועט סגי בכך ובהמה לא, וע"כ דגם בבהמה כשר ולא נעשו שיעור זה בבהמה דבאמת רוב הקנה פחות מכאיסר ובהמה דחיותה מרובה שיעורה כאיסר דהיא יותר מרוב הקנה ולפ"ז לפי' הרא"ש הנ"ל כל זה ליתא מכמה טעמים חדא דהא חזינן בש"ס להיפוך דבעוף הקילו שלא לצרף השלם לנקב בחסרון ערך איסר בבהמה ובבהמה מצטרפין השלם ולד' הרשב"א הוא ממש להיפוך, גם מה זה דקאמר דעוף דחיותו מיעט הא הך דהקילו בעוף הוא להקל בעוף בלבד וגם אז כשיש שלם אבל בחסרון בלי שלם אפי' בעוף לא סגי בהכי והאיך כתב הוא אפי' בבהמה בחסרון בלי נקבים ושלם ואפי' בנקבים לא הקילו רק בעוף הואיל והשיעור קטן ואדרבא בבהמה דהשיור גדול לא, וא"כ פשיטא שאין ראי' עכ"פ דרוב קנה של בהמה פחות מכאיסר דשפיר י"ל דהוא גדול ובעוף הקילו ולא בבהמה כדמוכח בש"ס להדיא לפי פי' הרא"ש [אבל מ"מ ראי' להיפוך ג"כ ליכא כנ"ל ודוק: והשתא כיון דאין ראי' ממילא כמו דלא ידעינן שיעורא דאיסר כן לא ידעינן שיעור רוב הקנה אי פחות מכאיסר או גדול ולא מהני לשער בזה כלל אמנם מ"מ אין הכרח שהרא"ש יחלוק על דינו של הרשב"א דודאי הרשב"א דנסתפק בשיעור איסר א"כ לפי' הרא"ש אין תועלת בשיעור רוק קנה כנ"ל אבל כפי הנראה מהרא"ש ושאר פוסקים דהוי פשיטא להו שיעור איסר כמו שפי' הרמב"ם בפי' המשנה א"כ אפשר דהוי ידוע להו דרוב קנה פחות משיעור זה ולכך הביא המחבר דינו של הרשב"א בשם יש מי שאומר ולא הזכיר חולק והיינו דאין הכרח שיחלוק הרא"ש בזה כנ"ל רק הרשב"א חידש הך דאין בקיאין בשיעור איסר וכתב דסגי ברוב קנה ולא נמצא כן בשום פוסק לא שיסבור כמותו ולא שיחלוק, ולפ"ז העיקר כפסק הרב כיון דקיי"ל לקמן כהרא"ש ופירושו א"כ מהראוי להחמיר כפסקו של הרשב"א כיון דלדידן ליכא הכרח דרוב קנה פחות מכאיסר אבל כוונת הרב לא הי' כן רק כמ"ש בד"מ וזה תמוה באמת כנ"ל ודוק:
סעיף ו ניקב סביב היקפה [ד] נקבי' דקים זה אצל זה כנקבי הנפה אם אין בהם חסרון מצטרפין לרוב חללה ואם יש בהם חסרון [ה] מצטרפין לכאיסר שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם אסורה והוא שהנקבים סמוכים כל כך שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל אם יש ביניהם יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף:
[ד] ניקב סביב היקפה, עי' ש"ך ודבריו צריכין ביאור קצת במ"ש דנקבים שיש בהם חסרון לא שייך אם עומדין באורך או באמצע ולא בהיקף ואינו מובן לכאורה דלמה לא שייך בהיקף רק לא ברוב היקף וכוונתו כך שא"א שיעמדו בהיקף בלבד ולא ימשכו לצד מעלה ומטה כלום רק בהיקף בלבד והיינו שהם דקים מאוד כמו סדק בגרגרת בהיקף שאינו נמשך רק בהיקף א"כ לא ימלט שלא יהא רוב היקף כיון שיש חסרון כאיסר דהיינו כשטח איסר א"כ אם ימתח פשיטא שיקיף כל הגרגרת וע"כ שעומדין באמצע או באורך וכמו שכתבתי ריש ס"ק לפני זה, והנה הש"ך גימגם בלשון הטור שכתב ניקב סביב היקפה בנקבים שיש בהם חסרון וזה אינו דאפי' באורך כך הדין או באמצע, ולפענ"ד נראה דכוונת הטור בזה דקאי על הא דקאמר ניטל רצועה לאורכה דשיעורו כאיסר, והתוס' תמהו על זה דלימא ניקבה וכ"ש רצועה והניחו בתימא לזה סובר הטור דבאמת זה שחידש הך דינא דניטל כרצועה לארכה לא הי' כוונתו רק ניטל ולא שיצטרף השלם גם בזה לנקבים ודוקא אם עומדין בהיקף רק לא ברוב היקף אז השלם מצטרף לנקוב ולא באורך לזה כיון שכתב מקודם דין ניטל לארכה כשרצה לכתוב הדין דהשלם מצטרף לנקוב כתב סביב היקפה להורות דבאורך לא כנ"ל לפע"ד:
אמנם בגוף קושי' התוס' לא ידעתי מהו זה הרעש דהא כונת בעל המאמר הזה עיקרו בא להורות בגוף דין חסרון בגרגרת דאינו דוקא בהיקף רק כרצועה ג"כ אי מעגלת לה הוי כאיסר טרפה, ולענין נקבים דינו כמו שאר חסרון ולא נשאלה כלל ומהו התימה שיאמר בזה דין הנקבים בצירוף שאין כוונת בעל המאמר לזה כלל, גם לשון התוס' מגומגם מאוד דכתבו דלימא ניקבה וכ"ש רצועה דמשמע דאי הוי קתני ניקבה לא הוי צ"ל רצועה כלל ובאמת כפי פירש"י הך רצועה נאמר להורות לארכה א"כ בניקבה לבד לא סגי לכן נראה דהתוס' לא הי' מפרשים כלל ניטל כרצועה היינו לארכה [דמה נ"מ לענין חסרון באורך או ברוחב [רק] העיקר קמ"ל אין [שיעור] דחסרון כאיסר [מקובץ] במקום אחד רק מתוח כרצועה [ואפי'] בהיקף הוי רבותא [ודוק]] רק דס"ד דוקא בנחסר כאיסר במקום אחד אז הוי שיעור המטריף כיון שהחסרון מתקבץ כשיעור איסר אבל אם הוא כרצועה בהיקף רק לא ברוב וכי מעגלת לה הוי איסר לא קמ"ל דגם בזה מיטרף, וע"ז הקשו התוס' דלימא ניקבה נקבים דאז ודאי אין השיעור החסרון במקום אחד וכ"ש כרצועה כנ"ל ברור כוונת התוס', ולפ"ז לא מוכח דינו של הטור כלל: [ה] ואם יש בהם חסרון, עי' ש"ך והנה מדברי הב"י מוכח להדיא להיפוך שכתב דהסמ"ק חולק על הרא"ש וטור מדכתב דנקבים שאין בהם חסרון אין מצטרף השלם לרובו ולהש"ך אין כאן מחלוקת דבזה מודה הרא"ש רק ביש חסרון איירי [אסרי] וכן הר"ן כתב בהדיא אפי' אין חסרון מצטרף השלם לרובה, גם ממ"ש ב"י דברי הר"ן לחלק בין יש בין נקב לנקב כמלא נקב או לא. וכתב דכן משמע מפירש"י והיינו מדפירש גבי ניקבה כנפה דנקבים בלבד מצטרפין ולשיטת הש"ך אין ראי' דהתם באין בהם חסרון איירי ובזה אין השלם מצטרף ולא מצאתי ראי' להש"ך רק מדברי התוס' בד"ה אישתמוטי וכו' דכתבו דס"ד דבחסרון איירי מדנקט ניקבה כנפה וקשה מה זו ראי' הא בא להורות דשלם מצטרף והיינו דנקט כנפה שהנקבים סמוכים מאוד אז השלם מצטרף, וע"כ כמ"ש הש"ך דסבירא להו באין בהם חסרון אין השלם מצטרף, וא"ל דהתוס' חולקין לגמרי על הרא"ש בזה דלעולם לא מהני שלם להצטרף דהאיך לא זכרי דעת התוס' דחולקין בזה וע"כ כמו שחילק הש"ך, וא"ל ג"כ דזהו מה שחדשו התוס' לפי האמת דמלאה נקבים והיינו דהשלם מצטרף, דהאיך נכלל זה בלשונם והעיקר חסר, וברור דכוונת התוס' בתירוצם בפשיטות אף דמלא נקבים כלל הגרגרת כנפה כל שאין רוב היקף במקום אחר כשר וא"כ מבואר כהנ"ל ומ"מ כיון דמד' הב"י הנ"ל מוכח דלא כש"ך דינו צ"ע, והנה הב"י כתב דהסמ"ק חולק בגוף הדין ובאמת יש לפרש דברי הסמ"ק ביש בין נקב לנקב כמלא נקב ודוק:
אמנם בגוף דין זה שהשלם מצטרף לנקבים אף שהר"ן ז"ל כתב כן עפ"י פירושו בש"ס אבל תמה אני דהרי"ף ורמב"ם לא זכרו כלל מזה ומשמע להדיא דנקבים גרידא מצטרפין וכן משמע להדיא מפירש"י שלא הזכיר מעיקרא גבי נקבים דבהמה דשלם מצטרף לינקוב רק אח"כ גבי עוף ואף שלפי מה שפי' הרא"ש כוונת רש"י מוכח דגם בבהמה השלם מצטרף לנקוב, אבל לפענ"ד ברור שלא הי' זאת דעת רש"י חדא דבפי' האיבעי' בעופא מאי כתב דכאיסר לא שייך לומר ולכמה שיעורו, משמע בהדיא דמפרש האיבעי' בגוף השיעור דלא שייך לומר כאיסר, ועוד שפי' אח"כ גבי וסימניך שלא נימא כאיסר או מצטרפין לרובה וקשה הא בזה לא הי' הספק כלל לפי' הרא"ש דידעו השיעור בעוף שאינו איסר או מצטרפין לרובה רק שיעור אחר רק הספק הי' אם ניקבה כנפה אם השלם מצטרף לינקוב או לא מחמירינן בשיעור קטן כזה והול"ל שלא נטעה דהשיעור כמו חסרון במק"א בלי נפה, גם מה שאמר מצטרפין לרובה הא בזה לא הי' הספק כלל, וברור דכוונת רש"י דהאיבעי' כוללות כל מיני חסרון בעוף דכיון שאין בו שיעור כאיסור יהא שיעורו מצטרפין לרובה אפי' בחסרון או שיעור אחר רק דדייק כיון דהכא באמת דניקבה כנפה קיימינן ועלה קאמר ג"כ מקפלו ומניחו דייק רש"י דבזה השלם מצטרף לנקוב כיון דהשיעור דמקפלו ומניחו היינו ע"כ כמו שהוא עם השלם וע"כ דעוף דחיותו מועט אף השלם מצטרף ופירש"י הוא ממש פי' הרמב"ם רק דהרמב"ם מפרש דאפי' בעוף הנקבים בלבד משערינן ולא השלם ולא משמע לי' למידק מדקאמר מקפלו ומפרשו דהנקבים לבד רואין אם חופין אבל לכ"ע כל חסרון דעוף משערין באם חופה, וראי' ברורה לזה שהרי פי' רש"י וצ"ל אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב אם רוב הקנה אע"ג דבנקבים גרידא ליכא רובה טריפה הואיל ויש בהם חסרון ושיעור סמיכת נקבים זה לזה כנפה דהא אניקבה כנפה קיימין עכ"ל, והשתא אי ס"ד דרש"י מפרש כהרא"ש מה זה שכתב ראי' לדבריו דהא אניקבה כנפה קיימין דהא זה עיקר האיבעי' ואם בא להכריח זה גופא דבזה האיבעי' הי' לו לפרש בלשון האיבעי' דאניקבה כנפה בעי דעלה קאי ומדלא פי' מעיקרא כלום מענין נפה רק חסרון דגרגרת בכמה שיעורי' רק אח"כ בפשיטות פי' זה מבואר דהשאלה באמת כוללות על כל חסרון דגרגרת כמ"ש הרמב"ם רק דדייק דבנפה נמי מיירי דהא קאי על כל הני דלעיל רצועה וניקבה כנפה ומדקאמר על הכל מקפלו ש"מ דבזה השלם מצטרף לנקוב [והתוס' גבי רצועה כתבו תימא דהול"ל ניקבה א"כ הכא נמי אף שעיקר הספק בכל חסרון מ"מ בודאי על צד היותר רבותא מיירי דהיינו כנפה ודוק] וזהו חידוש דין שחידש רש"י וכמו שדקדק הר"ן ודוק] ודייק כן מדקאי אניקבה כנפה וקאמר מקפלו, ולפ"ז ברור דדוקא הכא כך הדין לרש"י ולא בבהמה דלעיל דאי בבהמה ג"כ השלם מצטרף כ"ש בעוף דחיותו מועט כיון דלא ס"ל לרש"י סברת הרא"ש דבעוף שהשיעור קטן ראוי להקל בו ונהפוך הוא כדברי הרשב"א שהביא ב"י הגם שלא הזכיר מזה דבר בכל הנך דלעיל גבי בהמה, ובש"ס גופא נאה דיש להוכיח כן דודאי יש להבין דמעיקרא שם מביא דברי ר' חלבו בנקבים שיש בהם חסרון דמצטרפין לאיסר אח"כ פסק מזה ומביא דין ריב"ל דניטל כרצועה מצטרף לאיסר אח"כ מביא איבעי' בניקבה כנפה מהו וקשה האיך מביא איבעי' בדין במה שכבר החליטו קודם כר' חלבו בלי חולק כלל הגם שהפסיק בדין אחר בחסרון רצועה, וברור דאיבעי' זו בניקבה כנפה היא ענין מחודש בנקבים שיש בהם חסרון דמעיקרא לא נזכר בנקבים שיש בהם חסרון כנפה רק נקבים דאז הנקבי' מצטרפין ועל זה בעי בתר הכי בניקבה כנפה אם מחשבין הכל כניקוב כיון שכ"כ הנקבים סמוכין כנפה או דנקבים בלבד מצטרפין, וע"ז השיבו דאמר ר' חלבו נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לאיסר ואין בהם חסרון מצטרפין לרובה א"כ כמו באין בהם חסרון בודאי אין השלם מצטרף כמ"ש הש"ך [וניחא בזה שהביא זה באין בהם חסרון דלכאורה הוא מיותר לגמרי] א"כ ה"ה בנקבים שיש בהם חסרון דקאמר ג"כ נקבים גרידא אפי' כנפה דהא תרווייהו בחדא מחתא מחתינהו ואפילו אי נימא דלא כש"ך ויש לומר בפשיטות מדקאמר דנקבים מצטרפין משמע דאין צירוף רק בנקבים וא"א דהשלם מצטרף הי' לו לומר דמחשבין כאילו כולו נקוב ולא משמע לי' לפרש דלא מיירי כלל בנקבים סמוכים כנ"ל. וכן נראה להדיא מדברי הרי"ף שלא הזכיר כלל הך דשלם מצטרף, וכן הרמב"ם, אמנם בכוונת רשי' י"ל באמת דמעיקרא בדברי ר' חלבו לא מיירי כלל כנפה רק ברחוקים ולעיל באין בו חסרון רק ברובה באמת לא מצטרף השלם אבל גבי הך בעי' דניקבה כנפה ופשיט לי' מר' חלבו למה לא פי' דהשלם מצטרף והמעיין בר"ן יראה להדיא שלא פי' השאלה בעופא מאי כפי' הרא"ש ומ"מ בהך דמקפלו דיקדק דהשלם מצטרף לנקוב והיינו הך כמו שפירש"י רק הר"ן פי' גם בהך דמעיקרא כן וזה לא נראה מפירש"י כנ"ל לכן דין זה צ"ע לפענ"ד ועי' בסמוך:
סעיף ד. בעוף אם ניקב כנפה חותך המקום המנוקב כנפה ומשימו על פי חלל רוב הקנה אם יש בו כדי לחפות רוב הקנה אסורה (ואם נחסרה גרגרת של עוף י"א דמשערין כמו בנקיבה כנפה (ו) וי"א דמשערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי ערך השיעור שהוא בבהמה כאיסר):
[ו] י"א דמשערין כמו בנקיבה כנפה, כ"כ הפוסקים לדעת הרי"ף ורמב"ם אמנם לפעד"נ דמהרי"ף אין ראי' ונ"ל שהי' לו דרך אחרת בכל זה והוא דקשיא לי' שנזכר דין הרצועה קודם שזכו האיבעי' דניקבה כנפה וכיון דמעיקרא הכל בניקבה כנפה שקלינן וטרינן הי' לו להזכיר זאת האיבעי', גם קשיא לי' שזכר האיבעי' מאי דמעיקרא פשיטא לי' לכמה אמוראי, גם קשיא לי' באמת מה שהקשה הרא"ש גופא דהך שאלה בעופא מאי אינו ענין לכאן רק בכל חסרון גרגרת גם קשיא כמו דבכ"מ משערינן לפי ערך ה"ה כאן ומה זו שאלה לזה סובר דהך בעי' דמקודם קאי על, ניטל כרצועה דמשמע לי' דוקא בניקבה נקבים במקום אחד בהיקף הקנה קצת אז מצטרפין ולמ"ד דהשלם נידון כנקוב הוי כניטל כולו אבל אם בנקבים זה תחת לאורך הקנה מיבעי' לי אם מצטרפין דהא חזינן דבאורך הקנה קיל טפי מהיקף לענין נסדק וה"ה לענין צירוף ולמ"ד דהעיקר לענין שיצטרף השלם בזה לא יצטרף, הרי דהתוספות הניחו בתימה דלא זכר נקיבה וזהו באמת האיבעי' לפי' הרי"ף אי ניטל דוקא כרצועה באורך מצטרף או אפילו נקיבה כנפה באורך מצטרף, וע"ז השיב לו דבאמת דינו כמו בנקבים בהיקף ואין חילוק, וע"ז שאל לו בעופא מאי וקאי ג"כ על הך דניטל כרצועה דודאי ידע שיש שיעור בעוף כפי ערך איסר לבהמה רק דהשאלה אי נימא דאותו הערך כמו כן אם ניטל באורך הקנה רצועה דקה משערינן כי מעגלת לה הוי אותו שיעור שהיא ערך איסר לבהמה או דבאורך שאני דשמא באורך הקנה ערכו יותר מערך כשנחסר בהיקף הקנה דהא חזינן דלאורך לא מיטרף כ"כ כמו בהיקף לענין נסדק א"כ אורך קנה של עוף לגבי בהמה אינו כערך היקף חללו של עוף לגבי בהמה ודרך משל ערך החלל חלק עשירית וערך האורך חלק ט' וכדומה ואם נחשוב לפי ערך חוזק החיות אין נ"מ בזה רק שי"ל דמחשבין לפי ערך הקנה וכבר הביא הב"י בשם רבינו ירוחם שנסתפק בשני הסברות הללו ע"ש, א"כ נהי דהכל ערך איסר לבהמה משערין אבל אין ערך חסרון באורך לחסרון בהיקף שוה אף דבבהמה גופא אין חילוק הינו דשיעור איסר הוא שיעור המטריף כולל להכל אבל בעוף דמשערין ערך איסר ובאורך אין ערכו כערך ההיקף ואם נחשוב באורך שיעור אחר יהא באמת כולל לכל עוף באורך רק לא האורך וההיקף שווין ואם ניטל כרצועה שיעור אחר יש וע"ז פושט לו באמת דבזה מקפלו ומניחו על פי קנה ואתי שפיר השתא דקאמר מקפלו דכיון דהוא כרצועה שייך לומר מקפלו אבל כל שאין החסרון כך כרצועה מודה הרי"ף באמת דאין שיעורו כך רק כפי ערך כמו בכל מקום ולפי"ז מ"ש בשם הרי"ף בחסרון סתם צ"ע, ולפ"ז אפי' ניקבה כנפה הוי שיעור לפי גדלו וקטנו, וגם אין הכרח לומר דהשלם מצטרף דלא מיירי כלל בזה רק אניטל כרצועה קיימינן וכן מוכח ברי"ף להדיא שאחר שזכר דין הנקובה כתב דין ניטל כרצועה וכתב על זה ובעוף מקפלו והיינו ממש כמו שכתבתי ודברי הרמב"ם ז"ל ג"כ מורין כן לכאורה להדיא אלא שנראה שהי' מפרש דגם על שאר חסרון קא מיבעי' לי' שהרי זכר גם דין הנקבים באם חופה וזהו כפירש"י, ומ"ש הרב בשם רש"י כבר הוכחתי שלא הי' זאת דעת רש"י בזה רק דמפרש כהרמב"ם ולדבריו אין שיעור בעוף רק אם חופה כנ"ל:
ומה שכתבתי לשיטת הרי"ף יש לישב ג"כ דברי הרשב"א שהביא ב"י דמשערין בבהמה ג"כ על פי רוחב חלל הקנה דהא לפי הפי' בש"ס בעופא מאי מבואר דרוב פי חלל הקנה של עוף גדול מערך איסר ונהי דמ"מ י"ל דבבהמה קטן מאיסר כמו שכתבתי בס"ק ג' מ"מ ראייתי מעוף דחיותי מועט פשיטא דליתא כמו שכתבתי בס"ק ג' דאריכות ואם הי' מפרש כהנ"ל יפה הוכיח דודאי אין סברא שיהא עדיף כחו של עוף דחיותו מיעט מבהמה דחיותה מרובה ובש"ס דנתנו לעוף שיעור חופה רוב הקנה היינו דכך ערכו באורך כפי ערך איסר בבהמה וברוחב יש לו שיעור אחר באמת לפי ערכו אבל ודאי לא יתכן לומר דהקילו בעוף וא"כ יפה הוכיח דמ"מ רוב פי חלל בהמה קטן מכאיסר כיון דשיערו בו כאיסר דל"ל דגדול מאיסר האיך מהני בזה בעוף ודוק: ועי' ש"ך והנה מ"ש בס"ק ח' כבר הוכחתי לעיל (ס"ק ה') להיפוך [מדברי] הר"ן והב"י, גם דבריו תמוהין מ"ש דמשמע מדברי המחבר דהשלם מצטרף דכיון דמפרש כאן כהרא"ש א"כ זהו עיקר הדין בזה בש"ם דהשלם מצטרף, ובאמת לא ידעתי למה לא הזכיר המחבר הדין בחסרון כיון שזהו עיקר המחלוקת, גם לא ידעתי למה הכריע דלא כהרי"ף ורמב"ם ואולי באמת בזה לא הכריע וזכר הדין המוסכם בניקב כנפה דלכ"ע באם חופה משערינן ולפ"ז באמת אין ראי' מדברי המחבר דהשלם מצטרף דזהו דוקא לפי' הרא"ש והוא לא הזכיר רק גוף הדין דלכ"ע בניקב כנפה באם חופה משערינן:
סעיף ה. י"א שאם נפתחה כמו דלת שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד וזקוף שם כדלת עפ"י הארובה כיון שהדלת סותם הנקב צריך שיהא הפחת גדול כדי שיכנס ויצא בו איסר [ז] דהיינו יותר מכאיסר:
ז דהיינו יותר מכאיסר, עי' ש"ך (ס"ק י') שהביא דברי הב"י בשם ר"י וכתב דקיצור בזה דלדידן לא נ"מ דכיון דלא ידעינן שיעור איסר הכל באם חופה משערין בין בבהמה בין בעוף ולא ידענא מאי קאמר דנהי דבבהמה סובר כהרשב"א דרוב חלל קנה קטן מכאיסר אבל בעוף פשיטא דרוב חלל קנה שלו גדול מערך איסר כמ"ש הרא"ש ורבינו ירוחם בהדיא א"כ ממילא יש נ"מ טובא לדעת ר"י בנפחתה למה שכתב עליו הב"י דלהב"י אין משערין באם חופה רק כערך איסר דהיא שיעור קטן גבי עוף מרוב חלל לדעת הרא"ש ורבינו ירוחם וזה ברור, ולפ"ז צריך באמת לברר דבר זה והנה רבינו ירוחם כתב דגבי עוף בנפחתה כדלת משערין ברוב חלל קנה והקשה עליו ב"י בזה, והנה יש להבין אי נימא דכוונת ב"י להקשות על מה דקאמר דאם חופה רוב קנה טרפה בנפחתה דעדיין כשרה היא דמנין לו שמא זה גדול יותר מערך יותר מכאיסר דהא מערך איסר בודאי גדול כמו שפירש ושמא גם מערך יותר מכאיסר שיעור זה גדול וע"כ דכוונת ב"י להקשות שמא אפי' אינו חופה רובו טרפה דכיון דחופה רובו הוא שיעור גדול מכשיעור ערך איסר בעוף א"כ שמא גם בשיעור ערך יותר מאיסר הוא גדול ומנין לו להכשיר בשיעור זה, אבל באמת דברי רבינו ירוחם נכונים לפע"ד דבהכרח מוכח דעכ"פ אם אינו חופה רוב הקנה כשר ואדרבא לפי פירושו הוא מוכרח דהוא מפרש כהרא"ש דניקבה כנפה בעוף הואיל והשיעור קטן והשלם מצטרף נתנו לו שיעור אתר אם חופה ובבהמה לא נתנו לה שיעור זה ולא הקילו במקום שהשלם מצטרף רק שיעור אחד כאיסר, ולפ"ז מבואר בהכרח דנפחתה כדלת הוא סיבה יותר לכשרות הבהמה או העוף מהשלם שמצרף לנקוב דהא חזינן דבשלם לא הקיל רק בעוף ולא בבהמה ואולם בנפחתה כדלת אף בבהמה נחנו לה שיעור יותר גדול א"כ עכ"פ כיון ששמענו דנפחתה עדיף טפי משלם בין הנקבים א"כ כיון דאפי' בשלם הקילו בעוף ונתנו לו יותר משיעורו כערך איסר רק באם חופה כ"ש בנפתח כדלת דיש לו שיעור יותר מערך איסר דהיינו אם חופה וזה ברור ודוק ודברי רבינו ירוחם נכונים:
סעיף ו. י"א שאם ניקבה נקב מפולש משני צדדים אעפ"י שאין בנקב אלא כדי שיכנס בו איסר לרחבו [ה] דהיינו כעובי איסר אסורה:
[ח] נקב מפולש משני צדדים וכו' דהיינו כעובי איסר אסורה. זהו פי' הרי"ף ורמב"ם כפי מה שפי' הרא"ש וטור דבריהם. [ודברי הש"ך (ס"ק י"א) תמוהין מאוד בזה דא"כ יהא בעוף קולא לפי שניקב נקב מפולש ליתן לו שיעור גדול והך דנקב מפולש לחומרא הוא גבי בהמה] ובכ"מ השיג עליהם. ובאמת דבריו נכונים בהשגתו אך מה שפי' הוא שם הוא תמוה ג"כ דלפי דבריו כל שהוא מנוקב משני צדדים ראוי להוסיף בשיעורו א"כ למה כתבו נקב מפולש דהיינו מעבר זה לעבר השני אפי' יהא הנקב בצד זה למעלה ובצד השני למטה הדין כן ומה זה שדקדקו מפולש כיון שהעיקר הוא להקל כל שאין שיעור החסרון בצד אחד ומזה מבואר דלהחמיר באו הואיל והנקב מפולש, גם בש"ס למה אמרו נפחתה כדלת דלא זה גורם הקולא כנ"ל, גם עיקר דבריו דשני עובי איסר הם יותר מרוב חלל תמוהה לפע"ד דרוב חלל רוב שטח חלל הקנה משערינן ולא רוב היקף א"כ פשיטא דודאי רוב שטח הוא יותר, ומה שנראה פשוט בכוונת הרי"ף ורמב"ם דשיעור איסר שאמרו הוא שיעור כל שטח האיסר שהתא הקדירה בעגול כמו איסר ואם מתוח יהא כדי לעגל ממנו קדירה בעגול כאיסר אבל בנקוב מפולש מכוון מעבר לעבר מחמירינן שיהא הנקב שיכנס איסר לרחבו והיינו לא כל שטחו רק רוחב שלו והיינו שאפי' נפחת רצועה דקה ארכה כרוחב האיסור וכן בעבר השני טרפה ורוחב האיסר הוא אמצע האיסר ששם הוא רחב מכל שאר המקומות וזה יוכל ליכנס בתוך הקדירה אבל אין צריך לכל שטח האיסר, ולפ"ז ל"ק מה שהקשה הכ"מ שם ודוק ומדברי הרי"ף באמת נראה דבעוף דוקא אמרו כן והיינו כסברת הרשב"א דחיותו מועט אבל בבהמה לא דחיותה מרובה, אבל מדברי הרמב"ם משמע לי דלא מחלק כלל:
סעיף ז. נסדקה כולה לארכה אעפ"י שלא חסר ממנה כלום אסורה ואם נשאר ממנה כל שהוא [ט] למעלה ולמטה במקום הראוי לשחיטה כשרה מפני שכל מה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים:
[ט] כל שהוא, עי' ש"ך בשם הב"ח, ובאמת ברש"י משמע דלפי הגירסא איכא דאמרי הכוונה דלא השיב ר"י מאי חולי' רק ידעין חברי בבלאי א"כ הסכים לרב, וכן משמע באמת דלפי גירסת רש"י מילת הכי מיותר כיון דקאמר אמרוה הרי שאותו הדבר אמרו ולפי גירסא הנ"ל הפי' הכי קאמר לי' ולא (קדאמר) [כדאמר[מעקרא, ומ"מ דברי המחבר עיקר שכל הפוסקים הסכימו כך: סעיף ט. מצא גרגרת שנפסקה או חסר וא"י אם נעשה מחיים (ולא יכול לתלות שמחמת השחיטה נעשה ששחט בשני מקומות) פוסקה במקום אחר ורואה אם הם שוים כשרה וא"ל אסורה ואין מראין אלא מחוליא [י] לחוליא או מכר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מכר חוליא לחוליא: [י] אלא סחוריא. עי שייך בשם הטור שני הדיעות וכתב עוד מיהו רש"י כתב דחוליא היינו ג' טבעות, ולא הבנתי דבריו כלל דודאי לעיל גבי פלוגתא דרב ור"י פירש"י דחוליא היינו ג' טבעות אבל מה שפירש אח"כ גבי אין מקיפין פשיטא דלא הי' כוונתו דחוליא לעכב דדוקא ג' טבעות שהרי כתב בהדיא דלכך נקט חוליא משום דבקדירה כאיסר לא משכחת לה רק ב' מבואר דלענין פסיקה באמת גם מטבעת לטבעת לא מקיפין, ויש להביא ראי' דלא כפי' הרמב"ם דבר חוליא היינו בין שני חוליות יש בר חוליא וכן הך דעור שבין הטבעות דא"כ בקדירה לא יתכן זה דלא משכחת לה רק בג' חוליות א"כ הרי נקדר חוליא ובר חוליא ודוחק לפרש דאם הקדירה בשני חוליות ובר חוליא אין לעשות קדירה אחרת בשני בר חוליא וחוליא אחת דלא משמע כן בש"ס, ולפירש"י ניחא דמצד השני הוי בר חוליא כלפי מטה א"כ אם נקדר מצד זה אין מקיפין בצד מטה. ונידון מ"ש הרב בהג"ה כשידוע שהוא מחמת חולי' יש סתירה בדבריו דמעיקרא משמע דבספק לא ואח"כ משמע להיפוך, ועי' מ"ש בזה לעיל (סי' ל"ג ס"ד) בהג"ה ושם הארכתי בזה:
סעיף הקנה בסופו משנכנס תחת (החזה) מתפצל ומשם יפרד והי' לשלשה ראשים האחד נוטה ללב ואחר לכבד ואחד לריאה ושלשתן נקיבתן במשהו (מיהו בקנה הלב שהיא שומן שיורד בין ערוגת הריאה ללב רגילין להיות בו נקבים קטנים [יא] דקים והיינו רביתייהו ולא מקרו נקבים וכשר): ס"ק יא רגילין להיות בו נקבים קטנים, דין זה צריך בירור קצת ומתוכו יתבארו דברי הש"ך, והנה הג"א כתב זה ונתן טעם משום דחלב טהור סותם והיינו שומן שעל קנה הלב סותם את הנקבים שבקנה, וכתב ב"י ששמע טעם אחר שהם פיות הסמפונות, והנה לכאורה יראה דלפי טעם זה אין נ"מ בחלב סותם רק כל שהם פיות הסמפונות כשר ואם אינם במקום פיות הסמפונות מ"מ חלב סותם הני, ולפ"ז יש לתמוה במ"ש הש"ך (ס"ק כ"ב) וז"ל ואינו דומה שמיעה לראי' והוא פשוט, והלכך אם יש נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טרפה וקשה במאי אסרו אי בלי חלב סותם מאי והלכך הא לעולם טרפה לכ"ע וע"כ במקום חלב סותם א"כ בזה לכ"ע כשר ולא בא הב"י לומר אלא בלי חלב במקום פיות כשר וצ"ל דסובר הש"ך דודאי אפי' לטעם דחלב סותם מ"מ לא סגי בהכי רק משום דהיינו רביתייהו כמבואר להדיא בהג"א ובב"י, ולפ"ז דוקא אם חלב סותם מהני אבל בלי חלב אפי' לפי' ב"י דהטעם שהם פיות הסמפונות מ"מ כיון שהם תמיד בחלב סותם כל שאינו סותם אין דרכו בכך וטרפה, רק על מה שכתב בהג"א דהיינו רביתייהו כתב ב"י דהוא שמע שהם פיות הסמפונות והם בכל ריאות בעולם אבל מ"מ בלי סתימה לא מהני ואם אינו במקום פיות לא מהני סתימה כיון דסתימה לא מהני רק דצירוף היינו רביתייהו וכיון דלטעם השני הוא משום פיות וכל שאינו במקום פיות לאו היינו ריבותייהו א"כ לא מהני סתימה וזהו כוונת הש"ך דהלכך בלי מקום פיות טרפה והיינו אפי' איכא סתימה כנ"ל ברור, ודלא כהפרמ"ג שהניח דברי הש"ך בצ"ע וכוונת הש"ך כמו שכתבתי דפשיטא דאין לפרש דברי הש"ך בלי סתימה דהא לכ"ע טרפה בהא ומאי והלכך כנ"ל ודוק:
והנה הר"ן פי' דהא דקאמר הקנה מתפצל חולק על אותו מ"ד דקאמר מעיקרא איזהו קנה הלב חלב שעל הדפנות ואף שהוא עצמו פירשו כפירש"י דהיינו שומן היורד בין שתי ערוגות מן השדרה מחובר לחלל הלב, ויש להבין הא פשיטא דהיינו הך דשומן היורד היא בעצמו קנה הלב ואין קנה אחר, וצ"ל דס"ל להר"ן דמעיקרא סובר דשומן עצמו הוא הטריפת שנחלקו רב ושמאל ובתר הכי סבר דהקנה שהשומן חופהו הוא מיטרף במשהו ולא השומן שעל גבי, ובאמת שכן נראה לכאורה מדקאמר חלב שעל הדפנות ומאי ענין חלב לכאן, ובאמת שכל הפוסקי' הזכירו ג"כ השומן היורד משמע דהטריפו' בשומן ולהר"ן הא ליתא דלמסקנא בקנה תליא מילתא, וכן נראה מדברי הרמב"ם דפי' המזרק הגדול וכו' ע"ש, מבואר דהקנה הוא הטריפות במשהו אבל לפמ"ש ניחא דהיינו הך דודאי קנה הלב בלא"ה יש בו נקבים הרבה רק מחמת החלב שעל גבו לא מיטרף, ולפ"ז עיקר הטריפת באמת בשומן שאם ניקב הרי הפיות הסמפונות מגולין ומ"מ שפיר עיקר הטריפת מחמת נקיבת קנה הלב ושניהם לדבר אחד נתכונו וז"ב לפע"ד:
וזה ברור לפע"ד:
פתיחה להלכות טריפות הריאה השייך לסי' ל"ה
גרסינן פרק אלו טריפות (מ"ז.) ואמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלתא מימינא ותרתי משמאלא חסיר או יתיר או חליף טריפה, והנה יש לחקור הך חליף אם הפי' שנתחלף מזו לזו ומזו לזו או אפי' נתחלף אחת מהם טריפה, ונ"מ אם יש בשמאל תלתא טריפה אפי' לדידן דמכשרינן בדרא דאונא דנהי דמשום יתרת ליכא אבל משום חליף איכא דצריך שיהא בימין יותר מבשמאל וכהאי גונא נחלקו הפוסקים גבי וושט דקאמר אי חליף טריפה וי"א דשניהם אדומים או לבינים טריפה, וי"א דוקא חיצון לבו ופנימי אדום, ואף כאן הי' מקום לכאורה להסתפק בזה אבל באמת נראה דכאן אין מקום לספק הזה כלל דודאי הא דקאמר רבא חסר או יתיר מורה דכל אחת על שני הצדדים קאי, והשתא אי נימא דהך חליף הכוונה לאו דוקא מזו לזו וכן להיפוך מאי דהוי לי' חסר ויתיר מ"מ נ"מ בנתחלף ממש דאין כאן חסר ויתיר טרפה א"כ בחליף ויש בו יתר כגון ג' מימין וג' משמאל יש בו משום יתר ומשום חליף א"כ הך מסר דקאמר רבא ע"כ לא קאי על צד ימין דא"כ הו"ל חליף ובלא"ה טרפה דהא אין של ימין מרובה משל שמאל רק בשמאל ויתיר דקאמר רבא היא להיפוך בימין דאי בשמאל הו"ל בלא"ה חליף וזה ודאי אינו הלכך בודאי כונת רבא בחסר ויתיר בכל צד שיהא ואין בו משום חליף כלל א"כ ע"כ חליף דוקא שנתהפך ממש ג' לשמאל וב' לימין, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם (פ"ח) שכתב אם נתחלפו האונות ג' לשמאל וב' לימין טרפה שהרי חסרה מן הימין, מוכח להדיא דדוקא בחליף שהיא חסרה מצד אחד אבל כל שלא נחסר מימין אף שיש בשמאל ג' כיון דמכשרינן בדרא דאוני יתרת כשרה דמשום חליף ליכא שלא נחסרה מימין וכן משמע מכל הפוסקים [זולת מהרי"ו בחד לישנא הובא בד"מ והעיקר כנ"ל] ומעתה לפי"ז אפי' לדעת מהרי"ו שהביא הד"מ שמטריף בחילוף צורות האונות כמו במנינם מ"מ פשיטא דטריפות הצורות אינו מכח חסר או יתיר רק מכח חליף, א"כ כמו בחילוף המנין אינו רק בחליף ממש ה"ה בחילוף הצורות אינו רק בנחלף ממש משמאל לימין ומימין לשמאל אבל בדומין שניהם לכ"ע כשר, אמנם מעיקר הדין פשיטא דאפי' נתחלפו ממש בצורות האונות כשרה שהרי כשביקש רבא להודיענו חסר ויתיר וחליף במנין האונות הקדים לנו מנינם א"כ כשהי' כוונתו גם על חילוף הצורות האיך לא הודיענו צורתם קודם כדי שנדע חילופם ובאמת כי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שאבאר בסמוך דאין טריפות חליף רק בה' אוני בלבד אבל כל שיש המנין הזה אף שיש יותר גם כן וביתר של שמאל טפי מכל מקום כשרה דלא מיקרי חליף, א"כ י"ל דבאמת לא הי' צריך רבא להודיעני המנין ג"כ רק כמות שהיא כך צריך להיות לא חסר ולא יתיר ולא חליף ונדע זה מרוב הריאות רק בא להודיע שהחליף אינו רק בה' אוני בלבד תלתא מימינא ותרתי משמאלא אבל ביותר ממנין זה ליכא משום חליף אלא שקשה לומר כן כיון דרבא מטריף כל יתרת אפי' בדרא דאוני א"כ מאי נ"מ לדידי' הא בלא"ה מיטרפא משום יתר וע"כ דדוקא במנין פוסל חליף ולא בצורות:
ואפשר עוד לומר בישוב קושיא הנ"ל למאן דמכשיר יתרת מקמא והיינו כיון דכולהו חיוי ברייתא הכי אית להו אורחי' בהכי ואורתי' ג"כ להיות שם שתיים ושלש כמ"ש הרא"ש בשם הגאונים אף דהוא פוסל יתרת מקמא כמ"ש הטור לדעתו וע"כ משום דאורתי' בהכי וזהו הטעם למאן דמכשרו יתרת מקמא דכיון דאורחי' להיות ביני וביני יתרת לא מיקרי יתרת כלל אפי' אינה כתואר וירדא דכמו דאין חסרון הוורדא פוסלת כמו כן אין השינוי פוסל וכמו כן שינוי מקום אינו פוסל בה ולכך לא הזכיר רבא כלל מקום הוורדא וצורתה [ובסמוך יתבאר כל זה בביאור דברי הרמב"ם בס"ד] ולפ"ז אפי' רבא מודה דיתרת מקמא כשר כיון דאורחי' בהכי ולכך לא הזכיר רבא הוורדא כלל שאין חסרונה או יתיר או חליף פוסל בה כיון שאין הוורדא קבוע להיות דוקא [באותו מקום] כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא שאין מן המנין כלל רק בדרא דאוני וכ"ש ביני וביני מגבה דאין אורחי' להיות שם וורדא ויתרת הוא דפוסל יחר ועל זה נחלקו בש"ס דלית הלכתא כוותי' ביתרת והיינו בדרא דאוני אבל ביני וביני דהיינו מגבה בודאי טרפה דלאו אורחי' וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד א"כ דעת הפוסקי' והרמב"ם ז"ל שמכשירים בנחסרה אוניה מצד ימין דהוורדא משלמת א"כ כמו כן הי' מקום לומר שאם נמצאו שני וורדות בשמאל שיצטרפו למנין שבשמאל ויהא חליף וטרפה קמ"ל דדוקא בה' אוני שייך בהו חליף ולא ביתר על מנין הזה ולכך הוצרך להודיעני מנינם אבל החילוף שייך גם בצורות, אבל מ"מ מה אעשה שהרב מהרי"ו בעל סברא הנ"ל מחמיר בעצמו ומטריף בכל אלה דאין הוורדא. משלמת וכן בנמצאת בשמאל ושני וורדות וכן בחליף אפי' בה' וארבע או ארבע וג' א"כ ליתא להנ"ל ולהרמב"ם דסובר כנ"ל פשיטא דמכשיר בחילוף הצורות שהרי לא הזכיר מזה דבר וכן כל הפוסקים הראשונים ז"ל לא הזכירו מזה לכן אין לדינו של מהרי"ו קווים בזה ובפנים יתבאר עוד בזה בס"ד:
הרי ביארנו שאין שוה בשוה פוסל לדידן וכן אין חילוף הצורות פסול מדינא, ועדיין יש לברר בחליף ממש אם היא דוקא ב"ה אוני המצויים בכל הריאות אבל אם ארבע משמאל וג' מימין או ה' וד' בהא אין חליף פוסל כלל א"כ לדידן דמכשירינן יתרת בדרא דאוני אפי' בכה"ג כשר או דמ"מ בהא נהי דמשום יתרת ליכא משום מליף איכא, והנה הרב מהרי"ו הובא בד"מ דעתו בפשיטות דיש בזה משום חליף וטרפה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה"ש] מוכח להיפוך שכתב בנמצא שלש בשמאל עם הוורדא ושתים בימין טרפה שחסרה מן הימין, משמע להדיא דלא פסלינן חליף רק משום חסרון הימין אבל כל שיש בימין ג' שוב לא מיטריף חלוף כשיש בשמאל יותר, ולכאורה לישנא דרבא דייק כמהריט דלהרמב"ם ז"ל דחליף מטעם שנחסר אונה מימין א"כ לרבא דפוסל יתר ג"כ בדרא דאונא א"כ יש בחליף תרתי לפסול חדא מצד יתר בשמאל דכמו שאין השמאל משלים לימין לסלק פסול חסר כמו כן להיפוך בפסול יתר ומימין יש פסול חסר א"כ מעיקרא קאמר חסר או יתיר. ואח"כ קאמר חליף דאית בי' תרוויהו חסר ויתיר ואי נימא דמ"מ כיון דחסר ויתיר דמעיקרא היינו בכלל האונות [כולם] שאין בכל הריאה רק ד' או ו' לזה קאמר חליף לומר דאפי' בכה"ג שיש בכלל הריאה ה' אוני פוסל חסר ויאר, אבל מ"מ יש לדקדק כיון דחליף הכוונה משום חסר ויתר אף שיש בכלל ה' ואין הטעם מכח השינוי שיש פחות בימין משמאל רק אפי' יש ד' בימין וחד בשמאל פסול מכח חסר ויתר נאין צד זה משלים ומחסר לצד השני א"כ למה לי' לרבא לומר ה' אוני אית לה לריאה תלתא מימין ותרתי משמאלא שהוא מספר כפול והי' די לו לומר תלתא אוני אית לה לריאה מימין ותרתי משמאלא חסר או יתיר או חליף טרפה ולמה לי' להזכיר קודם מנין האונות בכללם כיון שהחסר והיתר פוסלים אפי' יש בכלל ה' אוני רק בכל צד וצד בפ"ע פסול החסר והיתר ואין צד זה משלים ומחסר לצד השני, וע"כ דמה שהזכיר קודם כלל האונות הוא על פסול חסר ויתר דהוא משום שנחסר מכלל האונות או יחר ופסול חליף הוא אף שיש כלל האונות פסול משום החילוף שיש בשמאל יותר מבימין מה שצריך להיות להיפוך וזהו מורה כדעת מהרי"ו דלאו משום חסר ויאר הוא ואפי' בהרבה יש פסול חליף, אך לפי"ז יהא מוכח מדברי רבא דחסר ויתר לא מיפסל רק בנחסר מכלל האונות רק חליף מיפסל משום השינוי בגרעון הימין מן השמאל א"כ ביש ד' בימין וחד בשמאל דלית בזה משום חליף שהרי יש בימין יותר ומשום חסר ויתר ליכא דהא לא נחסר מכלל האונות א"כ באמת כהאי גונא באמת כשרה ולהיפוך מוכח מכל הפוסקים דבכהאי גונא טרפה א"כ דברי הרמב"ם מוכרחין דע"כ דטריפות חליף מכח חסר היא ושפיר שמעני דאפי' באופן הנ"ל טרפה וצ"ע, ויתבאר עוד בפנים בס"ד בזה:
תו גרסינן התם ההיא יתירתא וכו' לית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת וה"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפה ההיא ביני ביני וכו' כל חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי להו טבחא אינוניתא דוורדא וה"מ מגואי אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה ע"כ, והנה לפי פשיטות הסוגיא כפי שפירשה רש"י ז"ל יראה לכאו' דודאי ביני וביני טרפה אפי' מגואי כמו שאמרו קודם וה"מ דקיימא בדרא דאוני וכו' רק הך עובדא בוורדא דוקא הכשירו משם דכלהו הכי אית להו אבל יתרת שאינה וורדא רק אוני בודאי כל ביני ביני טרפה, ומה שארו וה"מ [כו'[אבל מגבה היינו דאז טרפה אפי' הוא וורדא ולא יתרת [וזהו בשינוי התואר אבל בשינוי מקום יתבאר בסמוך לשיטא זו] וגם בזה יש שני פירושים כי רש"י סובר מה שנסתפקו בכאן היינו בוורדא אחת ומ"מ הי' סובר רב אשי להטריף ובזה הכשירו משום דכל חיוי ברייתא וכו' אבל בשני וורדות ודאי טרפה דהכי כלהו לית להו, והנה אי נימא דיתרת טרפה מטעם כנטול כמ"ש הרמב"ם (פ"מ מה"ש) א"כ בשני וורדות יש מקום להקל אפי' לפי' זה דאי נימא כנטול הא בלי וורדא כלל כשר, אבל באמת הא ליתא מכמה טעמים חדא דודאי בלי וורדא כשר היינו שאין כאן חסרון כלל דאיכא דלית להו וורדא אבל הכא חזינן דהוא מחיוי ברייתא [לדידה] הוי חסרון א"כ ביתר כנטול טרפה, ועוד במנ"פ אם אותה בהמה צריכה שתהא לה וורדא אחת א"כ הרי חסרה אותה הוורדא שצריכה שתהא לה ואי אינה צריכה כלום א"כ שניהם נוספים ויתר המה והוי כנטול חוץ מהם ועדיין טרפה מחמת חסר ועוד שלא נאמר דוקא דהוי כנטול הוורדא שני' רק כל כמה דלית להו לחיוי ברייתא הכי הוי יתרת והוי כנטול ומאיזה צד נימא דוקא הוורדא שמא במקום אחר ניטל כגון אונא אחרת ורש"י סובר דאין וורדא מצטרפת להשלים אלא שאין צורך לזה דבלא"ה ניחא כנ"ל, אבל התוס' בשם רבינו אפרים ז"ל כתבו דהכא בשני וורדות מיירי ובהא הכשירו דחדא צריך להיות בכלהו ולשיטה זו חדא כשרה וגם תרי ואי לית לה כלל וורדא טרפה ויש לתמוה לפי' ר"א חדא שלא זכר רבא מוורדא כיון דאחת צריכה וודאי ועוד דקאמר וקרי לה טבחי וכו' ואי ס"ד [דאחת היתה] ידיעה לה א"כ הכל הי' יודעין דכך קורין אותה דהא כך קורין לאותה שצריכה להיות והיא [מחדש] אפי' וורדא נוספות ומאי ענין זה למה דקרי לה טבחי ודו"ק). ולפ"ז יראה לכאורה דמ"ש הד"מ בשם מהרי"ו להטריף בין בחסרה וירדא בין בשתי וורדות דהוי תרתי דסתרי דאי לפירש"י חסרה וורדא נשר דהא באיכא סבור למיטרפה ונהי דלא מיטרפה אבל פשיטא דגם לולי הוורדא לא מיטרפה ואי כפי רבינו אפרים ז"ל נהי דחסרה הוורדא טרפה לשיטתו אבל בשני וורדות פשיטא דכשר [דבפי' הכשירו בזה בש"ס]. ולכאורה יראה דמטעם ספק אתינן עלה ומטרפינן תרוויהו אבל באמת כוונת מהרי"ו היא עפ"י מ"ש התוס' אחר שזכרו פי' רבינו אפרים ז"ל ונראה דאין להביא ראי' מבהמות שלנו לבהמות שלהם וכו' ע"ש, והנה ודאי שאין לפרש כוונת התוס' דהשתא דאיכא בכלהו באמת חדא בחסרה וורדא טרפה כיון דכלהו אית להו ובשני וורדות כשר א"כ עדיין הדין כרבינו אפרים ז"ל האידנא א"כ מה צורך לומר דאז לא הי' כך ומה נפ"מ בזה, וברור דכונת התוס' כך דבקשו לדחות דינו של רבינו אפרים להכשיר בשני וורדת וראייתו דהא חזינן עכשיו כלהו אית להו חדא א"כ ע"כ בתרתי כשר, ועל זה דחו דאין ראי' דודאי אז לא הי' וורדא בכל הבהמות רק בחיוי ברייתא אבל השתא כלהו חיוי ברייתא נינהו ויש להם חדא בודאי וכיון דהאידנא כלהו אית להו בחסרה טרפה אבל בשנים ג"כ טרפה דלא מצינו בש"ס רק חיוי ברייתא יש להם חדא אבל כשיש לה לה חדא שיתוסף בה עוד אחת זה לא שמעני ובזה באמת טרפה, א"כ לפי שיטה זו בין בחסר בין בשנים טרפה ולזו נתכוון ה"מ בשם מהרי"ו:
אמנם עדיין יש לדון בזה לפי הנראה טעמו של הרמב"ם ביתרת מגבה דטרפה היא משים דכל יתר כחסר ומ"מ מקמא מכשיר וע"כ דסובר דמקמא לאו יתר הוא כלל או כמו שאנו עתידין לפרש בס"ד אבל למאן דפוסל אפי' מקמא היינו משום יתר כנטול א"כ בשני וורדות לדידן דמכשירינן יתרת מקמא וע"כ דמקמא לאו כנטול הוא [א"כ] למה נטריף בב' וורדות ואיזה צד הא מקמא לא אמרינן יתר כנטול ונהי דלאו אורחי' בהכי לא גרע מיתרת ואדרבא חזינן להרא"ש ז"ל ובעל העיטור והטור ז"ל דמכשרי בשני וורדות ומ"מ פסלי ביתרת מקמא א"כ לדידן דמכשירינן ביתרת ולא הוי כנטול ומ"ש דבב' וורדות פסלינן דהוי כנטול א"כ ביתרת אינו נימא דהוי כחסרה אונא, והנה הרב הט"ז כתב בפי' בסי' זה משום יתר כנטול פסול דהוי כחסר וורדא ואף דלר"א חסר פסול וב' כשר היינו דסובר דחיוי ברייתא אית להו ב' אבל הרב בשם מהרי"ו סובר כרש"י דב' לית להו כלל ומ"מ חסר פסול דהאידנא כלהו אית להו בחיוי ברייתא אז [כנ"ל[בשם התוס' הלכך ב' פסול, אבל מ"מ קשה נהי דרש"י פוסל ב' לפי שסובר כל יתרת מקמא פסול אבל למאן דמכשיר ש"מ דמקמא לא אמרינן כנטול א"כ בשני וורדות למה נימא דהוי כנטול מ"ש וורדות מ"ש אונות כיון דהיא מקמא וכשר, וכן משמע מכל הפוסקים דיותר יש להטריף יותרת מקמא משני וורדות לכן דינו של מהרי"ו הנ"ל צ"ע ויתבאר עוד בפנים בס"ד:
ולענין עיקר הדין דיתרת מקמא כתב הטור (סי' זה) דאם ניתוספו האונות אם התוספות עומד בדרא דאונא כשר ואם שלא כסדר האונות טרפה ומיד בסמוך כתב בשם בעה"ע וז"ל וכתב בעל העיטור דלא מכשירינן אלא כשעומד ממש בסדר האונות אבל אם היא ביני וביני שלא כסדר כדרך הוורדא טרפה בין בימין בין בשמאל אבל הרמב"ם כתב כל מקום שהיא כלפי פנים הריאה אין התוספות אוסר אא"כ יהי' בגבה, וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברת בה"ע שכתב שאם נמצאת הוורדא בצד שמאל טרפה עכ"ל, והנה הרב מהר"י בן חביב ז"ל כתב דעיקר הגירסא בטור ביני וביני שלא כדרך הוורדא וכו' וכוונתו דבשמאל כל נטי' אסורה ובימין לא תיאסר אלא אם היא שלא כדרך הוורדא אבל אם הנטי' כדרך הוורדא לא נאמר שהיא אונא נוספת אלא וורדא נוספת יקרא לה וכתב שכפי דרך זה נעמוד על כוונת בעל הספר באמרו וא"א ז"ל הסכים לסברת בה"ע והיינו כיון שפוסל וורדא בשמאל אי אפשר שיכשיר יתרת מקמא כי מה טעם לאיסור זה אם נאמר מפני שאינה במקומה המיוחד הוי כאין לה וורדא הא הוא מכשיר בחסרה וורדא ואם מפני יתרת הא מכשיר ביתרת מקמא, וע"כ דסובר פסול לכך פוסל וורדא בשמאל מטעם יתרת אלו דבריו ז"ל, ולא ירדתי לסוף דעתו דמאי ענין דברי הרא"ש ז"ל להכריח גירסא זו בטור שהרי אם נגרוס כמות שהיא עכשיו שלא כסדר כדרך הוורדא והיינו דודאי אף אם נכשיר בשתי וורדות כדברי הרא"ש בשם הגאונים ז"ל היינו בוורדות ולא בנמצא אונא נוספות כמ"ש התוס' בהדיא שם דהא מעיקרא קאמר לפסול ביני וביני ואח"כ קאמר דביני וביני כשר דכולה הכי אית להו, וע"כ משום דמעיקרא מיירי באונא ואז בודאי פסול [לדעת הפוסלים יתרת מקמא ואח"כ מיירי בוורדא] וכן משמע בהדיא דקאמר וקרי להו טבחי עינוניתא דוורדא ופשיטא דאם הוא כאונא לא כוורדא דאינו רק יתרת ביני וביני דקאמר מעיקרא דפסול וכ"כ התוס' בהדיא, וכן הוא בחי' הרשב"א ז"ל, והן הן דברי בה"ע דמיירי בניתוספו האונות דאם הוא בדרא דאונא כשר ואם שלא בדרא דאונא רק בדרך הוורדא טרפה דהוי יתרת ביני ביני לא וורדא, וכן מוכח באמת מדברי בה"ע ז"ל שכתב מדלא קאמר ולא היא דאפי' ביני וביני כשר ש"מ דביני וביני באמת טרפה רק בעינוניתא לחוד היא דמכשרי משום דכלהו הכי אית להו אבל ביני ביני אחריתי טרפה, הרי להדיא דמחלק בין וורדא נוספת לאינה נוספת ועל זה הביא דברי הרמב"ם ז"ל דמכשיר יתרת מקמא וא"א הרא"ש הסכים לבה"ע להטריף יתרת מקמא דהא מטריף אפי' בוורדא מצד שמאל והיינו דאז חיוי ברייתא לית להו הכי והוי כמו ביני וביני אחריתי א"כ כ"ש בביני וביני אחריתי דפסול, ואדרבא לפי גירסתי קשה לי מה זה שהביא דברי בה"ע לפסול יתרת מקמא מאחר שכבר כתב מצד עצמו לפסלו מקודם והי' לו לומר וכ"כ בעל העיטור, ואי משום שבא לחדש זה בדברי בה"ע דכדרך הוורדא כשר א"כ מה שהביא בשם בה"ע הוא להקל ממה שכתב קודם א"כ מה זה שכתב וא"א הסכים לבעל העיטור הא חומרא שמענו מדברי הרא"ש לאקולא ודוק, גם קשה לי דמעיקרא כתב סתם לחלק בין כסדר האונות או שלא כסדר ואח"כ כשהביא דברי בעל העיטור הוסיף תיבת ממש ומה ביקש בזה, לכן נראה דכוונת הטור דוודאי הי' מקום לומר דכסדר האונות היינו אפי' כדרך הוורדא כיון שדרך הוורדא להיות שלא כסדר האונות ומ"מ מכשרינן לה א"כ כל יתרת דהוי כדרך הוורדא כסדר האונות מיקרי דאינו רק נטי' קצת וכמו שדרך הוורדא תמיד נוטה קצת כמו כן כל יותרת שנוטה קצת כשר ולא מיקרי שלא כסדר רק אם עומד שלא כדרך הוורדא ג"כ [וכעין שכתב מהריב"ח ודוק: וע"ז כתב בשם בה"ע דדוקא כשעומדת בסדר האונות ממש דהיינו שוה בשוה עם האונות בלי שום נטי' אפי' כדרך הוורדא אבל אם עומד שלא כסדר כדרך הוורדא טרפה דדוקא בוורדא הכשירו ולא ביותרת ואפי' נטי' קצת כוורדא מיקרי שלא כסדר, וע"ז כתב דהרמב"ם מכשיר כל יותרת מקמא וא"א הרא"ש הסכים לבעל העיטור והיינו מדהטריף וורדא בשמאל א"כ ע"כ דמטעם יותרת קא טריף לה דהא חסרה וורדא כשר, והשתא תיקשי דהא שם מיירי בנטי' קצת דהא ההיפוך מן הימין קאמר, מבואר דאפי' בנטי' קצת כדרך הוורדא טרפה ולא מיקרי דרא דאונא להכשיר יותרת רק בסדר האונות ממש כדברי בעל העיטור ז"ל:
ולפ"ז לדברי בה"ע והרא"ש אף דמכשיר שני וורדות אבל וורדא ואונא או אונא בלבד טרפה אפי' בנטי' קצת ודלא כמהר"י בן חביב ז"ל כנ"ל ברור: והנה הרמב"ם ז"ל דעתו מצד אחד כדעת הרא"ש בשם הגאונים ז"ל דאין לה וורדא או שתים כשרה אלא שהרא"ש ז"ל פוסל וורדא בשמאל וכן יתרת מקמא והיינו דסובר דודאי מה שאמרו כל חיוי ברייתא הכי אית להו אין הקפידה דוקא רק כיון דחזינן דיוכל להיות שיתוסף בה וורדא מחמת חיוי ברייתא ממילא יכול להיות שתים ושלש אבל היינו דוקא וורדא ומצד ימין אבל בשמאל לא חזינן דיתוסף בה וורדא אפי' אחת הלכך יותרת היא ופסול וכ"ש ביותרת שאינה וורדא כלל רק אונא דפסו' אפי' בימין בנטי' קצח כמו שהוכחתי מקודם. והתוס' ג"כ כתבו דוורדא פוסלת בשמאל והקשו דלמה, קאמר מגבה הא אפי' מקמא פסול וכתבו דקמ"ל מגבה אפי' בימין, וכתבו עוד דמ"מ בשינוי מקום כשר דאל"כ למה קאמר מגבה כיון דאפי' מקמא טרפה וכתבו בשם הרב דודי שהי' מקובל לאסור אפי' בשינוי מקום וכתבו דאפשר משום דלאו אורחי' בהכי ויש לי לדקדק בדברי התוס' הללו חדא במה שכתבו לישב מעיקרא דקמ"ל אפי' בימין דמה רבותא מגבה בימין טפי מקמא בשמאל דהכא כמו דלאו אורחי' בשמאל כמו כן לאו אורחי' מגבה ואדרבא בגבה הטעם שמתחכך בצלעות ואולם בשמאל אינו מתחכך כלל וכמו דלאו אורחי' בשמאל כמו כן מגבה א"כ בשמאל הוי רבותא טפי, ומזה יראה לכאו' דלא ס"ל להתוס' בפסול מגבה משום חיכוך בצלעות רק משום דלאו אורחי' [בהכי] ומה"ט הכשירו באונא עליונה שדרכה להתפצל א"כ אפי' מגבה אורחי' היא, וכן מבואר ברמב"ם שכתב טעם פסול מגבה דהיתר הרי הוא כחסר וכן להנך דפסלי יותרת מקמא וורדא בשמאל אפי' מקמא ס"ל דהוי יחר וכחסר דמי וכן מגבה אפי' בימין והשתא אין רבותא בשמאל טפי מגבה בימין, אך קשה לי במ"ש בשם מורי דודו שהי' מקובל לאסור משום דלאו אורחי' וקשה דהא לא הי' להם שום [הכרח[לאסור בשמאל רק מסברא דלאו אורחיו א"כ מה שנסתפק אח"כ בשינוי מקום אם הי' ידוע להם דאורחי' הוא מה צורך לראי' מ"ש מימין דמכשרינן משום דכל חיוי ברייתא [וכו'[והכי נמי אורחי' הוא ואי דידוע להם דלאו אורחי' א"כ אם מוכח בש"ס דמ"מ כשר ש"מ דאפי' לאו אורחי' כשר מ"ש שמאל להטריף דהא אין שום הכרח להטריף רק מסברא דלאו אורחי' וע"כ דבשמאל פשיטא להו דלאו אורחי' רק בשינוי מקום מספקא להו אם נימא דלאו אורחי' הוא או לא ועל זה הכריחו מהש"ס דע"כ דאורחי' הוא דאי אפי' לאו אורחי' כשר שמאל נמי כנ"ל] א"כ נוה יתן ומה יוסיף קבלת הרב דודי ז"ל לאסור משום דלאו אורחי' הוא דהא בש"ס מוכח להיפוך, ונראה לומר דכוונת התוס' ליישב קבלת הרב לאסור על דרך שכתבו בדיבור הקודם דאין ראי' מן בהמות שלנו לבהמות שלהם, ולפ"ז י"ל דבאמת בש"ם מוכח דאורחי' הוא אבל קבלתו הי' לאסור דעכשיו באמת לאו אורחי' הוא והוי כמו שמאל, ולפ"ז ממילא אין צורך לומר גבי שמאל דהא דקאמר מגבה אפי' בימין דבפשיטות ניחא דאז באמת אף בשמאל הי' אורחי' אבל עכשיו לאו אורחי' הוא וטרפה ובסמוך יתבאר טעם נכון לקבלת הרב הנ"ל ולא יקשה קושי' התוס' הנ"ל
ואולם הרמב"ם ז"ל מכשיר גם יותרת מקמא וגם וורדא בשמאל שהרי כתב שאם שתים בימין ושלש בשמאל בלי וורדא כלל [דאילו הי' וורדא בימין היתה מצטרפת לימין, והוי שוה בשוה וכשר כמו שכתבתי לעיל] או שהיתה הוורדא עם השליש בשמאל הוי חליף וטרפה משום שחסרה מן הימין וקשה למה לי האי טעמא תיפוק לי' דוורדא בשמאל פסו ומדמטריף מטעם חליף וחסר מבואר דוורדא בשמאל כשר, עוד כתב דהוורדא מצטרפת להשלים חסרון מימין וזהו דלא פרש"י ותוס' והרא"ש ודבריו צריכין ביאור בכל זה ומתחילה נעיר דין יותרת מקמא לדעתו ז"ל:
כי לא נתברר פי' נכון לדיעה זו בש"ס דמשמע להדיא לכאורה כפירש"י ותוס' ובעל העיטור דכל ביני וביני טרפה שהרי לא נדחה הך ה"מ דקאמר מעיקרא, גם יש לי לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ניתוספו האונות במנינם אם היתה האוזן היתירה בצד האונות אז מלפני הריאה שהיא לעומת הלב מותרת ואם היתה על גבה שהיא לעומת הצלעות הרי זו טרפה שהותר כחסר עכ"ל, ויש להבין שהרב ז"ל השוה דין דרא דאונא לדין יותרת מקמא כאילו שניהם שוים ובאמת בש"ס מוכח להדיא דאפי' למ"ד דיותרת מקמא טרפה מ"מ בדרא דאונא כשר א"כ הי' די שיאמר מקמא כשר ומגבה טרפה וכ"ש דרא דאונא ומדקאמר בצד האונות או מלפני הריאה מבואר ששניהם שוים וצריכין [להאמר] שהם כשרים, והי' אפשר לומר לפי"מ שכתבתי ביתרת בדרא דאונא כשנופחין אותה היא בולטת הרבה לצד הגב טרפה אעפ"י שבשורשה מוחזקת במקום הכשר אבל בנטי' קצת כשר כיון שבשורשה מוחזקת במקום הכשר, ולפ"ז י"ל דקמ"ל הרמב"ם ז"ל בצד האונות אף שנוטה קצח לגבה כשר הואיל ובשורשה מוחזקת בצד האונות ובמקמא יש רבותא אף שאינו בשורשה בדרא דאונא, אלא שאני מסתפק בענין זה שנראה לי דזהו דוקא לטעם הפסול מגבה משום חיכוך בצלעות אבל לפי טעמו של הרמב"ם משום יותרת דהוי כחסר כל ששורשה במקום הכשר אפי' בנטי' גדולה למעלה כשרה, הגם שלא הזכיר הרמב"ם ז"ל העיקר אפי' בנטי' לצד גבה, לכן נראה לפע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל בפי' הסוגיא כך והוא דודאי לא ס"ל כפי' רבינו אפרים ז"ל דכל השקלא וטרי' בשני וורדות וחדא מוכרח שיהי' לה ואם חסרה טרפה, א"כ כשהזכיר רבא מקודם נונין האונות והודיע דחסרין טרפה הי' לו להזכיר גם הוורדא בכלל המנין להודיעני שאם חסרה טרפה שהרי עיקר הוכחת רבינו אפרים ז"ל שא"א שיחשוב רב אשי דאפי' אחת אין לה א"כ ה"ה לרבא האיך לא חשב הוורדא בכלל האונות לידע שאם חסרה טרפה ולא הודיע רק מנין האנות בלבד ואם חסר טרפה, והמדקדק ברמב"ם יראה שרמז זה בכלל לשונו שכתב בראש הפרק וחמש אונות יש לריאה וכו' ובצד ימין מינה כמו אוזן קטנה וכו' הנקרא וורדא ואינה מן המנין לפיכך אם לא נמצא הוורדא מותרת עכ"ל, הרי שעיקר טעמו לפי שלא הזכיר רבא הוורדא בכלל המנין שמע מינה שאינה מן המנין ואפילו חסרה כשרה, ועל כרחך דבאמת אפילו באחת הי' חושב ר"א להטריף וזה ברור, וכמו כן סובר דלא שייך לומר דדוקא בחדא הכשיר ולא בתרתי דכיון שהחדא ג"כ הוא תוספות ולא מעיקר הריאה שהרי בלעדי זה כשרה רק לאיזה סיבה יוכל להתוסף בה תוספות שלא בצד האונות א"כ כמו [כן יכול להיות שיתוסף שנים, ובאמת לאו אורחי' בזה אבל מ"מ מה בכך דלאו אורחי' כיון דחזינן דאותו התוספות מחמת חיוי ברייתא אינו פוסל בה א"כ אם איתי' שניתוסף בה שנים [על] זה כל שהתופוח מחמת זה אינו פוסל הריאה וכמ"ש הרא"ש בשם הגאונים להדיא אלא דהם ס"ל שאותו התוספות צריך להיות בצד ימין דוקא וכן שיהא לו תואר וורדא ממש ובלא"ה טרפה וזה לא ס"ל לרמב"ם והיינו דדוקא במה שהיא מעיקר ומנין הריאה אז שייך לפסול שינוי מקום [ולא שינוי צורה דמ"מ אונא היא ודוק] אבל בתוספות שאינו מעיקר הריאה ואפי' אינו כלל כשר ואם ישנו כשר לא שייך לפסול בו שינוי מקום ושינוי צורה ואפי' נשתנה זה התוספות ממה שדרכו להיות במקום או בצורה לא איכפת לן כיון דאפי' נחסר כולו כשר וראי' שאם הקפידו דוקא על צורת וורדא האיך קאמר סתמא ההיא ביני וביני וקרי להו טבחא עינינותא דוורדא דמשמע דמחמת שבאמת צורתה כך קורין לה שם זה וקשה הא זה הציור היא העיקר הגורם ההכשר ובלי ציור זה טרפה הגם שהי' לו להזכיר כל הציור לידע שבלעדי זה טרפה וע"כ דכל כוונתו היתה ליתן לו סימן שידע שמקמא יכול להיות תוספות משום חיוי ברייתא ולא יפסל ביתר דהא כלהו אית להו כך שיש לה שם ש"מ דכולהו אית להו אבל לא ששם זה גורם ההכשר דוקא ומעתה לפי המסקנא אין שום תוספות פוסל מקמא בשום שינוי צורה ולא בשינוי מקום, ועל זה אמר וה"מ מקמא אבל מגבה טרפה לפי [שלעולם] לא נמצא שם שם תוספות מחמת חיוי ברייתא ולא יהא התוספת שם רק בפני הריאה לעומת הלב וכל מגבו יתרת גמור הוא וכמו כן בדרא דאונא הי' ראוי להיות דינו כמו מגבה דגם שם לא (יפול) [יפסל] התוספת הזה מחמת חיוי ברייתא דאל"כ פשיטא דלא הוי פליג רבא להטריף רק דמ"מ כשר דלית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת בדרא דאונא אבל מגבה דאינה בדרא דאונא וגם אינו משום חיוי ברייתא יתרת פסול בה, וכל זה לפי המסקנא אבל בס"ד הי' חושבין דאפי' מקמא פוסל תוספת הואיל ואינו בדרא דאונא דלא ידעו מהך סברא דחיוי ברייתא אבל מעיקרא במימרא דרבא ועובדא דמרימר פשיטא שהי' יודעין זה דמקמא לעולם יש תוספת מחיוי ברייתא ורבא נמי לא מיירי כלל מקמא דלכך לא הזכיר הוורדא לפי שהיא מקמא אין חסר ויתר פוסל בה רק בדרא דאונא וכן מגבה דהוי ביני וביני אז פוסל חסר ויתיר ועלה קאמר ולית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת וה"מ בדרא דאונא אבל ביני וביני טרפה וכל זה מגבה אבל ביני וביני דמקמא לעולם יש תוספת מחמת חיוי ברייתא רק ר"א לא ידע מזה והי' חושב דאפי' מקמא אין שום תוספת ודחי דבריו וע"ז אמרו דלא כל ביני וביני כשר דהא לעיל פסלו ביני וביני רק מקמא אבל מגבה פסול והיינו שלא הזכירו מקמא בשמאל או בשינוי צורה משום דמקמא אינו פוסל שום דבר כנ"ל:
ולפ"ז דרא דאונא וביני וביני מקמא תרווייהו צריכי דבדרא דאונא יש חסרון שאין שם [סברא] דחיוי ברייתא רק המעלה דבדרא דאונא אין יתרת פוסל וביני וביני מקמא אין מעלה דדרא דאונא ויש מעלה דחיוי ברייתא, ולכך כתב הרמב"ם בצד האונות או לעומת הלב ודוק:
ועפי"ד הנ"ל יתבאר על נכון מ"ש הר"ן ז"ל לדעת הרמב"ם דהוורדא משלמת לחסרון ימין אבל לחסרון שמאל אינה משלמת דאין דרכה לעמוד בשמאל, וי"ל כיון דס"ל לרמב"ם דוורדא בשמאל כשר א"כ ע"כ או דסובר דדרכה לעמוד בשמאל או אף דאין דרכ' כך לא גרע מיותרת מקמא דכשר [וכמו [שהוכיח] הטור מהרא"ש דסובר כבעל העיטור ע"ש] א"כ כיון דוורדא בימין משלמת וכ"ש יותרת א"כ אף דאין דרכה של יותרת לעמוד אפי' בימין רק וורדא מ"מ משלמת א"כ אם עומדת בשמאל למה יגרע מיותרת שלא תשלום לצד שמאל, ולפי הנ"ל ניחא דודאי בימין משלמת כיון שדרכה [כך] אין שם שינוי מקום בג' אונות ולא שינוי צורת הוורדא שהרי וורדא היא הלכך כיון דבתלתא אוני סגי כמו כן סגי בתרתי אוני עם וורדא כמות שעומדת לעולם אמנם אם עומדת בשמאל שהוורדא אין דרך לעמוד שם כלל א"כ נהי דשינוי מקום וצורה פוסל בוורדא לדעת הרמב"ם היינו כשהוי ורדא נוספת שאילו היתה חסירה כשרה אז אין שינוי פוסל בה כמו שכתבתי לעיל אבל במקום שהוורדא משנמת לעיקר הריאה ובלעדה היתה טרפה א"כ כמו דחסרון פוסל בה אז כמו כן שינוי מקום שאינה עומדת במקום שדרכה לעמוד פוסל בה, ולפ"ז אם היתה עומדת בימין וחסרון בשמאל הי' מקום להשלים טפי לצד ימין והי' כשרה למ"ד ד' מימין וחד משמאל כשר רק דלא ס"ל להר"ן כן, ולפ"ז דגם דברי רבינו ירוחם שהביא הב"י יתפרשו בפשיטות כשהוורדא בימין וחסרון בשמאל וס"ד דכשרה אי נימא ד' מימין וחדא משמאל כשר קמ"ל דבאמת כהאי גונא טרפה, וזה ברור בכוונת הר"ן ורבינו ירוחם: ולפ"ז נראה דמ"ש הרמב"ם דוורדא משלמת לימין דוקא וורדא ולא אונא יותרת שהרי לא הזכיר הרמב"ם גבי יותרת שישלים לחסרון בימין או בשמאל וברור כנ"ל דוקא יותרת נוסף כשר דאף דהוא שינוי דאינה וורדא כלל רק אונא ומכח חיוי ברייתא ראוי להיות וורדא מ"מ כיון דאין חסרון פוסל בוורדא אין שינוי פוסל בה אבל בורדא המשלמת שהוא מעיקר הריאה וחסרון פוסל בה גם שינוי פוסל בה ואף דשינוי בצורות האונות אינו פוסל להרמב"ם שהרי לא הזכירם כלל הינו דסובר שאין צורה ידיעה לאונות ואורחי' בצורה יהי' איך שיהי' ועוד שכל ציר שיהי' לה אונא הוא ובודאי דאונא אין קפידא רק שיהי' ג' אונות אבל בוורדא שאינה אונא כלל רק וורדא א"כ כשהיא מעיקר הריאה להשלים צריכה שתהא כמות שהיא ואי לאו הכי אונא היא ולגבי אונות בעינן תלת אונא בדרא דאונא רק בוורדא לא איכפת לן שאינה בדרא דאונא אף כשהיא משלמת דכך היא דרכה שלא בדרא דאונא משא"כ כשאינה וורדא רק יותרת, ובפנים יתבאר עוד בזה בס"ד:
והנה בדעת הרי"ף כתבו דיותרת מקמא כשר והיינו ממ"ש וה"מ מקמא אבל מגבה טרפה ואני תמה דהא מעיקרא כתב וה"מ בדרא דאוני אבל ביני וביני טרפה א"כ מוכח להיפוך. ואמת דהמעיין בר"ן יראה מבואר שלא הי' לו גירסא זו ברי"ף כמו שהוא לפנינו ובאמת שכפי הנראה גירסא משובשת היא דהיא תרתי דסתרי, אך י"ל דהכונה כך דהא כתבו התוס' דהך ביני וביני היינו בגדולה כמו אונא ובזה אמר טרפה ועל זה קאמר הרי"ף דה"מ דבעינן דוקא אונא ביני וביני מקמא אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא דהוי כמו עינוניתא ולא אונא מ"מ טרפה ודוק:
והנה הטור כתב בשם בהע"ט ז"ל להוכיח דאונא כטרפא דאסא שיעורה מדקאמר מגבה אפי' כטרפא דאסא, ולפענ"ד צ"ע למאן דפוסל יתרת מקמא והוא בעה"ט גופא ומפרשין ביני וביני דמעיקרא היינו כשהוא כאונא גדולה ולא קטנה כעינוניתא כמ"ש התוס' ועלה קאמר דה"מ דקטנה כשר מקמא אבל מגבה אפי' קטנה קטרפא דאסא טרפה. א"כ מבואר דדוקא שיעור עינוניתא הוי כטרפא דאסא שהיא קטנה בלא שיעור אונא גדולה שהיא גדולה מעינוניתא ודוק, ומ"מ מדברי בעל העיטור הללו יש ללמוד דחילוף צורות האונות כשר דלא כמהרי"ו שהרי כתב שאם נחסרה אחת מן האונות עד כטרפא דאסא כשר ולמהרי"ו לא משכחת לה בקצת אונות דמה נפשך אם הנותרים יהי' קטנים מזה ציור טרפה ואם גדולים הוי חליף בצורה ואם שווים הא קאמר אחת מן האונות הוי כטרפא דאסא ודוק ויתבאר עוד בפנים:
ומעתה נבוא אל ביאור דברי המחבר והרב.