תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן לג
סעיף ב' ניטל הלחי העליון להרמב"ם מרפה [א] וראוי לחוש לדבריו: [א] ניטל הלחי העליון להרמב"ם טריפה, בטור הקשה על הרמב"ם בזה דכי להוסיף על הטריפות בא ואי משום דנקט לחי ההחתון אין להוכיח דעליון טריפה דלרבותא נקט דלא חיישינן לעיקור. והרמב"ם ז"ל בתשובותיו הנקרא פאר הדור השיב לחכמי לוניל דמיתלה הסימנים בלחי עד שנחוש לעיקור, וסיים שם דדוקא נקט תחתון ולא העליון והיינו דליכא למימר לרבותא דחתלה אותם בלחי לחוש לעיקור, והתבו"ש האריך בביאור דברי הרמב"ם ואין דבריו נכונים דפשיטא דכונת הרמב"ם כמו שהבין הב"ח ופר"ח וכן מוכח בטור כי מה שכתב הוא דעיקר הרבותא בלחי אף דאינה יכולה לחיות רק ע"י המראה והעלטה מ"מ כשרה דס"ד מי יימר דמיזדקקי לה הוא דבר שאינו ראוי לאמרו כלל וכ"ש להעלותו בכתב דהאיך יעלה על הדעת דבשביל זה תהא טרפה מחמת שלא יתן לה לאכול ותמות ברעב מ"מ עכשיו אינה טריפה וגם בבהמה בריאה [נאמר] שאם היא במקום שאי אפשר ליתן לה לאכול שאין לו וכדומה תהא טריפה לכן אין לדבריו קיום, אמנם על הרמב"ם והטור קשיא לי מטעם אחר דמ"ש הטור דאשמעינן דלא חיישינן לעיקור קשה תינח למסקנא בש"ס הא דאיעקר עיקורי הא דאיגם איגומי אבל לס"ד באמת דשמואל דקאמר תורבץ שניטל כולו מלחי היינו הך דניטל לחי התחתון א"כ אי אפשר לומר דהא דקתני ניטל הלחי לאשמעינן דלא חיישינן לעיקור דהא עיקור כשר לגמרי לס"ד והא ודאי ל"ל דקמ"ל עיקור כשר דא"כ למה אמר ניטל הלחי הול"ל דניטל הסי' כשר וע"כ דקמ"ל שאין טריפות בנטילת הלחי א"כ עדיין יש לדקדק מדנקט תחתון ש"מ עליון לא ובס"ד תיקשי גם על הרמב"ם קשה לי שהשיב לחכמי לוניל דמיתלה הסימנים בלחי עד שנחוש לעיקור והא בש"ס מוכח להדיא דניטל הלחי ועיקור סימנים מישך שייכי להדדי דהא הביא ראי' לשמואל דניטל הסי' מלחי כשר תהא דתנן ניטל לחי התחתון כשר ומאי ענין זה לזה וע"כ דמישך שייכי להדדי, גם אי אפשר לפרש דס"ד ניטל הלחי היינו שבאמת נעקרו גם הסי' לגמני א"כ מאי קאמר ותנא תונא הא קושיא הוא מאי קמ"ל שמואל מה דנזכר במשנה להדיא וע"כ דס"ד למידק דעיקור כשר דאל"כ בניטל הלחי יש מקום לחוש דנהי דאינו עיקור עכשיו מ"מ הואיל והלחי ניטל יש לחוש לעיקור וכן הא דמשני הא דאיגום איגומי הא דאיעקר עקורי מבואר עכ"פ דיש שייכות לעיקור ושפיר קמ"ל דאיגום איגומי כשר. אמנם מ"מ מוכח לכאורה דינו של הרמב"ם ז"ל כיון דבס"ד דעיקור כשר ע"כ דתחתון בא לומר דעליון טרפה א"כ בזו לא נחלקו בס"ד ומסקנא כיון דהי' סובר דעליון טרפה גם למסקנא כן לכן העיקר להחמיר כהרמב"ם וכן הסכימו האחרונים בדין עיקור סימנים עי' מ"ש לעיל (סי' כ"ד) בזה:
סעיף ג.
וושט [ב] או תורבץ [ג] הוושט שניקב לחללו בה"ש נבלה:
[ב] וושט או תורבץ עי' ש"ך מה שהק' על הרמב"ם ולדידי בלא"ה ק' טובא אי ס"ד דהוי נבלה ממש מחיים א"כ תיקשי קושי' הרשב"א בחידושיו ר"פ א"ט [ועי' בחידושיו דף כ' שם ד"ה אמר זעירי מה שהניח דברי רש"י בצ"ע והיינו דסובר כש"ך ודוק היטב אבל יש לישב פירשו בע"א] דכמו דקשה גבי מליקה וכי מתה עומד ומולק כמו כן קשה גבי שחיטה וכי מתה עומד ושוחט דל"ל משום דדרך שחיטה היא דהתם נמי דרך מלקה היא ובשלמא אי נימא דלא הוי רק טריפה אתי שפיר דאכתי מתה לא מיקרי משא"כ אי הוי נבילה וע"כ כמ"ש הרשב"א שם דודאי מעשה נבילה עביד מיד מחיים אבל מ"מ לא מטמאה עד שתמות כמו שחיט בהמה טמאה לנכרי ומוכח שם מדברי הרשב"א דיש לה דין נבלה מחיים רק לא מטמאה טומאת נבילות וכן מוכרח לומר דאי ס"ד דליכא עלה שם נבילה כלל א"כ למה לא תטהר בשחיטתה כיון דאכתי אינה נבילה רק טריפה וטריפה ששחטה אינה מטמאה וע"כ דמיד הוי נבלה כיון שא"א לשוחטה רק (אינה] מטמאה והן הן דברי הרמב"ם ודוק [ודע שיש להקשות עוד האיך יחיל איסור נבלה על איסור אבר מן החי ובשר מן החי דפשיטא דאם תל אבר מן בהמה שניקב הוושט דיש בה איסור אבר מן החי ובשר מן החי כל כמה שלא נשחט רוב שנים א"כ איך יחול איסור נבלה על איסור אבר מן החי וי"ל דכה"ג כיון שהאיסור נבלה ע"כ יחול אח"כ כשתמות דבשחיטה לא תהא מיתסר לעולם א"כ בכה"ג אפי' מעיקרא [חל] וצ"ע]:
אך מה דקשה טובא הוא לפי מה שפירש ר"ת לעיל (בסי' כג) דשהי' במיעוט סימנין היינו שהי' במיעוט קמא וכתב הרא"ש הטעם משום דכי פוסלת שהי' רק במידי דמינבלה בי' ולא במיעוט וכ"כ הטור לדעת הרמב"ם א"כ תקשי במנ"פ אי כוונת ר"ת נבלה ממש מחיים שתטמא א"כ גם ברוב וושט אינו מטמא מחיים כמו רוב גרגרת ואי דין נבלה בלי טומאה א"כ בנקיבת הוושט הוי נבילה ג"כ ואי סובר במחיים לית כאן נבלה כלל א"כ גם ברוב כן הדין, ובאמת לדברי ר"ת ז"ל דסובר דהך דלעיל (פ' השוחט) לא הוי קשיא כלל מנקיבת הוושט דמאי מקום קושיא יש בזה התם נאמר שחט הוושט שקילקל הכשר השחיטה ולא נשאר עוד הכשר שחיטה שפיר הוי נפסלה בשחיטה אבל בנקב בוושט דיש הכשר שחיטה כמו כל בהמות א"כ אין זה נפסלה בשחיטה רק דבר אחר גרם ליפסל שהרי הדיין יש לו שחיטה הגונה ברוב הוושט רק מפסיקת הגרגרת דהיא ברובו קשיא לי' דגם זה הוי טרפה, ולפ"ז ניקב הוושט באמת לא הוי רק טרפה ולא נבלה ושפיר מספקא לי' בשהי' במיעוט קמא, אמנם הטור דכתב לדעת הרמב"ם כר"ת ודאי קשה [דהא] פסק בהדיא גם בניקב וושט כל שהוא הוי נבילה ובין אם הפי' גם מחיים או כמו שפי' הב"ח ובנה"כ דכונתו רק לאחר מיתה אבל מ"מ אין חילוק בין רובו למעוט בזה ובאמת ממשנה יש ראי' כהרמב"ם דנקיבת הוושט פסיקת גרגרת ואח"כ ניקב קרום של מוח ובאמת הי' לו להתחיל מן המוח כמו שהתחיל הטור וכן דקדקו המפרשים, ולפי הנ"ל ניחא כיון דהך לא קתני לה רק משום משגה לא זזה ממקומה ובאמת אלו טרפות דהתחיל לא קאי רק אניקב קרום ובזה מתחיל הטרפות, ולפ"ז מבואר דגם נקיבת הוושט הוי נבילה [כמו[פסיקת הגרגרת ולא שייכי בהדי טרפות וצ"ל דהרמב"ם אינו מפרש הספק כר"ת משים מידי דמינבלה בי' רק דכי גמירי הלכות שחיטה ברובה דוקא אבל קודם הרוב לא מיקרי שהי' בין שחיטה לשחיטה ומשום ניקב אין לפסול דהא דרך שחיטה הוא אבל בניקב באמת שלא בשחיטה כלל שפיר הוי נבילה ודוק:
[ג] תורבץ הוושט, עי' ש"ך (ס"ק ה') ועי' תב"ש, ועיקר בזה דהמחבר אגב גררה דוושט נקט תורבץ וכ"כ בפר"ח איברא מדברי הרשב"א בחידושיו שהקשה אהא דנחלקו רב ושמואל בתורבץ למר רובו ולמר במשהו דאמאי לה חשיב לה בין שב שמעתא דריש פרקין וכתב דלרב לא קשיא כיון דהוי מקום שחיטה היינו הך ניקב הוושט וכתב דאפי' לרמי בר יחזקאל דסובר אליבא דרב דלא הוי מקום שחיטה מ"מ כיון דאבר אחד הוא ושיעור אחד לא חשיב להו תרתי אבל לשמואל קשיא ע"ש, והשתא לרב נמי תיקשי כיון דתורבץ הוי טריפה וושט הוי נבילה א"כ פשיטא דאינו בכלל וושט כיון שאין דינם שוה וע"כ דסובר דבאמת תרוויהו נבלות וצ"ע:
סעיף ד שני עורות יש לוושט ניקב אחד מהם כשרה ניקבו שניהם אסורה ואפי' עלה בו קרום ונסתם ואפי' ניקבו זה שלא כנגד זה [ד] אסורה והיא שניקבו שניהם מרוח אחד דאפשר דמתרימו להדדי (פי' שמזדמנים להתכוין יחד) (וכל זה לא מיירי אלא בניכר שהנקב בא מחמת חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה [ה] דחיישינן שמח ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ):
[ד] זה שלא כנגד זה, הטור סיים הלכך בכל מקום שניקבו טרפה, ותמא הב"י דמה ביקש בזה מאחר שכתב דניקב זה בלא זה טרפה וע"ש שהגיה בטור ולדעתי נראה פשוט דכוונת הטור להורות כיון דניקבו זה שלא כנגד זה טרפה ולא נזכר שום שיעור למרחק זה רק סתם נאמר זה שלא כנגד זה טרפה הלכך בכ"מ שניקבו טרפה אפי' זה למעלה וזה למטה וכ"כ הט"ז (ס"ק ה') בשם מהרש"ל אמנם בהך דינא דהריטב"א שהביא ב"י והמחבר דדוקא בניקבו שניהם מרוח אחד נראה דגם הטור מודה לזה דדוקא למעלה ולמטה שייך לומר כהנ"ל שלא נזכר שיעור אבל מרוח אחרת ממש כנגדו א"ל שיעור ומ"מ מן הצד יש להחמיר וכ"כ התב"ש עוד כתב אם ניקב בתורבץ ובוושט ג"כ טרפה וזה פשוט וכ"ש הוא מדינו של מהרש"ל הנ"ל: [ה] אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה, עי' ט"ז דכ"ש אם ניקב חיצון לחוד והש"ך השיג ע"ז ופי' כוונת הרב בפשיטות דלא מיבעי' ניקב שניהם רק אפי' ניקב פנימי לבד אבל ניקב חיצון בלבד כשר ע"י בדיקת פנימי, וזהו שסיים הרב דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל להיפוך כשר ע"י בדיקת פנימי ואף דדעת הרב דלדידן אין אנו בקיאין גם בבדיק' פנימי היינו במקום שאינו ידוע אבל במקום ידוע מהני בדיקה אפי' לדידן וכאן הוי מקום ידוע והביא ראי' מבית הכוסות דלקמן (סי' מ"ח) והתב"ש השיגו דמ"ש מגרגרת דלקמן (סי' לד) דאם ניקב הגרגרת ולא ידוע שע"י חולי חיישינן לנקיבת הוושט ולא מהני בדיקה ואין זו קושיא כלל דודאי בניקב גרגרת ע"י קוץ לא ידעינן מקום נקיבת הוושט כיון שאין הגרגרת דבוק ממש לוושט שיהא הנקב דוקא מכוון נגד נקיבת הגרגרת ואם ניקב בקוץ מעוקם הנקב למטה או למעלה ולא הוי מקום ידוע אבל כאן שהעור החיצון מחובר יחד לפנימי שוכבים זה על זה ממש א"כ קוץ או מחט שניקב בודאי ניקב באותו מקום של נקיבת החיצון והוי מקום ידוע:
איברא אני תמה הלא כל עיקר טריפת בוושט בניקבו זה שלא כנגד זה הוא משום דגמדא לי' ופשטה לי' זימנין דמתרמי שהנקבים מתכוונים א"כ הכא יש לחוש שמא נתחב הקוץ בשעה דאכלה בי' וגמדה לי' ועכשיו הוא פשיט כדרכו א"כ אכתי אין כאן מקום ידוע לבדוק דהא אין שיעור בזה ובכל אורך הוושט מטריפין ולא גרע ממסמס קועי' דמא דלא קרי לה הרב מקום ידוע מאחר שהוא בכל שטח המלוכלך בדם וכ"ש כאן והכא גרע טפי מהתם דחיישינן דפשטה לי' ואיתרמי הנקבים זה כנגד זה ממש אבל כאן כל היכא דגמדא לי' ופשטא לי' אין הנקב הפנימי מיכוון נגד החיצון ואין כאן מקום ידוע, ובכר"ו כתב לישב דהוי ס"ס ודוקא בניקב פנימי שכיחי קוצים משא"כ בחיצין [ובאמת ס"ס זו אינה מתהפך גם הכל חד ספק שלא ניקב הפנימי] ולדבריו קשה באמת מגרגרת דלקמן (סי' לד) דכתב הרב ג"כ דוקא בידוע שהיא מחמת חולי הא אפי' אינו ידוע הוי ס"ס לדברי הכר"ו, ואמת כי לשון הרב מגומגם שם במחכ"ת והוא סותר עצמו שהתחיל לומר ודוקא אם ידוע שמחמת חולי ואח"כ כתב אבל אם נעשה משמע לכאורה דוקא בידוע שנעשה ע"י קוץ, אבל מ"מ ברור דרישא דוקא בידוע וקשה לכאן, גם פי' הט"ז באמת אינו נכון וכן מוכח מדברי התוס' גופא (שממנו מקור] דין זה שכתבו רק לפרש"י צריך לפרש בנעשה ע"י חולי לפי שסובר דלענין נקב נמי אין לוושט בדיקה מבחוץ, מבואר דבלא"ה שפיר מיירי ע"י קוץ וקשה הא ניקב זה בלא זה נקט דכשר וקשה בניקב החיצון טרפה כסברת הט"ז בשם או"ה דמפנים בא וע"כ דהא ליתא דאמרינן דמן הצואר בא ול"ל דהתוס' כתבו כן לפי שסוברים דמהני בדיקת פנים ועל ידי בדיקה ודאי שוב לא חיישינן אבל לדידן חיישינן א"כ עכ"פ אין זה כ"ש שיאמר הרב ע"ז אפי' לא ניקב דבחיצון לא מהני בדיקה מדינא וזהו חומרא לדידן [וי"ל דהתוס' מיירי [בנוחר] דמן הצואר בא ע"י רושם [ובזה] גם האו"ה מודה אבל לא הו"ל להרב לומר בפשיטות אפי' כיון דע"י רושם בחיצון כשר] וברור דכונת הרב כמו שדקדק בלשונו להדיא וכל זה לא מיירי, הרי דקאי על דינו של המחבר דהמחבר לא מיירי רק כך והמחבר אזיל לדינא דש"ס דמהני בדיקת פנים ומ"מ הביא בב"י דברי התוס' הללו וע"ז כתב הרב דלא מיירי רק ע"י חולי אבל בקוץ אפי' לא ניקב רק פנימי בלבד טרפה אבל בחיצון ודאי כשר להמחבר וכ"כ התב"ש ולפמ"ש הוא מבואר בלשון הרב, [הלכך] העיקר דלדידן דאין בקיאין בבדיקת פנימי אפי' ניקב החיצון טרפה: סעיף ה, עורות אלו החיצון אדום והפנימי לבן ואם נתחלפו [ו] שהחיצון לבן ופנימי אדום טרפה וכן אם שניהם אדומים או לבנים [ז] טרפה (וכ"ש אם יש לו שני וושטים או שני קנים דטרפה):
[ו] ואם נתחלפו, עי' ט"ז בשם הב"ח, והנה מה שפי' הט"ז כונת הר"ן אינו מובן דפשיטא דלא מיירי התם בספק דרוסה כלל, אבל מ"מ לדינא דבריו נכונים חדא דעיקר הפי' שפי' הר"ן לדעת רש"י הוא תמוה דבר"פ א"ט גבי שמונה מיני טרפות הן פירש"י בהדיא דטעם חליף היא משום דהיו כנטולין. גם משמע שם להדיא דבעינן שיתחלפו שניהם וכמ"ש הרשב"א לדעתו גם כל הפוסקים דפסלי בשניהם אדומים ולבינים. מבואר להדיא משום דכולו לקוי אבל במקצתו אפי' פנימי אדום לא איכפת לן גם כונת הר"ן פשוט לפע"ד כך דכמו דהתם ביש ספק דרוסה מטריפינן בנמצא שני קורטי דמי' ה"ה הכא בנמצא כולו אדום דאפי' בלי ספק יש להטריף ולחוש לדריסה שנראה דהארס היפוך הכל לאדום. גם עיקר דברי הר"ן תמוהין דלדבריו מה זה דקאמר החיצון אדום ופנימי לבן כיון דהכל משום דרוסה וזה אינו רק בפנים ומה זה דקאמר חיצון ואדום ומזה מבואר דגם בחיצון יש טריפות חליף או בו בלבד או דבעינן תרוייהו אבל עכ"פ מבואר דאינו מטעם דרוסה לכן העיקר כהט"ז, וכן מבואר להדיא בתוס' (פ' השוחט כח ד"ה אתא) דלא כהב"ח שכתבו דלפירש"י שפי' דגם משום נקב אין בדיקה מבחוץ נ"מ בהא דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא דתלינן בכלבא דאי משום דרוסה אפי' לא האדימו הסימנים רק משהו טרפה, מבואר להדיא דכ"ש בלי ריעותא כלל דאם נמצא אודם קצת בוושט דכשר דאל"כ אכתי מאי נ"מ ע"ש ודוק:
[ז] שניהם אדומים או לבנים טרפה, ובעל העיטור חולק בזה [וס"ל[דכשר וטעמו כיון דניקב זה בלא זה כשר א"כ נהי דהוי כניקב מ"מ זה בלא זה כשר, ובאמת שכן מורה לשון הש"ס דאי חליף טרפה ואין זה חליף רק שנוי ולבעל העיטור הוי חליף שנמלף מזה לזה וזה לזה, והרא"ש כתב עליו דלא דמי לנקב שהוא קטן אבל כאן שכולו לקוי לא יתקיים ע"י השני, מבואר מד' דבמקצתו מודה דכשר יש לי מקום ספק בנחלפו ממש לבן לאדום ואדום ללבן רק במקצת אפי' זה שלא כנגד זה אי אמרינן דדוקא כולו לקוי בעינן או זיל בתר טעמא כיון דעיקר סברת בעה"ט משום דדמי לניקב והר"ש השיגו דזה גרע אבל בנחלפו ממש נהי דהוי כמו נקב מ"מ בנקבו שניהם טרפה ואפי' זה שלא כנגד זה וכאן ג"כ סופו לינקב, ומלשון הרא"ש שכתב שכולו לקוי משמע דפשיטא לי' דבכל גונא לא מיטרפה רק בכולו לקוי דוקא, אבל לא ידעתי מנין לו ואדרבא בזה הי' מקום לישב טפי להרא"ש לישנא דהש"ס אי חליף [טרפה[דבא לומר אפי' במקצת טרפה בזה משא"כ בלא חליף במצת כשר אבל בכולו אפי' אינו חליף טרפה כסברת הרא"ש, וברור שיש להחמיר בזה ולאסור בנחלפו ממש אפי' במקצת אם לא שהחילוף אינו מרוח אחד דכשר בכהאי גונא אפי' ניקב כנ"ל, ונידון דינו של הט"ז (ס"ק ט') השיגו הפר"ח ועיקר:
סעיף ו. וושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל דרוסה שצריכה בדיקה מפני שכיון שהיא אדום אין אודם הארס ניכר בו כיצד יעשה אם עוף היא [ח] בודק בקנה מבחוץ ושוחטו ואח"כ מהפך הוושט ובודקו מבפנים ואם בהמה היא אין לה תקנה (ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אף עוף אין לו תקנה): [ח] אם עוף היא, וכו' זהו מה דגרסינן פרק השוחט בהדיא בר אווזא דהוי ממסמס קועי' דמי' וכו' ע"ש ופירש"י דמשום דרוסה לא בעי למיבדקי' רק משום נקב וסובר דגם בנקב אין לו בדיקה מבחוץ וריב"א חולק דבנקב יש לו בדיקה מבחוץ ועוד נחלקו רש"י וריב"א דרש"י סובר לענין דרוס' יכול לשחוט כדרכו ולבדוק אח"כ וריב"י סובר דגם לענין דרוסה אין (לו) תקנה אחר שחיטה ונ"מ דלרש"י גם בבהמה יש לה תקנה ולריב"א בבהמה לא, אמנם לכאורה יש עוד נ"מ דלפירש"י בעוף א"צ לבדוק הקנה תחילה ולשוחטו ולהכשירו בסי' אחד רק שוחט כדרכו ב' הסימנים ולבדוק אח"כ כמו בהמה ולפ"ז יש לתמוה על רש"י שם פ' א"ט גבי ההיא ספק דרוסה דאפי' אם עוף הי' שוחט הקנה תחילה ואח"כ בודק הוושט ובבהמה נמי אית בה תקנתא לשחוט והדר לבדוק דדרוסה ניכר גם אחר שחיטה והוא תמוה דהא בעוף ג"כ יכול לעשות כן בפשטות ולמה יעבור מה דלכתחלה צריך ב' סימנים ישחוט כמו בהמה והא דהתם גבי בר אווזא קאמר נשחטי' לקנה ונבדק' התם בספק נקב [איירי] לפירש"י וחיישינן שמא ישחוט במקום נקב משא"כ כאן בספק דרוסה, לכן נראה ברור דאף רש"י לא אמר רק בבהמה דהוא דריסת ארי וזאב א"כ זהירתו גדול ומתפשט א"כ אף לאחר שחיטה ניכר האודם אבל דרוסת עוף דהוא קטן שפיר מודה רש"י דאינו ניכר, וזה שדיקדק רש"י וגם בבהמה אית בה תקנתא דייק בה דוקא ולא בעוף דצריך לשחוט הקנה לבדו כמ"ש קודם ולפ"ז יש לתמוה בתוס' שם שכתבו על פירש"י דלפי' ריב"א דפי' גבי בר אווזא משום ספק דרוסה, אי אפשר לומר כן והיינו דאם כרש"י הי' יכול לשחוט שם העוף כדרכו ולפי הנ"ל הא ליתא דבעוף מודה רש"י דלא מהני רק שישחוט הקנה בלבד, ומה שפירש"י גבי בר אווזא משום נקב ולא משום דרוסה ואי נימא דמשום דרוסה סובר דיכול לשחוט כדרכו ולבדוק ניחא אבל להנ"ל קשה, הא ליתא דבלא"ה נמי קשה דהא מ"מ שפיר הי' יכול לומר דחייש שם לספק דרוסה ומשום נקב נמי וע"כ דמשמע לי' דכיון דקאמר שמא במקום נקב דלא הי' כוונתו לספק דרוסה גם קושטא דמלתא היא דלא חיישינן ולא ניחא לי' לאוקמא כריב"א בראינו חתול רודף אחריו אבל מודה להנ"ל דבעוף כל היכא שיש ספק דרוסה אין לשחוט רק הקנה תחילה בלבד ולבדוק הוושט בפנים כנ"ל:
והנה התוס' שם בד"ה אתא הקשו לרש"י שם דמה נפ"מ דתלינן בכלבא ובקניא כיון דס"ס בעי בדיקה, ותירצו חדא דבזה צריך בדיקה נגד כל החלל ומשום קני' לא רק כנגד הריעותא עוד תירצו דמשום דרוסה אודם כל שהוא פוסל משום קני' לא והביאו ראי' מגרגרת דדרוסתו במשהו אף דלא מיפסל רק ברובו וי"ל מאי קשיא להו לתוס' על רש"י גם מה זה דכתבו לחלק באודם כל שהוא משום דדריסתו במשהו בלא"ה פשיט' דלק"מ דמשום דרוסה אודם פוסל ומשום נקב לא ואפי' למאן דפוסל בשניהם אדומים מודה דוקא כולו או רובו והוי להו לחלק בפשיטות לענין נמצא אדום ומזה יראה לכאורה מדברי התוס' דס"ל בנמצא אודם בוושט בפנימי טרפה רק במשהו לא מיטרפה אבל באדום הרבה טרפה וזהו כהב"ח לעיל רק לא מטעם דרוסה. דזה מוכח להדיא דלא חיישינן בלי ריעותא כמו שכתבתי לעיל רק מטעם נקב. ואפשר [דהכא[שאני דחזינן דיש ריעותא רק מסופקין בכלבא ושונרא א"כ אם נמצא אדום חיישינן ודוחק דמאי ענין זה לאדום כיון שאין נקב בפנימי וע"כ דמטעם חליף מטריפין בנמצא אדום הרבה. גם יש לדקדק במה שכתבו אח"כ בשם הר"ר אלחנן בקושיא דדלמא ר"מ אכיל בבדיקה ותירצו דשמא יש חולי שמאדים כמו דרוסה. ולפ"ז אפי' בנמצא אדום משהו יש להטריף דשמא חולי היא וגם החיצון כך רק שאינו ניכר ואף שכתב מהרש"א דזהו דוקא לר"מ דחייש למיעוטא היינו דניחוש בלי ריעותא כלל דא"כ ניקב פנימי ולא חיצון דכשר היכי משכחת לה אבל בנמצא משהו אודם בפנימי יש לחוש לשיטת התוס' השתא אפי' במשהו. אמנם זה היפוך דעת כל הפוסקים דלמ"ד חליף דוקא חליף ממש פשיטא דכשר ולמ"ד אפי' שניהם אדומים מ"מ מודו במקצת כמ"ש הרא"ש בהדיא לכן אין לחוש לחומרא זו והעיקר כמו שנתבאר לעיל בזה [ומה שהקשה מהרש"א שם דלא כתבו דר"מ חייש לדרוסה לק"מ דפשיטא דבזה יכול להיות שנודע שלא נדרסה בודאי משא"כ ע"י חולין]:
סעיף ח'. עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אין חוששין לספק דרוסה לבדוק כל החלל אבל חוששין לספק ניקובה לבדוק [ט] מקום המלוכלך (ויש אוסרין כל עוף או בהמה דצוארה מלוכלך בדם דחיישינן לנקובת הוושט ואין אנו בקיאין וכן המנהג)
[ט] אבל חוששין לספק נקיבה. הטור הביא בשם ריב"א דחולק וסובר דא"צ בדיקה כלל רק כשראינו חתול רודף אחריו והמחבר סתם בזה כפירש"י ולפענד"נ דריב"א אינו חולק בזה כלל על רש"י דהאיך יעלה על הדעת כשאנו רואין דמלוכלך בדם שלא לחוש לניקב ובאמת נראה שהרא"ש הוציא כן מדברי התוס' בד"ה אתא. דכתבו מעיקרא פירש"י והקשו עליו דמאי נ"מ אי תלינן בקניא או בשונרא כיון דס"ס בעי בדיקה. וכתבו שם לישב. וכתבו ע"ז דריב"א פי' [וכו'] הבין הרא"ש דלריב"א נ"מ בפשיטות דלניקב לא חיישינן כלל רק לספק דרוסה אם חתול רודף אחריו וא"כ נ"מ בלי חתול אי תלינן בקני' א"צ בדיקה כלל אבל באמת היא תמוה שהרי עיקר ראיית ריב"א מהא דקאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ למאי נ"מ לספק דרוסה. ומדלא קאמר לספק נקובה ש"מ דנקב יש לו בדיקה מבחוץ וקשה תיקשי כאן דקאמר נבדקי' והדר נשחטי' שמא במקום נקב שחט, נקב מאן דכר שמי' הא לא חיישינן לנקובה כלל, וברור דכונת ריב"א דודאי היכא דממסמס קועי' דמי' חיישינן לנקובה ג"כ והיינו דקאמר נשחטי' והדר נבדקי' שמא במקום נקב שחט אבל לבדוק קודם אין חשש משום נקב נבדקי' והדר נשחוט אין בדיקה לוושט מבחוץ והיינו לענין דרוסה ומה שהקשו התוס' לפירש"י מאי נ"מ הא גם לריב"א קשה, לק"מ דדוקא לפירש"י דסובר לענין נקב אין בדיקה מבחוץ ולענין דרוסה יש בדיקה אפי' לאחר שחיטה מבפנים א"כ אין נ"מ כלל במה דתלינן בנקי' דהא בעי בדיקה משום נקב והך בדיקה גרע מבדיקת דרוסה דלא מהני רק בעוף ע"י בדיקת קנה תחלה קודם שחיטה ובבהמה אין לה תקנה כלל משא"כ משום דרוסה שוחט כדרכו ובודק אח"כ אבל לפי' ריב"א נהפוך היא דלענין דרוסה אין תקנה רק בעוף ע"י בדיקת קנה תחלה ובהמה אין לה תקנה כלל ומשום נקב בודק קודם שחיטה בין קנה בין וושט ואפי' בהמה ואח"כ שוחט א"כ פשיטא דנ"מ טובא אי תלינן בקני' דבדיקת נקב קיל טפי לפי' ריב"א משא"כ לרש"י בדיקת נקב חמור אבל גם ריב"א מודה דכל שיש ריעותא דמלוכלך בדם צריך בדיקה כנ"ל:
ובהכי ניחא דקאמר דהוי ממסמס קועי' דמי' ולפי הבנת הרא"ש היא מיותר והעיקר חסר דחתול רודף ובזה אין צריך לליכלוך דם, אבל לפי הנ"ל ניחא דמודה ריב"א דמשום נקב נמי בעי בדיקה, והנה המע"מ עמד בדברי הרא"ש שם דהקשה לרש"י מהך דבר אווזא דהוי ספק קני' (ספק שונרא ולמה לא הקשה מהך דספק כלבא, ותירץ דמהתם אין קושיא דלא הי' ריעותא כלל בזה לא חיישינן לנקב אפי' לרש"י רק מהך דקניא דהי' מלוכלך בדם בהא ע"כ חיישינן לנקב, ולכאורה נראה מדבריו דבהא לכ"ע חיישינן לנקב ובאמת לריב"א אפי' בהא לא חיישינן לפי הבנת הרא"ש, וצ"ל דלרש"י ע"כ חיישינן בזה לנקב דאל"כ למה ניחוש הכא לנקב לפירש"י משא"כ לפי ריב"א לא חשש כלל הכא לנקב, ובאמת גם בתוס' נזכר הקושיא מכלבא ומקניא, גם בתוס' י"ל דהקושיא על רש"י דמאי נ"מ כאן אי חיישינן לנקב או לא ודוק:
והנה מדברי התוס' והרא"ש נראה דהנך שלש מחלוקת הא בהא תליא דלרש"י יש בדיקה לדרוסה אחר שחיטה ונקב ג"כ אין לו בדיקה מבחוץ אפי' היכא דתלינן בקני' צריך בדיקה לנקב וריב"א חולק בכל זה דאין בדיקה לדרוסה אחר שחיטה ונקב יש לו בדיקה מבחוץ ואי תלינן בקני' א"צ בדיקה אפי' מלוכלך בדם [ולפי"מ שכתבתי לשיטת התוס' אין חולק בזה] ונראה בהדיא מדברי התוס' והרא"ש דהנך שלשה דינים זה תלוי בזה לכן צ"ע על המחבר והטור שחלקו הנך דינים בס"ו פסק כריב"א ובס"ז פסק כרש"י וכן בס"ח, ומשמע דלאו משום דחששו בכולם להחמיר רק שאין ענין זה לזה, ולא ידעתי למה ועי' בב"י, ומ"ש הש"ך (ס"ק יד) כבר השגתי עליו לעיל (ס"ק ה') ע"ש:
סעיף ט נמצא קוץ בוושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו בשרה ואם אין עליו קורט דם [י] מבחוץ) אבר אם הוא תחוב בו אסורה אפי' אין שם קורט דם דחיישינן שמא ניקב הוושט והבריא [יא[ונתרפא ואינו ניכר: (ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ [יב] דלא חיישינן שמא הבריא וכן נהגו להקל בעירנו באותן אווזות שמלעיטין לעשות מהן שומן שיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקיבת הוושט משום דשכיח יותר מסרכות הריאה ונהגו להקל בישב לו קוץ בוושט אם אינו נקוב משני צדדים או שאין קורט דם מבחוץ ויש לדקדק בזה הרבה כי הוא איסור דאורייתא ויותר הי' טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובה מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא): [י'] אם אין עליו קודם דם מבחוץ, עי' ט"ז והש"ך בנקה"כ השיג עליו, אבל מ"מ דברי הט"ז לפי סברת רמ"א דבחוץ טרפה א"כ ע"כ דגם מבפנים טרפה וכן דייק הט"ז בהדיא, אמנם בעיקר הך דינא יש להוכיח מחידושי הרשב"א חולין שם שכתב שם פירש"י ותוס' דלרש"י לדידן אפי' בלי קורט דם טרפה ולשיטת התוס' דוקא בקורט דם אבל בלי קורט דם אפי' לדידן כשרה וכתב ע"ז אלא דקשיא לי' דבשמעתין ודאי משמע כדברי רש"י ז"ל מדאמר ההוא מרבנן קמי' דרב כהנא נמצא אתמר אבל ישב חיישינן דמשמע דישב דומיא דנמצא מה נמצא שאין בו קורט דם אף ישב בלא נמצא עליו קורט דם שאם אין אתה אימר כן לפלוג בישב עצמו בין נמצא עליו קורט דם ללא נמצא עליו קורט דם, אלא ודאי לכאורה משמע דמאן דחייש לה אפי' בלא נמצא עליו קורט דם חייש וכו' ע"ש, והנה לכאורה לפום רהיטא ממרוצת לשונו משמע דסובר בנמצא (בקורט) [עליו קורט] דם טרפה שהרי אמר ישב דומיא דנמצא מה נמצא שאין בו קורט דם וכו'] אך יש לתמוה אי ס"ד דסובר ישב בקורט דם טרפה א"כ למה לו להקשות דליפלוג וליתני בדידי' בישב עצמו הא בלא"ה קשה בהך חילוק דקאמר השתא בין ישב לנמצא הא אין שום הפרש ביניהם כלל דבישב בלי קורט דם כשר ובנמצא בקורט דם טרפה א"כ שוין הם לגמרי והא בש"ס מחלק ביניהם וכתו כן הא באמת ראי' מהך פוסקים דמכשרי בישב בלי קורט דם דע"כ דבנמצא מכשירין אפי' בקורט דם דאל"כ תיקשי כנ"ל, [ואמת כי מ"ש הרשב"א והר"ן דבר זה בשם התוס' ליתא ולא כתבו התוס' רק לעולא כשר גם בקורט דם אבל מודו דלמאן דמטריף אפילו בלי קורט דם מטריף וסבירא להו קורט דם לא מעלה ולא מוריד] אמנם אי נימא כמ"ש רמ"א דקורט דם בפנים כשר ובחוץ טרפה יש מקום לדחות ראי' הנ"ל דמ"מ שפיר מחלק בין ישב ובין נמצא דבנמצא אם נמצא בפנים כשר ובישב אם נמצא אפי' בפנים טרפה ולכך לא הקשה הרשב"א רק דלפלוג וליתני בדידי' בישב בין יש בו קורט דם לאין בו אבל גוף החילוק נכון היא אבל לפי מה שהכריח הט"ז דאי מיטריף בחוץ גם בפנים טרפה א"כ תקשי דמוכח ברשב"א דשניהם כשרים, ומ"ש הרשב"א מה נמצא שאין בו קורט דם לאו למימרא דביש בו טרפה רק כונתו כמו דנמצא מיירי בין יש בו בין אין בו ה"ה ישב מיירי בכל גונא אפי' אין בו טרפה דומיא דישב דכשר בכל גונא ומיירי ודאי באין בו ג"כ ה"ה ישב, ואפשר לדחות הוכחת הט"ז והוא דודאי בהכרח צ"ל דהך דאין בו קורט דם אין שום צד למעליותא בזה דאל"כ תקשי לפירש"י שפירש דעולא בשאין בו קורט דם מבפנים דמאי קושיא מספק דרוסה הכא שאני דאמרינן לאחר שחיטה נעשה כיון שאין קורט דם כמו בבית הכוסות, וע"כ צ"ל כסברת הרשב"א דהואיל ואוכלין יש שם תדיר אין בזה שום צד למעליותא מה שאין בו קורט דם [רק דסובר רש"י ביש בו קורט דם בודאי מבחוץ בא דבפנים בלבד לא הי' קורט דם דעור פנימי אין לו דם] כיון דאפי' הי' בו אוכלין ומשקין העבירוהו ולפ"ז שפיר קאמר לי' רב כהנא דנהי דנמצא קורט דם בפנים ג"כ מיירי ומ"מ כשר מ"מ כיון דבלא קורט דם בודאי כשר א"כ אי ס"ד דבקורט דם חיישינן לס"ס א"כ בלי קורט דם ג"כ ניחוש דהא אין שום מעלה בזה שאינו נראה קורט דם שאפי' הי' בו אוכלין ומשקין העבירוהו וע"כ משום דס"ס הוא לא חיישינן א"כ ה"ה נמי בקורט דם לא איצטריך לי' לעולא לאשמעינן אבל בקורט דם בחוץ דאין כאן רק חד ספקא כמו שחילק הט"ז גופא בהא שפיר יש לחוש, ולפ"ז הי' מקום לדחות ראי' הנ"ל מרשב"א אבל מ"מ יותר נראה דבכל גונא כשר בי בחוץ בין בפנים וכמו שהקשה הרשב"א והוכיח בישב דהו"ל לחלק בין נמצא קורט דם או לא כמו כן יש להוכיח בנמצאת דאין חילוק דאל"כ לפלוג וליתני בדידי' בנמצאת גופא, לכן דינו של הרב צ"ע:
[יא] דחיישינן שמא ניקב הוושט ונתרפא, בטור מביא בזה שני פירושים האחד שמא ניקב ושני שמא נתרפא ונ"מ דאי משום שמא ניקב מועיל בדיקה למ"ד דיש לנקב בדיקה מבחוץ וכתב הש"ך (ס"ק כ') דגם לרש"י דאין לו בדיקה יש נ"מ אם מפריד ב' העורות [וגם פנימי] לא ניקב מעבר לעבר דלחשש שמא ניקב כשר ולחשש שמא נתרפא טרפה והיא תמיה דכתב בהדיא (ס"ק כ"א) דהיכא דיש בדיקה ורואין שלא ניקב לא חיישינן שמא נתרפא, ואפשר דלכך דקדק הש"ך (ס"ק כ"א) דס"ל להרב דהאי חששא דשמא נתרפא חששא רחוקה היא אבל המחבר דנמשך אחר דעת הרמב"ם דנקט שמא נתרפא לחשש גמור והוי ספק נבלה מחשש זה א"כ אפי' יש בדיקה לא מהני, ואפשר לומר עוד בכונת המחבר דנ"מ אם נתחב קוץ בעור חיצון של וושט אינו מועיל בדיקה אפי' לפנימי דשמא נתרפא, והא דכתב לעיל ניקב זה בלא זה כשר היינו ע"י חולי כמ"ש הרב בהג"ה, אלא דיש להבין במ"ש התוס' שם והקשו לרש"י דסובר נקב ג"כ אין לו בדיקה מבחוץ דתיקשי ניקב זה בלא זה היכי משכחת לה ותירצו ע"י חולי וקשה הא בלא"ה מוכרח לומר ע"י חולי דאל"כ בין ניקב חיצון בין ניקב פנימי ניחוש שמא נתרפא השני, ובאמת ברא"ש ניחא דהוא מפרש הבריא ניקב א"כ בלי פירש"י לק"מ דנקב יש לו בדיקה לשניהם אבל התוס' נראה דע"כ הם מפרשים הבריא נתרפא כדמוכח להדיא מדבריהם גבי הא דקאמר עולא לא חייש לספק דרוסה וכתבו ע"ז דלקמן פסקינן דחיישינן לספק דרוסה א"כ ישב לו קוץ נמי חיישינן שמא הבריא וא"ת נימא נשחטה הותרה ואין לחלק דנולד ספק מחיים וכו' ותירצו דשאני דרוסה דשכיח, ויש להבין מאי ענין זה לכאן להקשות על דרוסה ולקמן הוי להו להקשות גם החילוק שחילק בין נולד מחיים נראה דקאי על דרוסה ואפי' אם נוכל לפרש גם על כאן מ"מ [התירוץ[היא רק על דרוסה, תו קשה הא הרא"ש הקשה על פירש"י דנקב יש לו בדיקה לכן פי' הוא דהקושיא היא דאפי' בדיקה לא בעי א"כ לדידן צריך בדיקה [ובאמת צ"ע על הרא"ש דלענין בדיקה אין ראי' מבית הכוסות דכשרה ולא חיישינן דאפשר בדיקה בעי באמת] ובזה נחלקו עולא ואנן והשתא מאי קושיא נשחטה הוחרה מ"מ בדיקה בעי וכ"ש שנולד ריעותא מחיים ואין כאן קושיא מגירושין ודוק, ובע"כ דהתוס' ס"ל ניקב הבריא, ולפ"ז הקושיא מספק דרוסה כמו שפירש"י דהכא אינו מועיל בדיקה דחיישינן שמא הבריא א"כ ע"כ דגם בספק דרוסה בדיקה מעכבת דיעביד א"כ תיקשי נימא נשחטה הותרה וזה ברור שכוונת התוס', ולפ"ז קשה קושיא הנ"ל ואולי ס"ל להתוס' דבלי פירש"י י"ל דרבה סובר כעולא דלא חייש שמא הבריא ואך דקיימ"ל כרבה אפשר דמזה למד בהג"א דס"ל לתוס' כעולא [ובאמת יש סברא לומר דדוקא בחיצון אין ניכר קרום שעלה מחמת מכה אבל בפנימי ניכר אבל מ"מ עדיין יקשה ניקב זה בלא זה דמשמע אפי' נקב פנימי וקשה ניחוש שמא נתרפא] וצ"ע בזה,
והנה רש"י שם מעיקרא הביא ב' פירושים הבריא ניקב והבריא נתרפא ואח"כ בקושיא מספק דרוסה כתב והכא לא אפשר למיבדקי' דנקב במשהו בעור חיצון של וושט לא מינכר משמע דלכאורה דאילו הי' ניכר ניקב הי' מועיל בדיקה ואח"כ גבי ישב חיישינן כ' שמא ניקבו ב' עורות והחיצון הבריא, מבואר דתופס במושלם הבריא נתרפא והוא סותר עצמו, ואפשר לומר דסובר רש"י דודאי לא חיישינן שמא יש בו נקב עכשיו רק שאינו ניכר דזה לא חיישינן רק בנקב בלי קוץ אבל בקוץ לא חיישינן לזה כסברת הש"ך (ס"ק כא) רק שיש לחוש שמא נתרפא. ומ"ש מעיקרא דנקב משהו לא מינכר בעור חיצון ג"כ אין הכונה משום דעורו אדום דזה אין לחוש בקוץ כשהוא תחוב לפנינו רק דיש לחוש דנקב משהו יכול להיות שעלה בו קרום בעור חיצון ולא מינכר אבל נקב גדול אין לחוש דהי' ניכר אבל מדברי הרא"ש בפסקיו וכן הרשב"א בחידושיו מבואר שהבין כוונת רש"י בפשיטות ולא ידעתי למה פי' אח"כ דחיישינן [שמא ניקבו] שניהם והבריא החיצון הא בלא"ה אין נקב ניכר וע"כ דקוץ התחוב שאני כנ"ל ודוק:
[יב] ויש מכשירין אם אין קורט דם, עי' ש"ך (ס"ק כ"א) והנה מ"ש בישוב דברי הרב דהאי חששא דשמא נתרפא חששא רחוקה הוא, כוונתו דהרב דוקא סובר כן אבל המחבר פשיטא דלא ס"ל כן כדמוכח מדברי הש"ך (ס"ק כ' וזה שדיקדק דס"ל להרב אבל המחבר דנמשך אחר לשון הרמב"ם בודאי חששה גמורה היא, אך מ"ש עוד לישב לחלק בין ניקב ע"י קוץ לניקב סתם דנמצא נקב הוא תמוה דפשיטא דמכל הפוסקים מוכח דאין לחלק בכך הם הרא"ש ותוס' דהקשו לרש"י מהך דניקב זה בלא זה והוצרכו לומר בניקב ע"י חולי, וקשה בלא"ה בניקב ע"י קוץ אין לחוש, גם הרא"ש מפרש להדיא פירש"י דאזיל לשיטתו דאין לוושט בדיקה מבחוץ אפי' בנקב וקשה הא הכא ניקב ע"י קוץ ותחוב לפנינו לא שייך זה וכן הרב גופא כתב וכל זה לא מיירי אלא בניקב ע"י חולי והול"ל אפי' בקוץ רק שהוא תחוב לפנינו, וברור דלא ס"ל להרב חילוק זה רק מה שהחמיר בעלמא דאנן לא בקיאין בבדיקה בין בחוץ בין בפנים, היינו אי חיישינן שמא הבריא הלכך כל שניקב אחד חיישינן לשני אבל כאן כתב לאותן הסומכין על הך דיעה דלא חיישינן שמא הבריא ולא שמא נתרפא אבל אין זה עיקר ואין לסמוך על זה כלל וכן הסכימו האחרונים דבכל גונא טרפה גם באותן אווזית שכתב הרב אם נמצא נקוב מצד אחד פשיטא דטרפה לדידן דקיימ"ל כדברי המחבר גם בלי נקובה כלל יש להטריף הואיל וטרפות שכיחי בהו ואנו אין בקיאין, ואפשר דכ"ה לא מחמרינן בזה אבל בנמצא נקוב אפי' צד אחד בודאי יש להטריף וכן הסכימו האחרונים וההיתר שכתב הט"ז הוא קלוש מאוד דפשיטא דזה דומה לישב לו קוץ ואין זה מחמת חולי: