תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן לב
סעיף א חוט השדרה שנפסק רוב היקף [א] עור החופה את המוח טרפה אעפ"י שכל המוח קיים ואם לא נפסק רוב העור אע"פ שנפסק כל המוח שבפנים כשר: [א] שנפסק רוב היקף, עי' ש"ך בשם הב"ח דאין מטריפין בנקבים סמוכים זה לזה כמו בגרגרת, ולפע"ד יש ללמוד כן מדברי הב"י שכתב בסמוך גבי נסדק לארכו דאפי' לא נשתייר למעלה ולמטה כשר וכתב דהטעם דחוט השדרה קיל מגרגרת שהחיות תלוי בו ויש לתמוה הא בהדיא חזינן להיפוך דבגרגרת ליכא פלוגתא בניקב גרגרת דכשר, ואולם בחוט השדרה נחלקו רבי ור"י והורה רבי כר"י דאפי' ניקב טרפה ובגרגרת כו"ע מודו, ומצאתי להפר"ח שהקשה כן, ולשיטת הב"ח ניחא דס"ל להב"י דודאי לא נחלקו רבי ור"י בניקב דכיון דהורה רבי כר"י האיך סתם במשנה נפסק החוט דודאי אין הפי' נפסק ניקב דהא גבי גרגרת קתני כן ונקט בסיפא ניקב כשר ש"מ דנפסק אינו ניקב גם חוט השדרה קיל טפי מגרגרת ולמה בגרגרת לא נחלקו לזה סובר דהפי' כך דרבי אמר חוט השדרה שנפסק ברובו ופליג ר"י אפי' ניקב והיינו ניקב ברובו דנקבים מצטרפין ורבי סובר דבעינן נפסק ברובו ולזה הורה רבי כר"י והשתא אין במשנה סתירה להוראת רבי דהא גבי גרגרת נמי נקט נפסק ומ"מ נקבים מצטרפין ולפ"ז שפיר חוט השדרה קיל טפי דבגרגרת כ"ע מודו דנקבים מצטרפין וכאן נחלקו, ודברי הב"י נכונים ולפ"ז מבואר דלדינא דקיימ"ל דאין הלכה כר"י מבואר דבחוט השדרה דקיל אין מצטרפין כנ"ל, ומ"מ לדינא הסכימו האחרונים להחמיר בח"ה כמו בגרגרת וגלגולת והוסיף התבו"ש שאין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם נידון כניקוב כמו התם:
והנה הרמב"ם כתב אבל אם נסדק העור לארכו אי ניקב מותרת, ויש להבין כיון דנסדק כשר כ"ש ניקב, וצ"ל דקמ"ל אפי' נקב שיש בו חסרון כשר, ובזה מיושב מה שיש להבין בתוס' שם שכתב דהא דבעי למ"ד רוב עורו היינו דס"ד דקמ"ל אפי' בעור דוקא רובו, ויש להבין איך נימא פחות מרובו א"כ היינו ניקב [ולית] הלכתא כר"י וכן הקשה בכר"ו ולפי הנ"ל ניחא דס"ד דוקא נקב שאין בו חסרון פליג רבי [עלי'] דכשר אבל בנקב שיש בו חסרון מודה רבי דטרפה קמ"ל דאפי' יש בו חסרון בעינן דוקא רוב עורו [ומ"מ] יש לדחות די"ל דר"י פליג בניקב המוח אבל בעור לכ"ע טרפה, ומ"ש בכר"ו דלא שייך במוח נקב לא ידעתי למה כאן דשייך בו פסיקת רוב למה לא שייך בו נקב ג"כ, איברא עדיין צ"ע בדברי התוס' דאכתי למה לא שאל למ"ד רוב מוחו בעור במקצת מה דינו לדידי' וזה צ"ע לכל הפירושים, ועכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם הנ"ל דבחסרון עור כשר וכן מוכח מסתימת הש"ס ופוסקים שהרי לא נזכר שיעור חסרון זה בכמה היא, ולפ"ז יש להוכיח דלא כש"ך לעיל (ס"ק ב') דבחסרון מוח יש שיעור שאם אינו יכול לעמוד טרפה ולכך כתבו נחסר מעט, ולפי הנ"ל ע"כ הא ליתא דהא בש"ס מוכח דעיקר טריפות בעור ומוח לא מעלה ולא מוריד א"כ לאיזה צורך נקט נחסר מות כיון דאפי' בנחסר מקצת מן העור כשר כנ"ל ואי בנחתך רובו א"כ בודאי אינו יכיל לעמוד וע"כ דקמ"ל נחסר מוח דאפי' נחסר הרבה שכיוצא בו בעור טרפה כגון ברובו מ"מ ימות כשר וזה ברור לפע"ד וצ"ע:
סעיף ב' הומרך המוח ונשפך כמים או כדונג [ב] שנמס עד שימצא החוט כשמעמידו בידו הי' המעט שחוץ לידו שוחה ולא חי' יכול לעמוד טרפה וכן אעפ"י שלא נתרכך מבפנים אלא שהיא עב וכבד [ג] ואם מעמידין אותו אינו יכול לעמוד מפני כבדו טרפה:
[ב] המורך המוח ונשפך כמים או כדונג, זהו מה דגרסינן בש"ס אמר ריב"ל נתמרך פסול נתמסמס פסול איזהו המרכה כל שנשפך כקיתון איזהו מסמסה כל שמעמידין אותו ואינו יכול לעמוד, ופירש"י אע"ג דמסמסה קיל מהמרכה מ"מ נקט תרוויהו דס"ד דמסמסה היינו המרכה, מבואר להדיא מפירושו דגם בהמרכה בעינן דוקא שיהא נמרך בכמות עד שמעמידין אותו ואינו יכול לעמוד אבל אם נמרך מן הצד ונשאר הרבה קיים עד שמפני זה אינו נופל כשר דאל"כ מאי קא [קשיא לי' להרב ז"ל דהא נתמרך איצטריך לי' אפי' נתמרך מקצת. ולא ידעתי מנ"ל לרש"י הא ואדרבה משמע להדיא בש"ס שעל המסמסה. נתנו שיעור זה ולא על המרכה שכל שנתמרך במקצת פסול גם משמע דהך איזהו המרכה ריב"ל גופא קאמר לה א"כ אכתי תקשי מסשום הול"ל בלבד כיון שהיא מפרש שאינו יכול לעמוד א"כ ליכא למיטעי וע"כ דקמ"ל כנ"ל וכן מבואר להדיא בטור דאל"כ תיקשי לאיזה צורך הביא דין המרכה דהא הוא מפרש מסמוס היינו שאינו יכול לעמוד א"כ כ"ש המרכה. ול"ל דקאמר המרכה הואיל והיא לישנא דש"ס א"כ תיקשי עכ"פ לאיזה צורך פי' דין המרכה כל שאם ניקב הי' יוצא דהא אפי' לא הי' יוצא טרפה ומה ביקש בפי' זה. וברור דכונת הטור לאשמעינן בהמרכה כיון שאם ניקב [הי'] יוצא טרפה אפי' יכול לעמוד ומדברי הרמב"ם אין הכרע בענין זה די"ל דמ"ש דין שאינו יכול לעמוד קאי אמסמוס וי"ל נמי דקאי על המרכה ג"כ וצ"ע בזה ועי' בסמוך:
[ג] שהוא עב וכבד. זהו מה דבעי ר' ירמי' אינו יכול לעמוד מפני כבדו מאי תיקו וכתבו הפוסקים להחמיר באיסור תורה והרי"ף השמיט הך בעי' לגמרי וכתב ב"י דצריך טעם למה השמיטה. ולפענד"נ פשוט דסובר הרי"ף דודאי י"ל בהך בעי' כיון דקיימ"ל נתמזמז כשר והיינו אפי' נחסר הרבה כמו שנתבאר בס"ק הקודם וכן דעת כל הפוסקים האחרונים כמבואר (בסי' ל"א) א"כ פשיטא שאינו יכול לעמוד ומ"מ כשר א"כ ע"כ דהך שיעור שאינו יכול לעמוד אינו שיעור המטריף רק שנתנו שיעור לידע איכות המסמסה שכ"כ נתמסמס עד שאינו יכול לעמוד אבל כל שלא נתמסמס [כ"כ] אף שאינו יכול לעמוד מצד אחר לא איכפת לן דאין זה גורם הטריפות רק המסמסה א"כ תיקשי מה מיבעי' לי' לר' ירמי' באינו יכול לעמוד מפני כבדו כיון דהעיקר במסמוס תליא מילתא ולא באינו יכול לעמוד. וכפי הנראה דר' ירמי' מכח הך ברייתא מספקא לי' שנאמר בה שיעור שאינו יכול לעמוד ובאמת לא נאמר זה רק במסמוס. לכן נראה דבלא"ה דקאמר בתר איבעי' דר' ירמי' בי רב אמרי נתמסמס פסול נתמזמז כשר דכיון דלא נחלק עליהם שום אדם רק הם בלבד אמרו זה בלי חולק הי' לו לומר אמרי בי רבולא בי רב אמרי. וצ"ל דבאמת לר' ירמי' בנתמזמז ג"כ הספק כיון דאינו יכול לעמוד והם חולקים דבזה לית ספק דמסמוס גורם הפסול ולא מה שאינו יכול לעמוד ולפי דבריהם כ"ש בעב וכבד [שוב] הדין דכשרה דלא גרע מנתרוקן שאינו, יכול לעמוד וכשר. ולכך כיון דקיימ"ל נתמזמז כשר כ"ש נתרוקן ולכך השמיטה כנ"ל ברור ומזה מבואר ג"כ דלא כש"ך (ס"ק ו') ואולי י"ל דהפוסקים החולקין על הרי"ף ס"ל כהש"ך א"כ אין ראי' מנתמזמז לעב וכבד ויש מזה סיוע להש"ך אבל עכ"פ בדברי הרי"ף ברור לפע"ד שכוון להנ"ל: סעיף ה. טריפות זה של חוט השדרה הוא עד פי פרשה שלישית ועד בכלל [ד] ואם נפסק אחד משני חוטי פצולים ראשונים ושניים טריפה אבל נפסקו חוטי פיצול השלישי כשרה ובעוף הוא טריפות החוט עד בין האגפיים התחלת המקום שהם מחוברים בו בגוף (ויש מטריפים בעוף עד מקים כלות שכיבת העצם המחובר לגוף והכי נהוג [ה] אם לא בהפסד מרובה):
[ד] עד פי פרשה שלישית ועד בכלל, עי' ש"ך (ס"ק א') שהשיג על דין זה דמדברי התוס' מוכח להדיא דפי פרשה שלישית כשר ולא כתב לישב עיקר קושית הרשב"א דמדמוקמינן ברייתא דפרשה היא כבשר בפרשה שלישית מבואר דפי הפרשה פסול דאי החוט העב גופא כשר מה צורך לומר בפיצול והיא ראי' עצומה, גם מה שהביא מדברי התוס' נעלם ממנו דברי מהרש"א שכתב דאין מדברי התוס' ראי' כלל, אך באמת דברי התוס' ומהרש"א צריכין ביאור לכן נאריך קצת בביאור דבריהם דהנה התוס' כתבו שם אהא דבעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו והיינו פי פרשה ראשונה דפי פרשה שני' פשיטא דהוי בכלל אינו יודע אי עד ולא עד בכלל, וקשיא להו לתוס' דאפי' אי עד ועד בכלל הוי מצי למיבעי' בפי פרשה שני' וכתבו על זה דבזה לית ספק דבמנ"פ הוא בכלל אינו יודע דאי פי פרשה לא מיקרי בין הפרשות א"כ הא שמואל קאמר עד בין הפרשות ראשון ונהי דעד בכלל אבל למטה מה דאינו קרוי עוד בין אינו בכלל והוי בכלל אינו יודע ואם נאמר דפי פרשה מיקרי בין הפרשות א"כ בכלל שני' יש לו להיות עכ"ד, והנה נראה בכוונת דבריהם דודאי אי פי פרשה לא חשיב בין הפרשות אין הטעם דהוי בכלל אינו יודע משום דבכלל שני' היא רק דאפי' שייך למעלה מ"מ בין הפרשות לא מיקרי ושמואל דוקא בין הפרשות קאמר ואפי' אי שייך למעלה לא הוי ודאי אבל אי מיקרי בין הפרשות אז אי שייך למעלה בודאי הוי טרפה רק דאז אין סברא לומר דיהא שייך למעלה דכמו דפי פרשה ראשונה חשוב בין הפרשות והיינו ע"כ משום דלמטה קאי ובכלל אחת היא א"כ ממילא פי פרשה שני' אי מיקרי בין פרשות למטה קאי והוי בכלל שני' דהיא באינו יודע זהו ביאור דברי התוס', והנה יש להבין בתוס' הא אכתי י"ל דפי פרשה לא חשיב בין הפרשות, ולפ"ז קאי למעלה ומ"מ אין ליפשוט דהוי בכלל אינו יודע מדקאמר בין פרשות ראשון דהא מסיפא מוכח איפכא דקאמר בין הפרשות שני' הוי אינו יודע וכיון דזהו למעלה מבין הפרשות ולא מיקרי בין הפרשות א"כ מוכח דזהו הוי טרפה ודאי וכיון דאיכא למידק הכי והכי אכתי יש ספק, ויש לישב זה בשני פנים האחד היא דתוס' דייקי דע"כ דאין זה הכרח משני' דאל"כ תיקשי אי נימא עד ולא עד בכלל דהא משני' מוכח דראשונה הוי ודאי וע"כ דאין זה הכרח, ולפ"ז בפרשה שלישית שפיר י"ל דפי הפרשה [ספק] טרפה והיינו כיון דקאמר בשלישית בין הפרשות כשר א"כ שמא לא חשיב פי הפרשה בין הפרשות והוי ג"כ בכלל אינו יודע דבזה אין מקום לדחות דע"כ אין זה הכרח כנ"ל דאפי' אי עד ולא עד בכלל י"ל הכרח זה דהוי ספק עכ"פ משא"כ [בשני'] ע"כ אין זה הכרח דהוי מעיקרא בפי פרשה ודאי דא"כ תיקשי כנ"ל וזכו כוונת מהרש"א בתירוץ ראשון ודוק היטב, ובתירוץ שני כוונתו דלעיל כיון דאיכא למידק הכי והכי הוי ספק ממילא ולא ודאי ואין כאן מקום להסתפק שתהא ודאי אבל בפי פרשה שלישית שפיר י"ל דהוי ספק ע"ש, והנה בתירוץ ראשון יש לתמוה הרבה חדא דודאי שפיר י"ל דהכרח זה אמת רק למ"ד עד ולא עד בכלל כיון דמרישא מוכח דאינו רק ספק לא איכפת לן מה דמוכח מסיפא להיפוך וה"ד אי עד ועד בכלל בפי הפרשה כיון דמרישא מוכח דפי הפרשה אינה ודאי לא איכפת לן מה דמוכח מסיפא להיפוך א"כ ה"ה פי פרשה שלישית לא איכפת לן מה דמוכח משלישית דהיא בספק כיון דמשני' מוכח דאינה ספק רק כשרה ודאי כמו שדייקו התוס' מראשונה דפי פרשה שני' הוי ספק כמו כן מוכח משני' דשלישית כשרה בודאי, תי קשה לי הא זהו דוקא לפי הנראה מפירש"י דאי נימא עד ולא עד בכלל בין הפרשות ראשון הוי ספק וכן בין הפרשות שני וקשיא לי' לרש"י האיך קאמר בשני' הא משמע דראשונה הוי ודאי, ותירץ דכבר נשמע מראשונה דאינה רק ספק ולא ודאי אבל התוס' פשיטא דחולקין על רש"י שהרי כתבו בד"ה מאי לאו ראשונה ושני' וז"ל הא דנקט שני' משום דאי הוי טרפה הוי שייך למיבעי' כל הנך בעיות בשני' כמו בראשונה עכ"ל, והנה ביאור דבריהם פשוט וקשיא להו דאי אפשר לומר דבאמת מיבעי' לי' גם בשני' מאי דעתו של שמואל אי הוי פרשה ג"כ ספק או ודאי כשרה א"כ מאי קאמר את"ל עד ועד בכלל הא אפי' אי [אינו] עד בכלל איכא למיבעי' אי הוי ספק או ודאי כשרה וע"כ דא קא מיבעי' לי' רק ליהוי ודאי טרפה א"כ זה לא שייך לאיבעי' בשני', וע"ז כתבו התוס' דודאי בדברי שמואל לא מיבעי' לי' רק דמ"מ כיון דשמואל אינו יודע קאמר א"כ יש צד שהיא טרפה ועל אותו הצד יש להסתפק כל הנך בעי' דבעי בפרשה ראשונה וכן פי' מהרש"א שם כוונת התוס' ולפ"ז יש לתמוה האיך ס"ד למיבעי' כל הנך בעיות דהא עי פרשה פשיטא דליכא למיבעי' כיון דבין הפרשות אנו דנין עכשיו על זה הצד שהוא טרפה פשיטא דפי הפרשה טרפה והוא תמוה לכאורה, והרב מהרש"א לא ביאר בזה כלום, ואמת די"ל דכוונת התוס' באמת דס"ל פי פרשה שלישית טרפה כמו שדחה מהרש"א בדברי התוס' קודם דבזה אין הכרח דכשרה [דמשלישית מוכח איפכא] א"כ י"ל דכונת התוס' דאיכא למיבעי' בשני בפי פרשה של שלישית אי חשיב בין הפרשה והוי בכלל שלישית או לא חשיב בין הפרשות והוי בכלל שני' להטריף, אך באמת הרב מהרש"א גופא ע"כ לא נתכוין לזה שהרי כתב לעיל דאינו הכרח מדברי התוס' אבל לפי הנ"ל יהא מוכח להיפוך מדבר' התוס', גם אכתי לא מצי למיבעי' בשני' האיבעי' אי עד ועד בכלל או לא כיון דאנו דנין עכשיו דשני' ודאי טרפה, וברור דכונת התוס' כך דלא סבירא להו כפירש"י דאי נימא עד ולא עד בכלל יש כאן שני ספק טרפות חדא בראשונה ובשני' דא"כ האיך קאמר שני' אינו יודע כיון דגם מקודם בראשונה הוי איני יודע רק הפי' פשוט דהאיבעי' הוא אי עד אחת דקאמר ולא עד בכלל א"כ ממילא האי עד דקאמר קאי על שני' ג"כ והכוונה עד שני' הוי ספק ולא שני' בכלל עד שלישית כשרה, ולפ"ז אין כאן רק מקום אחד של ספק מאחד עד שני' ואי נימא מד ועד בכלל הוי הספק בשני' עצמה וראשונה עצמה ודאי טרפה והשתא שפיר כתבו התוס' דאם נתפוס זה הצד דשני' טרפה יש למיבעי' כל הנך בעיות אי שני' עצמה הוא הטרפה דעד ועד בכלל או שני' עצמה אינה בכלל רק עד שני' הוא הטרפה וכן אי נימא שני' עצמה אינה בכלל פי פרשה דילה הוי עכ"פ טרפה ואי נימא דשני' הוי טרפה בעצמה פרשה דידה מה דינה וזה ברור בכוונת התוס':
ולפ"ז ממילא ע"כ כוונת התוס' לעיל שם דמראשונה מוכח דשני' אינה ודאי דל"ל משני' מוכח להיפוך דעל ראשונה יש לנו לסמוך דל"ל דהתוס' הכריחו דמשני' אין הכרח דא"כ תקשי למ"ד עד ולא עד בכלל דהא משני' מוכח דמע קרא הוי ודאי הא ליתא דהא עכשיו הפי' שני' עד שני' ולא שני' בכלל א"כ מקודם שאינו נקרא עד שני' שפיר הוי טרפה ודאי ולק"מ, וע"כ דכוונת התוס' אף דמוכח משני' להיפוך מ"מ על הראשונה נסמוך שלא תהא טרפה ודאי א"כ להיפוך בפי פרשה שלישית ג"כ כיון דמוכח משני' דהוי כשרה ודאי אף דמשלישית מוכח דהוי ספק על שני' הקודמת נסמוך ודוק היטב:
ודברי מהרש"א תמוהין לפע"ד בזה, גם תירוץ השני שתירץ מהרש"א הנ"ל דחוק מאוד במחכ"ת דודאי לאו מכח ספק כתבו התוס' מקודם דאינו רק ספק רק דבהכרח הוי ספק במנ"פ כמבואר בתוס' וה"ה בשלישית הוי ודאי כשרה בהכרח אמנם לפעד"נ דבלא"ה אין מדברי התוס' ראי' כלל דס"ל דהך עד בין הפרשות דקאמר שמואל היינו בראשונה ובזה שמענו שהזכיר בין הפרשות אבל בשני' ושלישית לא הזכיר בין הפרשות כלל לכך לא הזכירו התוס' כלל ההכרח משני' להיפך דפי פרשה דידה הוי ודאי דשני' סתם נאמר א"כ שפיר י"ל אף דלא מיקרי בין הפרשות מ"מ שני' היא משא"כ מראשונה שפיר מוכח דפי פרשה שני' אינה ודאי טרפה דהתם נזכר בין הפרשות ובמנ"פ אכתי זה אינו בין הפרשות מוכח דאינה טרפה ודאי ואי בין מיקרי פשיטא דשייך לשני ובין הפרשות שני' מיקרי ולפ"ז ממילא ליתא לדברי מהרש"א שכתב להכריח משלישית דפי פרשה דידה הוי ספק עכ"פ דהתם לא נזכר בין הפרשות כלל ושפיר י"ל דהוא בכלל שלישית, רק דלפ"ז ממילא אין הכרח להיפוך דפי פרשה שלישית כשר דשפיר י"ל בזה דלא מיקרי בין הפרשות ואינה בכלל שלישית כיון דאין משני' הכרח דהוי בכלל שלישית דהא גם בשני' לא נזכר בין הפרשות משא"כ לעיל הכריחו התוס' שפיר מראשונה דנזכר בה בין הפרשיות:
אך מ"מ עדיין יש מקום דקדוק בתוס' דנראה להדיא מדבריהם דדוקא אי מיקרי בין הפרשות אנו משוינן לה לספק מכח דהוי בכלל שני' אבל אי לא מיקרי בין הפרשיות אז אפי' אינו בכלל שני' הוי ספק מכח הכרח דבין הפרשות ראשון דזה לא מיקרי בין הפרשות א"כ אכתי תיקשי מהך דשני מוכח להיפוך דלמה קאמר שני' כיון דאפי' פי פרשה דאינה בכלל שני' לפום סברא דהשתא דלא מקרי בין הפרשות ומ"מ הוי ספק ואכתי מוכח משני להיפוך, וצ"ל דהא ודאי לא איכפת להו לתוס' כיון דכבר נשמע מראשונה דכשרה כנ"ל אבל מ"מ בשלישית אין כאן הכרח כלל לא משנ'' [דלא נזכר כלל בתרוויהו בין הפרשית כנ"ל] ולא משלישית ושפיר י"ל דאי חשיב בין הפרשות הוי בכלל שלישית ואי לא חשיב בין הפרשות הוי בכלל שני' ולא מוכח מדברי התוס' מידי יזה ברור לפע"ד:
אמנם בעיקר מה שהקשה הב"י על הרמב"ם לא ידעתי למה לא תמה שלא הזכר להטריף פרשה עצמה דבש"ס מיבעי' לן בזה ולא איפשטא, וברור דסובר הרמב"ם דודאי פשיטא דברייתא בכל פרשה מיירי ומה שדחו בש"ס לא פרשה שלישית דחי' הוא ולא סמכינן עלה, ולפ"ז ממילא הא דקאמר מאי לאו ראשונה ושני' משום דאי שלישית אפי' פי פרשה כשר רק הש"ס דחי לאידך גיסא באמת שמא גם פי שלישית טרפה ולפ"ז כיון שלא הזכר טריפות בפרש רק מחוט העב האמצעי ממילא ברייתא לא מיירי בשלישית ופי פרשה ג"כ כשרה וז"ב לפע"ד בכוונ' הרמב"ם וזה דרכי בכל מקום, אבל מ"מ כיון דאנן קיי"ל להטריף בפרשות עצמן דברייתא בשלישית מיירי א"כ בודאי פי שלישית טרפה. וגם מדברי התוס' לא מוכח מידי א"כ הכי נקטינן להחמיר כדעת המחבר וזה ברור:
[ה] ויש מטריפין וכו' אם לא בהפסד מרובה, עי' ט"ז (ס"ק ג') דעל הדיעה הראשונה אפי' בהפמ"ר אין לסמוך, ואינו נראה כלל דהא בהדיא מבואר לדעת המתירין במקום ששוכבות על הגוף הוא משים דע"כ עד ולא עד בכלל דאל"כ הרי המחלוקת כחוט השערה וכיון דאין עד ועד בכלל אי אפשר לפרש מקום שכיבה ורשל מחלוקתן כמבואר ברא"ש הביאו ב"י, ולפ"ז כיון שאנו סומכין בהפסד מרובה להתיר במקום שכיבה א"כ ממילא במקום התחלת החיבור ג"כ יש לסמוך דמאיזה צד נחוש דאי משום עד ועד בכלל א"כ גם במקום שכיבה ניחוש כיון שכל ההכרח שלהם מכח דאין עד ועד בכלל וזה ברור:
ובזה מיושב מה שיש לתמוה על הטור דהביא מעיקרא דעת המחבר וכתב ע"ז בשם הרשב"א עד מקום כלות החיבור, משמע דלא פליג דלא בהתחלה רק עד כלות ובאמת הוא סובר כהיש מטריפין לגמרי. ולפי הנ"ל ניחא דהרשב"א הביא ספק של רש"י והתוס' או הפי' במקום חיבור או במקוה ששוכבות. ולפ"ז מבואר דסובר עד ועד בכלל דאי אין עד ועד בכלל אי אפשר לפרש מקום שכיבה, ולפ"ז אפי' לפי' הפי' במקום החיבור מ"מ אסור עד כלות החיבור דעד ועד בכלל וע"ז קאמר דלא נהירא כמ"ש הרא"ש דלא יחלקו כחוט השערה גם י"ל בטור דכוונתו דהרשב"א פוסק מספק כמ"ד עד למטה א"כ לכל הפירושים אסור עד כלות מקום החיבור ע"ש] ויש לי ראי' להרא"ש דעד ולא עד בכלל דיש להבין דבש"ס קאמר דעולא הוי קאים קמי' דבן פזי אייתי לי' עופא בדק עד בין אגפיים ושלחו לי' מבי נשיאה ואזיל ולא ידענא אי דלא צריך טפי או משים יקרא דבי נשיאה, ויש להבין לאיזה צורך נזכר הך בש"ס כיון דנשאר בספק אליבא דבן פזי ומה צורך לנו לידע כך עובדא דבל"ז פשיטא דהי' הספק ואם בא לומר שנוטה יותר דלא הי' צריך טפי למה לא הכריעו בש"ס והדבר נשאר בספק שקול, להרא"ש ניחא דמהך עובדא מוכח עכ"פ דעד ולא עד בכלל דאל"כ מאי מקום ספק הי' לו לעולא דלא שייך לומר משום חוט השערה הי' צריך להניח זה ולילך וכ"כ הי' נחוץ הדבר, גם בש"ס קאמר משום יקרא ומאי יקרא שייך כהרף עין ומזה מוכח עכ"פ דעד ולא עד בכלל א"כ הי' מקום הראוי לעכב עליו קצת ושפיר מספקא לי' משום קרא דבי נשיאה, ולפ"ז מוכח ממילא דהשיעור בין החיבור לגוף כמו שהכריח הרא"ש. אמנם מ"מ יש להחמיר מצד אחר במקום החיבור בעצמו דנהי דנאמר כהרא"ש דעד ולא עד בכלל ופי' הוא מקום החיבור מ"מ תינח למ"ד עד בין אגפיים אבל הרשב"א מחמיר בלא"ה לפסוק כמ"ד למטה מאגפיים וכ"ש לגירסת רש"י בודאי כן היא דר' ינאי רבו פליג למטה מאגפיים וכן הסמ"ק כפי מ"ש הב"י בשמו גורם כרש"י א"כ כיון דלגירסא זו אין מקום להקל ובלא"ה הרבה פוסקים מחמירין דעד בכלל והפי' א"כ עד כלות פשיטא שאין להקל כלל ובזה לא שייך לסמוך על הרי"ף ורמב"ם [בפרט שלא נזכר ברי"ף ורא"ש בפי'] כיון דתליא בחילוף הגירסות לכן נראה להחמיר כהט"ז ולאו מטעמי' כנ"ל:
סעיף ז בהמה שגוררת רגלי' אין חוששין שמא נפסק החוט [ו] (אלא אמרינן שגרונא והוא כאב הרגלים נקטה וה"ה בעוף נמי דינא הכי) בד"א בשלא נודע שנפלה אבל אם נודע שנפלה חוששין:
[ו] בהמה שגררת רגלי' וכו', נראה דאם נשבר השדרה אף שלא ידעינן אם נפסק החוט וכן אפי' הוכתה במקל כדרך שיש לחוש כגון שהלך ע"פ כל אורך השדרה מ"מ בנשבר השדרה אפי' לא הוכתה כלל מ"ו צריך לבדוק אחר פסיקת החוט, ובזה נראה לישב מה שהקשו התוס' דלאיזה צורך נקט במשנה נשבר השדרה כיון דעיקר תליא בפסיקת החוט, ומה שתירצו שם דאורחי' דמלתא נקט היא דחוק מאוד דהא משום הוצרך לשנות בכשרות נשבר השדרה ולא נפסק החוט דלא נטעה דתרתי קתני כמ"ש התוס' שם ולפי הנ"ל ניחא דאף דכל י"ח טרפות אין צריך בדיקה מ"מ בנשבר השדרה דאנו רואין שבורה צריך לבדוק אחר פסיקת החוט כנ"ל: