תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן כד
דיני דרסה וחלדה הגרמה ועיקור. ובו כ' סעיפים:
סעיף א. (א) דרסה כיצד כגון שהניח הסכין על לאש ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות הרי זה פסולה ואצ"ל אם הכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנים בבת אחת:
א דרסה כיצד. לשון הטור דרסה כיצד השוחט צריך שיוליך ויביא ואם לא עשה כן אלא. התיז הסימנים בב"א כמו שחותך הצנון פסולה. ויש להבין דהא פשיטא דברישא דמילתא מיירי הטור כשיש בסכין כמלא צואר חוץ לצואר דאל"כ האיך נקט ואם לא עשה כן אלא כמו שחותך הצנון פסולה ובהא מיירי כשלא הוליך והביא דזהו עיקר דרסה כמו שחותך הצנון כמ"ש הרמב"ם ועוד דאי בהולכה או בהבאה הרי הזכיר מיד בתר הכי הי' שוחט בהולכה או בהובאה וע"כ דמעיקרא שלא עשה כלום א"כ כיון דבריש דבריו מיירי כשאין בו שיעור סכין אפי' לא עשה כמו שחותך הצנון רק הוליך או הביא פסול כיון שאין שיעור סכין. וע"כ דהטור מיירי כשיש שיעור סכין ולפ"ז צ"ל דסובר אפי' בסכין אריך צריך לכתחילה מוליך ומביא כמו ששנינו בתוספתא. ותימא על הפר"ח והש"ך ס"ק ב' שהעלימו עין מדברי הטור הללו. והראי' שהביא הש"ך מן הש"ס (דף כ"ט) הוא תמוה דשם אמרו כן על הרישא השוחט שני ראשים שחיטתו כשרה. דפשיטא דמיירי במוליך ומביא שהרי לא הזכירו שיעור סכין כלל ושפיר אמרינן דדוקא בקדשים אסור לכתחילה שלא ישחוט אחד שני זבחים ולא בחולין [אבל] בהולכה או בהבאה בלבד אין לשחוט לכתחילה אפי' בקדשים. אך מ"מ צ"ע על הטור דאח"כ כתב דיכול לשחוט לכתחילה שני ראשים והוא מיירי בהולכה או בהבאה בלבד דהא נתן שיעור שלשה צוארים. ואולי לא כוון ג"כ רק לעיקר הדין לשחוט שני ראשים. וצ"ע דמדברי הטור הנ"ל ודאי מוכח דפוסק כהתוספתא:
סעיף ב. שחט בהולכה או בהובאה לבד (ב) אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר (עם העור והמפרקת) כשרה ואם לאו פסולה שכל שאין בו כשיעור הזה הרי א"א לשחוט בלא דרסה ע"י הולכה או הובאה לבד ואם הוליך והביא אפי' שחט באיזמל כל שהוא כשרה:
הג"ה. ויש מחמירין בבהמה (ג) והמנהג בגלילות אלו לפסול בבהמה אפי' הוליך והביא אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר משהו:
ב אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר. כתבו התוס' שם דאין צריך להוליך כל אורך זה של הסכין דפעמים שהסכין חריף ונשחט הרוב קודם רק דקים להו לרבנן דבשיעור זה יכול לשחוט בריוח בלא דרסה וכ"כ הרא"ש והטור וכן פסק רבינו ירוחם הביאו הב"י ולא ידעתי למה לא זכרו בעלי הש"ע והאחרונים דבר זה ומ"מ נראה פשוט דהיינו דוקא אם כונת השוחט הי' לשחוט כדרכו בהולכה כל הסכין רק באקראי אירע שנשחט הרוב קידם אז אמרינן דלא מחנות דרסה הי' רק מחמת חריפות הסכין אירע כך אבל אם כונת השוחט מתחיל' הי' לזה לשחוט כך אף שהסכין חריף טפי מ"מ אסור כל שלא הוליך וזה פשוט ויש לחקור בסכין קצר לגמרי רק שכונת השוחט הי' להוליך ולהביא ואירע כך ששחט בהולכה בלבד הרוב אי נימא גם בזה סברת התוס' דמחמת החריפות שחט בהולכה בלבד וכשר כיון שהוא הי' דעתו להוליך ולהביא לא דרס. ולכאורה יראה ברור שאין חילוק כלל דמ"ש. אבל צ"ע שלא נזכר באחרונים לחלק להקל בסכין שאין בו כשיעור בהולכה בלבד. ובעיקר דברים אלו יתבאר בסמוך (ס"ק ד') ע"ש. ובב"י בשם מהריב"ח נראה כמו שכתבתי.
ג והמנהג בגלילות אלו וכו'. הנה דעת ר"ח כפי מה שהבין בהג"א דעתו ודעת הרי"ף ובה"ג דבבהמה צריך שיעור כמלא צואר חוץ לצואר אפי' הוליך והביא רק המהרי"ו הכריע בזה דא"צ רק כמלא צואר ומשהו. ויראה לכאורה שדעתו דודאי יש לתמוה על ר"ח דהא בש"ס אמרו בהדיא דהך דהי' שוחט שני ראשים אם יש כמלא צואר כשר היינו בבהמה דקאמר עלה השתא בבהמה אחת וכו'. בשתי בהמות [מיבעי'] מבואר להדיא דמיירי בבהמה ועלה קתני בד"א בהוליך ולא הביא וכו' מבואר להדיא דבהולכה והובאה א"צ שיעור זה אפי' בבהמה לזה בחר מהרי"ו לומר דודאי שיעור זה לא בעינן רק עכ"פ כמלא צואר ומשהו בעינן. ולפ"ז הא דקתני ואפי' באיזמל לא קאי אבהמה רק אעוף רק כל שהוא דקתני קאי אבהמה דמעיקרא והיינו כל שהוא חוץ לצואר. אך בש"ס התם בהך בעי' דמחטא ומחטא דאישכפי מוכח להדיא דהך כל שהיא דנקט היינו שהסכין הוא כל שהוא ולפ"ז גם דברי מהרי"ו צ"ע. ומ"מ לענין דינא כבר נהגו להחמיר כמהרי"ו:
סעיף ג. (ד) שחט ב' ראשים כאחד בהולכה או בהובאה בלבד אם יש בסכין כדי שלש צוארין כשרה ואם לאו יש לחוש ולאסור שתיהן:
סעיף ד. ב' אוחזין בסכין ושוחטין אפילו זה למעלה לצד הראש וזה למטה לצד החזה שאוחזין אותו באלכסון כשרה ולא חיישינן שמא ידרסו זה על זה:
ד שחט ב' ראשים וכו'. דין זה צריך בירור ודקדוק היטב כמו שאבאר. והנה שורש דין זה הוא בש"ס חולין (ל"א.) דכמלא צואר הפי' חוץ לב' צוארים של הבהמות דהיינו ג' צוארים וכתב הרא"ש דאם אינו רק ב' צוארים הוליך ולא הביא הפנימית כשרה וחיצונה פסולה ולהיפוך בהביא ולא הוליך החיצונה כשרה ופנימית פסולה. ופי' ב"י דפנימית היא אותה הקרובה לשוחט ובהוליך ולא הביא הפנימית כשרה לפי שעבר עלי' כל הסכין ולא נפסלה בשחיטת חברתה וכן להיפוך והקשה ע"ז הב"י הא לפ"ז לפעמים שניהם כשרות כשעבר כל הסכין על שניהם. ותירץ דאורחא דמילתא נקט והפרישה בשם רנ"ש פי' להיפוך דפנימית היא הרחוקה מן השוחט ובהוליך ולא הביא הרחוקה כשרה כגון שהניח הסכין על רוחב ב' הצוארים ע"ש. ועל שניהם אני תמה כי לפי' ב"י קשה חדא דהא בש"ם מיבעי' לן אהא דקאמר ר' זירא כמלא צואר וחוץ לצואר אם הכונה חוץ לצואר כמלא צואר או חוץ לצואר משהו וקאמר דמוכח מסיפא הי' שוחט והתיז שני ראשים בב"א אם יש בסכין כמלא צואר כשרה. ומוכח דמלא צואר חוץ לצואר קאמר דאי משהו השתא בבהמה אחת בעינן מלא צואר ומשהו בשתי בהמות סגי כמלא צואר אחד ע"ש ויש לתמוה הא ברישא ג"כ לא קתני רק כמלא צואר ומ"מ מפרשינן כמלא צואר ומשהו א"כ ה"ה בסיפא מלא צואר אחד הכונה אחד ומשהו ופשיטא דאין להוכיח מדקתני אחד דהא בא לומר [למעט] דלא נימא שנים ומשהו. ובע"כ צ"ל דהקושיא כך דודאי משמע להו דשני צוארים ראוי להיות דינם לפי ערך כמו צואר אחד. והשתא כיון דבצואר אחד בעינן מלא צואר ומשהו א"כ לפי ערך בשני צוארים הי' מהראוי להיות עכ"פ שני צוארים ומשהו והכא קאמר צואר אחד וניהי דנימא ומשהו מ"מ גרע טפי מבהמה אחת שהרי אין כאן אפי' שני צוארים מה שבאמת לא סגי רק בשנים ומשהו לפי ערך צואר אחד ודוק:
ומעתה לפ"ז יש לתמוה על הרא"ש ותוס' דמוכח להדיא מזה כדעת הרמב"ן דכל ששוחט שני בהמות אין חילוק בין בהמה לבהמה דאי יש חילוק ובבהמה שעבר כל הסכין כשרה והשני פסולה א"כ ממילא לס"ד דשימור סכין הוא צואר ומשהו א"כ אם עבר הסכין על שניהם שניהם כשרות א"כ מאי קשיא להו בש"ס באמת הפי' כמלא צואר אחד היינו אחד ומשהו והוליך הסכין מתחילתו עד סופו וכן בהובאה א"כ שניהם כשרות שהרי עכ"פ הוליך או הביא בכל חדא כמלא צואר ומשהו. ובהכרח שנאמר דחשבינן לשחיטה אחת וכרוחב צואר אחד ולכך אפי' בס"ד בעינן בזה שני צוארים ומשהו א"כ ה"ה למסקנא דבעינן שלשה צוארים דכל דליכא ג' צוארים שניהם פסולות. ודוק היטב כי היא תמוה מאוד וקושיא זו קשה גם לפי' הרנ"ש הנ"ל דמ"מ מאי קשיא בש"ס הא מצי לפרש בפשיטות כשהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך על פני שניהם לכך שניהם כשרות או שהניח על רוחב צואר אחר והוליך גם על השני ודוק: ועוד קשה לי לפי' הב"י דהא בהדיא כתבו התוס' והרא"ש דלא בעינן שיוליך כל שיעור זה לתוך הצואר דפעמים שהוא חריף ושוחט הרוב קודם רק שיהא לו ריוח לשחוט כשיעור זה א"כ הכא נמי כיון שהי' יכול להוליך על פני כולה וכן להביא אף שנשחט הרוב קודם שהוליך על פני כולה מ"מ כשר לשיטת התוס' והרא"ש א"כ שניהם כשרות. ואפשר לישב בזה ולומר דסובר הב"י דבהא ודאי אורחא דמלתא נקט דמסתמא כוון בכונה לשחוט הרוב כמלא צואר אחד דאל"כ מסתמא לא הי' שוחט הרוב קודם כמ"ש התוס' והרא"ש דזהו לפעמים דנשחט שלא בכונה קודם הולכה שני צוארים רק דקשיא לי' להב"י הא מ"מ אם באמת הוליך כל הסכין על שניהם כשרות. וע"ז תירץ דגם בזה אורחא דמלתא נקט. אבל מ"מ הוא תמוה שאם אין מדרך שיהא נשחט הרוב קודם הולכת שני צוארים א"כ אדרבא אורחא דמילתא שיוליך כל הסכין כדי שישחט הרוב והנה לפי תירוץ הט"ז (ס"ק א') ותורף דבריו דודאי משכחת לה שיהא שניהם כשרות רק הכא מיירי דשחט שניהם כאחד דהיינו שנגמר שחיטתם בשוה ממש והשתא לא משכחת לה שיהא שניהם שחוטים בשוה והסכין יעביר על שניהם כמלא שני צוארים רק בסכין של ג' צוארים ולא בסכין של ב' ודוק זהו תורף דבריו, ולפ"ז מיושב קושיא הראשונה הנ"ל דבס"ד ג"כ דבעינן כמלא צואר ומשהו שפיר מקשה מסיפא כיון דקתני שוחט שני ראשים כאחד א"כ ע"כ שנגמר שחיטתם בשוה ממש א"כ אם הוליך הסכין מקצה הראשונה עד סוף השני' א"כ בהכרח שאחת נשחטה קודם השני' ובמשנה נקט כאחד וא"כ שהניח הסכין באמצע שני הצוארים ושחט בהולכה או בהובאה א"כ אין לבהמה אחת שיעור אפי' כמלא צואר ושפיר פריך דמה בבהמה אחת לא סגי כמלא צואר רק משהו ובשנים שניהם אף דלאחת אין לה אפי' כמלא צואר דאי הוליך על פני שניהם לגמרי הרי אחת נשחטה קודם ודוק:
אך מ"מ עדיין לא נתישב קושיא השני' דמ"מ כיון שהי' יכול להעבירו לגמרי נהי שפסק כששחט הרוב ונשחטו שניהם ביחד מ"מ איהו לא דרס (כזה) [בזה] כיון שאם הי' נחסר בשחיטה זו מן הרוב הי' גומרה בהולכה כל הסכין עליו ג"כ:
לכן נראה בכונת הרא"ש בהקדם הקדמה אחת והיא דיש להבין לפמ"ש התוס' והרא"ש קודם דשיעור סכין הוא אינו להוליכו דוקא בכולו רק שיהא בו כשיעור הזה ואז אם שחט בפחות מן השיעור כשר. ולפ"ז נראה ברור דה"ה בסכין שאין בו כשיעור רק כונתו הי' להוליך ולהביא ואירע כך דבהולכה בלבד נשחט הרוב פשיטא דכשר ג"כ דמה נ"מ וזה ברור. וכ"כ ב"י בשם מהר"י ב"ח ודקדק כן מדברי הטור והרא"ש ע"ש. והשתא תיקשי הא דאמרינן במשנה בד"א כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל הוליך והביא וכו' וקשה הא לא תליא כלל בהולכה גופא והובאה רק בכונת השוחט וכך הול"ל בד"א אם רצה לשחוט בהולכה בלבד אבל אם רצה לשחוט בהולכה והובאה אפי' בסכין קצר והוליך ולא הביא כשר ובשלמא בשיעור הסכין ניחא דבאמת בעינן עכ"פ שיהא בו שיעור כזה ולא נזכר בש"ס דצריך להוליך אותו בכל שיעור זה אבל בכאן דאמרו להדיא מוליך ומביא ובאמת אין, צריך רק כונת השוחט ולא שיוליך ויביא. לכן נראה ברור דלא שייך סברת התוס' הנ"ל רק בשוחט בהמה אחת ואז שייך לומר דכל שנתכוון לשחוט בהולכה באורך כל הסכין או ששחט בקצר ונתכוון להוליך ולהביא אף שאירע שנשחט הרוב בהולכה פחות משימור סכין מ"מ כשר דלא דרס רק מחמת חריפת הסכין נעשה כך אמנם כששחט שני בהמות כאחד ממש שנגמר שחיטתם בשוה א"כ כששחט אחת בהולכה כל הסכין דהיינו שני צוארים ואחת בהולכה צואר אחד ונגמרו בשוה בזה לא שייך סברת התוס' דאי משום חריפות הסכין א"כ הי' שוחט גם השני' בהולכה זו והיתה נגמרת שחיטתה קודם ולא ימלט רק שבכונה שחט הראשונה בשני צוארים ושני' בצואר אחד וכל שנצטרף כונת השוחט לזה שישחט בצואר אחד לא מהני. אמנם כ"ז אם שחט בצואר אחד אבל אם יש בסכין כשיעור ג' צוארים אף ששינה ושחט אחת בכל הג' ואחת בשנים א"כ גם על השני' עבר שיעור סכין לא איכפת לן במה ששינה ושחט השני' בזריזות טפי שגומרה בשני צוארים וראשונה בג' דכל שהעביר שיעור סכין ולא נשחט הרוב בפחות לא חיישינן שדרס דודאי לאו כל שחיטה שוה רק בשוחט בפחות משיעור סכין אז צריך שלא יהא כונת השוחט לזה רק באקראי שאם הי' כונתו לזה חיישינן שדרס אבל כשהעביר שיעור סכין לא מגרע כונתו בזה כלל וזה ברור:
ולפ"ז כל דברי הרא"ש נכונים דבש"ס שפיר פריך השתא בהמה אחת כיון דע"כ שנגמר שחיטתם כאחד א"כ לא אפשר שהעביר הסכין על כל אחת לגמרי ודוק. וכמו כן לא קשיא דמ"מ כיון שהי' יכול להעביר כסברת התוס' דבשתי בהמות לא שייך זה דמן השינוי מזו לזו א"א לומר דמחמת חריפות הסכין נעשה כך דמאין בא ההשתנות דהא שניהם כאחת ואם לא כוון רק שחט כדרכו הי' שוחט. גם הראשונה בשיעור זה ודשינה מזו לזו ע"כ שהיתה כונתו לשחוט בצואר אחד ולא מהני והשתא שפיר קאמר במשנה בד"א דקאי על שוחט שני ראשים ובזה בעינן מוליך ומביא דוקא ודוק היטב בכל הנ"ל: ועי' בכרו"פ דהקשה על הב"י. ויפה הקשה. אבל לפמ"ש לק"מ. אך מה שהקשה בסו"ד על הרמב"ן לק"מ דודאי אם הי' ידוע שנשחט הרוב בפנימית קודם שהגיע הסכין על השני' הוי אתי שפיר אבל כאן חיישינן שמא לא נגמר רק אחר שהגיע גם על השני' וכיון שבשני דרס גם בראשונה דרס והי' קודם הרוב. וכ"ש לפמ"ש בלא"ה א"ש דברי הרמב"ן דסובר כיון דנגמר שחיטתם כאחד ואמרינן דאחת היתה ע"י דרסה והוא [בתנועה[אחת העביר על שניהם גם בזו דרס ושניהם נגמר שחיטתם ביחד. ועי' ש"ך (ס"ק ד') שפי' דברי הרשב"א והר"ן ורמב"ן כפי' רנ"ש ומינה למד לה"ה אם התחיל לשחוט בקצה הסכין ובאמת בלשון הר"ן והרשב"א יש הפרש גדול דבר"ן מבואר דדנין להכשר ראשונה ולפסול שני' וברשב"א מבואר להיפוך ונראה דהרשב"א מפרש כרנ"ש ולא הר"ן ע"ש ואין להאריך בזה כי העיקר הפי' היא כמו שכתבתי ואין הפרש בכל זה כלל:
סעיף ה. הי' שוחט וחתך כל המפרקת כשרה:
הג"ה. והמנהג להטריף אפי' לא חתך רק (ה) רוב המפרקת ואין לשנות כי יש מרבוותא סוברין כן:
ה רוב המפרקת. זהו מה שדקדק ראבי' מפירש"י ר"פ השוחט דפי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת לשנים. ויש דוחין דכונת רש"י דאין צריך לחתוך יותר. ואמת שכן נראה מדברי התוס' שם בד"ה ותו דהקשו לפירש"י חדא דזה לא נשמע מלשון ושחט ועוד דמאי ס"ד שיחתוך הצואר. א"כ מבואר דהבינו כונת רש"י דא"צ לחתוך המפרקת וע"ז הקשו דמה ס"ד לחתוך כיון שחתך הסימנים אבל אי כונת רש"י דאסור לחתוך טפי א"כ פשיטא דלולי קרא לא ס"ד לאסור ומאי קשיא להו לתוס'. אבל מ"מ יש מזה [גופא] סיוע לפי' ראבי' ברש"י כדי לסלק קושית התוס' וכבר כתבתי לעיל (סי' כ') ראי' מן הש"ס [לרש"י] (ורש"י) בהא דהשוחט מן העורף דקאמר התם למ"ד מחזיר דוקא הא כנגדו בשחיטה ג"כ כשר. והתוס' תמהו בזה דקושיא עצומה הוא ולא מסתברא. ובהנ"ל ניחא דודאי י"ל דמיירי בעולת העוף דמצוה להבדיל א"כ כנגדו בשחיטה טרפה מכח גיסטרא. והא דנקט מן העורף דמן הצואר אפי' במליקה טרפה ומשנה בא לומר הכשר במליקה ופסול בשחיטה רק דמשמע לי' דמתני' סתמא קתני דכל מליקה חלוק מבשחיטה לענין זה ואפי' של חטאת דאסור להבדיל ושפיר קשה הא אפי בשחיטה כשר ולזה נתכוין רש"י שפי' גבי מחזיר סימנים הסימנים לבדן ולקמן מותיב לי' ממתני' והיינו כהנ"ל דאי [בעולת] העוף דמצוה להבדיל לק"מ לזה פי' בחטאת וכ"כ מהרש"א דרש"י מפרש בחטאת אבל לא ביאר לאיזה צורך פי' כן. ולפי הנ"ל ניחא אך לפ"ז קשה למסקנא דבלא החזיר מיירי א"כ מבואר דמן העורף פסול רק משום דצריך שחיטה מן הצואר ולא משום גיסטרא אבל באמת לק"מ דגיסטרא לא הוי רק דוקא אחר גמר שחיטה דאז לא יעשה יותר כיון שכבר שחט והוציא דמו לא יעשה יותר להמית ע"י חתיכת חוט המפרקת אבל אם שחט מתחילה מן העורף דבאמת כונתו לחתוך הסימנים והוא בא להם ע"י [העורף[לית בזה משום גיסטרא רק משום שחיטה מן העורף אבל אם אחר שחיטת הסימנים חותך בעורף איכא גיסטרא ונסתלקו ראיית הש"ך בזה ודוק. ועוד הארכתי בזה לעיל (סי' כ') ועי' היטב בדרישה (סי' א') ועכ"פ נראה דיפה כתב רמ"א להחמיר בזה:
סעיף ו. כשאדם שוחט עוף ואוחז בסימנים בשתי אצבעותיו צריך שיאחוז אותם יפה שאם אינו אוחז אותם כטוב פעמים שיחיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטן ע"י הולכה ויבא לידי דרסה:
הג"ה. וכן לא יניח האצבע על הסכין אלא יחזיק אותו בקתא כדי שלא יבא לידי דרסה אפי' לא עשה דרסה אלא במשהו מן הושט פסולה:
הג"ה. והמנהג להטריף כל דרסה (ו) בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט:
ו בין במיעוט קמא וכו'. נראה דאפי' לפמ"ש הש"ך לעיל (סוס"י כ"א ס"ק ה') דהא דפסלינן שהי' במיעוט קמא דקנה היינו מחשש שניקב הוושט אבל כשתפס הקנה בידו לבדו כשר במיעוט קמא אפי' לדידן מ"מ נראה דדרסה אסור אפי' במיעוט קמא דקנה אפי' תפס הקנה לבדו והיינו כמ"ש הב"י בשם תשובה אשכנזית וז"ל אפי' למ"ד דשהי' כשרה במיעוט קמא דקנה אפ"ה דרסה אסורה לפי שנעשה הפיסול בשעת שחיטה ובמעשה שחיטה אבל שהי' כיון ששהה אזיל לי' מעשה קמא והוי כמו מצא חצי קנה פגום, מבואר דדרסה לא הוי כמו מצא חצי קנה פגום כיון שלא שהה וגמר השחיטה. ולפ"ז אפי' תפסו בידו לבדו ודרס במיעוט קמא ושחט השאר מ כהלכתו מ"מ טרפה:
איברא דברי התשובה מגומגמים אצלי דמה זה שכתב אפי' למ"ד דליכא למ"ד כלל להיפוך דפשיטא דחצי קנה פגום כשר ומאן דמחמיר הוא מטעם דניקב הוושט ודוק:
ומ"ש בין במיעוט בתרא היינו עפ"י החומרא שהחמירו כפירש"י דהאיבעי' בש"ס שהה במיעוט הסימנים והחליד היינו במיעוט בתרא וה"ה לכל שאר הלכות שחיטה כן נראה מבואר מפירש"י שם דכל הלכות שחיטה שוין בזה איברא צ"ע דבש"ס מיבעי' לן בשהי' וחלדה ואי יש מקום לומר דאין חילוק כלל הו"ל להזכיר בכולהו ואי כיון שהזכיר באחת ממילא הכל לא הוי לי' להזכיר רק אחת גם כל אחת הוזכרה בשם אמורא אחר. לכן נראה לכאורה ברור דודאי הלכות שחיטה לאו כלהו שוין דחלדה ושהי' אינו פסול בגוף מעשה השחיטה שהרי בשהי' עושה שני השחיטות בעצמן כהלכתן רק מן הצד גזרה תורה שלא יהא שהי' וכן חלדה בגוף מעשה השחיטה הוא מוליך ומביא כהלכתן רק מן הצר יש פסול מגזירת הכתוב שלא יהא הסכין מכוסה [ואינו דומה לגמרי לשהי' דאין בשעת שחיטה שום פסיל אפי' מן הצד לכך בעי' לה בתרי אמוראי ודוק] אמנם פסול דרסה הגרמה ועיקור הוא במעשה השחיטה דהיינו החתיכה אינה שחיטה ולא כך הי' כונת הכתוב לשחוט רק להוליך ולהביא במקום שחיטה ולא לעקור א"כ גוף החיתוך אינו כלום הלכך לענין מיעוט בתרא כיון דברוב כבר נתכשרה רק הוא הוסיף לשחוט הכל א"כ גם זה הוי שחיטה מאחר שהוא שחט וכיון דהוי שחיטה (צריך] שלא יהא מן הצד דבר הפסול בשחיטה הקודם מן הצד דהיינו שהי' וחלדה אבל הגרמה ועיקור ודרסה דפסול הוא שאין זה מעשה שחיטה כלל א"כ האיך שייך לפסול במיעוט בתרא לפי שאינה שחיטה א"כ באמת לא שחט כלום והרי היא כשרה בשחיטת הרוב וזה ברור לפע"ד ולכך לא זכרו האיבעי' רק בשהי' וחלדה אבל מה אעשה שכל הפוסקים לא חלקו בזה רק בהגרמה יש מי שחולק גם כבר נהגו להחמיר כמ"ש הרב ועי' בסמוך:
סעיף ז. (ז) חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין ששחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה וחזר והוציא ושחט העליון בין ששחט העליון ממטה למעלה שלא כהלכתו פסולה:
ז חלדה כיצד. עי' ט"ז דהוא לשון הטמנה כחולדה המטמנת עצמה בארץ ובכרו"פ השיג עליו דבש"ס מוכח עפ"י מ"ש התוס' דמלמטה למעלה הוי חלדה. ודברי הט"ז נכונים דהא בש"ס קאמר [עלה] דמ"ד דורס לא אמר מחליד דזהו כחולדה דמכוסה והא מיגלי' וזהו סובר הט"ז לעיקר. והא דקיימ"ל מלמטה למעלה אסור אין הטעם משום חלדה רק משום שוחט מן העורף ואי במחליד תחת המפרקת הוי חלדה גמורה ועי' בסמוך עוד בזה: סעיף ח. החליד את הסכין תחת העור או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה או תחת מטלית הקשור בצוארה או שהמטלית מדובק בו בשעוה ושחט שחיטתו פסולה אבל אם המטלית פרוש על צוארה ושחט שחיטתו כשרה (ח) ויש מי שפוסל גם בזה ולכתחילה יש לחוש לדבריו:
הג"ה. וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם לתלוש הצמר המסובך שלא יבא לידי חלדה:
ח ויש מי שפוסל. עי' ט"ז דהקשה ע"ז. ולק"מ דאדרבא מה"ט השמיטו הרי"ף ורמב"ם בעי' דר' הושעי' דסבירא להו דהוא סובר באמת כר' יהודא אמר רב דתחת העור כשר דתחת סימנים בעינן דוקא ואינהו דס"ל תחת העור טרפה לא הזכירו הך בעי' ולפ"ז גם בעל הלבוש לא שגג כלל לעיל (סי' י"ד) בזה. גם עיקר דבריו תמוהים דפשיטא דאפי' החולקים על הרמב"ם היינו משום דבעינן שיהא קשור דוקא ולא שנפל באקראי או פירש עכשיו טליתו משא"כ במעי אמו פשיטא דלכ"ע הוי חלדה רק למ"ד תחת העור כשרה לא הוי חלדה א"כ בהכרח צ"ל כנ"ל וגם להרמב"ם לק"מ:
סעיף ט. צריך ליזהר כשאדם שוחט וחס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה ויש מי שמחמיר גם בזה (ט) ויש לחוש לדבריו לכתחילה:
ט ויש לחוש לדבריו לכתחילה. הב"ח כתב להחמיר אפי' דיעבד והביא ראי' מדברי התוס' חולין (דף כ') ופרק חטאת העוף והש"ך והט"ז השיגו עליו דהתם מיירי ששוחט במקום המכוסה ואחריהם נמשכו האחרונים. ואני אומר דדברי הב"ח נכונים דהא פשיטא שלא יכחיש שום אדם דמשכחת לה ג"כ שישחוט במקום המגולה כיון שא"צ להיות מכוסה לגמרי רק שלא יחתוך רוב בשר [מעל] המפרקת קודם סימנים א"כ קודם רוב הוא מגולה א"כ פשיטא דבקל יכול לשחוט הסימנים במקום זה וכ"ש כשהחזיר הסימנים לצד זה דלא גרע מצדדיה וכן נראה מדברי הש"ך גופא רק השגתו די"ל דמיירי ששחט במקום המכוסה. א"כ לפ"ז מבואר כהב"ח דהא בש"ס אמרו חד אמר דורס וחד אמר מחליד. מ"ד דורס לא אמר מחליד דלא הוי כחולדה. מ"ד מחליד לא אמר דורס מוליך ומביא כשר במליקה. והכונה כיון דקתני במשנה סתם מטמא בגדים מבואר דבכל גונא ששחט מטמא אפי' הוליך והביא. והשתא מאי קושיא למ"ד דורס דלא קאמר מחליד דהא בששחט במקום המגולה אינו מטמא ומתני' קתני סתמא מטמא ועוד למ"ד מחליד גופא תיקשי כיון דלכך לא אמר דורס משום דבהולכה והובאה אינו דורס א"כ במחליד נמי כששוחט במקום המגולה לא החליד וע"כ דכל שראש הסכין בחלדה אפי' אינו שוחט בו הוי חלדה למ"ד מחליד. איברא לפי' זה ודאי הכונה דמ"ד דורס דפליג היינו ג"כ מה"ט כיון שהוא מגולה באמת ואינו כחולדה. אך כיון דבש"ס לא נתברר העיקר כדברי מי א"כ ראוי להחמיר כדעת הב"ח:
סעיף י. (י) אם לאחר ששחט רוב הסימנים החליד הסכין תחת מעוט הנשאר משניהם או מאחד מהם ופסקו מותר ויש מי שאוסר גם בזה וראוי לחוש לדבריו לכתחילה:
הג"ה. והמנהג להטריף כל חלדה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט:
י אם לאחר ששחט רוב הסימנים וכו'. משמע לכאורה דדוקא אם עשה חלדה לאחר שנשחטה הבהמה כראוי ברוב שני סימנים (אז] מותר להרמב"ם וסייעתו אבל אם שחט רוב הראשון שלא בהחלדה ואח"כ החליד הסכין תחת מעוט הנשאר ושחטו מלמטה למעלה ואח"כ שחט גם סי' השני כהלכתו בזה כיון דהחלדה במעוט הי' קודם הכשר שחיטה פסולה מספיקא. אך קשה לי שלא הזכיר המחבר [אח"כ] בענין הספיקות של חלדה במיעוט בתרא גם דרך זה. גם בתוס' ושום פוסק לא הזכירו זה וכן נראה להדיא מפי' הר"ר אושעי' דדוקא בשחט סי' השני בחלדה תחת מיעוט אחרון של ראשון הוי ספק ולא כשלא שחט בחלדה רק מיעוט אחרון בלבד של סי' ראשון. ולפ"ז דברי המחבר מגומגמים דמשמע מדבריו להדיא בשחט כל הכשר שחיטה קודם החלדה אז כשר. וכן נראה באמת מדברי הרמב"ם וצ"ע. ולדינא אין נ"מ כיון דאפי' במיעוט בתרא נהגו להטריף כ"ש בזה:
והנה הרי"ף השמיט הך בעי' כפי גירסת הרא"ש והר"ן. וכתב הר"ן דמפרש דהאיבעי' אי נימא דהוי תחת העור והוי ספק או דזה עדיף והוי ודאי. ולפ"ז כיון דהרי"ף פסק בעור טרפה אין צורך להך בעי'. ובאמת בתוס' מבואר דיש מקום לומר ג"כ להיפוך דזה גרע מעור והוי ודאי כשרה וי"ל דסובר כפירש"י וכל הלכות שחיטה כך הדין. ולפ"ז צ"ל דכל חד מהנך אמוראי דבעי לה להך בעי' נקט בחד וה"ה לכולהו רק זה תפס בחלדה וזה בשהי'. ולפ"ז הרי"ף דהזכיר שהי' דהוא ראשון דהלכות שחיטה שוב אין צורך להזכיר. אך מ"מ יש לדון דהי' לו להזכיר בעי' דר"פ דנזכר קודם בש"ס וי"ל ג"כ כך דסובר כמו שכתבתי לעיל דבהגרמה ועיקור ודרסה לא שייכו הנך בעי' כלל רק בהחלדה ושהי' והחלדה גרע קצת משהי' דהוי דומיא דהנך תלת דבשעת מעשה הוי הפסול ג"כ. ולפ"ז בעי' דשהי' אזיל באת"ל דאם נאמר החלדה כשר דהוי כמו הנך תלת ואינה שחיטה כלל מ"מ שהי' דשני השחיטות הם שחיטות הגונות ראוי שיפסול שהי' בינתים ולפ"ז כיון דפסק תמיד כאת"ל לא הזכיר בעי' דהחלדה רק דשהי' ומ"מ צ"ע. ובספרים שלפנינו באמת נזכר ברי"ף הך בעי' וכן נראה עיקר:
סעיף יא. (יא) אם החליד הסכין תחת מעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה ואח"כ גמר השחיטה כדרכה וכן אם שחט רוב סימן אחד בבהמה והחליד הסכין תחת מעוט הנשאר ושחט סימן השני (יב) וכן אם שחט מעוט הראשון בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה הר"ז פסולה:
יא אם החליד. כל דברי המחבר הם איבעיות לפי פי' הפוסקים בבעי' דהחליד במעוט סימנים. ולפי שראיתי להרב מהרש"א שהמציא דבר חדש לפי' ר"ת מה שאינו נראה לפענ"ד כלל צריך אני להאריך בזה קצת הנה התוס' הזכירו שם פירש"י דשהה במעוט והחליד היינו במיעוט בתרא והקשו עליו מן התוספתא דקתני בהדיא שחט רוב הגרגרת ושהה וגמרו לזמן מרובה כשר והביאו פר"ת דבמעוט קמא מיבעי' לן על שני פנים אחד דהחליד תחת מיעוט ראשון ושחט למטה כדרכו [ומיירי שנחתך העור מעיקרא] [ומספקא] לן אי זה עדיף מעור ואפי' לר"י טרפה או גרע מעור ואפי' לבי רב כשרה ופי' שני שהחליד תחת מיעוט ראשון ושחטו מלמטה למעלה ואח"כ גמר השחיטה כדרכו וכן בהך דשהה במיעוט האיבעי' הוא במיעוט קמא דוושט די"ל דלא פסלה תורה שהי' וחלדה רק במקום שנעשה נבלה ולא במיעוט וושט דלא נעשה רק טרפה. וכתבו התוס' על זה דאי נימא דאין שהי' ע"כ צריך לפרש הא דאמרינן ומעוף לעוף היינו מדרבנן ובקנה אין שהי' כלל דהא חצי קנה פגום כשר והקשו התוס' על פירושו מהא דתניא בתוספתא שחט מיעוט וושט ושהה טרפה ואי דלא ידע גם לרש"י י"ל דלא ידע ע"כ. והנה יש לתמוה דהא כמו שכתבו התוס' הך דעוף לעוף היינו לרבנן לפיר"ת כמו כן י"ל הך ברייתא מדרבנן אבל לרש"י ודאי קשה דקתני כשרה והרב מהרש"ל הרגיש בזה וכתב דמשמע להו פסולה ודאי מדאורייתא. והוא תמוה דהא בש"ס פריך למ"ד מחצה על מחצה כרוב ממשנה דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה פסולה ומשני מדרבנן דלמא לא עביד רובא והרב מהרש"א בחר לו דרך אחר בתוס' דודאי אין כוונת התוס' לומר דמדרבנן פשיטא לי' דאסור רק כל האיבעי' אי מדאורייתא מותר או לא דא"כ אין נ"מ לדינא כלל [וגם זה אינו דנ"מ בספק וכמו שיתבאר בסמוך] רק כך כונת התוס' דאי נימא אין שהי' במיעוט ודאי אף מדרבנן אין שהי' בין בהמה בין עיף רק הא דאמרי' ועוף לעוף היינו בין סימן לסימן דבזה גזרינן אטו בהמה דבין סימן לסימן ודאי יש שהי' ואף דלא ס"ל לר"ת כרש"י מ"מ בין סימן לסימן גזרינן אטו בהמה אבל במיעוט קמא בתרווייהו אין שהי'. ומ"ש ובקנה [אין שהי'] היינו אי נימא דיש שהי' א"כ ממילא הא דעוף לעוף היינו במיעוט קמא דוושט ולא משום גזירה א"כ בקנה אין שהי' כלל זהו תורף דבריו. ודבריו תמוהין לפענ"ד מכמה טעמים חדא דלפי פירושו מה זה שכתבו ובקנה אין שהי' כלל ואפי' מדרבנן ואפי' במיעוט קמא דהיכן נזכר איסור דרבנן במיעוט קמא שהרי אפי' בוושט אין אסור מדרבנן במיעוט קמא רק או אסור מדאורייתא או מותר לגמרי אפי'. מדרבנן ולא זכרו מקודם איסור דרבנן רק למיעוט בתרא והוא בין בקנה בין בוושט דהיינו בין סימן לסימן דגזרינן אטו בהמה אבל במיעוט קמא מדרבנן מאן דכר שמי' ואדרבא הוי להו לומר דאפי' בין סימן לסימן אין שהי' בעוף לפום סברא דהשתא דיש שהי' במיעוט קמא דוושט. וברור דכונת התוס' לומר מעיקרא דמדרבנן ודאי אסור בין בהמה בין עוף במיעוט קמא דוושט רק בקנה בעוף אין שהי' כלל אפי' מדרבנן ואפי' במיעוט קמא דוושט אסור מדרבנן [אבל[קנה לא. ותו קשה כיון דבין סימן לסימן גזרינן אטו בהמה כיון דאז טרפה מדאורייתא א"כ אם לא שחט כלל רק סימן אחד יהא טרפה בעוף מדרבנן וכן בשחט רובו כיון דבהמה טרפה ובפי' אמרו במשנה דרק לכתחילה צריך שני סימנים ודיעביד כשר בסימן אחד וע"כ משום דדיעביד סמכינן דעוף הכשרו בסימן אחד וכבר נתכשר א"כ וכי בשביל ששחט השני טרפה דהא לית לי' לר"ת סברת רש"י דאל"כ אפי' לא שחט רק רוב סימן אחד וגמרו יהא טרפה ובפי' אמרו בתוספתא דכשר וע"כ רק משום גזירה דבהמה א"כ מה נפ"מ שחט וגמר או לא וברור דכל ששחט הכשר שחיטה בעוף אין איסור לפיר"ת אפי' מדרבנן גם קשה מאוד לומר דיהא זה הספק של ר"פ בהנך אמוראי גופא דקאמרי ועוף לעוף או הפי' משום גזירה בין סימן לסימן או במיעוט קמא ומדאורייתא וגוף הקושיא הנ"ל פשיטא דלא קשיא ולא מידי דכונת התוס' להקשות מתוספתא דשם אמרו שחט מיעוט וושט ושהה או ניקב הוושט ואח"כ שחט אותו טרפה א"כ הרי דטרפה אחת אמרו על שניהם וניקב פשיטא דטרפה מדאורייתא והאיך אפשר דיהא מאמר אחד חלוק במובן לזה דרבנן ולזה דאורייתא וזה ברור:
אך יש לי לדון לפיר"ת כיון דעיקר הספק הוא אם הוא אסור מדרבנן או מדאורייתא א"כ למה לא פי' בעי' דר"פ דהחליד במיעוט סימנים בפשיטות דקאי אדמעיקרא דהחליד תחת העור ומטלית דסלקא בספיקא לאמרי בי רב וע"ז בעי ר"פ אם לא החליד רק במיעוט סימנים אי נימא דהוי דאורייתא א"כ אף תחת העור אסור דהוי ספק תורה או דנימא דהוי דרבנן א"כ אם החליד תחת העור ושחט מיעוט סימנים ואח"כ שחט הרוב כדרכו בלי חלדה כשר דהוי ספק דרבנן ובזה יש נ"מ גם לדידן. אם לא שנאמר כיון דסלקא בתיקו וכהאי גונא הוי ס"ס אי נימא דספק דש"ס מצטרף לס"ס ולכך לא פיר"ת כך. ולפ"ז צ"ע על המחבר בחלוקה האחרונה דמיירי תחת העור כמו שפי' הט"ז [דאל"כ היינו בבא ראשונה ודוק] ובאמת בזה יש להקל דהוי ס"ס לפיר"ת לפי הנ"ל וצ"ע בזה. ומ"ש הש"ך (ס"ק י"א) בשם הב"ח היא תמוה דלפי דבריו מה יעשה בחלוקה האחרונה שזכר המחבר דאי אפשר לפרש רק תחת העור דאל"כ היינו בבא ראשונה כנ"ל והעיקר כהש"ך:
יב וכן אם שחט מיעוט ראשון. עי' ש"ך ולפמ"ש לעיל (ס"ק ו') גבי דרסה בשם תשובה אשכנזית פשיטא דדברי מהרש"ל נכונים דדוקא בשהי' פסול מחשש נגיעה בוושט אבל בדרסה וחלדה בלא"ה פסול. ותימה שנעלם ממנו תשובה זו. שוב ראיתי בתב"ש שהשיגו ג"כ בזה כאן ומ"מ נראה דהיינו דוקא אם דרס והחליד ולא שהה רק מיד גמר השחיטה אבל אם שהה כדי שהי' ואח"כ גמר לא גרע משהי' לבדה דאמרי' כיון דאזיל לי' מעשה קמא כשר ה"ה בדרס והחליד כיון ששהה ג"כ ובזה אינו אסור רק בלא תפס הקנה לבדו מחשש נקיבת הוושט כנ"ל:
סעיף יב. הגרמה כיצד זה השוחט בקנה ולמעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה או שהתחיל לשחוט במקום שחיטה ושחט מעט והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמרה שם אבל שחט רוב חלל הקנה במקום שחיטה והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמר שם חתיכת כל הקנה כשרה וה"ה אם שחט רוב שנים בבהמה במקום שחיטה (יג) והשלים השחיטה בהגרמה או בדרסה כשרה ויש מי שפוסל בדרסה ויש לחוש לדבריו לכתחילה:
הג"ה. והמנהג להטריף בין בדרסה בין בהגרמה בין במעוט קמא בין במעוט בתרא בין בקנה בין בוושט
יג והשלים השחיטה בהגרמה. ורש"י פוסל גם בזה ותמוה לי דהא בש"ס (י"ט:) מוכח בהדיא דלכ"ע אי סגי לשחיטה ברוב לא פסלה הגרמה במיעוט בתרא דהא בלישנא קמא ס"ד לומר דרבנן וריב"י פליגי בהא ומוכח התם בהדיא דהך משנה רובו של אחד כמוהו אתיא כריב"י דלרבנן כיון דברוב סגי פשיטא דבמיעוט בתרא כשר ולפירש"י לא הוי מקשה מידי דמה בכך דרובו של אחד כמוהו תינח אם לא שחט רק רוב בלבד אבל אם השלים השחיטה פסול אפי' אחר הרוב ובע"כ דליכא למ"ד הכי וע"כ האיך כתב רש"י גבי בעי' דהחליד במיעוט סימנין דה"ה בהגרמה דלמא קיימ"ל כרבנן. וקשה א"כ אם שחט רוב סימנין נמי פסולה דהא לרבנן לא מהני רוב דמוקמינן משנה דרובו של אחד כמוהו כריב"י ודוק בש"ס שם ותראה שאין מקום כלל לדברי רש"י בזה אבל מ"מ כבר כתב הרב בשם מהרי"ו דהמנהג להחמיר גם בזה אבל איני יודע לישב המנהג עפ"י סוגית הש"ס:
סעיף יג. (יד) הגרים בקנה בתחלת שליש ושחט ב' שלישים כשרה שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה. הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון הרי זה פסולה (טו) ואם דרס או החליד בין בשליש ראשון בין בשליש אמצעי הר"ז פסולה:
סעיף יד. כל אלו החלוקים כשהוא ודאי שלא נגע בוושט אלא בקנה לצד מעלה אבל בוושט אפילו שחט בו כל שהוא חוץ למקום שחיטה בין לצד מעלה בין לצד מטה וכן בקנה לצד מטה קודם גמר הכשר שחיטה אע"פ שגמר כל השער במקום שחיטה ה"ז פסולה מפני שנקיבת מקומות הללו במשהו (והמנהג להטריף מ"מ ואין לשנות):
יד הגרים וכו' ושחט ב' שלישים. זהו דעת המחבר לפמ"ש בב"י אבל לדידן לפמ"ש הרב בהג"ה אפי' במיעוטו קמא פסלה הגרמה. אמנם לא נתברר טעמו של הרב אי משום דחיישינן לנקיבת הוושט כמו בשהי' ולפ"ז בתפס הקנה בידו לבדו כשר או עפימ"ש הב"י בשם הרשב"א דחיישינן ללישנא קמא בש"ס הנ"ל דהמחלוקת היא בשחט שני שלישים והגרים שליש א"כ בהא הלכתא כריב"י וכשרה אבל אם הגרים שליש ושחט שני שלישים לכ"ע טרפה להך לישנא דלא דמי לחצי קנה פגום דהתם מקום שחיטה כדמחלק התם. ולפ"ז אפי' שחט קנה לבדו פסולה:
איברא דברי הרשב"א צ"ע לפענ"ד דהא רש"י פי' התם דזהו הכל בפלוגתא דריב"י ורבנן אבל לרחב"א דפליג על תרווייהו פשיטא דכשר דהא ר"ה גופא בתר הכי דאפי' הגרים שליש גם לבסוף כשר עיי"ש. א"כ כיון דקיימ"ל הלכתא כרחב"א דכל עדות הלכתא הוא כמו שפירש"י וכדמוכח בש"ס א"כ אפי' לל"ק בכהאי גונא כשר. אמנם הרב מהרש"א תמה באמת על פירש"י דמאי ענין רחב"א לזה הא איהו לא מכשיר רק משיפוי כובע ולמטה דס"ל דלמעלה מטבעת הגדולה הוי מקום שחיטה אבל לא שיחלוק בדין זה. וכן נראה מדברי התוס' שלא זכרו רק דר"ה דלעיל לרב אסי קאמר ולמטה משמי' דרב אמר: אבל לפע"ד דברי רש"י נכונים דהא לעיל מינה קאמר מוגרמת דרבנן כשרה לריב"י ומוגרמת דריב"י כשרה לרחב"א ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא רחב"א אדרבנן קאי ופריך ואה"נ ומשני מאי העיד העיד [עלי'] מיבעי' לי'. ע"כ מבואר הוא דס"ד דרחב"א נמי בגוף מלתא דרבנן בטבעת הגדולה גופא מיירי ולא מכשיר כלל למעלה רק דדייק מדקתני העיד עלי' דעל ריב"י נמי פליג. והשתא תינח ללישנא בתרא דאפי' הגרים שליש ושחט שני שלישים מכשיר ריב"י א"כ לשיטתו אינה פסולה רק ברוב בהגרמה א"כ למ"ד דתליא היכא (נפקא) דנפקא] חיותא א"כ אי לא נפקא חיותא לכ"ע טרפה א"כ בהכרח דרחב"א דפליג גם על ריב"י בהכרח דסובר דלמעלה מטבעת הוי מקום שחיטה דאל"כ האיך מכשיר איהו כיון דנפקא חיותא בהגרמה דזהו יסוד מוסד לאותו מ"ד דבכהאי גונא א"א שיכשיר וכן להיפוך למ"ד דתליא ברובא בשחיטה וכיון דליכא רובא בשחיטה ומ"מ מכשיר רחב"א ש"מ דפליג דהוי מקום שחיטה אבל לל"ק דתליא בהגרים שליש ושחט מני שלישים ובהא לכ"ע פסול. א"כ ממילא לא מוכח מרחב"ת דסובר דהוי מקום שחיטה רק דפליג על תרווייהו דאפי' הגרים שליש קמא כיון דאיכא רובא בשחיטה ונפקא חיותא בשחיטה כשר והוי כמו חצי קנה פגום ושפיר קאמר העיד סתם דקאי על תרווייהו ואדרבא אתי שפיר דנקט מוגרמת דלפי הנ"ל לא הוי מוגרמת כלל לרחב"א. וצ"ל באמת דלהך לישנא באמר רחב"א פליג בגוף דין זה דנחלקו ריב"י ורבנן ולא דהוי מקום שחיטה א"כ כיון דהלכה כרחב"א ממילא כשר. ועוד דהא אנן קיימ"ל דרחב"א פליג דהוי מקום שחיטה דמסקינן הלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי' והיינו דאכשר משיפוי כובע וע"כ כל"ב כנ"ל א"כ מה מקום יש להחמיר כל"ק בהגרים שליש ושחט שני שלישים. ואמת כי מדברי רש"י נראה דגם ללישנא בתרא לא קאי רק במחלוקת ריב"י ורבנן אבל רחב"א פליג אפי' במה דמטריף ריב"י והיינו דנחלקו אח"כ דודאי לריב"י בעינן תרווייהו רובא וחיותא בשחיטה והיינו דקאמר הגרים שליש ושחט שני שלישים בהא פליג ריב"י דכשר (דליכא) [דאיכא] רובא בשחיטה וחיותא בשחיטה וכן פירש"י התם דהגרמה דמעיקרא לא מצטרף להכשר שחיטה [ולפי הנ"ל צ"ל דמשום רבנן נקט לה כך דפליגי אפי' בהא ודוק] רק רחב"א פליג דאפי' בהא כשר ונחלקו ר"ה ור"י לדעתו דמר סבר בחיותא בשחיטה בהא פליג רחב"א אף דלא הוי רובא בשחיטה כשר אבל ברובא בשחיטה בלי חיותא מודה דפסול ומ"ס להיפוך אבל לריב"י לכ"ע בעינן תרווייהו אפי' לל"ב ע"ש היטב ברש"י ובזה באמת קשה דא"כ הך דאמרינן לעיל דרחב"א מכשיר משיפוי כובע לא קאי להנך תרי לישנא כלל. וצ"ל דסובר רש"י דודאי בלא"ה יש להבין דלעיל אמר מעיקרא דהלכתא משיפוי כובע ומייתי דר"נ אכשר משיפוי כובע וקאמר אנן שמעתא ידענא דאמר ריב"ל משיפוי כובע כשר ומייתי עוד הא דאמר ריב"ל מוגרמת דרבנן כשרה וכו' והדר מסיק דהלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי' ויש להבין הא כבר אמר הלכתא משיפוי כובע כשר ועוד כיון דכבר אמר ריב"ל משיפוי כובע כשר למה חזר ואמר מוגרמת דרבנן דפשיטא דכן הוא דאל"כ משיפוי כובע האיך כשר ומזה דייק רש"י דודאי אף דרחב"א באמת סובר משיפוי כובע כשר מ"מ לא ידענו בגוף ההגרמה שנחלקו ריב"י ורבנן במקום. דגם לשיטתו הוי הגרמה מהו דן בו. וע"ז קאמר דמדנקט מילתי' על פלוגתא דריב"י ורבנן מבואר דגם בזה פליג על תרווייהו דמה (דלדידהו) פסולה כשר לשיטתו ועל תרווייהו פליג כדדייק בש"ס וע"ז קאמר דהלכתא כרחב"א בהא כיון דר"נ קאי כוותי' בהך דשיפוי כובע ש"מ דהלכה כמותו:
ובהכי ניחא דקאמר ר"נ אנא שמעתתא ידענא ולא קאמר בפשיטות הלכה כרחב"א וע"כ משום דבאמת לא נתברר זה בדברי רחב"א די"ל בגוף הגרמה גופא פליג ולא בהך דשיפוי כובע כשר ולכך קאמר דכך שמע בקבלה דשיפוי כובע כשר לרחב"א והביא עוד מאמר ריב"ל דגם בגוף ההגרמה פליג על תרווייהו ודוק היטב אמנם אפי' אי נימא דלא כרש"י בזה ורחב"א בשיפוי כובע פליג מ"מ ללישנא קמא ע"כ אי אפשר לומר כן א"כ ממילא אין לחוש בהגרים שליש ושחט שני שלישים כנ"ל וצ"ע בזה:
[ובלא"ה יש לישב קושית מהרש"א הנ"ל דהמעיין ברש"י במשנה השוחט מתוך הטבעת יראה דתרתי קאמר רחב"א חדא בהך דהשוו שניהם דלמעלה מטבעת הוי הגרמה מכשיר איהו ושם לא נזכר העיד רק רחב"א מכשיר והוא מן התוספתא ריש חילין והעיד רחב"א היא בגוף מחלוקת ריב"י ורבנן לפי הנך לישנא בהגרים שליש או להיפוך פליג איהו דכשר בכהאי גונא אפי' למעלה מן הטבעת משיפוי כובע. ובזה מיושב קושית מהרש"א הא דקאמר והלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כותי' וקשה הא בלא"ה כל עדות הלכתא הוא כמו שפירש"י ולפי הנ"ל ניחא דבהך דמכשיר למעלה מטבעת לא נזכר העיד כלל רק דמכשיר כמו שזכר רש"י במשנה רק העיד נאמר בהגרמה גופא באיזה אופן טרפה. ועכ"פ אין להחמיר כלל בהגרים שליש ושחט שני שלישים רק בלא"ה לפי המנהג טרפה כיון שפסלו כל הלכות שחיטה בין בקמא בין בבתרא רק נ"מ בתפס הקנה בידו לבדו וצ"ע]:
טו ואם דדם או החליד. כל המפרשים האריכו בישוב דברי הרמב"ם בזה והכ"מ ומהר"י ששון תירצו בזה וכבר תמה בש"ך ובנה"כ עד שנדחה פירושם שאי אפשר לאומרו. והפר"ח התפאר כי הוא עמד על תוכן דברי הרמב"ם וכתב שכן הבין הטור ודבריו תמוהין דפשיטא דהטור לא כוון לזה (דהא) [דהלא] דעתו בשהה במיעוט סימנים להרמב"ם היא מיעוט קמא א"כ ה"ה בדרס והחליד הוי ספק. גם עיקר פירושו תמוה ולא נתיישב לפי דבריו עיקר קושית דון שלמה הלוי בתשו' הריב"ש דודאי משמע דהרמב"ם מיירי בקנה ובקנה פשיטא דבמיעוט קמא בשהי' כשר כמ"ש הרמב"ם להדיא ובטלו כל דברי הפר"ח. גם עיקר פירושו ברמב"ם תמוה דא"כ למה אמר וגמר שחיטתו בלא החלדה הא איבעי' היא שהחליד תחת מיעוט וגמר כך כל השחיטה והוי ספק דהוי כמו עור ודוק:
ומה שנלפע"ד בישוב דברי הרמב"ם פשוט ומורוח ויתיישבו ג"כ דברי הטור מה שפי' כונת הרמב"ם ותמה עליו ב"י עיי"ש כמו שאבאר והיא דודאי לא ס"ל לרמב"ם דהאיבעי' הוא החליד במיעוט משום דהוי כמו עור דהא פשיטא דהוי חלדה גמורה דמדקאמר רב יהודא תחת העור כשרה מבואר דתחת סימנים אפי' במיעוט הוי חלדה רק האיבע' כך דודאי חלדה הוא דהשחיטה מכוסה כמ"ש התב"ש וכן נמי בעינן שיהא הסכין מכוסה [ובזה גמגם התב"ש דאולי לא בעינן רק שחיטה לבדה] והשתא אם החליד תחת המיעוט ושחט מלמטה למעלה ואח"כ גמר השחיטה כדרכה בהא מיבעי' לן אי נימא כיון דמעיקרא בשעת שחיטת המיעוט הי' חלדה שהי' הסכין מכוסה פסולה או נימא כיון דמ"מ בשעת גמר שחיטה דהיינו שחיטת הרוב הי' הסכין והשחיטה הכל מגולה וכי גמירי הלכות שחיטה דוקא ברובא והיינו ממש הך בעי' דשהה במיעוט לפי' הטור ברמב"ם כיון דברובא הוי שחיטה הגונה לא איכפת לן מה שהי' קודם רק ההפרש בין שהי' לחלדה הוא דבשהי' דוקא בוושט הוי האיבעי' ולא בקנה דהא חצי קנה פגום כשר כמ"ש הרמב"ם להדיא דאין שהי' בקנה בעוף כלל אמנם דרסה וחלדה אפי' בקנה הוי הספק כמ"ש הב"י להדיא בשם תשובה אשכנזית דאפי' מאן דמכשיר שהי' בקנה במיעוט קמא דרסה לא דשאני שהי' דאזיל לי' מעשה קמא משא"כ דרסה דהוי מדא שחיטה רק מ"מ ה"מ אם בשעת גמר הי' ג"כ אותו הפסול במיעוט דהיינו שהזכיר בעל התשובה הנ"ל אבל חלדה בכהאי גונא הנ"ל דרק במיעוט היתה החלדה אבל בשעת שחיטת הרוב אפי' במיעוט לא הי' חלדה שהרי גם המיעוט מגולה והסכין מגולה בשעת שחיטת הרוב א"כ בזה היינו בעי' דהחליד במיעוט סימנים בין בקנה בין בוושט אמנם בחלדה שהחליד במיעוט תחת רוב הסימן ואח"כ שחט כדרכו למעלה בהא פשיטא דהוי נבילה כיון דבשעת שחיטת הרוב המיעוט הוא כחלדה ואי אפשר להצטרף חלדה להכשר שחיטה והוי כמו דרסה לתשובה הנ"ל ודוק היטב. והן הן דברי הטור דמעיקרא כתב בשהי' במיעוט קמא האיבעי' להרמב"ם בוושט ואח"כ פי' החליד במיעוט האיבעי' [כנ"ל] דשחט מיעוט ראשון בחלדה ואח"כ שחט הרוב כדרכו ומיבעי' לן כיון דבגמר שחיטה לא הי' שום חלדה אמנם אח"כ גבי הגרמה דכתב מעיקרא דכל שיש רובא בשחיטה כשר וס"ד דה"ה בדרסה וחלדה כהאי גונא כשר קמ"ל דדרסה וחלדה טרפה והיינו בחלדה ודאית כהנ"ל דהחליד בשליש הראשון באופן שגם בגמר שחיטה אותו המיעוט מכוסה שמיעוט אחרון שחט תחילה בחלדה ואח"כ למעלה א"כ בשעת דנפקא חיותא הי' בצירוף חלדה דבמיעוט של חלדה הי' אז מכוסה ג"כ וכן בשליש אמצעי היינו ששחט למעלה שליש ואח"כ החליד מתחת הסימנים ושחט שליש בחלדה א"כ נפקא חיותא בחלדה דהא בשעת שחיטת הרוב הי' חלדה וכן דרסה דכל שדרס מיעוט גם בשעת הרוב יש אותה דרסה ואין כאן ספק רק ודאי וזה שכתב דאף דבהגרמה תליא ברובא בשחיטה אף דיש מיעוט הגרמה היינו לפי שאינה במקום שחיטה כלל אבל כל שהפסול במקום שחיטה פסול כל דנפקא חיותא בצירוף הפסול אבל כל שהפסול לא הי' רק בשעת המיעוט אבל אח"כ בשעת הרוב אין כאן פסול אפי' במיעוט וזהו רק בחלדה בשחט בחלדה מיעוט הראשון מלמטה למעלה ואח"כ שחט הרוב כדרכו א"כ בשעת שחיטת הרוב הי' הכל מגולה אפי' המיעוט בזה הוי ספק וכן בשהי' ואתי שפיר דברי הרמב"ם והטור ולק"מ ודוק:
סעיף טו. (טז) עיקור כיצד כגון שנעקר הקנה או הוושט מהלחי ומהכשר ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח"כ נשמט השני שחיטתו כשרה. נשמט אחד מהם ואח"כ שחט את השני שחיטתו פסולה:
הג"ה. ואנו נוהגין להטריף כל עיקר בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט ודוקא לאחר שנשחט (יז) אבל בחייו כשר אלא שאין שחיטה מועלת בו ונפ"מ לענין חלב או בצים שלו שהם כשרות:
טז עיקור כיצד. בזה יש ג' פירושים. רש"י פי' עיקור דסכין פגומה [ומ"מ מודה דפסיקת גרגרת דקתני במשנה היינו פסוקה מעצמה או ביד ואין זה להלכות שחיטה רק בסכין פגומה הוי כמו פסיקת הגרגרת ובזה יש לישב קושית הר"ן על רש"י ודוק] ובה"ג פי' שנעקרו הסימנים ואין שחיטה מועלת וטרפה לא הוי. והרמב"ן פי' הביאו הר"ן לא שנעקרו קודם רק בשעת שחיטה והטעם שאין שחיטה מטהרה לפי שמחמת עקירת הסימנים בשעת שחיטה אין השחיטה נעשית יפה והוי נבילה. ומבואר מדבריו דחולק על בה"ג בתרתי חדא דבעקירת סימנים קודם הוי טרפה ואם שחט לא הוי נבלה דמיטהר בשחיטה ולבה"ג הוי נבילה אפי' נעקר קודם וקודם שחיטה אפי' טרפה לא הוי רק שאין שחיטה מועיל ולפ"ז לא הבנתי כלל דברי הש"ך (ס"ק כ"ג) שכתב לדעת הרמב"ן דהחלב מותר בנעקרו קודם וכן מ"ש (ס"ק כ"ד) הוא תמוה מאוד דלשיטת הרמב"ן לא משכחת דינו של הרב כלל ודוק והנה יש לתמוה לפי' הרמב"ן דהא עיקר מה שחדשו התוס' לבה"ג דטרפה לא הוי מחמת דזה אינו ענין לשחיטה דגם מעיקרא כבר טרפה הוי ומחמת זה כתבו דעיקר הפסול מחמת השחיטה והרמב"ן לישב זה כתב דבשעת שחיטה הוי נבלה אבל מ"מ קשה דהא בש"ס אמרו כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ולשיטת הרמב"ן אינו ענין לטבח רק דנעשה נבלה ודו"ק וצ"ע:
יז אבל בחייו כשר. עי' ט"ז וכונתו דהתם בש"ס הכונה שהי' לו היתר בשחיטה פעם אחת קודם [עקירה] ואין הכונה דוקא אח"כ ודוק. אמנם לפע"ד נראה לישב בפשיטות שלא הי' הכונה שם דיש היתר בשחיטה לבשר הבהמה רק איסור אבר מן החי יש לו היתר דבשחיטה יסתלק איסור אבר מן החי הלכך גם עכשיו התירה תורה החלב ולא חיישינן לאמ"ה הלכך הכא נמי בעיקר מ"מ בשחיטה יסתלק איסור אבר מן החי הלכך גם מעיקרא לא אסרה תורה משום אבמ"ה משא"כ באיסור יוצא דכבר נאסר אותו אבר משום אבמ"ה שיצא חוץ למחיצה א"כ אותו אבר באיסורו של אבמ"ה קאי לעולם ולח יהא לו היתר לאיסור זה הלכך גם עכשיו החלב הבא מכחו אסור וזה ברור לפע"ד ולק"מ. ובחנם נתחבטו האחרונים בזה ובזה י"ל ג"כ בחלב הבא מב"פ ובהמה דעלמא שנסתפק הט"ז לעיל (סי' י"ד) ולפי הנ"ל תליא בהך דלפירש"י דהטעם דהוי כשהי' בשחיטה א"כ הוי כחלב טרפה אבל לשיטת התוס' פ' בהמה המקשה דהוי חצי' שחוט לגמרי וחצי' אינו שחוט כלל א"כ בחי' אינה טרפה כלל רק שא"א לשחטו א"כ כיון דאיסור אמה"ח עכ"פ יסתלק אחר שחיטה נהי דיאסור משום נבילה כיון דעכשיו עכ"פ אינה נבילה אסורה לגמוע חלבה ואי משום אמ"ה הא יסתלק בשחיטה והוי כמו עיקר סימנים לשיטת בה"ג הנ"ל ודוק: סעיף ט"ז הא דפסול בעיקור היינו כשנעקר כולו [י"ח] אבל אם נשתייר בו אפי' משהו כשר והוא שאותו שנשאר הוא במקום אחר אבל אם מעט הנשאר הוא מדולדל שהוא מעט כאן ומעט כאן פסול נשכיר הדבר שנעקר בכח ומה שנשאר מחובר חבור מדולדל והו"ל נעקר כולו ופסול והנ"מ כשנעקר רובו אבל אם לא נעקר אלא מיעוט ורובו קיים אע"פ שרוב זה הנשאר הוא מדולדל מעט כאן ומעט כאן כשר:
יח הא דפוסל בעיקור וכו' ע"ד סוף הסעיף. עי' בטור וב"י במסקנא דהסכימו הפוסקים לפירש"י ולפ"ז הדין בנעקר רובו בכוח דהמיעוט הנשאר אינו חיבור יפה זהו עיקר וכ"ש בנעקר כולו אבל בנעקר רובו בנחת כשר, וכתב ב"י בשם הרשב"א דקשיא לי' לפ"ז הא דאמר טרפה הא עיקר אינה טרפה רק שאין שחיטה מועיל, ותירץ דטריפה לאו דוקא עיי"ש, מבואר מדבריו בנעקר כולו אין חילוק כלל בין נעקר בכח או בנחת וכן נ' באמת לפירש"י דהא עיקר דנעקר בכח דמיעוט אינו חיבור יפה א"כ בנעקר כולו ואין שום חיבור פשיטא דלא גרע מנעקר רובו רק מיעוט אינו חיבור יפה, איברא מדברי התוס' משמע דאפי' לפי פירש"י יש חילוק בין אם נעקר כולו בכח או בנחת דבכח לא הדרא ברי והוי טרפה לגמרי ואפי' לא נעקר רק רובו בכח משא"כ בנעקר בנחת אפי' כולו אינה טרפה רק שאין שחיטה מועלת וברובו כשרה לגמרי דהם הקשו לפי' בה"ג בעיקר דמאי פריך לרבב"ח לפי' המקשן תיקשו לי' לרבב"ח גופא עיקר סימנים דאינה טרפה רק אינה ראוי' לשחיטה היכי משכחת לה וקשה מה זה דקשיא להו לפי' המקשן הא לפי האמת דמשני דאיקפל איקפולי וכו' ג"כ קשה עיקר היכי משכחת לה דאי איפרוק איפרוקי טרפה לגמרי ואי איקפול איקפולי כשרה לגמרי, וע"כ צ"ל דודאי באיקפל איקפולי כשר לגמרי היינו ברובה כדמוקי מעיקרא הך דשמואל ברובה אבל באיקפל לגמרי דהיינו כולה זהו עיקר סימנים ומ"מ טרפה לא הוי כיון שלא נעקרו בכח רק בנחת והדרא ברי רק הל"מ דשחיטה לא מהני הואיל ונעקרו לגמרי כן מוכח מדברי התוס' דלא כהרשב"א כפי הנראה מפירש"י הנ"ל. ועוד דאל"כ לא תירצו התוס' כלום למסקנא וע"כ כנ"ל ודוק:
והנה בדעת הרי"ף ורמב"ם נתחבטו כל הפוסקים ולא מצאו מענה והרב בכ"מ כתב פי' ודעתו שהיא הנכון ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, ובאמת לא ידעתי לכל הפירושים הא בש"ס מוכח בהדיא אי נימא דאיפרוק איפרוקי קאי על הך דשמואל דכשר כמ"ש הרי"ף ורמב"ם. להדיא א"כ איקפול איקפולי היינו הך דסימנים שנדלדלו ברובן דטרפה אכ האיך כתבו הרי"ף ורמב"ם נדלדלו ואיקפול בתרתי דהא היינו הך, גם קשה דמשמע הש"ס דנדלדלו דהיינו איקפל טרפה וברמב"ם כתב שאינו ראוי לשחיטה, לכן נראה לפע"ד לישב בפשיטות לפי"מ שכתבתי מקודם בכונת התוס' גר אחרי הביאור בכונת התוס' שנתחבטו בו האחרונים ואח"כ יתבארו דברי הרי"ף ורמב"ם על נכון לפע"ד, והיא דהתוס' הקשו קושיא הנ"ל דתיקשי לרבב"ח גופא טרפה דקאמר דעיקר אינה טרפה וכתבו דלספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא הא דאיקפל איקפולי הא דאידלדל אידלדולי ניחא דידע הך דרבב"ח היא באיפרוק איפרוקי לכך טרפה רק דילדול אדילדול קשיא להו ומשני דהך דילדול אינו כדילדול דרבב"ח והנה ודאי העיקר כפי' מהר"ם לובלין בתוס' דהי' לו לתוס' גירסא דהקשו אהא דמשני דשמואל ברובה דהא אמר שמואל תורבץ הוושט ברובו ומשני עלה הא דאינקוב וכו' הא דאידלדל ועל זה כתבו התוס' דלגירסא זו ניחא אבל לגירסא על קושיא זו הא דאינקוב הא דאיקפל קשה כיון דידע דרבב"ח באיפרוק ושמואל באיקפל מאי קשיא להו אלא שהרב הנ"ל מחק בתוס' שכתבו מקודם ולספרים דגרסי הא דאיקפל איקפולי הא דאידלדל ומחק דאיקפל רק הא דאידלדל לבד דלא שייך לישני אהך דתורבץ ברובו באיקפל דלא מיירי כלל בלחי ועוד דהא באמת הך דשמואל באיקפל רק ההפרש דמעיקרא הגירסא הא דאינקב הא דאידלדל ואח"כ הגירסא הא דאינקוב הא דאיקפל. ולגירסא אחרונה קשה עיי"ש שהאריך בזה, אבל באמת מלבד דקשה למחוק בתוס' בכל הספרים אבל בלא"ה המעיין בתוס' יראה דמה שכתבו מעיקרא לספרים דגרסי מעיקרא לא הי' הכונה כלל על הך קו' והא אמר שמואל ברובו דלמה לא זכרו מקודם לגירסא ראשונה מה שזכרו לגירסא שני' דהוא על הקושיא הא אמר שמואל ברובו רק לגירסא שני' כתבו זה מבואר דלא היה כוונתם מעיקרא על הך קושיא כלל לכן נראה פשוט לפי דרכו של הרב הנ"ל וכפי גירסת התוס' שלפנינו כך והוא דיש ספרים שהי' גורסין מעיקרא בקושיא ראשונה על שמואל דהא איכא עיקר הא דאיקפל איקפולי הא דאידלדל אדילדולי, והכוונה בזה דעיקר היא שנקלפו הסימנים ממקומן ושמואל מיירי לא שנקלפו רק עדיין הם מחוברין רק מדולדלין הם ולפי גירסא זו אפשר ממילא דלא גרסי כלל הך קושיא דאמר שמואל ברובה דקושיא זו לא שייך רק לפי הגירסא דמשני שמואל ברובה או אפשר דג"כ גרסי לה ומ"מ אתי שפיר ויותר נראה דהנך לא גרסי לה כלל ודוק] וע"ז כתבו התוס' דלגירסא זו ניחא דקשיא להו דלדול אדלדול ומשני דאין הכונה דלדול שנעקר בכח רק דאיקפל אקפולי ג"כ רק שם דאיקפל לגמרי וכאן היא מדולדל שלא נקלף לגמרי אבל מ"מ נקלף הוא ולא בכח והך דרבב"ח בנפסק בכח היא ואפי' ברובה טרפה לגמרי, וזה שכתבו דלספרים דגרסי הך תירוץ בתר דפריך לשמואל דאמר ברובה והגירסא הוא הא דאינקוב הא דאיקפל א"כ אכתי קשה דאי ידע דרבב"ח באיפרוק שוב לק"מ כיון דידע שמואל באיקפל ודוק:
ולפ"ז ממילא יש מקום לפרש דברי הרי"ף ורמב"ם בפשיטות והוא דהכל מפרשים בהיפוך דאיפרוק היינו בנחת ואיקפל לאו היינו בכח רק איקפול לגמרי כדמשני מעיקרא לפי גירסא ראשונה בתוס' הא דאיקפול והיינו דנקלף לגמרי הא דאידלדל שעדיין הוא מחובר וס"ד דדמי לדלדול של רבב"ח ולפ"ז הקושיא על רבב"ח הוא בתרתי לס"ד חדא מהך דשמואל דקאמר כשר לגמרי וחדא מהך דעיקר סימנים דכשר ואינו ראוי לשחיטה וע"ז משני דתרוויהו לא דמי לדרבב"ח דהא דעיקר בנקלף לגמרי כדמשני מעיקרא והא דשמואל לא דנדלדל בכח רק דאיפרק בנחת רוב לכך כשר לגמרי והך דאידלדל דרבב"ח היינו כפשוטו בכח והיא טרפה לגמרי, וזהו כונת הרי"ף שכתב בפשיטות דהא דשמואל דכשר לגמרי היינו דנפרק רוב בנחת אבל נדלדל או נקלפו הסימנים אינו כשר ומ"מ יש חילוק בין נדלדל ליקלף לגמרי דבזה טרפה לגמרי ובזה היינו עיקר רק מילתא דשמואל לא נאמר בהנך תרתי דהא כשר לגמרי ומותר בשחיטה והן הן ד' הרמב"ם שכתב בנדלדלו רובן או נקלפו שאינו ראוי לשחיטה [הרי] דדייק נקלפו אינו ראוי ונדלדלו טרפה לגמרי אבל אם נתפרק רובו מלחי כשר אבל לא בדילדול דהוא בכח רק בפירוק דהוא בנחת ונקלפו אף דהוא בנחת מ"מ היינו עיקר דאינו ראוי לשחיטה עכ"פ וזה שסיים הרמב"ם אף דלמעלה במקום התורבץ כיון שנפרק רובו אין ראוי לשחיטה מ"מ כיון דאינו מקום שחיטה לא איכפת לן ולא הוי עיקר רק בנקלפו הכל דאז גם למטה אינו ראוי שכל הסימן נשמט מיקרי עיקרי אבל נדלדל בכח אפי' רובו הוי טרפה דלא הדרא ברי ודוק היטב בזה וע' ט"ז (ס"ק יא) ובאמת לדינא דבריו נכונים אבל מ"מ בודאי אפ' כל שהוא טרפה בשעת שחיטה כמו שפסלו כל הלכות שחיטה במיעוט קמא ובתרא בין בקנה בין בוושט והיינו מחשש נקיבת הוושט וה"ה בזה כל שניקב הוושט בעיקר כל שהוא טרפה הלכך חיישינן ואנו אין בקיאין בבדיקה וכ"כ הש"ך (ס"ק כ"ג) ודוק:
סעיף יז שחט אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נישמט או אחר שחיטה הרי זו פסולה [יט] (ואפי' זרק העוף מידו ולא אמרי' דלחמת זריקה או פרכוס נשמט מיהו השוחט נאמן לומר שלא הי' שמוט בשעת שחיטה)
[יט] שחט אחד מהסימנים וכו' התוס' (פרק א"ט צד.) הקשו על זה למה לא מהני בדיקה ע"י הקפה בהמה אחרת שישחוט בהמה אחרת הוושט וישמוט הקנה ויראה אם דומות זו לזה, ומתוך כך בקשו התו' לומר דלא מהני הקפה בבהמה אחרת ולפ"ז לדידן דלא מהני הקפה רק בבהמה אחרת קשה, ולפ"ז אין כאן מקום לומר רק דלא מהני הקפה רק להחמיר אבל לא להקל ע"י הקפה, ולפ"ז בתפס הסימנים פשיטא דלא מהני הקפה דהוא להקל וקשה על הפוסקים דאפי' בזה מהני כמבואר בטור וב"י שאחר זה, אבל באמת תמהני על התוס' והרא"ש בזה דהא פשיטא דלק"מ דע"כ לא אמרינן בש"ס הקפה רק באותו סימן שנשחט נשמט אז מדמין סימן אחר שנשחט ונשמט אם דומין זה לזה אבל בסי' שלא נשמט כלל רק הסי' השני' נשמט ואותו הסימן הי' שלם פשיטא דלא מהני הקפה דהא אותו הסי' הי' שלם ואפי' יהא השני שמוט החתך בסי' השלם דומה ממש לשאר בהמה ששני הסימנים שלימים וזה ברור, וכ"ש לפמ"ש הר"ן דהקפה היא דבשמיטה החתך אינו ישר כמו בשלימה א"כ פשיטא דלא שייך רק בנשחט הסי' השמוט ולא בנשחט וושט וגרגרת נישמט, וביותר אני תמה שהתוס' בעצמם הקשו מקודם להקיף בנשחט וושט באותה בהמה, ותרצו דודאי לא ידמה שהוושט הי' לו חיות א"כ מה זה שהקשו אח"כ ובאמת, צ"ל דהוי ס"ל דג' חילוקים יש דבהמה שלא נשמטו סימני' כלל מאדים יותר ובנשמט אחד אינו מאדים כ"כ אפי' בשלם ובאין להחיות כלל כגון שנשחט השמוט אינו מאדים כלל עיי"ש, ולא ידעתי מי הגיד להם נביאות זה, ובש"ס לא שמענו רק בסי' הנשחט שנשמט כנ"ל וזה ברור ועי' בסמוך: סעיף יח נמצא הסימן השחוט שמוט אם כששחט תפס הסימנים בידו או עור בית השחיטה מאחריו ונדחק הסי' תחת העור הרי זו פסולה ואם לאו מותר ע"י בדיקה שיביא בהמה וישחוט הסימן [כ] ואח"כ יעקרנו אם דומות שתי השחיטות זו לזו כשרה ואם השני' מאדמת יותר פסולה הראשונה ועכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה וו הלכך בכל גונא אסור:
כ שיביא בהמה וישחוט הסי' ואח"כ יעקרנו, הנה מדברי התוס' משמע בהדיא דעיקר הבדיקה היא שזה מאדים יותר וכן מבואר ברא"ש, ומטעם זה כתב הרא"ש דאין לבדוק באותה בהמה כי לשיטת בה"ג גם הסי' השמוט יש לו חיות (ובאמת אין זה מוכרח) אמנם הר"ן נתן טעם שהחתך ישר יותר בלא נשמט מבנשמט, ולפ"ז הי' מקום לבדוק אפי' באותה בהמה ומ"מ כתב הר"ן דנבדוק ע"י שיביא בהמה אחרת וצ"ל דלא מהני בדיקה זו רק שישחוט בהמה אחרת בלי שום כונה רק כסתם שחיטה שאינו שמוט ואז נוכל לדמות שחיטה ראשונה שנשחטה ג"כ כן לזו אבל לא מהני שישחוט עכשיו באותו סי' ששמוט כי כיון שיודע שהוא שמוט ושוחט בו יוכל לכוון לשחוט ביושר או בהיפוך כיון שהשמוט לפניו ודוק, ולפ"ז מ"ש הש"ך (ס"ק ו') דה"ה להיפוך מהני שיביא בהמה אחרת ויקרענה ואח"כ ישחוט ולשיטת הר"ן לא מהני זה כמו דלא מהני באותו סי' השמוט כנ"ל, ויש להחמיר בזה כהר"ן, גם מ"ש הש"ך (ס"ק הנ"ל) בשם התו' פרק א"ט הוא תמוה דלהיפוך מוכח בתוס' דאפי' באותה בהמה מהני בדיקה ולא כתבו רק בנשחט וושט ונשמט גרגרת בזה לא מהני בדיקה דהוושט הי' בו חיות אפי' היתה הגרגרת שמוטה קודם) אבל בשמוטה שנשחטה מוכח בהדיא דמהני בדיקה באותה בהמה ומדברי הרא"ש באמת מוכח כן לדעת בה"ג עיי"ש, והנה המחבר כתב שישחוט ויעקור אח"כ, מבואר דיש שינו, לפעמים במה שנעקר הסי' אח"כ ג"כ ולכך גם השני' יעקור, ולפ"ז צריך לעקור מיד הראשונה ודוק:
סעיף יט שחט העוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין כשר (ויש מטריפין בזה, (כא) וכן עיקר ואין לשנות): (כא) ויש מטריפין, ע"י ט"ז (ס"ק ט"ז) מה שהשיג על הב"ח ובאמת כבר כתבתי לעיל דראוי לחוש לעיקור אפי' כל שהוא בשעת שחיטה מחשש נקיבת הוושט דודאי אף שאין עיקר פוסל רק ברובו מ"מ היינו לשחוט אח"כ שחיטה הגונה אבל בניקב הוושט קודם בשעת העיקר פשיטא דטרפה הלכך יש להטריף גם כאן אפי' במיעוט. גם בשאר דברים שהקיל הט"ז יש להחמיר כמ"ש הש"ך (ס"ק ל"א):