תפארת יעקב יורה דעה שחיטה וטריפות· רבי יעקב גזונדהייט
על יו"ד סימן כג
דיני שהייה בשחיטה. ובו ו' סעיפים:
סעיף א (א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן שהי' דרסה חלדה הגרמה עיקור:
א כל טבח מימרא דר"י א"ש. ונראה דהא דקאמר כל טבח ולא סני לי' לומר כל מי שאינו יודע הלכות שחיטה. דקמ"ל אפי' שחט כ"פ והוחזק לטבח מ"מ כל שנמצא שאינו יודע הלכות שחיטה אסיר לאכול משחיטתו וכן אמרו בש"ס שם דפריך מאי קמ"ל כלהו תנינהו ומשני דקמ"ל כהנ"ל ולכך נקט טבח. ולפ"ז מיושב מה שיש להבין בתוס' חולין (ג' ע"ב ד"ה דליתא) דהקשו דהתם משמע דבלא גמיר ודאי אפי' באחרים רואין אסור ושם (י"ב.) פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא ויש להבין למה להו להביא משם [מה דבאמת לא קשיא לכאורה ועי' מ"ש לעיל (סי' א') ובמהרש"ל שם] הא שם (ט'.) קאמר דקמ"ל ר"י א"ש אף דשחט לפנינו ב' וג' פעמים שפיר ס"ד דהאי נמי שחט שפיר קמ"ל. מבואר להדיא דהנך דשחט ברואין כשרין דאל"כ מה ס"ד להכשיר הך דלי ראו כיון דאפי' הנך דראו פסולין. ועוד קשיא אמאי לא קאמר דקמ"ל ר"י א"ש דאמר לאכול אפי' ראו דשחט יפה. ומאי קושיא כלהו תנינהו. ולפי הנ"ל ניחא דודאי לא רצו התוס' למירמי גברא אגברא ולכך לא קשיא להו רק דמדמקשה פשיטא ש"מ דלית מאן דפליג בזה. והא דלא קאמר דקמ"ל ר"י א"ש הך דזה לא נרמז בדבריו כלל משא"כ עכשיו נרמז בדבריו כנ"ל ודוק ועי' מ"ש לעיל (סי' א' סק"ח) ודע דלעיל הי' א' הזכיר המחבר הך דינא לפי מסקנת הש"ס. ולא ידעתי לאיזה צורך זכרו פה שנית: סעיף ב. שהי' כיצד הרי שהתחיל לשחוט (ב) והגבי' ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ובא הוא או אחד וגמר השחיטה אם שהה כדי שיגבי' הבהמה וירביצנה וישחוט (ג) עד רוב הסימנים שהיא הכשר שחיטה שחיטתו פסולה. היתה בהמה דקה (ד) שיעור שהייתה כדי שיגבי' בהמה דקה וירביצנה וישחוט ואם היתה גסה (ה) כדי שיגבי' בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף כדי שיגבי' בהמה דקה וירביצנה וישחוט, וי"א דשיעור שהיית העוף כדי שחיטת רוב הי' א' בעוף בלי הגבהה והרבצה. ולפ"ד יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא והגבי' סכינו מהצואר שלא יגמור השחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהוושט ואפי' לא הגבי' סכינו אלא מעט יש לחוש מפני שהיית העוף מועטת מאוד דכדי שחיטת רוב סי' אחד בעוף הוא נעשה מהר ואפי' אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואם בא לשאול אחר שהגבי' סכינו כיצד יעשה אומרים לו שישחוט הקנה לבדו במקום אחד ואח"כ יהפוך הושט ויבדוק אותו:
ולענין מעשה יש להחמיר כסברא זו אא"כ הוא שעת הדחק או הפ"מ שאז יש לסמוך על סברא ראשונה:
הג"ה. (ו) והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהי' אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה (מהרי"ו בהל' שחיטה) ואין לשנות. ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טרפה דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהוי במשהו וטריפה (תה"ד סי' קפ"ה):
סעיף ג. שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט אם כשתצטרף כל השהיות יש שיעור שהייה שחיטתו פסולה. (ולפי המנהג בכל ענין טריפה): (ב) והגבי' ידו. לשון המשנה נפלה סכין והגבי' נפל כליו והגביהן השחיז את הסכין וכו' הנה לשון זה מורה דמשנה באה להורות כיצד בא לו השהי' ויראה שהוא שוגג דוקא אמנם הפוסקים לא זכרו לשון המשנה כלל רק והגבי' סתם וכתבו בין שוגג בין מזיד ובאמת יש לראות מה רצו בזה במשנה ואדרבא הי' להם לומר השהי' סתם דהוא בין שוגג בין מזיד ואם המשנה באה להורות עיקר הרבותא אפי' שוגג מ"מ בחד גונא כבר ידענו גם נפלו כליו כ"ש מהך דנפלה סכין הגם דבהיפוך בלא שהה שיעור שהי' הוי מזיד רבותא טפי ולולי דמסתפינא לומר מה שלא נזכר בפוסקים הייתי אומר דכונת המשנה דוקא בשהה באופן שהי' צריך לשהות אז בלא שיעור כשר אבל במזיד כיון דלכתחילה צריך בודאי שלא ישהה כלל חוששין לשחיטתו כמ"ש הרשב"א הביאו ב"י (סי' י"ח) בשוחט בסכין שיש פגימה שרצה להטריף אפי' הכלים מאחר שעשה במזיד איסור לכתחילה ואף כאן לכתחילה אסור לשהות כלל וצ"ע:
ג עד רוב הסימנים. עי' ש"ך (ס"ק ג') ובנה"כ השיג על זה דא"כ למה לא הזכיר הרמב"ם דאם שהה רחוק מן הרוב כשר והוא תמוה שזה נזכר בהדיא ברמב"ם בתחילת דבריו שנתן שיעור הגבהה והרבצה ושחיטה ואמר שאם שהה פחות מזה כשרה ואדרבא בזה הקשה בכ"מ על אותן דמפרשי כפי הש"ך בנה"כ דדברי הרמב"ם סותרין זה את זה דמעיקרא קאמר דאם שהה פחות כשר וכן מבואר שם השגה זו בתשו' הר"ר יהודא ב"י בן שושאן שהביא הכ"מ (בפ"ג הל' י"ג) גם קשה לי באמת לפי' הנה"כ דהא במשנה נאמר אם שהה כדי שחיטה. ומפרש רב כדי שחיטת בהמה אחת והאיך נפרש במיעוט שחיטה דהא בס"ד לא ידע כלל מהגבהה והרבצה א"כ אין שיעור לשהי' כלל וכ"ש לפירש"י דרב באמת סובר שחיטה בלבד א"כ פשיטא דהכשר שחיטה קאמר. גם בלא"ה תמוה לפרש כדי שחיטת בהמה אחרת מיעוט שחיטה. אמנם גם פי' הנ"ל אינו נכון כלל לפע"ד דמה זה שכתב הרמב"ם כמו מיעוט שחיטה וכן בש"ס מיבעי' לי' שהה במיעוט סימנים הא חוט השערה קודם הרוב הוא מחצה ממש א"כ הי' [לו] לומר שהה כדי שחיטת מחצה סימנים וכן הי' לו לרמב"ם לומר שזהו חוט השערה פחות מן הרוב כדלעיל (סי' כ"א) וכמו שזכרו שם חצאי סימנים. וכן במשנה ר"פ השוחט כמו כן הי' להם לומר בכאן ומה זה [ששינו] לומר במיעוט סימנים וכמו מיעוט ברמב"ם לכן נראה עיקר דכונת הרמב"ם כך דמיבעי' לן בש"ס שהיות מהו שיצטרפו ויש לפרש זה על שני פנים האחד דהאיבעי' הוא דכל שלא שהה שיעור שהי' בפעם אחת לא מיפסלה ולפ"ז אפי' כל השהיות בכללם הם הרבה יותר משיעור שהי' מ"מ לא מיפסלה. וגם יש לפרש דדוקא בשיעור שהי' שנזכרה במשנה דפחות מזה כשרה אז נסתפקו מאחר שאין שיעור זה בפעם אחת רק בהפסק לא סגי בשיעור זה ודוקא בשהי' בפעם (אחר) אחת] נתנו שיעור זה ולא בהפסקות אמנם אם שהה בכל פעם שיעור גדול מאוד פחות מעט מן השיעור הגמור אפי' בהפסקות הוי שהי' ודוקא בשהי' כשיעור הגבהה והרבצה ושחיטה מקפידין שיהא בפעם אחת ולא בשהי' גדולה הרבה אפי' בהפסקה הוי שהי' לפסול. והרמב"ם ז"ל דעתו כסברא ראשונה דכל שאין שיעור שהי' בפעם אחת הוי ספק וזה שכתב מתחילה שאם שהה ושחט וחזר ושהה ויש בין הכל שיעור שהי' הוי ספק וכתב על זה דלאו דוקא שיש בין הכל שיעור שהי' אלא אפי' שהה הרבה עד פחות מעט מן השיעור דיש בין הכל שיעור גדול הרבה משיעור שהי' מ"מ הוי רק ספק ולא ודאי [ולפ"ז י"ל או דהרמב"ם מפרש האיבעי' דר"ה בר נתן על דרך זה או דמסברא דנפשי' קאמר לה והאיבעי' מפרש כמו שאבאר בסמוך] ופי' זה נזכר מקצתו בכ"מ גופא אלא שלא ביאר כמו שכתבתי ולכן הקשה על זה מה שהקשה ולפי מה שכתבתי לק"מ:
ד שיעור שהי' עי' תב"ש שהביא ראי' דמשערין לפי רוב השוחטין ורוב הסכינין דאי לפי שוחט זה וסכין זה תיקשי מה שאמרו בש"ס שהיות מהו שיצטרפו ופריך ותפשוט לי' מדידי' דאמר רבא השוחט בסכין רעה אפי הוליך והביא כל היום כשר ומשני בלא שהה ובס"ד הי' מיירי ששהה ולא שחט וקשה מה בכך שם לא פסלה שהי' כיון דבאותו סכין הוא מוליך ומביא הרבה כל היום וצריך שיעור שהי' כדי שחיטת סכין זה וע"ש מה שדחה בדוחק. ובאמת אין כאן ראי' כלל דפשיטא דמה דס"ד דש"ס בשהה היינו משום דס"ד דלאו בכל רגע חתך בסימנים רק שהוליך והביא הרבה עד שחתך וכן הרבה עד שגמר השחיטה והשתא שפיר פריך דשהיות שבינתים עולים יותר מהחתיכות ופשיטא דלא חשבינן שיעור שהי' בצרוף השהיות רק בשחיטה בלבד דעל השהיות אנו דנין לפסול השחיטה ע"י זה. ועל זה משני דאין הכונה שהוליך והביא כל היום מחמת שלא חתך כלום בינתים רק בכל רגע חתך רק מעט מעט כ"כ עד שהוצרך להוליך והביא הרבה אבל לא שהה:
שוב ראיתי בתבו"ש גופא (ס"ק ט"ו) גבי שוחט בסכין שאינו חד שפסק כדעת ר"י לפסול בהולכה והובאה בלי שחיטה מסוגי' הנ"ל וא"כ ממילא ליתא לדבריו כאן ומ"מ לענין דינא הביא התבו"ש ראי' מוכרעת מפי ר' אושעי' גבי שהה במיעוט סימנים דלא משערינן בדידי' וכן נראה מדברי התוס' שכתבו גבי ר"ש דקאמר כדי ביקור טבח חכם דבסכין הראוי לבהמה זו מיירי ע"ש. ולא כתבו דתלוי לפי הרגשת שוחט זה שאם הוא מרגיש טפי בדיקתו נעשית במהרה מי שאינו אומן כ"כ וכמו כן למה לא העמידו עצמם במשנה גבי ת"ק לפרש שצריך שיהא השיעור באותו סכין דוקא משמע דבזה לאו בדידי' משערינן
איברא מלשון רש"י שם שפי' על מה שאמרו טבח חכם שזה השוחט חכם הוא. משמע לכאורה שבא לומר דבדידי' משערינן לפי מהירת בדיקתו והרגשתו דדוחק לפרש דכוונת טבח חכם היינו טבח שהוא חכם חדא דמה ביקש בזה וכי אפשר לפרש פי' אחר בזה ועוד דהול"ל טבח שהוא חכם ומדקאמר שזה השוחט חכם הוא משמע דקאי על זה שעשה השהי' אנו דנין לפי הרגשתו ומ"מ העיקר בזה כדברי התב"ש מראי' הנ"ל:
ה כדי שיגבי' בהמה גסה. עי' ט"ז ס"ק א' [ויש ט"ס בט"ז וצריך להיות ובטור כ"כ גם בדקה בשם הרי"ף והרא"ש] ובאמת דבריו וגם דברי הדרישה תמוהין ובמחכ"ת שניהם לא ראו קיצור פסקי הרא"ש שהיא מהטור ושם כתב בהדיא לדעת הרי"ף והרא"ש בפשיטות דשחיטת גסה והרבצת גסה משערינן אפי' לדקה רק לעוף אין משערין רק בשחיטת גסה לבד לא בהגבהה והרבצה שלה [ואפי' של דקה אין משערין לעוף רק שחיטת גסה לבד משערין לעוף ע"ש] וזהו כפי פשטות דברי הטור כאן דלא כהדרישה והט"ז:
איברא באמת צ"ע מאוד דהא ברא"ש משמע לכאורה להדיא דאפי' לדקה אין משמרין בהגבהה והרבצה של גסה והאיך כתב בפסקי הרא"ש להיפוך. וכן בטור כאן מוכח להדיא דכונתו שלא השיג הרא"ש רק על עוף בלבד ולא על דקה ע"ש ובזה נדחה ג"כ פי' הדרישה ודוק. לכן נראה ברור דבאמת כונת הטור לדעת הרא"ש שלא השיג רק על עוף בלבד ולא בדקה תדע שהביא ראי' מדקאמר ר"ח כדי שיביא בהמה אחרת ולא קאמר כדי שיביא בהמה. והשתא על דקה לא מוכח כלל שהרי בא להורות דעל שהי' בבהמה קאי לכך קאמר בהמה אחרת ובלא"ה הוי ס"ד דאפי' על שהיית עוף השיעור כדי שיביא בהמה וזה באמת ליתא דאינו רק כדי שחיטת בהמה בלבד וע"כ דבאמת כונתו רק על עיף בלבד וכונת הרא"ש כך דודאי מדקאמר גסה לגסה ודקה לדקה מוכח דה"ה עוף לעוף [וע"כ מוכרח לפרש מ"ש הרא"ש עוף לעוף היינו דה"ה עוף לעוף מכח הוכחה שהרי לא נזכר עוף כלל בדברי ריב"ח ויותר נראה דבאמת הגירסא ברא"ש וה"ה עוף לעוף] מדקאמר ודקה לדקה ש"מ דלעוף לא. גם עיקר מה דקאמר ודקה לדקה הוא למעט ולא לעוף שאם למעט ושל גסה לא זה מבואר ממה שאמר וגסה לגסה ש"מ דגסה לדקה לא וע"כ דדקה לדקה היינו למעט ולא לעוף אמנם בדברי ריב"ח נאמר הגבהה והרבצה ושחיטה מבואר דגם על שחיטה בא למעט עוף וגם שחיטת גסה לדקה לא. וע"ז כתב הרא"ש דלכך הביא דברי ריב"ח דבדבריו מפורש בהדיא עכ"פ דבא למעט הגבהה והרבצה לעוף וניהי דגם שחיטה ממעט בהא לית הלכתא כותי' רק במה שאמר ודקה לדקה בהגבהה והרבצה בזה באמת הלכתא כותי' דלעוף לא. אבל אין כונת הרא"ש דהלכתא כותי' דמגסה לדקה לא שזה לא נכלל בדבריו מדקה לדקה רק במה דקאמר מעיקרא וגסה לגסה דבזה מבואר דלדקה לא ובזה לית הלכתא כותי' רק במה שאמר ודקה לדקה שעיקר כונתו בזה למעט עוף משחיטה והגבהה והרבצה של בהמה לגמרי ובשחיטה לית הלכתא כותי' רק בהגבהה והרבצה אבל כל זה לעוף שזה כונתו במה שאמר ודקה לדקה אבל בבהמה אין הלכה כותי' וזה ברור בכונת הטור לדעת הרא"ש:
אך קשה טובא בין לפי' הט"ז והדרישה בין לפי"מ שכתבתי דהאיך אפשר לפרש כן דברי הרי"ף דהא כתב בהדיא דאין הלכה כאחד במקום שנים דהיינו רב כנגד ר"י ושמואל והא ריב"ח פליג גם בשחיטה. מבואר דסובר כרב א"כ הו"ל תרי לבהדי תרי. אמנם גם פי' הכ"מ ברי"ף יש לתמוה כמו שתמה הרא"ש מאחר שחילק בין דקה לגסה א"כ יוסר חלוק עוף מדקה כנגד גסה כמו שהקשו התוספות ותירץ הכ"מ דחוק בזה ע"ש. לכן נראה ברור דכונת הרי"ף כך דע"כ לא נחלקו רב ושמואל רק מעוף לבהמה ובזה באמת הלכה כשמואל ור"י אך ה"מ בעוף דאין לו שיעור הגבהה והרבצה כלל רק שחיטה בלבד הלכך נתנו לו שיעור שחיטה כוללת [של כל בהמה אפי' גסה או אפשר רק של דקה דבהמה שאמרו לכל הפחות אמרו רק אפי' בהמה ולא בהמה גדולה] אפי' של בהמה אמנם בהמה גופא שאף דקה יש לה עכ"פ שיעור הגבהה והרבצה שלה א"כ כבר שהה קודם שיעור השחיטה בהגבהה והרבצה בזה לא נתני לשחיטה רק שיעור שחיטה שלה והטעם פשוט ג"כ שהרי עיקר הטעם שנתנו הכשר שחיטה ואף דיש שחיטה בלי הגבהה והרבצה כגון בגסה (יש) [ויש] שחיטה בדקה בהגבהה והרבצה קטנה ולדקה יש שחיטה בעוף בלי הרבצה כלל ומ"מ יש שיעור הגבהה והרבצה לפי שמחשבין הכשר שחיטה של עצמה א"כ גם בשחיטה מחשבין שחיטה של עצמה דאין להרכיב אתרי ריכשא הגבהה והרבצה שלה ושחיטה של בהמה אחרת. אמנם בעוף שאין בו רק שיעור שחיטה בלבד נתנו לו שחיטה אפי' של בהמה. וזהו כונת הרי"ף דודאי אין הלכה דמשערין בשל בהמה להכל רק בשחיטה ולא בהגבהה והרבצה דאפי' לדקה לא משערין רק בשל דקה ובעוף אין הגבהה והרבצה כלל אמנם אפי' בשחיטה דוקא בעוף שאין לו רק שחיטה בלבד משערין בשל בהמה אמנם בבהמה גופא שכל בהמה יש לה הגבהה והרבצה שלה חוץ השחיטה אין משערין (בשחיטה) רק בשחיטה שלה. והן הן דברי ריב"ח דקאמר גסה לגסה ודקה לדקה בין בשחיטה בין בהגוה"ר ולא הזכיר עוף משום דבעוף שאין לו רק שחיטה בלבד משערין שפיר בשל בהמה והלכה כמותו בכל דבריו. והי' אפשר להעמיד דבר זה בהר"ן ג"כ אלא שסיים שכ"כ הרמב"ם ולפמ"ש דברי הרי"ף הם שלא כדברי הרמב"ם והלכה כריב"ח בכל דבריו ובעוף גם ריב"ח מודה דאין [משערין] רק בשחיטה של בהמה ולא בהגומ"ר ודוק היטב
ו והמנהג פשוט וכו' בין בעוף בין בבהמה. ואף דבבהמה אפי' לדעה בתרייתא אין שהי' במשהו מ"מ היינו לפי שהמחבר לא הזכיר שום דיעה דבבהמה לא משערין בהגבהה והרבצה אבל דעת רש"י אפי' בבהמה לא משערין רק בשחיטה של רוב הסימנים בלבד דלדעתו הנך אמוראי פליגי עלי' דריב"ח בזה וכן נראה בש"ס דלגירסת הרא"ש תיקשי מאי זה דקאמר ורב חנינא אמר. כיון דלא קאי רק על המשנה הול"ל אמר ר"ח ומדקאמר ור"ח אמר מורה דפליג. ולפ"ז י"ל דלא קאי הרב על הפסד מרובה רק דבא להורות אפי' בבהמה שלא נזכר במחבר וכ"ש דבבהמה גופא די"ל דלא מיירי בה"מ אבל מ"מ כבר נהגו כמ"ש הש"ך:
סעיף ד. (ז) השוחט בהמה בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהי' בשחיטת מיעוט האחרון של סימן ראשון הרי זו פסולה:
ז השוחט בהמה בסכין שאינו חד וכו' דוקא בבהמה אבל בעוף לא. ועי' מה שכתבתי לעיל (סי' כ"א) בזה דיש להכשיר בעוף אפי' לכתחילה אף דצריך לכחחילה שני סימנים ודלא כש"ך (סי' י"ח ס"ק י"א י"ב) וכן משום שהי' במיעוט בתרא ליכא בסכין שאינו חד דמה נפשך אם נחשב לשחיטה מחמת דצריך לכתחלה שנים שלימים א"כ גרע מיעוט אחרון מראשון והאיך יעלה על הדעת שנצטרך שחיטה הגונה טפי ממיעוט ראשון ע"ש באריכות ומ"מ לפי"מ שהעליתי לעיל דעיקר הפי' בש"ס תיפשוט או מדידי' היינו דס"ד שמוליך ומביא בלי חתיכה ומשני דחותך בכל רגע א"כ בלי חתיכה הוי שהי' באמת א"כ כיון דמחמרינן בשהי' כל שהוא בין בעוף בין בבהמה אין לשחוט בסכין שאינו חד כלל אפי' כשתפס ב' הסימנים בין בעוף בין בבהמה דשמא מחמת אינו חד לא ישחוט בהולכה והבאה כלל רגע אחת והוא טרפה כנ"ל שוב ראיתי בתב"ש שכתב ג"כ להחמיר לכתחילה מטעם הנ"ל:
סעיף ח. אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהי' פוסלת ולפ"ז אין שהי' בקנה בעוף כלל. יש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהי' ולכתחילה יש ליזהר לחוש לדבריו:
הג"ה. (ח) ואפי' בדיעביד המנהג להטריף ולכן אם לאחר ששחט רוב ב' שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו ולא יחזור וישחוט (תה"ד לדעת רש"י):
ח
ואפי' בדיעבד המנהג להטריף וכו' ולא יחזור וישחוט. דין זה צריך בירור קצת והוא דגרסינן בש"ס בעי רהב"נ שהה במיעוט סימנים מהו. וכתב הטור דהרמב"ם מפרש במיעוט קמא כפיר"ת ובאמת זה אינו דלא נזכר זה ברמב"ם כלל ואדרבא כתב בהדיא דדוקא בקנה של עוף ליכא שהי' כלל. משמע דבוושט יש שהי' אפי' בעוף ולר"ת אפי' בוושט הוי ספק במיעוט קמא ובבתרא ליכא שהי' כלל והנה לפ"מ שכתבתי לעיל (ס"ק ג') י"ל דכך הי' מפרש האיבעי' אך באמת נראה דהי' מפרש כפי' הראב"ד שם דהאיבעי' הוא במיעוט בתרא והיא משום דיש לחוש שמא במיעוט קמא ישהה ג"כ ע"ש ופסק לקולא דהוי ספיקא דרבנן וכן מפרש הרמב"ם ולכך הביא הך דינא שאחר ששחט רוב אחד בעוף ושנים בבהמה שוב אין פוסלת שהי' והיינו דהוי ספיקא דרבנן [ולקולא[אמנם רש"י דפוסק לחומרא מבואר דסובר דהוי ספיקא דאורייתא. אמנם דברי רש"י גופא צריכין ביאור וז"ל שם תיקו ולחומרא וכו' ונראה דהשוחט רוב סימנים והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות עכ"ל. ויש לתמוה חדא מאחר שפסק הרב ז"ל דאפי' דיעבד טרפה בשהי' במיעוט בתרא א"כ מה זה שכתב דמוטב שיכה בסכין. וכי שייך לומר שיותר טוב לאכול כשרות מלאכול טרפות כיון דאם לא עשה כן טרפה. גם מה זה שכתב והשליך מידו ומה ביקש בזה. גם הכל מיותר דהא היינו הך האיבעי' דמעיקרא. וביותר קשה בלשון הטור שהעתיק דעת רש"י [לפרש] שחט עוף ושוהה למות מיטב שיכנו על ראשו ממה שיחזור וישחוט. והוא תמוה שעל [איסור] דיעבד יאמר שטוב לעשות כך מלעשות כך אמנם הדברים ברורים דכך כונת רש"י דודאי מעיקרא האיבעי' הוא דוקא בששחט ושהה ולא גמר שחיטתו רק שחט עד גמר הסימן בזה מיבעי' לן אי נימא דהוי חדא כיון שגמר הכל או כיון דאיתכשר ברוב שוב לא פסלה שהי' אמנם אם גמר השחיטה ברוב ושוב לא רצה לשחוט יותר וכבר נתכשרה והשליך העוף מידו בהא פשיטא דדיעביד ליכא איסורא כיון שכבר גמר השחיטה ברוב ונעשית השרה והשליך מידו האיך יחזור לאיסור אח"כ אמנם אם שחט עוף ושוהה למות כתב רש"י ז"ל שלא תאמר אם אהרגנה עד שתמות או אניחנה כך זמן רב שתמות מעצמה הרי יצא נפשה שלא בשחיטה רק בהכאה והריגה או מתה מעצמה והוי כמו נבלה ולזה יאמר שישחוט המיעוט בתורת שחיטה כדי שתצא נפשה בשחיטה על זה כתב רש"י דאסור לעשות כן דנראה כשהי' בשחיטה כיון ששוחט אח"כ בתורת שחיטה והיא הגונה ועל זה כתב דמוטב שיכה בסכין על הצואר דהיינו שתמות ע"י הכאה או ע"י מיתת עצמה משתמות ע"י שחיטה הגונה בתורת שחיטה דנראה כשהי' בשחיטה ומ"מ אפי' בזה ליכא איסור דיעביד כיון שהשליך העוף מידו וכבר גמר השחיטה מקודם ברוב ונעשית כשרה לא נכנס זה בגדר האיבעי' שלא היתה רק בלא גמר השחיטה ברוב רק גמרה כולה בידו אחר ששהה רק לכתחילה אסור גם בהשליך אם ישחוט בתורת שחיטה שחיטה הגונה נמצא לפ"ז לדעת הרמב"ם וכל הפוסקים דמפרשים במיעוט קמא וכן להראב"ד דמפרש במיעוט בתרא רק דהוי דרבנן אין מקום לאסור כלל דיעביד וכן לרש"י גופא שהוא המציא דין זה אין איסור דיעביד רק בשהה ולא השליך רק גמר בכולה אבל בהשליך מידו אחר רוב וגמר בזה שחיטתו אין איסור דיעביד כלל רק לכתחילה אסור והיינו דוקא בתורת שחיטה אבל אם הרגה אח"כ לא בשחיטה כלל רק בקורדם וכדומה שאינו נראה כשחיטה כלל אפי' לכתחילה מותר זה נראה לי בכונת רש"י:
ועכ"פ מה שכתבו כל האחרונים להטריף אפי' דיעבד במה שנוהגין עכשיו לאחר שחיטה להסיר הראש של עוף שקורין אינדיק לא מיבעי' לפי"מ שכתבתי אפי' לכתחילה ליכא איסור בזה כלל שהרי השוחט כבר גמר שחיטתו לגמרי וזה המסיר הראש אינו שוחט כלל ואינו עושה דרך שחיטה רק להמית העוף ואינו נראה כדמיון שחיטה כלל פשיטא דמותר וכ"ש דיעביד לא ידעתי מאין הרגלים להחמיר בזה דיעביד כמו שביארנו וכ"ש שדעת הרבה פוסקים בלא"ה אחר ליכא שהי' במיעוט בתרא כמ"ש הדרישה. לכן נראה ברור להכשיר דיעביד עכ"פ. והבט וראה בדקדוק לשונו של הרב רמ"א שפתח באיסור דיעביד וסיים באיסור לכתחילה והיינו כמי שכתבתי ודוק. וכבר הצעתי דברים אלו לפני הגאון המחבר בעל חמדת שלמה ז"ל והסכים להלכה כמו שכתבתי רק למעשה אמר שאין בו כח לחלוק על האחרונים ז"ל והמעיין יבחר:
והנה הטור העתיק לשון רש"י ז"ל יכנו על ראשו ובאמת א נזכר ברש"י לשון זה רק דמוטב שיכה בסכין על הצואר [ונראה דעל ראשו חשש משום שובר מפרקתה] אבל לפי"מ שכתבתי מקודם כונת רש"י כך דיכה בסכין בצואר [היינו דרסה שהזכיר המחבר (רס"י כ"ד) דהואיל דאינה שחיטה כשר משא"כ אם דרס בשחיטה [אחת בלי השלכה] היינו בעי' דש"ס ודוק] עד שיחתוך המיעוט הנשאר שתמות ע"י הכאה זו ולא ושחיט בתורת שחיטה דהיינו שחיטה הגונה כנ"ל ולפ"ז מבואר דהכאה בסכין בצואר במקום סימנים מותר ג"כ ומזה כ"ש בקורדם וכדומה ודוק:
סעיף ו (ט) שחט עוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הוושט חוזר (י) ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות והופך הוושט ובודקו מבפנים אם לא נמצא בו טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה:
הג"ה. והמנהג להטריף הכל אפי' לא שהה רק במיעוט קמא דקנה (יא) ואסור למוכרו לעכו"ם כך אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו לעכו"ם משום דאנן לא בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן לנקיבת הוושט ומטעם זה אם תלש הנוצות מן העוף ויצא דם או חתך העור בבהמה ויצא דם ממנה יש להטריף דחיישינן לנקיבת הוושט אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור יש להכשיר ע"י שישחוט למעלה או למטה ולבדוק עד מקום החתך. ולכן יש לזהר שלא למרוט הנוצות אם יוכל לשחוט בלא זה
ט שחט עוף עי' ש"ך דוקא עוף וכ"כ הב"י וכן מוכח מדקאמר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר. מבואר דאפי' במק"א אם ישחוט הוושט ג"כ שוב לא יהא בדיקה מועיל דושט גמיד ופשיט אמנם הב"י הביא בשם קצת פוסקים דאפי' בבהמה שייך בדיקה והוא הקשה עליהם מהא דבר אווזא דממסמס קועי' דמא דלמא לא שחטו למעלה או למטה ולק"מ דהתם לא [מיירי שהי' הספק מחמת שחוטה רק דהוי ממסמס קועי' דמי' ויכול להיות שהי' כל הטור של הצואר קרוע והדם יוצא מכל אורך הצואר לכך הצריך לשחוט הקנה והדר לבדוק ומ"מ כבר הסכימו כל האחרונים דבבהמה לא והאידנא אפי' בעוף ועי' בסמוך:
י ושוחט הקנה לבדו במקום אחר. עי' ט"ז שהקשה על תירוץ ראשון של הב"י דהא פשיטא דמספק תהא טרפה. ובנה"כ השיג עליו. והוא תמוה דפשיטא שיהא טרפה כיון שכבר הי' ספק אם ניקב ולא נתברר ע"י בדיקה וכן ב"י גופא כתב בתירוץ שני [דיהא] אסור ועצה טובה קאמר אך קשה לכאורה לתירוץ ב' למה לא יתפוס הקנה לבדו בידו וישחוט במקום שכבר שחט וצ"ל כמ"ש הט"ז ולא הבנתי כלל דברי הט"ז דהא היינו הך תירוץ ב' של הב"י דהא אכתי תיקשי ישחוט בלי תפיסה רק כמו שהיא. וע"כ משום דלא יפגע בוושט ויבוא לאסור המותר. וצ"ל דכונת הט"ז כך דודאי גם עכשיו ששוחט במקום אחר צריך לתפוס הקנה לבדו בידו דאל"כ עדיין שמא ינקוב עכשיו הוושט דלא מהני ברי לי בזה ש"מ דקרוב לחתוך הוושט וע"כ שיתפסנו לבדו א"כ ממילא גם לעיל ע"כ שיתפסנו בלבדו ואין צריך לתירוץ רק דלעיל שמא יתרחב בידו ודוק ומ"מ דברי הב"י נכונים דע"כ לא אמרינן דכל ששחט העור חיישינן לנקיבת הוושט היינו משום מילתא דלא רמי עלי' דאינש לאו אדעתי' אבל כאן אם הולך בכונה לשחוט קנה בלבד בודאי יכול לזהר מלינקב הוושט אפי' לא יתפוס הקנה בלבד וזה שלא זכרו כלל זה שיתפוס בלבדו ושפיר קשיא לי' להב"י דגם לעיל במקום שחיטה יוכל ליזהר והוצרך לתרץ דשמא יפגע בוושט דבזה אינו יכול להזהר מאחר שכבר נשחט באותו מקום ויבוא לאסור המותר ואי דיתפסנו בלבד ובזה שפיר תירץ הט"ז דיתרחב ותרווייהו צריך ודוק:
אמנם תירוץ ראשון של הב"י בודאי תמוה כנ"ל. ונלע"ד לפרש דבריו כך דמעיקרא כתב הטור דהרמב"ם מפרש כר"ת דהאיבעי' שהה במיעוט סימנים היינו במיעוט קמא של וושט והספק הוא משום דאכתי לא הוי נבילה והב"י כתב דהטור דייק מדכתב במיעוט בתרא דלא כרש"י רק כשר בהחלט ש"מ דמפרש במיעוט קמא ופי' הר"ר אושעי' לא זכר כלל וכתב עוד שם הב"י דיש לפרש כמ"ש הוא שם דהאיבעי' הוא ששהה כדי שיעור שחיטה של מיעוט סימנים ע"ש. ומעתה נראה דנ"מ לב' הפירושים בהך דינא דהכא דחיישינן לנקיבת הוושט וצריך בדיקה דלפי' הטור ברמב"ם אם לא בדק או שא"א לבדוק כגון שעבר ושחט הכל מ"מ כשר מטעם ס"ס חדא שמא לא ניקב ואת"ל ניקב שמא אין שהי' במיעוט קמא של וושט. והרמב"ם גופא סובר דספק איבעי' בש"ס הוי ספק לענין זה כמ"ש בכו"פ בבית הספק בשמי ע"ש. א"כ הכא נמי הוי ס"ס גמור מכל צד ולא הצריך הרמב"ם בדיקה רק לפי שיכול לברר לא מהני ס"ס. אמנם לפי' הב"י ברמב"ם בזה לית ספק דבמיעוט קמא הוי ודאי טרפה רק הספק אם ניקב א"כ אם אי אפשר לברר בבדיקה טריפה. וזהו כונת הב"י בהנך ב' תירוצים דתירוץ ראשון כתב לפי דעת הטור דאם יפגע בוושט ויקלקל הבדיקה באופן שלא יוכל שוב לברר תהא מותרת באמת מכח ס"ס לכך אין לעשות כן לכתחילה לגרום ס"ס כל שיכול לברר לכך ישחוט למטה או למעלה. ותירוץ שני הוא לפי' ב"י בעצמו דאם יקלקל הבדיקה ולא יוכל לברר תהא טרפה א"כ אם ישחוט באותו מקום יאסור המותר בחנם כנ"ל בכונת הב"י, ודברי הש"ך (ס"ק ט"ז) מגומגמין מאוד במ"ש ומיירי ששחט קנה לבד ואולי כונתו לפרש דברי הב"י שכתב לחלק דבזה יוכל לפגוע בקל משא"כ במקום אתר ומה צורך לזה בלא"ה יש לחלק לעיל אם יפגע שוב לא יועיל בדיקה משא"כ למטה אם ישחוט וושט עדיין יוכל לבדוק במקום שחיטה ראשונה דעל זה הספק ועל זה כתב דמיירי ששחט קנה לבד אפי' במקום אחר דאי שחט וושט לא יועיל בדיקה אפי' לעיל דוושט פשיט וגמיר כמ"ש ב"י:
יא ואסור למכרו לעכו"ם. עי' ש"ך בשם הת"ה והש"ך כתב דא"צ לזה דהוי ספק התלוי בחסרון ידיעה. ולפענ"ד צ"ע בזה דכיון דא"א כלל בזמן הזה בדיקה אפי' ע"י] חכם ובקי א"כ למה לא יקרא ספק שהרי מיד בשעה ששחט נולד הספק אם ניקב או לא והוא ספק הראוי להסתפק לכל העולם ורק שיש מקום לבררו כיצד הי' ע"י בדיקה ומאחר דלא משכחת בדיקה כלל בשום פנים שבעולם חזר הדבר לספקו כמות שהי' ועכ"פ נראה פשוט דהך דינא דוקא אם שחט ושהה דיש ספק באמת אם ניקב הוושט אבל בעוף שתלש הנוצה ויצא דם דנוהגין להטריף משום גזירה שמא יחתוך העור ובזה יש ספק א"כ פשיטא דיכול למכרו לעכו"ם דאפי' לסברת הש"ך הכא לאו משום שאינן בקיאין הוא דאנן ג"כ ידעינן בבירור שלא ניקב רק משום גזירה א"כ מותר למכרו לעכו"ם בודאי וזה ברור וגדולה מזו נראה דלכך הזכיר הרב הך דינא קודם שהזכיר דין חתך העור ויצא דם דדוקא בהך דמעיקרא ששחט בקנה ולא בזה שהוא חומרא אבל עכ"פ בתלישת נוצה פשיטא דמותר ובה"מ הסכימו האחרונים אפי' לישראל מותר ובהפסד מועט יכול למוכרה כנ"ל: